פרק פג – דיני בנין וסתירה בקרקע ובמחובר אליו

הקדמה

מלאכת בונה הנה אחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת והיא נלמדת מבניית המשכן. האיסור לבנות בשבת שייך בדברים המחוברים לקרקע, וכן במקרים מסוימים גם בחפצים שאינם מחוברים לקרקע, אך יש הבדל ביניהם בגדרי האיסור ויתבאר בפרק פ"ד בהלכות "בנין וסתירה בכלים".

הבונה כל שהוא, דהיינו שעשה בנין קבוע בין מאבנים או עצים – חייב. אחד נתן את האבן או העצים, ואחד נתן את הטיט – הנותן את הטיט חייב. בד"א בשורה אמצעית, אבל בשורה עליונה – גם המניח אבן או העץ חייב, כיון שאין מניחים עליו טיט.

כל העושה פעולה בגוף הקרקע או במה שמחובר בה וכוונת תכליתו לצורך בנין – חייב, משום בונה, ולכן החופר גומא בביתו או בחצירו או שנטל תל או שמילא גומא ברצפת בית וחצר, ונתכוון להשוות הרצפה – חייב משום בונה.

העושה נקב כל שהוא בכותל או עשה נקב בקרקע הבית שיצאו בו המים, או תוקע יתד בכותל, או המחזיר דלת או חלון אל ציריו בבית, בור ודות – חייב משום בונה.

וכן הסותר כל שהוא – חייב. ואינו חייב אלא דווקא בסותר ע"מ לתקן, ואם סתר דרך השחתה – פטור, אבל אסור מדרבנן.

כל שהוא בכלל בונה דאורייתא או דרבנן, וכדלעיל, הרי אם עשה היפוכו – הו"ל סותר דאורייתא או דרבנן[1].

בניין וסתירה במחובר לקרקע

איסור בונה

• אסור מן התורה לבנות דבר קבוע במחובר לקרקע בשבת.

חיוב בבנייה

• חיוב בונה הוא על כל בנייה חדשה שאדם בונה במחובר לקרקע או אם מוסיף על בניין שבקרקע (דיני בנייה בדברים שאינם מחוברים לקרקע – יובאו בהמשך).

תוקע

• שני חלקים נפרדים שדרכם להיות מחוברים בחוזקה – אסור לתקעם ולחברם בחוזקה עד שיתאחדו ליחידה אחת, משום תולדת בונה. כמו כן אסור לפרק שני חלקים המחוברים יחד בחוזקה כנ"ל משום תולדת סותר, ובלבד שמפרקם מתוך כוונה לתקן[2] [אמנם פעמים וע"י תקיעתו יוצר דבר חדש, ואסור אף אם תקיעתו אינה חזקה, כגון: לחיצה על מתג חשמל, ויבואר לקמן].

דוגמאות

דלתות וחלונות הבית

הרכבת והסרת דלת וחלון ממקומם

• דלת וחלון המחוברים למבנה בציר – אסור להרכיבם במקומם או להסירם ממקומם בשבת, משום תוספת בנייה ומשום סתירה בדבר המחובר לקרקע[3]. ואסור גם לומר לגוי לעשות כן.

חלון הזזה

• חלון הזזה שיצא מן המסילה החוצה – אסור להחזירו למסילה בשבת[4].

הסרת הדלת לצורך מצווה או צורך גדול

• במקרה שהסרת הדלת היא לצורך מצוה או לשאר צורך גדול, כגון: שדלת הבית ננעלה וצריך לקחת מהבית בגדים לשבת, להוציא ספר תורה מארון הקודש או במקרה שנסגר אדם בבית וא"א לפתוח את המנעול – מותר לומר לגוי לעשות את פעולת הסתירה[5], כיון שאמירה לגוי אסורה משום שבות ובמקום מצוה – התירו שבות, אך ליהודי – אסור הדבר אף במקום מצוה.

כיסוי חלון בחפץ

• מותר לכסות חלון בשמיכה, סדין וכל כלי אחר, למרות שאינו מיועד לכך, כדי למנוע חדירת קרני השמש לבית או למטרה אחרת, שהרי אין בכך תוספת של קבע לבנין ואינו חייב משום בונה[6].

כיסוי פרצה בלוח עץ וכדו'

• אסור לכסות פרצת החלון בלוח עץ וכדו', כיון שהלוח הינו מוקצה ואסור בטלטול. אמנם אם חשבו מערב שבת להשתמש לשימוש זה – אינו מוקצה ומותר להשתמש בו בשבת[7].

פתיחה וסגירת חלון

• מותר לפתוח חלון וכן לסוגרו בשבת. כמו כן מותר לנעול חלון וכן לפתוח את נעילת החלון בעזרת ידית החלון בשבת, אע"פ שבנעילת החלון נכנסת לשונית הידית אל תוך המגרעת שבמסגרת החלון[8].

