פרק פא – נגיעה וטלטול מוקצה בידו

טלטול מוקצה שכבר נמצא בידו

• אדם שנטל כלי שמלאכתו לאיסור בהיתר – אינו חייב להניחו מידו מיד עם גמר השימוש בכלי, ואינו חייב להניחו במקום הקרוב אליו ביותר. אלא כל זמן שהכלי בידו – מותר לו להמשיך לטלטלו ולהניחו במקום שירצה. אמנם, אם הניחו מידו – אסור לטלטלו שוב^[1].

• למרות שמותר להמשיך ולהחזיק מוקצה שניטל בהיתר כנ"ל, אסור להעבירו מן היד שאחזה בו ליד השנייה^[2].
• היתר זה של המשך טלטול מוקצה שניטל בהיתר שייך גם לגבי מוקצה מחמת גופו[3] וגם לגבי מוקצה מחמת חסרון כיס[4].

ע"כ אדם שקילף ביצה והניח את הביצה ובידו נשארה קליפת הביצה – מותר לו לטלטל את הקליפה כל זמן שהיא בידו, למרות שהקליפה הפכה למוקצה, כיון שהגיעה לידו בהיתר [בעודה מחוברת לביצה]. ומכל מקום, אסור להעבירה מיד ליד כנ"ל.

• קילף ביצה והניח מידו את הקליפה – אסור לטלטלה שוב[5].

מוקצה שנטלו בשכחה

• נחלקו הפוסקים בדין אדם ששכח על גופו מוקצה מערב שבת, או אפילו שכח שהיום שבת ונטל מוקצה בידו בשבת [כגון: שנטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך שמירתו]. יש סוברים שמותר לו להמשיך לטלטלו למקום שירצה, ויש חולקים וסוברים שאם נטלו באיסור אפילו ששכח שהיום שבת ונטלו בשוגג – הרי זה נקרא שנטלו באיסור וחייב להניחו מיד^[6]. והלכה כמקילים.

מוקצה שנטלו במזיד

• נטל מוקצה באיסור במזיד בשבת [כגון: שלקח כלי שמלאכתו לאיסור מחצר ביתו כדי שלא ייגנב], כיון שהתחיל באיסור – אסור לטלטלו, אלא שומטו מיד[7].
• דין סכין של מילה – ראה בפרק מוקצה מחמת חסרון כיס. וראה בחלק חמישי הלכות מילה.

טלטול מן הצד

• טלטול מוקצה אסור דוקא באופן ישיר, דהיינו בידים [אפילו לצורך דבר המותר – דהיינו: לצורך המקום או החפץ שעליו המוקצה מונח], אמנם מותר לטלטל בטלטול מן הצד – בעזרת חפץ אחר שאינו מוקצה, ובתנאי שהטלטול הוא לצורך דבר המותר[8].

דוגמא לטלטול מן הצד

• מותר לנער כרית ששכח עליה מוקצה מע"ש בכדי להשתמש בכרית. כן מותר לטלטל מוקצה ע"י מטאטא אם צריך את המקום שעליו מונח המוקצה.

טלטול בעזרת הגוף

• מותר לטלטל מוקצה בשינוי בעזרת גוף האדם, אפילו לצורך "דבר האסור" [דהיינו: לצורך החפץ המוקצה]. ולכן מותר לטלטל מוקצה ע"י דחיפה ברגל[9]. וכן מותר לטלטל מוקצה בשינוי בידיו, כגון בגב ידו, ובתנאי שאין דרך הטלטול בכך.

נגיעה במוקצה

• אסור לגעת במוקצה אלא א"כ הוא לצורך דבר המותר ובאופן שאין לחוש שהמוקצה יתנדנד[10]. ומ"מ עדיף שלא יגע בשום מוקצה. ויש מתירים לגעת במוקצה אפילו לצורך דבר האסור, אם כשנוגע במוקצה אין חשש שינידו. והלכה כדעה ראשונה.
• ביצה שנולדה בשבת – אסור לגעת בה אפי' שלא מנידה, כגון שמונחת בתוך פלסטלינה וכדו' אם נוגע בה לצורך הביצה, ולדעת הרמ"א – מותר ובלבד שלא מזיזה[11].

נרות דולקים

• יש להיזהר לא לגעת בנרות שמן וכן בנרות שעווה שבראשם מתקבצת שעווה נוזלית, בשעה שהם דולקים, כיון שבקל הם זזים ותגרם הבערה או כיבוי[12].

