הקדמה
דיני כיבוס הבגדים על פרטיהם השונים מורכבים מכמה סוגי איסורי שבת, חלקם אבות מלאכה וחלקם תולדות, איסורי דאורייתא ואיסורי דרבנן. הלכות הכיבוס משתנות גם לפי החפצים המתכבסים, לפי הדרכים והשיטות השונות לכיבוסם, ולפי חומרי הכיבוס השונים, ובכל עניין תיפסק ההלכה לגופו של מקרה, כפי שיתבאר לקמן.
סחיטת בגדים
א – כיבוס בגדים אסור בשבת[1]בכלל פעולות הכיבוס היא הסחיטה, ויש בסחיטה שני סוגי איסורים:
איסור סוחט משום"מלבן".
איסור סוחט משום – "דש".
איסור משום – "מלבן"
מלבן
ב – עיקרה של מלאכת "מלבן" הוא הלבנת דברים שלא בדרך של צביעה. וכתב הרמב"ם[2]: "המכבס בגדים הרי הוא תולדת "מלבן" וחייב, והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו הרי זה "מכבס" וחייב, שסחיטה מצרכי כיבוס היא כמו שההגסה מצרכי הבישול". ונמצאנו למדים מדבריו מספר דברים: . שמלאכת "מלבן" אסורה מן התורה. . ש"כיבוס" בגדים הנו תולדה של "מלבן". . שסחיטת בגדים הרי היא "כיבוס".
ומכל מקום איסור "כיבוס" משום "מלבן", מתקיים כשיש בו שני תנאים: א. הבגד המכובס יהיה בגד שניתן ללבנו. ב. המשקים הנסחטים הם משקים שניתן ללבן עמם [כגון: מים][3]. ואף אם המשקים הנסחטים הולכים לאיבוד, יש בזה מלאכה דאוריתא של מלבן הבגד.
איסור משום – "דש"
דש
ג – עיקרה של מלאכת "דש" הוא פרוק והוצאת דבר מן המקום בו הוא בלוע ומכוסה[4]. וכתב הרמב"ם[5] "והמפרק הרי הוא תולדת הדש". ויש להבין שגם פירוק והוצאת נוזלים מן המקום שאליו הם מחוברים אסורה בשבת. ומכאן שסחיטת הבגד שהיא פירוק והוצאת המשקים מן הבגד, אסורה משום "דש". ולכן, איסור "סוחט" משום "דש" קיים גם אם אין המשקים הנסחטים משקים שניתן ללבן עמם, אך סחיטת המשקים צריכה להעשות משום שצריך את המשקים עצמם [ומכל מקום, למעשה נקטינן שבכל סחיטה גמורה אפילו אם היא לא לצורך המשקים עצמם, יש על כל פנים איסור דרבנן[6]].
שריית כלים ובגדים
כלים ובגדים מבד סופג
ד – אסור לתת מים על בגד אם הוא עשוי מבד הסופג מים, כגון: צמר או פשתן וכדו', או שהוא תפור בחוטים מסיבים טבעיים, מכיון שאנו אומרים: "שרייתו זהו כיבוסו", ונתינת המים עליו הרי זה ככיבוס[7].
כותנה
ה – אסור לתת מים על בגד גם אם הוא עשוי "צמר גפן" [כותנה], משום "שרייתו זהו כיבוסו"[8].
בגד סופג כשהוא נקי
ו – בגד נקי אסור לתת מים על בגד עשוי בד שסופג מים כנ"ל, או לשרותו במים [אפילו בלי לשפשפו ואפילו שאין עליו לכלוך] אפילו בבגד נקי, מפני שנקטינן שלהלכה גם בבגד נקי יש לחוש ש"שרייתו זהו כיבוסו"[9].
קינוח קל במטפחת
ז – מותר לנקות בגד[10] שיש עליו לכלוך נוזלי ע"י קינוח קל במטפחת, אפילו אם הבגד עשוי בד שסופג מים. ומכל מקום, אין לקנח בחוזקה שמא יסחט את המים שתוך הבגד המלוכלך[11].
שפשוף שיירי סבון מן החולצה
ח – חולצה שכובסה בידיים בסבון ביום שישי, ונשאר עליה מעט סבון ונתיבש הסבון על החולצה אסור לשפשף את הסבון מעל החולצה בשבת[12].
הרטבת סמרטוט ניקוי
ט – אסור להרטיב סמרטוט ניקוי אפילו במים מועטים, כדי לנקות בעזרתו לכלוך שנמצא על כלי או על בגד או על הגוף[13] [וכל שכן שאסור במים מרובים גם משום חשש סחיטה[14]]. ואסור לעשות כן אפילו כדי לנקות כלי ובגד שמותר לנקותם במים [דיני כלים ובגדים אלה יתבארו לקמן סעיפים י"ב-י"ט].
בגד של תינוק
י – אסור לשפוך מים על בגד שתינוק הטיל עליו את מימיו וכן אסור לשרות בגד זה במים[15].
חיתולים לתינוק
יא – אסור לתת חיתולים וכדו' לתוך כלי מלא מים או לשפוך מים לתוך כלי שיש בו חיתולים ובגדי תינוק.
כלים ובגדים מחומר שאינו סופג
יב – בגד שעשוי מעור, גומי או מכל חומר אחר שהנו אטום למים ואינו סופג אין אומרים לגביו "שרייתו זהו כיבוסו"[16]. ולכן, מותר לתת עליו מים[17].
בגד ארוג חוטים שאינם סופגים
יג – בגד עשוי עור, גומי או ניילון ושאינו תפור בחוטים מסיבים טבעיים אף שמותר לתת עליו מים אסור לשפשף צידו זה על זה, או לשפשפו על ידי בגד אחר, וכן אסור לשפשף ידו בחוזקה על הבגד[18].
שפשוף בגד שאינו סופג
יד – בגד ארוג מחוטי ניילון עור, גומי וכדו' [שאינם סופגים משקים]אסור לתת עליו מים בשבת [אפילו אם החומר ממנו עשויים החוטים אטום למים], מכיון שהמים נבלעים בין סיבי הבגד ולכן אומרים לגביו סחיטה מדרבנן, ושרייתו זהו כיבוסו[19], וממילא אסור לתת עליו מים בשבת[20].
נעל עשויה עור או גומי וכדו'
טו – מותר לשפוך מים על נעליים ומגפיים עשויות עור או גומי וכן לנקותם על ידי זרם מים, אך אסור לשפשפם בידיים[21]. אמנם, יש אוסרים לנקות נעלי גומי במים אף ללא שפשוף, מכיון שבגומי מעורבים חוטי בד, אך למעשה אין לאסור, מכיון שאין אדם מתכוון לכבס חוטים אלו בנעליים.
נעל עשויה בד
טז – נעל עשויה בד אסור לשפוך עליה מים או לנקותה על ידי זרם מים, אפילו אם לא משפשפה בידיים.
עדשות מגע
יז – מותר לתת עדשות מגע בתוך תמיסה בשבת, אפילו שהתמיסה מחטה ומנקה אותם[22].
מפת ניילון
יח – מותר לשפוך מים על מפת שולחן עשוייה ניילון [שאינה סופגת] ואח"כ לנגבה במגבת או בסמרטוט [כפי שיתבאר לקמן בדין נגוב], ובלבד שלא ישפכו הרבה מים על המפה וינגבום במגבת מחשש סחיטת המגבת[23].
כלי שתינוק הטיל עליו את מימיו
יט – מותר לשפוך מים על כלי עשוי פלסטיק, עץ או עור, שתינוק הטיל עליהם את מימיו[24].
גוף האדם
כ – מותר לשפוך מעט מים על גופו של האדם כדי לנקותו מלכלוך שעליו, ואחר כך לנגב מים אלה במגבת.
ניגוב ידיים
דרך לכלוך
כא – מותר לתת מים בדרך לכלוך על בגד עשוי בד שסופג מים, ואין זה נחשב כיבוס[25]. ועל כן, מותר לנגב ידיים רטובות במגבת, בשבת. אמנם, יש סוברים שאסור לתת מים מרובים על המגבת אף בדרך לכלוך משום כיבוס המגבת [תוך כדי ניגוב הידיים], וטוב לחוש לדבריהם במקום שאפשר [ראה בסעיף הבא].
שפשוף ידיים לפני הניגוב
כב – אדם שרחץ ידיו ורוצה לנגבן במגבת[26], טוב יעשה אם ישפשפם היטב זו בזו כדי להסיר את המים שעליהם ככל שניתן, כדי שישארו עליהם מים מועטים לפני שמנגבם במגבת, וכל זאת כדי לחשוש לדעת האוסרים לתת מים מרובים על בד, גם בדרך לכלוך [כדלעיל][27].
ניגוב הידיים בשעת הדחק
כג – רחץ ידיו[28] במים וקשה לו לשפשפם לפני הניגוב [כגון: כשממהר]מותר לנגבם במגבת עבה גם בלא שפשוף [כיון שאין אנו פוסקים להלכה כדעה הסוברת שיש כיבוס בדרך לכלוך במים מרובים, אלא רק חוששים לדעה זו במקום שאפשר][29].
זהירות מסחיטה
כד – צריך אדם להיזהר שבשעה שמנגב ידיו לא תספוג המגבת מים מרובים עד כדי כך שיוכל לבוא לידי סחיטה[30], כפי שיתבאר לקמן.
ניגוב במטפחת דקה
כה – המנגב ידיו בחתיכת בד או במטפחת דקה [המיועדים לכך] שאינם סופגים מים רבים כמגבת, צריך לשפשף ידיו היטב לפני הניגוב, אפילו אם קשה לו הדבר, כי המטפחת סופגת מהר ועלול הוא לבוא לידי סחיטה.
צבע המגבת
כו – אין לחלק בין מגבת לבנה למגבת צבעונית לעניין ניגוב הידיים, וכאשר יש חשש לסחיטת המגבת אסור להשתמש במגבת, בין אם היא לבנה ובין אם היא צבעונית[31].
ניגוב במגבת עבה
כז – מגבת עבה שאנשים רבים משתמשים בה [כגון: בבתי הכנסת]צריך להיזהר לא לנגב בה ידיו אם נרטבה הרבה, מחשש סחיטה. ואם רואה שצד אחד רטוב ינגב בצידה השני. ואם נרטבה משני צדדיה אין לנגב בה[32].
ניגוב ידיים בדבר שמקפיד עליו
כח – אסור לנגב ידיים בשבת במטפחת שמקפיד עליה שלא תרטב, או בקצה הבגד, שמא יסחוט[33]. גם יזהר שלא לנקות בבגד זה מים שנשפכו על השולחן וכדו'.
מפיות נייר, מגבות ומגבונים
מפיות נייר רגילות
כט – מותר לנגב את הידיים במפיות נייר רגילות וכן לנגב בהן מים מן השולחן, רק יש להזהר שלא יבוא לידי סחיטה.
מפיות נייר עבות
ל – מפיות נייר עבות מפיות נייר עבות וכן מגבות נייר שדרך אנשים להשתמש בהן שימוש חוזר [כגון: אל-בד]יש לחוש שיבוא לסחטן כדי להשתמש בהן שוב לנגב בהן את הידיים או השולחן, ולכן טוב להחמיר לנגב את הידיים בכמה מגבות נייר יחד [34].
ניגוב גופו בשבת
לא – ההולך למקוה במקום שיש עירוב יקח מגבת עבה לניגוב שלא יבוא לידי סחיטה[35], ובמקום שאין עירוב ראה בפרק טלטול בשבת פרק נ"ח טלטול בשבת, סעי' ס"ח.
סחיטת שערות ברחיצה
לב – הרוחץ פניו או הטובל במקוה בשבת, יזהר שלא לסחוט את שערותיו[36].
סחיטת שערות בניגוב
לג – רחץ את ראשו או טבל במקוה, ינגב את כל גופו כדרכו חוץ ממקום השערות. את השערות לא ינגב במגבת בחוזקה, אלא יניח עליהן את המגבת בנחת. ולמרות שהשער אינו סופג מים ורק בין שערה לשערה נצברים מים אסור מדרבנן לנגב את השער כדרכו, משום איסור סוחט[37].
ניקוי בבית הכסא
לד – המקנח גופו אחר שעשה צרכיו בשבת, יכול לשטוף את גופו במים תחילה ואחר כך ינגב את גופו ב"נייר טואלט". ומכל מקום, אסור להרטיב "נייר טואלט" במים כדי לקנח בו את הגוף, משום חשש סחיטה[38].
מגבונים
לה – אסור להשתמש במגבונים רטובים בשבת משום סחיטה [לקמן יתבאר באלו מגבונים מותר להשתמש], אף על פי שהמים היוצאים מהם הולכים לאיבוד[39].
בדיקת מגבונים מערב שבת
לו – הרוצה להשתמש במגבונים לחים בשבת, צריך לבדקם ביום חול. אם אין בהם "טופח על מנת להטפיח"[40]מותר להשתמש בהם בשבת, יש בהם "טופח על מנת להטפיח "אסור להשתמש בהם בשבת.
זהירות במגבונים
לז – בדק את המגבונים ביום חול ומצא שיש בהם טופח על מנת להטפיח אסור להשתמש בהם בשבת [אפילו אם על האריזה כתוב שמותר להשתמש בהם בשבת].
