פרק סד – גוזז

שערות

קליעת השער

א – קליעת שער דומה למלאכת בונה בשבת, ודמיון זה נלמד בדרשה מן הפסוק ב"בראשית"[1]: " ויבן ה' אלוקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם". ודרשו חז"ל[2]: "מלמד  שקילעה הקדוש ברוך הוא לחוה והביאה אל האדם". ומדרשת חז"ל זו למדנו ש"בניית" חוה נקראת גם קליעה.

ולכן, אסור לקלוע שער וכמו כן אסור להתיר שער קלוע בשבת, שהרי שקליעה והתרת השער דומה למלאכות בניין וסתירה[3].

 קליעת שֵׂעָר לאשה נשואה

ב – אסור לקלוע או להתיר שֵׂעָר, בין של נשים ובין של אנשים, בין של רווקים ובין של נשואים. ואפילו אם אשה נשואה רוצה לקלוע שערה כדי שלא תתגנה על בעלה אסור לקלוע שערה בשבת[4].

 שער מחובר ותלוש

ג – אסור לקלוע או להתיר שער, בין אם הוא שֵׂעָר המחובר לראש ובין אם הוא שֵׂעָר תלוש [פאה נוכרית][5].

 ג'ל לְשֵׂעָר

ד – אסור למרוח ג'ל [שמן סמיך] על השער בשבת [בין לגבר ובין לאשה] ולעשותו כעין בנין מהשערות, וחוששני להם מחטאת [משום מלאכת ממרח][6].

 נטילת שערות

ה – אסור ליטול שערות בשבת, בין ביד ובין בכלי, בין שצריך את השער ובין אם לא צריך את השער[7].

 איסור נטילת שֵׂעָר מן התורה

ו – מן התורה אסור ליטול שערות  באמצעות כלי בשבת. שיעור האיסור שאדם מתחייב עליו הוא,  שתי שערות. ועל כן, הנוטל שתי שערות באמצעות כלי במזיד, והתרו בו חייב סקילה. והנוטל שתי שערות באמצעות כלי בשוגג חייב חטאת[8]. ומכל מקום, אסור  מן התורה ליטול באמצעות כלי אפילו שערה אחת בשבת, משום שחצי שיעור אסור מן התורה[9].

 נטילת שערות מצבע מסויים

ז – איש או אשה שנוטלים שערה לבנה מתוך שחורות או להיפך ואפילו ביד חייבים מהתורה משום מלאכת גוזז[10]. ובאיש עובר גם על איסור "לא ילבש גבר שמלת א"[11] (גם אם נוטל ביום חול)[12].

 איסור נטילת שערות ביד מדרבנן

ח – מדברי סופרים אסור ליטול שערות אפילו ביד בשבת, ושיעור האיסור הוא, אפילו שערה אחת[13].

 זהירות מתלישה בלא כוונה

ט – צריך אדם להיזהר שמא יתלוש שערות [אפילו בלא כוונה] מן הראש, מן הזקן ומכל מקום בגוף. ובמיוחד צריך להיזהר במקומות שאדם מכיר ויודע שבהם עלול לבוא לידי תלישה[14].

 רחיצה וניקוי

י – המכיר את עצמו ויודע שבשעה שהוא רוחץ את ידיו בסבון או שבשעה שמנגב את ידיו במגבת נושרות שערות בקלות אסור לו לעשות פעולות אלה בשבת. כמו כן, המכיר את עצמו ויודע שבשעה שמשפשף את עפעפיו נושרות שערות בקלות [מן העפעפיים או מן הגבות]אסור לו לשפשף את עפעפיו בשבת[15].

 אדם ששערות פניו נושרות ברחיצה

יא – אדם שזקנו [או עור פניו] חלוש וכשרוחץ את פניו ודאי נתלשות שערות מזקנו אסור לו לרחוץ את שערו בשבת אפילו במים בלבד[16]. ואע"פ שמצווה לרחוץ את הפנים ואת הידיים בבוקר אסור לו לעשות כן בשבת[17]. אמנם, אם יודע ששערות זקנו לא נושרים ברחיצה מותר לו לרחוץ את פניו [ובלבד שיזהר לא לסחוט את הזקן כאשר הוא מתנגב, אלא יניח את המגבת על הזקן][18].

 שערות שבחוטם

יב – אסור ליטול את שערות החוטם. ומכיון ששכיח מאוד שיהיו שערות בחוטם, המקנח את חוטמו צריך להיזהר לקנח בנחת [בעדינות] כדי שהשערות שבחוטם לא יתלשו[19].

 העושה צרכיו

יג – המקנח גופו אחר שעשה צרכיו צריך להיזהר לא לתלוש שערות תוך כדי הקינוח. ועל כן, צריך להשתמש בהרבה מים ולקנח בעדינות, שהרי אם ישתמש במעט מים ויקנח בחוזק וודאי שיתלשו שערות[20].

 שערות שעל הידיים

יד – אדם שנדבקו שערות ידיו אסור לו לשפשף את ידיו כדי להפרידן, מכיון שבוודאי תיתלש שערה אחת מהן, ויעבור על איסור "גוזז"[21].

 סירוק שֵׂעָר

טו – אסור לסרק את הַשֵּׂעָר במסרק או במברשת באופן שאין אפשרות להסתרק בהם בלא להשיר שֵׁעָר. ואיסור זה חל בין על אשה ובין על איש, בין בִּשְׂעַר הראש ובין בִּשְׂעַר הזקן[22].

 בדיקת מסרק/מברשת

טז – הרוצה להסתרק במסרק או במברשת בשבת צריך לבדוק ביום חול אם בעת הסירוק נתלשות שערות. ולכן, יסרק בהן את שערו ביום חול, ואם נתלשו שערות [ואפילו שערה אחת] בעת הסירוק אסור להשתמש בהם בשבת, לא נתלשו שערות מותר להשתמש בהן בשבת כדלקמן (סעי' הבא). ומכל מקום, גם כאשר כלי הסירוק בעלי סיבים רכים, אין לסמוך על כך כדי להתיר לסרק בהם את הַשֵּׂעָר בשבת, אלא יש לנסותם בימות החול, כאמור[23].

 סירוק במברשת רכה

יז – מותר להבריש את הַשֵּׂעָר במברשת בעלת סיבים רכים באופן שמתקן את עמידת השיער מבחוץ באופן שלא מכוונים שהסיבים יגיעו עד למטה ולא ודאי שיתלשו שערות [כגון: שרואים שהשערות שבשכבה החיצונית, מבולבלות ורוצים לסדרן. או שרואים שֶׁהַשֵּׂעָר בשכבה החיצונית אינו מסודר ורוצים ליישר או להחליק אותו]. ונהגו ליחד מברשת מיוחדת לכך[24].

 סירוק שֵׂעָר שלא נתלש

יח – יש הסוברים[25] שיש טעם נוסף לאיסור סירוק הַשֵּׂער בשבת, מלבד תלישת השערות. ולשיטתם, אסור לסרק שֵׂעָר גם כאשר אינו נתלש. ולכן, ראוי להתרחק מסירוק ותיקון הַשֵּׂער בשבת גם כאשר אינו נתלש.

 ייחוד מברשת לשבת

יט – אם משתמש גם בימות החול במברשת בעלת סיבים רכים ורוצה להשתמש במברשת דומה גם בשבת, צריך לייחד מברשת אחרת המיוחדת לשבת משום עובדין דחול[26]. אמנם, אם בימות החול רגיל להשתמש במסרק רגיל [בעל סיבים קשים] ובשבת יש להשתמש במברשת בעלת סיבים רכים, לא צריך לייחד את המברשת לשבת (אעפ"י שמשתמש בה לעיתים ביום חול)[27].

 סידור שערות ביד

כ – מותר לסדר את השערות ביד, מכיון שכשמסדרים את השערות ביד לא תמיד נושרות שערות. ומכל מקום, בין נשים ובין אנשים, יזהרו לא לחכך בשערות בעזרת הציפורניים בחוזקה, שמא יבואו לידי השרת שֵׂעָר[28].

 סירוק אדם אחר

כא – כשם שאסור לאדם לסרק את עצמו [באופן האסור], כך אסור לאדם לסרק אדם אחר, בשבת[29].

 סירוק ילד

כב – אסור למבוגר לסרק את בנו או ביתו הקטנים שלא הגיעו למצוות [באופן האסור]. כמו כן, אסור למבוגר לסרק קטן זר, מכיון שעושה את מעשה האיסור בידיו[30].

 לימוד הקטנים איסור סירוק

כג – חייב אדם להזהיר את בניו ובנותיו שלא להסתרק [באופן האסור] בשבת, מדין חינוך. ואם רואה שעושים כן חייב לגעור בהם ולמנעם מעשיית איסור. אמנם, אין אדם חייב לגעור בילדים אחרים שמסתרקים [או עוברים על איסור אחר] בשבת[31].

 סירוק פאה נכרית

כד – יש להחמיר שלא  לסרק[ פאה נכרית ששערותיה אינו מסודרת עד כדי שאי אפשר ללובשה בשבת משום "מתקן", והאיסור הוא אפילו במברשת בעלת סיבים רכים. אמנם מותר  להחליק[ שערות של פאה נכרית במברשת רכה בשבת, ובלבד שיודעת שלא יתלשו שערות[32].

 החלקה על הזקן ביום חול

כה – לדעת הרמ"א מותר להפריד ביד את שערות הזקן, ביום חול. אך רבנו האר"י ז"ל החמיר מאוד לא להניח את היד על הזקן ולא למשמש בו אפילו ביום חול, כדי שלא תיתלש שערה מן הזקן[33].

 סיכה בַּשֵּׂעָר

כו – אשה המשתמשת בסיכת ראש כדי לתפוס את שערותיה, וכן איש המשתמש בסיכת ראש כדי להצמיד את הכיפה לשערותיו, צריכים לעשות זאת בנחת [בעדינות], שמא תיתלש שערה בעת השימוש בסיכת הראש [בעת שמצמידים את הסיכה ובעת שמסירים אותה][34].

 הסרת "פלסטר"

כז – אסור להסיר "פלסטר" מן הגוף במקום שיש בו שער בשבת, מכיון שבהסרת הפלסטר כמעט וודאי שיתלשו שערות [וזה "פסיק רישיה ולא ימות"], ולכן יש להשאיר את ה"פלסטר" על הגוף עד מוצאי שבת[35].

 שערה שנפלה על הבגד

כח – נפלה שערה על הבגד בשבת – אסור להסירה מן הבגד ביד משום מוקצה [שמא נתלשה בשבת]. אמנם, בשינוי [היינו, בניעור הבגד]מותר להסירה בשבת[36].

 שֵׂעָר מן המת

כט – הגוזז שֵׂעָר מאדם מת עובר על איסור דרבנן[37].

 גזיזת צמר מבעלי חיים מתים

ל – אסור מדאורייתא לגזוז צמר או שערות בכלי מבעלי חיים, בין אם הם חיים ובין אם הם מתים. איסור זה הוא גם לאחר שהופשט העור מבעל החיים ורוצה לגזוז את שערו[38].