ידית הדלת

• אסור לסגור דלת ולשמוט את הידית החוצה מצד אחד (כגון שרוצה שהדלת תנעל באמצעות הלשונית), כיון שבדרך כלל ידית זו מתחברת במסמר לידית שניה מן הצד השני[9].

ידית שהתפרקה

• ידית הדלת שהתפרקה ויצאה ממקומה – אסור להחזירה למקומה בשבת, משום תוקע[10].

ידית שיצאה ממקומה

• אדם שננעל בחדר בעקבות כך שידית הדלת יצאה ממקומה – מותר לו להחזיר את הידית למקומה ברפיון כדי שיוכל לפתוח את הדלת ולצאת החוצה, משום צער. אמנם, בתקיעה בחוזקה – אסור[11], וע"י גוי – מותר, כדלעיל סעיף ו'.
• דין פריצת הדלת לחדר שילד ננעל בתוכו – ראה שבת ח"ה פרק דיני גוי ומחלל שבת.

הידוק מסגרת

• אסור להדק את מסגרת המתכת שמגינה על פתח הנעילה סביב חור המפתח, וכן את המסגרת שסביב חור הידית, משום תוקע[12].

מזוזה

• מזוזה שנפלה ממקומה – אסור לקבעה בשבת. ועל כן, אם נפלה מזוזה שבפתח הבית ולבעל הבית יש בית אחר שיש מזוזה בפתחו – צריך לצאת מן הבית שאין מזוזה בפתחו ולשהות בבית שיש מזוזה בפתחו. אין לו בית אחר – רשאי להישאר בבית זה עד למחרת ואז לקבוע את המזוזה. כמו כן, הדר בחו"ל במקום שאי אפשר להשיג מזוזה – מותר לו לדור בבית בלי מזוזה עד שימצא, ומכל מקום חייב להשתדל למצוא מזוזה מהר ככל האפשר[13].

 מתג חשמל

• אסור ללחוץ על מתג חשמל, בין בזמן שהחשמל עובר בחוטי החשמל ובין בזמן שהחשמל מנותק על ידי שעון שבת וכדו', מכמה טעמים: א. מוקצה – כיון שהמתג היה מוקצה בין השמשות ואיתקצאי לכולי יומא^[14]. ב. בלחיצה על המתג שבקיר יש איסור תוקע מדאורייתא, כיוון שמחבר שני דברים או מפריד שני דברים^[15]. וראה עוד בחלק חמישי בדיני חשמל ומכשיריו.
• כיוון שעון שבת בשבת או שינוי פעולתו בשבת – אסורה מכמה טעמים, ויבואר בהרחבה שבת ח"ה פרק חשמל ומכשירים חשמליים בשבת[16].

מסננת שעל פי הברז

• מסננת עשויה רשת מתכת שמוברגת על פי הברז והרגילות להסירה ולנקותה מדי פעם [לפי מידת לכלוך המים] – אסור להסירה מעל הברז בשבת משום סותר, ואסור להחזירה משום בונה.

מסננת שהתרופפה

• מסננת שעל פי הברז שהתרופפה [אפילו שלא הוסרה לגמרי מעל הברז] – אסור להבריגה ולהדקה משום תוקע^[17].

פקק שעל פתחי הניקוז

• פתחי ניקוז מים שנועדו לניקוז מים בעת הצפה [המצויים בחדרי אמבטיה, במרפסות, בחצרות וכדו'] שעל פיהם נתון פקק – מותר להסיר מעליהם את הפקק בשבת רק אם יש לו בית אחיזה, כיון שזו דרך השימוש הרגילה בו ואין בזה איסור בונה. אמנם, אם אין לו בית אחיזה, אפילו אם נסגר בלחיצה בלבד ללא הברגה – אסור להסירו בשבת[18].

כיסוי שעל פי בור מים

כיסוי שאינו מחובר בצירים

• כיסוי שעל פי בור מים שאינו מחובר לבור בעזרת צירים, ואין שואבים מים מן הבור משך כל השנה ועל כן אין פותחים אותו משך כל השנה – מותר לפתחו בשבת אם יש לו בית אחיזה, אך אם אין לו בית אחיזה – אסור לפתחו בשבת. ועל כן, אם יש לו ידית אחיזה ורוצים לפתחו לצורך "תשליך" בראש השנה – מותר לפתחו. ומכל מקום, מהיות טוב ראוי לפתחו ביום חול תוך שלושים יום לפני ראש השנה ולשוב ולפתחו שנית תוך שלושים יום אחרי ראש השנה. וטעם הדבר הוא – שכיסוי שנפתח פעם בשלושים יום אינו נחשב קבוע אלא עראי[19].