הכנת המגבונים מערב שבת
לח – בדק את המגבונים ביום חול ומצא שיש בהם טופח על מנת להטפיח יכול לסחטם ביום חול ולהוציא מהם את המים ולהשתמש בהם בשבת.
מגבונים בחבילה
לט – מגבונים שלא נבדקו ביום חול ולא ידוע מה מצבם, אם הם מן החלק העליון של החבילה מותר להשתמש בהם בשבת [מכיון שבדרך-כלל אין בהם טופח על מנת להטפיח], אם הם מן החלק התחתון של החבילה אסור להשתמש בהם בשבת [מכיון שהם מלאים מים (וכן באלכוהול), ויש בהם שיעור של טופח על מנת להטפיח, והשימוש בהם הוא כעין סחיטה].
מ – איסור השימוש במגבונים שנמצאים בחלק התחתון של החבילה, הינו בין בין אם הם עשויים בד ובין אם הם עשויים נייר[41].
מוקצה במגבון
מא – מגבון שסיימו להשתמש בו הינו "מוקצה". לכן, כשמסיימים להשתמש במגבון לא יניחו אותו מן היד, כיון שאם יניחנו שוב לא יוכל לטלטלו לאשפה, אלא יזרוק את המגבון לאשפה מיד[42].
ניגוב לכלוך
ניגוב בלא מים
מב – אסור לנגב ידיים מלוכלכות במגבת או במטפחת וכדו', מכיון שיש חשש שאדם יבוא לכבס את המגבת/מטפחת המלוכלכת, בשבת. ולכן, אדם שידיו מלוכלכות ירחץ את ידיו במים תחילה, ורק אחר כך ינגבם[43].
ניגוב פירות וירקות מלוכלכים
מג – פירות או ירקות מלוכלכים בבוץ אסור לנגב את הבוץ שעליהם במגבת/מטפחת וכדו' [כנ"ל], אלא ישטפום תחילה במים ואחר כך ינגבום במגבת נקייה [כנ"ל][44].
ניגוב במגבת/מטפחת שאינו מקפיד עליהן
מד – מותר לנגב את ידיו המלוכלכות וכן פירות וירקות מלוכלכים במגבת/מטפחת וכדו' בלי לרחצם קודם, אם מנגבם במגבת/מטפחת וכדו' שאינו מקפיד עליה שתהיה נקייה [שהרי בכך אין חשש שיבוא לכבסה][45].
ניגוב ידיים שנצבעו בצבעי פירות
מה – אדם שאכל פירות בידיו [כגון: תותים, רימונים וכדו'] וידיו נצבעו בצבע הפרי אסור לו לנגבם במגבת/מטפחת עשויה בד, משתי סיבות:
א שמא יבוא לכבס את המגבת/מטפחת שנתלכלכה[46].
ב המגבת/מטפחת נצבעת בצבע הפירות שעל הידיים ולדעת השו"ע אסור משום "צובע" [אמנם, יש סוברים שבאופן כזה אין איסור "צובע" משום שזו "דרך לכלוך" ולא דרך צביעה][47].
צבע שאינו מתנקה במים
מו – ידיים שנצבעו בצבעי פירות ואין אפשרות לנקותן במים, מותר במקרה הצורך לנגבן במגבת נייר [חד פעמית], בין צבעונית ובין לבנה, ולא במגבת בד[48].
מגבת בד שינו מקפיד עליה
מז – אין לו מגבת נייר ינגבן במגבת בד שאין מקפידים על נקיונה, מכיון שאין בה חשש כיבוס. ובמגבת זו אין איסור, מכיון שבכך שאינו מקפיד על נקיונה בטלה הסיבה הראשונה לאסור [שמא יכבס], ובסיבה השניה לאסור [צביעת המגבת] יש להקל, מכיון שנעשה ב-"דרך לכלוך"[49].
פצע באצבע
מח – אסור לחבוש פצע שעל האצבע בתחבושת משום "צובע". ולכן, אדם שיש פצע באצבעו ישטוף את האצבע במים, ואח"כ יחבוש בתחבושת [ובאופן זה מותר לחבוש את האצבע אפילו אם אחר כך הפצע ממשיך לדמם מאליו][50].
ניעור בגד רטוב
מט – אסור לנער בגד ספוג במים בחוזקה עד כדי כך שיוכל לבוא לידי סחיטה[51]. ואפילו אם מותר לטלטל בגד זה [כגון: באופן שאוחזים בקצהו היבש]אסור לנערו.
הסרת אבק מן הבגדים
בגד כהה שהתלכלך באבק
נ – בגד כהה [ולאו דווקא שחור] שמקפיד[52] לא ללובשו מלוכלך באבק[53]אסור לנער מעליו אבק הנראה לעין, מכיון שהניעור יפה לו כמו כיבוס[54].
בגד בהיר שהתלכלך באבק
נא – בגד בהיר שהתלכלך בכמות גדולה של אבק, או שהתלכלך במעט אבק, אך הוא מקפיד שיהיה נקי אפילו מאבק מועט אסור לנקותו בשבת[55].
ניקוי בשינוי
נב – בגד שמקפיד להסיר ממנו את האבק מותר בשעת הדחק ומשום כבוד הבריות לנער ממנו את האבק בשינוי, כלומר להכות עליו קלות ביד או במטפחת כדי להסיר את האבק שעליו, אך אסור לשפשפו בחוזקה ביד, וכל שכן שאסור לנקותו במברשת[56].
הסרת נוצות מן הבגד
נג – מותר להסיר מעל בגד נוצות שאינן "מוקצה" [כגון: נוצות שיצאו מן הכרית], בעזרת הידיים. ויש מחמירים לאסור הסרת נוצות מעל בגד כהה בידיים. ולכן, נכון להיזהר לא להסירם[57].
ניקוי בגדים מטיט
הסרת טיט/בוץ לח
נד – בגד שהתלכלך בטיט לח או בבוץ לח מותר להסיר את הטיט/בוץ שעליו בדרך שינוי. ולכן, מותר לאחוז את הבגד מבפנים מול מקום הטיט/בוץ ולשפשפו משם, או לחליפין לקלף את הטיט מבחוץ בעזרת הציפורן. ומכל מקום, אין לשפשף את הטיט מעל הבגד ישירות [כלומר, לאחוז את הבגד בשני מקומות ולשפשפם זה בזה] משום חשש "מלבן" ["מלבן" ממש אין בזה מכיון שאין הניקוי במים][58].
הסרת טיט/בוץ יבש
נה – אסור להסיר טיט/בוץ יבש מעל הבגד אפילו בעזרת שיפשוף מבפנים או גרוד בעזרת הציפורן, מכיון שיש בכך משום "טוחן"[59].
ניקוי טיט/בוץ שאין בו ממשות
נו – יש מתירים לנקות מעל הבגד טיט/בוץ שאין בו ממשות אלא רושם כתם של טיט/בוץ בלבד (בשינוי כדלעיל), שהרי אין בכך משום "טוחן"[60]. אמנם, יש אוסרים לנקות אפילו כתם של טיט ובוץ שאין בו ממשות ואפילו בשינוי מהבגד, מכיון שיש בכך משום איסור "מלבן", וכן הלכה[61].
ניקוי כתם שמן
נז – מי שבגדו נכתם בשמן והניח עליו "טלק" כדי שיספוג את השמן, מותר להכות על הבגד מבפנים כדי להסיר את אבקת ה"טלק" כל זמן שלא התייבשה. אמנם, אחרי ששאבה את השמן והתייבשה אסור לשפשף את הבגד כדי להסירה, ואסור אפילו להכות על הבגד מן הצד השני כדי להסירה[62].
נעל המלוכלכת בטיט
קינוח טיט מן הרגל/נעל
נח – מותר לקנח טיט שעל רגלו או מנעליו בקורה ובכל דבר שמותר לטלטלו, וכגון שטיח רצפה המיועד לכך [ובלבד שלא יתלוש בוודאי ממנו], אך אסור לקנחו בכותל ובקרקע. אמנם, בשעת הדחק [כגון: כשיש צואה על רגלו או על מנעליו ואין שם דבר שמותר לטלטלו כדי לקנח בו]מותר לקנח גם בכותל[63], ואם אין כותל יקנח בקרקע[64] [מנעל עשוי עור מותר לשפוך עליו מים כמבואר לעיל סעיף ט"ו][65].
לכלוך שעל גבי נעל עור
נט – אסור לגרור טיט או צואה וכדו' [בין יבש ובין לח] ממנעל העשוי עור, בסכין. וטעם הדבר הוא, שבגרירתם בסכין הרי הוא קולף את העור והוי "ממחק". ומשום כך, אין לגרור נעלים בברזל חד, או בפלסטיק עבה וחד כדי להוריד טיט וכדו' שעליהם[66]. ויש להקפיד לעשות את מתקן הברזל לניגוב בוץ שבכניסות הבתים ובתי הכנסת, רחב ולא חד כדי שלא יכשלו אנשים בכך[67].
ממחק בעור
ס – כל איסור ממחק בעור הוא דווקא בעור שאינו מתקלקל מחמת הסכין, וכגון בצבוע בלבן (ג'אמס) וכיו"ב, אך אם צבוע בשחור וכיו"ב אינו מתקן ע"י מחיקתו אלא מקלקל.
נעל עם סוליה מגומי
סא – נעל שסולייתה עשויה גומי מותר לנקות טיט וכדו' שעליה בברזל אפילו הוא חד, מכיון שאיסור "ממחק" הוא רק בעור ואינו בגומי וכדו'[68]. וכאשר חלק מן הסוליה עשוי גומי וחלק עשוי עור מותר לקנח רק במקום הגומי[69].
ציחצוח נעליים
סב – אסור לצחצח נעליים אפילו עם מברשת ללא משחה, וכל שכן שאסור לצחצחם עם משחה. אמנם, מותר להסיר אבק מן הנעלים בשינוי ע"י הכאה על הנעל במטפחת וכדו'[70].
הסרת לכלוך שאינו מתפורר
סג – מותר להסיר מעל בגד [וכן מעל מפת שולחן וכדו'] גרעין או חלק מפרי או מירק שנדבקו שם, מכיון שאינם מתפוררים ואין בהסרתם משום "טוחן"[71].
הסרת לכלוך שנתלש מהבגד
סד – מותר להסיר חלקי פרי או ירק וגרעין מן הבגד [ומפת שולחן וכדו'] אפילו אם בעת שמסירם נתלשת חתיכה מן הבגד [כגון: צ'יפי'ם מהסוודר]. וטעם הדבר: מכיון שאינו מתכוון לתלוש את אותה חתיכה מן הבגד, ואין בהסרת הגרעין וכדו' "פסיק רישיה", שהרי לא תמיד נתלשת חתיכה מהבגד בעת הסרתם[72].
סה – אדם שעבר וכיבס בשבת ראה בהלכות הנאה ממעשה שבת.
[1] משום תולדת מלאכת מלבן, וראה ברמב"ם (פ"ט ה"י), וז"ל: "המלבן את הצמר או את הפשתן או את השני וכן כל כיוצא בהן ממה שדרכו להתלבן – חייב", ועיין במ"מ (שם הי"א), וע"ע באבנ"ז (או"ח ח"א סי' קס"ה). יש הסוברים שכיבוס בגדים עצמו נכלל באב של מלאכת מלבן, ותולדת המלאכה היא רק שריית הבגד שאסורה משום מלאכת מלבן, וראה ברש"י (שבת ע"ג ע"א ד"ה "המלבנו – מכבסו בנהר", וע"ע ברש"י בזבחים דף צ"ד ע"א), ובסמ"ג (מלאכת מלבן), ויראים (סי' רע"ד), וראה עוד ברבינו עובדיה מברטנורא (שם), ובתפארת ישראל (שם), ומ"מ לכו"ע עיקר מלאכת מלבן שנלמדת ממלאכות המשכן לא היתה בשביל להסיר הלכלוך אלא על מנת להלבין ולצחצח את הצמר או הפשתן וכיו"ב, וראה עוד במשנ"ב (סי' ש"ב ס"ק ל"ט) וז"ל: "הנה כדי לבאר את דברי אלו השני סעיפים צריך להקדים הקדמה קטנה, וזו היא: א) המלבן הוא מאבות מלאכות. ולבון שייך בין בצמר ובין בפשתן ובכל שאר מינים שדרכן להתלבן. ולבון מקרי בכל דבר שדרך הצמר והפשתן להתלבן עי"ז [ומה שנוהגין שמניח חתיכת פשתן לאחר אריגתו בחמה וזורק עליו מים כדי שתתלבן, גם זה הוא בכלל מלבן]. ושיעורו בחוט שהוא ארוך ד' טפחים. ב) המכבס בגדים הוי תולדת מלבן וחייב. וכן הסוחטן, שהסחיטה ג"כ מצרכי כיבוס היא. וה"ה דכיבוס שייך בעורות הרכין, וי"א אף בקשין, אך יש חילוק בין עורות לבגד, דבעורות לא מקרי כבוס עד שיהיה כיבוס גמור, ובבגדים קיי"ל דשרייתן במים זו היא כיבוסן וחייב משום מכבס, ל"ש בבגדים לבנים ולא שנא צבועים [אחרונים]. ג) והנה בהא דקי"ל דשרייתן היא כיבוסן, יש דעות בפוסקים י"א דדוקא כשיש איזה דבר לכלוך על הבגד, דהשרייה מעביר הלכלוך, אבל אם אין שם לכלוך ואפילו הושחר מחמת לבישה – לא מקרי כבוס ע"י שרייה לבד, אם לא שמכבסן ממש או שסוחט את מימיהן. ומ"מ אסור לשרותן מדרבנן, גזירה שמא יבוא לסחיטה. וי"א דאפילו אין עליהם לכלוך כלל אמרינן דשרייתן היא כיבוסן, אך כ"ז דוקא אם הוא דרך כבוס, אבל אם הוא דרך לכלוך, כגון שנטל ידיו במים ומקנחן במפה, ואפילו אם היו המים טפוחים הרבה על ידיו וע"י קינוחו הוטפח המפה, אפ"ה לא שייך בזה שרייתו היא כיבוסו, דדרך לכלוך הוא. ויש מחמירין עוד, שאם היו המים מרובין, אפילו כשהוא דרך לכלוך אמרינן שרייתו היא כיבוסו, וע"כ הם סוברים דכשנוטל ידיו ורוצה לנגבן במפה, יראה לנער ידיו עד שלא ישאר עליהם רק מעט מים, ואז מותר", עכ"ל. וע"ע בבה"ל (שם ד"ה "מותר").