תנור

• אסור להזיז ממקום למקום כל סוג של תנור חימום, בין שפועל על ידי חשמל בין שפועל על ידי גז ובין הפועל על ידי נפט, וכמו כן אסור לנגוע בהם[13].

רדיאטור שמן

• רדיאטור שמן, הפועל על חשמל [השמן מתחמם, מחמם את הרדיאטור והוא את האוויר] – אסור להזיזו ממקומו או לנגוע בו בשבת[14].

מכונית

• מותר להישען על רכב וכן מותר להניח על גביו מאכלים וכדו' כאשר אינו מזיזו אמנם אסור להישען על מכונית בשבת, אם בשעה שנשען עליה היא מתנענעת, כיון שאסור לנענע מוקצה בשבת [דבר זה נכון היה לגבי מכוניות שיוצרו בעבר ונכון עוד יותר לגבי מכוניות המיוצרות כיום כיון שיש בהן קפיצים ומתנענעות בקלות]. מעבר לכך ישנן מכוניות שאם נשען עליהם עלול לגרום בכך להפעלת מערכת האזעקה שלה[15].
• יש להיזהר שלא לגעת במאוורר בשבת[16] [דין טלטול מאוורר וכיוונו – ראה בהרחבה בחלק חמישי הלכות חשמל ומכשירי חשמל…].

מנורת חשמל דולקת

• מותר לכסות מנורה דולקת בשבת [באמצעות כלי וכדו'] בחדר שבו נמצא אדם שאינו חש בטוב הרוצה לישון אך האור מפריע לו, וכן כאשר האור מפריע לילדים הקטנים לישון [באופן שאין חשש שהמנורה תזוז ע"י כיסויו]. וכל זה במנורה הקבועה בקיר, אבל מנורה שמתנדנדת [כגון: נברשת וכדו'] – לכו"ע אסור לכסותה, כיון שאסור לנדנד את המוקצה[17].

[1] הגמרא במסכת ביצה (ג' ע"ב) אומרת: "אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביום טוב,  אין מטלטלין אותה, לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה, אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר".

וכתבו תוספות (שם ד"ה "אבל"), וז"ל: "אבל כופה עליה כלי – פירש רש"י דמהך ברייתא פריך התם לר' יצחק דאמר דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל. והוא תירץ בצריך למקומו. ומכאן פוסקין דהא דקי"ל דדבר שמלאכתו לאיסור – אסור אינו אלא דוקא שאינו לצורך גופו או לצורך מקומו, אבל לצורך גופו או לצורך מקומו – שרי. ואם התחיל לטלטלו בשביל שצריך לגופו או למקומו – מותר להוליכו אפילו בחדרו אם ירצה, דהא חזינא הכא דהואיל וצריך למקומו או לגוף הכלי כופהו על הביצה". למדנו מכאן שמותר לטלטל מוקצה שהורם בהיתר עד שיניחנו מידו.

וכ"כ רש"י (שבת מ"ג ע"א ד"ה "כל בין השמשות"): "ומתוך שיכול ליטלו לצורך מקומו – מוליכו למקום שירצה". וכך כתב הרב המגיד (על הרמב"ם הלכות שבת פרק כ"ה הלכה ה'), וז"ל: "וכתבו המפרשים כשהוא מטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו – אין אומרים שכיון שסילקו מאותו מקום שצריך לשומטו מיד ומניחו במקומו, אלא כיון שמטלטלו לצורך מקומו – מניחו באיזה מקום שרוצה. ויש ראיות לזה. ועיקר".

וכ"פ השו"ע (סי' ש"ח סעי' ג'): "כלי שמלאכתו לאיסור – מותר לטלטלו, בין לצורך גופו, כגון: קורנס של זהבים או נפחים לפצוע בו אגוזים, קורדם לחתוך בו דבילה; בין לצורך מקומו דהיינו שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח שם, ומותר לו ליטול משם ולהניחו באיזה מקום שירצה". וראה במשנ"ב (שם ס"ק י"ג) וכה"ח (שם ס"ק כ"ו), בא"ח (ש"ש פרשת מקץ סעי' ג').

