פרק ק – דיני לישה

גדר לישה

לישה היא אחת מל"ט אבות מלאכות, ואיננו דוקא ע"י מים, דה"ה בדבש ושומן אווז וכל מיני משקה שמתערבים ונדבקים יחד[1].

הגמרא מביאה[2] מחלוקת בין רבי לר' יוסי ב"ר יהודה. לשיטת רבי אדם עובר על איסור לש מיד עם שפיכת דבר שמדבק על החומר, כגון: שפיכת מים על קמח, ולדעת ר' יוסי ב"ר יהודה אינו חייב אלא רק כאשר מערב את העיסה ביד או בכלי.

ופסקו רוב הפוסקים כר' יוסי ב"ר יהודה, אך דעת בעל התרומות וסייעתו לפסוק כרבי דע"י נתינת מים נקרא גיבול, והשו"ע הביא את דעת ר' יוסי ב"ר יהודה כדעת הסתם ושיטת רבי כדעת היש אומרים, ורמ"א פסק כדעת רבי[3].

ולמעשה בדבר שכדי שיתערב יפה צריך גם לגבלו, כגון: מים וקמח – לדעת הספרדים קיי"ל כדעת רבי יוסי ב"ר יהודה שאין איסור לש מן התורה בלא מעשה הלישה, ולדעת האשכנזים – אסור מהתורה לתת מים לתוך הקמח.

דבר שהוא לא בר גיבול, כגון: אפר חול הגס וכדו' – נחלקו הראשונים בדעת ר' יוסי ב"ר יהודה: דעת הרמב"ם וסיעתו[4] שבין אם גיבלם ממש ובין אם רק שפך עליהם מים ולא גיבלם – עובר על איסור מדרבנן, ודעת הרא"ש וסיעתו[5] – גם בשפיכה בלבד עובר על איסור תורה.

יש דברים שלכל השיטות מיד בשפיכת דבר המדבק בלבד מתערבים ונדבקים חייב משום מגבל, כגון: שומשום וזרע פשתן שנותן בהם מים[6].

ופרטי הדינים יתבארו לקמן.

גדר גיבול

• גיבול [עירוב פריטים ודיבוקם לעיסה אחת] אסור, דווקא כאשר על ידי העירוב נעשים כעיסה אחת, ולכן בדרך כלל כאשר החתיכות הם גדולות – לא שייך בהם לישה[7].
• הייתה העיסה דלילה מאוד, אשר החתיכות בה אינם נדבקים יחד, אף על פי שנתערבו – אינה מעין מלאכת לש, ולכן מותר לערבה אפילו בכלי, ואין צורך לשנות בערבוב, וראה לקמן סעי' י"ב[8].

ערוב מיני מאכל

• גיבול שני פרטי מאכל או יותר ודיבוקם לעיסה אחת – אסור, אף על פי שאינו מכוון להשוותם או ליפותם.

עירוב מאכל עם דבש וריבה

• אסור לערב מאכל עם דבש או ריבה באופן שמתערבים ונדבקים יחד ונעשים עיסה אחת בשבת[9].

קמח ומים

• מים על גבי קמח – אסור מן התורה לתת מים על גבי קמח בשבת, ולערבב ביד או בכלי, כיון שמתערבים גרגירי הקמח זה בזה ונדבקים זה לזה, ולדעת הרמ"א – אסור גם בלי שעירבו[10].

קמח קלי

• קמח קלי [קמח קלוי בתנור, קודם הכנת העיסה] – אינו מתגבל כקמח רגיל, ולמרות זאת אסרו חכמים לגבלו בכמות רבה בבת אחת, גזירה שמא יבוא ללוש קמח שאינו קלי, אך מותר לגבלו מעט מעט[11], ולאשכנזים – אסור לתת עליו מים אפילו מעט מעט[12].