[2] רמב"ם (הל' שבת פ"ט הי"א). וראה במש"כ הרמב"ם (שבת פכ"ב הט"ו), שו"ע (סי' ש"כ סעי' ט"ו), משנ"ב (שם ס"ק מ"ב).
[3] וע"ע בב"י (סי' ש"כ ד"ה "והרב המגיד") מש"כ בזה לדעת הרמב"ם. יש לציין שלעניין דין "שרייתו זהו כיבוסו" ביין לבן נחלקו הט"ז והא"ר, וראה במשנ"ב (סי' שי"ט ס"ק ל"ח) וכה"ח (סי' ש"כ ס"ק ק"ו), ומ"מ בסחיטת יין לבן יש משום סוחט, וראה בשעה"צ (סי' שי"ט ס"ק כ"ט).
[4] וראה בהרחבה כל דיני סוחט משום דש בהלכות סוחט.
[5] הלכות שבת פרק ח' הלכה ז'. וכן כתב בפרק כ"א הלכה י"ב: "המפרק – חייב משום דש".
[6] הבית יוסף (סי' ש"כ) מביא בשם רבינו תם (ראה תוס' כתובות ו' ע"א ד"ה "האי מסוכרייתא") שישנם שני סוגי סחיטה. סוחט אחד חייב משום מלבן, והיינו "דווקא בבגד המתלבן ובמשקין המלבנים". והשני חייב משום דש, וזה בכל המשקים, ובלבד שצריך למשקין הנסחטים, אך אם אין צריך אותם והולכים לאיבוד אינו בכלל דש כלל. אבל ר"י הזקן חולק וסובר שאף שאיסור דאורייתא ליכא, מכל מקום בכל סחיטה אף שלא צריך למשקין יש איסור דרבנן. וראה ביאור הלכה (סי' ש"כ סעי' י"ח ד"ה "יש מי שמתיר"), ז"ל: "ביאור הענין בקצרה, כי ידוע דעת ר"ת וסייעתו דיש שני עניני סחיטה, היינו סחיטה ממים איסורו משום ליבון ולא משום דש, כי המים הולכים לאיבוד ולא דמי לדש, ובשאר משקין הוא ההיפוך, משום ליבון אין בם דאין מלבנים בם, אלא איסורא הוא משום דש דומיא דסוחט זיתים וענבים, אך דוקא כשצריך למשקין הנסחט דומיא דדישה, וע"כ הכא בענין זה דהחבית הוא של יין איסורו הוא רק משום דש, וממילא כשהמשקה הנסחט הולך לאיבוד אין זה בכלל דישה. וזה הוא דעת הרבה מהראשונים [הרשב"א וריב"ש והרב המגיד], אך דעת הר"י ועוד כמה בסייעתו דמ"מ אסור מדרבנן. וכ"ז היה שייך אם היה מכוין לסחוט, אבל באמת אין מכוין לסחוט והוא רק פסיק רישא, ולא ניחא ליה בההיא סחיטה כי הולך לאיבוד, מן התורה בודאי אינו חייב בכל עניני שבת בפסיק רישא דלא ניחא ליה, כדאמרינן שבת ק"ג, ונחלק הערוך (ערך "סבר", וכך דעת רבנו ירוחם חלק י"ד ני"ב דף פ"ז ע"א) עם יתר הפוסקים לענין איסור דרבנן, דלהערוך שרי לגמרי בפסיק רישא דלא ניחא ליה, ולשארי פוסקים – אסור (כך דעת ר"י ורא"ש פרק י"ב סי' א', והמרדכי פרק כ' סי' תכ"ח). והנה מדברי השו"ע נראה דמסכים ליתר הפוסקים דפ"ר דלא ניחא ליה הוא אסור מדרבנן, ומ"מ סיים בסוף הסעיף: טוב להנהיגם וכו', והניחם על דעתם להקל בענין זה, משום דהברזא ארוכה ע"ש, כ"כ הט"ז, והמ"א כתב משום דבעניננו הלא יש עוד קולא מה שהמשקה הולך לאיבוד, ולא דמי לדש וכנ"ל. (וכן פסק הבא"ח ש"ש פרשת פקודי הל' ז'). ודע שכל דברי הסעיף הזה הוא רק להפוסקים דשאר משקים אין מלבנים, אבל להפוסקים דאין חילוק בין מים לשאר משקין, ובפרט יין, דסברת הר"ן דדומה למים לענין כביסה וכמו שכתב הב"י [ועיין בט"ז שמסכים להר"ן ביין לבן], יהיה מן התורה אסור סתימת המסוכריא משום איסור ליבון, שמתלבנת המסוכריא עי"ז [ומה שכתב הר"ן דאין דרך ליבון במסוכריא עי"ז, שארי הראשונים לא הזכירו סברא זו, רק שכתבו משום דאין ליבון בשאר משקין, עיין בסה"ת] ואין חילוק בין אם המשקה הנסחט הולך לאיבוד או לא, ואין שייך זה הענין כלל לפ"ר דלא ניחא ליה, דזה הוא רק אם נאמר דחיובו משום דישה. ומה שכתב המ"א בסקכ"א דחיובא ליכא לכו"ע, היינו בפ"ר דלא ניחא ליה, אבל בענין זה גופא הוא כמו שכתבנו".
והנפק"מ כגון שסוחט בגד מיין אדום שנשרה בו ואינו צריך ליין – לדעת ר"ת וסיעתו – מותר כיון שאין בו משום מלבן ולא משום דש כיון שלא צריך למשקין, ולדעת ר"י וסיעתו – אסור מדרבנן. וכך מבואר בשו"ע (סי' ש"כ סעי' י"ח) וז"ל: "חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום נקב שבדפנה שמוציאין בו היין, יש מי שמתיר אע"פ שא"א שלא יסחוט, והוא שלא יהא תחתיו כלי; דכיון שאינו נהנה בסחיטה זו, הוי פסיק רישא (פי' איסור נמשך בהכרח מדבר מה כמו המות הנמשך בהכרח מהתזת הראש) דלא ניחא ליה, ומותר. וחלקו עליו, ואמרו דאע"ג דלא ניחא ליה, כיון דפסיק רישא הוא – אסור. והעולם נוהגים היתר בדבר, ויש ללמד עליהם זכות, דכיון שהברזא ארוכה חוץ לנעורת ואין יד מגעת לנעורת – מותר מידי דהוי אספוג (פירש הערוך: ספוג הוא על ראש דג אחד גדול שבים, ובשעה שמרים ראשו להסתכל בעולם יורד אותו הספוג על עיניו ואינו רואה כלום ולולי זה לא היתה ספינה נצולת מפניו) שיש לו בית אחיזה", ועיין בכה"ח (שם ס"ק ק"ו). וראה בהרחבה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ').
[7] המשנה (שבת קמ"ב ע"ב) אומרת: "היתה עליו לשלשת – מקנחה בסמרטוט", ופירש רש"י: "מקנחה בסמרטוט – ולא יתן עליה מים, דסתם כר של בגד הוא, ובגד – שרייתו במים הוא כבוסו".
[8] לומדים מפרשת נגעים שיש שני סוגי חומרים, "בגד" ו"עור", עיין ויקרא י"ג, מ"ז-נ"ד. להלן נראה שדיני כיבוס יותר קלים בעור, שאינו בולע ומתכבס כל כך. בעניין "בגד", מפורש בפסוקים שם שמדובר ב"צמר" ופשתים" (פשתן), עיי"ש פסוקים מ"ז-מ"ח. אף על פי כן, לעניין כיבוס, כותנה דומה לשאר בגדים שהיא בולעת משקים ומתכבס בכך, ולפיכך האיסור כיבוס בה הוא מן התורה, ושאינה דומה לעור שהאיסור בו הוא דרבנן.
[9] נחלקו הראשונים בדין "שרייתו זהו כיבוסו" – האם דין זה הוא דוקא בבגד מלוכלך שמרטיבו במים או גם בבגד נקי שאין בו לכלוך. דעת התוס' (שבת קי"א ע"א ד"ה "האי מסוכרייתא") שבבגד נקי לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו, וז"ל: "וא"ת דאמר בפרק בתרא דיומא (ע"ז ע"ב): 'ההולך להקביל פני רבו או פני אביו או פני מי שגדול הימנו – עובר עד צוארו במים ואינו חושש'. ואמר נמי בפ"ב דביצה (י"ח ע"א) גבי טבילת כלים בשבת, דנידה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה, ולא גזרינן דילמא אתי לידי סחיטה! וי"ל דמצוה שאני. ואם תאמר: היכי שרי התם ליכנס בבגדיה, ונידה נמי איך טובלת בבגדיה נימא שרייתו זהו כיבוסו, כדאמרי' בזבחים בפרק דם חטאת (צ"ד ע"ב)! וי"ל דדוקא היכא דאיכא טיפת דם או טינוף אמר שרייתו זהו כיבוסו, דבהכי מיירי בפ' דם חטאת. ומצא ר"י מוגה בספר הישר דלא אמר שרייתו זהו כיבוסו בדבר שאינו כ"א לכלוך כמו סיפוג באלונטית וקינוח ידים במפה, והני שהולכין במים עם הבגדים הוי נמי דרך לכלוך ולא דרך נקיון, ועל תינוק שלכלך בגדי אמו במי רגלים אין לזרוק עליו מים דשרייתו זהו כיבוסו".
[והיה אפשר לומר תירוץ נוסף על קושייתו הראשונה של תוס': משום שאדם ההולך ברחוב ונפל למים, או ירדו עליו גשמים אין דרכו לסחוט את בגדיו כשהוא ברחוב, ועל כן במקום שלא רגילים לסחוט – אין חשש סחיטה, ולכך לדבר מצוה התירו].
אבל דעת הרשב"ם (הובא בתוס' שבת ק"כ ע"א ד"ה "נותן מים") שאף בבגד שאין בו לכלוך – אמרינן "שרייתו זהו כיבוסו", וכן דעת הטור (סי' שי"ט).
וכתב הרא"ש (פ"ח יומא סי' ד') ששרייתו זהו כיבוסו זה דווקא כאשר יש לכלוך, והביא את דעת ר"ת, שכאן אין שרייתו זהו כיבוסו כיון "שהוא דרך לכלוך כמו ספוג ואלונטית וקינוח ידים במפה. וכן כשעבר בנהר בבגדיו ואין זה דרך נקיון וליבון אלא רוב פעמים מתלכלכין במים".
ובהגהות מיימוניות (שבת פרק כ"ב הלכה י"ח אות פ'): "רבנו תם הורה לנשים מניקות שהתינוקות לכלכו בגדיהן שמותרות ליטול ולקנח במקום הלכלוך כדי שתוכל להתפלל שאין זה אלא דרך לכלוך שאין מעביר מי רגלים לבדם אלא גם המים האחרים מעביר עמהם, וגם במקום מצוה הקילו בכמה מקומות כגון להקביל פני רבו בפ' בתרא דיומא ונדה מערמת וטובלת בבגדיה ביו"ט שחל להיות בשבת. ור"י קשה לו לומר כן הואיל ומתכוין לטהר הלכלוך וכו' עיין בתוס'. שוב מצאתי בשם ריב"א ג"כ שאם ניתזו מי רגלים על בגדיו בטופח ע"מ להטפיח שאינו יכול לברך ולהתפלל, שמותר לתת עליהן מים לבטלן שאינו מתכוין אלא לטהר ולא לכיבוס וצחצוח, וראיה מנדה שמערמת וטובלת בבגדיה אבל אם צואה על בגדו – אסור, דאז מתכוין לצחצח כדי להעביר הלכלוך, ע"כ".