אמנם דעת המג"א (סי' רס"ו ס"ק י"ט) שלכתחילה לא יעשה כן. וראיתו מדברי הגמרא במסכת שבת (ל"ה ע"ב) שם מובא שהיו נוהגים לתקוע שש תקיעות בערב שבת כדי להזהיר את העם ממלאכה לקראת שבת. ומסיימת הגמרא שלאחר התקיעה השישית האחרונה הייתה נכנסת שבת אחרי שני רגעים. ו"שני רגעים" אלו על שום מה? כדי שהתוקע עצמו יוכל ליקח את השופר שהוא מוקצה בשבת ולהניחו במקום שמור. הקשה המג"א (סי' רס"ו ס"ק י"ט): לשם מה יש צורך בשני רגעים אלו, הרי התוקע הרים את השופר בהיתר בערב שבת לצורך התקיעות. אם כן בסוף התקיעה השישית יוליך התוקע את השופר למקומו אפילו שכבר שבת, כיון שמותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור אם הורם בהיתר! ותירץ – שכל ההיתר להמשיך לטלטל מוקצה שהורם בהיתר הוא רק בדיעבד, אבל לכתחילה – עדיף שלא להמשיך לטלטלו.

אבל הגר"א חולק, וביאר שאין ראיה, ובאמת אם הורם הכלי בשבת בהיתר – יכול לכתחילה לטלטלו כל עוד המוקצה בידו. אך בגמרא לגבי שופר מדובר שנטלו לפני שבת, ולכן חייב מיד לזורקו מידו בכניסת שבת, ע"כ היו תוקעים תקיעה שישית בעת שיש עוד זמן מועט עד שבת שיוכל התוקע להצניע את שופרו. ועיין לחזו"א (סי' מ"ט אות ח'-ט') מה שכתב בדעת הגאון שמחלק בין סוגי המוקצה.

[2] בא"ח (ש"ש פרשת מקץ סעי' ג'): "ואף על פי שאמרנו דלצורך מקומו – מטלטלו ומניחו בכל מקום שירצה, עם כל זאת אם היה נוטלו ביד זו – אסור ליתנו בדרך הילוכו ביד שניה, דזה מקרי טלטול חדש, וכנזכר בפוסקים ז"ל". וכן כתב הכה"ח (סי' ש"ח ס"ק כ"ז) בשם התוספת שבת (בהקדמתו לסי' שם).

[3] ראה בהערה ו' בדברי הרמ"א שמוכח שגם במוקצה מחמת גופו – מותר להמשיך לטלטלו. וכן כתב כה"ח (סי' רס"ו ס"ק נ"ט), שלא כדעת המשנ"ב (ש"ח ס"ק י"ג וראה ביאור הלכה סי' רס"ו ד"ה "יכול לילך") שכתב: "עיין באחרונים שהכריעו דהאי היתרא לא שייך אלא בכלי שמלאכתו לאיסור ולא במוקצה מחמת גופו, כגון: מעות ואבנים וכיוצא בהן".

[4] הטעם – כיון שבא לידו בהיתר יכול להמשיך ולטלטלו, וראיה מסכין של מילה (שו"ת רב פעלים או"ח ח"ג סי"ח, וראה בהרחבה חלק חמישי בפרק ברית מילה בשבת), שאע"פ שהוא מוקצה מחמת חיסרון כיס, בכל זאת כאשר הגיע לידו בהיתר ועודו בידו – מותר לטלטלו להיכן שרוצה. וראה בבה"ל (סי' רס"ו ד"ה "יכול לילך") דס"ל דלא שייך האי היתרא במוקצה מחמת חסרון כיס, ושאני סכין מילה שהתירו סופן משום תחילתן, וע"כ יכול לטלטל את סכין המילה ולהצניעו באותו חדר. מ"מ להלכה נקטינן כדברי הרב פעלים דהואיל ואשתרי – אשתרי. ולכן למעשה בכל סוגי המוקצה אם הגיע לידו בהיתר – מותר לטלטלו לכל מקום שירצה. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ס"א).

[5] אפי' לצורך גופה או מקומה, כדין כל מוקצה מחמת גופו. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ס"א).

[6] כתב הרמ"א (סימן רס"ו סעי' י"ב): "ומי ששכח כיסו עליו בשבת, אם הוא בביתו – יכול לילך עמו לחדר להתיר חגורו וליפול שם להצניעו". וכתב המג"א (סי' ש"ח ס"ק ז'): "דאפי' שכח ונטלה בידו – רשאי לטלטלו יותר", היינו אפילו בתחילה לא נטל בהיתר. וראייתו מהרמ"א הנ"ל. וכתב המשנ"ב (שם ס"ק י"ג): "ובביאור הגר"א לעיל סימן רס"ו סי"ב חולק על המ"א, וס"ל דלא התירו אלא כשהתחיל לטלטל ברשות, וכן משמע בר"ן ריש ביצה, עי"ש". ועיין כה"ח (סי' ש"ח ס"ק כ"ו).