כיסוי מחובר בצירים

• כיסוי של בור המחובר לבור בצירים – מותר לפתחו לכתחילה בשבת, כיון שדינו כדין דלת, חלון וכיסוי לארובה המחוברים בצירים, שאין דין אוהל בכיסוי הקבוע בצירים.

ארון גדול

דין ארון גדול

• ארון גדול בנפח ארבעים סאה או יותר (דהיינו אמה על אמה בגובה ג' אמות או יותר) – דינו כדין דבר המחובר לקרקע. ועל כן, אסור לבנות בו כלשהו או לסתור בו כלשהו[20].

הסרת דלתות ארון גדול

• אסור להסיר דלתות של ארון גדול [שנפחו גדול מארבעים סאה כנ"ל] מציריהם בשבת או להחזירם, אף על פי שאינו מחובר לקרקע, כיון שדינו כדין דבר המחובר לקרקע[21].

אמירה לגוי להסיר דלת ארון

• מותר לומר לגוי להסיר דלת של ארון בגדים (גדול כנ"ל) כדי להוציא ממנו בגדים לשבת, וכן להסיר דלת של ארון ספרי קודש כדי ללמוד בהם בשבת, כיון שזו אמירה לגוי לצורך מצווה[22].

[1] מסכת שבת (ק"ב ע"ב, ע"ג ע"ב) ורמב"ם (פ"י מהלכות שבת) וכלכלת שבת (דיני בונה וסותר).

[2] שו"ע (סי' שי"ג סעי' ט').

[3] כתב הרמב"ם (שבת פרק י' הלכה י"ד): "המחזיר דלת של בור ושל דות – חייב משום בונה", ועוד (שם פרק כ"ב הל' כ"ה) כתב: "התוקע – חייב משום בונה, לפיכך כל הדלתות המחוברות לקרקע – לא נוטלין אותם ולא מחזירין אותם, גזרה שמא יתקע". ועיין במש"כ בזה המ"מ בביאור דברי הרמב"ם ובב"י (סי' שי"ח סעי' ט'). והשו"ע (סי' שי"ח סעי' ט') כתב שדלת של לול של תרנגולים אסור בין ליטול בין להחזיר, דכיון שמחובר לקרקע, אית בה בנין וסתירה. וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ל"ט), וז"ל: "וא"כ גם החלונות – אסור ליטול ולהחזיר דמחוברין הם, ואפילו ע"י אינו יהודי אסור משום שבות", וע"ע ט"ז (סי' שי"ג ס"ק ה'), וז"ל: "והך משום בונה דנקט היינו אמחזיר וממילא הנוטלו הוי סותר, והכי איתא פרק המוצא תפילין בכיסוי של בור ודות שלא יחזיר ואם החזיר חייב חטאת משום בונה, וא"כ כל שנוטל הוי סתירה וחייב חטאת. ומזה יש ללמוד דיש למחות מה שנוהגין בסעודות גדולות בימות החמה לסלק החלון ע"י עכו"ם בשבת וזה איסור גדול כיון דהישראל חייב חטאת בזה בודאי אסור בעכו"ם משום שבות, וכל שכן אותן שלוקחין הקווטירין מן החלונות ואפילו ישראלים רגילין לעשות כן ואינם יודעים שיש בזה חיוב חטאת". ועיין עוד בכה"ח (סי' ש"ח ס"ק פ"ג).

[4] מדין תוקע – בונה, ועיין שו"ע (או"ח סי' ש"ח סעי' ט') ומשנ"ב (שם ס"ק ט"ל) וכה"ח (שם ס"ק פ"ג-פ"ד). וע"ע שו"ת הרב הראשי (תשמ"ו-תשמ"ז סי' ל"א). וכן אית ביה משום מוקצה (עיין משנ"ב שם ס"ק מ"ב).