שתיתא

• שתיתא – תבואה שנקצרה לפני שהגיעה לשליש גידולה, וקלוה וטחנוה טחינה גסה [והיא בעלת מרקם דומה לזה של חול] – מותר לגבלה בחומץ וכדו' אפילו בכמות רבה בבת אחת, אם היא בלילה רכה, וצריך לשנות באופן הלישה, כגון: אם רגילים לתת את החומץ תחילה ועליה את השתיתא – יעשה הפוך: ייתן את השתיתא תחילה ועליה את החומץ, וכן להיפך. אמנם, אם הבלילה קשה – אסור לגבלה בחומץ כנ"ל בכמות רבה, מפני שנראה כלש[13], אמנם לדעת הרמ"א עם הבלילה עבה – אסור לתת עליה מים אפילו מעט בשבת[14].

מיני טיבולין

• שום, חרדל ושאר מיני טיבולין שלא נתן בהם חומץ מבעוד יום – אסור ליתן בהם חומץ בשבת אלא אם כן יתן חומץ בכמות רבה כך שתהא בלילתה רכה ובשינוי. כגון: אם רגילים לתת את החרדל בכלי תחילה – יתן את החומץ בכלי תחילה, ואחר כך יתן עליו את החרדל, וכן להיפך, ויערבו באצבעו ולא בכף או שינענע את כלי עד שיתערבו. אמנם בלילה עבה וסמיכה – אסור לערבה בשבת[15].

טחינה

אופן הכנת טחינה בשבת

• מותר לערב טחינה גולמית במים או לימון וכדו' בשבת, בתנאי שלכל אורך הכנת הטחינה התערובת נשארת נוזלית, דהיינו החל מרגע שנותן את הנוזל על הטחינה נעשית הטחינה נוזלית וכך לאורך כל הכנת הטחינה [וניתן לעשות כן אם נותנים את הנוזל על הטחינה הרבה יחד]. אמנם, אם כאשר נותנים את הנוזל על הטחינה הגולמית נוצרים גושי טחינה קטנים – אסור לתת מים בטחינה, מכיון שזה כעין לש, ואף על פי שבסוף התהליך יחזרו הגושים להיות נוזליים[20].

ולכן יש להזהר שלא לתת מים ולא לערבב גוש קשה של טחינה גולמית שנמצא לעיתים בתחתית האריזה.

יש זריזים באומנות הכנת הטחינה: שופכים מים על הטחינה ובמקביל מערבבים את הטחינה עם המים וכך היא נשארת נוזלית, ובאופן זה שלא נוצרים גושים תוך כדי הערבוב – מותר להכינה[21].

הוספת טחינה גולמית

• יש להיזהר לא להוסיף לטחינה נוזלית תוספת של טחינה גולמית או רכיב מזון מוצק אחר, מכיון שבכך הטחינה נעשית סמיכה וזה כעין לש, ואף על פי שבסוף התהליך הטחינה תשוב להיות נוזלית – אסור להוסיפם כנ"ל[22].

תפוח אדמה וביצה

• מותר לרסק תפוח אדמה מבושל וביצה קשה [בשינוי, כגון: בכף או בקצה המזלג][23] ולשפוך עליהם מרק של חמין [מכלי שני או מכלי ראשון שאין היד סולדת בו] או טחינה או מיונז בשבת.

אמנם, לעניין ערבוב העיסה ביד או בכלי יש לחלק: הייתה העיסה דלילה מאוד – מותר לערבבה ואין צורך לשנות בערבוב. הייתה העיסה דלילה אך לא דלילה מאוד – צריך לשנות בערבוב, כגון: אם היו רגילים לתת את תפוחי האדמה והביצה בכלי תחילה – ייתנו את המיונז בכלי תחילה ויערבה בשינוי, כגון: ינער את הכלי מצד לצד אבל לא בכף[24]. לא הייתה העיסה דלילה כלל – אסור לערבבה בשבת, משום שהערבוב גורם לדיבוק החלקים, והרי זו לישה.

