פרק פ"ט – חובל והוצאת דם

"חובל"

• אסור לחבול בשבת בין בגוף אדם, ובין בבעלי חיים ושרצים. ישנם שרצים שאסור מהתורה לחבול בהם – הוא דוקא באופן שהדם יוצא מן הגוף החוצה. וישנם שרצים שאסור מהתורה לחבול בהם אפילו שהדם נצרר תחת העור ולא יוצא החוצה, וכלהלן:

אדם, ובעלי חיים, ושרצים שיש להם עור [כגון: חיה, בהמה ועוף, וכן שמונת שרצים הנזכרים בתורה (ואלו הם: החולד והעכבר והתנשמת והאנקה והכח והחומט והצב והלטאה)[1]] – החובל בהם עובר על איסור תורה, אע"פ שהדם לא יצא לחוץ אלא נצרר בעור. ובשרצים שאין להם עור – אסור לחבול בהם מהתורה, דווקא באופן שהדם יצא החוצה[2].

חיוב חובל

• ונחלקו הראשונים משום איזו מלאכה נאסר "חובל" בשבת. יש אומרים משום "נטילת נשמה", יש אומרים משום "מפרק" [תולדת "דש"], ויש אומרים [שפעמים עובר] אף משום "צובע"^[3].

חובל בגוף

• אסור לחבול בגוף ולהוציא דם החוצה מן הגוף, והעושה כן משום שצריך לדם, הרי הוא עובר על איסור "חובל" מן התורה, ואפילו אם לא נחלש הגוף הנחבל[4]. וכמו כן, אפילו לא יצא הדם החוצה מן הגוף אלא נצרר תחת העור, באופן שאינו נבלע חזרה בגוף, הרי הוא עובר משום "חובל" מן התורה^[5].

שיעור יציאת הדם לחיוב

• שיעור הדם [כאשר יש לו בו צורך] שאדם חייב עליו מהתורה חטאת הינו – כל שהוא[6].

חבלה לקילקול

• אסור לחבול בגוף גם אם אין לאדם צורך מסוים בדם והוא "מקלקל בעלמא" (וכן לא תתישב דעתו על ידי ההכאה), והעושה כן עובר על איסור "חובל" מדרבנן^[7].

דוגמאות לפעולות אסורות משום "חובל"

גירוד הגוף עד שמשנה צבעו

• אסור לגרד את הגוף גירוד ממושך עד שהמקום מאדים ונשאר אדום זמן ממושך – מדרבנן [ומעבר לכך כאשר מגרד את ראשו צריך להיזהר שלא יבוא לידי פסיק רישיה ויהרוג כינים וכדו'][8].

גירוד שמוציא דם

גירוד פצע עד שיוצא דם

• אסור לגרד פצע [או מקום אחר בגוף] עד שיוצא ממנו דם – מדרבנן, משום "נטילת נשמה" או משום "מפרק"^[9].

חבלה כנקמה

• החובל בחברו או בבעלי חיים כדי להתנקם בו – עובר על איסור מהתורה, מפני שמיישב את דעתו, ויש אומרים שעובר על איסור דרבנן, מאחר ואין לו בחבלה זו תועלת הרי הוא בגדר מקלקל ופטור אבל אסור[10]. אמנם מלבד איסור זה על אדם לדעת שיש בהכאה זו משום השחתת המידות, ועוד שאמרו חז"ל (רמב"ם הל' דעות פ"ב ה"ג): כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה.

חבלה דרך שחוק

• צריך אדם להיזהר לא להכות את חבירו או את עצמו אפילו בדרך שחוק, וכן אסור לצבוט את הגוף בחזקה עד שהמקום מאדים לזמן ממושך[11].

מכה לבנו

• למרות שמן הדין לפעמים מותר לאבא להכות ברצועה קטנה[12] את בניו ובנותיו הקטנים כדי לחנכם[13], אך אסור להכותם [אפילו בימות החול] מכה נמרצת[14], ואם הכה אותם בשבת מכה חזקה עד שנצרר הדם תחת העור או עד שיצא דם לחוץ – עבר על איסור מהתורה, וי"א שעבר על איסור מדרבנן. מעבר לכך, על אדם לדעת שמטרת ההכאה היא כדי לחנך, ולא כדי להפיג את כעסו, ולכן אין להכות בחזקה ובפרט שהכאה חזקה גורמת ריחוק ולא חינוך[15].

הכאת ילדיו הגדולים

• אסור להכות את בניו ובנותיו הגדולים אפילו מכה שאינה חזקה גם בימות החול, משום "לפני עוור לא תתן מכשול", והמכה את בניו ובנותיו הגדולים מתחייב "נידוי"[16].

פתיחת פצע מוגלתי

• מותר לאדם שיש לו צער לפתוח, באמצעות מחט וכדו', "מורסה" [פצע מוגלתי] בשבת כדי להוציא את הליחה שבתוכה, אפילו אם ליחה זו מעורבת בדם ובשעה שמוציא את הליחה יוצא עמה גם אותו דם^[17]. אך אסור ללחוץ על הבשר כדי להוציא דם הבלוע[18].

פתיחת פצע שמקפיד שישאר פתוח

• ההיתר לפתוח "מורסה" בשבת הוא דווקא כאשר האדם אינו מקפיד שהפצע יישאר פתוח, אך כאשר הוא מקפיד שהפצע לא ייסתם שנית, יש בזה משום עשיית מלאכה כדרך הרופאים. ועל כן, כאשר האדם מקפיד שהפצע יישאר פתוח – אסור לפתוח את הפצע[19].

השארת פתח פתוח

• בזמנם אדם שיש בגופו נקב פתוח [מחמת כוויה וכדו'] וכדי שיתרפא צריך הנקב להישאר פתוח, וחוששים שמא הנקב ייסגר בשבת, היה מותר לתת שם קטנית וכיו"ב כדי שהפצע יישאר פתוח. ומכל מקום, צריך להקפיד להכין את הקטנית מבעוד יום^[20].

פתיחת פצע בכלי

• יש אומרים שמותר לפתוח את הפצע בעזרת כלי רפואי המיוחד לכך, ויש אומרים שאסור לפתוח בעזרת כלי רק בעזרת היד. למעשה אם ניתן לפתוח בעזרת היד או דבר שאין דרכו בכך כגון: מחט – מותר, ואם לאו – מותר על ידי כלי, ובפרט אם על ידי פתיחת הפצע ביד יש חשש שהפצע יגיע לידי זיהום[21].

קינוח פצע שידוע שמוציא דם

• פצע פתוח כנ"ל שידוע שהוא מוציא דם בקינוח – אסור לקנחו בשבת, מכיון שבקינוח הרי הוא דוחק את הבשר עד שיוצא הדם הבלוע^[22].

הוצאת קוץ מן הבשר

• קוץ שנתחב בבשרו של אדם – מותר להוציאו באמצעות מחט דקה או "פינצטה" בשבת[23], אך צריך להיזהר להוציאו באופן שלא יהיה פסיק רישיה שיצא דם[24].
• לגבי האם מותר להטביל את המחט באלכהול וכדו' בחלק חמישי בדיני חולה.

הנחת בגד על פצע

• אדם שנעשתה חבורה בגופו ורוצה להניח עליה בגד – צריך לשטוף קודם את הדם ורק אח"כ להניח עליה את הבגד, אמנם מותר לנגב בנייר טואלט וכדו' ולאחר מכן לחבוש את הפצע[25]. ראה בחלק חמישי בדיני חולה.

מציצת דם שבין השיניים

• אסור למצוץ דם שבין השיניים בשבת[26].

חציצת שיניים

• אסור לנקר את השיניים בקיסמים [עשויים עץ או פלסטיק] באופן שבוודאות יצא דם על ידם[27]. ועל כן טוב יעשה אם יבדוק מערב שבת אם השימוש בהם מוציא דם מחניכיו.

צחצוח שיניים בשבת

חניכיים חלשות

• אדם שיודע שחניכיו חלשות ובשעת צחצוח השיניים במברשת החניכיים מדממות בוודאות – אסור לו לצחצח שיניים במברשת שיניים בשבת [אף ללא משחת שיניים], משום פסיק רישיה[28].

בדיקת מברשת השיניים

• הרוצה לצחצח שיניו בשבת צריך לבדוק מערב שבת שצחצוח במברשת השיניים לא גורם לדימום בחניכיים[29].
• יש אוסרים להשתמש במברשת שמא יקרע סיב מסיבי המברשת, ועל כן לשיטתם יבדוק מערב שבת שלא נקרע החוט מסיבי המברשת תוך כדי צחצוח. אמנם למעשה – מותר, כיון שמברשת שיניים שלנו לא נתלשים ממנה סיבים. וראה בהרחבה בחלק חמישי דיני טיטוא בשבת].

חניכיים לא רגישות

• אדם היודע שאין רגישות מיוחדת לחניכיו ואין זה וודאי שידממו בשעת הצחצוח – מותר לו לצחצח שיניו במברשת שיניים.

צחצוח לשם נקיות

• המצחצח שיניים בשבת [באופן המותר], והרופא הורה לו שעליו לצחצח בצורה מסויימת – צריך לכוון שמצחצח לשם נקיות ולא לשם רפואה[30].

משחת שיניים

• אסור לצחצח שיניים בשבת עם משחת שיניים, משום "ממרח"[31].

מי פה

• מותר לצחצח שיניים עם מי פה באופן שנותן את מי הפה על גבי מברשת השיניים ומצחצח. אמנם, טוב שלא לתת מי פה לתוך כוס עם מים, משום "הולדת ריח"[32].

ניקוי המברשת לאחר השימוש

• לאחר שגומר להשתמש במברשת שיניים – אין לנקותה, משום הכנה משבת לחול[33].

צחצוח שיניים בערב פסח שחל בשבת

ניקוי שיניים לפני הפסח

• חייב אדם לנקות היטב את שיניו בערב פסח. ולכן, לפני סוף זמן אכילת חמץ צריך אדם לנקות ולצחצח את שיניו היטב בין השיניים ולוודא שלא נשאר שם חמץ, וכל זאת גם כאשר ערב פסח חל בשבת.

צחצוח מברשת שסיביה נקרעים

• מותר לאדם לצחצח שיניים בערב פסח שחל בשבת במברשת שיניים גם כאשר יש חשש שיקרעו סיבים במברשת השיניים[34] .

שיניים שאינן מדממות

• אדם ששיניו אינן מדממות בעת צחצוח עם מברשת שיניים, יצחצח שיניו במברשת ומי פה[35].

שיניים מדממות

• אדם ששיניו מדממות בעת צחצוח במברשת שיניים – יחצוץ את שיניו בקיסם או חוט דנטאלי [אם חתך אותו מערב שבת] באופן שלא יגרם לו דימום.

צחצוח בשבת לאדם שלא רגיל בכך

• אדם שנהג לא לצחצח שיניים בשבת משך כל השנה כולה – מותר לו לצחצח שיניו בשבת זו ואינו צריך "התרת נדרים" על מנהגו, מכיון שאינו מתכוון לבטל את מנהגו אלא לצחצח ביום זה בלבד ועושה כן כדי להינצל מאיסור "חמץ" או חשש ל"חמץ". ואנן סהדי שלא התכוון שמנהגו יחול גם על ערב פסח שחל בשבת[36].

רוצה לזרוק את המברשת לאחר השימוש

• אדם שסיים לצחצח את השיניים במברשת בשבת זו – לכתחילה יזרוק את המברשת לפח יחד עם שאר שאריות החמץ.

שמירת המברשת לפסח

• המצחצח שיניו בשבת זו במברשת חדשה ורוצה להמשיך להשתמש בה במהלך הפסח – ינקה את המברשת היטב וישתמש בה שוב במהלך השבת כדי שלא יהיה מכין משבת ליום טוב [או חול]. ואם אינו יכול להשתמש באותה מברשת שוב במהלך השבת – מותר לו לנקותה בשבת זו למרות שהוא מכינה ליום טוב או לחול, משום שעושה כן לצורך מצווה[37].

[1] כתב הרמב"ם (שבת פ"ח ה"ט): "שמנה שרצים האמורים בתורה (ואלו הם: החולד והעכבר והתנשמת והאנקה והכח והחומט והצב והלטאה) הן שיש להן עורות לענין שבת כמו חיה ובהמה ועוף, אבל שאר שקצים ורמשים אין להן עור, לפיכך החובל בהן – פטור. ואחד החובל בבהמה חיה ועוף או בשמנה שרצים ועשה בהן חבורה ויצא מהם דם או שנצרר הדם, אף על פי שלא יצא – חייב". וראה בהערה הבאה.

[2] שו"ע (סי' שט"ז סעי' ח'): "שמונה שרצים האמורים בתורה, הצדן – חייב, והחובל בהם, אף על פי שלא יצא מהם דם אלא נצרר תחת העור – חייב; ושאר שרצים – אינו חייב החובל בהם אא"כ יצא מהם דם". וביאר הכה"ח (שם בס"ק נ"ח): "כתב הר"ן: החובל בשמונה שרצים עד שנצרר הדם – חייב, דכיון שיש להם עור העור מעכב הדם מלצאת, ואלמלא העור מעכבו היה יוצא, ולפיכך חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש, אבל שאר שרצים, כיון שאין להם עור שיעכב הדם אילו היה נעקר ממקומו היה יוצא לחוץ, ומשום הכי כל שלא יצא לחוץ – פטור, אבל כשיצא לחוץ – חייב אף בשאר שרצים משום נטילת נשמה. ט"ז ס"ק ה'. וכן כתב הלבוש. וכל שכן החובל בבהמה וחיה ועוף דחייב אפילו בנצרר הדם, כיון שכולם יש להם עור".

[3] כתב בבה"ל (סי' שט"ז סעי' ח' ד"ה "והחובל"): "דעת הרמב"ם דחובל חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש, דדמים שמפרק מתחת העור כמפרק תבואה מקשיה דמי, ואף על פי שלא יצאו לחוץ מ"מ נעקרו ממקום חבורם, ולפ"ז בעינן שיצא דם כשיעור גרוגרת ממקום למקום לענין חיוב חטאת כמו בדש, גם אם חבל בשרו לאחר מיתה ויצא דם – חייב [כ"כ הפמ"ג והוכיח זה מגמרא]. וי"א דחיובא דחובל הוא מחמת נטילת נשמה שבאותו מקום שחבל, כי הדם הוא הנפש, וא"כ לא בעינן שיעורא. ורוב הפוסקים הסכימו לזה, היינו רש"י בפרק אלו טרפות דף מ"ו [ועיין בפרק ח' שרצים במשנה ברש"י שם, ומשמע דבחולין חזר רש"י והסכים לטעם זה] והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והמאירי, וגם התוספות בפרק ח' שרצים הסכימו דטעם זה עיקר. ומ"מ פעמים שחייב אף משום צובע, כגון שנצטבע העור כשיעור צביעה ע"י הדם שנתקבץ תחתיו מן החבלה ויש לו איזה צורך בצביעה זו, כן הכריע הרשב"א בחידושיו. וביאר בזה הירושלמי דקאמר דנצרר הדם חייב משום צובע, ע"ש". וראה בכה"ח (שם ס"ק ס') שהביא את שיטות הראשונים הנ"ל וביאר דלמ"ד שחובל משום מפרק הרי אין דישה אלא בגידולי קרקע, ויישב דבהמה חשיב כגידולי קרקע.

[4] תוס' (שבת ע"ה ע"א ד"ה "כי היכי"): "אבל אין לפרש דנטילת נשמה היינו שמחליש אותו דבר שחובל בו, דגבי דם בתולים מה צריך לחלישות האשה?! וגבי מילה מה צריך לחלישות התינוק?! אלא לנטילת הדם קרי נטילת נשמה כדפירש".

[5] כתב בשו"ע (סי' שט"ז סעי' ח'): "שמונה שרצים האמורים בתורה, הצדן – חייב, והחובל בהם, אף על פי שלא יצא מהם דם אלא נצרר תחת העור – חייב; ושאר שרצים – אינו חייב החובל בהם אא"כ יצא מהם דם", וביאר המשנ"ב (שם ס"ק ל"ב) את ההבדל: "דקי"ל חבורה החוזרת לא שמה חבורה, וע"כ שאר שרצים שעורן רך ממש כבשר, במהרה נצרר בו הדם וישוב אח"כ לקדמותו, לפיכך אינו חייב עד שיצא דם, משא"כ ח' שרצים שאין עורן רך, אין נצרר בו הדם עד שנתהוה חבורה גמורה שאין חוזרת לקדמותו, ויש לחייבו אף בנצרר משום נטילת נשמה שבאותו מקום".

[6] כתב המגיד משנה (הל' שבת פ"ח ה"ז): "ורש"י פי' שהחיוב בחבלה הוא מפני שהוא צובע. ויש מי שפירש שהוא מפני נטילת נשמה שבאותו מקום. ולדברי שניהם אין צריך כגרוגרת אלא בפחות מכאן חייב". והביאו המשנ"ב (סי' שט"ז ס"ק כ"ט) וכתב: "טעם לחיוב חבלה הוא מפני נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש, וע"כ אפילו יצא הדם כל שהוא – או נצרר הדם כל שהוא חייב". וראה בשער הציון (שם ס"ק מ"ג).

[7] ראה בהרחבה הערה י'.

[8] אמנם אין בזה חובל כמבואר בהערות ג' וו' וראה בהערה י' וראה בהרחבה בפרק צ' דיני צידה סעי' ס"ג- ס"ד.

[9] עיין כה"ח (סי' שט"ז ס"ק ס"ג).

[10] כתב הרמב"ם (שבת פ"ח ה"ח): "במה דברים אמורים בחובל בבהמה וחיה ועוף וכיוצא בהם, אבל החובל בחבירו אף על פי שנתכוון להזיק – חייב מפני נחת רוחו, שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו והרי הוא כמתקן, ואף על פי שאינו צריך לדם שהוציא ממנו – חייב". וכתב בהשגות הראב"ד: "אבל החובל בחבירו אף על פי שנתכוין להזיק – חייב מפני נחת רוחו. א"א: כמה נפלאים דבריו ומתמיהין אסופותיו, שהרי אפילו קריעת בגדיו אם לא להטיל אימה על אנשי ביתו קראוהו עובד ע"ז (שבת ק"ה) וכ"ש חובל בחבירו (ואפילו) לנקימה", וכתב בשו"ע (חו"מ סי' תכ"ד סעי' ב') כדעת הרמב"ם, וז"ל: "החובל בחבירו בשבת – פטור מתשלומין אפילו הוא שוגג, כיון שיש בו מיתת בית דין".

וביאר המגן אברהם (סימן רע"ח ס"ק א'): "והקשה בספר טל אורות דף מ' דבחו"מ סימן תכ"ד פסק הטור דהחובל בחבירו בשבת – פטור מתשלומין משום שחייב מיתה, וכאן פסק דמלאכה שאינה צריכה לגופה – פטור. וי"ל דספוקי מספקא ליה, וגבי ממון – המוציא מחבירו עליו הראיה. ול"נ דלר' אבהו חובל חייב אפי' לר"ש אפי' אין צריך הדם לכלבו, עכ"ל. וביש"ש בב"ק פ"ח סימן כ"ב כתב דהחובל דרך מריבה דעתו שיצא ממנה דם הוי צריכה לגופה [ואין לומר מנא ידעינן שדעתו על כך וי"ל שמודה] וא"א שישבע על כך דאם כן דומה לנשבע להרע והוי כמו שבועת שוא. ועי"ל דסתמא דחבלה הוי צריך לגופה, עכ"ל. גם בשלטי גיבורים פ"ב דשבת הקשה קושיא זו ע"ש, ובמ"מ פ"ח ה"ח כתב מחלוקת אם חובל בדרך נקמה נקרא מתקן או מקלקל ופטור אפי' לר' יודא, ועסי' שי"ו ס"ח". וראה בבה"ל (סי' שט"ז סעי' ח' ד"ה "והחובל").