עוד כתב בהגהות מיימוניות (פכ"ב הי"ח אות צ'): "וכתב רא"ם שמעתי מפר"י דלא מיתסר אלא בלשלשת כדתניא: היתה עליו לשלשת וכו'. ואין נ"ל דהא בפרק דם חטאת דאמר רבא: זרק סודר למים – חייב, ולא קתני לשלשת, והא דתניא לשלשת, אורחא דמילתא קתני. וכן מצאה בה"ג של רבי יהודאי גאון שאפילו בלא לשלשת – אסור לתת מים על הבגד, וכן כתב: אי נפל חמרא על לבושו בשבתא – אסור למישדי עלייהו מיא, דאמר רבא פרק דם חטאת: זרק סודר למים – חייב, הילכך צריך ליזהר שלא לתת מים על הבגד, בין של צמר בין של פשתן. ואפילו היו ידיו מטופחות במים הרבה – צריך ליזהר שלא יקנחם בבגד בעוד מים מרובים עליהם. ולריבוי המים לא ידעתי שיעורן, הילכך מנהג כשר כשאדם רוחץ ידיו בשבת שיזרוק המים מידיו וינערם בכח קודם קינוח במפה או בבגד, עכ"ל.
ועיין בב"י (סי' ש"ב) שהביא שדעת הסמ"ג (שם) והסמ"ק (שם בהגהות אות יא) והתרומה (סי' רמ"ד, צ"ג ע"ב) שכל שאין בו טינוף לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו. ומיהו כתבו דאף על פי שאין בו טינוף אסור לשרותו במים דילמא אתי לידי סחיטה כדאמרינן בפרק אלו קשרים (קי"ג ע"ב) גבי פגע באמת המים לעבור זמנין דמתווסן מאניה ואתי לידי סחיטה".
למעשה להלכה כתב הרמ"א (סי' ש"ב סעי' ט'): "ובגד שאין עליו לכלוך – מותר לתת עליו מים מועטים ולא מרובים, שמא יסחוט (ב"י בשם סמ"ג וסמ"ק וסה"ת והרא"ש פ"ק דיומא). ויש אוסרים בכל ענין (ב"י בשם הטור סי' של"ד וסי' שי"ט ותוספות פרק כל כתבי והגהות פ' כ"ב)".
והמשנ"ב (שם ס"ק מ"ח) כתב: "ויש לחוש לדעה זו להחמיר בשל תורה". וכ"כ כה"ח (שם ס"ק ע"ג): "ולעניין דינא עיין ביאור הגר"א שכתב דהנכון כדעה ראשונה אם אינו מתכוין לכביסה, וכן באליהו רבה (אות כ"ה) הביא כמה ראשונים דס"ל כדיעה ראשונה, אבל מכל מקום כיון דאיכא כמה ראשונים דמחמירים בזה, וכן הוא דעת הטור (סימן שי"ט ושל"ד) כמו"ש הב"י יעו"ש, בודאי יש לחוש ולהחמיר באיסור תורה, וכ"כ הר"ז שם. וכ"כ לעיל סוף אות ס"ט בשם העו"ש שכתב להחמיר, יעו"ש, וכ"נ דעת האחרונים".
וכן דעת הבא"ח (ש"ש פרשת ויחי סעי' י"ז), וז"ל: "בגד שיש עליו מי רגלים או שאר לכלוך – אסור ליתן עליו מים דשרייתו זהו כיבוסו אלא מקנחו בסמרטוט בנחת, ולא ידחוק בקינוח שמא יסחט. ויש אוסרין לתת מים אפילו מועטין על איזה בגד ואע"פ שאין בו לכלוך, דסבירא להו שרייתו זהו כיבוסו איירי אפילו באין בו לכלוך. הלכך, הרוצה לשתות מים על ידי מפה שמניח על שפת הכוס לא יעשה זה בחלוקו או שאר בגד משום דשרייתו זהו כיבוסו, אבל במפה המיועדת לכך – לית לן בה וכמ"ש בחס"ל ז"ל".
וא"כ ברור שיש לאסור שריית בגד במים אפילו כשהבגד נקי, משום שדין שרייתו זה הוא כיבוסו נאמר לא רק כשהבגד מלוכלך אלא גם כאשר הבגד נקי.
וראה בבה"ל (סי' ש"ב סעיף ט' ד"ה "שיש עליו לכלוך") שדן בשיטת השו"ע בזה, וז"ל: "הנה מפשטא דלישנא (שכתב השו"ע שם: "אבל בגד שיש עליו לכלוך אסור אפילו לשכשכו" וכו') משמע דסובר כדעה הראשונה המובא ברמ"א, דבדבר שאין בו לכלוך לא אמרינן ביה שרייתו זהו כיבוסו וכן ביאר המ"א, אולם בספר תו"ש וכן בביאור הגר"א משמע דהמחבר ג"כ ס"ל לנפשיה כדעת היש אוסרין".
ולמעשה, כתב הבה"ל: "הנה לדינא עיין בביאור הגר"א שכתב דהנכון כדעה ראשונה אם אינו מתכוין לכביסה, ובא"ר משמע ג"כ שדעת רוב ראשונים כהדעה הראשונה, ומ"מ כיון שיש כמה ראשונים שמחמירין בזה, וכן הוא דעת הטור בסימן שי"ט ובסימן של"ד לפי מה שביארו הב"י, בודאי יש לחוש ולהחמיר באיסור תורה, וכן משמע באליהו זוטא ועוד אחרונים, וע"ע במשנ"ב (סי' של"ד ס"ק נ"ט)".
אמנם יש הסוברים בדעת השו"ע שגם הוא סובר שבבגד נקי לא אומרים שרייתו זהו כיבוסו, עיין כה"ח (סי' ש"ב ס"ק ע"ד) בענין זה.
וראה עוד מש"כ השו"ע (סי' של"ד סעי' כ"ד) לענין טלית שאחז בה האור, ז"ל: "יש אומרים שאין יכול ליתן עליו משקין כדי שיכבה כשיגיע להם; ויש אומרים שמותר לעשות כן בשאר משקים, חוץ מן המים, משום כיבוס; ויש מתירים אפילו במים. ודברי סברא שנית נראים", וכיון שמרן כתב שיש לחוש לסברא השנייה האוסרת להרטיב טלית נקיה משום כיבוס, ע"כ יש לחוש לדבר הזה, ואף שכה"ח כתב שזה איסור תורה אנו ננקוט בדרך הממוצעת שלכל הפחות יש בזה איסור דרבנן.
וע"כ באופן שאינו דרך לכלוך – שרייתו זהו כיבוסו, בין אם הבגד נקי ובין אם הבגד אינו נקי. והנפקא מינה, כאמור לעיל כפי שכותב הבא"ח (שם ע"פ השו"ע סי' שי"ט סעי' י'), שאם אדם רוצה לשתות מים, ולא יודע אם יש בהם תולעים או שהם נקיים – אסור לו לקחת בגד ולשים על הכוס ולשתות, משום ששרייתו זהו כיבוסו. אלא אם כן המטפחת מיועדת לכך דאז אומרים שבבגד נקי לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו, וראה במשנ"ב (שם ס"ק ל"ז), ובפרט דהוי דבר מועט, וראה במשנ"ב (שם ס"ק נ"ט) ובשעה"צ (שם ס"ק נ"ב). וראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א או"ח סי' י"ב, שם ח"ד סי' נ').
[10] והוא הדין למפת שולחן.
[11] שו"ע (סי' ש"ב סעי' ט'), כה"ח (שם ס"ק ס"ח).
[12] כתב השו"ע (סי' ש"ב סעי' ה'), ז"ל: "חלוק לאחר כביסה הוא מתקשה ומשפשפים אותו בידים לרככו – מותר לעשותו בשבת, שאינו מתכוין אלא לרככו. אבל סודר – אסור, מפני שמתכוין לצחצחו והוי כמלבן. הגה – וכובעים ושאר כלי פשתן דינן כסודר (ב"י בשם ש"ל)". וכך כתב הבא"ח (ש"ש, פרשת ויחי, סעי' י"ד): "כל בגד, לאחר כיבוס מתקשה ומשפשפין אותו בידים לרככו וע"י שפשוף זה גם הליבון שלו מצהיר יותר, ולכן אם הוא בגד עליון שהאדם מקפיד יותר על ליבונו שיצהיר – אסור לשפשפו בידים לרככו, דנראה כמתכוין להצהיר הליבון ודומה למלבן, אבל חלוק שהוא בגד תחתון אין האדם מקפיד כ"כ על ליבונו ומותר לשפשפו בידים לרככו. בד"א בחלוק של צמר או של משי, אבל חלוק של פשתן – אסור לשפשפו אפילו מעט בידים לרככו, מפני שרכוכו זהו לבונו. וכל זה משורת הדין, אבל נכון להחמיר בכל חלוק אע"פ שאינו פשתן שלא ישפשפו כלל מכח סברת ר"ח ז"ל, דס"ל להיפך דדוקא של פשתן הוא דשרי. וכתב הרב תוספת שבת דלפ"ז ראוי לנו להחמיר בכל הבגדים, יעו"ש". וכ"כ בכה"ח (שם ס"ק ל"ז) דמחמת הפלוגתא יש להחמיר בכל הבגדים.
הנה בעבר היו מכבסים בידיים, ואז היה שייך הדין הזה למעשה, אך כיום שלכל אחד יש בבית מכונת כביסה, וחומרי הנקיון שמכניסים אינו חומר שמקשה את הבגד, וגם הוא נשטף בהרבה מים, וכמעט ולא שייך הדין הזה.
ומכל מקום יתכן שאדם מכבס את בגדו ביד עם סבון, ואם לאחר שייבש הבגד נשאר מעט סבון, אסור בשבת לשפשפו כדי ללובשו.
ואע"פ שהפוסקים חילקו בין בגד פשתן לשאר בגדים, כבר אומר הבא"ח, שבכל סוגי הבגדים (היינו, בבגדים המתכבסים ביד ולא במכונה, וכאמור למעלה) נכון להחמיר בהם, והטעם כיון שאין אנו בקיאים בזה. וראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' מ"ט).
[13] והטעם: משום שרייתו זהו כיבוסו.
[14] רמ"א (סי' ש"ב סעי' ט').
[15] ראה בהרחבה לעיל הע' ו'.
[16] וראה להלן סעי' י"ד לענין בגד שארוג מחוטי ניילון.
[17] ראה בהערה הבאה.
[18] כתוב בתורה (ויקרא ו', כ') לגבי קרבן חטאת: "כל אשר יגע בבשרה יקדש, ואשר יזה מדמה על הבגד אשר יזה עליה תכבס במקום קדוש", וכך נאמר במשנה (זבחים צ"ג ע"ב): "אחד הבגד ואחד השק ואחד העור טעונים כיבוס", ומוכח ששייך כיבוס דין תורה בבגד עור, ובגמ' (שם צ"ד ע"א) העמיד רבא את המשנה בעורות רכין. וכך פסק הרמב"ם (הל' מעשה הקרבנות פ"ח ה"ב), וכך נאמר במשנה שבת (קמ"ב ע"ב): "היתה של עור – נותנין עליה מים עד שתכלה". ופירש רש"י: היתה – לשלשת זו על כר של עור, דלאו בר כיבוס הוא. נותן עליה מים עד שתכלה – ומיהו, כיבוס ממש לא, דהואיל וסתם כרים וכסתות רכים נינהו, שייך למימר בהו כיבוס בעורות רכין, ומיהו, שרייתן לא זהו כבוסן, וכן מפורש בזבחים בפרק דם חטאת (צ"ד ע"ב)". ופסק השו"ע (סי' ש"ב סעי' ט'): "מותר לתת מים ע"ג מנעל לשכשכו, אבל לכבסו דהיינו שמשפשף צדו זה על זה – אסור", וראה בבה"ל (שם ד"ה "זה על זה"), ז"ל: ואפילו לעניין איסור דאוריתא דבעינן כסכוס, היינו שפשוף, נראה לומר דאף אם אינו משפשף זה על זה רק שחופף היטב במים את מקום הלכלוך ומדיחו שיהא נקי ג"כ בכלל שפשוף הוא", והוא הדין והוא הטעם בעשויים גומי, או ניילון.
[19] ודוקא ארוג, אך כשהוא שלם אין נכנסים בו המים.
[20] ראה בבה"ל (סי' ש"ב ד"ה "אסור"), וראה להלן סעיפים ל"ב-ל"ג לעניין סחיטה בשיער, וראה בהרחבה גם בפרק ניקוי כלים הע' ו' לענין סחיטה בשיער וה"ה בכל כיו"ב.
[21] ראה לעיל שנתבאר דמותר ליתן מים על העור, וע"ע מש"כ בזה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א או"ח סי' י"ב), וז"ל: "ומידי עוברי בין הבתרים ראיתי מה שכתב בדין שרייתו זה כיבוסו. כיום יש מפות מניילון דק ויש מפות מניילון עבה. ושניהם לכאורה יש להם דין עור, היינו שאינם סופגים מים, וע"כ אם יש עליהם לכלוך אפשר לכאורה לשפוך עליהם מים, ואח"כ למושכם ע"י מגב של גומי אטום שאין בו דין סחיטה, ואע"פ שיש אוסרים (עיין זבחים צ"ד ע"א ושבת קמ"ב ע"ב) אם זה ע"י ידית – יש להקל (ראה שו"ע סי' ש"כ סעי' י"ז ובמשנ"ב שם ס"ק מ"ז). ולשון השו"ע (סי' ש"ב סעי' ט'): 'מותר ליתן מים ע"ג מנעל לשכשכו, אבל לכבסו דהיינו שמשפשף צדו זה על זה – אסור'".