 גזיזת צמר מבעלי חיים חיים

לא – התולש צמר או שערות מבעלי חיים בשעה שהם חיים ביד בשבת עובר על איסור דרבנן[39], אבל אם תולש מהם לאחר מיתה יש אומרים שאיסורו מדרבנן ויש אומרים שאיסורו מהתורה, וכן ההלכה[40].

 שיעור חיוב בגזיזה לטוויה

לב – הגוזז שֵׂעָר או צמר, אם גוזזם כדי להשתמש בצמר או בַּשֵּׂעָר שיעור המלאכה כדי שיתחייב מהתורה הוא: גזיזת כמות שמספיקה לטויית חוט שארכו ארבעה טפחים (32 ס"מ), ויש אומרים: שני טפחים (16 ס"מ)[41].

 שיעור גוזז לנקוי

לג – הגוזז שֵׂעָר או צמר ומטרתו היא לנקות את העור שיוכל להשתמש בו כדי לכתוב עליו וכדו' שיעור המלאכה כדי שיתחייב מהתורה הוא: שמנקה חתיכת עור שאפשר לעשות ממנה קמיע קטן[42].

 גוזז פחות משיעור

לד – הגוזז פחות מכשיעור עובר על איסור תורה, משום שחצי שיעור אסור מן התורה, וי"א שאסור מדרבנן, ואין הלכה כמותם[43].

 מעיל פרווה ו"שטרימל"

לה – הלובשים מעיל פרווה אמיתי [פרוות בעלי חיים], או כל כובע העשוי פרווה, כגון: "שטריימל" [העשוי מפרוות בעלי חיים], צריכים להיזהר מתלישת שערות הפרווה בשבת, מכיון שזו תלישת דבר ממקום גידולו. ולכן, אם נפל גרעין של פרי על הפרווה בשבת ונדבק בהאסור להסירו, שמא יתלשו שערות מן הפרווה[44].

 שטיח פרווה

לו – מותר לדרוך על שטיח העשוי פרוות בעלי חיים בשבת, למרות שייתכן שיתלשו שערות מן השטיח. מכיוון, שאין זה "פסיק רישיה" ואם יתלשו השערות מן השטיח אינו רוצה בזה[45].

 תלישת נוצות מן העוף

לז – איסור מריטת נוצות מן העופות חל בין כאשר העוף חי ובין כאשר העוף מת[46].

 גזיזת נוצות כיום

לח – בזמן הגמרא דרך מריטת נוצות מן העופות היתה בידיים, ועל כן בזמנם אדם שמרט נוצות מן העופות בידיו בשבת, התחייב  מדאורייתא[ [משום גוזז]. אמנם כיום, דרך מריטת הנוצות היא באמצעות מכונות, ועל כן כיום המורט נוצות מן העוף בידיו בשבת, עובר על איסור  מדרבנן [47].

 עוף עם נוצות

לט – האוכל בשר עוף עם העור ונשארו עליו מעט נוצות לא יתלשם מן העור אלא יסיר את העור עם הנוצות שעליו, ויאכל את הבשר[48].

גזיזת ציפורניים ועור

 קציצת ציפורן

מ – אסור מן התורה לקצוץ ציפורן באמצעות כלי בשבת, משום תולדה של מלאכת "גוזז", ומדרבנן אסור לקצוץ ציפורן אפילו ביד[49].

 כסיסת ציפורניים בעזרת השיניים

מא – אסור לכסוס ציפורניים בעזרת השיניים בשבת. אמנם, חומרת האיסור לכסוס ציפורניים בעזרת השיניים תלויה במנהגו של הכוסס: אם מנהגו לכסוס את הציפורנים בעזרת השיניים גם בימות חול איסורו מן התורה, אין מנהגו לכסוס את הציפורנים בעזרת השיניים בימות החול איסורו מדרבנן[50].

 קציצת ציפורניים לאחר

מב – איסור קציצת ציפורנים הוא בין אם קוצץ לעצמו או קוצץ לאדם אחר, וכאשר גוזזן בכלי איסורו מהתורה[51].

 הסרת ציפורן שפרשה

מג – ציפורן שפרשה רובה ומצערת את האדם [צער לעניין זה פירושו: שאם היה בימות החול, היה קוצצה מיד מחמת שמפריעה לו]מותר לתלשה ביד, בשבת[52]. אך צריך להיזהר שבתלישתה לא יצא לו דם[53].

 ציצין שפירשו

מד – ציצין [רצועות עור דקות] שפירשו מעור האצבע אסור לתלשן בשבת, בין אם פרש רובן ובין אם לא פרש רובן, ואפילו אם מצערות את האדם, כדלהלן:

א

לא פירש רובן מן העור אסור מן התורה לתלשם בכלי [משום תולדה של מלאכת "גוזז"],  ומדרבנן אסור לתלשם אפילו  ביד.

ב

פירש רובן מן העור אסור לתלשם בין ביד ובין בכלי, ואפילו אם הן מצערות את האדם אסור לתלשם, אלא אם כן פירשו רובן לשני הצדדים, כגון אם פירש ציץ ליד הציפורן כלפי היד וכלפי חוץ[54].

 גרוד מכה שהגלידה

מה – מכה שהגלידה מותר לגרד את גלדי המכה כך שיפלו, ואפילו אינם מסבים צער לאדם, כיון שהגלד סופו ליפול, אך צריך להזהר שלא יצא דם מחמת גירודו[55].

 תלישת עור שפתיו

מו – אסור לתלוש עור יבש מהשפתיים, בין ביד בין בשיניים ובין בכלי, ואיסורו מהתורה, כיון שדרך לתולשו כך, ולכן אסור לתלוש גם אם פירש רובן לשני הצדדים[56].

 הוצאת קשקשים מראשו

מז – אדם שיש לו קשקשים אסור לו לגרד את ראשו, שמא יתלשו הקשקשים, ויעבור על מלאכת גוזז[57].

 הוצאת קשקשים מבגדיו

מח – אדם שיש על בגדו קשקשים ינער בגדו אבל לא יגע בידו בקשקשים, כיון שהם מוקצים מחמת גופם, כיון שספק אם נתלשו היום[58].

 תלישת יבלת

מט – אסור לאדם לתלוש יבלת כשהיא לחה מן התורה, וחכמים גזרו גם על יבלת יבשה שעומדת להיפרך שאסור לגרדה[59].

מהלכות טבילה

 סתירת צמה לצורך מצוה

נ – אשה שקלעה את שערותיה ועשתה מהן צמה וליל טבילתה חל בליל שבת אסורה לטבול עם הצמה הקלועה, מכיון שצמתה חוצצת בטבילה [משום שבדרך כלל הצמה מהודקת][60]. אמנם, מכיון שזו שעת הדחק כיון שהוא צורך מצוה מותר לה לומר לגויה לפרק את הצמה או אפילו לפרק את הצמה בעצמה בשינוי[61]. וטעם ההיתר לפרק את הצמה ע"י גויה או בשינוי הוא, כיון שלדעת רוב הפוסקים איסור פירוק הצמה הינו מדרבנן[62] ולא תקלע את שערותיה לאחר הטבילה[63].

 טבילה עם צמה

נא – אשה שקלעה את שערותיה ועשתה מהן צמה, וליל טבילתה חל בליל שבת ואינה יכולה לפרק את הצמה על ידי גויה או בשינוי לא תטבול עם הצמה הקלועה אלא תדחה את טבילתה[64].

 סירוק הַשֵּׂעָר בהכנות לטבילה

נב – אשה שליל טבילתה חל בליל שבת צריכה לחפוף ולסרק את שערה קודם השבת. וצריכה להישמר ולהיזהר לא לקשור את שערותיה באופן שיסתבכו שוב לפני הטבילה, מכיון שאסור להסתרק בשבת[65].

נג – אשה שלא הסתרקה קודם השבת (אך התרחצה) או שהסתרקה קודם השבת ושערותיה הסתבכו שנית צריכה לפספס את שערה באצבעותיה ולהפריד את שערה לפני הטבילה[66].

 טבילתה בליל שבת ולא קצצה ציפורניה

נד – אשה שליל טבילתה חל בליל שבת [או בליל יום טוב]  וקיבלה שבת מבעוד יום ורק אז נזכרה ששכחה לקצוץ את ציפורניה: אם היא ספרדייה יכולה לנקות את ציפורניה היטב ולטבול[67], ובלבד שתנקה את ציפורניה בדבר שלא חורט בציפורן[68]. ואם היא אשכנזיהת אמר ליהודיה אחרת שעדיין לא קיבלה שבת לקצוץ את ציפורניה, ומכל מקום לא תאמר לבעלה לקצוץ את ציפורניה אע"פ שאינו נוגע בה[69].

 נכנסה שבת ונזכרה שלא קצצה ציפורניה

נה – אשה שליל טבילתה חל בליל שבת  ורק אחרי שנכנסה שבת[ נזכרה שלא קצצה ציפורניה: אם היא ספרדייהי כולה לנקות את ציפורניה היטב ולטבול, אם היא אשכנזייה תאמר לנכריה לקצוץ את ציפורניה ותיזהר לא לסייע לה[70].

 אין נוכריה לקצוץ ציפורניה

נו – אין שם אשה נכריה לקצוץ את ציפורניה: יש אומרים שאשכנזיה אינה יכולה לטבול וצריכה לדחות את טבילתה למוצאי שבת, יש אומרים שכאשר לא קצצה ציפורן אחת או שתיים מותר לה לנקות אותן ולטבול, ויש אומרים שאפילו הן יותר משתי ציפורניים מותר לה לנקות אותן יפה יפה [כך שלא יישאר תחתן לכלוך או בצק] ולטבול.  וכן נוהגים .

ומכל מקום, כאשר מנקה את ציפורניה צריכה להיזהר לא לחרוט בציפורן ולא לגרור או לקלף מעט ממנה[71]. ולכן, צריכה להשתמש בכלי רך [כגון: נייר חתוך מער"ש או קיסם רך][72]. ובכל מקרה, צריכה אשה זו להשתדל להבא לזכור לקצוץ את ציפורניה מבעוד יום (כשחלה טבילתה בלילי שבת או יו"ט).

[1] בראשית (ב', כ"ב).

[2] ראה גמ' ברכות (ס"א ע"א), ובשבת (צ"ה ע"א).

[3] המשנה בשבת (צ"ד ע"ב) מביאה מחלוקת בין רבי אליעזר לבין חכמים אם מותר לאשה לקלוע את שערות ראשה בשבת, או לפתוח את קליעת שערות כלומר הצמות שלה בשבת, ואומר רבי אליעזר, שאשה שסותרת את שערות ראשה או שקולעת את שערות ראשה – חייבת חטאת מדאורייתא, משום בונה! וכשהיא מפרקת את שערות ראשה היא עוברת משום סותר, ולכן אשתו של און – חז"ל אומרים עליה: "סותרת, בונה". אבל חכמים חולקים ואומרים שזה דומה לסותר, או דומה לבונה; כלומר זה כמו בונה וכמו סותר, ואיסורו מדרבנן ולא מדאורייתא. ונפסקה הלכה בשו"ע (או"ח סי' ש"ג סעי' כ"ו): "אסור לקלוע האשה שערה בשבת, ולא להתיר קליעתה", וכתב במשנ"ב (שם ס"ק פ"ב): "מדרבנן משום דדמי לבנין [וכדדרשינן על הפסוק: ויבן ה' אלהים את הצלע – מלמד שקילעה הקדוש ברוך הוא לחוה והביאה אל האדם, ושכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בניתא] אבל הקולע נימין בתלוש – חייב משום אורג כמ"ש הרמב"ם, והכא בשער לא חשיב אריגה, משום דהוא מחובר בראשו, ועוד דאין סופה להתקיים, שעומדת לסתירה [מ"א וש"א בשם התוספות]. והנה כל זה במחובר. והקולעת שער פאה נכרית [כאשר השער תלוש], אף דאין בזה משום בונה – אסור עכ"פ משום אורג, דאף אם נימא דאין סופה להתקיים, עכ"פ מדרבנן מיהו אסור. ומ"מ נראה, דאין כדאי למחות במקום שלא ישמעו לנו", וראה מש"כ בס"ק (פ"ג), ובכה"ח (שם ס"ק קי"ז).