וכן כתב הבא"ח (ש"ש פרשת וארא סעי' י"ב): "וכן יש הרבה נכשלים בדבר זה דאע"פ דאינו מכה את חבירו אלא רק תופס בשר חבירו בראשי אצבעותיו בכל כוחו בחוזק כדי לצערו, וקורין לזה בערבי קרצ"א, ובזה נצרר הדם תחת העור. ולדעת הרמב"ם ז"ל החובל באדם או בבהמה דרך נקמה ה"ז חייב מן התורה, ולא הוי לזה דין מלאכה שאינה צריכה לגופה משום דאינו צריך לדם, ואף על פי שהעושה זאת דרך שחוק ובדיחות דהו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה, הא עכ"פ חייב מדברי סופרים". והטעם שהחובל בחבירו על מנת לצערו או בדרך נקמה הוי מלאכה הצריכה לגופה, כיון שמתישבת דעתו.

וכתב כה"ח (סי' שט"ז ס"ק ס"א): "ונראה לי דחובל לרפואה – חייב לכולי עלמא. מגן אברהם ס"ק ט"ו, אליה רבה אות י"ט, חיי אדם כלל ל"א אות ד'. ואפילו המכה את חבירו דרך שחוק או שאוחז בבשרו בחוזק עד שנתאדם – אסור מדברי סופרים".

וכתב המשנ"ב (סי' שט"ז ס"ק ל'): "נקט חבלה בשרצים משום דבהו יש שרצים שאין להם עור, ואינו חייב עד שיצא הדם כמו שמסיים המחבר, אבל כ"ש דיש חיוב חבלה בבהמה חיה ועוף, שכולם יש להם עור וחייב אפילו בנצרר. וכ"ז מיירי כשצריך לדם החבלה לכלבו או לאיזה ענין או לבשר שנצרר בו הדם להאכיל לכלבו עם דמו, דאל"ה הוא בכלל מקלקל ופטור. ויש מן הפוסקים שסוברין דלפיכך חייב בנצרר הדם, דאין זה בכלל קלקול אלא תקון, שדרך העולם להכותם כדי להחלישם שיהא נוח להכבש. ואם עשה חבלה באדם דרך נקמה או בבהמה חיה ועוף של חבירו באופן זה ויצא הדם או נצרר, דעת הרמב"ם שחייב בזה בכל גווני, כי איננו בכלל מקלקל, והטעם מפני שמיישב את דעתו בדבר זה וינוח יצרו, והואיל וחמתו שוככת בדבר זה הרי הוא כמתקן וחייב, וה"ה בקורע בחמתו, והראב"ד פוטר, עי"ש. ולכו"ע איסור יש בזה, דכל המקלקלין בכל מלאכות שבת אף שפטורין מחטאת מ"מ אסורין, וע"כ יזהר מאד שלא להכות שום חי בשבת הכאה שיכול לבוא לידי חבורה, כי עכ"פ איסור יש בדבר לכו"ע, והעולם נכשלין בזה".

[11] ראה בא"ח (ש"ש פרשת וארא סעי' י"ב), וראה בהרחבה בהערה הקודמת.

[12] ראה בהרחבה בחלק חמישי בדיני קטן.

[13] ובשלושת השבועות לא יכה אותם אפילו מכה קלה כי יש סכנה בדבר (שו"ע סי' תקנ"א סעי' י"ח; מאמר מרדכי למועדים ולימים פרק כ"ה סעי' י"ב).

[14]כתב הרמב"ם (הל' תלמוד תורה פרק ב' ה"ב): "ומכה אותן המלמד להטיל עליהם אימה, ואינו מכה אותם מכת אויב מוסר אכזרי, לפיכך לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות אלא ברצועה קטנה". וכן כתב בשו"ע (יו"ד סי' רמ"ה סעי' י').

[15] ראה בהערה י'. וכתב כה"ח (סי' שט"ז ס"ק ס"ב): "מי שהכה את בנו בשבת לייסרו ומחמת הכאה עשה בו חבורה והוציא ממנו דם – חייב, דאין זה דרך יסור לתוכחה לבן קטן אלא כי בשגעון ינהג. לב חיים חלק ג' סימן צ"ה, יעו"ש".

[16] אומרת הגמ' (מועד קטן י"ז ע"א): "שפחה של בית רבי מאי היא? דאמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול, אמרה: ליהוי ההוא גברא בשמתא, דקעבר משום: 'ולפני עור לא תתן מכשול'. דתניא: 'ולפני עור לא תתן מכשול' – במכה לבנו גדול הכתוב מדבר". ופרש"י (שם ד"ה "דקא עבר"): "דכיון דגדול הוא, שמא מבעט באביו, והוה ליה איהו מכשילו". ופסקו הרמב"ם (ממרים פ"ו ה"ט), ובהלכות ת"ת (פ"ו הי"ד) כתב שמנדין המכשיל את העיוור, וכן כתב השו"ע (יו"ד סי' של"ד סעי' מ"ג). וכתב השו"ע (שם סי' ר"מ סעי' כ'): "המכה לבנו גדול, היו מנדין אותו, שהרי עובר על 'לפני עור לא תתן מכשול' (ויקרא יט, יד).  ולא מקרי גדול לדבר זה, רק אחר כ"ב שנה או כ"ד שנה (בקונטרס פ"ק דקדושין וב"י ס"ס של"ד)".

[17] כתב בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' כ"ח): "המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה, כדרך שהרופאים עושים שהם מתכוונים ברפואה להרחיב פי המכה – הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא; ואם הפיסה כדי להוציא ממנה הליחה שבה – הרי זה מותר". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק פ"ח) שבמפיס כדי להוציא ליחה היינו שאינו חושש אם תסתם מיד. ועוד כתב שם (ס"ק פ"ט): "ואפילו אם יש דם ג"כ שמה עם הליחה – מותר, דאותו הדם והליחה שכנוס שם אין בו משום חבורה, ורק יזהר שלא ידחוק המכה להוציא דם מחדש". ובטעם ההיתר כתב המשנ"ב (שם ס"ק צ'), כיון דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופא במקום צער לא גזרו רבנן. ועיין מה שיישב לפי הרמב"ם שמלאכה שאינה צריכה לגופא חייב עליה. וראה עוד בבא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' ג') ובכה"ח שם (ס"ק קס"ט-ק"ע).

[18] ראה בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' מ"ח) ובמשנ"ב שם (ס"ק קמ"ז).

[19] ראה בהערה הקודמת.

[20] ראה בא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' ד').

[21]  כתב בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' כ"ח): "המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה, כדרך שהרופאים עושים שהם מתכוונים ברפואה להרחיב פי המכה – הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא; ואם הפיסה כדי להוציא ממנה הליחה שבה – הרי זה מותר", משמע שאפילו בכלי מותר, וכתב בביאור הלכה (שם ד"ה "כדי להרחיב"): "לכאורה לפה חייב היינו בכלי [ומ"מ אין בו משום גוזז משום תלישת העור, דהוא כמו צפורן שפרשה רובא דתו לא יניק מהגוף, כ"כ הפמ"ג, ובתו"ש אין סובר כן. ומרש"י שהביא הפמ"ג אין מוכרח, דאפשר דמיירי דלא חיסר מהעור רק שקלף העור לצד מעלה], דביד אין דרכה בכך, ואפ"ה אם להוציא ליחה – מותר. אבל ממ"א ש"ז סק"ז ופה בט"ז אות כ"ג משמע דמשום צערא לא הוי שרינן שבות כדרכו, וא"כ מה שאנו מתירין כשהוא להוציא ליחה הוא רק ביד ולא בכלי [פמ"ג]", וכן כתב בכה"ח שם (ס"ק קס"ו): "לכאורה לפה חייב היינו בכלי דביד הוי שלא כדרכה ומינה ליחה אף בכלי שרי. מיהו ממגן אברהם סימן ש"א ס"ק ז' וכאן סעיף ל"ג משמע קצת דבצערא לא התירו שבות כדרכו. משבצות זהב אות כ"א. ור"ל ואם כן אין להתיר להוציא ליחה כי אם ביד ולא בכלי, אמנם בשעת הצורך כגון שא"א ביד או בשינוי – מותר כדרכו, וכפשט השו"ע", ודלא כמג"א.

[22] וזה שונה מפתיחת מורסא שמותר לפתוח למרות שמוציא דם, מפני ששם הדם ככנוס בפנים, ולא נחשב כעשיית חבורה, אך באופן זה שהדם מובלע בבשר, יש איסור של עשיית חבורה. ועיין בבא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' ד') שכתב: "מותר ליתן הקטנית כדי שישאר פתוח, ומותר להחליף הבגד, דאי לא מחליף מסרח, ויזהר להכין העלה והאפונין שיטול עוקציהן מערב שבת, ואם יודע שמוציא דם בקנוח, לא יקנח דהוי פ"ר, כי זה הדם היה בלוע, וכ"ש דאסור לשרות הבגד במים כדי לקנחה, יען כי שרייתו זהו כבוסו, ועוד דאתו לידי סחיטה", וראה עוד במשנ"ב (סי' שכ"ח ס"ק צ') ובכה"ח שם (ס"ק קס"ט).

[23] וראה בפרק ע"ו דיני כלי שמלאכתו לאיסור והיתר סעי' כ"ד, שמחט היא ככלי שרוב מלאכתו לדבר שאסור לעשותו בשבת שמותר להשתמש בו לצורך גופו או מקומו. וראה בשו"ע (סי' ש"ח סעי' י"א), ולכן מותר להוציא על ידי מחט או פינצטה, כיון דהוי כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו.

[24] כתב המג"א (סי' שכ"ח ס"ק ל"ב): "מותר ליטול הקוץ במחט (משנה פי"ז ורמב"ם פכ"ה), ובלבד שיזהר שלא יוציא דם דעביד חבורה, כדאיתא רפ"י דסנהדרין", וראה בכה"ח (סי' ש"ח ס"ק צ"ו). וכתב במשנ"ב (סי' שכ"ח ס"ק פ"ח): "מותר ליטול הקוץ במחט, ובלבד שיזהר שלא יוציא דם דעביד חבורה, ואף דהוא מקלקל – מ"מ אסור הוא לכו"ע [מ"א]. ואף דבשחין התירו איסור דרבנן משום צערא וכדלקמיה, הכא כיון דאפשר להוציא הקוץ בלי הוצאת דם אין לעבור איסורא בכדי". וכתב בשער הציון (שם ס"ק ס"ג): "הוספנו זה כדי להציל המגן אברהם מקושית החמד משה שהקשה עליו מתוספות בשבת ק"ז ע"א, דמשמע שם דאפילו אי היה ודאי חביל גם כן לא אסרו לפי המסקנא, אמנם דעת המגן אברהם דדוקא היכא דאי אפשר להוציא הקוץ בלי חבלה, כגון שנתחב בעומקו, דאז הוא דומיא דמפיס מורסא, אבל היכא דאפשר – אסור". ועיין ביה"ל (סי' ש"ח ד"ה "קוץ"), אמנם כדברי המג"א כתב בשו"ע הרב (סי' ש"ח סעי' ל"ח) וכן פסק הבא"ח (ש"ש פר' מקץ סעי' י"ב).

[25] ראה בפרק (ס"א סעי' מ"ח ובהערה נ').

[26] ראה שו"ע (סי' שכ"ח סעי' מ"ח). וכתב הבא"ח (ש"ש פר' יתרו סעי' ו'): "ומ"מ אסור למצוץ דם שבין השינים ולפלוט, ואף על גב דהוי מפרק כלאחר יד אפ"ה אסור מד"ס, ועיין אחרונים ז"ל".

[27] ראה כה"ח (סי' שט"ז ס"ק ס"ג).

[28] ראה כה"ח (סי' שט"ז ס"ק ס"ג). ראה בהערה ג' וראה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ').

[29]ראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ'): "מעיקר הדין בכל השבתות כולם יש מי שאומר שאסור לאדם לשפשף את שיניו במברשת, אף על פי שברור לו שלא יצא דם מהחניכיים, ואף על פי שמשתמש במי פה נוזליים ולא במשחה. ומסתמכים על הכתוב ברמ"א (סי' של"ז סעי' ב'), וז"ל: "ואסור לכבד הבגדים על ידי מכבדות העשויים מקסמים שלא ישתברו קסמיהן". ולמרות שכתבו על זה הט"ז (שם ס"ק ג') והמשנ"ב (שם ס"ק י"ד) להקל שהרי גם אם נשתבר אינו מתכוון לכך וזה מקלקל, וכל המקלקלין – פטורין, עיין שם, מ"מ נהגו להחמיר, ועיין בביאור הלכה שם (ד"ה "שלא ישתברו"). ולמעשה היום במברשות של ימינו, אין חשש שמא ישבר הקיסם, אלא גזירה משום מברשות אחרות. ועיין בספר ברכי יוסף (שם אות א') שמפקפק בזה ומיקל, וגם המאמר מרדכי (והביאו הביאור הלכה שם) מיקל בזה, ועל כן בשבת כזו של ערב פסח מכיון שצריך לנקות היטב את השיניים ובין השיניים, כפי שכתוב בבן איש חי (ש"ר פרשת צו סעי' ח'), וז"ל: "ואחר אכילתו ינקה את שיניו בחתיכת עץ דקה שיכניסנה בחורין ובסדקין שבשיניו כדי שלא ישאר חמץ דבוק שם, ואחר ניקוי ירחוץ וידיח פיו היטב במים וישפשף שיניו באצבעו היטב דחמץ בפסח במשהו!" (ועיין שם המעשה שהביא בזה), לכן יש להקל בתנאי שהשיניים אינן מדממות ומשתמש במי פה". וראה  מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ס"ה), ושם (סי' ק"ד) מה שהארכנו בענין מטאטא.

[30] עיין שו"ע (סי' שכ"ח סעי' ל"ב) ולחונים עליו.

[31] ראה בפרק פ"ז דיני ממחק סעי' י"ד-ט"ז, וראה עוד בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ס"ה).

[32] ראה בהרחבה פרק ק"א דיני בישום והולדת ריח סעי' ו'.

[33] ראה בהרחבה בחלק חמישי דיני הכנה משבת לחול.

[34] ראה ברמ"א (סי' של"ז סעי' ב') ובבה"ל שם (ד"ה "שלא ישתברו") ובכה"ח שם (ס"ק י"ז).

[35]ראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ'): "ועל כן בשבת כזו של ערב פסח, מכיון שצריך לנקות היטב את השיניים ובין השיניים, כפי שכתוב בבן איש חי (צו שנה ראשונה סעי' ח'), וז"ל: 'ואחר אכילתו ינקה את שיניו בחתיכת עץ דקה שיכניסנה בחורין ובסדקין שבשיניו כדי שלא ישאר חמץ דבוק שם, ואחר ניקוי ירחוץ וידיח פיו היטב במים וישפשף שיניו באצבעו היטב דחמץ בפסח במשהו!" (ועיין שם המעשה שהביא בזה) וכו'". ולכן מי ששיניו אינן מדממות – ינקה עם מברשת ומי פה.

[36] ראה ש"ך (יו"ד סי' רי"ד ס"ק ב').

[37]ראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ'): "האם מותר לשטוף את המברשת, שהרי מן הדין אסור לשטוף כלי בשבת לצורך יום חול (אם משתמש במברשת ישנה ואחר כך זורק אותה – אין בעיה), וכאן אם רוצה להשתמש בה בפסח, צריך לנקות היטב שלא ישארו כלל ועיקר פירורי חמץ, לכן אין לעשות כן לכתחילה. אולם, יש אפשרות לשטוף ביום שבת בבוקר לפני ביעור חמץ, ובלבד שיתכוון שוב בשבת לנקות את שיניו, וכיון שזה לצורך אותו יום – מותר, ולמרות שהחמרנו לכתחילה בדיעבד אם לא משתמש בזה בסעודה אחרת – יכול לשטוף את המברשת, לבער ממנה את פירורי החמץ, ולהסתמך על מה שכתב ברמ"א (שו"ע סי' תמ"ד סעי' ג') שאם אדם בישל בסיר של חמץ ואינו יכול לקנח את החמץ בידיו – מותר להדיחו מעט בכדי שיצא החמץ משום צורך מצוה, ולכן מותר". והטעם שאין איסור סוחט היא, כיון שהמים לא נבלעים בגוף השיערות של המברשת אלא נמצאים בין השיערות, וא"כ זה איסור דרבנן ולצורך מצווה שלא יכשל באיסור חמץ התירו.

פרק פ"ט

חובל והוצאת דם

"חובל"

• אסור לחבול בשבת בין בגוף אדם, ובין בבעלי חיים ושרצים. ישנם שרצים שאסור מהתורה לחבול בהם – הוא דוקא באופן שהדם יוצא מן הגוף החוצה. וישנם שרצים שאסור מהתורה לחבול בהם אפילו שהדם נצרר תחת העור ולא יוצא החוצה, וכלהלן:

אדם, ובעלי חיים, ושרצים שיש להם עור [כגון: חיה, בהמה ועוף, וכן שמונת שרצים הנזכרים בתורה (ואלו הם: החולד והעכבר והתנשמת והאנקה והכח והחומט והצב והלטאה)[1]] – החובל בהם עובר על איסור תורה, אע"פ שהדם לא יצא לחוץ אלא נצרר בעור. ובשרצים שאין להם עור – אסור לחבול בהם מהתורה, דווקא באופן שהדם יצא החוצה[2].

חיוב חובל

• ונחלקו הראשונים משום איזו מלאכה נאסר "חובל" בשבת. יש אומרים משום "נטילת נשמה", יש אומרים משום "מפרק" [תולדת "דש"], ויש אומרים [שפעמים עובר] אף משום "צובע"^[3].

חובל בגוף

• אסור לחבול בגוף ולהוציא דם החוצה מן הגוף, והעושה כן משום שצריך לדם, הרי הוא עובר על איסור "חובל" מן התורה, ואפילו אם לא נחלש הגוף הנחבל[4]. וכמו כן, אפילו לא יצא הדם החוצה מן הגוף אלא נצרר תחת העור, באופן שאינו נבלע חזרה בגוף, הרי הוא עובר משום "חובל" מן התורה^[5].

שיעור יציאת הדם לחיוב

• שיעור הדם [כאשר יש לו בו צורך] שאדם חייב עליו מהתורה חטאת הינו – כל שהוא[6].

חבלה לקילקול

• אסור לחבול בגוף גם אם אין לאדם צורך מסוים בדם והוא "מקלקל בעלמא" (וכן לא תתישב דעתו על ידי ההכאה), והעושה כן עובר על איסור "חובל" מדרבנן^[7].

דוגמאות לפעולות אסורות משום "חובל"

גירוד הגוף עד שמשנה צבעו

• אסור לגרד את הגוף גירוד ממושך עד שהמקום מאדים ונשאר אדום זמן ממושך – מדרבנן [ומעבר לכך כאשר מגרד את ראשו צריך להיזהר שלא יבוא לידי פסיק רישיה ויהרוג כינים וכדו'][8].

גירוד שמוציא דם

גירוד פצע עד שיוצא דם

• אסור לגרד פצע [או מקום אחר בגוף] עד שיוצא ממנו דם – מדרבנן, משום "נטילת נשמה" או משום "מפרק"^[9].