תפוחי אדמה וביצים

• חתיכות תפוח אדמה מבושל וביצה קשה שלא התרסקו דק דק – אין לתת עליהם מיונז או טחינה וכדו' ולערבבם בשבת, כיון שהמיונז מדבקם אחד בשני. ולמרות שאין בזה איסור דאורייתא [שהרי לא התרסקו דק דק], עדיין הרי זה כעין לש, כיון שביצה ותפוח אדמה הינם רכים ומתערבים יחד. ועל כן, אם היא בלילה רכה – צריך לשנות מדרך הכנתה ביום חול, ואם הייתה בלילה עבה – אסור לערבה בשבת אלא יכינה מערב שבת[25].

ביצה מרוסקת ואבוקדו וכדו'

• מותר לתת אבוקדו על גבי ביצה מרוסקת, וכן להיפך בשבת. ולעניין ערבוב העיסה – יש לחלק לפי סוג העיסה כפי שהתבאר בסעיף י"ב.

סלט חצילים ומיונז

• מותר לתת מיונז על גבי חצילים, וכן להיפך בשבת. ולעניין ערבוב העיסה – יש לחלק לפי סוג העיסה כפי שהתבאר בסעיף י"ב[26].

סלט כרוב

• מותר להכין סלט כרוב שלא חתוך דק דק ומיונז בשבת. אמנם, אם הכרוב קצוץ דק דק (שנקצץ מערב שבת) – יש לחלק לפי סוג העיסה כפי שהתבאר בסעי' י"ב[27].

סלט פירות

• מותר לתת דבש על גבי פירות קצוצים בשבת. אמנם, אסור לערבב את הפירות עם הדבש כדי שתיעשה תערובת סמיכה, משום לש, וכמו שנתבאר בסעי' י"א[28].

גבינה

• מותר לתת גבינה על סלט כאשר הסלט וגבינה קרים, אך אסור לתתו על מאכל חם, כיון שנדבק למאכל ויש בו משום לש[29]. לגבי הכנת גבינה בשבת – ראה להלן חלק חמישי בהלכות תיקון מאכלים.

מים על גרעיני שומשום

• אסור לשפוך מים על גרעיני שומשום, כיון שמתערבים ונדבקים זה בזה[30].

הסרת שומשום מהשולחן

• יש להיזהר לא להסיר גרעיני שומשום מעל השולחן באמצעות לחלוח האצבע במים או ברוק וה"דבקתם" עליה , כיון דהוי כלש[31].

מדגוגה

• מדגוגה – תמרים שמרוסקים עם אגוזים – אסור להכינו בשבת.

חרוסת

חרוסת סמיכה

• יש נוהגים להכין חרוסת סמיכה מחמשת המינים מערב פסח[32], ובליל פסח מוסיפים עליה יין או חומץ והופכים אותה לנוזל – מותר לעשות כן ביו"ט ובשבת[33].

חרוסת נוזלית

• יש נוהגים להכין חרוסת נוזלית מערב פסח, ובליל פסח מוסיפים עליה שקדים ואגוזים טחונים. ואם חל פסח בשבת ולא נתן האגוזים מערב שבת והייתה הבלילה רכה – ייתן עליה את השקדים/אגוזים וכו' בשינוי [דהיינו, את האגוזים תחילה ואח"כ הדבש, כי הדרך לתת הדבש קודם (וכן כל מקום ישנה ממנהגו)].

ואם דרכם לעשות את החרוסת בלילה עבה – מותר לתת לתוכה שקדים ואגוזים אע"פ שעושה אותה סמיכה יותר. וכל ההיתר הוא דוקא בשבת של ליל הסדר, כיון שעושים אותה זכר לטיט[34] והוא לצורך מצוה[35].

חרוסת בימות השנה

• העושה חרוסת כדי לאכלה בשאר שבתות השנה – יזהר לא לעשות אותה בלילה עבה אלא בלילה רכה, ומכל מקום יעשה בשינוי[36].