[7] ראה בהערה הקודמת. וכל המחלוקת זה בשכח, אבל בנטל באיסור – לכו"ע יפילו מידו.

[8] גמ' שבת (מ"ג ע"ב): "איתמר: מת המוטל בחמה, רב יהודה אמר שמואל: הופכו ממטה למטה. רב חנינא בר שלמיא משמיה דרב אמר: מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. היכא דאיכא ככר או תינוק – כולי עלמא לא פליגי דשרי, כי פליגי – דלית ליה. מר סבר: טלטול מן הצד – שמיה טלטול, ומר סבר: לא שמיה טלטול. לימא כתנאי: אין מצילין את המת מפני הדליקה. אמר רבי יהודה בן לקיש: שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה. היכי דמי? אי דאיכא ככר או תינוק – מאי טעמא דתנא קמא? אי דליכא – מאי טעמא דרבי יהודה בן לקיש? אלא לאו בטלטול מן הצד פליגי: דמר סבר: טלטול מן הצד – שמיה טלטול, ומר סבר לא שמיה טלטול?! לא, דכולי עלמא – טלטול מן הצד – שמיה טלטול, והיינו טעמא דרבי יהודה בן לקיש: דמתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה – אתי לכבויי".

ובתוספות (שבת מ"ג ע"ב) כתבו: "דכולי עלמא טלטול מן הצד שמיה טלטול, נראה לר"י דכן הלכה, מדלא קאמר דכ"ע לא שמיה טלטול, וכגון דליכא ככר ותינוק ואין לו אלא מטה אחת, וטעם דרבי יהודה בן לקיש מתוך שאדם בהול כו'. אלא משום דהלכתא דשמיה טלטול נקט הכי.

וקשה לר"י דבריש כל הכלים (לקמן קכ"ג ע"א) פסיק רב נחמן כר' אלעזר בן תדאי דקסבר לא שמיה טלטול. וע"ק דרב אדרב דהכא סבר שמיה טלטול, ובסוף פ' תולין (שם קמ"א ע"א) אמרי בי רב טלטול מן הצד לא שמיה טלטול, ובדוכתא אחריתי פריך מדרב אאמרי בי רב, ובפרק השואל (ב"מ ק"ב ע"ב) ובפרק בית כור (ב"ב ק"ה ע"ב) מצריך מילתיה דרב ודאמרי בי רב. ועוד אמאי אסר רב הכא טלטול מן הצד, הא תנן בפ' נוטל (לקמן קמב:) מעות שע"ג הכר – מנער את הכר והן נופלות, ואבן שעל פי החבית – מטה על צדה וכו'. ואומר ר"י: דיש לחלק, דהכא עיקר הטלטול לצורך מת, ולא דמי לכל הנהו שעושה עיקר הטלטול לצורך כר וחבית ולא לצורך מעות ואבן, ולהכי לא מייתי הכא פלוגתא דר' אלעזר בן תדאי ורבנן". והביא הב"י (סימן שי"א):  שכן הקשו ותירצו הרי"ף והרא"ש וכן כתב הרמב"ם.

וכתב הטור (סימן שי"א): "טלטול מן הצד לצורך דבר המותר – מותר. הלכך, מעות ששכח על הכר – נוער את הכר והן נופלות, וכן צנון שטמן בארץ ומקצת עליו מגולין – נוטלו אף על פי שבנטילתו מזיז עפר ממקומו".

וכתב הב"י, שם: "וכתב הרא"ש שה"ר יונה הקשה על זה מדין קש שעל המטה שמנענעו בגופו (קמא.) והרי שם דלקש שהוא מוקצה הוא צריך לטלטל ושרינן ליה לטלטלה בגופו משום דהוי טלטול מן הצד כדאיתא בגמרא. וכתב הרא"ש דלא קשיא, דהתם אף טלטול אין כאן, שהרי אינו מטלטלו בידו אלא בגופו כלאחר יד, הילכך אף על גב דלקש שהוא מוקצה הוא צריך, מדמה ליה לטלטול מן הצד שהוא צורך לדבר המותר. והר"ן (כ' ע"ב ד"ה וקשיא לן) תירץ, דהתם נמי אינו מטלטל את הקש מפני שצריך לו אלא מפני שצריך למטה, ואי אפשר לו בלא טלטול הקש, ומשום הכי כיון דלא מטלטל ליה בהדיא אלא כלאחר יד – שרי. ורבינו כתב: וטלטול בגופו אפילו לצורך דבר האסור – מותר, וכדברי הרא"ש". וכתב השו"ע (סי' שי"א סעי' ח'): "טלטול מן הצד לצורך דבר המותר – מותר".