[22] דדמי לכלי עור, וראה בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' קנ"ז) שכתב שאין איסור מלבן כל שאין הלכלוך נראה לעין אדם.
[23] ראה ברמ"א (סי' ש"ב סעי' ט') וז"ל: "ובגד שאין עליו לכלוך – מותר לתת עליו מים מועטים ולא מרובים, שמא יסחוט. ויש אוסרים בכל ענין", משנ"ב (שם ס"ק נ"א, נ"ט), כה"ח (שם ס"ק ע"ה).
[24] שו"ע (סי' ש"ב סעי' ט').
[25] ראה בתוס' (שבת קי"א ע"א ד"ה "האי מסוכרייתא"), ז"ל: "מצא ר"י מוגה בספר הישר דלא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו בדבר שאינו כי אם לכלוך כמו סיפוג באלונטית וקינוח ידיים במפה, והני שהולכים במים עם הבגדים הווי נמי דרך לכלוך ולא דרך נקיון", וכ"כ הטור (סי' ש"ב), ז"ל: "ורבינו תם כתב דלא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו היכא שהוא דרך לכלוך כמו המסתפג באלונטית או המקנח במפה", וראה בשו"ע (שם סעי' י'), רמ"א (סעי' ט'), משנ"ב (שם ס"ק מ"ט, נ'), בה"ל (שם ד"ה "דלא אמרינן"), כה"ח (שם ס"ק ע"ב, ע"ד), וראה בהרחבה לעיל הערה ט'.
[26] כאשר נמצא במקום ציבורי, בית כנסת וכדו', ויש שם מגבוני נייר, גם ביום חול חייב לשפשף ולנער ידיו היטב כדי שלא ישתמש בהרבה נייר, שיש בזה כעין גזל חלילה וצריך לחוס על כספי ציבור או כספי מישהו אחר.
[27] ראה בטור (סי' ש"ב), ז"ל: "כתוב על שם הר"ם מרוטנבורק דלא אמרינן שרייתו זהו כבוסו אלא בבגד פשתן אבל לא בשל צמר, ומטעם זה התיר ליתן מים על בגד צמר שנפל עליו יין, והיה מפקפק לנגב הידים בבגד פשתן אלא בבגד צמר. ואני תמה אם אמרו שיש חילוק בין צמר לפשתן, שאינו מחלק בגמרא אלא בין עור לבגד אבל כל בגדים שוין, וכן כתב בה"ג סתם: בגד שנפל עליו יין – אין נותנין עליו מים, ולנגב הידים – שרי כיון שאין בו אלא דבר מועט אין בו משום כיבוס". ובב"י (שם), ז"ל: "חילוק בין בגד צמר לבגד פשתן לא ראיתיו, אך מה שכתב: והיה מפקפק לנגב הידים, כן כתוב בהגהות פרק כ"ב (שם) ובמרדכי פרק אלו קשרים שהר"מ היה נוהג לנגב ידיו בכח זו בזו ומסיר המים מעליו כפי יכלתו ואחר כך מקנחם במפה או בבגד משום דבגד שרייתו זהו כיבוסו", עכ"ל, וא"כ מוכח שס"ל שגם בדרך לכלוך אמרינן שריית וזהו כיבוסו, וכן כתוב בשבלי הלקט (סי' ק"ט) בשם ספר היראים (סי' רע"ד, קל"ו ע"א), וכבר נתבאר בסמוך בשם התוספות והרא"ש שמותר לקנח ידיו במפה לפי שהוא דרך לכלוך, וכן כתבו עוד התוספות בפרק דם חטאת ובפרק ב' דביצה וכן כתוב בספר התרומה (שם) וכן התיר סמ"ג (שם) ונתן טעם משום דאין שם רק מעט מים ואינו מתכוין ללבן". וראה שו"ע (סי' ש"ב סעי' י'), ז"ל: "הרוחץ ידיו, טוב לנגבם בכח זו בזו ולהסיר מהם המים כפי יכלתו קודם שיקנחם במפה, הגה – ויש שכתבו דאין לחוש לזה, דלא אמרי' שריית בגד זהו כבוסו בכי האי גוונא, דאין זה רק דרך לכלוך, וכן נוהגין (טור וב"י ואגור)". וראה משנ"ב (שם ס"ק נ'), ז"ל: "לנגבם בכח – הוא כדי לצאת גם דעת היש מחמירין שכתבנו למעלה בסס"ק ל"ט, דס"ל דבכל גווני אמרינן שרייתו זו היא כיבוסו, אף שהוא דרך לכלוך, אלא דאם הוא מעט מים סוברין דאין בזה משום חשש כיבוס, אך משום דאין אנו בקיאין איזה מיקרי מעט לכך כתבו דמנהג כשר שינגב ידיו בכח", והוסיף להלן (ס"ק נ"א), ז"ל: "דרך לכלוך – שידיו מלוכלכות ומטנף בהם את המפה, ודוקא במפה וכיוצא בהן שאין דרך להקפיד על המים הטפוחים, אבל לנגב בדבר שדרך להקפיד בחול על מימיו הבלועים בו – אסור מטעם שמא יבוא לידי סחיטה, וכמש"כ סימן ש"א סמ"ו כ"כ המ"א. ועיין בפמ"ג שהכריע דדוקא במים מרובים, אבל במים מועטים כמו שמצוי ע"י סיפוג הידים – לא חיישינן לסחיטה כלל, וכ"פ הא"ר ותו"ש להקל בסיפוג הידים, ע"ש טעמייהו, אבל אם נשפך מים על השלחן וכיוצא בו – לכו"ע אסור לקנחו בבגד שמקפיד עליו אם הוא מים מרובים שמא יבוא לידי סחיטה".
וכך פסק בבא"ח (שם סעי' י"ח), ז"ל: "ואף על פי שמותר לנגב ידיו אחר הנטילה אפילו בבגד שמקפיד על מימיו, משום דבנגוב ידים לא גזרו רבנן כמו שגזרו בנגוב הכוס, מכל מקום יזהר כל אדם אחר שרוחץ ידיו לשפשפם תחלה זו בזו בכח, כדי שיסיר המים שבעין מעליהם ואחר כך יקנחם במפה". ומ"מ אל לו לאדם לחשוש משפשוף ידיו שמא יסחט את המים שנמצאים בין שערות שבאצבעותיו. וע"ע בכה"ח (שם ס"ק ע"ד, ע"ה).
אמנם כתב הב"י (שם), ז"ל: "כתוב בתשב"ץ (קטן סי' כח) בשם הר"מ שאסור לנגב כוס שהיה בו מים או יין במפה משום דאתי לידי סחיטה או ליבון, ולא דמו למה שמנגב ידיו במפה או בחלוק לפי שידיו מלוכלכות, וכן כתב רבינו ירוחם בחלק י"ג (נתיב י"ב, פד ע"א) שאסור לנגב כוס שהיה בתוכו מים או יין במפה שמא יסחוט". וכך פוסק השו"ע (שם סעי' י"ב), ויובא להלן.
ויש לשאול: מה שונה ניגוב כוס שאסור לנגב במטפחת שמקפיד על מימיו, ואילו לנגב ידיו במטפחת מותר? וראה בפרק ס"ג, ניקוי כלים, בהערה ט"ז בשם המג"א (סי' ש"ב ס"ק כ"ז) שמתייחס לשאלה זו, ובכה"ח (שם ס"ק צ"ב), וראה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ').
[28] ולאו דווקא ידיו אלא אפילו אם רחץ חלקי גוף אחרים במים.
[29] כך לשון השו"ע (סי' ש"ב סעי' י'): "הרוחץ ידיו – טוב לנגבם בכח זו בזו", וראה הערה כ"ז.
[30] ראה בכה"ח (סי' ש"ב ס"ק ע"ה), ז"ל: "ונראה כי אחר שינגב ידיו – טוב להזהר נמי כשיקנח במפה שלא לקנח במקום אחד דוקא אלא יחליף להעביר המפה מצד לצד באופן שלא יהיו המים נגובים במקום אחד ויבא לידי סחיטה, וגם להזהר במפה שבלאו הכי היא שרויה במים שלא ינגב עליה דודאי יבא לידי סחיטה אלא ינגב במקום היבש ולא במקום הלח".
[31] ב הטור (סי' ש"ב) שכל הבגדים שווין לעניין כיבוס ואין חילוק בין כלי צמר ופשתן, והרש"ל כתב עליו בהגהותיו לטור, ז"ל: "ומ"מ נראה לחלק דדוקא בבגדי לבן, אבל צבועים אפילו בגדי פשתן – לא שייך בהו ליבון, אבל לא ראיתי לשום אחד מן המחברים שבא לחלק בזה". ובקיצור שו"ע (סי' פ' סעי' ל"ב) כתב, ז"ל: "וכשאדם נוטל ידיו ורוצה לנגבם במפה – טוב לשפשפם היטב זו בזו להסיר המים כדי שלא ישאר עליהם רק מעט מים, ובמפה הצבועה – אין לחוש בכל ענין", עכ"ל. ואין נראה לחלק בזה אלא לאסור בכל מקום שיש חשש לסחיטת המגבת, ולכן במגבת עבה שאין חשש סחיטה – מותר.
[32] דפסיק רישיה דלא ניחא ליה – אסור. וכך כתב הכה"ח (סי' ש"ב ס"ק ע"ה) שגם במגבת עבה יחליף צדדים שלא יתמלא מים ויבוא לידי סחיטה, וכ"ש במקום שיודע שנשרתה במים שלא ינגב באותו מקום, וע"ע במשנ"ב (שם ס"ק נ"א).
[33] ראה ברמ"א (סי' ש"א סעי' מ"ו), וע"ע במשנ"ב סי' ש"ב ס"ק נ"א, וז"ל: "שידיו מלוכלכות ומטנף בהם את המפה ודוקא במפה וכיוצא בהן שאין דרך להקפיד על המים הטפוחים, אבל לנגב בדבר שדרך להקפיד בחול על מימיו הבלועים בו – אסור מטעם שמא יבוא לידי סחיטה, וכמש"כ סימן ש"א סמ"ו, כ"כ המ"א. ועיין בפמ"ג שהכריע דדוקא במים מרובים, אבל במים מועטים כמו שמצוי ע"י סיפוג הידים – לא חיישינן לסחיטה כלל וכ"פ הא"ר ותו"ש להקל בסיפוג הידים ע"ש טעמייהו, אבל אם נשפך מים על השלחן וכיוצא בו – לכו"ע אסור לקנחו בבגד שמקפיד עליו אם הוא מים מרובים שמא יבוא לידי סחיטה". וע"ע משנ"ב (סי' שי"ט ס"ק ס') לעניין טלטול בגד רטוב, וע"ע בבא"ח (ויחי, אות ד'), כה"ח (סי' ש"א ס"ק רס"ט), וראה להלן פרק ס"ב טלטול בגדים רטובים סעיפים א'-י' בהרחבה.
[34] בשו"ע (סי' ש"ב סעי' י"ב), ז"ל: "אסור לנגב כוס שהיה בו מים או יין במפה משום דאתי לידי סחיטה", וראה במשנ"ב (שם ס"ק נ"ט), וז"ל: "ובתשובת רדב"ז סימן רי"ג כתב לענין ניגוב כוס וקערה דהעולם אין נזהרין בזה. ולדינא אין לחוש, דאין דבוק בדופני הכלי מים כ"כ שיבוא לידי סחיטה, אא"כ מנגב בה כלים הרבה, דאז קרוב הדבר שיבוא לידי סחיטה בין כלי לכלי, ראוי לגער בו שלא יעשה כן, עי"ש, והביאו בברכי יוסף. ובסמרטוט המיוחד לכך שאין מקפיד עליו לסוחטו – לכו"ע שרי. ונראה דאף לנגב בה כלים הרבה – שרי, דאם יהיה הסמרטוט לח מצד אחד ע"י הניגוב, ינגב בה מצד אחר". ובשער הציון (שם ס"ק ע"ג) כתב, וז"ל: "ואף דלכאורה משמע מרדב"ז דאף במיוחד אין להקל, מטעם שיסחטנו בין כלי לכלי כדי שיהיה ראוי לנגב עוד בה, שם קאי על מפה קטנה". וע"ע כה"ח (שם ס"ק צ"ב), וראה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ'): "מפיות נייר רגילות – מותר לנגב בהם את הידיים או לנגב מים שנשפכו על שולחן כיון שאין דרך להשתמש שנית במפית הנייר ולכן לא יסחט בשביל שימוש חוזר, אלא בדרך כלל אדם משתמש באופן חד-פעמי וזורקן, ולכך אם ידיו מלוכלכות ורוצה לנגבם במפית נייר – אינו צריך לשטוף ידיו קודם. ואם ידיו רטובות – אינו צריך לשפשפם קודם הניגוב, ובלאו הכי לדעת הרמ"א זה דרך לכלוך, ודרך לכלוך – מותר". מיהו אם מרטיב את המפית כך שודאי יהיה סחיטה, יקח ניירות רבים ולא יצמצם, ויניח את הנייר בעדינות ואחר כך יזרוק אותו ושוב לא ישתמש בנייר הזה, ויקח נייר אחר ושוב מניח את ידיו על הנייר שיספוג את המים, ויזרוק אותו, וכיו"ב".