מורסן

• יש אוסרים לתת מים ע"ג המורסן, ויש מתירים. להלכה: לספרדים – מותר לתת מים על גבי המורסן אלא אם מעורב במורסן קמח שאסור לתת עליו מים, ולאשכנזים – אסור גם אם לא מעורב בו קמח[37].

לישה בעפר

• הזקוק להטיל מי רגליים – לא יטילם במקום עפר, משום לש. ואם נמצא במקום שכולו עפר – אפשר להקל[38].

דם בברית מילה

• יש אוסרים לירוק דם מציצה בברית המילה לתוך עפר משום לש, אפילו שאינו מערבם ביד או בכלי, וטוב להחמיר[39].

[1] ראה בשו"ע (סי' שכ"א סעי' י"ד) ובמשנ"ב (שם ס"ק נ').

[2] שבת (קנ"ה ע"ב).

[3] ראה בשו"ע (סי' שכ"א סעי' י"ד) ובמשנ"ב (שם ס"ק נ') ובביה"ל (סי' שכ"ד ד"ה "אין גובלין").

[4] רמב"ם (הל' שבת פכ"א הל"ד), רש"י (ביצה ל"ב ע"ב ד"ה "וקיטמא"), הרי"ף (ביצה י"ח ע"א).

[5] הרא"ש (ביצה פ"ד סי' ט'), תוס' (שבת י"ח ע"א ד"ה "אבל"), ראב"ד (שבת פ"ח הל' ט"ז), רשב"א (ביצה ל"ב ע"ב ד"ה "קיטמא"), הר"ן (ו' ע"א ד"ה "ומכאן").

[6] שו"ע (סי' ש"מ סעי' י"ב).

 [7] בא"ח (ש"ש משפטים סעי' י"ח), ז"ל: "וסלאט"ה שעושין מקשואין או שאר פירות וירקות, כיון דאין חותכים אותם דק דק לא שייך בהו גיבול, ומותר לעשותם בלילה עבה ואין צריך שינוי, ואף על גב דהמגן אברהם ז"ל החמיר להצריך בלילה רכה ושינוי, העיקר כמו שכתב הטורי זהב, וכן הסכים אליה רבה ותוספת שבת ושאר אחרונים, וכן המנהג פשוט". וע"ע משנ"ב (סי' שכ"א ס"ק ס"ח ובשער הציון שם ס"ק פ"ג).

[8] כתב החזו"א (סי' נ"ח ס"ק ט'), וז"ל: "נראה דרכה היינו דנשפך ונרוק אבל אכתי הן גוש ולא נוזל, אבל אם המים מרובים והן רק עכורין – אינו כלל בשם לש. מיהו אם נשקעין לשולי הקדירה ומתערבין אפשר דבכלל לש הוא אבל יש לו דין רכה".

[9] ראה שו"ע (סי' שכ"א סעי' ט"ו-ט"ז) ובמשנ"ב (שם ס"ק נ').

[10] ראה בשו"ע (סי' שכ"א סעי' י"ד וט"ז) ובמשנ"ב (שם ס"ק נ') ובכה"ח (ס"ק פ"ח).

[11] שו"ע (סי' שכ"א סעי' י"ד) ובמשנ"ב (שם ס"ק נ"ב-נ"ד). וביאר בכה"ח שם (ס"ק פ"ח): "כלומר אף על גב דבקמח קלי, דהיינו שקולין אותו בתחלה בתנור, ליכא משום גיבול, מכל מקום אסור ללוש הרבה משום גזירת לישת קמח שאינו קלוי, דאיכא בו משום לישה מדאורייתא".