[5]  עיין שו"ע (סי' שי"ד סעי' ז' בסופו). בא"ח (ש"ש פרשת ויקהל סעי' ט'), וז"ל: "לפיכך פותחת של עץ ושל מתכת שהם חזקים, אסור להפקיע ולשבר אם נאבד המפתח, דזהו סתירה גמורה ואסורה אפילו בכלים, ומיהו מותר לפתחם במחט או מסמר וכיוצא, וכן אסור להסיר הצירים שאחורי התיבה כדי לפתוח התיבה, מפני שהם תקועים בחוזק, וה"ז סתירה גמורה, ורק ע"י נכרי במקום מצוה וצורך אותו היום, יש להקל בין בשבירת הפותחת בין בהסרת הצירים". ובכה"ח (סי' שי"ד ס"ק נ"ו), וז"ל: "…שהורה הלכה למעשה בנאבד המפתח של היכל שיביאו עכו"ם וישבר הפותחת כיון דמקלקל אינו אלא איסור דרבנן והוי שבות דשבות ובמקום מצוה לא גזור". ועוד שם (ס"ק נ"ז), וז"ל: "ועיין באשל אברהם מהגה"ק שכתב דבנשבר מפתח של מסגר של עץ שבדלת ועל ידי זה לא היה אפשר לצאת מהבית בשבת קודש והזמן היה בתכלית הקור, נראה שיש היתר לומר לעכו"ם שיסיר כל המסגר מהבית כי אין זה רק שבות דשבות כי דוקא סותר על מנת לבנות הוא מלאכה דאורייתא. ולומר לתינוק שיאמר לעכו"ם עדיף טפי כי אין העכו"ם עושה בזה על דעת בעל הבית רק על דעת קטן והקטן אין דעתו כלל על מנת לבנות, ויש מקילין באמירה לאמירה וכן הוא על צד היותר טוב יעו"ש. ארחות חיים אות ה'".

[6] וגם ליכא משום איסור אהל בעשיית המחיצה – ראה שו"ע (סי' שט"ו סעי' א').

[7] שו"ע (סי' שי"ג סעיף א'), וז"ל: "פקק החלון, כגון: לוח, או שאר כל דבר שסותמין בו החלון, יכולים לסתמו אפילו אם אינו קשור ולא אמרינן דהוי כמוסיף על הבנין, והוא שיחשוב עליו מע"ש לסתמו בו". משנ"ב (שם ס"ק ג'), וז"ל: "וזה מהני אפילו אם לא נשתמש בו עדיין מעולם לזה וכל שכן אם נשתמש בו מכבר אפילו רק פעם אחת דכבר ירדה עליהם תורת כלי ולא צריך תו אפילו מחשבה". ביאור הלכה (שם ד"ה "מערב שבת"), כה"ח (שם ס"ק ו'-ז').

אימו של דודי הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל ראש ישיבת 'פורת יוסף', היתה בת אחותו של בעל הבן איש חי, והייתה למדנית גדולה. כשהיו באים לשאול אותה בהלכה הייתה רגילה לומר "כַלִי (בערבית = דודי) פסק כך וכך", וכשראתה שבאים הרבה אנשים לשאול היתה דוחה אותם. היא היתה בת בית בבית הבא"ח, והוא היה מאד מכבדה כי היתה חכמה, נבונה וצנועה.

שבת אחת  הייתי בביתה, והחלון היה שבור בקצהו למטה, ורוח קרירה נכנסה דרכו, ואני לקחתי כרית כדי לשים על החלון שלא תכנס רוח. כשראתה אימו של הרה"ג יהודה צדקה את מעשי אמרה לי "תרי תיקון מנא, תרי  תיקון מנא". אמרתי לה: מדוע? והיא אמרה: ראשית, אתה לוקח את הכרית והופך אותה לפקק. שנית, כשאתה סותם את החלון השבור, זה עוד תיקון מנא, הרי תרי תיקון מנא (אמנם מהדין מותר והיא החמירה על עצמה).

[8] כיון דהוי כדלת הבית שעשויה לפתוח ולסגור, וליכא משום בנין ולא משום מוקצה.

[9] כיון שדרך החיבור של הידית לדלת הוא בחוזקה, וכ"ש ע"י מסמר, ע"כ יש בו משום סתירה.

[10] ואפי בצורה רפויה – אסור להחזיר, כיון שהרגילות היא לתקוע בחוזקה את הידית לדלת. וכמובא בשו"ע (או"ח סי' שי"ג סעי' ו'): "מטה של פרקים אסור להחזירה ולהדקה, ואם תקע – חייב חטאת; ואם היא (דרכה להיות) רפויה – מותר לכתחלה (ובלבד שלא יהדק). הגה: ואם דרכו להיות מהודק אע"ג דעכשיו רפוי – אסור".

[11] עיין כה"ח (סי' שי"ג ס"ק ס"ב), בא"ח (ש"ש פרשת כי תשא סעי' ג'), שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ז שאלה ב').

[12] ואפי' בצורה רפויה – אסור.

[13] בא"ח (ש"ש פרשת כי תבוא סעי' ב'), וז"ל: "אם נודע לו בשבת ויו"ט שאין מזוזה בפתחו ויש לו בית אחר שיש בו מזוזה – צריך שיצא מבית זה וישב בבית שיש בו מזוזה, אבל אי לית ליה בית אחר – שרי לדור שם עד למחר שיתקן המזוזה".