חבלה כנקמה

• החובל בחברו או בבעלי חיים כדי להתנקם בו – עובר על איסור מהתורה, מפני שמיישב את דעתו, ויש אומרים שעובר על איסור דרבנן, מאחר ואין לו בחבלה זו תועלת הרי הוא בגדר מקלקל ופטור אבל אסור[10]. אמנם מלבד איסור זה על אדם לדעת שיש בהכאה זו משום השחתת המידות, ועוד שאמרו חז"ל (רמב"ם הל' דעות פ"ב ה"ג): כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה.

חבלה דרך שחוק

• צריך אדם להיזהר לא להכות את חבירו או את עצמו אפילו בדרך שחוק, וכן אסור לצבוט את הגוף בחזקה עד שהמקום מאדים לזמן ממושך[11].

מכה לבנו

• למרות שמן הדין לפעמים מותר לאבא להכות ברצועה קטנה[12] את בניו ובנותיו הקטנים כדי לחנכם[13], אך אסור להכותם [אפילו בימות החול] מכה נמרצת[14], ואם הכה אותם בשבת מכה חזקה עד שנצרר הדם תחת העור או עד שיצא דם לחוץ – עבר על איסור מהתורה, וי"א שעבר על איסור מדרבנן. מעבר לכך, על אדם לדעת שמטרת ההכאה היא כדי לחנך, ולא כדי להפיג את כעסו, ולכן אין להכות בחזקה ובפרט שהכאה חזקה גורמת ריחוק ולא חינוך[15].

הכאת ילדיו הגדולים

• אסור להכות את בניו ובנותיו הגדולים אפילו מכה שאינה חזקה גם בימות החול, משום "לפני עוור לא תתן מכשול", והמכה את בניו ובנותיו הגדולים מתחייב "נידוי"[16].

פתיחת פצע מוגלתי

• מותר לאדם שיש לו צער לפתוח, באמצעות מחט וכדו', "מורסה" [פצע מוגלתי] בשבת כדי להוציא את הליחה שבתוכה, אפילו אם ליחה זו מעורבת בדם ובשעה שמוציא את הליחה יוצא עמה גם אותו דם^[17]. אך אסור ללחוץ על הבשר כדי להוציא דם הבלוע[18].

פתיחת פצע שמקפיד שישאר פתוח

• ההיתר לפתוח "מורסה" בשבת הוא דווקא כאשר האדם אינו מקפיד שהפצע יישאר פתוח, אך כאשר הוא מקפיד שהפצע לא ייסתם שנית, יש בזה משום עשיית מלאכה כדרך הרופאים. ועל כן, כאשר האדם מקפיד שהפצע יישאר פתוח – אסור לפתוח את הפצע[19].

השארת פתח פתוח

• בזמנם אדם שיש בגופו נקב פתוח [מחמת כוויה וכדו'] וכדי שיתרפא צריך הנקב להישאר פתוח, וחוששים שמא הנקב ייסגר בשבת, היה מותר לתת שם קטנית וכיו"ב כדי שהפצע יישאר פתוח. ומכל מקום, צריך להקפיד להכין את הקטנית מבעוד יום^[20].

פתיחת פצע בכלי

• יש אומרים שמותר לפתוח את הפצע בעזרת כלי רפואי המיוחד לכך, ויש אומרים שאסור לפתוח בעזרת כלי רק בעזרת היד. למעשה אם ניתן לפתוח בעזרת היד או דבר שאין דרכו בכך כגון: מחט – מותר, ואם לאו – מותר על ידי כלי, ובפרט אם על ידי פתיחת הפצע ביד יש חשש שהפצע יגיע לידי זיהום[21].

קינוח פצע שידוע שמוציא דם

• פצע פתוח כנ"ל שידוע שהוא מוציא דם בקינוח – אסור לקנחו בשבת, מכיון שבקינוח הרי הוא דוחק את הבשר עד שיוצא הדם הבלוע^[22].

הוצאת קוץ מן הבשר

• קוץ שנתחב בבשרו של אדם – מותר להוציאו באמצעות מחט דקה או "פינצטה" בשבת[23], אך צריך להיזהר להוציאו באופן שלא יהיה פסיק רישיה שיצא דם[24].
• לגבי האם מותר להטביל את המחט באלכהול וכדו' בחלק חמישי בדיני חולה.

הנחת בגד על פצע

• אדם שנעשתה חבורה בגופו ורוצה להניח עליה בגד – צריך לשטוף קודם את הדם ורק אח"כ להניח עליה את הבגד, אמנם מותר לנגב בנייר טואלט וכדו' ולאחר מכן לחבוש את הפצע[25]. ראה בחלק חמישי בדיני חולה.

מציצת דם שבין השיניים

• אסור למצוץ דם שבין השיניים בשבת[26].

חציצת שיניים

• אסור לנקר את השיניים בקיסמים [עשויים עץ או פלסטיק] באופן שבוודאות יצא דם על ידם[27]. ועל כן טוב יעשה אם יבדוק מערב שבת אם השימוש בהם מוציא דם מחניכיו.

צחצוח שיניים בשבת

חניכיים חלשות

• אדם שיודע שחניכיו חלשות ובשעת צחצוח השיניים במברשת החניכיים מדממות בוודאות – אסור לו לצחצח שיניים במברשת שיניים בשבת [אף ללא משחת שיניים], משום פסיק רישיה[28].

בדיקת מברשת השיניים

• הרוצה לצחצח שיניו בשבת צריך לבדוק מערב שבת שצחצוח במברשת השיניים לא גורם לדימום בחניכיים[29].
• יש אוסרים להשתמש במברשת שמא יקרע סיב מסיבי המברשת, ועל כן לשיטתם יבדוק מערב שבת שלא נקרע החוט מסיבי המברשת תוך כדי צחצוח. אמנם למעשה – מותר, כיון שמברשת שיניים שלנו לא נתלשים ממנה סיבים. וראה בהרחבה בחלק חמישי דיני טיטוא בשבת].

חניכיים לא רגישות

• אדם היודע שאין רגישות מיוחדת לחניכיו ואין זה וודאי שידממו בשעת הצחצוח – מותר לו לצחצח שיניו במברשת שיניים.

צחצוח לשם נקיות

• המצחצח שיניים בשבת [באופן המותר], והרופא הורה לו שעליו לצחצח בצורה מסויימת – צריך לכוון שמצחצח לשם נקיות ולא לשם רפואה[30].

משחת שיניים

• אסור לצחצח שיניים בשבת עם משחת שיניים, משום "ממרח"[31].

מי פה

• מותר לצחצח שיניים עם מי פה באופן שנותן את מי הפה על גבי מברשת השיניים ומצחצח. אמנם, טוב שלא לתת מי פה לתוך כוס עם מים, משום "הולדת ריח"[32].

ניקוי המברשת לאחר השימוש

• לאחר שגומר להשתמש במברשת שיניים – אין לנקותה, משום הכנה משבת לחול[33].

צחצוח שיניים בערב פסח שחל בשבת

ניקוי שיניים לפני הפסח

• חייב אדם לנקות היטב את שיניו בערב פסח. ולכן, לפני סוף זמן אכילת חמץ צריך אדם לנקות ולצחצח את שיניו היטב בין השיניים ולוודא שלא נשאר שם חמץ, וכל זאת גם כאשר ערב פסח חל בשבת.

צחצוח מברשת שסיביה נקרעים

• מותר לאדם לצחצח שיניים בערב פסח שחל בשבת במברשת שיניים גם כאשר יש חשש שיקרעו סיבים במברשת השיניים[34] .

שיניים שאינן מדממות

• אדם ששיניו אינן מדממות בעת צחצוח עם מברשת שיניים, יצחצח שיניו במברשת ומי פה[35].

שיניים מדממות

• אדם ששיניו מדממות בעת צחצוח במברשת שיניים – יחצוץ את שיניו בקיסם או חוט דנטאלי [אם חתך אותו מערב שבת] באופן שלא יגרם לו דימום.

צחצוח בשבת לאדם שלא רגיל בכך

• אדם שנהג לא לצחצח שיניים בשבת משך כל השנה כולה – מותר לו לצחצח שיניו בשבת זו ואינו צריך "התרת נדרים" על מנהגו, מכיון שאינו מתכוון לבטל את מנהגו אלא לצחצח ביום זה בלבד ועושה כן כדי להינצל מאיסור "חמץ" או חשש ל"חמץ". ואנן סהדי שלא התכוון שמנהגו יחול גם על ערב פסח שחל בשבת[36].

רוצה לזרוק את המברשת לאחר השימוש

• אדם שסיים לצחצח את השיניים במברשת בשבת זו – לכתחילה יזרוק את המברשת לפח יחד עם שאר שאריות החמץ.

שמירת המברשת לפסח

• המצחצח שיניו בשבת זו במברשת חדשה ורוצה להמשיך להשתמש בה במהלך הפסח – ינקה את המברשת היטב וישתמש בה שוב במהלך השבת כדי שלא יהיה מכין משבת ליום טוב [או חול]. ואם אינו יכול להשתמש באותה מברשת שוב במהלך השבת – מותר לו לנקותה בשבת זו למרות שהוא מכינה ליום טוב או לחול, משום שעושה כן לצורך מצווה[37].

[1] כתב הרמב"ם (שבת פ"ח ה"ט): "שמנה שרצים האמורים בתורה (ואלו הם: החולד והעכבר והתנשמת והאנקה והכח והחומט והצב והלטאה) הן שיש להן עורות לענין שבת כמו חיה ובהמה ועוף, אבל שאר שקצים ורמשים אין להן עור, לפיכך החובל בהן – פטור. ואחד החובל בבהמה חיה ועוף או בשמנה שרצים ועשה בהן חבורה ויצא מהם דם או שנצרר הדם, אף על פי שלא יצא – חייב". וראה בהערה הבאה.

[2] שו"ע (סי' שט"ז סעי' ח'): "שמונה שרצים האמורים בתורה, הצדן – חייב, והחובל בהם, אף על פי שלא יצא מהם דם אלא נצרר תחת העור – חייב; ושאר שרצים – אינו חייב החובל בהם אא"כ יצא מהם דם". וביאר הכה"ח (שם בס"ק נ"ח): "כתב הר"ן: החובל בשמונה שרצים עד שנצרר הדם – חייב, דכיון שיש להם עור העור מעכב הדם מלצאת, ואלמלא העור מעכבו היה יוצא, ולפיכך חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש, אבל שאר שרצים, כיון שאין להם עור שיעכב הדם אילו היה נעקר ממקומו היה יוצא לחוץ, ומשום הכי כל שלא יצא לחוץ – פטור, אבל כשיצא לחוץ – חייב אף בשאר שרצים משום נטילת נשמה. ט"ז ס"ק ה'. וכן כתב הלבוש. וכל שכן החובל בבהמה וחיה ועוף דחייב אפילו בנצרר הדם, כיון שכולם יש להם עור".

[3] כתב בבה"ל (סי' שט"ז סעי' ח' ד"ה "והחובל"): "דעת הרמב"ם דחובל חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש, דדמים שמפרק מתחת העור כמפרק תבואה מקשיה דמי, ואף על פי שלא יצאו לחוץ מ"מ נעקרו ממקום חבורם, ולפ"ז בעינן שיצא דם כשיעור גרוגרת ממקום למקום לענין חיוב חטאת כמו בדש, גם אם חבל בשרו לאחר מיתה ויצא דם – חייב [כ"כ הפמ"ג והוכיח זה מגמרא]. וי"א דחיובא דחובל הוא מחמת נטילת נשמה שבאותו מקום שחבל, כי הדם הוא הנפש, וא"כ לא בעינן שיעורא. ורוב הפוסקים הסכימו לזה, היינו רש"י בפרק אלו טרפות דף מ"ו [ועיין בפרק ח' שרצים במשנה ברש"י שם, ומשמע דבחולין חזר רש"י והסכים לטעם זה] והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והמאירי, וגם התוספות בפרק ח' שרצים הסכימו דטעם זה עיקר. ומ"מ פעמים שחייב אף משום צובע, כגון שנצטבע העור כשיעור צביעה ע"י הדם שנתקבץ תחתיו מן החבלה ויש לו איזה צורך בצביעה זו, כן הכריע הרשב"א בחידושיו. וביאר בזה הירושלמי דקאמר דנצרר הדם חייב משום צובע, ע"ש". וראה בכה"ח (שם ס"ק ס') שהביא את שיטות הראשונים הנ"ל וביאר דלמ"ד שחובל משום מפרק הרי אין דישה אלא בגידולי קרקע, ויישב דבהמה חשיב כגידולי קרקע.

[4] תוס' (שבת ע"ה ע"א ד"ה "כי היכי"): "אבל אין לפרש דנטילת נשמה היינו שמחליש אותו דבר שחובל בו, דגבי דם בתולים מה צריך לחלישות האשה?! וגבי מילה מה צריך לחלישות התינוק?! אלא לנטילת הדם קרי נטילת נשמה כדפירש".

[5] כתב בשו"ע (סי' שט"ז סעי' ח'): "שמונה שרצים האמורים בתורה, הצדן – חייב, והחובל בהם, אף על פי שלא יצא מהם דם אלא נצרר תחת העור – חייב; ושאר שרצים – אינו חייב החובל בהם אא"כ יצא מהם דם", וביאר המשנ"ב (שם ס"ק ל"ב) את ההבדל: "דקי"ל חבורה החוזרת לא שמה חבורה, וע"כ שאר שרצים שעורן רך ממש כבשר, במהרה נצרר בו הדם וישוב אח"כ לקדמותו, לפיכך אינו חייב עד שיצא דם, משא"כ ח' שרצים שאין עורן רך, אין נצרר בו הדם עד שנתהוה חבורה גמורה שאין חוזרת לקדמותו, ויש לחייבו אף בנצרר משום נטילת נשמה שבאותו מקום".

[6] כתב המגיד משנה (הל' שבת פ"ח ה"ז): "ורש"י פי' שהחיוב בחבלה הוא מפני שהוא צובע. ויש מי שפירש שהוא מפני נטילת נשמה שבאותו מקום. ולדברי שניהם אין צריך כגרוגרת אלא בפחות מכאן חייב". והביאו המשנ"ב (סי' שט"ז ס"ק כ"ט) וכתב: "טעם לחיוב חבלה הוא מפני נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש, וע"כ אפילו יצא הדם כל שהוא – או נצרר הדם כל שהוא חייב". וראה בשער הציון (שם ס"ק מ"ג).

[7] ראה בהרחבה הערה י'.

[8] אמנם אין בזה חובל כמבואר בהערות ג' וו' וראה בהערה י' וראה בהרחבה בפרק צ' דיני צידה סעי' ס"ג- ס"ד.

[9] עיין כה"ח (סי' שט"ז ס"ק ס"ג).

[10] כתב הרמב"ם (שבת פ"ח ה"ח): "במה דברים אמורים בחובל בבהמה וחיה ועוף וכיוצא בהם, אבל החובל בחבירו אף על פי שנתכוון להזיק – חייב מפני נחת רוחו, שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו והרי הוא כמתקן, ואף על פי שאינו צריך לדם שהוציא ממנו – חייב". וכתב בהשגות הראב"ד: "אבל החובל בחבירו אף על פי שנתכוין להזיק – חייב מפני נחת רוחו. א"א: כמה נפלאים דבריו ומתמיהין אסופותיו, שהרי אפילו קריעת בגדיו אם לא להטיל אימה על אנשי ביתו קראוהו עובד ע"ז (שבת ק"ה) וכ"ש חובל בחבירו (ואפילו) לנקימה", וכתב בשו"ע (חו"מ סי' תכ"ד סעי' ב') כדעת הרמב"ם, וז"ל: "החובל בחבירו בשבת – פטור מתשלומין אפילו הוא שוגג, כיון שיש בו מיתת בית דין".

וביאר המגן אברהם (סימן רע"ח ס"ק א'): "והקשה בספר טל אורות דף מ' דבחו"מ סימן תכ"ד פסק הטור דהחובל בחבירו בשבת – פטור מתשלומין משום שחייב מיתה, וכאן פסק דמלאכה שאינה צריכה לגופה – פטור. וי"ל דספוקי מספקא ליה, וגבי ממון – המוציא מחבירו עליו הראיה. ול"נ דלר' אבהו חובל חייב אפי' לר"ש אפי' אין צריך הדם לכלבו, עכ"ל. וביש"ש בב"ק פ"ח סימן כ"ב כתב דהחובל דרך מריבה דעתו שיצא ממנה דם הוי צריכה לגופה [ואין לומר מנא ידעינן שדעתו על כך וי"ל שמודה] וא"א שישבע על כך דאם כן דומה לנשבע להרע והוי כמו שבועת שוא. ועי"ל דסתמא דחבלה הוי צריך לגופה, עכ"ל. גם בשלטי גיבורים פ"ב דשבת הקשה קושיא זו ע"ש, ובמ"מ פ"ח ה"ח כתב מחלוקת אם חובל בדרך נקמה נקרא מתקן או מקלקל ופטור אפי' לר' יודא, ועסי' שי"ו ס"ח". וראה בבה"ל (סי' שט"ז סעי' ח' ד"ה "והחובל").

וכן כתב הבא"ח (ש"ש פרשת וארא סעי' י"ב): "וכן יש הרבה נכשלים בדבר זה דאע"פ דאינו מכה את חבירו אלא רק תופס בשר חבירו בראשי אצבעותיו בכל כוחו בחוזק כדי לצערו, וקורין לזה בערבי קרצ"א, ובזה נצרר הדם תחת העור. ולדעת הרמב"ם ז"ל החובל באדם או בבהמה דרך נקמה ה"ז חייב מן התורה, ולא הוי לזה דין מלאכה שאינה צריכה לגופה משום דאינו צריך לדם, ואף על פי שהעושה זאת דרך שחוק ובדיחות דהו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה, הא עכ"פ חייב מדברי סופרים". והטעם שהחובל בחבירו על מנת לצערו או בדרך נקמה הוי מלאכה הצריכה לגופה, כיון שמתישבת דעתו.

וכתב כה"ח (סי' שט"ז ס"ק ס"א): "ונראה לי דחובל לרפואה – חייב לכולי עלמא. מגן אברהם ס"ק ט"ו, אליה רבה אות י"ט, חיי אדם כלל ל"א אות ד'. ואפילו המכה את חבירו דרך שחוק או שאוחז בבשרו בחוזק עד שנתאדם – אסור מדברי סופרים".

וכתב המשנ"ב (סי' שט"ז ס"ק ל'): "נקט חבלה בשרצים משום דבהו יש שרצים שאין להם עור, ואינו חייב עד שיצא הדם כמו שמסיים המחבר, אבל כ"ש דיש חיוב חבלה בבהמה חיה ועוף, שכולם יש להם עור וחייב אפילו בנצרר. וכ"ז מיירי כשצריך לדם החבלה לכלבו או לאיזה ענין או לבשר שנצרר בו הדם להאכיל לכלבו עם דמו, דאל"ה הוא בכלל מקלקל ופטור. ויש מן הפוסקים שסוברין דלפיכך חייב בנצרר הדם, דאין זה בכלל קלקול אלא תקון, שדרך העולם להכותם כדי להחלישם שיהא נוח להכבש. ואם עשה חבלה באדם דרך נקמה או בבהמה חיה ועוף של חבירו באופן זה ויצא הדם או נצרר, דעת הרמב"ם שחייב בזה בכל גווני, כי איננו בכלל מקלקל, והטעם מפני שמיישב את דעתו בדבר זה וינוח יצרו, והואיל וחמתו שוככת בדבר זה הרי הוא כמתקן וחייב, וה"ה בקורע בחמתו, והראב"ד פוטר, עי"ש. ולכו"ע איסור יש בזה, דכל המקלקלין בכל מלאכות שבת אף שפטורין מחטאת מ"מ אסורין, וע"כ יזהר מאד שלא להכות שום חי בשבת הכאה שיכול לבוא לידי חבורה, כי עכ"פ איסור יש בדבר לכו"ע, והעולם נכשלין בזה".