[4] כתב הבית יוסף (בסי' ש"ג): "וכתב הכל בו (סי' ל"א, כ"ז ע"א) דהאידנא נהגו לקלוע שערן ואין מי שימחה בידן, לפי שמוטב שיהו שוגגות וכו' שאי אפשר למנען שלא יתגנו על בעליהן [בדק הבית] ואין טעם בדבר שהרי השער מכוסה הוא ומאי שלא יתגנו איכא ואנו לא שמענו מי שנהג כן, ואם ימצא מקום שנוהגות כן – ראוי לגעור בהן, מלבד במקום שלא ישמעו לנו דאין למחות בהן", (ראה הערה הקודמת).

[5] ראה ברמב"ם (הל' שבת פ"ט הל' כ'), ובמשנ"ב (סי' ש"ג ס"ק פ"ב), הובא בהערה ג', ובשער הציון (ס"ק ע"א).

[6] כתב הכה"ח (סי' ש"ג ס"ק קט"ז): "ויש שנוהגין דבר איסור להחליק שערותיהם בחלב מהותך ומעורב במיני בשמים שקורין בלשוננו פומאד"ה (משחה – עורך), וחוששני להם מחטאת, דנראה שיש בזה משום ממרח, וראוי להזהיר בני ביתו ע"ז [מאמר מרדכי]". והובא במשנ"ב (שם ס"ק פ"א ובביה"ל שם ד"ה "לחוף"), ושם כתב שיש בו בנוסף גם איסור דרבנן משום בנין.

[7] ראה הערה הבאה.

[8] ראה בגמ' שבת (צ"ד ע"ב), היוצא מהגמרא, שהנוטל שתי שערות – בכלי חיובו מהתורה הוא ואפי' שלא צריך את השערות שתלש לצורך מסוים אלא מספיק שגופו מתיפה על ידי זה. וכדברי הריב"ש (סי' שצ"ד): "וכן הוא הענין, בסריקה שהרי נהנה הוא בהשרה. ואף על פי שהשערות הנושרות אזלי לאבוד, מה בכך, כיון שהוא נהנה במלאכה ההיא שהרי הנוטל צפרניו בכלי, אע"פ שאינו צריך לצפרניו, אלא אזלי לאיבוד – חייב אפי' לר"ש דפטר במלאכה שאצ"ל; שהרי הנטילה היא המלאכה, וכן בשער. ואע"פ שבהפשטה, נראה בפרק כל כתבי הקדש (קי"ז) דכל שהעור אזיל לאבוד – לא מחייב בפסיק רישיה, כגון דשקיל ליה בברזי; התם ה"ט, משום דאין דרך הפשטה בכך, ואפילו במכוין לא מחייב, כמו שפירש רש"י ז"ל (בד"ה "דשקיל"). אבל בנטילת שער וצפרנים, דרך נטילה בכך. ונראה לומר גם כן דהפשטה, לא הואי במשכן, רק לצורך העור, ואם כן, עיקר מלאכת הפשטה היא, לצורך העור, וכל שהעור נפסד – פטור. אבל גזיזה היתה במשכן שלא לצורך הצמר והשער; רק לצורך העור, כגון: בעורות תחשים. ועל כן, חייב כל שהוא לצורך גופו, אע"פ שאינו צריך לשער. ומלאכה הצריכה לגופה היא, ודמי לחופר גומא וצריך לגומא – חייב, אע"פ שאינו צריך לעפרה, ולכן, הסריקה אסורה מטעם פסיק רישיה, אף לדעת בעל הערוך ז"ל". וכ"כ הר"ן בשם רש"י (שבת צ"ד ע"ב ד"ה "מחלוקת"), וכן דעת הרמב"ן (שבת ק"ו ע"א) והריטב"א (שבת צ"ד ע"ב) וכן הוא דעת הב"י (סי' ש"ג סעי' כ"ז) שהביא מתחילה את רבינו ירוחם והביא ראיות לדבריו, וכתב: "אח"כ ראיתי בתשובות הריב"ש שכתב והאריך להוכיח דאסור לסרוק מהראיה שהבאתי ומראיות אחרות".

אמנם דעת התוס' בשבת (צ"ד ע"ב ד"ה "אבל") ובמכות (דף כ' ע"ב ד"ה "במלקט") שדווקא אם יש לו איזה שמוש בשערות אז הוא חייב, אבל אם אין לו שמוש, זה בכלל מלאכה שאינה צריכה לגופה. והביאו המג"א (סי' ש"מ ס"ק א'). אמנם עיין במג"א (סי' ש"ג ס"ק כ"ב) שהביא את דעת הריב"ש. וראה במחצ"ש שכן הקשה, ועיי"ש מה שתירץ.

וכתב בשו"ע (סי' ש"מ סעי' א'): "אסור ליטול שערו או צפרניו, בין ביד בין בכלי, בין לעצמו בין לאחרים, וחייב על שתי שערות; ומלקט לבנות מתוך שחורות, אפי' באחת – חייב".

וראה בביה"ל (סי' ש"מ ד"ה "וחייב") שהקשה: א"כ למה בשערה לבנה מתוך שחורות חייב על אחת ועוד – למה בציפורניים חייב הרי אין בהם שמוש? וראה שם בהרחבה. וראה במשנ"ב שם (ס"ק ב') ובבא"ח (ש"ש כי תשא סעי' י"ד) ובכה"ח שם (ס"ק א'-ה') ובמשנ"ב (סי' ש"ג ס"ק פ"ה) ובשעה"צ (שם ס"ק ע"ד), כה"ח (שם ס"ק קכ"ב).

[9] כתוב בגמ' יומא (ע"ד ע"א): "גופא, חצי שיעור, רבי יוחנן אמר: אסור מן התורה, ריש לקיש אמר: מותר מן התורה. רבי יוחנן אמר: אסור מן התורה, כיון דחזי לאיצטרופי – איסורא קא אכיל. ריש לקיש אמר: מותר מן התורה, אכילה אמר רחמנא – וליכא". ועיי"ש בתוס' (ד"ה "כיוון") שכתב שכיון שנלמד מזה דין של חזי לאצטרופי אם כן זה נאמר בכל התורה, ובגמ' בשבת (ע"ד ע"א): "אמר רב חסדא: בורר ואוכל – פחות מכשיעור, בורר ומניח – פחות מכשיעור. וכשיעור – לא יברור, ואם בירר – חייב חטאת. מתקיף לה רב יוסף: וכי מותר לאפות פחות מכשיעור" עכ"ל. ופרש"י (שם ד"ה "וכי")- שכתב: "הרי חצי שיעור אסור מהתורה", וכן דעת הריטב"א (שבת ע"ד ע"א ד"ה "בורר ואוכל"). וראה באור זרוע (הל' שבת סי' נ"ט ד"ה "הזורה") שכתב שכיון שקיי"ל שחצי שיעור אסור מן התורה ממילא אין חילוק בין שאר איסורים לשבת, וכן פירש הסוגיא בראבי"ה (סי' רכ"ד), וכן כתב במאירי (שבת ע"ד ע"א ד"ה "זה שביארנו"), ורבינו ירוחם (נתיב י"ב חלק י"ד ד"ה "החלק הארבע"). וראה בבה"ל שם (סי' ש"מ ד"ה "על") מה שדן בסתירה שבדברי רבינו ירוחם, ובהגהות אשר"י (שבת פ"ז סי' י"א), ובמג"א (סי' ש"מ ס"ק ב'), וכן כתב במשנה למלך (הלכות שבת פרק י"ח ה"א, פי"ב ה"ט) וכתב שכן ס"ל לטור, וכן כתב הרב חיד"א בברכי יוסף (סי' ש"א ס"ק א') פתח עיניים (שבת ע"ד ע"א), וכן כתב הפמ"ג (משב"ז שם ס"ק ג') והחיי אדם (כלל י"ד סעי' א' וכלל י"ט סעי' א'), והתוספת שבת (סי' ש"מ ס"ק ג') וכן כתב השו"ע הרב (שם סעי' א', ד'). וראה מה שהאריך בזה החקרי לב (או"ח סי' נ"ח) ושכן העלה. וכן כתב הבא"ח (ש"ש כי תשא סעי' י"ד), ובמשנ"ב (סי' ש"מ ס"ק ג') ובכה"ח שם (ס"ק ח', כ"ו), וראה בבה"ל שם מה שכתב בזה וראה בערך השולחן (סי' שכ"ח סעי' י"ג וסי' ש"מ סעי' ב') מה שהרחיב בזה.

והחולקים סוברים – שחצי שיעור איסורו מדרבנן, והם הרמב"ם (הל' שבת פ"א ה"ג ובפי"ח הכ"ג). וראה בבה"ל שם מה שרצה לומר בדעת הרמב"ם. וראה בשד"ח (כללים מערכת החית כלל ד') שהביא את הסוברים כדעת הבה"ל ודחה דבריהן, וראה לחכם צבי (סי' פ"ו) שביאר שדעת התוס' שחצי שיעור בשבת הוא מדרבנן, וראה בשו"ת באר יצחק (או"ח סי' ט"ו) מה שביאר בדעת התוס', ובארעא דרבנן (ס"ק מ"א ועפרא דרבנן ס"ק צ"ב) ובחמד משה (סי' ש"מ ס"ק ג') ודגול מרבבה על המג"א (סי' תמ"ב ס"ק י') ס"ל שהוא מדרבנן. והלכה כשיטה ראשונה שאיסורו מהתורה.

[10] כתוב בתוספתא (שבת פ"י ה"ח): "הנוטל מלא הזוג משערו – [הרי זה] חייב. ר' אליעזר אומר: אפי' [אחד הבורר] שחורות מבין לבנות ולבנות מבין שחורות – חייב". ופסק השו"ע (סי' ש"מ סעי' א'): "ומלקט לבנות מתוך שחורות, אפי' באחת – חייב, ודבר זה אפי' בחול אסור משום לא ילבש גבר שמלת אשה". וראה במשנ"ב שם (ס"ק ד'-ה'), ובכה"ח שם (ס"ק י"ג).