[14] גמ' שבת (מ"ד ע"ב), וז"ל: "אמר רב: מטה שיש עליה מעות – אסור לטלטלה, אין עליה מעות – מותר לטלטלה, והוא שלא היו עליה כל בין השמשות". ושם מ"ג ע"א, וז"ל: "מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא". וראה בית יוסף (סי' ש"י) מה שהביא מדברי הרא"ש (פרק אין צדין סי' ז'). וראה שו"ע (סי' ש"י סעי' ג'), וז"ל: "אבל דבר שהוקצה בין השמשות – אסור כל היום". ובמשנ"ב שם (ס"ק ט"ז), וז"ל: "דעיקר הכנה מבעוד יום בעי, כדכתיב: 'והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו', וזה הלא בתחלת כניסת היום הוקצה מלהשתמש בו". וראה עוד בשו"ע (סי' רע"ט סעי' א'-ב') ובמשנ"ב שם (ס"ק א', ד').

[15] כתב החזו"א (סי' נ' אות ט'): "והא דכתבו הט"ז והמג"א (סי' שי"ג) דמותר לתקוע את כיסוי הכלי כיון שעומד לסגור ולפתוח, היינו דוקא בכיסוי, שאין סתימת הכלי בנין אלא שימוש, דכלי סתום לעולם אינו כלי. וכל ענין הכלי הוא להיות פתוח ולשמש בו, ולכסותו שלא בשעת שימוש. אבל הרכבה הדרושה לשימוש כמו קנה סיידים ומיטה של טרסיים וזרם החשמל, אף תיקון לשעה חשיב בונה". עוד כתב החזו"א במכתב (ומובא בהשמטות סי' קנ"ו – מכתב לסימן שי"ג): "טענת עשוי לסגור ולנעול, אינה אלא בדלת וכיסוי שהפתיחה והנעילה יחד מטביעים את צורת הכלי, אבל כאן החיבור הוא הכלי המשמש וההפסקה היא ביטול התשמיש ושבירת הכלי. ואם אדם יתפור בגד ע"מ לנתק את התפירות תיכף, ולחזור ולתפור ולנתק, לא יתבטל בשביל זה שם מלאכה". ובמכתב נוסף כתב: "היתר של עראי אינו במלאכה כמו שהתופר ע"מ לקרוע את חוטי התפירה ולחזור ולתפור ולחזור ולקרוע לא מיקרי שימוש אלא עושה מלאכה. ולכן קנה של סיידים ומיטה של טרסיים – אסור לתקוע, דכיון דתקיעה צורתה מלאכה לא מהני מה שאינה לזמן מרובה". ראה  שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"א). וראה בהרחבה להלן פרק פ"ד – בנין וסתירה בכלים.

[16] שם התבאר שאסור משום תוקע בנוסף לאיסורים נוספים.

[17] ראה מגן אברהם (סי' שי"ג ס"ק י"ב), שכתב: "ונ"ל דכוסות שלנו העשויות בחריצים סביב ומהודקים בחוזק, לכ"ע – אסור". וע"ע שער הציון (סי' שי"ג ס"ק ל"ב) שכתב: "והנה מלישנא דהמג"א מוכח דכשיהדק בחוזק ע"י השרויף (הברגה) הוא חשוב כמו תוקע ממש, ומהט"ז (ריש ס"ק ז') משמע דס"ל דאפי ע"י שרויף בחוזק הוא רק איסור דרבנן". ומ"מ הכא חמיר טפי, כיון דאיירי במחובר לברז המחובר לקרקע.

[18] כתב השו"ע (סי' ש"ח סעיף י'): "כיסוי בור ודות – אין ניטלים אא"כ יש בהם בית אחיזה, דאז מוכח דהוא כלי. וכיסוי חביות הקבורות בקרקע לגמרי צריכים בית אחיזה".

[19] גמרא שבת (קכ"ה ע"ב): "פקק החלון, ר"א אומר: בזמן שהוא קשור ותלוי – פוקקין בו, ואם לאו – אין פוקקין בו. וחכ"א: בין כך ובין כך – פוקקין בו". ופירש"י (ד"ה "אין פוקקין בו") הטעם לר"א שלא פוקקין בו: "דמחזי כמוסיף על הבניין". ומבואר בגמרא שם שהכל מודים שאין עושים אוהל עראי בשבת בתחילה, ולהוסיף נחלקו: ר"א – אוסר, וחכ"א שמותר להוסיף. והסביר רש"י (שם ד"ה "שאין עושין אהל עראי") שכיון שהבניין קבוע, הוא נראה כמוסיף על הבנין, ואעפ"כ חכמים – מתירים. והטעם שלמרות שהבניין קבוע, הפקק שמוסיפים הוא עראי משום שהוא עשוי לפתוח ולסגור. ועיין ברא"ש (עירובין פרק י' סימן ט"ו) שכתב טעם זה לעניין דלת, ומזה למדו שמותר להוסיף בעראי גם על הארובה, לסוגרה ולכסותה, ובלבד שיהא הפקק מוכן מע"ש. וראה שו"ע (סי' שי"ג סעי' א') ולחונים עליו.