[11] ראה בא"ח (ש"ש פרשת וארא סעי' י"ב), וראה בהרחבה בהערה הקודמת.

[12] ראה בהרחבה בחלק חמישי בדיני קטן.

[13] ובשלושת השבועות לא יכה אותם אפילו מכה קלה כי יש סכנה בדבר (שו"ע סי' תקנ"א סעי' י"ח; מאמר מרדכי למועדים ולימים פרק כ"ה סעי' י"ב).

[14]כתב הרמב"ם (הל' תלמוד תורה פרק ב' ה"ב): "ומכה אותן המלמד להטיל עליהם אימה, ואינו מכה אותם מכת אויב מוסר אכזרי, לפיכך לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות אלא ברצועה קטנה". וכן כתב בשו"ע (יו"ד סי' רמ"ה סעי' י').

[15] ראה בהערה י'. וכתב כה"ח (סי' שט"ז ס"ק ס"ב): "מי שהכה את בנו בשבת לייסרו ומחמת הכאה עשה בו חבורה והוציא ממנו דם – חייב, דאין זה דרך יסור לתוכחה לבן קטן אלא כי בשגעון ינהג. לב חיים חלק ג' סימן צ"ה, יעו"ש".

[16] אומרת הגמ' (מועד קטן י"ז ע"א): "שפחה של בית רבי מאי היא? דאמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול, אמרה: ליהוי ההוא גברא בשמתא, דקעבר משום: 'ולפני עור לא תתן מכשול'. דתניא: 'ולפני עור לא תתן מכשול' – במכה לבנו גדול הכתוב מדבר". ופרש"י (שם ד"ה "דקא עבר"): "דכיון דגדול הוא, שמא מבעט באביו, והוה ליה איהו מכשילו". ופסקו הרמב"ם (ממרים פ"ו ה"ט), ובהלכות ת"ת (פ"ו הי"ד) כתב שמנדין המכשיל את העיוור, וכן כתב השו"ע (יו"ד סי' של"ד סעי' מ"ג). וכתב השו"ע (שם סי' ר"מ סעי' כ'): "המכה לבנו גדול, היו מנדין אותו, שהרי עובר על 'לפני עור לא תתן מכשול' (ויקרא יט, יד).  ולא מקרי גדול לדבר זה, רק אחר כ"ב שנה או כ"ד שנה (בקונטרס פ"ק דקדושין וב"י ס"ס של"ד)".

[17] כתב בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' כ"ח): "המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה, כדרך שהרופאים עושים שהם מתכוונים ברפואה להרחיב פי המכה – הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא; ואם הפיסה כדי להוציא ממנה הליחה שבה – הרי זה מותר". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק פ"ח) שבמפיס כדי להוציא ליחה היינו שאינו חושש אם תסתם מיד. ועוד כתב שם (ס"ק פ"ט): "ואפילו אם יש דם ג"כ שמה עם הליחה – מותר, דאותו הדם והליחה שכנוס שם אין בו משום חבורה, ורק יזהר שלא ידחוק המכה להוציא דם מחדש". ובטעם ההיתר כתב המשנ"ב (שם ס"ק צ'), כיון דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופא במקום צער לא גזרו רבנן. ועיין מה שיישב לפי הרמב"ם שמלאכה שאינה צריכה לגופא חייב עליה. וראה עוד בבא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' ג') ובכה"ח שם (ס"ק קס"ט-ק"ע).

[18] ראה בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' מ"ח) ובמשנ"ב שם (ס"ק קמ"ז).

[19] ראה בהערה הקודמת.

[20] ראה בא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' ד').

[21]  כתב בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' כ"ח): "המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה, כדרך שהרופאים עושים שהם מתכוונים ברפואה להרחיב פי המכה – הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא; ואם הפיסה כדי להוציא ממנה הליחה שבה – הרי זה מותר", משמע שאפילו בכלי מותר, וכתב בביאור הלכה (שם ד"ה "כדי להרחיב"): "לכאורה לפה חייב היינו בכלי [ומ"מ אין בו משום גוזז משום תלישת העור, דהוא כמו צפורן שפרשה רובא דתו לא יניק מהגוף, כ"כ הפמ"ג, ובתו"ש אין סובר כן. ומרש"י שהביא הפמ"ג אין מוכרח, דאפשר דמיירי דלא חיסר מהעור רק שקלף העור לצד מעלה], דביד אין דרכה בכך, ואפ"ה אם להוציא ליחה – מותר. אבל ממ"א ש"ז סק"ז ופה בט"ז אות כ"ג משמע דמשום צערא לא הוי שרינן שבות כדרכו, וא"כ מה שאנו מתירין כשהוא להוציא ליחה הוא רק ביד ולא בכלי [פמ"ג]", וכן כתב בכה"ח שם (ס"ק קס"ו): "לכאורה לפה חייב היינו בכלי דביד הוי שלא כדרכה ומינה ליחה אף בכלי שרי. מיהו ממגן אברהם סימן ש"א ס"ק ז' וכאן סעיף ל"ג משמע קצת דבצערא לא התירו שבות כדרכו. משבצות זהב אות כ"א. ור"ל ואם כן אין להתיר להוציא ליחה כי אם ביד ולא בכלי, אמנם בשעת הצורך כגון שא"א ביד או בשינוי – מותר כדרכו, וכפשט השו"ע", ודלא כמג"א.

[22] וזה שונה מפתיחת מורסא שמותר לפתוח למרות שמוציא דם, מפני ששם הדם ככנוס בפנים, ולא נחשב כעשיית חבורה, אך באופן זה שהדם מובלע בבשר, יש איסור של עשיית חבורה. ועיין בבא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' ד') שכתב: "מותר ליתן הקטנית כדי שישאר פתוח, ומותר להחליף הבגד, דאי לא מחליף מסרח, ויזהר להכין העלה והאפונין שיטול עוקציהן מערב שבת, ואם יודע שמוציא דם בקנוח, לא יקנח דהוי פ"ר, כי זה הדם היה בלוע, וכ"ש דאסור לשרות הבגד במים כדי לקנחה, יען כי שרייתו זהו כבוסו, ועוד דאתו לידי סחיטה", וראה עוד במשנ"ב (סי' שכ"ח ס"ק צ') ובכה"ח שם (ס"ק קס"ט).

[23] וראה בפרק ע"ו דיני כלי שמלאכתו לאיסור והיתר סעי' כ"ד, שמחט היא ככלי שרוב מלאכתו לדבר שאסור לעשותו בשבת שמותר להשתמש בו לצורך גופו או מקומו. וראה בשו"ע (סי' ש"ח סעי' י"א), ולכן מותר להוציא על ידי מחט או פינצטה, כיון דהוי כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו.

[24] כתב המג"א (סי' שכ"ח ס"ק ל"ב): "מותר ליטול הקוץ במחט (משנה פי"ז ורמב"ם פכ"ה), ובלבד שיזהר שלא יוציא דם דעביד חבורה, כדאיתא רפ"י דסנהדרין", וראה בכה"ח (סי' ש"ח ס"ק צ"ו). וכתב במשנ"ב (סי' שכ"ח ס"ק פ"ח): "מותר ליטול הקוץ במחט, ובלבד שיזהר שלא יוציא דם דעביד חבורה, ואף דהוא מקלקל – מ"מ אסור הוא לכו"ע [מ"א]. ואף דבשחין התירו איסור דרבנן משום צערא וכדלקמיה, הכא כיון דאפשר להוציא הקוץ בלי הוצאת דם אין לעבור איסורא בכדי". וכתב בשער הציון (שם ס"ק ס"ג): "הוספנו זה כדי להציל המגן אברהם מקושית החמד משה שהקשה עליו מתוספות בשבת ק"ז ע"א, דמשמע שם דאפילו אי היה ודאי חביל גם כן לא אסרו לפי המסקנא, אמנם דעת המגן אברהם דדוקא היכא דאי אפשר להוציא הקוץ בלי חבלה, כגון שנתחב בעומקו, דאז הוא דומיא דמפיס מורסא, אבל היכא דאפשר – אסור". ועיין ביה"ל (סי' ש"ח ד"ה "קוץ"), אמנם כדברי המג"א כתב בשו"ע הרב (סי' ש"ח סעי' ל"ח) וכן פסק הבא"ח (ש"ש פר' מקץ סעי' י"ב).

[25] ראה בפרק (ס"א סעי' מ"ח ובהערה נ').

[26] ראה שו"ע (סי' שכ"ח סעי' מ"ח). וכתב הבא"ח (ש"ש פר' יתרו סעי' ו'): "ומ"מ אסור למצוץ דם שבין השינים ולפלוט, ואף על גב דהוי מפרק כלאחר יד אפ"ה אסור מד"ס, ועיין אחרונים ז"ל".

[27] ראה כה"ח (סי' שט"ז ס"ק ס"ג).

[28] ראה כה"ח (סי' שט"ז ס"ק ס"ג). ראה בהערה ג' וראה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ').

[29]ראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ'): "מעיקר הדין בכל השבתות כולם יש מי שאומר שאסור לאדם לשפשף את שיניו במברשת, אף על פי שברור לו שלא יצא דם מהחניכיים, ואף על פי שמשתמש במי פה נוזליים ולא במשחה. ומסתמכים על הכתוב ברמ"א (סי' של"ז סעי' ב'), וז"ל: "ואסור לכבד הבגדים על ידי מכבדות העשויים מקסמים שלא ישתברו קסמיהן". ולמרות שכתבו על זה הט"ז (שם ס"ק ג') והמשנ"ב (שם ס"ק י"ד) להקל שהרי גם אם נשתבר אינו מתכוון לכך וזה מקלקל, וכל המקלקלין – פטורין, עיין שם, מ"מ נהגו להחמיר, ועיין בביאור הלכה שם (ד"ה "שלא ישתברו"). ולמעשה היום במברשות של ימינו, אין חשש שמא ישבר הקיסם, אלא גזירה משום מברשות אחרות. ועיין בספר ברכי יוסף (שם אות א') שמפקפק בזה ומיקל, וגם המאמר מרדכי (והביאו הביאור הלכה שם) מיקל בזה, ועל כן בשבת כזו של ערב פסח מכיון שצריך לנקות היטב את השיניים ובין השיניים, כפי שכתוב בבן איש חי (ש"ר פרשת צו סעי' ח'), וז"ל: "ואחר אכילתו ינקה את שיניו בחתיכת עץ דקה שיכניסנה בחורין ובסדקין שבשיניו כדי שלא ישאר חמץ דבוק שם, ואחר ניקוי ירחוץ וידיח פיו היטב במים וישפשף שיניו באצבעו היטב דחמץ בפסח במשהו!" (ועיין שם המעשה שהביא בזה), לכן יש להקל בתנאי שהשיניים אינן מדממות ומשתמש במי פה". וראה  מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ס"ה), ושם (סי' ק"ד) מה שהארכנו בענין מטאטא.

[30] עיין שו"ע (סי' שכ"ח סעי' ל"ב) ולחונים עליו.

[31] ראה בפרק פ"ז דיני ממחק סעי' י"ד-ט"ז, וראה עוד בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ס"ה).

[32] ראה בהרחבה פרק ק"א דיני בישום והולדת ריח סעי' ו'.

[33] ראה בהרחבה בחלק חמישי דיני הכנה משבת לחול.

[34] ראה ברמ"א (סי' של"ז סעי' ב') ובבה"ל שם (ד"ה "שלא ישתברו") ובכה"ח שם (ס"ק י"ז).

[35]ראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ'): "ועל כן בשבת כזו של ערב פסח, מכיון שצריך לנקות היטב את השיניים ובין השיניים, כפי שכתוב בבן איש חי (צו שנה ראשונה סעי' ח'), וז"ל: 'ואחר אכילתו ינקה את שיניו בחתיכת עץ דקה שיכניסנה בחורין ובסדקין שבשיניו כדי שלא ישאר חמץ דבוק שם, ואחר ניקוי ירחוץ וידיח פיו היטב במים וישפשף שיניו באצבעו היטב דחמץ בפסח במשהו!" (ועיין שם המעשה שהביא בזה) וכו'". ולכן מי ששיניו אינן מדממות – ינקה עם מברשת ומי פה.

[36] ראה ש"ך (יו"ד סי' רי"ד ס"ק ב').

[37]ראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ'): "האם מותר לשטוף את המברשת, שהרי מן הדין אסור לשטוף כלי בשבת לצורך יום חול (אם משתמש במברשת ישנה ואחר כך זורק אותה – אין בעיה), וכאן אם רוצה להשתמש בה בפסח, צריך לנקות היטב שלא ישארו כלל ועיקר פירורי חמץ, לכן אין לעשות כן לכתחילה. אולם, יש אפשרות לשטוף ביום שבת בבוקר לפני ביעור חמץ, ובלבד שיתכוון שוב בשבת לנקות את שיניו, וכיון שזה לצורך אותו יום – מותר, ולמרות שהחמרנו לכתחילה בדיעבד אם לא משתמש בזה בסעודה אחרת – יכול לשטוף את המברשת, לבער ממנה את פירורי החמץ, ולהסתמך על מה שכתב ברמ"א (שו"ע סי' תמ"ד סעי' ג') שאם אדם בישל בסיר של חמץ ואינו יכול לקנח את החמץ בידיו – מותר להדיחו מעט בכדי שיצא החמץ משום צורך מצוה, ולכן מותר". והטעם שאין איסור סוחט היא, כיון שהמים לא נבלעים בגוף השיערות של המברשת אלא נמצאים בין השיערות, וא"כ זה איסור דרבנן ולצורך מצווה שלא יכשל באיסור חמץ התירו.

פרק פ"ט

חובל והוצאת דם

"חובל"

• אסור לחבול בשבת בין בגוף אדם, ובין בבעלי חיים ושרצים. ישנם שרצים שאסור מהתורה לחבול בהם – הוא דוקא באופן שהדם יוצא מן הגוף החוצה. וישנם שרצים שאסור מהתורה לחבול בהם אפילו שהדם נצרר תחת העור ולא יוצא החוצה, וכלהלן:

אדם, ובעלי חיים, ושרצים שיש להם עור [כגון: חיה, בהמה ועוף, וכן שמונת שרצים הנזכרים בתורה (ואלו הם: החולד והעכבר והתנשמת והאנקה והכח והחומט והצב והלטאה)[1]] – החובל בהם עובר על איסור תורה, אע"פ שהדם לא יצא לחוץ אלא נצרר בעור. ובשרצים שאין להם עור – אסור לחבול בהם מהתורה, דווקא באופן שהדם יצא החוצה[2].

חיוב חובל

• ונחלקו הראשונים משום איזו מלאכה נאסר "חובל" בשבת. יש אומרים משום "נטילת נשמה", יש אומרים משום "מפרק" [תולדת "דש"], ויש אומרים [שפעמים עובר] אף משום "צובע"^[3].

חובל בגוף

• אסור לחבול בגוף ולהוציא דם החוצה מן הגוף, והעושה כן משום שצריך לדם, הרי הוא עובר על איסור "חובל" מן התורה, ואפילו אם לא נחלש הגוף הנחבל[4]. וכמו כן, אפילו לא יצא הדם החוצה מן הגוף אלא נצרר תחת העור, באופן שאינו נבלע חזרה בגוף, הרי הוא עובר משום "חובל" מן התורה^[5].

שיעור יציאת הדם לחיוב

• שיעור הדם [כאשר יש לו בו צורך] שאדם חייב עליו מהתורה חטאת הינו – כל שהוא[6].

חבלה לקילקול

• אסור לחבול בגוף גם אם אין לאדם צורך מסוים בדם והוא "מקלקל בעלמא" (וכן לא תתישב דעתו על ידי ההכאה), והעושה כן עובר על איסור "חובל" מדרבנן^[7].

דוגמאות לפעולות אסורות משום "חובל"

גירוד הגוף עד שמשנה צבעו

• אסור לגרד את הגוף גירוד ממושך עד שהמקום מאדים ונשאר אדום זמן ממושך – מדרבנן [ומעבר לכך כאשר מגרד את ראשו צריך להיזהר שלא יבוא לידי פסיק רישיה ויהרוג כינים וכדו'][8].

גירוד שמוציא דם

גירוד פצע עד שיוצא דם

• אסור לגרד פצע [או מקום אחר בגוף] עד שיוצא ממנו דם – מדרבנן, משום "נטילת נשמה" או משום "מפרק"^[9].

חבלה כנקמה

• החובל בחברו או בבעלי חיים כדי להתנקם בו – עובר על איסור מהתורה, מפני שמיישב את דעתו, ויש אומרים שעובר על איסור דרבנן, מאחר ואין לו בחבלה זו תועלת הרי הוא בגדר מקלקל ופטור אבל אסור[10]. אמנם מלבד איסור זה על אדם לדעת שיש בהכאה זו משום השחתת המידות, ועוד שאמרו חז"ל (רמב"ם הל' דעות פ"ב ה"ג): כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה.

חבלה דרך שחוק

• צריך אדם להיזהר לא להכות את חבירו או את עצמו אפילו בדרך שחוק, וכן אסור לצבוט את הגוף בחזקה עד שהמקום מאדים לזמן ממושך[11].

מכה לבנו

• למרות שמן הדין לפעמים מותר לאבא להכות ברצועה קטנה[12] את בניו ובנותיו הקטנים כדי לחנכם[13], אך אסור להכותם [אפילו בימות החול] מכה נמרצת[14], ואם הכה אותם בשבת מכה חזקה עד שנצרר הדם תחת העור או עד שיצא דם לחוץ – עבר על איסור מהתורה, וי"א שעבר על איסור מדרבנן. מעבר לכך, על אדם לדעת שמטרת ההכאה היא כדי לחנך, ולא כדי להפיג את כעסו, ולכן אין להכות בחזקה ובפרט שהכאה חזקה גורמת ריחוק ולא חינוך[15].

הכאת ילדיו הגדולים

• אסור להכות את בניו ובנותיו הגדולים אפילו מכה שאינה חזקה גם בימות החול, משום "לפני עוור לא תתן מכשול", והמכה את בניו ובנותיו הגדולים מתחייב "נידוי"[16].

פתיחת פצע מוגלתי

• מותר לאדם שיש לו צער לפתוח, באמצעות מחט וכדו', "מורסה" [פצע מוגלתי] בשבת כדי להוציא את הליחה שבתוכה, אפילו אם ליחה זו מעורבת בדם ובשעה שמוציא את הליחה יוצא עמה גם אותו דם^[17]. אך אסור ללחוץ על הבשר כדי להוציא דם הבלוע[18].

פתיחת פצע שמקפיד שישאר פתוח

• ההיתר לפתוח "מורסה" בשבת הוא דווקא כאשר האדם אינו מקפיד שהפצע יישאר פתוח, אך כאשר הוא מקפיד שהפצע לא ייסתם שנית, יש בזה משום עשיית מלאכה כדרך הרופאים. ועל כן, כאשר האדם מקפיד שהפצע יישאר פתוח – אסור לפתוח את הפצע[19].

השארת פתח פתוח

• בזמנם אדם שיש בגופו נקב פתוח [מחמת כוויה וכדו'] וכדי שיתרפא צריך הנקב להישאר פתוח, וחוששים שמא הנקב ייסגר בשבת, היה מותר לתת שם קטנית וכיו"ב כדי שהפצע יישאר פתוח. ומכל מקום, צריך להקפיד להכין את הקטנית מבעוד יום^[20].

פתיחת פצע בכלי

• יש אומרים שמותר לפתוח את הפצע בעזרת כלי רפואי המיוחד לכך, ויש אומרים שאסור לפתוח בעזרת כלי רק בעזרת היד. למעשה אם ניתן לפתוח בעזרת היד או דבר שאין דרכו בכך כגון: מחט – מותר, ואם לאו – מותר על ידי כלי, ובפרט אם על ידי פתיחת הפצע ביד יש חשש שהפצע יגיע לידי זיהום[21].