[9] כתב השו"ע (סימן שי"א סעי' ח'): "וטלטול בגופו אפי' לצורך דבר האסור – מותר; הילכך קש שעל המטה דסתמו מוקצה להסקה – מנענעו בגופו". וביאר המשנ"ב (שם ס"ק ל'): "פירוש שאינו נוגע בידו כ"א בגופו או בשאר אבריו מקילינן בו יותר משאר טלטול מן הצד, וע"כ מותר אפילו לצורך דבר האסור". וע"ע כה"ח (שם ס"ק ס"ח).

[10] כתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק כ"ה הלכה כ"ג): "אסור לבטל כלי מהיכנו מפני שהוא כסותר. כיצד? לא יתן כלי תחת הנר בשבת לקבל את השמן הנוטף, שהשמן שבנר אסור לטלטלו, וכשיפול לכלי יאסר טלטול הכלי שהיה מותר, וכן כל כיוצא בזה. לפיכך אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה, אבל כופה הוא הכלי עליה, וכן כופה הכלי על כל דבר שאסור לטלטלו, שהרי לא בטלו שאם יחפוץ יטלנו".

וכתב הראב"ד שם: "בירושלמי (ביצה פ"ה ה"א) ובלבד שלא יגע בביצה". דהיינו אע"פ שמותר לכפות כלי על הביצה – יש להזהר שהכלי לא יגע בביצה.

כתב הרב המגיד (שם): "ובהגהות: אמר אברהם בירושלמי ובלבד שלא יגע בביצה, ע"כ. ולא ידעתי טעם וכי המוקצה והנולד אסור ליגע בהן כל שאינו מנענען, הא ודאי – לא. ואפשר שמא ינענע הביצה על ידי הכלי".

הטור (סי' ש"י) כתב: "ובלבד שלא יגע בו". וביאר הב"י, שם: "ירושלמי (ביצה פ"ה ה"א), כתבו הרא"ש בפרק קמא דביצה (סי' א) ובלבד שלא יהא הכלי נוגע בביצה, והראב"ד כתב כן בהשגות בפרק כ"ה (הכ"ג), וכתב עליו הרב המגיד, וז"ל: ולא ידעתי טעם וכי המוקצה והנולד אסור ליגע בהם כל שאינו מנענען, הא ודאי – לא. ואפשר שמא ינענע הביצה על ידי הכלי. ובתרומת הדשן (ח"א) סימן ס"ז כתב דדוחק לומר כן, אלא נראה לחלק, דהתם כיון דהנחת הכלי על הביצה היא לצורך הביצה, הוי דבר המוקצה ולכך אסור ליגע בו, אבל כשההנחה והתשמיש אינו אלא לצורך דבר שאינו מוקצה, כי נגע על ידי הנחה במוקצה – שרי". ועיי"ש דס"ל בשיטת המרדכי שהיא שיטת הרב המגיד דהאיסור דוקא בביצה, כיון שהיא דבר המתגלגל, ולכן חיישינן בה שמא יזיזנה, ולכן אסור ליגע בה. וכאמור כתב תרומת הדשן על סברא זו שהיא דוחק.

כתב השו"ע (סי' ש"ח סעיף מ"ב): "דבר שהוא מוקצה – מותר ליגע בו, ובלבד שלא יהא מנענע אפי' מקצתו".

ועוד כתב בשו"ע (סי' ש"י סעיף ו'): "כל דבר שאסור לטלטלו – אסור ליתן תחתיו כלי כדי שיפול לתוכו, מפני שאוסר הכלי בטלטול ונמצא מבטל כלי מהיכנו; אבל מותר לכפות עליו כלי, ובלבד שלא יגע בו". משמע שפסק כדברי תרומת הדשן שאסור לגעת במוקצה אם זה לצורך המוקצה, דהרי לא כתב לאסור נגיעה דוקא במוקצה המתגלגל.