ולגבי חיוב דאורייתא בתולש ביד, כן כתב הכלבו (סי' ל"א), וז"ל: "והמלקט לבנות מתוך שחורות אפילו ביד – חייב", עכ"ל. ועיין בא"ר (סי' ש"מ ס"ק ג') שכתב, וז"ל: "וצ"ע הא פרש"י שם אין דרך גזיזה בידו, והוא גופיה פוטר שם כשנוטל שער וציפרניו ביד! וצ"ל דללקט לבנות משחורות דרך ללקט ביד אף בחול. אך צ"ע דמרמב"ם [פ"ט ה"ח] ופוסקים משמע דפטור ביד (דבהלכה ח' כתב דהחיוב דווקא בכלי ובה"ט הביא הא דשחורות, וז"ל: "הנוטל שערו בכלי כמה יטול ויהיה חייב? שתי שערות, ואם ליקט לבנות מתוך שחורות אפילו אחת – חייב", עכ"ל). גם לדבריו קשה בש"ס דף צ"ד שם: לימא מודים חכמים לר"א על מתני' ", עכ"ל. וכתב הביאור הלכה (סימן ש"מ ד"ה "אפילו באחת") ליישב: "ועיין בא"ר הטעם, דדרך ללקט בחול ביד. אך נשאר בקושיא מן הגמרא. ולענ"ד נראה דמה שאמר: ומודים חכמים לר"א – היינו דאפילו ביד ואפילו באחת, וגירסת הרי"ף מוכיח ע"ז, ע"ש", ודעת החיי אדם (כלל כ"א אות ו') שחייבו בתולש ביד מן התורה, ועיין בכה"ח (ס"ק י"ד) שכתב דאיסורו מדרבנן.

[11] דברים (פרק כ"ב, פסוק ה').

[12] ראה בשו"ע (סי' ש"מ סעי' א') הובא בהערה י'. וביו"ד (סי' קפ"ב סעי' א') כתב: "המעביר שער בית שחי ובית הערוה, אפילו במספרים כעין תער, היו מכין אותו מכת מרדות. בד"א, במקום שאין מעבירין אותו אלא נשים, כדי שלא יתקן עצמו תיקון נשים. אבל במקום שמעבירין אותו גם האנשים, אם העביר – אין מכין אותו". משמע דאע"ג שהשתנה הרגילות, בכל זאת אסור, רק שאין מכין אותו. וראה שם (סעי' ו' ובסי' קנ"ו סעי' ב') וברמ"א שם שדעתו להקל היכא דהשתנתה הרגילות.

[13] ראה בהערה יא. וראה בשו"ע (סי' ש"מ סעי' א') ובבא"ח (פר' כי תשא סעי' י"ד) ובכה"ח שם (ס"ק ח').

[14] ראה הערה ח'. וראה עוד בבא"ח (ש"ש כי תשא סעי' י"ד) ובכה"ח (סי' שכ"ו ס"ק ל"ה).

כתב בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' מ"ט): "אסור לשום פתילה בפי הטבעת כדרך שנוהגים לעשות למי שהוא עצור, אלא אם כן ישים אותה בשינוי שיאחזנה בשתי אצבעותיו ויניחנה בנחת". וראה במשנ"ב שם (ס"ק קנ"ב). וכתב השו"ע (סי' שי"ב סעי' ז'): "היה צריך לנקביו ואינו יכול לפנות, שרפואתו למשמש בפי הטבעת שממשמש שם בצרור והנקב נפתח – לא ימשמש בשבת כדרך שממשמש בחול, דהיינו שאוחז הצרור בכל היד, משום השרת נימין, אלא ממשמש כלאחר יד, דהיינו שיאחז הצרור בב' אצבעותיו, וממשמש". ובמשנ"ב שם (ס"ק כ"א) כתב, ואע"פ שפסק השו"ע (בסי' שי"ד סעי' א') שפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר, הסיבה למה אסר כאן היא, כיון שאם יתכוון להשיר נימין יעבור על איסור תורה.

[15] ראה בהערה הקודמת. ובכה"ח (סי' ש"מ ס"ק ט'-י').

[16] ראה בשו"ע (סי' שכ"ו סעי' ט'), וז"ל: "מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בדברים שאינם משירים שער מעורבים עם דברים המשירים, ובלבד שלא יהיה הרוב מדבר המשיר". וע"ע שם (סעי' י'). וכתב המשנ"ב (שם ס"ק כ"ה), וז"ל: "היינו אפילו יש לו זקן, וה"ה שער ראשו, אך שלא יסחטם אחר רחיצתו". וראה בשער הציון (שם ס"ק י"ז), ובכה"ח שם (ס"ק ל"ה). וכאשר שערותיו ודאי נתלשות – לכו"ע יהיה אסור משום פסיק רישיה.

[17] מובא בחז"ל (ויקרא רבה פרשה ל"ד, ג'): "פעם אחת בערב שבת ראו התלמידים את הלל הזקן הולך בדרך, ואמרו לו: רבי, להיכן אתה הולך? אמר להם: לעשות מצוה. אמרו לו: איזו מצוה? אמר להם: לרחוץ עצמי בבית המרחץ לכבוד שבת. אמרו לו: וכי זו מצוה היא?! א"ל: כן, מה אם איקונין (=פסל) של מלכים שמעמידים אותו בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות מי שנתמנה עליהם הוא מורקן ושוטפן והן מעלין לו מזונות, ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות, אני שנבראתי בצלם ובדמות, דכתיב (בר' ט', ו'): 'כי בצלם אלהים עשה את האדם' על אחת כמה וכמה" (וע"ע לרמב"ם פ"ל מהל' שבת הל' ב').

[18] וראה בהרחבה בפרק ס"א כיבוס בגדים סעיפים ל"ב-ל"ג, ובפרק ס"ג ניקוי כלים בהערה ו', ובשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ"א).

[19] ראה לעיל בהערה י"ד. וע"כ כתב בא"ח (ש"ש פרשת כי תשא סעי' י"ד), ז"ל: "לכן יזהר שלא יחכך הרבה בזקן ולא יתעסק שם, שמא יתלוש שער. וכן הנשים שיש להם שערות הרבה בראשם – לא יחככו הרבה בצפרנים שלהם, דודאי יתלשו שערות. ובתוך החוטם שכיח שערות, ויזהר לקנח צואת החוטם שיבשה קצת בנחת שלא יעקור שערות, וכן כשמקנח בעשיית צרכיו יזהר להרבות במים ויקנח ברפיון ידים, שאם יהיו מים מועטין ויקנח בחוזק יתלשו נימין בודאי". וראה בכה"ח (סי' ש"מ ס"ק ט'-י'), וברוח חיים (סי' ש"מ ס"ק א').

[20] ראה בהערה הקודמת.

[21] ראה לעיל בהערות ח', י"ד. וראה בבן איש חי (שנה שניה פרשת כי תשא סעיף י"ד), הובא בהערה י"ט.

[22] כתב בשו"ע (סי' ש"ג סעי' כ"ז): "אסור לסרוק במסרק בשבת, ואפילו אותו שעושים משער חזיר, שא"א שלא יעקרו שערות, הגה: אבל מותר לחוף ולפספס ביד". זאת אומרת, לקחת מסרק ולהסתרק, בין לאשה ובין לאיש – אסור, כיון שהמסרק תולש שערות, ויש בזה איסור גוזז מדאורייתא כמבואר לעיל בהערה ח'. וכתב במשנ"ב שם (ס"ק פ"ו): "כתב בספר ישועות יעקב: ראיתי אנשים מקילים לסרוק ראשם בשבת, וכמעט נעשה הדבר כהיתר אצלם, ואוי לעינים שכך רואות לעבור בשאט נפש לחלל שבת בידים. ומהראוי לכל חכם בעירו להזהיר ע"ז אולי ישמעו ויקחו מוסר, עכ"ד. ומה שמשיבין שמוכרח לתקן שערותיו כדי שלא יתגנה בפני חבריו, הלא יכול לעשות באופן ההיתר כנ"ל, וגם כדלקמיה בס"ק פ"ז, ומלבד כ"ז הלא יכול לחוף ולפספס שערותיו ביד ולמה יעבור איסור חמור כזה בידים". וראה בשער הציון (ס"ק ע"ד) ובכה"ח שם (ס"ק קכ"ה, קכ"ח).

ומסופר על הבנות של הברון אדמונד דה רוטשילד שנהגו לסדר את שערות ראשן במספרה מידי יום שישי, ובלילה לא היו ישנות במיטה כדי שלא תתפרק תסרוקתן, אלא ישבו כל הלילה על כסא ללא משענת וכך נמנמו, ואשריהן שהקפידו כל כך שלא להכשל באיסור חמור דאורייתא בשבת.

[23] ין בשו"ע (סי' ש"ג סעי' כ"ז, סי' שכ"ו סעי' ט') ובנו"כ. וראה בבה"ל (סי' שכ"ו ד"ה "בדברים") שכתב: "עיין בטור שצייר הרבה דברים, ומקורם מהגמרא, וה"ה כל כיוצא בזה אם הוא יודע שאינו משיר בודאי. ונראה דבמינים שאינו יודע את טבעם ואולי הם משירים – בודאי יש לאסור מלרחוץ בהם". ועיין בכה"ח שם (ס"ק ל"ח).

[24] כתב הכה"ח (סי' ש"ג ס"ק קכ"ג), וז"ל: "וכתב שם הריב"ש: והבחורות מתקנות מעט שער הראש בכלי העשוי משער חזיר, והדבר ידוע שאין בו משום השרת שער, אבל במסרק – אסור, יעו"ש. והביאו מגן אברהם ס"ק כ"ב. וכן כתב המגן אברהם בסימן שכ"ז דנהגו הבתולות להיות להם כלי משער חזיר המיוחד לשבת, וכתב שם המחצית השקל דאף על גב דלעיל סוף סימן ש"ג כתב דאפילו מסרק של שער חזיר – אסור, היינו דוקא מסרק, אבל לתקן השער של ראשן – מותר בכלי העשוי משער חזיר, וכמו שכתב המגן אברהם שם בשם הריב"ש, ואף על פי כן המנהג ליחדו לשבת דוקא, עכ"ל". וראה במשנ"ב (שם ס"ק פ"ו).

[25] פירש רש"י (שבת צ"ד ע"ב ד"ה "וכן הפוקסת"), וז"ל: "יש מרבותי אומרים: מתקנת שערה במסרק או בידיה". ועיין בביה"ל (סי' ש"ג ד"ה "לחוף ולפספס ביד"), ובכה"ח (שם ס"ק קכ"ח) וראה שם מה שדנו באיזה אופן פוקסת אסור.

[26] והורה אחד מחכמי המוסר להכין שתי מברשות (מותרות) לשבת, שמא תאבד אחת מהן בשבת.

[27] ראה בגמ' שבת (קמ"ז ע"ב) ובשו"ת ריב"ש (סי' שצ"ד). וכתב השו"ע (סי' שכ"ז סעי' ג'): "אין מגרדין בכלי העשוי לכך, אלא אם כן היו ידיו או רגליו מטונפות בטיט וצואה".

ובמגן אברהם (שם ס"ק א') כתב: "ואמרינן בגמ' דאם היה לו מגרדת המיוחד לשבת – שרי, ומזה נהגו הבתולות להיות להם כלי משער חזיר המיוחד לשבת עססי' ש"ג".