קינוח פצע שידוע שמוציא דם

• פצע פתוח כנ"ל שידוע שהוא מוציא דם בקינוח – אסור לקנחו בשבת, מכיון שבקינוח הרי הוא דוחק את הבשר עד שיוצא הדם הבלוע^[22].

הוצאת קוץ מן הבשר

• קוץ שנתחב בבשרו של אדם – מותר להוציאו באמצעות מחט דקה או "פינצטה" בשבת[23], אך צריך להיזהר להוציאו באופן שלא יהיה פסיק רישיה שיצא דם[24].
• לגבי האם מותר להטביל את המחט באלכהול וכדו' בחלק חמישי בדיני חולה.

הנחת בגד על פצע

• אדם שנעשתה חבורה בגופו ורוצה להניח עליה בגד – צריך לשטוף קודם את הדם ורק אח"כ להניח עליה את הבגד, אמנם מותר לנגב בנייר טואלט וכדו' ולאחר מכן לחבוש את הפצע[25]. ראה בחלק חמישי בדיני חולה.

מציצת דם שבין השיניים

• אסור למצוץ דם שבין השיניים בשבת[26].

חציצת שיניים

• אסור לנקר את השיניים בקיסמים [עשויים עץ או פלסטיק] באופן שבוודאות יצא דם על ידם[27]. ועל כן טוב יעשה אם יבדוק מערב שבת אם השימוש בהם מוציא דם מחניכיו.

צחצוח שיניים בשבת

חניכיים חלשות

• אדם שיודע שחניכיו חלשות ובשעת צחצוח השיניים במברשת החניכיים מדממות בוודאות – אסור לו לצחצח שיניים במברשת שיניים בשבת [אף ללא משחת שיניים], משום פסיק רישיה[28].

בדיקת מברשת השיניים

• הרוצה לצחצח שיניו בשבת צריך לבדוק מערב שבת שצחצוח במברשת השיניים לא גורם לדימום בחניכיים[29].
• יש אוסרים להשתמש במברשת שמא יקרע סיב מסיבי המברשת, ועל כן לשיטתם יבדוק מערב שבת שלא נקרע החוט מסיבי המברשת תוך כדי צחצוח. אמנם למעשה – מותר, כיון שמברשת שיניים שלנו לא נתלשים ממנה סיבים. וראה בהרחבה בחלק חמישי דיני טיטוא בשבת].

חניכיים לא רגישות

• אדם היודע שאין רגישות מיוחדת לחניכיו ואין זה וודאי שידממו בשעת הצחצוח – מותר לו לצחצח שיניו במברשת שיניים.

צחצוח לשם נקיות

• המצחצח שיניים בשבת [באופן המותר], והרופא הורה לו שעליו לצחצח בצורה מסויימת – צריך לכוון שמצחצח לשם נקיות ולא לשם רפואה[30].

משחת שיניים

• אסור לצחצח שיניים בשבת עם משחת שיניים, משום "ממרח"[31].

מי פה

• מותר לצחצח שיניים עם מי פה באופן שנותן את מי הפה על גבי מברשת השיניים ומצחצח. אמנם, טוב שלא לתת מי פה לתוך כוס עם מים, משום "הולדת ריח"[32].

ניקוי המברשת לאחר השימוש

• לאחר שגומר להשתמש במברשת שיניים – אין לנקותה, משום הכנה משבת לחול[33].

צחצוח שיניים בערב פסח שחל בשבת

ניקוי שיניים לפני הפסח

• חייב אדם לנקות היטב את שיניו בערב פסח. ולכן, לפני סוף זמן אכילת חמץ צריך אדם לנקות ולצחצח את שיניו היטב בין השיניים ולוודא שלא נשאר שם חמץ, וכל זאת גם כאשר ערב פסח חל בשבת.

צחצוח מברשת שסיביה נקרעים

• מותר לאדם לצחצח שיניים בערב פסח שחל בשבת במברשת שיניים גם כאשר יש חשש שיקרעו סיבים במברשת השיניים[34] .

שיניים שאינן מדממות

• אדם ששיניו אינן מדממות בעת צחצוח עם מברשת שיניים, יצחצח שיניו במברשת ומי פה[35].

שיניים מדממות

• אדם ששיניו מדממות בעת צחצוח במברשת שיניים – יחצוץ את שיניו בקיסם או חוט דנטאלי [אם חתך אותו מערב שבת] באופן שלא יגרם לו דימום.

צחצוח בשבת לאדם שלא רגיל בכך

• אדם שנהג לא לצחצח שיניים בשבת משך כל השנה כולה – מותר לו לצחצח שיניו בשבת זו ואינו צריך "התרת נדרים" על מנהגו, מכיון שאינו מתכוון לבטל את מנהגו אלא לצחצח ביום זה בלבד ועושה כן כדי להינצל מאיסור "חמץ" או חשש ל"חמץ". ואנן סהדי שלא התכוון שמנהגו יחול גם על ערב פסח שחל בשבת[36].

רוצה לזרוק את המברשת לאחר השימוש

• אדם שסיים לצחצח את השיניים במברשת בשבת זו – לכתחילה יזרוק את המברשת לפח יחד עם שאר שאריות החמץ.

שמירת המברשת לפסח

• המצחצח שיניו בשבת זו במברשת חדשה ורוצה להמשיך להשתמש בה במהלך הפסח – ינקה את המברשת היטב וישתמש בה שוב במהלך השבת כדי שלא יהיה מכין משבת ליום טוב [או חול]. ואם אינו יכול להשתמש באותה מברשת שוב במהלך השבת – מותר לו לנקותה בשבת זו למרות שהוא מכינה ליום טוב או לחול, משום שעושה כן לצורך מצווה[37].

[1] כתב הרמב"ם (שבת פ"ח ה"ט): "שמנה שרצים האמורים בתורה (ואלו הם: החולד והעכבר והתנשמת והאנקה והכח והחומט והצב והלטאה) הן שיש להן עורות לענין שבת כמו חיה ובהמה ועוף, אבל שאר שקצים ורמשים אין להן עור, לפיכך החובל בהן – פטור. ואחד החובל בבהמה חיה ועוף או בשמנה שרצים ועשה בהן חבורה ויצא מהם דם או שנצרר הדם, אף על פי שלא יצא – חייב". וראה בהערה הבאה.

[2] שו"ע (סי' שט"ז סעי' ח'): "שמונה שרצים האמורים בתורה, הצדן – חייב, והחובל בהם, אף על פי שלא יצא מהם דם אלא נצרר תחת העור – חייב; ושאר שרצים – אינו חייב החובל בהם אא"כ יצא מהם דם". וביאר הכה"ח (שם בס"ק נ"ח): "כתב הר"ן: החובל בשמונה שרצים עד שנצרר הדם – חייב, דכיון שיש להם עור העור מעכב הדם מלצאת, ואלמלא העור מעכבו היה יוצא, ולפיכך חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש, אבל שאר שרצים, כיון שאין להם עור שיעכב הדם אילו היה נעקר ממקומו היה יוצא לחוץ, ומשום הכי כל שלא יצא לחוץ – פטור, אבל כשיצא לחוץ – חייב אף בשאר שרצים משום נטילת נשמה. ט"ז ס"ק ה'. וכן כתב הלבוש. וכל שכן החובל בבהמה וחיה ועוף דחייב אפילו בנצרר הדם, כיון שכולם יש להם עור".

[3] כתב בבה"ל (סי' שט"ז סעי' ח' ד"ה "והחובל"): "דעת הרמב"ם דחובל חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש, דדמים שמפרק מתחת העור כמפרק תבואה מקשיה דמי, ואף על פי שלא יצאו לחוץ מ"מ נעקרו ממקום חבורם, ולפ"ז בעינן שיצא דם כשיעור גרוגרת ממקום למקום לענין חיוב חטאת כמו בדש, גם אם חבל בשרו לאחר מיתה ויצא דם – חייב [כ"כ הפמ"ג והוכיח זה מגמרא]. וי"א דחיובא דחובל הוא מחמת נטילת נשמה שבאותו מקום שחבל, כי הדם הוא הנפש, וא"כ לא בעינן שיעורא. ורוב הפוסקים הסכימו לזה, היינו רש"י בפרק אלו טרפות דף מ"ו [ועיין בפרק ח' שרצים במשנה ברש"י שם, ומשמע דבחולין חזר רש"י והסכים לטעם זה] והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והמאירי, וגם התוספות בפרק ח' שרצים הסכימו דטעם זה עיקר. ומ"מ פעמים שחייב אף משום צובע, כגון שנצטבע העור כשיעור צביעה ע"י הדם שנתקבץ תחתיו מן החבלה ויש לו איזה צורך בצביעה זו, כן הכריע הרשב"א בחידושיו. וביאר בזה הירושלמי דקאמר דנצרר הדם חייב משום צובע, ע"ש". וראה בכה"ח (שם ס"ק ס') שהביא את שיטות הראשונים הנ"ל וביאר דלמ"ד שחובל משום מפרק הרי אין דישה אלא בגידולי קרקע, ויישב דבהמה חשיב כגידולי קרקע.

[4] תוס' (שבת ע"ה ע"א ד"ה "כי היכי"): "אבל אין לפרש דנטילת נשמה היינו שמחליש אותו דבר שחובל בו, דגבי דם בתולים מה צריך לחלישות האשה?! וגבי מילה מה צריך לחלישות התינוק?! אלא לנטילת הדם קרי נטילת נשמה כדפירש".

[5] כתב בשו"ע (סי' שט"ז סעי' ח'): "שמונה שרצים האמורים בתורה, הצדן – חייב, והחובל בהם, אף על פי שלא יצא מהם דם אלא נצרר תחת העור – חייב; ושאר שרצים – אינו חייב החובל בהם אא"כ יצא מהם דם", וביאר המשנ"ב (שם ס"ק ל"ב) את ההבדל: "דקי"ל חבורה החוזרת לא שמה חבורה, וע"כ שאר שרצים שעורן רך ממש כבשר, במהרה נצרר בו הדם וישוב אח"כ לקדמותו, לפיכך אינו חייב עד שיצא דם, משא"כ ח' שרצים שאין עורן רך, אין נצרר בו הדם עד שנתהוה חבורה גמורה שאין חוזרת לקדמותו, ויש לחייבו אף בנצרר משום נטילת נשמה שבאותו מקום".

[6] כתב המגיד משנה (הל' שבת פ"ח ה"ז): "ורש"י פי' שהחיוב בחבלה הוא מפני שהוא צובע. ויש מי שפירש שהוא מפני נטילת נשמה שבאותו מקום. ולדברי שניהם אין צריך כגרוגרת אלא בפחות מכאן חייב". והביאו המשנ"ב (סי' שט"ז ס"ק כ"ט) וכתב: "טעם לחיוב חבלה הוא מפני נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש, וע"כ אפילו יצא הדם כל שהוא – או נצרר הדם כל שהוא חייב". וראה בשער הציון (שם ס"ק מ"ג).

[7] ראה בהרחבה הערה י'.

[8] אמנם אין בזה חובל כמבואר בהערות ג' וו' וראה בהערה י' וראה בהרחבה בפרק צ' דיני צידה סעי' ס"ג- ס"ד.

[9] עיין כה"ח (סי' שט"ז ס"ק ס"ג).

[10] כתב הרמב"ם (שבת פ"ח ה"ח): "במה דברים אמורים בחובל בבהמה וחיה ועוף וכיוצא בהם, אבל החובל בחבירו אף על פי שנתכוון להזיק – חייב מפני נחת רוחו, שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו והרי הוא כמתקן, ואף על פי שאינו צריך לדם שהוציא ממנו – חייב". וכתב בהשגות הראב"ד: "אבל החובל בחבירו אף על פי שנתכוין להזיק – חייב מפני נחת רוחו. א"א: כמה נפלאים דבריו ומתמיהין אסופותיו, שהרי אפילו קריעת בגדיו אם לא להטיל אימה על אנשי ביתו קראוהו עובד ע"ז (שבת ק"ה) וכ"ש חובל בחבירו (ואפילו) לנקימה", וכתב בשו"ע (חו"מ סי' תכ"ד סעי' ב') כדעת הרמב"ם, וז"ל: "החובל בחבירו בשבת – פטור מתשלומין אפילו הוא שוגג, כיון שיש בו מיתת בית דין".

וביאר המגן אברהם (סימן רע"ח ס"ק א'): "והקשה בספר טל אורות דף מ' דבחו"מ סימן תכ"ד פסק הטור דהחובל בחבירו בשבת – פטור מתשלומין משום שחייב מיתה, וכאן פסק דמלאכה שאינה צריכה לגופה – פטור. וי"ל דספוקי מספקא ליה, וגבי ממון – המוציא מחבירו עליו הראיה. ול"נ דלר' אבהו חובל חייב אפי' לר"ש אפי' אין צריך הדם לכלבו, עכ"ל. וביש"ש בב"ק פ"ח סימן כ"ב כתב דהחובל דרך מריבה דעתו שיצא ממנה דם הוי צריכה לגופה [ואין לומר מנא ידעינן שדעתו על כך וי"ל שמודה] וא"א שישבע על כך דאם כן דומה לנשבע להרע והוי כמו שבועת שוא. ועי"ל דסתמא דחבלה הוי צריך לגופה, עכ"ל. גם בשלטי גיבורים פ"ב דשבת הקשה קושיא זו ע"ש, ובמ"מ פ"ח ה"ח כתב מחלוקת אם חובל בדרך נקמה נקרא מתקן או מקלקל ופטור אפי' לר' יודא, ועסי' שי"ו ס"ח". וראה בבה"ל (סי' שט"ז סעי' ח' ד"ה "והחובל").

וכן כתב הבא"ח (ש"ש פרשת וארא סעי' י"ב): "וכן יש הרבה נכשלים בדבר זה דאע"פ דאינו מכה את חבירו אלא רק תופס בשר חבירו בראשי אצבעותיו בכל כוחו בחוזק כדי לצערו, וקורין לזה בערבי קרצ"א, ובזה נצרר הדם תחת העור. ולדעת הרמב"ם ז"ל החובל באדם או בבהמה דרך נקמה ה"ז חייב מן התורה, ולא הוי לזה דין מלאכה שאינה צריכה לגופה משום דאינו צריך לדם, ואף על פי שהעושה זאת דרך שחוק ובדיחות דהו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה, הא עכ"פ חייב מדברי סופרים". והטעם שהחובל בחבירו על מנת לצערו או בדרך נקמה הוי מלאכה הצריכה לגופה, כיון שמתישבת דעתו.

וכתב כה"ח (סי' שט"ז ס"ק ס"א): "ונראה לי דחובל לרפואה – חייב לכולי עלמא. מגן אברהם ס"ק ט"ו, אליה רבה אות י"ט, חיי אדם כלל ל"א אות ד'. ואפילו המכה את חבירו דרך שחוק או שאוחז בבשרו בחוזק עד שנתאדם – אסור מדברי סופרים".

וכתב המשנ"ב (סי' שט"ז ס"ק ל'): "נקט חבלה בשרצים משום דבהו יש שרצים שאין להם עור, ואינו חייב עד שיצא הדם כמו שמסיים המחבר, אבל כ"ש דיש חיוב חבלה בבהמה חיה ועוף, שכולם יש להם עור וחייב אפילו בנצרר. וכ"ז מיירי כשצריך לדם החבלה לכלבו או לאיזה ענין או לבשר שנצרר בו הדם להאכיל לכלבו עם דמו, דאל"ה הוא בכלל מקלקל ופטור. ויש מן הפוסקים שסוברין דלפיכך חייב בנצרר הדם, דאין זה בכלל קלקול אלא תקון, שדרך העולם להכותם כדי להחלישם שיהא נוח להכבש. ואם עשה חבלה באדם דרך נקמה או בבהמה חיה ועוף של חבירו באופן זה ויצא הדם או נצרר, דעת הרמב"ם שחייב בזה בכל גווני, כי איננו בכלל מקלקל, והטעם מפני שמיישב את דעתו בדבר זה וינוח יצרו, והואיל וחמתו שוככת בדבר זה הרי הוא כמתקן וחייב, וה"ה בקורע בחמתו, והראב"ד פוטר, עי"ש. ולכו"ע איסור יש בזה, דכל המקלקלין בכל מלאכות שבת אף שפטורין מחטאת מ"מ אסורין, וע"כ יזהר מאד שלא להכות שום חי בשבת הכאה שיכול לבוא לידי חבורה, כי עכ"פ איסור יש בדבר לכו"ע, והעולם נכשלין בזה".

[11] ראה בא"ח (ש"ש פרשת וארא סעי' י"ב), וראה בהרחבה בהערה הקודמת.

[12] ראה בהרחבה בחלק חמישי בדיני קטן.

[13] ובשלושת השבועות לא יכה אותם אפילו מכה קלה כי יש סכנה בדבר (שו"ע סי' תקנ"א סעי' י"ח; מאמר מרדכי למועדים ולימים פרק כ"ה סעי' י"ב).

[14]כתב הרמב"ם (הל' תלמוד תורה פרק ב' ה"ב): "ומכה אותן המלמד להטיל עליהם אימה, ואינו מכה אותם מכת אויב מוסר אכזרי, לפיכך לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות אלא ברצועה קטנה". וכן כתב בשו"ע (יו"ד סי' רמ"ה סעי' י').

[15] ראה בהערה י'. וכתב כה"ח (סי' שט"ז ס"ק ס"ב): "מי שהכה את בנו בשבת לייסרו ומחמת הכאה עשה בו חבורה והוציא ממנו דם – חייב, דאין זה דרך יסור לתוכחה לבן קטן אלא כי בשגעון ינהג. לב חיים חלק ג' סימן צ"ה, יעו"ש".

[16] אומרת הגמ' (מועד קטן י"ז ע"א): "שפחה של בית רבי מאי היא? דאמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול, אמרה: ליהוי ההוא גברא בשמתא, דקעבר משום: 'ולפני עור לא תתן מכשול'. דתניא: 'ולפני עור לא תתן מכשול' – במכה לבנו גדול הכתוב מדבר". ופרש"י (שם ד"ה "דקא עבר"): "דכיון דגדול הוא, שמא מבעט באביו, והוה ליה איהו מכשילו". ופסקו הרמב"ם (ממרים פ"ו ה"ט), ובהלכות ת"ת (פ"ו הי"ד) כתב שמנדין המכשיל את העיוור, וכן כתב השו"ע (יו"ד סי' של"ד סעי' מ"ג). וכתב השו"ע (שם סי' ר"מ סעי' כ'): "המכה לבנו גדול, היו מנדין אותו, שהרי עובר על 'לפני עור לא תתן מכשול' (ויקרא יט, יד).  ולא מקרי גדול לדבר זה, רק אחר כ"ב שנה או כ"ד שנה (בקונטרס פ"ק דקדושין וב"י ס"ס של"ד)".

[17] כתב בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' כ"ח): "המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה, כדרך שהרופאים עושים שהם מתכוונים ברפואה להרחיב פי המכה – הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא; ואם הפיסה כדי להוציא ממנה הליחה שבה – הרי זה מותר". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק פ"ח) שבמפיס כדי להוציא ליחה היינו שאינו חושש אם תסתם מיד. ועוד כתב שם (ס"ק פ"ט): "ואפילו אם יש דם ג"כ שמה עם הליחה – מותר, דאותו הדם והליחה שכנוס שם אין בו משום חבורה, ורק יזהר שלא ידחוק המכה להוציא דם מחדש". ובטעם ההיתר כתב המשנ"ב (שם ס"ק צ'), כיון דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופא במקום צער לא גזרו רבנן. ועיין מה שיישב לפי הרמב"ם שמלאכה שאינה צריכה לגופא חייב עליה. וראה עוד בבא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' ג') ובכה"ח שם (ס"ק קס"ט-ק"ע).