ביאר המגן אברהם (שם ס"ק ג'): "שלא יגע בו – אף על גב דמוקצה מותר בנגיעה, וכמ"ש סימן ש"ח סעיף מ"ב, היינו כשהנגיעה היא לצורך דבר המותר, אבל הכא הנגיעה היא לצורך דבר המוקצה [ב"י בשם תרומת הדשן], ועיין סימן שי"א ס"ח".

כתב הטורי זהב (שם ס"ק ה'): "ובלבד שלא יגע בו. והקשה הרב המגיד: וכי אין מותר ליגע במוקצה כל שאין מנענע אותו. ותירץ בתרומת הדשן סימן ס"ז דשאני הכא דהנחת הכלי על המוקצה הוא לצורך דבר המוקצה, ולכך אסיר, משא"כ אם נתכוין לדבר שאינו מוקצה אלא שעל ידי זה נוגע במוקצה – מותר". זאת אומרת בין הט"ז ובין המג"א ביארו את דברי השו"ע כשיטת התרומת הדשן.

אבל  הגר"א (שם ס"ו) ביאר: "ובלבד. ירושלמי והביאו הרא"ש בפרקא קמא דיום טוב, ועיין מגן אברהם וכן כתב תרומת הדשן, ולמד מדברי תוספות שמחלקין בטלטול מן הצד כן, וזה שכתב מגן אברהם ועיין סימן שי"א סעי' ח' ואישתמיטתיה מה שכתב בסעי' הקודם לזה: 'מותר לסוך' וכו' והוא מתניתין ערוכה שבת קנ"א ולא התירו במת דבר רק ככר ותינוק משום כבוד הבריות כמ"ש הר"ן, ומזה המתני' נלמד היתר הנגיעה במוקצה, ותרומת הדשן דחק עצמו ללמוד מערובין פ"ד א', ולכן עלה בדעתו לחלק, והעיקר כתירוץ המגיד משנה שלא ינענע הביצה וכמ"ש בסי' רס"ה ס"ג ואסור ליגע בנר כו' אף על פי כו' מ"מ אסור פן וכו'". דהיינו שדחה הגאון את דברי תרומת הדשן מכח הדין המובא בסימן שי"א סעי' ז', דמותר לסוך המת, ומוכח שמותר ליגע במוקצה אפי' לצורך המוקצה. ולכן ס"ל דהעיקר כתירוץ הרב המגיד.

גם הרב מאמר מרדכי (סי' ש"י ס"ק ח') נטה לבאר את השו"ע כשיטת הרב המגיד, וז"ל: "אף על פי שמותר ליגע בדבר המוקצה, יש לומר דהכא מיירי בדבר שיש לחוש שינענעו, כגון ביצה וכיוצא, וכמו שכתב הרב המגיד הביאו הרב בית יוסף, אבל הרב תרומת הדשן כתב לחלק בין כשהוא לצורך דבר המוקצה לבין כשהוא לצורך דבר המותר. ולפי דבריו הדבר ברור כי כך אין נגיעה במוקצה כמו טלטול מן הצד הנזכר בסימן שי"א ס"ח, והרב מגן אברהם ז"ל פירש דברי השולחן ערוך ב"סתם" על פי דברי תרומת הדשן, והיינו משום דהשולחן ערוך כתב "סתם" ובלבד שלא יגע, וכמו שכתב הרב מגן אברהם ז"ל לקמן בסימן תקי"ג. אבל לפי עניות דעתי נראה שאין זה מוכרח, שהרי מה שכתב לעיל סימן ש"ח סעיף מ"ב בסתם דשרי ליגע במוקצה, משמע דהיינו אפילו שלא לצורך דבר המותר, ועוד דאי לצורך דבר המותר מאי: "ובלבד שלא ינענע מקצתו" דקא מסיים התם, דאי ינענע מקצתו מאי הוי, הא לא הוי אלא טלטול מן הצד דשרי לצורך דבר המותר, ולא ידעתי היאך יתיישב זה לדעת המגן אברהם. לכן נכון יותר לפרש כמו שכתבתי, וכן פירש הרב באר הגולה ועיין מגן אברהם סימן רס"ה ס"ק ד'. ומכל מקום יש לדחות דמה שכתב השו"ע: 'ובלבד שלא ינענעו', היינו משום דמיירי שנוגע אותו בידו ממש ולא הוי טלטול מן הצד, על פי סימן ש"ח, ומיהו על פי סתימת לשון השולחן ערוך שם סעיף מ"ב משמע דמותר בכל ענין, כמו שכתבתי. ויש לפרש עוד את השו"ע כאן, דכיון שמכוסה יש לחוש שמא ינענעו, כמו שכתב הרב עולת שבת, עיין שם".