וביאר המחצית השקל שם את דברי המג"א: "דאיתא בשבת דף קמ"ז ע"ב, תנו רבנן אין גוררים במגררת בשבת כו', רב שמואל בר יודא עבדי ליה אימא מגררתא דכספא כו'. והרא"ש לא העתיק הא דאימיה עבדי ליה כו', על כרחך היה מפרש הדברים כפשטן, ולא נפקא מינה לדינא, לכן השמיטו. אבל רש"י פירש [ד"ה] (מגררתא) [מגירתא] דכספא, לשבת עכ"ל. ומאי דוחקיה לרש"י לפרש לשבת, אלא על כרחך דלא ניחא ליה לפרש דהם דברים בעלמא, אלא דינא אשמועינן דאם מיוחד לשבת – מותר, ולכן אמו כשרצתה לייחד מגררת לשבת, עשאתו לכבוד שבת, ואם כן על כרחך כשמייחדו לשבת – מותר, קא משמע לן הש"ס האי דינא, "ומזה נהגו" כו'. אף על גב דלעיל סוף סימן ש"ג כתב (רמ"א) [השו"ע] אפילו מסרק של שער חזיר – אסור, היינו דוקא מסרק, אבל לתקן השער של ראשן – מותר בכלי העשוי משער חזיר, כמו שכתב מ"א [שם ס"ק כב] בשם הריב"ש [סימן שצד], ואף על פי כן המנהג לייחדו לשבת דוקא".

וראה במשנ"ב שם (ס"ק י') ובסי' ש"ג (ס"ק פ"ז) כתב: "ומ"מ מותר לתקן מעט את שער הראש בכלי העשוי משער חזיר, דדוקא לסרוק – אסור בו דמשיר שער, אבל לתקן מעט – שרי, ובמסרק – אסור אף בזה. ונהגו שיהיה הכלי העשוי משער חזיר מיוחד לשבת כדי שלא יהיה מחזי כעובדין דחול", וראה בשער הציון שם (ס"ק ע"ח).

ובמאמר מרדכי (הכרמי) (שם ס"ק י"א) כתב שמה שהתיר הריב"ש לבתולות לתקן שערן "לא מיירי במסרק כלל אלא בכלי העשוי משערות חזיר שאינו ענין למסרק ומשום הכי התיר, ואחשוב שהוא כעין כלי קטן שיש לנו משערות חזיר שמשתמשין בו כשמסרקים את התינוקות במסרק, בכלי זה מתקנים השערות אילך ואילך ומזיזין בו הכינים שבראשי הקטנים, שאין בו משום השרת שער, ועכ"פ לא הוי פסיק רישיה וכו' ובזמן הריב"ש הבחורות היו משתמשים בכלי כעין זה לתיקון השער".

וכתב בתפארת ישראל (כלכלת שבת כללי הל"ט מלאכות אות א'): "אמנם עובדין דחול, וכו' יש בו ג' אופנים. דהיינו אם שאסרו חכמים הדבר משום דדומה לא' מהל"ט מלאכות, או משום שמא ע"י כך יבוא לעשות מלאכה, או משום טרחא יתירתא, וכולן נכללין בשם שבות". וראה בכה"ח (סי' ש"ג ס"ק קכ"ג), וראה משנ"ב (שם ס"ק פ"ו).

והיום אומרים, כיון שיש מברשת שיער ולא משיער חזיר שהיא מברשת רכה, אם האשה כל השבוע מסתרקת במברשת – בשבת לא יכולה להסתרק במברשת, אלא צריך לעשות שינוי. אבל אם כל השבוע האשה מסתרקת באופן רגיל, ובשבת מסתרקת במברשת רכה – מותר לה להשתמש במברשת הרכה ואינה צריכה לייחד מברשת אחרת. וראה עוד בכה"ח (סי' ש"ג ס"ק קכ"ג).

[28] כתב הרמ"א (סי' ש"ג סעי' כ"ו): "ויש אוסרים לחלוק שערה, דהיינו לעשות השייטי"ל (רש"י וא"ז). וכן נהגו לאסור לעשות ע"י כלי, אבל באצבע בעלמא נהגו – להקל". ועוד כתב שם (סעי' כ"ז): "אבל מותר לחוף ולפספס ביד (ב"י)", וכתב במשנ"ב (שם ס"ק פ"ח), "היינו שמבדיל בידיו שערותיו זו מזו. וברמב"ם איתא: חופף על שערו בידו וחוכך בצפרניו, ואף אם נפל שער עי"ז – אינו חושש, שהרי אין כונתו להשיר, ואפשר שלא ישיר. ועיין לקמן בסימן שכ"ו ס"ט ויו"ד ובמ"ב שם שלא יחוף בדבר שמשיר שער ודאי".

וכתב הבא"ח (ש"ש כי תשא סעי' י"ד): "וכן הנשים שיש להם שערות הרבה בראשם – לא יחככו הרבה בצפרנים שלהם, דודאי יתלשו שערות". דהיינו, בציפורניים למרות שהתולש ביד איסורו מדרבנן, והסיבה היא כיון דהוי פסיק רישיה, שאם יתכוון יעבור על איסור תורה, ראה בהערה י"ד.

[29] כתב השו"ע (סי' ש"מ סעי' א'): "אסור ליטול שערו או צפרניו, בין ביד בין בכלי, בין לעצמו בין לאחרים, וחייב על שתי שערות".

[30] וראה עוד בהרחבה בהלכות קטן, וראה בשו"ע (סי' שמ"ג סעי' א') ובנו"כ. וראה בהרחבה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"י).

[31] וראה עוד בהרחבה בהלכות קטן. וראה בשו"ע (סי' שמ"ג סעי' א') ובנו"כ. וראה בהרחבה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"י).

[32] ראה ברמ"א (סי' ש"ג סעי' כ"ו), ובמשנ"ב שם (ס"ק פ"ד). וכאן אין איסור משום גוזז כיון שזה תלוש, אבל אם הפאה מבולגנת שאי אפשר ללבושה בלי סירוק – יש בזה משום מתקן. ועי' קצות השולחן (סי' קמ"ו הערה כ"א), ובאגלי טל (מלאכת גוזז סעי' י').

[33] ראה בחסד לאלפים (סי' של"ד סעי' ט') ובכה"ח פלאג'י (סי' ל' סעי' מ"ח) ובכה"ח (סי' ש"מ ס"ק י'). וכתב הכה"ח (סי' ש"ג ס"ק קכ"ז): "ומיהו בשער הזקן שעלול להתלש וידיים עסקניות הן, כתבו האחרונים שיש ליזהר מאוד שלא יושיט ידיו לזקנו כלל בשבת, והאר"י ז"ל החמיר מאוד אפי' בחול שלא ישים ידו בזקנו למשמש בה כדי שלא יעקור ויתלוש איזה שיער. והיה אומר שאיסור גדול מאוד הוא לעקור או לתלוש בידו אפי' שער אחד בלבד בכל מקום זקנו כי הם צינורות השפע, כמבואר בשער המצוות פר' קדושים יעו"ש. וא"כ כ"ש בשבת דיש עוד איסור מוסיף. ועיין לקמן רס"י ש"מ". וידוע מה שמספרים על האר"י הקדוש, שפעם אחת בשגגה היה עסוק באמצע הלימוד, כיוון כוונות, ושם ידו בזקנו, ומייד הזכירו לו ונשאר ככה עד מוצאי שבת עד הסוף, ומ"מ זו חומרא ואדם ששכח – יכול להוציא את ידו.

[34] ראה לעיל בהערה י"ד.

[35] ראה לעיל בהערה י"ד. וראה עוד בשו"ע (סי' שכ"ו סעי' ט') ובבה"ל שם (ד"ה "בדברים"), ובמשנ"ב שם (ס"ק כ"ה ובשער הציון ס"ק י"ז), וה"ה לכאן. וראה מש"כ בשו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ד שאלה כ').

[36] כיון שהיה מחובר, הוי מוקצה בבין השמשות. ראה במשנ"ב (סי' של"ו ס"ק כ"ד), ובשו"ע (סי' שכ"ב סעי' ג') ובמשנ"ב שם (ס"ק ה'). ולגבי ניעור ראה בשו"ע (סי' ש"ט סעי' ד') ובמשנ"ב שם (ס"ק י"ח). וראה בהלכות מוקצה.

[37] כתב בתרומת הדשן (סי' פ"ב): "וכן כתב בהדיא באשירי פ"ק דמועד קטן מפרש"י, דאפילו ביום טוב שני אם אין רוצים לקוברו בו ביום – לא שרי לעשות בו שום איסור מלאכה, רק טילטול בעלמא ודבר שאין בו טורח, ואפילו ע"י נכרי – אסור. מדלא מסיק רק טילטול, הא הוצאה – אסור, ואפילו לכרמלית נמי מלאכה דרבנן נקראת. ואף על גב דמשמע דלכבסו למת וליגזוז שערו – נמי שרי, – מ"מ הוצאה הוא מלאכה טפי, דגזיזת שער של מת אינו מלאכה כלל", עכ"ל.

ופסק בשו"ע (סי' תקכ"ו סעי' ד'): "בי"ט שני יתעסקו בו ישראל אפי' ביום שני של ראש השנה, ואפילו לא אשתהי, אפי' לחתוך לו הדס מהמחובר ולעשות לו תכריכין וארון ולחצוב לו קבר ולחמם לו מים לטהרו ולגזוז לו שערו", עכ"ל.

וכתב כה"ח (שם ס"ק מ') (אחר שהביא דברי תרומת הדשן): "ולפי זה אפשר להתיר אפילו ביום ראשון אם המת נצרך לכך, עכ"ל. ומיהו עיין מג"א (ס"ק י"א) שכתב שהים של שלמה הקשה על דברי התרומת הדשן הנז' מדברי הרמב"ם (פרק ט') שכתב: "הגוזז בין מן החי בין מן המת – חייב" וכו', עכ"ל.

ותירץ המג"א (בס"ק י"א), וז"ל: "ולי נראה דמה שכתב בתרומת הדשן דגזיזות שער אינה מלאכה כלל היינו משום שא"צ לשער כלל, והרמב"ם מיירי בצריך לשער, עמ"ש סי' ש"מ, ואף על גב דהוצאה נמי הוה מלאכ' שא"צ לגופו, מ"מ שם הוצאה עליה, אבל הכא לא הוי מלאכה כלל, דהא אמרי' בשבת: אם מל תינוק בן ח' בשבת – לא עביד כלום, דהוי מחתך בשר בעלמא, כ"ש שער, ומ"מ טוב להחמיר, וכן מוכח בתרומת הדשן ובשו"ע", עכ"ל. אמנם לפי מה שבארנו לעיל (הערה ח') שהלכה כהריב"ש שאפי' אין לו שמוש בשער – חייב, וא"כ כאן יהיה איסור אמנם איסור דרבנן, דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופא, כמו שמצינו שכתב הבה"ל (סי' ש"מ ד"ה "וחייב") דכיון שהתלישה אינה לצורך העור אלא לצורך השחיטה או הטבילה, הוי מלאכה שאינה צריכה לגופא, וא"כ אותו הדבר כאן. כיון שאינו משום יפוי העור.