[35] ראה בהרחבה לעיל בסעיפים כ"ב-כ"ז.
[36] כתב הרמב"ם (הל' שבת פ"ט הי"א), ז"ל: "ואין סחיטה בשער וה"ה לעור שאין חייבין על סחיטתו". והיינו, שמותר מן התורה, אך מדרבנן – אסור, וכ"כ בבא"ח (פרשת פקודי ש"ש סעי' ח', הובא בהערה הבאה). והטעם שאסרו חכמים הוא, משום שאם יסחוט אדם את שערותתיו יחשוב שגם מותר לסחוט בגד, ויבוא לידי איסור תורה, לכן אמרו חכמים שלא לסחוט שֵׂעָר. וע"ע בזה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א או"ח סי' י"ב). וראה בהרחבה להלן פרק ניקוי כלים הע' ו' לענין סחיטה בשיער.
[37] וכן כתב הבא"ח (ש"ש פרשת פקודי סעי' ח'): "השער אין בסחיטתו איסור מן התורה מפני שהשער קשה ואינו בולע המים בתוכו, אך סחיטת השיער אסור מדברי סופרים והטובל בשבת בין איש בין אשה לא יסחטו השערות שלהם אלא יביאו מטפחת גדולה המיוחדת לניגוב ויתנגבו בה ויקנחו בה פניהם וראשיהם, ואע"ג דע"י הקנוח נסחט השיער הוי סחיטה כלאחר יד, וכיון דסחיטת שיער דרבנן התירו בכה"ג דאי אפשר משום דהוי כלאחר יד והמים הנסחטין הולכין לאיבוד, ועכ"ז לא יקנח בכח אלא בנחת לאט לאט עד שיבלעו המים שבשיער במטפחת. ויש חסידים שאין מקנחים שערות הזקן אלא מנפצים אותו בידם ויניחו שתתנגב הלחלוחית מאליה. וכאשר שותה האדם מים או שאר משקין נכון להזהר לבלתי יסחט שער השפה בידו אלא יקנח במטפחת, ועיין תו"ש סע"ק ט"ל ומהחה"ש סע"ק כ"ג". ואע"פ שהמגן אברהם (הובא לעיל) הביא שיש מי שאוסר, מפני חשש של סחיטה ולכן כתב שאשה לא תטבול בליל שבת, ומוסיף שהבית יוסף אוסר, אין כוונתו לומר כפשוטו שדעת הב"י לאסור, אלא שהבית יוסף הביא את דעת האוסרים, אבל למעשה מותר, וראה בכה"ח (סי' ש"כ ס"ק קי"א).
[38] ראה לעיל הערה ו' מה שביארנו דיש איסור סחיטה משום מפרק, עיי"ש, וראה מש"כ שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ'): "וכן אם אדם נמצא בנוחיות, ומקנח עצמו במים – יכול לנגב עצמו בנייר וללא שום חשש, דבלאו הכי הוא זורק את הנייר הזה".
[39] שו"ע (סי' ש"כ ס"ק י"ח), וז"ל: "חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום נקב שבדפנה שמוציאין בו היין – יש מי שמתיר, אע"פ שא"א שלא יסחוט, והוא שלא יהא תחתיו כלי דכיון שאינו נהנה בסחיטה זו, הוי פסיק רישא (פי' איסור נמשך בהכרח מדבר מה כמו המות הנמשך בהכרח מהתזת הראש) דלא ניחא ליה, ומותר. וחלקו עליו, ואמרו דאע"ג דלא ניחא ליה, כיון דפסיק רישא הוא – אסור". ובפרט כאן לעניין שימוש במגבונים אינו נחשב כ"כ שהולך לאיבוד, וכמש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ'), וז"ל: "ואע"פ שלאחר השימוש זורקים לאשפה, מ"מ אין זה מועיל לשימוש בהם, כיון דניחא ליה במים היוצאים מהם". וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ב שאלה י"ג).
[40] הרטבה במידה כזאת שהנוגע בו ירטב כדי הרטבת דבר אחר.
[41] כדין נייר עבה אשר ניתן להשתמש בו כמה פעמים.
[42] ראה שו"ע (סי' ש"ח סעי' ל"ה-ל"ז) ובנו"כ. ובבא"ח (ש"ש פרשת ויגש סעי' ג'-ד'). וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ב שאלה י"ג).
[43] פסק השו"ע (סי' ש"ב סעי' י"א): "מי שנתלכלכה ידו בטיט – מקנחה בזנב הסוס ובזנב הפרה, ובמפה הקשה העשויה לאחוז בה קוצים, אבל לא במפה שמקנחים בה ידיים, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא לכבס את המפה".
וכן פסק הבא"ח (שם סעי' י"ח): "מי שנתלכלכה ידיו בטיט – לא יקנחנה במפה שמקנחין בה ידים כדי שלא יבוא לכבס המפה אח"כ, אלא ירחוץ ידיו מן הטיט במים ואח"כ ינגבנה במפה".
ומבואר בשו"ע, שהטעם הוא לא משום שמא יסחוט, אלא יש חשש שמא יראה את המפה מלוכלכת ויחוס עליה ויבוא לכבס אותה בשבת. וראה עוד במשנ"ב (שם ס"ק נ"ז), כה"ח (שם ס"ק צ', צ"א).
אמנם יש מי שרצה לומר שאולי בזמן הזה זה יותר קיל, משום שבימינו שמכבסים במכונת כביסה אין אדם חס כ"כ על הבגדים המלוכלכים, כיון שיכול לכבס בגדים רבים בבת אחת. ומ"מ למעשה כיון שאמרו חכמים שחוששים שמא יכבס, איננו יכולים לחלק חילוקים מדעתנו.
[44] ולעניין דין בורר בכל זה, ראה בהרחבה בהלכות בורר.
[45] ראה בכה"ח (שם ס"ק צ"א) בשם הפמ"ג דבסמרטוט – מותר, כיון שאינו מקפיד עליו.
[46] עיין לעיל סעי' כ"ח.
[47] ראה שו"ע (סי' ש"כ סעי' כ') שכתב שאסור משום צובע. וראה במשנ"ב (שם ס"ק נ"ט) שהביא דעת המקילין, וסיים דלכן יש לסמוך עליהם באופן שאינו יכול להזהר בזה, וע"ע באורך בכה"ח (שם ס"ק קכ"ב) במחלוקת הפוסקים בזה, וראה שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ו), וראה עוד בהרחבה בעניין זה בהלכות צובע.
[48] כיון שאין דרך לכבסם, וכדברי השו"ע (סעי' כ'): "שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה". וראה עוד הערה ל"ג.
[49] ראה משנ"ב (סי' ש"כ ס"ק נ"ט), כה"ח (שם ס"ק קכ"ב).
[50] וכן מי שיש לו פצע באצבעו – לא יניח בשבת יוד או משחה ועל זה בד או תחבושת, שהרי צובע אותה (ראה שו"ע סי' ש"כ סעי' כ' וסי' שכ"ח סעי' מ"ח). לכן ישטוף את האצבע במים, ואח"כ יעטוף בתחבושת ולא משנה אם אח"כ יזוב דם מאליו או שינגב בנייר, וכבר אמרנו שאין סחיטה ואין צביעה במפית נייר, ומה גם שאפשר לסמוך בזה על הרדב"ז (סי' קל"א) להקל, וע"ע בכה"ח (סי' ש"כ ס"ק ק"כ, קכ"ב).
אבל מי שנפצע בעורק – נכנס לגדר סכנת נפשות ויעשה כל מה שצריך לעשות כדי להתרפא גם ביום שבת, וראה בהרחבה בהלכות צובע ובהלכות חובל ובהלכות חולה.
[51] ה להלן הערה נ"ג בהרחבה בפלוגתת הראשונים בדין המנער בגד מטל או מעפר, וראה בשו"ע (סי' ש"ב סעיף א'), ז"ל: "המנער טלית חדשה, שחורה, מן הטל שעליה – חייב, שהניעור יפה לה כמו כיבוס. והוא שמקפיד עליה שלא ללבשו בלא ניעור: הגה – וכ"ש שאסור לנער בגד שנשר במים או שירדו עליו גשמים, ודוקא בבגד חדש שמקפיד עליו (כל בו)". וכתב הבא"ח (ש"ש פרשת ויחי סעי' ז'), ז"ל: המנער טלית חדשה מן הטל או מן המטר שעליה – חייב חטאת, שהניעור יפה לה כמו כבוס. וכתבו האחרונים ז"ל מאחר דלא ידעינן עד כמה נקרא חדש, לכך יזהר בכל גוונא, ועיין חיי אדם סעיף ט', וכל זה דוקא אם מקפיד עליה שלא ילבשנה בלתי ניעור, אבל אם אינו מקפיד בזה – אין הניעור חשיב אצלו כמו כבוס, ושרי ליה לנערה קודם שילבשנה. ואם היא לבנה או אדומה – אין הניעור יפה לה ככבוס, ולכן גם אם מקפיד – שרי לנערה. וכל זה דוקא בטל או מי גשמים מועטין, אבל אם ירדו עליה גשמים רבים עד שנבלעו בה, או שנפלה לתוך מים ונבלעו בה המים הרבה – אסור לנערה אפילו אם היא גוון לבן או אדום, כי כיון דנבלעו בה מים הרבה, חוששין לסחיטה בשעת ניעור, כי מסתמא נסחטין המים הרבים מכח הניעור וכנזכר באחרונים". וראה בהרחבה במשנ"ב (שם ס"ק ד'), כה"ח (שם ס"ק ו'). וטעם החילוק בין בגד שנשרה במים לטל שעל הבגד הוא, שכשיש הרבה מים הוא מנער בשביל שיצאו המים מן הבגד, משא"כ כשיש טל שזה מים מועטים הוא מנער בשביל שלא יספגו בבגד, ולא הוי סחיטה בניעורו, ולכן קיל יותר.
[52] ובגדר מקפיד, ראה בבה"ל (סי' ש"ב ד"ה "עליה"), ז"ל: "וע"כ אנו צריכין לפרש דהא דקאמר: והוא דקפיד, היינו למעוטי היכא דלא קפיד, אבל בסתמא אמרינן דבחדתי ואוכמי קפיד הוא מפני שהאבק מקלקל מראיתה… ולפ"ז הרוצה לנער טליתו שהיא חדתא ואוכמא – אין מותר אא"כ בידוע לו שאין דרכו להקפיד תמיד ע"ז… ואפשר עוד לפ"ז דאם ידוע שאפילו בחיוורי וסומקי ג"כ דרכו להקפיד שלא ללבשו בלי ניעור – יהיה אסור גם שם לנער, ולא שרי הגמרא אלא במסתמא".
והאר"י (שער הכוונות ס"ג ע"א; פרי ע"ח שער ח"י פ"ד; כה"ח סי' רס"ב ס"ק כ"ד) היה מקפיד ללבוש בשבת בגדי לבן, והטעם הפשוט הוא, משום ששחור הוא סימן אבילות, אך יש האומרים שחשש ללבוש שחור שמא יבוא לנער את הבגד.
[53] בגמ' שבת (קמ"ז ע"א): "המנער טליתו בשבת – חייב חטאת. ולא אמרן אלא בחדתי, אבל בעתיקי – לית לן בה. ולא אמרן אלא באוכמי, אבל בחיורי וסומקי – לית לן בה, והוא דקפיד עלייהו. עולא איקלע לפומבדיתא חזא רבנן דקא מנפצי גלימייהו, אמר: קמחללין רבנן שבתא. אמר להו רב יהודה: נפוצי ליה באפיה אנן לא קפדינן מידי. אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף אמר ליה: הב לי כומתאי. [חזא דאיכא] טלא עליה, הוה קמחסם למיתבה ליה. אמר ליה: נפוץ שדי אנן לא קפדינן מידי". ונחלקו הראשונים אם הכוונה לניעור הטל מעל הבגד, או לניעור אבק מעל הבגד. ורש"י (שם) פירש שהכוונה לניעור האבק, ולדעת התוס' (שם) הכוונה לניעור מן הטל, וראה ברמב"ם (הל' שבת פ"י הי"ח) שפירש כך, ז"ל: "המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הציהוב הלבן הנתלה בה כדרך שהאומנין עושין – חייב חטאת, ואם אינו מקפיד – מותר" [השגת הראב"ד – "המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הציהוב א"א מפרשים אחרים פירשו (עי' תוס' שבת קמ"ז ד"ה "המנער" ובראשונים שם): מנערו מן המים שנפלו עליו והוא תולדת מכבס, והפי' הזה הוא לפי הענין]", וראה ברמ"א (סי' ש"ב סעי' א'), ז"ל: "י"א דאסור לנער בגד מן האבק שעליו, אם מקפיד עליו, וטוב לחוש לדבריו (רש"י וא"ז)".