[18] ראה בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' מ"ח) ובמשנ"ב שם (ס"ק קמ"ז).

[19] ראה בהערה הקודמת.

[20] ראה בא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' ד').

[21]  כתב בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' כ"ח): "המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה, כדרך שהרופאים עושים שהם מתכוונים ברפואה להרחיב פי המכה – הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא; ואם הפיסה כדי להוציא ממנה הליחה שבה – הרי זה מותר", משמע שאפילו בכלי מותר, וכתב בביאור הלכה (שם ד"ה "כדי להרחיב"): "לכאורה לפה חייב היינו בכלי [ומ"מ אין בו משום גוזז משום תלישת העור, דהוא כמו צפורן שפרשה רובא דתו לא יניק מהגוף, כ"כ הפמ"ג, ובתו"ש אין סובר כן. ומרש"י שהביא הפמ"ג אין מוכרח, דאפשר דמיירי דלא חיסר מהעור רק שקלף העור לצד מעלה], דביד אין דרכה בכך, ואפ"ה אם להוציא ליחה – מותר. אבל ממ"א ש"ז סק"ז ופה בט"ז אות כ"ג משמע דמשום צערא לא הוי שרינן שבות כדרכו, וא"כ מה שאנו מתירין כשהוא להוציא ליחה הוא רק ביד ולא בכלי [פמ"ג]", וכן כתב בכה"ח שם (ס"ק קס"ו): "לכאורה לפה חייב היינו בכלי דביד הוי שלא כדרכה ומינה ליחה אף בכלי שרי. מיהו ממגן אברהם סימן ש"א ס"ק ז' וכאן סעיף ל"ג משמע קצת דבצערא לא התירו שבות כדרכו. משבצות זהב אות כ"א. ור"ל ואם כן אין להתיר להוציא ליחה כי אם ביד ולא בכלי, אמנם בשעת הצורך כגון שא"א ביד או בשינוי – מותר כדרכו, וכפשט השו"ע", ודלא כמג"א.

[22] וזה שונה מפתיחת מורסא שמותר לפתוח למרות שמוציא דם, מפני ששם הדם ככנוס בפנים, ולא נחשב כעשיית חבורה, אך באופן זה שהדם מובלע בבשר, יש איסור של עשיית חבורה. ועיין בבא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' ד') שכתב: "מותר ליתן הקטנית כדי שישאר פתוח, ומותר להחליף הבגד, דאי לא מחליף מסרח, ויזהר להכין העלה והאפונין שיטול עוקציהן מערב שבת, ואם יודע שמוציא דם בקנוח, לא יקנח דהוי פ"ר, כי זה הדם היה בלוע, וכ"ש דאסור לשרות הבגד במים כדי לקנחה, יען כי שרייתו זהו כבוסו, ועוד דאתו לידי סחיטה", וראה עוד במשנ"ב (סי' שכ"ח ס"ק צ') ובכה"ח שם (ס"ק קס"ט).

[23] וראה בפרק ע"ו דיני כלי שמלאכתו לאיסור והיתר סעי' כ"ד, שמחט היא ככלי שרוב מלאכתו לדבר שאסור לעשותו בשבת שמותר להשתמש בו לצורך גופו או מקומו. וראה בשו"ע (סי' ש"ח סעי' י"א), ולכן מותר להוציא על ידי מחט או פינצטה, כיון דהוי כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו.

[24] כתב המג"א (סי' שכ"ח ס"ק ל"ב): "מותר ליטול הקוץ במחט (משנה פי"ז ורמב"ם פכ"ה), ובלבד שיזהר שלא יוציא דם דעביד חבורה, כדאיתא רפ"י דסנהדרין", וראה בכה"ח (סי' ש"ח ס"ק צ"ו). וכתב במשנ"ב (סי' שכ"ח ס"ק פ"ח): "מותר ליטול הקוץ במחט, ובלבד שיזהר שלא יוציא דם דעביד חבורה, ואף דהוא מקלקל – מ"מ אסור הוא לכו"ע [מ"א]. ואף דבשחין התירו איסור דרבנן משום צערא וכדלקמיה, הכא כיון דאפשר להוציא הקוץ בלי הוצאת דם אין לעבור איסורא בכדי". וכתב בשער הציון (שם ס"ק ס"ג): "הוספנו זה כדי להציל המגן אברהם מקושית החמד משה שהקשה עליו מתוספות בשבת ק"ז ע"א, דמשמע שם דאפילו אי היה ודאי חביל גם כן לא אסרו לפי המסקנא, אמנם דעת המגן אברהם דדוקא היכא דאי אפשר להוציא הקוץ בלי חבלה, כגון שנתחב בעומקו, דאז הוא דומיא דמפיס מורסא, אבל היכא דאפשר – אסור". ועיין ביה"ל (סי' ש"ח ד"ה "קוץ"), אמנם כדברי המג"א כתב בשו"ע הרב (סי' ש"ח סעי' ל"ח) וכן פסק הבא"ח (ש"ש פר' מקץ סעי' י"ב).

[25] ראה בפרק (ס"א סעי' מ"ח ובהערה נ').

[26] ראה שו"ע (סי' שכ"ח סעי' מ"ח). וכתב הבא"ח (ש"ש פר' יתרו סעי' ו'): "ומ"מ אסור למצוץ דם שבין השינים ולפלוט, ואף על גב דהוי מפרק כלאחר יד אפ"ה אסור מד"ס, ועיין אחרונים ז"ל".

[27] ראה כה"ח (סי' שט"ז ס"ק ס"ג).

[28] ראה כה"ח (סי' שט"ז ס"ק ס"ג). ראה בהערה ג' וראה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ').

[29]ראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ'): "מעיקר הדין בכל השבתות כולם יש מי שאומר שאסור לאדם לשפשף את שיניו במברשת, אף על פי שברור לו שלא יצא דם מהחניכיים, ואף על פי שמשתמש במי פה נוזליים ולא במשחה. ומסתמכים על הכתוב ברמ"א (סי' של"ז סעי' ב'), וז"ל: "ואסור לכבד הבגדים על ידי מכבדות העשויים מקסמים שלא ישתברו קסמיהן". ולמרות שכתבו על זה הט"ז (שם ס"ק ג') והמשנ"ב (שם ס"ק י"ד) להקל שהרי גם אם נשתבר אינו מתכוון לכך וזה מקלקל, וכל המקלקלין – פטורין, עיין שם, מ"מ נהגו להחמיר, ועיין בביאור הלכה שם (ד"ה "שלא ישתברו"). ולמעשה היום במברשות של ימינו, אין חשש שמא ישבר הקיסם, אלא גזירה משום מברשות אחרות. ועיין בספר ברכי יוסף (שם אות א') שמפקפק בזה ומיקל, וגם המאמר מרדכי (והביאו הביאור הלכה שם) מיקל בזה, ועל כן בשבת כזו של ערב פסח מכיון שצריך לנקות היטב את השיניים ובין השיניים, כפי שכתוב בבן איש חי (ש"ר פרשת צו סעי' ח'), וז"ל: "ואחר אכילתו ינקה את שיניו בחתיכת עץ דקה שיכניסנה בחורין ובסדקין שבשיניו כדי שלא ישאר חמץ דבוק שם, ואחר ניקוי ירחוץ וידיח פיו היטב במים וישפשף שיניו באצבעו היטב דחמץ בפסח במשהו!" (ועיין שם המעשה שהביא בזה), לכן יש להקל בתנאי שהשיניים אינן מדממות ומשתמש במי פה". וראה  מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ס"ה), ושם (סי' ק"ד) מה שהארכנו בענין מטאטא.

[30] עיין שו"ע (סי' שכ"ח סעי' ל"ב) ולחונים עליו.

[31] ראה בפרק פ"ז דיני ממחק סעי' י"ד-ט"ז, וראה עוד בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ס"ה).

[32] ראה בהרחבה פרק ק"א דיני בישום והולדת ריח סעי' ו'.

[33] ראה בהרחבה בחלק חמישי דיני הכנה משבת לחול.

[34] ראה ברמ"א (סי' של"ז סעי' ב') ובבה"ל שם (ד"ה "שלא ישתברו") ובכה"ח שם (ס"ק י"ז).

[35]ראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ'): "ועל כן בשבת כזו של ערב פסח, מכיון שצריך לנקות היטב את השיניים ובין השיניים, כפי שכתוב בבן איש חי (צו שנה ראשונה סעי' ח'), וז"ל: 'ואחר אכילתו ינקה את שיניו בחתיכת עץ דקה שיכניסנה בחורין ובסדקין שבשיניו כדי שלא ישאר חמץ דבוק שם, ואחר ניקוי ירחוץ וידיח פיו היטב במים וישפשף שיניו באצבעו היטב דחמץ בפסח במשהו!" (ועיין שם המעשה שהביא בזה) וכו'". ולכן מי ששיניו אינן מדממות – ינקה עם מברשת ומי פה.

[36] ראה ש"ך (יו"ד סי' רי"ד ס"ק ב').

[37]ראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ'): "האם מותר לשטוף את המברשת, שהרי מן הדין אסור לשטוף כלי בשבת לצורך יום חול (אם משתמש במברשת ישנה ואחר כך זורק אותה – אין בעיה), וכאן אם רוצה להשתמש בה בפסח, צריך לנקות היטב שלא ישארו כלל ועיקר פירורי חמץ, לכן אין לעשות כן לכתחילה. אולם, יש אפשרות לשטוף ביום שבת בבוקר לפני ביעור חמץ, ובלבד שיתכוון שוב בשבת לנקות את שיניו, וכיון שזה לצורך אותו יום – מותר, ולמרות שהחמרנו לכתחילה בדיעבד אם לא משתמש בזה בסעודה אחרת – יכול לשטוף את המברשת, לבער ממנה את פירורי החמץ, ולהסתמך על מה שכתב ברמ"א (שו"ע סי' תמ"ד סעי' ג') שאם אדם בישל בסיר של חמץ ואינו יכול לקנח את החמץ בידיו – מותר להדיחו מעט בכדי שיצא החמץ משום צורך מצוה, ולכן מותר". והטעם שאין איסור סוחט היא, כיון שהמים לא נבלעים בגוף השיערות של המברשת אלא נמצאים בין השיערות, וא"כ זה איסור דרבנן ולצורך מצווה שלא יכשל באיסור חמץ התירו.

פרק פ"ט

חובל והוצאת דם

"חובל"

• אסור לחבול בשבת בין בגוף אדם, ובין בבעלי חיים ושרצים. ישנם שרצים שאסור מהתורה לחבול בהם – הוא דוקא באופן שהדם יוצא מן הגוף החוצה. וישנם שרצים שאסור מהתורה לחבול בהם אפילו שהדם נצרר תחת העור ולא יוצא החוצה, וכלהלן:

אדם, ובעלי חיים, ושרצים שיש להם עור [כגון: חיה, בהמה ועוף, וכן שמונת שרצים הנזכרים בתורה (ואלו הם: החולד והעכבר והתנשמת והאנקה והכח והחומט והצב והלטאה)[1]] – החובל בהם עובר על איסור תורה, אע"פ שהדם לא יצא לחוץ אלא נצרר בעור. ובשרצים שאין להם עור – אסור לחבול בהם מהתורה, דווקא באופן שהדם יצא החוצה[2].

חיוב חובל

• ונחלקו הראשונים משום איזו מלאכה נאסר "חובל" בשבת. יש אומרים משום "נטילת נשמה", יש אומרים משום "מפרק" [תולדת "דש"], ויש אומרים [שפעמים עובר] אף משום "צובע"^[3].

חובל בגוף

• אסור לחבול בגוף ולהוציא דם החוצה מן הגוף, והעושה כן משום שצריך לדם, הרי הוא עובר על איסור "חובל" מן התורה, ואפילו אם לא נחלש הגוף הנחבל[4]. וכמו כן, אפילו לא יצא הדם החוצה מן הגוף אלא נצרר תחת העור, באופן שאינו נבלע חזרה בגוף, הרי הוא עובר משום "חובל" מן התורה^[5].

שיעור יציאת הדם לחיוב

• שיעור הדם [כאשר יש לו בו צורך] שאדם חייב עליו מהתורה חטאת הינו – כל שהוא[6].

חבלה לקילקול

• אסור לחבול בגוף גם אם אין לאדם צורך מסוים בדם והוא "מקלקל בעלמא" (וכן לא תתישב דעתו על ידי ההכאה), והעושה כן עובר על איסור "חובל" מדרבנן^[7].

דוגמאות לפעולות אסורות משום "חובל"

גירוד הגוף עד שמשנה צבעו

• אסור לגרד את הגוף גירוד ממושך עד שהמקום מאדים ונשאר אדום זמן ממושך – מדרבנן [ומעבר לכך כאשר מגרד את ראשו צריך להיזהר שלא יבוא לידי פסיק רישיה ויהרוג כינים וכדו'][8].

גירוד שמוציא דם

גירוד פצע עד שיוצא דם

• אסור לגרד פצע [או מקום אחר בגוף] עד שיוצא ממנו דם – מדרבנן, משום "נטילת נשמה" או משום "מפרק"^[9].

חבלה כנקמה

• החובל בחברו או בבעלי חיים כדי להתנקם בו – עובר על איסור מהתורה, מפני שמיישב את דעתו, ויש אומרים שעובר על איסור דרבנן, מאחר ואין לו בחבלה זו תועלת הרי הוא בגדר מקלקל ופטור אבל אסור[10]. אמנם מלבד איסור זה על אדם לדעת שיש בהכאה זו משום השחתת המידות, ועוד שאמרו חז"ל (רמב"ם הל' דעות פ"ב ה"ג): כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה.

חבלה דרך שחוק

• צריך אדם להיזהר לא להכות את חבירו או את עצמו אפילו בדרך שחוק, וכן אסור לצבוט את הגוף בחזקה עד שהמקום מאדים לזמן ממושך[11].

מכה לבנו

• למרות שמן הדין לפעמים מותר לאבא להכות ברצועה קטנה[12] את בניו ובנותיו הקטנים כדי לחנכם[13], אך אסור להכותם [אפילו בימות החול] מכה נמרצת[14], ואם הכה אותם בשבת מכה חזקה עד שנצרר הדם תחת העור או עד שיצא דם לחוץ – עבר על איסור מהתורה, וי"א שעבר על איסור מדרבנן. מעבר לכך, על אדם לדעת שמטרת ההכאה היא כדי לחנך, ולא כדי להפיג את כעסו, ולכן אין להכות בחזקה ובפרט שהכאה חזקה גורמת ריחוק ולא חינוך[15].

הכאת ילדיו הגדולים

• אסור להכות את בניו ובנותיו הגדולים אפילו מכה שאינה חזקה גם בימות החול, משום "לפני עוור לא תתן מכשול", והמכה את בניו ובנותיו הגדולים מתחייב "נידוי"[16].

פתיחת פצע מוגלתי

• מותר לאדם שיש לו צער לפתוח, באמצעות מחט וכדו', "מורסה" [פצע מוגלתי] בשבת כדי להוציא את הליחה שבתוכה, אפילו אם ליחה זו מעורבת בדם ובשעה שמוציא את הליחה יוצא עמה גם אותו דם^[17]. אך אסור ללחוץ על הבשר כדי להוציא דם הבלוע[18].

פתיחת פצע שמקפיד שישאר פתוח

• ההיתר לפתוח "מורסה" בשבת הוא דווקא כאשר האדם אינו מקפיד שהפצע יישאר פתוח, אך כאשר הוא מקפיד שהפצע לא ייסתם שנית, יש בזה משום עשיית מלאכה כדרך הרופאים. ועל כן, כאשר האדם מקפיד שהפצע יישאר פתוח – אסור לפתוח את הפצע[19].

השארת פתח פתוח

• בזמנם אדם שיש בגופו נקב פתוח [מחמת כוויה וכדו'] וכדי שיתרפא צריך הנקב להישאר פתוח, וחוששים שמא הנקב ייסגר בשבת, היה מותר לתת שם קטנית וכיו"ב כדי שהפצע יישאר פתוח. ומכל מקום, צריך להקפיד להכין את הקטנית מבעוד יום^[20].

פתיחת פצע בכלי

• יש אומרים שמותר לפתוח את הפצע בעזרת כלי רפואי המיוחד לכך, ויש אומרים שאסור לפתוח בעזרת כלי רק בעזרת היד. למעשה אם ניתן לפתוח בעזרת היד או דבר שאין דרכו בכך כגון: מחט – מותר, ואם לאו – מותר על ידי כלי, ובפרט אם על ידי פתיחת הפצע ביד יש חשש שהפצע יגיע לידי זיהום[21].

קינוח פצע שידוע שמוציא דם

• פצע פתוח כנ"ל שידוע שהוא מוציא דם בקינוח – אסור לקנחו בשבת, מכיון שבקינוח הרי הוא דוחק את הבשר עד שיוצא הדם הבלוע^[22].

הוצאת קוץ מן הבשר

• קוץ שנתחב בבשרו של אדם – מותר להוציאו באמצעות מחט דקה או "פינצטה" בשבת[23], אך צריך להיזהר להוציאו באופן שלא יהיה פסיק רישיה שיצא דם[24].
• לגבי האם מותר להטביל את המחט באלכהול וכדו' בחלק חמישי בדיני חולה.

הנחת בגד על פצע

• אדם שנעשתה חבורה בגופו ורוצה להניח עליה בגד – צריך לשטוף קודם את הדם ורק אח"כ להניח עליה את הבגד, אמנם מותר לנגב בנייר טואלט וכדו' ולאחר מכן לחבוש את הפצע[25]. ראה בחלק חמישי בדיני חולה.

מציצת דם שבין השיניים

• אסור למצוץ דם שבין השיניים בשבת[26].

חציצת שיניים

• אסור לנקר את השיניים בקיסמים [עשויים עץ או פלסטיק] באופן שבוודאות יצא דם על ידם[27]. ועל כן טוב יעשה אם יבדוק מערב שבת אם השימוש בהם מוציא דם מחניכיו.

צחצוח שיניים בשבת

חניכיים חלשות

• אדם שיודע שחניכיו חלשות ובשעת צחצוח השיניים במברשת החניכיים מדממות בוודאות – אסור לו לצחצח שיניים במברשת שיניים בשבת [אף ללא משחת שיניים], משום פסיק רישיה[28].

בדיקת מברשת השיניים

• הרוצה לצחצח שיניו בשבת צריך לבדוק מערב שבת שצחצוח במברשת השיניים לא גורם לדימום בחניכיים[29].
• יש אוסרים להשתמש במברשת שמא יקרע סיב מסיבי המברשת, ועל כן לשיטתם יבדוק מערב שבת שלא נקרע החוט מסיבי המברשת תוך כדי צחצוח. אמנם למעשה – מותר, כיון שמברשת שיניים שלנו לא נתלשים ממנה סיבים. וראה בהרחבה בחלק חמישי דיני טיטוא בשבת].

חניכיים לא רגישות

• אדם היודע שאין רגישות מיוחדת לחניכיו ואין זה וודאי שידממו בשעת הצחצוח – מותר לו לצחצח שיניו במברשת שיניים.

צחצוח לשם נקיות

• המצחצח שיניים בשבת [באופן המותר], והרופא הורה לו שעליו לצחצח בצורה מסויימת – צריך לכוון שמצחצח לשם נקיות ולא לשם רפואה[30].

משחת שיניים

• אסור לצחצח שיניים בשבת עם משחת שיניים, משום "ממרח"[31].