[38] כתוב בתוספתא שבת (פ"ט ה"א): "הגוזז מן הבהמה מן החיה ומן [העופות] אפילו מן השלח מלא הסיט כפול – הרי זה חייב". ופסקו הרמב"ם (הל' שבת פ"ט ה"ז) והביאו המג"א (סי' ש"מ ס"ק ג').

והבא"ח (ש"ש פר' כי תשא סעי' י"ג) כתב: "הגוזז שער בין מן החי בין מן המת, בין מן בהמה בין מן חיה, אפילו מעור המופשט – חייב מן התורה". וראה בכה"ח (שם ס"ק ג').

[39] ראה בגמ' שבת (צ"ד ע"ב), ובבכורות (כ"ה ע"א), ובהרא"ש (שבת פ"ז סי' ו'), ובפמ"ג (א"א סי' ש"מ ס"ק ג').

[40] כתוב בירושלמי שבת (פ"ז ה"ב), וז"ל: "התולש – חייב משום גוזז. המורטה – חייב משום מוחק. הקוטמה – חייב משום מכה בפטיש. ולא דמייא עוף שאין גיזה, תלישתה היא גיזתה, ברם הכא אינו חייב עד שיגזז. תדע לך שהוא כן, דתני: תלש מן המיתה – חייב, תלישתה זו היא גיזתה", עכ"ל. והביאה הרא"ש (פרק כלל גדול סי' ו').

ובט"ז (סי' שלו ס"ק י') כתב, וז"ל: "צריך אדם ליזהר במלבוש שנעשה מעור בהמה שלא יתלוש שער ממנה שיש בו חיוב חטאת, דהכי איתא בירושלמי פ' כלל גדול: התולש מהבהמה מתה – חייב, שתלישתה זו היא גיזתה", עכ"ל.

וכתב המג"א (בסי' ש"מ ס"ק ג'), וז"ל: "הגוזז בין מן החי בין מן המת בין מן בהמה וחיה אפי' מן השלח – חייב, התולש כנף מן העור – חייב, הטוה מן החי – פטור דאין דרך גזיז' בכך (שם). משמע דתולש צמר מן הבהמה – פטור, ועסי' תצ"ח", עכ"ל. ועוד שם (ס"ק כ"ג) כתב שע"פ הרא"ש בפ"ז אות ו' חייב מצד עוקר דבר מגידולו, כן ביארו הפמ"ג והמחצ"ש שם.

וכתב באליה רבה (סי' ש"מ ס"ק ד'), וז"ל: "אבל מג"א [סק"ג] כתב: התולש צמר מבהמה – פטור, עיין סי' תצ"ח [סי"ג], ואם אין צריך לצמר או לשערן – הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. ונראה דמ"מ דוקא מחיים קאמר, שדרכה בגזיזה ולא בתלישה, משא"כ במתה. ומהאי טעמא התולש כנף מעוף – חייב דעוף אין דרכן בגזיזה, וכ"מ בירושלמי פ' כלל גדול [ה"ב נא ע"א]". וראה במשנ"ב (שם ס"ק ה'). ועיין בשער הציון (שם ס"ק ו') דהעלה דלא כפמ"ג שהבין דגם מן המתה – אין חיוב בתולש אלא מצד עוקר דבר מגידולו [וכן הבין כפמ"ג שו"ע הרב (סי' תצ"ח סעי' כ"ג) ותפאר"י בכלכלת שבת (מלאכת גוזז)]. והסברה לחלק כתב המשנ"ב (סי' ש"ה ס"ק ה'), וז"ל: "אבל תולש מן החי – פטור, דאין דרך לתלוש, משום דכאיב לה אלא לגזוז, אבל התולש ביד מן המתה דרך – לתלוש כמו לגזוז וחייב", עכ"ל. דכיון דלא כאיב ליה הוי דרכו בכך. וראה בכה"ח (סי' ש"מ ס"ק ג') מש"כ בזה. וכה"ח (סי' של"ו ס"ק ס"ז) הביא את דעת הט"ז שאיסורו משום עוקר דבר מגידולו.

ועיין בביאור הלכה (שם, ד"ה "וחייב") שכתב, וז"ל: "ואף שהביא הבה"ט (ס"ק ג') שהשיגו היד אהרן (סי' של"ו הגהות הטור), באמת הדין עם הט"ז דדברי הט"ז לאו יחידאה, הוא כי כן משמע מהרא"ש בבכורות (פ"ג סי' ה') בשם הרמב"ן (בהלכות בכורות פ"ג י"ח ע"א) וכן איתא בהדיא ברא"ש בפרק כלל גדול סי' ו' ובפירוש ר"ח בדף ע"ה ע"א ובדברי רבינו ירוחם (נתיב י"ב חי"ד). ומה שהביא היד אהרן ראיה מהרמב"ם דפליג ע"ז מדכתב הגוזז וכו' ולא נקט התולש, לאו ראיה היא דנקט גוזז משום דרצה לסיים בין מן החי בין מן המת, ובתולש אין חייב כ"א לאחר מיתה דאז אורחה בתלישה כמו בגיזה, משא"כ מחיים פטור בתלישה דלאו אורחא היא משום דכאיב לה. וכן מה שהביא ראיה מדנקט הרמב"ם התולש כנף מן העוף ולא נקט התולש צמר מן הבהמה, לאו ראיה היא כלל דדין תולש כנף העוף הוא אפילו מחיים וכדמוכח שם בבכורות ובבהמה, מחיים אינו חייב בתולש כ"א בגוזז וכנ"ל. וממילא מה שכתב עוד היד אהרן דהירושלמי דלא כהלכתא, משום דמגמרא דילן משמע להיפך מדמסקינן שם בבכורות שאני כנף דהיינו אורחיה משמע דהתולש מן הבהמה לאו אורחיה, לאו ראיה היא כלל ופליאה עליו, דהגמרא שם איירי בתולש מן החי וזה דוקא בעוף חייב ולא בבהמה, משא"כ בתולש מן המת גם בבהמה אורחה בתלישה כמו בגיזה וכדאמר בירושלמי תלישתה זו היא גיזתה, ולפיכך אין לנו לזוז מדברי הירושלמי שהביאוהו הפוסקים הראשונים", עכ"ל.

ועיין בשו"ע הרב (שם סעי' ב') שס"ל שבתולש מבהמה גם לאחר מיתה – אין איסור תורה אלא מדברי סופרים. ועיין בבא"ח (ש"ש פרשת כי תשא הלכה י"ג), וז"ל: "והתולש צמר בידו מבהמה או חיה – פטור מן התורה ואסור מדברי סופרים, והתולש שער מעור בהמה או חיה, בין אם עשאו לאותו עור מלבוש כגון פרוו"ה, בין לא עשאו מלבוש ה"ז חייב מן התורה, מפני כי תלישת השער זו היא גיזתו, ולא דמי לצמר. וי"א שגם תולש שער – אינו חייב אלא מד"ס", עכ"ל.

[41] כתוב בגמ' שבת (ע"ט ע"א): "ומנא תימרא – כדתנן: המלבן והמנפץ והצובע והטווה – שיעורו כמלא רוחב הסיט כפול". ופרש"י (שם ד"ה "אלמא") – "כיון דמנפץ ומלבן לטווייה קאי, שיעוריה כטוויה". ובגמ' שם (ק"ו ע"א): "שיעור המלבן כו'. רב יוסף מחוי כפול, רב חייא בר אמי מחוי פשוט". ופרש"י (שם ד"ה "סיט") – "כדי הפרש אצבע מהאמה" ובד"ה "כפול" – "שני סיטין". אבל הרמב"ם (הלכות שבת פ"ט ה"ז) פסק: "כמה שיעורו? כדי לטוות ממנו חוט שארכו כרוחב הסיט כפול, וכמה רוחב הסיט? כדי למתוח מן בוהן של יד עד האצבע הראשונה כשיפתח ביניהן בכל כחו, והוא קרוב לשני שלישי זרת". וכן כתב באורחות חיים (אות פ"ו [צ"ב]). וראה עוד מה שהקשה באור זרוע (סי' ס"ג ס"ק ו') על שיטת הרמב"ם. ובמשנ"ב (סי' ש"מ ס"ק ה') הביא את שתי השיטות ולא הכריע ביניהם. אמנם קיי"ל שכל מקום שהשו"ע לא גילה דעתו והרמב"ם גילה דעתו הלכה כהרמב"ם. כמו שכתבנו בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ה סי' י"א) וכמובא בארץ חיים (קונטרס הכללים ריש כלל ב').

[42] כתב הרמב"ם (הל' שבת פי"א הלכה ה'): "המפשיט מן העור כדי לעשות קמיע – חייב". וראה בקצות השולחן (בדי השולחן סי' קמ"ג ס"ק א').

[43] ראה לעיל בהערה ט'.

[44] כתב בספר חסידים (סי' רס"ח): "לא יפשפש אדם בפליצין או בעורות שלו כנים באצבעותיו, מפני כשהוא מוציא באצבעותיו הכנים מנתק מן הצמר באצבעותיו אלא אם הכנים במקום שהוא בלא צמר". וראה בט"ז (סי' של"ו ס"ק י'), בבא"ח (ש"ש כי תשא סעי' י"ג, ט"ו), ובמשנ"ב (סי' ש"מ ס"ק ה') ובכה"ח (סי' של"ו ס"ק ס"ז).

[45] כתב בשו"ע (סי' של"ו סעי' ג'): "מותר לילך על גבי עשבים, בין לחים בין יבשים, כיון שאינו מתכוין לתלוש". ובמשנ"ב שם (ס"ק כ"ד) כתב שהטעם כיון דלא הוי פסיק רישיה שיתלשו. וראה עוד שם (ס"ק כ"ה) שכתב שאם היו ארוכים ופסיק רישיה שיתלשו – אסור. וראה בכה"ח שם (ס"ק כ"ה). וא"כ ה"ה לכאן שאם אין פסיק רישיה – מותר.

[46] ראה בגמ' בבכורות (כ"ה ע"ב), וראה לעיל בהערה מ.

[47] ראה בירושלמי שבת (פ"ז ה"ב) ובקרבן העדה שם (ד"ה "עוף שאין לו גיזה"), ובגמ' בכורות (כ"ה ע"א). וברמב"ם (שבת פ"ט ה"ז), ובמשנ"ב (סי' ש"מ ס"ק ה') שבעוף חייב גם בתולש ביד כיון שהוי דרך גזיזתו בכך ואינו מכאיב לו. אמנם זה היה בזמנם שדרך היה לתלוש נוצות ביד מהעוף, משא"כ היום שהכל נעשה ע"י מכונה א"כ אין דרך לתלוש ביד ואיסורו מדרבנן.