[12] ראה רמ"א (סימן שכ"א סעי' ט"ז) ובמשנ"ב (ס"ק נ"ב). ואם נותן את המים בערב שבת – מותר לערבו בשבת, ראה בבה"ל (ד"ה "אין מגבלין"), וכיון דקמח קלי הוי דבר דלאו בר גיבול – שוב אין בו איסור בעירבו. אמנם למ"ד (ראה עוד בה"ל שם ד"ה "שמא") שהוי כבר גיבול – שוב יש איסור בגיבולו, ולכן מותר רק מעט מעט, ראה משנ"ב (שם ס"ק נ"ב).

[13] ובגמ' שבת (קנ"ו ע"א): "ושוין שבוחשין את השתית בשבת ושותים זיתום המצרי. והאמרת: אין גובלין! לא קשיא: הא בעבה, הא ברכה". ופירש רש"י: "בעבה – אין גובלין: ברכה – בוחשין שאין זו לישה". ובשו"ע (סי' שכ"א סעי' י"ד): "והוא שיהיה רך, אבל קשה – אסור מפני שנראה כלש". ובא"ח (ש"ש משפטים סעי' י"ח) כתב, וז"ל: "ואסור ליתן מים או חומץ לתוך חרדל או שומין כתושים אם עושה בלילה עבה, דאף על גב דאין גיבול בכך, מכל מקום נראה כלש. אבל בלילה רכה – מותר, ורק יזהר לעשות על ידי שנוי, שנותן השום או החרדל תחילה ואחר כך החומץ, ולא יערב בכף אלא בידו".

ובכה"ח שם (ס"ק קי"ג) כתב: "ודוקא ברכה, אבל בעבה – לא מהני שינוי. תרומת הדשן וב"ח, מגן אברהם ס"ק כ"ד, אליה רבה שם, חיי אדם כלל י"ט אות ב', וכן הסכים נתיב חיים, יעו"ש. וגם בקלי – שרי בכהאי גוונא. תוספת שבת אות ל"ה, נהר שלום אות ח'. וכן כתב ה"ר זלמן אות ט"ז בין קלי בין שתיתא – אסור ליתן בהם המשקה בשבת, אפילו בשינוי מדרך חול, אלא אם כן הוא גיבול רך שאז מותר ליתן בשינוי, דהיינו ליתן השתיתא תחלה ואחר כך החומץ במקום שזהו שינוי, או להפך, במקום שההפך הוא שינוי. וכשנותן בשינוי – מותר לגבל אפילו הרבה בבת אחת כיון שהוא גיבול רך, אבל גיבול עב – אסור בכל ענין משום לש אלא אם כן נתן המשקה כבר מבעוד יום, אזי מותר לגבל בשבת מעט מעט בין בקלי בין בשתיתא, עכ"ד. ובלילה רכה היינו שנותן משקה הרבה בפעם אחת באופן שתהיה מתחלתה רכה".

[14] ראה רמ"א (בסי' שכ"א סעי' ט"ז) ובמשנ"ב (ס"ק נ"ז וס"ו) ובכה"ח (ס"ק צ"ד).

[15] ראה בגמ' שבת (קנ"ו ע"א) "דתניא בהדיא: אין נותנין מים למורסן, דברי רבי. רבי יוסי בר יהודה אומר: נותנין מים למורסן. תנו רבנן: אין גובלין את הקלי ויש אומרים גובלין. מאן יש אומרים? אמר רב חסדא: רבי יוסי ברבי יהודה היא. והני מילי – הוא דמשני. היכי משני? אמר רב חסדא: על יד על יד. ושוין שבוחשין את השתית בשבת ושותים זיתום המצרי. והאמרת אין גובלין! לא קשיא, הא – בעבה, הא – ברכה. והני מילי – הוא דמשני. היכי משני? אמר רב יוסף: בחול נותן את החומץ ואחר כך נותן את השתית, בשבת – נותן את השתית ואחר כך נותן את החומץ". ועוד נאמר בגמ' שם, ז"ל: "היכי משני? אמר רב יימר בר שלמיא משמיה דאביי: שתי וערב". ומבאר רש"י שם: פעם אחת מוליך המקל שתי, ופעם אחת ערב.