מי פה

• מותר לצחצח שיניים עם מי פה באופן שנותן את מי הפה על גבי מברשת השיניים ומצחצח. אמנם, טוב שלא לתת מי פה לתוך כוס עם מים, משום "הולדת ריח"[32].

ניקוי המברשת לאחר השימוש

• לאחר שגומר להשתמש במברשת שיניים – אין לנקותה, משום הכנה משבת לחול[33].

צחצוח שיניים בערב פסח שחל בשבת

ניקוי שיניים לפני הפסח

• חייב אדם לנקות היטב את שיניו בערב פסח. ולכן, לפני סוף זמן אכילת חמץ צריך אדם לנקות ולצחצח את שיניו היטב בין השיניים ולוודא שלא נשאר שם חמץ, וכל זאת גם כאשר ערב פסח חל בשבת.

צחצוח מברשת שסיביה נקרעים

• מותר לאדם לצחצח שיניים בערב פסח שחל בשבת במברשת שיניים גם כאשר יש חשש שיקרעו סיבים במברשת השיניים[34] .

שיניים שאינן מדממות

• אדם ששיניו אינן מדממות בעת צחצוח עם מברשת שיניים, יצחצח שיניו במברשת ומי פה[35].

שיניים מדממות

• אדם ששיניו מדממות בעת צחצוח במברשת שיניים – יחצוץ את שיניו בקיסם או חוט דנטאלי [אם חתך אותו מערב שבת] באופן שלא יגרם לו דימום.

צחצוח בשבת לאדם שלא רגיל בכך

• אדם שנהג לא לצחצח שיניים בשבת משך כל השנה כולה – מותר לו לצחצח שיניו בשבת זו ואינו צריך "התרת נדרים" על מנהגו, מכיון שאינו מתכוון לבטל את מנהגו אלא לצחצח ביום זה בלבד ועושה כן כדי להינצל מאיסור "חמץ" או חשש ל"חמץ". ואנן סהדי שלא התכוון שמנהגו יחול גם על ערב פסח שחל בשבת[36].

רוצה לזרוק את המברשת לאחר השימוש

• אדם שסיים לצחצח את השיניים במברשת בשבת זו – לכתחילה יזרוק את המברשת לפח יחד עם שאר שאריות החמץ.

שמירת המברשת לפסח

• המצחצח שיניו בשבת זו במברשת חדשה ורוצה להמשיך להשתמש בה במהלך הפסח – ינקה את המברשת היטב וישתמש בה שוב במהלך השבת כדי שלא יהיה מכין משבת ליום טוב [או חול]. ואם אינו יכול להשתמש באותה מברשת שוב במהלך השבת – מותר לו לנקותה בשבת זו למרות שהוא מכינה ליום טוב או לחול, משום שעושה כן לצורך מצווה[37].

[1] כתב הרמב"ם (שבת פ"ח ה"ט): "שמנה שרצים האמורים בתורה (ואלו הם: החולד והעכבר והתנשמת והאנקה והכח והחומט והצב והלטאה) הן שיש להן עורות לענין שבת כמו חיה ובהמה ועוף, אבל שאר שקצים ורמשים אין להן עור, לפיכך החובל בהן – פטור. ואחד החובל בבהמה חיה ועוף או בשמנה שרצים ועשה בהן חבורה ויצא מהם דם או שנצרר הדם, אף על פי שלא יצא – חייב". וראה בהערה הבאה.

[2] שו"ע (סי' שט"ז סעי' ח'): "שמונה שרצים האמורים בתורה, הצדן – חייב, והחובל בהם, אף על פי שלא יצא מהם דם אלא נצרר תחת העור – חייב; ושאר שרצים – אינו חייב החובל בהם אא"כ יצא מהם דם". וביאר הכה"ח (שם בס"ק נ"ח): "כתב הר"ן: החובל בשמונה שרצים עד שנצרר הדם – חייב, דכיון שיש להם עור העור מעכב הדם מלצאת, ואלמלא העור מעכבו היה יוצא, ולפיכך חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש, אבל שאר שרצים, כיון שאין להם עור שיעכב הדם אילו היה נעקר ממקומו היה יוצא לחוץ, ומשום הכי כל שלא יצא לחוץ – פטור, אבל כשיצא לחוץ – חייב אף בשאר שרצים משום נטילת נשמה. ט"ז ס"ק ה'. וכן כתב הלבוש. וכל שכן החובל בבהמה וחיה ועוף דחייב אפילו בנצרר הדם, כיון שכולם יש להם עור".

[3] כתב בבה"ל (סי' שט"ז סעי' ח' ד"ה "והחובל"): "דעת הרמב"ם דחובל חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש, דדמים שמפרק מתחת העור כמפרק תבואה מקשיה דמי, ואף על פי שלא יצאו לחוץ מ"מ נעקרו ממקום חבורם, ולפ"ז בעינן שיצא דם כשיעור גרוגרת ממקום למקום לענין חיוב חטאת כמו בדש, גם אם חבל בשרו לאחר מיתה ויצא דם – חייב [כ"כ הפמ"ג והוכיח זה מגמרא]. וי"א דחיובא דחובל הוא מחמת נטילת נשמה שבאותו מקום שחבל, כי הדם הוא הנפש, וא"כ לא בעינן שיעורא. ורוב הפוסקים הסכימו לזה, היינו רש"י בפרק אלו טרפות דף מ"ו [ועיין בפרק ח' שרצים במשנה ברש"י שם, ומשמע דבחולין חזר רש"י והסכים לטעם זה] והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והמאירי, וגם התוספות בפרק ח' שרצים הסכימו דטעם זה עיקר. ומ"מ פעמים שחייב אף משום צובע, כגון שנצטבע העור כשיעור צביעה ע"י הדם שנתקבץ תחתיו מן החבלה ויש לו איזה צורך בצביעה זו, כן הכריע הרשב"א בחידושיו. וביאר בזה הירושלמי דקאמר דנצרר הדם חייב משום צובע, ע"ש". וראה בכה"ח (שם ס"ק ס') שהביא את שיטות הראשונים הנ"ל וביאר דלמ"ד שחובל משום מפרק הרי אין דישה אלא בגידולי קרקע, ויישב דבהמה חשיב כגידולי קרקע.

[4] תוס' (שבת ע"ה ע"א ד"ה "כי היכי"): "אבל אין לפרש דנטילת נשמה היינו שמחליש אותו דבר שחובל בו, דגבי דם בתולים מה צריך לחלישות האשה?! וגבי מילה מה צריך לחלישות התינוק?! אלא לנטילת הדם קרי נטילת נשמה כדפירש".

[5] כתב בשו"ע (סי' שט"ז סעי' ח'): "שמונה שרצים האמורים בתורה, הצדן – חייב, והחובל בהם, אף על פי שלא יצא מהם דם אלא נצרר תחת העור – חייב; ושאר שרצים – אינו חייב החובל בהם אא"כ יצא מהם דם", וביאר המשנ"ב (שם ס"ק ל"ב) את ההבדל: "דקי"ל חבורה החוזרת לא שמה חבורה, וע"כ שאר שרצים שעורן רך ממש כבשר, במהרה נצרר בו הדם וישוב אח"כ לקדמותו, לפיכך אינו חייב עד שיצא דם, משא"כ ח' שרצים שאין עורן רך, אין נצרר בו הדם עד שנתהוה חבורה גמורה שאין חוזרת לקדמותו, ויש לחייבו אף בנצרר משום נטילת נשמה שבאותו מקום".

[6] כתב המגיד משנה (הל' שבת פ"ח ה"ז): "ורש"י פי' שהחיוב בחבלה הוא מפני שהוא צובע. ויש מי שפירש שהוא מפני נטילת נשמה שבאותו מקום. ולדברי שניהם אין צריך כגרוגרת אלא בפחות מכאן חייב". והביאו המשנ"ב (סי' שט"ז ס"ק כ"ט) וכתב: "טעם לחיוב חבלה הוא מפני נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש, וע"כ אפילו יצא הדם כל שהוא – או נצרר הדם כל שהוא חייב". וראה בשער הציון (שם ס"ק מ"ג).

[7] ראה בהרחבה הערה י'.

[8] אמנם אין בזה חובל כמבואר בהערות ג' וו' וראה בהערה י' וראה בהרחבה בפרק צ' דיני צידה סעי' ס"ג- ס"ד.

[9] עיין כה"ח (סי' שט"ז ס"ק ס"ג).

[10] כתב הרמב"ם (שבת פ"ח ה"ח): "במה דברים אמורים בחובל בבהמה וחיה ועוף וכיוצא בהם, אבל החובל בחבירו אף על פי שנתכוון להזיק – חייב מפני נחת רוחו, שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו והרי הוא כמתקן, ואף על פי שאינו צריך לדם שהוציא ממנו – חייב". וכתב בהשגות הראב"ד: "אבל החובל בחבירו אף על פי שנתכוין להזיק – חייב מפני נחת רוחו. א"א: כמה נפלאים דבריו ומתמיהין אסופותיו, שהרי אפילו קריעת בגדיו אם לא להטיל אימה על אנשי ביתו קראוהו עובד ע"ז (שבת ק"ה) וכ"ש חובל בחבירו (ואפילו) לנקימה", וכתב בשו"ע (חו"מ סי' תכ"ד סעי' ב') כדעת הרמב"ם, וז"ל: "החובל בחבירו בשבת – פטור מתשלומין אפילו הוא שוגג, כיון שיש בו מיתת בית דין".

וביאר המגן אברהם (סימן רע"ח ס"ק א'): "והקשה בספר טל אורות דף מ' דבחו"מ סימן תכ"ד פסק הטור דהחובל בחבירו בשבת – פטור מתשלומין משום שחייב מיתה, וכאן פסק דמלאכה שאינה צריכה לגופה – פטור. וי"ל דספוקי מספקא ליה, וגבי ממון – המוציא מחבירו עליו הראיה. ול"נ דלר' אבהו חובל חייב אפי' לר"ש אפי' אין צריך הדם לכלבו, עכ"ל. וביש"ש בב"ק פ"ח סימן כ"ב כתב דהחובל דרך מריבה דעתו שיצא ממנה דם הוי צריכה לגופה [ואין לומר מנא ידעינן שדעתו על כך וי"ל שמודה] וא"א שישבע על כך דאם כן דומה לנשבע להרע והוי כמו שבועת שוא. ועי"ל דסתמא דחבלה הוי צריך לגופה, עכ"ל. גם בשלטי גיבורים פ"ב דשבת הקשה קושיא זו ע"ש, ובמ"מ פ"ח ה"ח כתב מחלוקת אם חובל בדרך נקמה נקרא מתקן או מקלקל ופטור אפי' לר' יודא, ועסי' שי"ו ס"ח". וראה בבה"ל (סי' שט"ז סעי' ח' ד"ה "והחובל").

וכן כתב הבא"ח (ש"ש פרשת וארא סעי' י"ב): "וכן יש הרבה נכשלים בדבר זה דאע"פ דאינו מכה את חבירו אלא רק תופס בשר חבירו בראשי אצבעותיו בכל כוחו בחוזק כדי לצערו, וקורין לזה בערבי קרצ"א, ובזה נצרר הדם תחת העור. ולדעת הרמב"ם ז"ל החובל באדם או בבהמה דרך נקמה ה"ז חייב מן התורה, ולא הוי לזה דין מלאכה שאינה צריכה לגופה משום דאינו צריך לדם, ואף על פי שהעושה זאת דרך שחוק ובדיחות דהו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה, הא עכ"פ חייב מדברי סופרים". והטעם שהחובל בחבירו על מנת לצערו או בדרך נקמה הוי מלאכה הצריכה לגופה, כיון שמתישבת דעתו.

וכתב כה"ח (סי' שט"ז ס"ק ס"א): "ונראה לי דחובל לרפואה – חייב לכולי עלמא. מגן אברהם ס"ק ט"ו, אליה רבה אות י"ט, חיי אדם כלל ל"א אות ד'. ואפילו המכה את חבירו דרך שחוק או שאוחז בבשרו בחוזק עד שנתאדם – אסור מדברי סופרים".

וכתב המשנ"ב (סי' שט"ז ס"ק ל'): "נקט חבלה בשרצים משום דבהו יש שרצים שאין להם עור, ואינו חייב עד שיצא הדם כמו שמסיים המחבר, אבל כ"ש דיש חיוב חבלה בבהמה חיה ועוף, שכולם יש להם עור וחייב אפילו בנצרר. וכ"ז מיירי כשצריך לדם החבלה לכלבו או לאיזה ענין או לבשר שנצרר בו הדם להאכיל לכלבו עם דמו, דאל"ה הוא בכלל מקלקל ופטור. ויש מן הפוסקים שסוברין דלפיכך חייב בנצרר הדם, דאין זה בכלל קלקול אלא תקון, שדרך העולם להכותם כדי להחלישם שיהא נוח להכבש. ואם עשה חבלה באדם דרך נקמה או בבהמה חיה ועוף של חבירו באופן זה ויצא הדם או נצרר, דעת הרמב"ם שחייב בזה בכל גווני, כי איננו בכלל מקלקל, והטעם מפני שמיישב את דעתו בדבר זה וינוח יצרו, והואיל וחמתו שוככת בדבר זה הרי הוא כמתקן וחייב, וה"ה בקורע בחמתו, והראב"ד פוטר, עי"ש. ולכו"ע איסור יש בזה, דכל המקלקלין בכל מלאכות שבת אף שפטורין מחטאת מ"מ אסורין, וע"כ יזהר מאד שלא להכות שום חי בשבת הכאה שיכול לבוא לידי חבורה, כי עכ"פ איסור יש בדבר לכו"ע, והעולם נכשלין בזה".

[11] ראה בא"ח (ש"ש פרשת וארא סעי' י"ב), וראה בהרחבה בהערה הקודמת.

[12] ראה בהרחבה בחלק חמישי בדיני קטן.

[13] ובשלושת השבועות לא יכה אותם אפילו מכה קלה כי יש סכנה בדבר (שו"ע סי' תקנ"א סעי' י"ח; מאמר מרדכי למועדים ולימים פרק כ"ה סעי' י"ב).

[14]כתב הרמב"ם (הל' תלמוד תורה פרק ב' ה"ב): "ומכה אותן המלמד להטיל עליהם אימה, ואינו מכה אותם מכת אויב מוסר אכזרי, לפיכך לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות אלא ברצועה קטנה". וכן כתב בשו"ע (יו"ד סי' רמ"ה סעי' י').

[15] ראה בהערה י'. וכתב כה"ח (סי' שט"ז ס"ק ס"ב): "מי שהכה את בנו בשבת לייסרו ומחמת הכאה עשה בו חבורה והוציא ממנו דם – חייב, דאין זה דרך יסור לתוכחה לבן קטן אלא כי בשגעון ינהג. לב חיים חלק ג' סימן צ"ה, יעו"ש".

[16] אומרת הגמ' (מועד קטן י"ז ע"א): "שפחה של בית רבי מאי היא? דאמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול, אמרה: ליהוי ההוא גברא בשמתא, דקעבר משום: 'ולפני עור לא תתן מכשול'. דתניא: 'ולפני עור לא תתן מכשול' – במכה לבנו גדול הכתוב מדבר". ופרש"י (שם ד"ה "דקא עבר"): "דכיון דגדול הוא, שמא מבעט באביו, והוה ליה איהו מכשילו". ופסקו הרמב"ם (ממרים פ"ו ה"ט), ובהלכות ת"ת (פ"ו הי"ד) כתב שמנדין המכשיל את העיוור, וכן כתב השו"ע (יו"ד סי' של"ד סעי' מ"ג). וכתב השו"ע (שם סי' ר"מ סעי' כ'): "המכה לבנו גדול, היו מנדין אותו, שהרי עובר על 'לפני עור לא תתן מכשול' (ויקרא יט, יד).  ולא מקרי גדול לדבר זה, רק אחר כ"ב שנה או כ"ד שנה (בקונטרס פ"ק דקדושין וב"י ס"ס של"ד)".

[17] כתב בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' כ"ח): "המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה, כדרך שהרופאים עושים שהם מתכוונים ברפואה להרחיב פי המכה – הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא; ואם הפיסה כדי להוציא ממנה הליחה שבה – הרי זה מותר". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק פ"ח) שבמפיס כדי להוציא ליחה היינו שאינו חושש אם תסתם מיד. ועוד כתב שם (ס"ק פ"ט): "ואפילו אם יש דם ג"כ שמה עם הליחה – מותר, דאותו הדם והליחה שכנוס שם אין בו משום חבורה, ורק יזהר שלא ידחוק המכה להוציא דם מחדש". ובטעם ההיתר כתב המשנ"ב (שם ס"ק צ'), כיון דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופא במקום צער לא גזרו רבנן. ועיין מה שיישב לפי הרמב"ם שמלאכה שאינה צריכה לגופא חייב עליה. וראה עוד בבא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' ג') ובכה"ח שם (ס"ק קס"ט-ק"ע).

[18] ראה בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' מ"ח) ובמשנ"ב שם (ס"ק קמ"ז).

[19] ראה בהערה הקודמת.

[20] ראה בא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' ד').

[21]  כתב בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' כ"ח): "המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה, כדרך שהרופאים עושים שהם מתכוונים ברפואה להרחיב פי המכה – הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא; ואם הפיסה כדי להוציא ממנה הליחה שבה – הרי זה מותר", משמע שאפילו בכלי מותר, וכתב בביאור הלכה (שם ד"ה "כדי להרחיב"): "לכאורה לפה חייב היינו בכלי [ומ"מ אין בו משום גוזז משום תלישת העור, דהוא כמו צפורן שפרשה רובא דתו לא יניק מהגוף, כ"כ הפמ"ג, ובתו"ש אין סובר כן. ומרש"י שהביא הפמ"ג אין מוכרח, דאפשר דמיירי דלא חיסר מהעור רק שקלף העור לצד מעלה], דביד אין דרכה בכך, ואפ"ה אם להוציא ליחה – מותר. אבל ממ"א ש"ז סק"ז ופה בט"ז אות כ"ג משמע דמשום צערא לא הוי שרינן שבות כדרכו, וא"כ מה שאנו מתירין כשהוא להוציא ליחה הוא רק ביד ולא בכלי [פמ"ג]", וכן כתב בכה"ח שם (ס"ק קס"ו): "לכאורה לפה חייב היינו בכלי דביד הוי שלא כדרכה ומינה ליחה אף בכלי שרי. מיהו ממגן אברהם סימן ש"א ס"ק ז' וכאן סעיף ל"ג משמע קצת דבצערא לא התירו שבות כדרכו. משבצות זהב אות כ"א. ור"ל ואם כן אין להתיר להוציא ליחה כי אם ביד ולא בכלי, אמנם בשעת הצורך כגון שא"א ביד או בשינוי – מותר כדרכו, וכפשט השו"ע", ודלא כמג"א.

[22] וזה שונה מפתיחת מורסא שמותר לפתוח למרות שמוציא דם, מפני ששם הדם ככנוס בפנים, ולא נחשב כעשיית חבורה, אך באופן זה שהדם מובלע בבשר, יש איסור של עשיית חבורה. ועיין בבא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' ד') שכתב: "מותר ליתן הקטנית כדי שישאר פתוח, ומותר להחליף הבגד, דאי לא מחליף מסרח, ויזהר להכין העלה והאפונין שיטול עוקציהן מערב שבת, ואם יודע שמוציא דם בקנוח, לא יקנח דהוי פ"ר, כי זה הדם היה בלוע, וכ"ש דאסור לשרות הבגד במים כדי לקנחה, יען כי שרייתו זהו כבוסו, ועוד דאתו לידי סחיטה", וראה עוד במשנ"ב (סי' שכ"ח ס"ק צ') ובכה"ח שם (ס"ק קס"ט).