[48] כתב המנחת חינוך (מצוה ל"ב מלאכת גוזז ס"ק ח'), שאפשר שיהיה חייב משום גוזז גם לאחר בשול. וראה בשו"ת זית רענן (ח"א סי' א' אות י"ב) שכתב: "הן דבר מצוי ונוגע באחד מאבות מלאכות בשבת החמורה מאוד מאוד ושכיח בשעתיה בבשר עוף מבושל שעודנו עליו נוצות קטנות, שאסור לתלוש אותו והוא אב מלאכה, כדאיתא בבכורות דף כ"ה [ע"א], דכל שאורחיה בתלישה אזי לכו"ע תולש בכלל גוזז. ואין לומר דהיינו דוקא מחיים, שהרי מילתא דפשיטא להו לרמב"ן ואשר"י [פ"ד בכורות סי' ה] שם, וזה לשונו: שם ואיכא חיובא בגוזז לאחר מיתה כמו בגוזז מחיים, דלא אשכחן ביה פלוגתא בגמרא, עכ"ל" ועיי"ש, וראה בכה"ח (סי' ש"מ ס"ק ג') שכן כתב, וא"כ כיון שהנוצות תפוסות בחוזק – יש בהוצאתם איסור, ואפשר שלאחר בשול אף ביד יהיה איסור דרבנן משום שדרכו לתולשם.

[49] ראה בגמ' שבת (צ"ד ע"ב), ובירו' שבת (פרק י' ה"ו), וברמב"ם (הל' שבת פ"ט ה"ח), ובשו"ע (סי' ש"מ סעי' א') ובמשנ"ב שם (ס"ק ב'), ובכה"ח שם (ס"ק א').

[50] אע"פ שבגמ' שבת (צ"ד ע"ב), וכן כתב השו"ע (סי' שכ"ח סעי' ל"א) מבואר שהוא מדרבנן, היינו כיון דהוי כלאחר יד. אולם כתב הביאור הלכה (סי' ש"מ ד"ה "יבלת"): "ודע עוד דלפי המסקנא שם בבכורות כ"ה בדבר דאורחיה לתלוש ביד – חייב על התלישה משום גוזז, אם כן כשיש איזה ציצין מדולדלין על שפתיו ולא פירשו רובן אפשר דחייב חטאת התולש אותן אפילו בידו, דדרך לתלוש אותן שם ביד ולא בכלי. ולפי זה אפילו כשפירשו רובן, דמתירין לעיל בסימן שכ"ח לתלשן ביד כשמצערות אותו, הכא – אסור, דיד דהכא כיון דהוא אורחיה ככלי דמיא". ואם כן כיון שהיום הרגילות אצל אותם אנשים השתנתה הוי דרכו בכך ואסור מהתורה.

[51] ראה בחיי אדם (כלל כ"א סעי' ד'), ובשו"ע הרב (סי' ש"מ סעי' א'), ובכה"ח שם (ס"ק א').

[52] כתב בשו"ע (סימן שכ"ח סעי' ל"א): "ציפורן שפרשה, וציצין – שהן כמין רצועות דקות שפרשו מעור האצבע סביב הציפורן, אם פרשו רובן כלפי מעלה ומצערות אותו, להסירן ביד – מותר; בכלי – פטור אבל אסור. לא פרשו רובן: ביד – פטור אבל אסור; בכלי – חייב חטאת. ופירש רש"י: כלפי מעלה, כלפי ראשי אצבעותיו; ורבנו תם פירש דהיינו כלפי הגוף; וצריך לחוש לשני הפירושים". וכתב במשנ"ב (שם ס"ק צ"ו): "להסירן ביד מותר – דכיון שפירשו רובן קרובין לינתק וכתלושין דמיא, הלכך במקום צערא – לא גזרו רבנן כשהוא מסירו ע"י שינוי, דהיינו בידו, וצריך ליזהר שלא יוציא דם [פמ"ג]. לא פרשו רובן – הוא הדין דאפילו לא פרשו כלל – פטור (אבל אסור) ביד, דאין דרך לתלוש ביד ונקטיה לאשמועינן דאפילו בזה אסור".

[53] ראה בפרי מגדים (משבצות זהב סי' שכ"ח ס"ק כ"ג), ובמשנ"ב שם (ס"ק צ"ו).

[54] ומקור הדין לאסור גם כאשר  פרשו רובן אפילו  ביד הוא, בדברי הגמ' (שבת צ"ד ע"ב): "רבי שמעון בן אלעזר אומר: …ציצין  שפרשו רובן – מותר לתלשם ביד, והתולשן בכלי – חייב חטאת… ומסיקה הגמרא שבכלי – פטור אבל אסור. ואומר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:  והוא שפרשו כלפי מעלה, ומצערות אותו ". כלומר, וודאי שאסור לתלוש בכלי ציצין שפרשו רובן. ולגבי תלישה ביד מסביר רבה בר בר חנה שההיתר לתלשן ביד, הוא בתנאי שפרשו כלפי מעלה ומצערות את האדם. ונחלקו הראשונים בפירוש הביטוי: " כלפי מעלה ". לדעת רש"י כלפי מעלה פירושו: כלפי ראשי אצבעותיו, ולדעת רבנו תם פירושו: כלפי הגוף. וכתב השו"ע (סי' שכ"ח סעי' ל"א) שצריך לחוש לשני הפירושים [גם לדעת רש"י וגם לדעת רבנו תם]. ולכן אפילו אם פרש רובן ואפילו הן מצערות אותו – אסור לתלשם כלל [בין ביד ובין בכלי]. וכתב המשנ"ב שם (ס"ק צ"ט), "ולכן אפילו פירשו רובן – אסור ליטלן אפילו ביד". וראה בבא"ח (ש"ש פר' כי תשא סעי' ט"ז), ובכה"ח (שם ס"ק קפ"ו-קפ"ז). ועוד טעם שאסור, כיון שהיום הדרך לתולשם ביד וממילא הוי פטור אבל אסור.

[55] ראה בגמ' שבת (נ"ג ע"ב), וברש"י שם (ד"ה "ומפרכסין") ופסקו הרמב"ם (הל' שבת פכ"א ה"ל). וכתב בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' כ"ב): "מעבירין גלדי המכה וסכין אותה בשמן אבל לא בחלב, מפני שהוא נימוח; ואפילו בגמר מכה דליכא אלא צערא – שרי". וראה בכה"ח שם (ס"ק קמ"א) שכתב: "וצ"ל דליכא צערא אלא תענוג – שרי".

[56] ראה בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' ל"א), וא"כ כאן אין שינוי של יד. וראה בבה"ל (סי' ש"מ ד"ה "יבלת מגופו"), הובא לעיל בהערה נ'.

[57] ראה לעיל בהערה נ' וכיון שכן דרכו – הוי איסור תורה.

[58] ראה לעיל בהערה ל"ו.

[59] במשנה עירובין (ק"ג ע"א): "חותכין יבלת במקדש, אבל לא במדינה, ואם בכלי – כאן וכאן אסור". ובגמ' שם: "ורמינהו: הרכיבו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו – אין דוחין, רבי אליעזר אומר: דוחין. רבי אלעזר ורבי יוסי בן חנינא; חד אמר: הא והא בלחה, ולא קשיא: כאן – ביד, כאן – בכלי, וחד אמר: הא והא ביד, ולא קשיא: הא – בלחה, הא – ביבישה. ולמאן דאמר הא ביד הא בכלי, מאי טעמא לא אמר: הא בלחה הא ביבישה? אמר לך: יבישה אפילו בכלי – נמי שרי. מאי טעמא – איפרוכי איפרכא. ולמאן דאמר: הא בלחה והא ביבישה, מאי טעמא לא אמר: הא ביד הא בכלי? אמר לך: בכלי – הא תנן: אם בכלי – כאן וכאן אסור. – ואידך: הא דקתני התם – משום דקא בעי איפלוגי רבי אליעזר ורבנן".

ופרש"י: "אם בכלי כאן וכאן אסור – ואף על גב דכי עביד נמי ביד מתקן הוא והוה ליה חותך מבעלי חיים והוי תולדה דגוזז את הצמר, אפילו הכי כיון דכלאחר יד קא עביד שאין כן דרך לחותכה אלא בסכין אין כאן אלא שבות. ואם בכלי כאן וכאן אסור – דאב מלאכה הוי, הואיל ואינו משנה מכמות שעושין בחול. וכו' הא – דפסחים בכלי, והכי נמי קאמר תנא דמתניתין, ור' אליעזר אפילו בכלי שרי, דסבירא ליה מכשירי מצוה דוחין שבת כגון מלאכה שאפשר לעשותה מבעוד יום כגון בקור המום מכשירי קרבן הוא והקרבן דוחה השבת ובמכשירין פליגי. מתניתין ביבשה – ואפילו הכי בכלי אסור, משום דמתקן לה, וענין מלאכה קא עביד, ודפסחים בלחה, ותרוייהו ביד. אמר לך בכלי – למה לי לאשמועינן בפסחים דאסור הא כבר שמעינן לה הכא ולמה ליה לתנא לסתמיה בתרי דוכתי. ואידך – להכי הדר תניא התם משום פלוגתא דר' אליעזר, דאשמועינן דאפילו בכלי שרי. ואידך – להכי לא מוקמינן לההיא דפסחים בלחה, ובכלי, דאם כן הוה ליה אב מלאכה, והתם הא דשבות הוא דאיירי". וכדברי רש"י דהוי איסור דאוריתא בלחה בכלי כתבו המאירי (שם) ופסקי הרי"ד (שם).

אמנם הרמב"ם (הלכות שבת פ"ט ה"ח) כתב, וז"ל: "הנוטל צפרניו או שערו או שפמו או זקנו – הרי זה תולדת גוזז וחייב, והוא שיטול בכלי, אבל אם נטלן בידו בין לו בין לאחר – פטור. וכן החותך יבלת מגופו בין ביד בין בכלי – פטור בין לו בין לאחר, ומותר לחתוך יבולת במקדש ביד אבל לא בכלי, ואם היתה יבשה – חותכה אף בכלי ועובד", עכ"ל.

והקשה המגיד משנה (שם): "הכלי שכתב רבינו הוא מתמיה אצלי, כי לפי הסוגיא שבסוף עירובין (ק"ג) נראה בביאור שהיבלת הלחה החותכה בכלי הרי הוא כחותך צפרניו בכלי שהוא חייב וזה נ"ל כמוכרח שם, ודברי רבינו צל"ע", עכ"ל. והביא הב"י (בסי' ש"מ סעי' ב') את קושית המ"מ ולא תירץ.

ובשו"ע (סי' ש"מ סעי' ב') סתם דבריו וכתב: "אסור לחתוך יבלת מגופו, בין ביד בין בכלי, בין לו בין לאחר". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ו'): "ואפילו היא יבשה דעומדת להתפרך לבסוף מעצמה – אפ"ה אסור. וכ"ז לענין איסורא, אבל לענין חיובא – אינו חייב אא"כ נוטלה כשהיא לחה ובכלי דאז הוא בכלל גוזז", עכ"ל. וביאר בשער הציון (שם ס"ק י"ג), וז"ל: "כן מוכח בערובין ק"ג, דלא כמקשה שם אהא דבמדינה אסור". וכתב כה"ח (שם ס"ק ט"ז): "כתב הרמב"ם: החותך יבלת מגופו בין ביד בין בכלי – פטור ע"כ, אבל המגיד משנה שם תמה עליו וכתב דאם היא לחה וחתכה בכלי חייב יעו"ש, והביאו בית יוסף. וכן כתב מג"א ס"ק ג', תוספת שבת אות ה', רבינו זלמן אות ג' ".

[60] ראה מש"כ בדרכי טהרה השלם (פרק ט"ו הע' ו'; שם פרק ט"ז סעי' ט').