הרמ"א (סי' ש"ח סעי' ג') כתב: "כל מוקצה אינו אסור אלא בטלטולו, אבל בנגיעה בעלמא שאינו מנדנדו – שרי, ולכן מותר ליגע במנורה שבבית הכנסת שנרות דולקות עליו, או בתנור שדולק בו אש".

וכתב כה"ח שם (ס"ק ל'): "שם בהגהה – אבל בנגיעה בעלמא. הרב אזיל לשיטתיה שכתב בריש סימן תקי"ג דמוקצה אינו אסור בנגיעה אפילו כשהנגיעה היא לצורך דבר המוקצה, אבל לדעת המחבר בסימן ש"י סעי' ו' – לא שרי אלא כשהנגיעה היא לצורך דבר ההיתר". וראה עוד מש"כ שם (ס"ק ל"א). מבואר בדברי הכה"ח דס"ל שמבאר בדעת השו"ע דס"ל כדעת תרומת הדשן.

אמנם במשנ"ב (סי' ש"ח ס"ק י"ז) משמע כהגר"א, שכתב: "אבל בנגיעה בעלמא וכו' – עיין בסימן ש"י ס"ו ובמ"א שם דהיכא דהנגיעה היא לצורך דבר המוקצה, כגון שכופה כלי על המוקצה לשמרה – צריך ליזהר שלא ליגע בה. והגר"א שם בביאורו פסק כהרב המגיד דנגיעה בכל גווני – שרי, אם לא יבוא לנדנוד ע"י הנגיעה. וכ"כ בדה"ח". וכן כתב להדיא המשנ"ב בסימן ש"י ס"ק כ"ב ודחה את דברי הט"ז והמג"א.

למעשה, כיון שנחלקו האחרונים בדעת השו"ע: א. יש לאסור ליגע במוקצה, שיש לחוש שינידו כמו ביצה. ב. אין לגעת בחפץ שהוא מוקצה, אפילו אין חשש שינידו, אם הנגיעה היא לצורך דבר האסור.

[11] ראה בהערה הקודמת. כתב הטור (סימן שכ"ב): "ביצה שנולדה בשבת – אסור לאוכלה, ואפי' לטלטלה – אסור, ואפי' נתערבה באלף – כולן אסורות, ויכול לכוף עליה כלי שלא תשבר, ובלבד שלא יגע בה. ושבת שלאחר י"ט או לפניו, נולדה בזה – אסורה בזה". וביאר הפרישה (שם אות ב'): "ובלבד שלא יגע בה – דאף על גב דמוקצה מותר ליגע בה, דבר שנוח לזוז ממקומו כמו ביצה שהיא מתגלגלת – אסור".

וכתב השו"ע (סימן תקי"ג סעי' א'): "ביצה שנולדה ביום-טוב – אסור ליגע בה (הגה – דהיינו לטלטלה), (מרדכי ריש ביצה ופ' כל הכלים), וכל שכן שלא לאכלה; ואם נתערבה, אפילו באלף – כולן אסורות".

ובמשנ"ב (סי' תקי"ג סק"ב) כתב: "אסור ליגע בה, אף על גב דאין איסור בנגיעת דבר המוקצה, וכדלעיל בסימן ש"ח ביצה שאני, כיון שהוא דבר המתגלגל חיישינן שמא ינענענה ע"י הנגיעה", ובס"ק ג' כתב: "דהיינו לטלטלה, משמע מלשון זה שהוא חולק על המחבר, וס"ל דגם בביצה דוקא טלטול – אסור, אבל נגיעה בעלמא – שרי".

כלומר שיש מחלוקת בין מרן לרמ"א. לדעת מרן – אסור לגעת כאשר יש חשש שמא תזוז (לפי הרב המגיד כמו שנתבאר בהערה הקודמת ולתרומת הדשן אם נוגע בה לצורכה – אסור). ולדעת הרמ"א – כל האיסור הוא דווקא בטלטולה. אמנם ראה בט"ז (סי' תקי"ג ס"'ק א') שהקשה על הרמ"א (ע"פ המבואר שאין איסור לגעת בה אפי' מזיזה), לפי המתבאר בהערה הקודמת בדעת הרמ"א אם מנידה – אסור אפי' שלא מטלטלה, וצ"ע.