ואולם כתב המג"א (שם ס"ק ז') שהטעם מפני שהוא נפתח תדיר. ועיין משנ"ב (שם ס"ק ב') ובביאור הלכה (שם ד"ה "ולא אמרינן").

בגמרא שבת (קכ"ו ע"ב) מבואר דאליבא דכו"ע – מותר לטלטל כיסוי של בור אם יש בו בית אחיזה. וההיתר אינו רק משום טלטול, אלא אפי' לכסות ממש, עיין פירוש רש"י שם, ועיין למג"א (סי' ש"ח ס"ק כ"ג), והטעם כתב שם רש"י (ד"ה "בכיסוי הקרקע"): "דהוי כבונה אי לאו דמוכחא בית אחיזה דילה דלמשקל  ואהדורי עביד". היינו שאם מכסים את הבור במכסה שאין בו בית אחיזה – הוי כבונה, ולא בונה ממש, כי לא מחברו בטיט או בחיבור אחר. ולכאורה מאי שנא מפקק החלון שאין צורך בבית אחיזה ומספיקה מחשבה בע"ש או תיקון כל  שהוא? וראה שו"ע (סי' שי"ג סעי' א') ובביאור הגר"א (שם אות ב' ד"ה "ולא אמרינן').

מלשון השו"ע (סי' ש"ח סעי' י') משמע שאם יש לו בית אחיזה – דינו כדין כלי, ואם אין לו בית אחיזה –  אין לו דין כלי, שכתב: "אא"כ יש להם בית אחיזה דאז מוכח שהוא כלי".

אולם עיין להר"ן שם (מ"ח ע"ב בדפיו, מובא במג"א שם ס"ק כ"ג) שכתב שמאחר שהוא מחובר לקרקע יש לחוש משום בניין, ולכן בעינן בית אחיזה.

ולמעשה לשון השו"ע אינה כדברי רש"י דלעיל, שכל הטעם משום שנראה כבונה ולא מטעם שאין לו דין כלי. ואפשר כדברי הר"ן שהזכרנו, שזה נראה כבונה. אבל אם יש לו בית אחיזה – כלי הוא ואין כאן משום בונה. ולשון הטור כן היא, וכן משמע מלשון הרמב"ם (הל' שבת פרק כ"ה הלכה י"ג), שכל האיסור משום שאין הוא כלי, אבל אם יש לו בית אחיזה – יש לו שם כלי.

ולכאורה מדברי רש"י הנ"ל שהאיסור הוא משום דהוי כבונה – לא משמע כן, ואולי נבאר את דברי הרמב"ם כדברי הר"ן הנ"ל.

בכל אופן, חזרנו לשאלתנו על רש"י: מדוע מספיקה מחשבה בפקק החלון, ואילו בכיסוי בור צריך מעשה מיוחד של בית אחיזה? אפשר לבאר לדעת רש"י, שהטעם בפקק הוא משום תוספת באוהל עראי ולא מטעם שהוי כבונה, וע"כ מספיק שאין על הכלי דין מוקצה כדי שיהא מותר לטלטלו, משא"כ בכיסוי בור שאיסורו משום בונה צריך בית אחיזה להתירו.

ומה שיש לדון הוא בדין אוהל, דהיינו אם המכסה אינו נשאר שם תמיד אלא מסירים ומחזירים אותו, הרי הוי תוספת עראי ומותר. משא"כ בבור שרש"י ביאר שהאיסור אינו מטעם תוספת על הבנין אלא משום דהוי כבונה, שהוא דבר קבוע, וע"כ צריך שיעשו לו בית אחיזה להראות שאע"פ שאינו נעשה לפתוח באופן תדיר – מותר, מאחר ועשה לו בית אחיזה יש עליו שם כלי, ואינו נעשה קבוע לעולם כשאר בונה, שהרי רק נראה כבונה. וכיון שאינו מחברו בטיט, מספיק אם יש לו בית אחיזה שאפשר ליטלו משם ולהחזירו, והוא סימן שאינו נעשה קבע לעולם.