[61] ראה בשו"ע הרב (סי' שכ"ח סעי' כ"ט), ובקצות השולחן (סי' קל"ד ס"ק ד' ובדי השולחן שם ס"ק ו').

[62] והסברא להקל לפרק צמה ע"י גויה בשינוי אע"פ שהיא עושה מעשה בידיים היא, כיון דהוי בנין עראי וסותר שלא על מנת לבנות. [וראה ב"י (סי' שי"ט) שמותר לברור ביד דהוי שינוי גמור. וכן בב"י (סי' שכ"א סעי' ז' ח') ובשו"ע דמותר לדוך בעץ הפרור ובקתא דסכין דהוי שינוי גמור, וא"כ ה"ה לכאן].

[63] ראה לעיל בסעיפים א'-ג' וראה מש"כ בדרכי טהרה השלם (פי"ז סע' ט"ז).

[64] ראה דרכי טהרה השלם (פרק ט"ו הערה אות ו') וראה (שם, סעיפים ד'-ח') שחייבת להסתרק לפני הטבילה. [וראה רמ"א יו"ד סי' קצ"ח סע' ו' ובנו"כ באשה שסכנה לה להתיר את קליעתה, משמע שאם אין סכנה בהתרת קליעתה צריכה להתירה].

[65] ראה לעיל בסעי' ט"ו.

[66] ראה לעיל בהערה כ"ח, ובמש"כ בדרכי טהרה השלם (פרק ט"ז) על הכנות שלפני הטבילה.

[67] כתב בשו"ע (יו"ד סי' קצ"ח סעי' כ'): "דוקא בצק שתחת הצפורן חוצץ, אבל הצפורן עצמה – אינה חוצצת. ואפילו אם היתה גדולה ועומדת ליחתך ופורחת ועוברת מכנגד הבשר – אינה חוצצת. הגה: מיהו כל זה דוקא שאין צואה או בצק תחתיו בשעה שטבלה. ומאחר דכבר נהגו ליטול הצפרנים, אפילו אם צפורן אחת נשאר בידה וטבלה – צריכה טבילה אחרת (הגהות ש"ד). וכן נוהגין". וראה בהערה ע'.

[68] האיסור לחרוט – ראה בשו"ע או"ח (סי' קס"א סעי' א'). ובמג"א (סי' קס"א ס"ק ה'), ובבאר היטב שם (ס"ק ה'), ובכה"ח שם (ס"ק ט"ו), ובבה"ל (שם ד"ה "הוא").

[69] ראה ברמ"א (יו"ד סי' קצ"ח סעי' כ'), ובטהרת ישראל (ס"ק ס"ט), ובדרכי תשובה (שם ס"ק ס"ג דף קס"ג).

[70] ראה בב"י ובשו"ע (יו"ד סי' קצ"ח סעי' י"ח, כ'), ומשמע שגם אם טבלה וצפורניה מלוכלכות – עלתה לה טבילה, אבל כיון שהיום דרך נשים להקפיד – לא עלתה לה טבילה אלא אם כן תנקה אותם. וראה בבא"ח (ש"ש פרשת שמיני סעי' ד'), ודעת הרמ"א – ראה בהערה ס"ז.

לגבי אמירה לנכרית לקצוץ את הצפורניים, כתב הט"ז (יו"ד סי' קצ"ח ס"ק כ"א): "אבל בשבת ויו"ט אם אירע ששכחה ליטול הצפרנים – לא תאמר לעובדת כוכבים שתחתוך לה, דכיון שאין מצוה גמורה בנטילת צפרנים, דהא אפשר בניקור תחתם לחוד, למה נבטל בזה שבות, דאמירה לעובד כוכבים שבות הוא. ותו דהוא חומרא דאתא לקולא, שאע"פ שהעובדת כוכבים חותכת, מ"מ אותה ישראלית מסייעת לה על ידי שמטה לה את ידיה, וכאילו היא עושה מלאכה זו שאסורה מדאורייתא בשבת ויו"ט. וכההיא שמצינו בסי' קפ"א לענין הקפת פאה שגם הניקף חייב אם סייע בדבר שמטה עצמו אליו להקיפו כו' וזה א"א להשמר ממנו כשתניח לחתוך הצפרנים להעובדת כוכבים בלי הטיית הישראלית את ידיה אליה. וא"ל דאין הכי נמי שלא תטבול כשאירע כן בשבת ויו"ט, זה אינו, דהא גם בחול המועד התירו על ידי שתנקר הצפרנים ולמה יגרע בשבת ויו"ט מאין לה עובדת כוכבים בחול המועד, אלא דבר ברור דבשבת ויו"ט לא תחתכם ע"י עובדת כוכבים אלא תנקרם היטב ותטבול".

והקשה הש"ך שם בספרו נקודות הכסף (ס"ק א') דכאן לדעת הרבה פוסקים אף אם תחתוך את הציפורנים בכלי אין איסור דאוריתא וב' דדוקא בניקף חידשה שמסייע יש בו ממש ולא בשאר האזהרות, והוכיח כן מגמ' שבת דף צ"ג ע"א (לגבי שנים שהוציאו דבר שאחד יכול לשאת לבדו והשני לא יכול לשאתו לבדו, שהגמ' אומרת שהראשון – חייב והשני – פטור ומותר, שמסייע אין בו ממש) ובביצה כ"ב ע"א (שהגמ' שם אמרה שאמימר כחל את עינו ע"י נכרי, ואמר שאע"ג שפותח את העין מסייע אין בו ממש, והגמ' הביאה שני אמוראים שסוברים שאסור במסייע) והוא מוסכם מכל הפוסקים (וכן כתב הרמב"ם הלכות שבת פ"א הט"ז וברמ"א סי' שכ"ח סעי' י"ז), וא"כ כיון שהוי תרי שבותים ולצורך מצוה, וכ"ש למ"ד דלא מועיל לנקר (כמבואר בש"ך ס"ק כ"ה), א"כ מותר לומר לנכרי לקצוץ ביד. ואף בכלי נראה להתיר, דתוס' כתבו דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה כל עוד לא צריך את הציפורניים, והקשה על השו"ע דפסק כר"ש ומצד שני פסק שאסור לקצוץ את הציפורנים (וראה בהערה י"ב מש"כ בדעת השו"ע), ובפרט לרמ"א שמקילים בשבות דאמירה לגוי לצורך מצוה אף באיסור תורה, והעלה כיון דאפשר בקל ביד למה נקל בכלי, ע"כ תורף דבריו.

וכתב המג"א (הקדמה לסי' ש"מ): (אחר שכתב ליישב קושית הש"ך ממלאכה שאינה צריכה לגופה) "ונ"ל דתאמר לעכו"ם לטלן ביד, דהוי שבות דשבות, וכמ"ש סי' ש"ז ס"ה דשרי במקום מצוה אבל שבות ממש אסור לעשות כמ"ש סי' שכ"ו דאסור לטבול משום גזירת סחיטת שער, אף על גב דהיא שבות, ולומר לעכו"ם לעשות מלאכה דאורייתא נמי לא מסתברא להתיר, דהא בקל דחינן הטבילה האידנא, כמ"ש ביו"ד סי' קצ"ז. וגם צ"ע אם יש להתיר בניקור, לכן מוטב לומר לעכו"ם לחתכן ביד, ואם אי אפשר ביד – מותר בכלי, דהא הטור ודעימיה פוסקים מלאכה שאצ"ל פטור. ועסי' רע"ח ועביו"ד ססי' ש"צ דא"א ליטול יפה בשינים וגם בהל' שמחות להרמב"ם כתב דבחול המועד אומר לעכו"ם לחתכם, דשבות במקום מצוה – שרי כדאמרי' פ' הדר".

והביאור למה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופא גם לדעת השו"ע, כתב הביאור הלכה (שם ד"ה "וחייב"): "והנה ראיתי בספר סדרי טהרה (שיורי טהרה סי' קצ"ח ס"ק ל"ט) שתמה על הח"צ בזה שהסכים לדעת הריב"ש, וכתב דהלא הרא"ש כתב בהדיא בבכורות כ"ה, וגם הביא שם כן בשם הרמב"ן, דתלישת הצמר מן הבהמה קודם שחיטה וכן הנוצות מן העוף הוא מלאכה שאצ"ל, וע"כ דהם ס"ל ג"כ כדעת התוס', ובאמת לאו ראיה הוא כלל כמו שדחה הוא בעצמו אח"כ, דשאני התם דהאי תלישה לאו לצורך העור אלא לצורך השחיטה, אבל היכא דהוא לצורך העור, אף על פי שאין צריך לגיזה, ס"ל דחייב, וכמ"ש בגוזז מן השלח". וא"כ ה"ה לעניננו שמה שהיא גוזזת את הציפורן אינו משום יפוי העור או הגוף אלא מטרתה לצורך הטבילה, וא"כ הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה לכו"ע, והוי תרי דרבנן ומותרת האמירה לגוי.

וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ג'): "ואשה ששכחה ליטול הצפרנים מע"ש ואירע טבילתה בליל שבת, מסיק המג"א שתאמר לעכו"ם ליטול ביד דהוי שבות דשבות במקום מצוה. ואם א"א ביד – מותר על ידו אפילו בכלי, ואם אין עכו"ם, נראה שיש לסמוך בשעת הדחק על הנקור שתנקר תחת הצפורן ובלבד שתעיין היטב שלא יהיה בו שום טינוף".

וכתב ביאור הלכה (שם ד"ה "וחייב"): "והנה באשה ששכחה ליטול צפרנים בע"ש ואירע ליל טבילתה בשבת, בודאי לכתחלה נכון לה ליזהר שתאמר לעו"ג ליטלם ביד ולא בכלי, דהוא מלאכה גמורה לדעת הרמב"ם, אך בא"א לה ביד, מצדד המ"א להקל ע"י עו"ג אף בכלי, וכדעת נקודות הכסף ביו"ד סי' קצ"ח, וכמ"ש למעלה, דבזה מקרי מלאכה שאצ"ל שאין כונה שלה להתנאות בזה רק לצורך טבילה. ונ"ל דבצפרני רגליה בודאי טוב יותר להתיר ע"י נקור מלהתיר ע"י עכו"ם, עיין בפ"ת שם בשם מהר"ר דניאל זצ"ל (דמה שנהגו ליטול את הציפורנים כמבואר ברמ"א בסעי' כ' הוא דוקא בציפורני ידים ולא בציפורני הרגליים)".

וכתב הבא"ח (שנה שניה פרשת כי תשא בסעי' ט"ז): "והאשה שחל טבילתה בליל שבת ושכחה ליטול צפרניה מבע"י, נהגנו פה עירנו יע"א מאבותינו להורות כסברת הש"ך להסירם ע"י גויה, ורק מלמדין את הגויה שהיא תמשוך ידי האשה כדי לקוץ, ולא תקרב האשה את ידה אליה". ועי' מש"כ בכה"ח (סי' ש"מ ס"ק ב').

[71] ראה לעיל הערה ס"ח.

[72] עי' בטהרת ישראל (ס"ק ס"ט) ובדרכי תשובה (סי' קצ"ח ס"ק ס"ג).