וראה בבא"ח (ש"ש פרשת ויחי סעי' ח'), ז"ל: "אסור לנער בגד שחור חדש מן האבק שעליו, אם מקפיד שלא ללבשו בלתי ניעור, מפני שזה הניעור הוא כמו כבוס, שהאבק מקלקל ראייתו, וצריך ליזהר בזה גם בלבן ושאר צבעונים, דגם הם מקלקל האבק ראייתם אם הוא רב עליהם, ועיין משבצות זהב ז"ל". וראה עוד במשנ"ב (סי' ש"ב ס"ק ו'), כה"ח (שם ס"ק ח'), וראה עוד בהרחבה בבה"ל (שם ד"ה "יש אומרים דאסור לנער"), וראה עוד בשו"ע (שם סעי' ב') שפסק גם כדברי הרמב"ם, וז"ל: "הלוקט יבולות שע"ג בגדים כגון אלו היבולות שבכלי הצמר הנשארים בהם מן האריגה – חייב משום מכה בפטיש. והוא שיקפיד עליהם, אבל אם הסירם דרך עסק – פטור", וראה במשנ"ב (שם ס"ק י') דהביא פירוש הרמב"ם בסוגיה דהכוונה להסיר הציהוב הלבן מן הטלית השחורה דאסור משום מכה בפטיש, ומבין דלשיטתו הכוונה דאף שאינו מקפיד מללבוש הבגד בלא הסרת הציהוב הלבן, מ"מ אם מתכוון למלאכתו ליפות הבגד – חייב, וכפי שמבואר בדברי הרמב"ם דהובא לעיל לענין הסרת היבולות שפטור רק אם לא מתכוון ועושה כמתעסק, וע"ע בכה"ח (שם ס"ק י"ד, ט"ז).
[54] ראה בבה"ל (סי' ש"ב ד"ה "והוא שמקפיד"), ז"ל: "והוא שמקפיד – הטעם דעי"ז מקרי יפוי בהבגד, ואם מנער בשביל אחר והוא מקפיד והאחר אינו מקפיד, לכאורה יש להחמיר, כיון דלהמנער הוי יפוי והוא עושה המלאכה. ויש לדחות כיון דהבגד אינו מתיפה לבעל הבגד לא חשיבא מלאכה, ואפשר דזה היה המעשה בכומתא דרב יוסף עיי"ש בגמרא קמ"ז, ולפיכך היה אביי מחסם למיתבה ליה, ורב יוסף השיב דמותר דאזלינן בתר בעל הבגד, וכן אם היה להיפוך הוא אסור לפי זה, וצ"ע". וע"ע בכה"ח (שם ס"ק ד').
[55] ראה לעיל בהרחבה הערה נ"ג.
[56] ראה במשנ"ב (סי' ש"ב ס"ק ו'), ז"ל: "טוב וכו' – עיין בא"ר שכתב דמדינא יש איסור בזה כי הרבה ראשונים סוברין כשיטת רש"י ע"ש. ומ"מ נראה דיש לסמוך על דעה ראשונה להקל ע"י א"י, ובפרט דאיכא לפעמים משום כבוד הבריות בזה. וטוב ליזהר כשבא שחרית בשבת לבה"מ להניח כובעו ובגדיו במקום שימור כדי שלא יפלו לארץ ויעלו אבק עליהם ויבא לחילול שבת", וראה עוד בביאור הלכה (שם ד"ה "י"א דאסור לנער", שם ד"ה "לחוש לדבריו"). וע"ע בבה"ל (שם ד"ה "לחוש לדבריו"), ז"ל: "היינו אפילו ביד, דניעור היינו ביד, וכ"ש ע"י כלי שקורין בארש"ט או מאטאלק"ע [ח"א]. וע"ש עוד שכתב בשם יערת הדבש דלפי שלא ידענו עד כמה נקרא חדש, לכן צריך ליזהר בכולם. ושארי אחרונים לא הזכירו דבר זה דאין אנו בקיאין, והמחמיר תבוא עליו ברכה, והמיקל יש לו על מה לסמוך, וטוב שיעשה ע"י שינוי כלאחר יד, אך לכתחלה בודאי נכון ליזהר שלא לבוא לזה וכמו שכתבנו במ"ב". וע"ע בכה"ח (שם ס"ק ח') בשם פתח הדביר בנשען על הכותל ונדבק מהסיד על בגדיו, דשרי להכות עליו באצבעו, וע"ע בבה"ל (שם ד"ה "עיין לקמן") בענין מברשת שיכולים הקיסמים להשבר. וראה בהרחבה בהלכות טאטוא בשבת ובהלכות חובל.
[57] ראה רמ"א (סי' ש"ב סעי' א'), ז"ל: "אבל מותר להסיר הנוצות מן הבגד בשבת (א"ז). וע"ל סימן של"ז". וכן בבא"ח (ש"ש פרשת ויחי סעי' ח') כתב, ז"ל: "ומותר להסיר הנוצות מן בגד השחור, אם נוצות אלו באו לו מן הכר דאינם מוקצות, וכמו שכתב הגאון רבינו זלמן ז"ל, מיהו בספר הזכרונות מחמיר, ולכן נכון להזהר שלא להסיר שום נוצה מבגד השחור, ולא שום דבר הנתלה בו". וראה במשנ"ב (שער הציון שם ס"ק ט'), ובכה"ח (שם ס"ק י', י"א).
[58] כתב הטור (סי' ש"ב), ז"ל: "טיט שעל בגדו מכסכסו בפנים. כיצד? לוקח הבגד בפנים ומשפשפו זה בזה אבל לא בחוץ, דדמי לליבון שמתלבן בכך ומגרדו בציפורן או בסכין. וה"ר פרץ הביא תוספתא והני מילי לח אבל יבש – הוי טוחן אע"ג דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה – אסור מדרבנן", וראה בב"י (שם), ז"ל: "שם (קמ"א ע"א) מימרא דרב כהנא ופירש רש"י: מכסכסו. משפשפו, מבפנים. דלא מוכחא מילתא לאתחזויי כמלבן ומלבן ממש לא הוי דאין נותן שם מים. וכתוב בשבלי הלקט (סי' ק"ט): פירש רבינו תם דאשל פשתן קאי דמחזי כמלבן אבל של צמר או של משי – מותר, ומה שכתב מגררו בצפורן או בסכין. ברייתא שם טיט שע"ג מנעלו מגררו בגב הסכין ושעל בגדו מגררו בצפורן, ומשמע לרבינו דלאו דוקא בצפורן דהוא הדין בסכין דשרי אלא דאורחא דמילתא נקט שאין דרך לגרר הבגד אלא בצפורן, וכן כתב הרא"ש (סי' י"ד) וכן כתב רבינו ירוחם בחלק י"ג (שם, פ"ד ע"ד), ולפי זה אפשר דאפילו בחודה של סכין – נמי שרי, דצפורן מעשה חודה של סכין קא עביד. והרי"ף (נ"ח ע"ב) והרמב"ם בפרק כ"ב (הי"ז) לא הזכירו אלא צפורן כלישנא דברייתא, ומה שכתב: והרב רבינו פרץ הביא תוספתא והני מילי לח וכו', סברא זו כתובה בסמ"ק (סי' רפ"ב הגהות אות ט"ו) ובהגהות פרק כ"ב (דפוס קושטא הי"ז)". וראה שו"ע (סי' ש"ב סעי' ז'), וראה משנ"ב (שם ס"ק ל"ב-ל"ד), כה"ח (שם ס"ק מ"ח, נ').
[59] ראה שו"ע (סי' ש"ב סעי' ז'), משנ"ב (שם ס"ק ל"ו), בה"ל (שם ד"ה "דהוי טוחן"), בא"ח (ש"ש פרשת ויחי סעי' ט"ז, ש"ש פרשת משפטים סעי' ו'), כה"ח (שם ס"ק נ"ג-נ"ה) וראה בהרחבה בהלכות טוחן.
[60] ט"ז (סי' ש"ב ס"ק ו'), כה"ח (שם ס"ק נ"ה).
[61] משנ"ב (סי' ש"ב ס"ק ל"ו), וראה בהרחבה בבה"ל (שם ד"ה "דהוי טוחן"), ז"ל: "עיין במ"ב מש"כ בשם הט"ז שהתיר לגרר כדי להסיר המראה לבד, ולענ"ד דין זה לא ברירא כלל, דנהי דמשום טוחן בודאי ליכא, הרי עכ"פ בזה הגירוד הוא מכוין ליפות הבגד שלא יהיה עליו רושם הלכלוך, ובודאי לא גרע זה מכסכוסי סודרא המבואר לעיל בס"ה דאסור מפני שמכוין לצחצחו והוי כמלבן, וה"נ בעניננו, והגמרא שהתיר לגרר בציפורן, היינו להעביר הטיט, משא"כ בזה שאין טיט, וכונתו רק לצחצח הבגד וליפותו שלא ישאר עליו שום רושם כלל, הוא דומה ממש לס"ה הנ"ל. וכן מוכח בביאור הגר"א, שכתב דמה שהתירו בעניננו לכסכס מבפנים, הוא משום שיש עליו טיט, ובודאי כונתו משום טיט, משא"כ למעלה בס"ה לענין כסכוסי סודרא שאין טיט, ובודאי כונתו לצחצחו, ע"ש. וא"כ לענין דינו של הט"ז שאין טיט, וכונתו רק לצחצח הבגד, בודאי דאסור. ויותר מזה, דאפילו לשיטת שארי פוסקים המבואר בב"י דס"ל דאפילו בסודרא מותר לכסכס, שם טעמייהו דס"ל שמתכוין רק לרככו ולא לצחצחו, וכמבואר בדבריהם, משא"כ בעניננו שמתכוין ליפות הבגד לכו"ע אסור. ונראה עוד, דלדעת רש"י דמחייב חטאת במנער הטלית מן האבק שעליו, גם בזה יש חיוב חטאת כיון שהוא מכוין לצחצחה. ובזה נראה דאפילו אם איננה שחורה וחדשה, ושם שאני שהאבק בעלמא איננו מקלקל מראיתה כ"א בשחורה, וכמו שכתב רש"י שם, וגם דוקא בחדתי, דבאופן אחר אין דרך בני אדם להקפיד, משא"כ בעניננו דדרך בני אדם להקפיד בכל גווני כשיש עליו רושם לכלוך מטיט וצואה, ממילא זה שמעביר הרושם ומצחצחו הוי בכלל מלבן", וע"ע בכה"ח (שם ס"ק נ"ה).
[62] מפני שמפורר את הגוש לאחר שהתייבש, ודומה למפורר את הטיט, וראה סעי' נ"ה.
[63] אבל לא יקנח בקיר של בית הכנסת מבחוץ, משום קדושתו.
[64] כתב הטור (סי' ש"ב), ז"ל: "טיט שעל רגלו יכול לקנחו בין בקרקע בין בכותל ואין בו משום אשווי גומות אם מקנחו בקרקע ולא משום בנין בכותל: והרמב"ם ז"ל כתב: מקנחו בכותל ולא בקרקע, ואדוני אבי ז"ל התיר שניהם", וראה בב"י (שם), ז"ל: "טיט שעל רגלו יכול לקנחו וכו'. גם זה שם (קמ"א ע"א) פלוגתא דאמוראי. וכתב הרי"ף (נ"ח ע"ב) דאיכא מאן דאמר הלכה כמאן דאמר: בין בכותל בין בקרקע – אסור, ולא שרי אלא בקורה. ובעל הלכות (בה"ג הלכות שבת, כ"א ע"א) פסק כרבא דאמר: בכותל – מותר, בקרקע – אסור דילמא אתי לאשוויי גומות, וכן דעת הרמב"ם בפרק כ"א (ה"ב) לפסוק כרבא. אבל הרא"ש (סי' י"ג) פסק כרב פפא דאמר: אחד זה ואחד זה – מותר משום דבתרא הוא". וראה בשו"ע (סי' ש"ב סעי' ו'), ז"ל: "טיט שעל רגלו, הגה (או על מנעליו), (ב"י ור' ירוחם חי"ג) – מקנחו בכותל אבל לא בקרקע, דלמא אתי לאשוויי גומות. ויש מי שאוסר אף בכותל: הגה – ויש מי שמתיר בשניהם, (הרא"ש). וה"ה דמותר להסירו במעט (חרס הראוי לטלטל), (רבנו ירוחם חי"ג)", וראה במשנ"ב (שם ס"ק כ"ח), ז"ל: "ולענין הלכה הט"ז כתב דבמידי דרבנן יש לסמוך על המקילין דמותר בשניהם. ויש מן האחרונים שסוברין דנכון להחמיר לאסור בשניהם. ונראה דבכותל בודאי יש לסמוך להתיר כדעת המחבר שכן דעת רוב הראשונים", וראה עוד בכה"ח (שם ס"ק מ"ז).
[65] שו"ע (סי' ש"ב סעי' ט'), וראה לעיל סעי' ט"ו.