אבל כה"ח (סימן תקי"ג סק"ב) כתב: "אסור ליגע בה. ואף על גב דדבר שהוא מוקצה – אינו אסור ליגע בו כל שאינו מטלטלו, וכמ"ש לעיל סימן ש"ח סעיף ג' בהגה, ביצה שאני, דמתוך שהוא דבר המתגלגל חיישינן שמא ינענע כשנוגע בו. בית יוסף, ב"ח. וזהו טעם מור"ם ז"ל שכתב בהגה דהיינו לטלטלה, ר"ל דטעם איסור הנגיעה מפני שהביצה מתגלגלת והוי טלטול, וכמו שכתב מגן אברהם ס"ק ב', אבל מוקצה שאינו מתנדנד – מותר ליגע בו, וכמ"ש לעיל סימן ש"ח סעיף ג' בהגה יעו"ש. ואם כן הוא הדין בביצה, אם מונחת במקום שאינה מתנדנדת אם יגע בה – מותר ליגע בה. אבל לדעת השלחן ערוך – אין היתר ליגע במוקצה, אפילו אינו מתנדנד כי אם לצורך דבר המותר, וכמו שכתב בית יוסף בשם התרומת הדשן, יעו"ש. וכן כתב מגן אברהם שם. וכן כתבנו לעיל בסימן ש"ח אות ל' וסימן ש"י אות ל"א, יעו"ש".

[12] כתב השו"ע (סימן רע"ז סעי' ג'): "שכח נר על הטבלא – מנער את הטבלא והוא נופל, אפי' אם הוא דולק, רק שלא יכוין לכבותו. הגה: וטוב לעשותו ע"י א"י, במקום שא"צ כ"כ (כל בו), ובלבד שיהא נר של שעוה וכיוצא בו, או שלא יהא בו שמן, אבל אם יש בו שמן – א"א שלא יקרבנו אל הפתילה ונמצא מבעיר". וכתב הביאור הלכה (ד"ה "א"א שלא"): "נקט לשון קצרה ובאמת יש לסיים: או שירחקנו ונמצא מכבה, וכמו שהביא הרא"ש מהירושלמי. ואף על גב דהוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה, דלא מהני ליה מידי בההוא כבוי דהשמן אזיל לאבוד שנשפך וכמו שכתב בהגהת מרדכי [ולאפוקי בס"א בנר שמונח אחורי הדלת דהשמן נשאר לו אחר הכבוי], וקי"ל דפטור מחטאת לכ"ע, וכמו שכתב בסימן ש"כ במ"א סקכ"א, מ"מ אסורא איכא לרוב הפוסקים".

וא"כ כיום שהנרות של שעווה מתקבצות בראשם שעווה נוזלית ובקל הוא יכול להבעיר או לכבות – יש להיזהר לא לגעת בהם כמו בנר של שמן.

[13]ראה הערה י'. ועוד שיש לחוש שמא כבל החשמל ינותק משקע החשמל, ופעמים שיש חשש שיכבה, כגון בתנור גז.

[14] ראה בהערה הקודמת. וכאן יש עוד איסור – משום שכאשר מזיזו והשמן שבתוכו אינו חם, השמן זז וגורם למהר בישולו, וראה בשו"ע (סימן רנ"ז סעי' ד') שכתב: "והוא שנתבשלה הקדירה כל צרכה; אבל אם אינה מבושלת כל צורכו – אפילו להוסיף על הכיסוי אסור, שתוספת זה גורם לה להתבשל", ועוד שיש לחוש לניתוק הרדיאטור מהחשמל.

[15] ולמרות שהטלטול בגופו הוא – אסור, משום שכך הדרך, וכל מה שלא גזרו בטלטול בגופו הוא בדבר שאין כן דרכו בכך, אמנם מותר להישען על המכונית אם לא גורם לתזוזתה, כיון שזה נגיעה במוקצה לצורך דבר המותר. וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק ט"ז שאלה י"ט).

[16] ראה בהערה י'. עיין שו"ת הרב הראשי (תשמ"ח-תשמ"ט סי' ל"ג).

[17] כתב השו"ע (סימן ש"י סעי' ו'): "אבל מותר לכפות עליו כלי, ובלבד שלא יגע בו", וכאן כיון שהוא לצורך דבר המותר – מותר לגעת בו לכו"ע, ובנברשת וכדו' שבקל מתנדנדת – אסור לגעת בה. וראה הערה י'.