לפי פירושנו זה, מובן מדוע כל הפוסקים הזכירו עניין של קבע ועראי בעניין דלת או פקק ולא בעניין כיסוי הבור. ההוכחה לכך היא דברי מר"ן בשו"ע (סי' שי"ג סעי' ג') בעניין רחבה של אחורי הבתים שאין נכנסים בה תדיר (עיין לא"ר ולתו"ש שם ס"ק ט' שמשמע שתדיר היינו ל' יום. ועיין לפרמ"ג שם ס"ק ז' שמשמע שהשיעור הוא כסוכה היינו ח' ימים, וע"ע בכלכלת שבת), שאם רוצה לסותמה – אסור, אא"כ  יש לדלת ציר, או שהיה לה ציר אע"פ שכעת אין לה ציר, שאז מותר, ואע"פ שאין נכנסים בה תדיר, שמכיון שניכר בדלת שהיא עשויה לסגור בגלל הציר – לא חשוב כבונה, עיי"ש.

וזהו המקור של המג"א (שם ס"ק ז') לענין פקק, שאם אינו עשוי לפתוח תדיר – אסור, וכן פסק הבא"ח (ש"ש פרשת שמות סעי' ד'), ומקורו מדברי הרא"ש (עירובין פרק י' סי' ט"ו) ששאל בשם הראב"ד: מדוע דלת שבמוקצה אסורה, הרי הוי כפקק? ותירץ: "כיון שדלת של מוקצה ושל פירצה – לאו תוספת עראי הוא אלא קבע שאין עשוי לפתוח אלא לזמנים רחוקים, לפי שאין דרך כניסתו ויציאתו עליהם". ואעפ"כ אם היה להם ציר או ניכר שהיה להם – מותר, וכדברי רש"י (עירובין ק"א ע"א ד"ה "כשהיה"): "ואע"ג דהשתא ליכא, היכרא הוא דאיכא", היינו שהחשש הוא משום בונה (מיחזי כבונה) כלשון השו"ע  (סי' שי"ג סעי' ג'), ואז אם יש היכר – סגי בכך.

ולפי"ז בכיסוי של בור שיש לו בית אחיזה – יהא מותר להשתמש בו אפי' אם אינו עשוי לפתוח תדיר, וא"כ הפקק שאסר המג"א (שם) לפותחו איירי בפקק בלי ציר או סימן של ציר, אך אם יש סימן – מותר. וזאת כאמור, מדין דלת שבמוקצה שאם מוכחא מילתא – זה מספיק.

ועיין לפרמ"ג (ריש סי' שט"ו א"א ס"ק א') בעניין תוספת אוהל קבוע אם הוא מהתורה, עיי"ש. ועיין לשו"ע הגר"ז (סי' ש"ח סעי' ל"ז) שכתב דאם יש לו בית אחיזה המוכיח עליו שהוא עשוי להיטלטל – יש עליו שם כלי. ובעניין פקק (סי' שי"ג סעי' ב') כתב: אם אין עשוי להיפתח תדיר – אסור, שהוי מוסיף על בנין קבוע. ובעניין דלת של פרצה כתב (שם סעי' ח') שמספיק היכר ציר, עיי"ש.

עיין בספר מעשה נסים (או"ח סי' י"ד) להרה"ג נסים כדורי זצ"ל שכתב שמותר לכסות את הארובה בכיסוי מפני שהוא מיועד לכך, ואין בו איסור אוהל כי יש על הארובה רשת, ואין צורך בבית אחיזה כבכיסוי של בור. ועיי"ש שחילק בין פקק לכיסוי בור (לא כדברינו לעיל). והביא את הפרי מגדים (סי' שט"ו) הכותב שתוספת אוהל קבוע היינו בלי טיט אך לזמן מרובה, וצ"ע אם הוא אסור מהתורה. וכתב שם שלא משמע כן מהאחרונים שכתבו דהוי כמוסיף על הבנין. והביא את הביכורי יעקב (סי' תרכ"ו) והפרי מגדים (סי' תרכ"ו) ואת התוספת שבת (סי' תרכ"ו אות ט') שדנו מה נקרא עתים רחוקות – אם ל' יום או ח' יום, ופסק שם דהוא ל' יום. ולפי"ז אם מכסים את הארובה בכיסוי לזמן רב – אסור שם. אך אם יש לכיסוי צירים – מותר, כמ"ש השו"ע (סי' שי"ג סעי' ג').

ולכאורה דבריו אינם מובנים: אם הכוונה צירים ממש והוא מחובר בהם – ודאי שמותר, כמ"ש בסי' תרכ"ו (ולא בסי' שי"ג), וכן משמע, שכתב: ולא יסירם לגמרי מהצירים דאיכא בזה חיוב חטאת. ואם כוונתו לסי' שי"ג סעי' ג' שהיכר ציר – מספיק, מה הוסיף שלא יסירם מהציר, ועוד הוסיף שרק הציר מתיר ולא בית אחיזה, ואפי' בכיסוי של בור אם יש לו בית אחיזה והוא אינו עשוי לפתוח תדיר – אסור. ולפלא הוא שהרי מר"ן בשו"ע (סי' שי"ג סעי' ג') התיר אפי' בהיכר ציר בלבד, ודבר זה מפקיע את האיסור שנראה כבונה, וה"ה בית אחיזה! ואפשר שכוונתו להחמיר כי שם בדלת שאינה עשויה להיפתח תדיר שאסור לפותחה אא"כ יש לה היכר ציר, וצריך עוד תנאי, שיהא מוכן מע"ש ותלוי לפני כן, אך לא משמע שזהו הדבר הקובע שלא יראה כבונה אלא ההיכר כאמור.