ובשו"ע (סי' שכ"א סעי' י"ד), ז"ל: "אבל תבואה שלא הביאה שליש שקלו אותה ואח"כ טחנו אותה טחינה גסה, שהרי הוא כחול והיא הנקראת שתיתא – מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו הרבה בבת אחת; והוא שיהיה רך, אבל קשה – אסור מפני שנראה כלש. (ואפי' ברך) צריך לשנות. כיצד, נותן את השתיתא ואח"כ נותן את החומץ". ועוד שם (סעי' ט"ו) כתב: "חרדל שלשו מע"ש, למחר יכול לערבו הן ביד הן בכלי ונותן לתוכו דבש ולא יטרוף לערבו בכף, אלא מערבו מעט מעט". וראה במשנ"ב שם (ס"ק נ"ח-נ"ט).

וברמ"א (שם סעי' ט"ז), ז"ל: "ואם נותן האוכל תחילה ואחר כך החומץ או היין ומערבו באצבעו – שרי, דהוי שינוי כמו בשתיתא דלעיל, וכן נוהגין להתיר ע"י שינוי".

ובא"ח (ש"ש משפטים סעי' י"ח), ז"ל: "אבל בלילה רכה – מותר, ורק יזהר לעשות על ידי שנוי, שנותן השום או החרדל תחילה ואחר כך החומץ, ולא יערב בכף אלא בידו. ובמקום שדרכן בחול לתת האוכל תחלה, יעשה בשבת להפך, וכנזכר באחרונים". וראה עוד בכה"ח שם (ס"ק צ"ח, קי"ג).

[16] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ח).

[17] שו"ע (סי' שכ"א סעי' י"ב).

[18] אם סוחט לימון על גבי הטחינה והטחינה מוצקת – אין בו משום איסור מפרק, כיון שמותר לסחוט ע"ג אוכל, אבל אם הטחינה מימית – אסור משום מפרק, וראה בהרחבה בפרק צ"ו סחיטת פירות סעי' כ"א.

[19] קורה תדיר שבעת סחיטת הלימון נופלים גרעינים לתוך הטחינה. אם רוצה להוציאם, צריך להיזהר מאיסור "בורר", ולכן לא יוציא את הגרעין לבדו אלא עם מעט טחינה.

אם הוציא את הגרעין לבדו – בשוגג הטחינה אסורה לאכילה בשבת זו בין לו ובין לאחרים. ואם הוציא במזיד, דהיינו שידע שהדבר אסור – אסורה לו הטחינה באכילה לעולם, ולאחרים מותר באכילה במוצאי השבת, ואם הכין בשבילם – אסור גם להם, ראה כה"ח (סי' שי"ח ס"ק י"א) וראה בהרחבה בפרק צ"ד צ"ה הלכות בורר.

[20] כידוע, הטחינה הנמכרת בחנויות כ"טחינה גולמית" – טחינה סמיכה, מוצקה כמעט, שאותה יש להתקין לאכילה ע"י דילול במים, ערבוב ותיבול במיץ לימון. וראה בהערה ח'.  וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ח), שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ג שאלה י"א).

[21] כיון שלא דומה ללש, כיון שכל הזמן היא נשארת נוזלית, וראה בהערה ח'.

[22] עיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ג שאלה י"א).

[23] ולענין היתר הריסוק בגידולי קרקע וכמו בתפו"א וכיו"ב (אך בביצה אין בעיה שאינו גידולי קרקע), אני פעם חשבתי, כיון שכיום הדרך לרסק היא בעזרת מכשיר חשמלי (מיקסר), א"כ אם מרסק בשבת במזלג אין לך שינוי גדול מזה. אבל אין הדבר כן, מכיון שגם כיום דרך הריסוק היא במזלג, כי אם למשל רוצה לרסק פרי או ירק אחד בלבד, הרי הוא לא יפעיל את המיקסר בשבילו אלא ירסק במזלג, או אם המיקסר נמצא בשימוש לדבר אחר, הרי שהוא יקח מזלג וירסק את הפרי. ולכן אסור גם כיום לרסק במזלג אלא אם כן יעשה שינוי כנ"ל, וע"ע בהרחבה פרק צ"ט טוחן סעי' ח'.