[66] ראה בשו"ע (סי' ש"ב סעי' ח') שהוסיף הרמ"א (שם) "בסכין חד או בציפורן", וא"כ מסתבר שלא יהא פלסטיק חד ועבה פחות מציפורן, וראה עוד בכה"ח (שם ס"ק ס"א).
[67] כתב הטור (סי' ש"ב), ז"ל: "אין מגרדים לא מנעל חדש ולא מנעל ישן מפני שקולף העור והוי ממחק". ובב"י (סי' ש"ב) לעיל בענין קינוח הטיט שעל רגלו, הוסיף וכתב, ז"ל: וכתב הגאון מהר"י אבוהב ז"ל ונראה שאם זה הטיט על נעלו דאינו יכול לקנחו, דהא אמרינן לקמן (שבת קמ"א ע"ב) אין מגרדין לא מנעל חדש ולא מנעל ישן ואולי אין זה גרידה וצריך עיון, עכ"ל. ולי נראה דלא דמי דההיא דאין מגרדין טעמא משום דכשגורר המנעל בגב הסכין או בצפורן הוא ממחק, אבל בקינוח בכותל או בקורה או בקרקע אינו ממחק ואפילו ימחק לית לן בה דלאו פסיק רישיה הוא. ובהדיא אמרינן בפרק כל הכלים (שבת קכ"ד ע"ב) דרבא אתווס מסאניה טינא ואתא שמעיה שקל חספא ומכפר ליה. וכן כתב רבינו ירוחם בחלק י"ג דבין בכותל בין בקרקע – מותר. וכתב שהוא הדין שיכול לקנחו במעט חרס הראוי לטלטלו שיש בו כדי לסתום פי שום כלי". ועוד כתב הב"י שם, ז"ל: "אין מגררין לא מנעל חדש וכו'. גם זה בסוף פרק תולין (שם) אמר רבי אלעזר: מגרדין מנעל חדש. אמר ליה ההוא סבא: סמי דידך מקמי הא דתני רבי חייא: אין מגרדין לא מנעל חדש ולא מנעל ישן, ומשמע דאפילו יש עליו טיט – אסור לגרדו, ומפני כך השמיטו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפרק כ"ב ורבינו ההיא ברייתא שכתבתי בסמוך: טיט שע"ג מנעלו מגרדו בגב הסכין. וכתוב בכלבו (סי' לא, לב ע"ד) דהני מילי בטיט יבש לפי שהמנעל מיתקן בגרירתו, אבל טיט לח – מגררין לפי שאין בו תיקון בכך, עכ"ל. ולפי דברי ה"ר פרץ דאסור לגרר טיט יבש מעל הבגד וכי קתני טיט שעל בגדו מגררו בצפורן בטיט לח הוא, אם כן רישא דתני טיט שע"ג מנעלו מגררו בגב הסכין בלח נמי היא, ואפילו הכי אידחיא מקמי הא דתני רבי חייא: אין מגררו סתמא ואפילו טיט לח במשמע". וראה שו"ע (סי' ש"ב סעי' ח'), משנ"ב (שם ס"ק ל"ח), כה"ח (שם ס"ק נ"ט). וע"ע בכה"ח (שם ס"ק מ"ב), ז"ל: "בבית יוסף כתב דמהר"י אבוהב ז"ל נסתפק בזה, אבל הוא ז"ל הביא סמוכות להתיר וכתב שכן כתב רבינו ירוחם בחלק י"ג נמי להתיר יעו"ש, וזה שכתב מור"ם ז"ל בהגה: או על מנעלו שהשווה מנעלו לרגלו דשרי לקנח. מיהו הב"ח חלק וכתב דאסור לקנח מנעלו וכתב ודלא כהגהת שלחן ערוך שהתיר יעו"ש, והביאו מגן אברהם ס"ק ט', וכן כתב הברכי יוסף סוף אות ד' דראוי להחמיר כהב"ח יעו"ש. אבל העולת שבת אות י"ד כתב על הב"ח דאין דבריו מוכרחים, וכן הוא דעת המטה יהודה אות ב', וכן כתב אליה רבה אות ט"ו בשם כמה פוסקים להתיר יעו"ש. ועל כן נראה דלכתחלה יש ליזהר דהיינו אם לא נתלכלך כל כך, אבל אם נתלכלך כל כך עד שמצטער להלוך בו – יש לקנחו בנחת בקורה או במעט חרס הראוי לטלטל". וראה ברמ"א (שם סעי' ו') שהוסיף על דברי השו"ע שהתיר לקנח את הטיט שעל רגלו, שמותר גם לקנח את הטיט שעל מנעלו. ובמשנ"ב (ס"ק כ"ו), ז"ל: "ולא דמי למה דאיתא בס"ח אין מגרדין מנעל בין חדש בין ישן, והיינו אפילו יש טיט על גביו וכונתו להסיר הטיט וכמו שכתבנו שם, דשם לא אסרינן אלא בגב סכין שע"י הגרירה ממחק העור, משא"כ בקינוח בכותל או בקורה אין הכרח שיהיה מוחק עי"ז [ב"י]. וכתב הט"ז ולפ"ז הא דיש בחצר שלפני פתחי בתי כנסיות על הקרקע ברזל אחד והוא חד למעלה ושם מקנחין המנעלים קודם שיכנס בבהכ"נ – אסור לעשות כן בשבת, דזה דומה לגב הסכין ואסור לכו"ע וכו', עי"ש. והמ"א מחמיר אפילו היה הברזל עב ורחב בראשו ולא היה היה לו חוד, דלא גרע מגב הסכין אלא יקנח בכותל או בקורה או בחידודי המדרגות, אך אם הוא מקנח בנחת – אין להחמיר בכ"ז, דלא שייך בזה החשש דממחק העור, ובפרט אם הטיט לח – בודאי אין להחמיר", וראה עוד בבה"ל (שם ד"ה "או על מנעליו") דמסיק שיש להקל אף בטיט היבש במקום צערא דגופא, ולא חוששים לאיסור טוחן, עיי"ש.
[68] הנה יש לדון אם האיסור בגרירת המנעל הוא משום ממחק או משום מתקן המנעל, וראה בב"ח, ז"ל: "אין מגרדין לא מנעל חדש וכו'. גם זה בפרק תולין ופירש רש"י (שבת קמ"א ע"א ד"ה "אבל לא ישן") משום דהוי ממחק, ולפי זה ודאי אפילו בטיט לח – אסור מפני שקולף העור והוי ממחק. אבל בכל בו לא כתב הטעם משום ממחק אלא משום תקון מנא שהמנעל מיתקן בגרירתו ולכן התיר לגררו בטיט לח לפי שאין בו תיקון בכך, עכ"ל. ותימה גדולה שיפרש דלא כפירוש רש"י ולהתיר מה שאסור לפירוש רש"י ולכל הפוסקים, גם הבית יוסף השיג על הכל בו בהיתר זה מצד אחר, ע"ש". וראה בבה"ל (סי' ש"ב ד"ה "אין מגרדין"), ז"ל: "עיין בב"י שהביא דעת הכל בו שכתב דדוקא בטיט היבש לפי שמתקנו בגרירתו, אבל טיט לח מגררין, שאין בו תיקון בכך. וכתב עליו הב"י, דלפי דברי ר"פ והוא הי"א המובא לעיל בשו"ע בס"ז, ע"כ איירי הברייתא דס"ל דמגרדין בטיט לח, ואפ"ה השמיטוה הרי"ף והפוסקים, ש"מ דבכל גווני אין מגרדין, עכ"ל עי"ש. והנה כל דבריו לשיטת ר"פ, אבל כל עיקר דינו של ר"פ לא ברירא כ"כ, ולא הביאוה בשו"ע רק בשם י"א, ולשארי פוסקים אפשר דס"ל ג"כ כהכלבו. וראיתי בב"ח שהשיג על הכל בו, וכתב: ותימה גדולה הלא רש"י פי' דטעם הברייתא משום דהוי ממחק, ולפ"ז בודאי אפילו בטיט לח – אסור, שקולף העור והוי ממחק, ואיך הוא מפרש דלא כפי' רש"י, ולהתיר מה שאסור לפי' רש"י ולכל הפוסקים, עכ"ל. ובחנם הרעיש עליו, דמרמב"ם משמע נמי שאינו מפרש טעם האיסור משום ממחק, שכלל אותו בפכ"א בדיני כיבוס וליבון שמתקן את הבגד והעור, ולא בדיני ממחק [ולדבריהם אתי שפיר מה שכלל הברייתא טיט שע"ג מנעלו וע"ג בגדו בחדא מחתא]. ואפילו לרש"י ויתר הפוסקים שהעתיקו הטעם דממחק, נוכל לומר ג"כ דטעם זה לא שייך כ"א בטיט יבש, דבעי לגרר בחוזק ויבוא לידי קילוף העור, משא"כ בלח. ואח"כ מצאתי בעז"ה במאירי כדברינו, שכתב דביבש שצריך גרירה, וכיפור לא מהני ליה, אין גוררין במנעל חדש וכל שכן במנעל ישן שהוא קולפו מתחלה ונמצא ממחק, עי"ש. הרי אף דהמאירי סבירא ליה גם כן הטעם כפירש"י, אפילו הכי לדינא סבירא ליה גם כן כהכלבו, ויש לסמוך על דבריהם היכא דיש עוד צד להיתר, כגון בקינוח בנחת או בכותל אפילו לדעת המחמירין". וראה בשו"ע (שם סעי' ח'), הובא לעיל שטעם האיסור הוא משום ממחק, ומשמע דאינו חושש לטעם של מתקן מנא, ויהיה נפקא מינה במנעל שעשוי מגומי וכיוצא בזה, דאם האיסור הוא משום ממחק יהיה מותר, אך אם האיסור הוא משום מתקן מנא, לכאורה היה ראוי לאסור, ואם כן יש להוסיף ולחדד שלשיטת הרמב"ם (על פי הביאור הלכה הנ"ל) והכל בו שהטעם הוא משום מתקן המנעל, היה מקום לאסור אף במקנח נעלו בכותל בחוזקה, אף שאין שם חשש מצד ממחק (וכן אין איסור מצד מוסיף על הבניין, וכפי שנתבאר לעיל), והרמב"ם שהתיר בקינוח בכותל הוא דווקא בטיט שעל רגלו ולא על מנעלו, אמנם סתימת דברי המפרשים על הרמב"ם וכן מדברי הביאור הלכה והב"ח נראה שלא הבינו שיצא כזו נפק"מ לחומרא לדעת הרמב"ם והכל בו, וראה לעיל בהרחבה בדברי הבית יוסף בזה ובפלוגתת האחרונים בזה, וראה עוד בכף החיים (שם ס"ק נ"ט).
[69] ואין אנו צריכים לחשוש ולגזור שמא וא להקל גם במקום העור או יבוא להקל בנעל עור, מפני שאין אנו גוזרים מדעתנו, וכך נראה ע"פ המהרי"ל שהובא בכה"ח (שם ס"ק נ"ט), ז"ל: "ומהרי"ל היה מקנח מנעליו בברזל העשוי לפני בית הכנסת לגרד בו השוליים מהטיט, ונ"ל דהיה עב ורחב בראשו ולא היה לו חוד דאם הוא חד בראשו דמי לסכין שקולף העור, ומכל מקום יש להחמיר דהא אפילו בגב הסכין אסור. מגן אברהם שם. והרב קרבן נתנאל על הרא"ש פרק ך' דשבת סימן י"ד אות ך' כתב דמהרי"ל היה מקנח השוליים של מנעל וטיט לח והשוליים וטיט לח שרי לכל הדעות, יעו"ש, וכן כתב בספרו נתיב חיים שבגליון השו"ע. והיד אפרים כתב דדוקא לגרד אסור ומהרי"ל עשה קנוח בנחת שלא יבא מלוכלך ברפש וטיט לבית הכנסת, עכ"ל. וכבר כתבנו באות הקודם דהב"ח אוסר לקנח המנעל כלל אפילו בקורה וחרס ואם כן כל שכן בברזל. ומכל מקום לפי מה שכתבנו לעיל אות מ"ב דיש להקל לקנח המנעל לצורך הרבה, נראה דאם הראש של הברזל רחב ועב ומקנח בנחת וטיט לח וגם רק השוליים של המנעל, אפשר דיש להקל לכבוד בית הכנסת או אם נכנס לבית אדם גדול בהצטרפות כל אילין שריותא".
[70] ראה לעיל סעי' נ"ב, וע"ע בשו"ע (סי' שכ"ז סעי' ד') ובמשנ"ב שם (ס"'ק ט"ז) לעניין צחצוח ע"י שמן, וכך כתב הערוך השולחן (סי' שכ"ז סעי' ד'): "ורק בידו או ברגלו מותר לנקות או במטפחת להסיר האבק ולא יותר, וכל שום מין צחצוח אסור במנעל".
[71] משנ"ב (סי' ש"ב ס"ק י"א), כה"ח (שם ס"ק י"ט) עיין שם.
[72] בשו"ע (סי' תק"ח סעי' ב'): "פוצעים אגוזים במטלית ולא חיישינן שמא תקרע", ובמשנ"ב (שם), ז"ל: "דאפילו תקרע – לא אכפת לן, דאינו חייב אלא בקורע ע"מ לתפור, וגם הוא דבר שאינו מתכוון".