ובכל אופן הוא יחיד בזה, ואפשר להקל כשנראה כבונה, כלשון רש"י, ויש לו בית אחיזה. ועיין לפרי מגדים (משב"ז סי' שי"ג ס"ק ד') שגם בפקק אם יש לו היכר ציר – מותר אפי' לזמן מרובה. ועיין כה"ח (שם ס"ק מ').

וע"כ להלכה, מהיות טוב, ל' יום לפני ר"ה ביום חול – יסירו את הכיסוי, ואחר ר"ה תוך ל' יום, יסירו ויכסו שוב ביום חול, כדי שיהא תוך ל' יום כעראי, ואם לא הסירו לפני כן – מותר להסירו בר"ה אם יש בו בית אחיזה.

אמנם כל הספק הוא בכיסוי של בור שיש בו בית אחיזה בלבד ואין לו ציר מחובר לבור, אבל אם יש בו ציר – מותר לפותחו ולסוגרו כדלת וחלון וכיסוי לארובה שהם עם ציר ומותר לפותחם, ואין דין אוהל בכיסוי קבוע. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ס"ג).

[20] כתב  הב"י (סי' שי"ד), וז"ל: "והר"ן בפרק חבית (דף ס"א ע"ב ד"ה מתניתין) תירץ בענין אחר דלא שרינן שבירת חבית אלא בכלי קטן, כגון חבית דלא שייך ביה בניה וסתירה, אבל בכלי גדול – לא. ומשום הכי פרכינן בערובין אנתנו במגדל הוא במקום אחד וערובו במקום אחר הוא, משום דבמגדל גדול עסקינן דהוי כאוהל ושייל ביה בנין וסתירה, הא בבנין קטן לא שייך ביה בניין וסתירה ושרי. וכן פירש רש"י בערובין (דף ל"ה ע"ב ד"ה ומתניתין) וכן מוכחת סוגיא דהתם", עכ"ל. עוד כתב הב"י, וז"ל: "וכתוב בתרומת הדשן (סי' ס"ד) בשם אור זרוע דהני מילי בחבית שאינה מחזקת יותר מארבעים סאה, אבל אם היא גדולה כ"כ, נראה מדבריו שאסור, משום דהויא כקרקע ושייך ביה בניה וסתירה", עכ"ל. וז"ל השו"ע (סי' שי"ד סעי' א' ובהג"ה): "אין בנין וסתירה בכלים. וה"מ, שאינו בנין ממש, כגון: חבית, הגה: שאינה מחזקת ארבעים סאה (ת"ה סי' ס"ה), שנשברה ודיבק שבריה בזפת, יכול לשברה ליקח מה שבתוכה ובלבד שלא יכוין לנקבה נקב יפה שיהיה לה לפתח, דא"כ הוה ליה מתקן מנא", ובמשנ"ב (שם ס"ק ב'), וז"ל: "דאלו היא מחזקת מ' סאה הויא ליה כאהל, ואית ביה משום בנין וסתירה אפילו בנין וסתירה כל דהו".

[21] כתב כה"ח (סי' שי"ג ס"ק ס'): "ואפילו כלים שאינם מחוברים לקרקע, אם הם גדולים כל כך שמחזיקים ארבעים סאה, דהיינו אמה על אמה ברום שלש אמות עם הדפנות בלא עובי הרגלים והלבזבזין, הרי הם כאהל ויש בהם בנין וסתירה ולפיכך אסור ליטול דלתותיהן מהן". והבא"ח (ש"ש פרשת ויקהל סעי' ב'), וז"ל: "כלים גדולים הרבה שמחזיקין ארבעים סאה, דהיינו הם אמה על אמה ברום שלש אמות, אף על פי שאין מחוברין בקרקע – אסור ליטול דלתותם".

[22] עיין כה"ח (שם ס"ק נ"ז), וז"ל: "ועיין באשל אברהם מהגה"ק שכתב דבנשבר מפתח של מסגר של עץ שבדלת ועל ידי זה לא היה אפשר לצאת מהבית בשבת קודש והזמן היה בתכלית הקור, נראה שיש היתר לומר לעכו"ם שיסיר כל המסגר מהבית, כי אין זה רק שבות דשבות, כי דוקא סותר על מנת לבנות הוא מלאכה דאורייתא".