[24] ראה משנ"ב (סי' שכ"א ס"ק ס"ג).

[25] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ח), שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ג שאלה י"ב).

[26] ראה בשו"ע (סי' שכ"א סעי' י"ד) ובמשנ"ב שם (ס"ק נ'). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ח), שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ג שאלה י"ב).

[27] ראה שו"ע (סי' שכ"א סעי' י"ד).

[28] שו"ע (סי' שי"ט סעי' י"ז): "המחבץ (פי' שמוציא חמאה מן החלב), תולדת בורר הוא; לפיכך אף על פי שנותנים שומשמים ואגוזים לדבש – לא יחבצם בידו". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ס"ד): "משמע מזה דהאיסור הוא משום בורר, ולפ"ז אם דעתו לאכול לאלתר – שרי לחבוץ בידו. ועיין במ"א שהביא מהתוספתא ראיה דאיסורו הוא משום לש, ולפ"ז אפי' דעתו לאכול לאלתר – אסור". וראה בפרק צ"ד צ"ה בדיני בורר.

[29] ראה לעייל סעי' א' ובסעי' ד'.

[30] שו"ע (סי' ש"מ סעי' י"ב): "הנותן זרע פשתן או שומשמין וכיוצא בהם במים – חייב משום לש, מפני שמתערבים ונתלים זה בזה". וכן כתב הבא"ח (ש"ש פרשת משפטים סעי' י"ח), ז"ל: "הנותן זרע פשתן או מה שקורין בערבי בז"ר ריחא"ן וכיוצא במים – יש בזה איסור לש, וחייב תיכף משיתנם במים". ועיין אגלי טל (מלאכת לש סעי' א'). וביאר הכה"ח שם (ס"ק פ"ב), וז"ל: "ונראה דוקא זרע קטן כי הני – חייב משום לש, משום דנתלין אהדדי כמו עיסה, מה שאין כן בשורה חיטין ושעורין שאין נתלין אהדדי".

[31] ראה בשו"ע (סי' ש"מ סעי' י"ב הובא בהערה הקודמת). והכה"ח (סי' ש"מ ס"ק פ"ד) בשם הרוח חיים (אות ג') כתב, וז"ל: "יש להזהר כשנופלים גרעינים של שומשומין בשולחן ורוצה לקבצם באצבעו שלא ילחלח האצבע במים או ברוק לקבצם, דהוי כלש". ולא ברירא לי, איזו לישה יש בזה, ואם היה אומר מעמר – ניחא. ואם נאמר ששם מים ולוחץ את הגרגיר – זה נעשה כעין לש, אולי ניתן להבין את דבריו. ובכל אופן, מאחר דנפיק מפומיה – יש להחמיר". וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סוף סי' פ"ח).

[32] כתב הרמ"א (או"ח הלכות פסח סי' תע"ג סעי' ה'): "ועושין החרוסת מפירות שנמשלו בהם ישראל, כגון: תפוחים, תאנים, אגוזים, רימונים, שקדים. ונותנין עליו תבלין כגון: קנמין וזנגביל הדומים לתבן שהיו מגבלין בו הטיט בו", וראה בכה"ח (שם ס"ק צ"ט) שהביא ע"פ האר"י שיש להניח בחרוסת ז' מיני פירות.

[33] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ח).

[34] כי כל ענין החרוסת הוא  זכר לטיט, עיין רמ"א (סי' תע"ג סעי' ה').

[35] ראה שו"ע (סי' שכ"א סעי' י"ד). וכתב בא"ח (ש"ש משפטים סעי' י"ט), וז"ל: "חרוסת שעושין בפסח שמניחים אגוזים שחוקים לתוך הדבש, אם חל פסח בשבת ולא נתן האגוזים מקודם – יתן בשבת ע"י שינוי, שיתן אגוזים תחילה ואח"כ הדבש, מפני כי דרכנו בחול ליתן הדבש תחילה, ואפילו אם עושה בלילה עבה – מותר, כיון שהוא לצורך מצוה, כ"כ הרב שלחן עצי שטים. ומשמע מדבריו דאם אינו עושה לצורך טיבול אלא כדי לאכול וכן בשאר שבתות השנה – צריך ליזהר שלא יעשה בלילה עבה, וכן ראוי להורות לעשות בלילה רכה וע"י שינוי". וע"ע כה"ח (סי' תע"ג ס"ק צ"ז, סי' שכ"א ס"ק קי"ז), שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ח).

[36] ראה בהערה הקודמת.

[37] ראה שו"ע (סי' שכ"ד סעי' ג') ובמשנ"ב שם (ס"ק ה' ובבה"ל ד"ה "אין גובלים"). וכתב הבא"ח (ש"ש משפטים סעי' י"ד): "מיהו המורסן, אף על גב דאסור לגבל אותו לבהמה או לתרנגולים, יש מתירין לתת בו מים ומעביר בו תרווד או מקל שתי וערב, כיון דאינו ממרס בידו, ואינו מסבב התרווד, וכן התירו נמי לנערו מכלי אל כלי כדי שיתערב, ויש אוסרין ליתן מים ע"ג המורסן בשבת כלל. ולענין דינא, אע"ג דמרן ז"ל סתם כהמתירין, מ"מ יש לחוש לדעת האוסרין במורסן של עירנו בגדאד יע"א, שאנחנו רואין בו תערובת קמח בעין, ועיין שיורי ברכה סי' שכ"ד מ"ש בשם מהר"י ואלי ז"ל, ועיין חסד לאלפים ושאר אחרונים". וע"ע כה"ח שם (ס"ק ט').

[38] כך כתב הבא"ח (ש"ש משפטים סעי' ט"ז), ז"ל: "אין משתינים בעפר משום גיבול, ואין משתינים בטיט אפילו שהוא קשה מפני שנימוח ויש בזה גיבול, ואע"ג דאינו מתכוין, פסיק רישיה הוא. ועיין מגן אברהם סי' שכ"א ס"ק י"ט ומחצית השקל שם, ועיין אליה רבא שם, וכתבו הרב אשל אברהם והרב תוספת שבת שם ס"ק ל' (אע"ג דר"י בר"י ס"ל אינו חייב עד שיגבל מ"מ איסורא איכא אם אין לו צורך בזה, ע"ש). וכתבתי בסה"ק מקבציאל דאם הוא במדבר, דכל הקרקע הוא עפר תחוח, והוצרך להטיל מים – מותר ואינו חושש, דדמי להא דאסרו להטיל מים בשלג ועכ"ז התירו במקום שכל הארץ מלאה שלג, כי במקום צער לא גזרו חכמים". וע"ע כה"ח (סי' שכ"א ס"ק צ"ה-צ"ו), משנ"ב (שם ס"ק נ"ז).

[39] עד כדי כך היו כאלה שאסרו על מוהלים לירוק דם שמוצצים בתוך עפר משום לישה. אך חלקו עליהם, כיון שאינו מערב ביד. ואעפ"כ כן פסק אור החיים הקדוש בספרו ראשון לציון (סי' רס"ה) וכן פסק החיד"א בברכי יוסף (יו"ד סי' רס"ה ס"ק ט"ז) לאסור שם מדרבנן. וע"ע משנ"ב (סי' שכ"א ס"ק נ"ז), כה"ח (שם ס"ק צ"ה).