[23] וראה בפרק ע"ו דיני כלי שמלאכתו לאיסור והיתר סעי' כ"ד, שמחט היא ככלי שרוב מלאכתו לדבר שאסור לעשותו בשבת שמותר להשתמש בו לצורך גופו או מקומו. וראה בשו"ע (סי' ש"ח סעי' י"א), ולכן מותר להוציא על ידי מחט או פינצטה, כיון דהוי כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו.

[24] כתב המג"א (סי' שכ"ח ס"ק ל"ב): "מותר ליטול הקוץ במחט (משנה פי"ז ורמב"ם פכ"ה), ובלבד שיזהר שלא יוציא דם דעביד חבורה, כדאיתא רפ"י דסנהדרין", וראה בכה"ח (סי' ש"ח ס"ק צ"ו). וכתב במשנ"ב (סי' שכ"ח ס"ק פ"ח): "מותר ליטול הקוץ במחט, ובלבד שיזהר שלא יוציא דם דעביד חבורה, ואף דהוא מקלקל – מ"מ אסור הוא לכו"ע [מ"א]. ואף דבשחין התירו איסור דרבנן משום צערא וכדלקמיה, הכא כיון דאפשר להוציא הקוץ בלי הוצאת דם אין לעבור איסורא בכדי". וכתב בשער הציון (שם ס"ק ס"ג): "הוספנו זה כדי להציל המגן אברהם מקושית החמד משה שהקשה עליו מתוספות בשבת ק"ז ע"א, דמשמע שם דאפילו אי היה ודאי חביל גם כן לא אסרו לפי המסקנא, אמנם דעת המגן אברהם דדוקא היכא דאי אפשר להוציא הקוץ בלי חבלה, כגון שנתחב בעומקו, דאז הוא דומיא דמפיס מורסא, אבל היכא דאפשר – אסור". ועיין ביה"ל (סי' ש"ח ד"ה "קוץ"), אמנם כדברי המג"א כתב בשו"ע הרב (סי' ש"ח סעי' ל"ח) וכן פסק הבא"ח (ש"ש פר' מקץ סעי' י"ב).

[25] ראה בפרק (ס"א סעי' מ"ח ובהערה נ').

[26] ראה שו"ע (סי' שכ"ח סעי' מ"ח). וכתב הבא"ח (ש"ש פר' יתרו סעי' ו'): "ומ"מ אסור למצוץ דם שבין השינים ולפלוט, ואף על גב דהוי מפרק כלאחר יד אפ"ה אסור מד"ס, ועיין אחרונים ז"ל".

[27] ראה כה"ח (סי' שט"ז ס"ק ס"ג).

[28] ראה כה"ח (סי' שט"ז ס"ק ס"ג). ראה בהערה ג' וראה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ').

[29]ראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ'): "מעיקר הדין בכל השבתות כולם יש מי שאומר שאסור לאדם לשפשף את שיניו במברשת, אף על פי שברור לו שלא יצא דם מהחניכיים, ואף על פי שמשתמש במי פה נוזליים ולא במשחה. ומסתמכים על הכתוב ברמ"א (סי' של"ז סעי' ב'), וז"ל: "ואסור לכבד הבגדים על ידי מכבדות העשויים מקסמים שלא ישתברו קסמיהן". ולמרות שכתבו על זה הט"ז (שם ס"ק ג') והמשנ"ב (שם ס"ק י"ד) להקל שהרי גם אם נשתבר אינו מתכוון לכך וזה מקלקל, וכל המקלקלין – פטורין, עיין שם, מ"מ נהגו להחמיר, ועיין בביאור הלכה שם (ד"ה "שלא ישתברו"). ולמעשה היום במברשות של ימינו, אין חשש שמא ישבר הקיסם, אלא גזירה משום מברשות אחרות. ועיין בספר ברכי יוסף (שם אות א') שמפקפק בזה ומיקל, וגם המאמר מרדכי (והביאו הביאור הלכה שם) מיקל בזה, ועל כן בשבת כזו של ערב פסח מכיון שצריך לנקות היטב את השיניים ובין השיניים, כפי שכתוב בבן איש חי (ש"ר פרשת צו סעי' ח'), וז"ל: "ואחר אכילתו ינקה את שיניו בחתיכת עץ דקה שיכניסנה בחורין ובסדקין שבשיניו כדי שלא ישאר חמץ דבוק שם, ואחר ניקוי ירחוץ וידיח פיו היטב במים וישפשף שיניו באצבעו היטב דחמץ בפסח במשהו!" (ועיין שם המעשה שהביא בזה), לכן יש להקל בתנאי שהשיניים אינן מדממות ומשתמש במי פה". וראה  מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ס"ה), ושם (סי' ק"ד) מה שהארכנו בענין מטאטא.

[30] עיין שו"ע (סי' שכ"ח סעי' ל"ב) ולחונים עליו.

[31] ראה בפרק פ"ז דיני ממחק סעי' י"ד-ט"ז, וראה עוד בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ס"ה).

[32] ראה בהרחבה פרק ק"א דיני בישום והולדת ריח סעי' ו'.

[33] ראה בהרחבה בחלק חמישי דיני הכנה משבת לחול.

[34] ראה ברמ"א (סי' של"ז סעי' ב') ובבה"ל שם (ד"ה "שלא ישתברו") ובכה"ח שם (ס"ק י"ז).

[35]ראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ'): "ועל כן בשבת כזו של ערב פסח, מכיון שצריך לנקות היטב את השיניים ובין השיניים, כפי שכתוב בבן איש חי (צו שנה ראשונה סעי' ח'), וז"ל: 'ואחר אכילתו ינקה את שיניו בחתיכת עץ דקה שיכניסנה בחורין ובסדקין שבשיניו כדי שלא ישאר חמץ דבוק שם, ואחר ניקוי ירחוץ וידיח פיו היטב במים וישפשף שיניו באצבעו היטב דחמץ בפסח במשהו!" (ועיין שם המעשה שהביא בזה) וכו'". ולכן מי ששיניו אינן מדממות – ינקה עם מברשת ומי פה.

[36] ראה ש"ך (יו"ד סי' רי"ד ס"ק ב').

[37]ראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ'): "האם מותר לשטוף את המברשת, שהרי מן הדין אסור לשטוף כלי בשבת לצורך יום חול (אם משתמש במברשת ישנה ואחר כך זורק אותה – אין בעיה), וכאן אם רוצה להשתמש בה בפסח, צריך לנקות היטב שלא ישארו כלל ועיקר פירורי חמץ, לכן אין לעשות כן לכתחילה. אולם, יש אפשרות לשטוף ביום שבת בבוקר לפני ביעור חמץ, ובלבד שיתכוון שוב בשבת לנקות את שיניו, וכיון שזה לצורך אותו יום – מותר, ולמרות שהחמרנו לכתחילה בדיעבד אם לא משתמש בזה בסעודה אחרת – יכול לשטוף את המברשת, לבער ממנה את פירורי החמץ, ולהסתמך על מה שכתב ברמ"א (שו"ע סי' תמ"ד סעי' ג') שאם אדם בישל בסיר של חמץ ואינו יכול לקנח את החמץ בידיו – מותר להדיחו מעט בכדי שיצא החמץ משום צורך מצוה, ולכן מותר". והטעם שאין איסור סוחט היא, כיון שהמים לא נבלעים בגוף השיערות של המברשת אלא נמצאים בין השיערות, וא"כ זה איסור דרבנן ולצורך מצווה שלא יכשל באיסור חמץ התירו.

פרק פ"ט

חובל והוצאת דם

"חובל"

• אסור לחבול בשבת בין בגוף אדם, ובין בבעלי חיים ושרצים. ישנם שרצים שאסור מהתורה לחבול בהם – הוא דוקא באופן שהדם יוצא מן הגוף החוצה. וישנם שרצים שאסור מהתורה לחבול בהם אפילו שהדם נצרר תחת העור ולא יוצא החוצה, וכלהלן:

אדם, ובעלי חיים, ושרצים שיש להם עור [כגון: חיה, בהמה ועוף, וכן שמונת שרצים הנזכרים בתורה (ואלו הם: החולד והעכבר והתנשמת והאנקה והכח והחומט והצב והלטאה)[1]] – החובל בהם עובר על איסור תורה, אע"פ שהדם לא יצא לחוץ אלא נצרר בעור. ובשרצים שאין להם עור – אסור לחבול בהם מהתורה, דווקא באופן שהדם יצא החוצה[2].

חיוב חובל

• ונחלקו הראשונים משום איזו מלאכה נאסר "חובל" בשבת. יש אומרים משום "נטילת נשמה", יש אומרים משום "מפרק" [תולדת "דש"], ויש אומרים [שפעמים עובר] אף משום "צובע"^[3].

חובל בגוף

• אסור לחבול בגוף ולהוציא דם החוצה מן הגוף, והעושה כן משום שצריך לדם, הרי הוא עובר על איסור "חובל" מן התורה, ואפילו אם לא נחלש הגוף הנחבל[4]. וכמו כן, אפילו לא יצא הדם החוצה מן הגוף אלא נצרר תחת העור, באופן שאינו נבלע חזרה בגוף, הרי הוא עובר משום "חובל" מן התורה^[5].

שיעור יציאת הדם לחיוב

• שיעור הדם [כאשר יש לו בו צורך] שאדם חייב עליו מהתורה חטאת הינו – כל שהוא[6].

חבלה לקילקול

• אסור לחבול בגוף גם אם אין לאדם צורך מסוים בדם והוא "מקלקל בעלמא" (וכן לא תתישב דעתו על ידי ההכאה), והעושה כן עובר על איסור "חובל" מדרבנן^[7].

דוגמאות לפעולות אסורות משום "חובל"

גירוד הגוף עד שמשנה צבעו

• אסור לגרד את הגוף גירוד ממושך עד שהמקום מאדים ונשאר אדום זמן ממושך – מדרבנן [ומעבר לכך כאשר מגרד את ראשו צריך להיזהר שלא יבוא לידי פסיק רישיה ויהרוג כינים וכדו'][8].

גירוד שמוציא דם

גירוד פצע עד שיוצא דם

• אסור לגרד פצע [או מקום אחר בגוף] עד שיוצא ממנו דם – מדרבנן, משום "נטילת נשמה" או משום "מפרק"^[9].

חבלה כנקמה

• החובל בחברו או בבעלי חיים כדי להתנקם בו – עובר על איסור מהתורה, מפני שמיישב את דעתו, ויש אומרים שעובר על איסור דרבנן, מאחר ואין לו בחבלה זו תועלת הרי הוא בגדר מקלקל ופטור אבל אסור[10]. אמנם מלבד איסור זה על אדם לדעת שיש בהכאה זו משום השחתת המידות, ועוד שאמרו חז"ל (רמב"ם הל' דעות פ"ב ה"ג): כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה.

חבלה דרך שחוק

• צריך אדם להיזהר לא להכות את חבירו או את עצמו אפילו בדרך שחוק, וכן אסור לצבוט את הגוף בחזקה עד שהמקום מאדים לזמן ממושך[11].

מכה לבנו

• למרות שמן הדין לפעמים מותר לאבא להכות ברצועה קטנה[12] את בניו ובנותיו הקטנים כדי לחנכם[13], אך אסור להכותם [אפילו בימות החול] מכה נמרצת[14], ואם הכה אותם בשבת מכה חזקה עד שנצרר הדם תחת העור או עד שיצא דם לחוץ – עבר על איסור מהתורה, וי"א שעבר על איסור מדרבנן. מעבר לכך, על אדם לדעת שמטרת ההכאה היא כדי לחנך, ולא כדי להפיג את כעסו, ולכן אין להכות בחזקה ובפרט שהכאה חזקה גורמת ריחוק ולא חינוך[15].

הכאת ילדיו הגדולים

• אסור להכות את בניו ובנותיו הגדולים אפילו מכה שאינה חזקה גם בימות החול, משום "לפני עוור לא תתן מכשול", והמכה את בניו ובנותיו הגדולים מתחייב "נידוי"[16].

פתיחת פצע מוגלתי

• מותר לאדם שיש לו צער לפתוח, באמצעות מחט וכדו', "מורסה" [פצע מוגלתי] בשבת כדי להוציא את הליחה שבתוכה, אפילו אם ליחה זו מעורבת בדם ובשעה שמוציא את הליחה יוצא עמה גם אותו דם^[17]. אך אסור ללחוץ על הבשר כדי להוציא דם הבלוע[18].

פתיחת פצע שמקפיד שישאר פתוח

• ההיתר לפתוח "מורסה" בשבת הוא דווקא כאשר האדם אינו מקפיד שהפצע יישאר פתוח, אך כאשר הוא מקפיד שהפצע לא ייסתם שנית, יש בזה משום עשיית מלאכה כדרך הרופאים. ועל כן, כאשר האדם מקפיד שהפצע יישאר פתוח – אסור לפתוח את הפצע[19].

השארת פתח פתוח

• בזמנם אדם שיש בגופו נקב פתוח [מחמת כוויה וכדו'] וכדי שיתרפא צריך הנקב להישאר פתוח, וחוששים שמא הנקב ייסגר בשבת, היה מותר לתת שם קטנית וכיו"ב כדי שהפצע יישאר פתוח. ומכל מקום, צריך להקפיד להכין את הקטנית מבעוד יום^[20].

פתיחת פצע בכלי

• יש אומרים שמותר לפתוח את הפצע בעזרת כלי רפואי המיוחד לכך, ויש אומרים שאסור לפתוח בעזרת כלי רק בעזרת היד. למעשה אם ניתן לפתוח בעזרת היד או דבר שאין דרכו בכך כגון: מחט – מותר, ואם לאו – מותר על ידי כלי, ובפרט אם על ידי פתיחת הפצע ביד יש חשש שהפצע יגיע לידי זיהום[21].

קינוח פצע שידוע שמוציא דם

• פצע פתוח כנ"ל שידוע שהוא מוציא דם בקינוח – אסור לקנחו בשבת, מכיון שבקינוח הרי הוא דוחק את הבשר עד שיוצא הדם הבלוע^[22].

הוצאת קוץ מן הבשר

• קוץ שנתחב בבשרו של אדם – מותר להוציאו באמצעות מחט דקה או "פינצטה" בשבת[23], אך צריך להיזהר להוציאו באופן שלא יהיה פסיק רישיה שיצא דם[24].
• לגבי האם מותר להטביל את המחט באלכהול וכדו' בחלק חמישי בדיני חולה.

הנחת בגד על פצע

• אדם שנעשתה חבורה בגופו ורוצה להניח עליה בגד – צריך לשטוף קודם את הדם ורק אח"כ להניח עליה את הבגד, אמנם מותר לנגב בנייר טואלט וכדו' ולאחר מכן לחבוש את הפצע[25]. ראה בחלק חמישי בדיני חולה.

מציצת דם שבין השיניים

• אסור למצוץ דם שבין השיניים בשבת[26].

חציצת שיניים

• אסור לנקר את השיניים בקיסמים [עשויים עץ או פלסטיק] באופן שבוודאות יצא דם על ידם[27]. ועל כן טוב יעשה אם יבדוק מערב שבת אם השימוש בהם מוציא דם מחניכיו.

צחצוח שיניים בשבת

חניכיים חלשות

• אדם שיודע שחניכיו חלשות ובשעת צחצוח השיניים במברשת החניכיים מדממות בוודאות – אסור לו לצחצח שיניים במברשת שיניים בשבת [אף ללא משחת שיניים], משום פסיק רישיה[28].

בדיקת מברשת השיניים

• הרוצה לצחצח שיניו בשבת צריך לבדוק מערב שבת שצחצוח במברשת השיניים לא גורם לדימום בחניכיים[29].
• יש אוסרים להשתמש במברשת שמא יקרע סיב מסיבי המברשת, ועל כן לשיטתם יבדוק מערב שבת שלא נקרע החוט מסיבי המברשת תוך כדי צחצוח. אמנם למעשה – מותר, כיון שמברשת שיניים שלנו לא נתלשים ממנה סיבים. וראה בהרחבה בחלק חמישי דיני טיטוא בשבת].

חניכיים לא רגישות

• אדם היודע שאין רגישות מיוחדת לחניכיו ואין זה וודאי שידממו בשעת הצחצוח – מותר לו לצחצח שיניו במברשת שיניים.

צחצוח לשם נקיות

• המצחצח שיניים בשבת [באופן המותר], והרופא הורה לו שעליו לצחצח בצורה מסויימת – צריך לכוון שמצחצח לשם נקיות ולא לשם רפואה[30].

משחת שיניים

• אסור לצחצח שיניים בשבת עם משחת שיניים, משום "ממרח"[31].

מי פה

• מותר לצחצח שיניים עם מי פה באופן שנותן את מי הפה על גבי מברשת השיניים ומצחצח. אמנם, טוב שלא לתת מי פה לתוך כוס עם מים, משום "הולדת ריח"[32].

ניקוי המברשת לאחר השימוש

• לאחר שגומר להשתמש במברשת שיניים – אין לנקותה, משום הכנה משבת לחול[33].

צחצוח שיניים בערב פסח שחל בשבת

ניקוי שיניים לפני הפסח

• חייב אדם לנקות היטב את שיניו בערב פסח. ולכן, לפני סוף זמן אכילת חמץ צריך אדם לנקות ולצחצח את שיניו היטב בין השיניים ולוודא שלא נשאר שם חמץ, וכל זאת גם כאשר ערב פסח חל בשבת.

צחצוח מברשת שסיביה נקרעים

• מותר לאדם לצחצח שיניים בערב פסח שחל בשבת במברשת שיניים גם כאשר יש חשש שיקרעו סיבים במברשת השיניים[34] .

שיניים שאינן מדממות

• אדם ששיניו אינן מדממות בעת צחצוח עם מברשת שיניים, יצחצח שיניו במברשת ומי פה[35].

שיניים מדממות

• אדם ששיניו מדממות בעת צחצוח במברשת שיניים – יחצוץ את שיניו בקיסם או חוט דנטאלי [אם חתך אותו מערב שבת] באופן שלא יגרם לו דימום.

צחצוח בשבת לאדם שלא רגיל בכך

• אדם שנהג לא לצחצח שיניים בשבת משך כל השנה כולה – מותר לו לצחצח שיניו בשבת זו ואינו צריך "התרת נדרים" על מנהגו, מכיון שאינו מתכוון לבטל את מנהגו אלא לצחצח ביום זה בלבד ועושה כן כדי להינצל מאיסור "חמץ" או חשש ל"חמץ". ואנן סהדי שלא התכוון שמנהגו יחול גם על ערב פסח שחל בשבת[36].

רוצה לזרוק את המברשת לאחר השימוש

• אדם שסיים לצחצח את השיניים במברשת בשבת זו – לכתחילה יזרוק את המברשת לפח יחד עם שאר שאריות החמץ.

שמירת המברשת לפסח

• המצחצח שיניו בשבת זו במברשת חדשה ורוצה להמשיך להשתמש בה במהלך הפסח – ינקה את המברשת היטב וישתמש בה שוב במהלך השבת כדי שלא יהיה מכין משבת ליום טוב [או חול]. ואם אינו יכול להשתמש באותה מברשת שוב במהלך השבת – מותר לו לנקותה בשבת זו למרות שהוא מכינה ליום טוב או לחול, משום שעושה כן לצורך מצווה[37].

[1] כתב הרמב"ם (שבת פ"ח ה"ט): "שמנה שרצים האמורים בתורה (ואלו הם: החולד והעכבר והתנשמת והאנקה והכח והחומט והצב והלטאה) הן שיש להן עורות לענין שבת כמו חיה ובהמה ועוף, אבל שאר שקצים ורמשים אין להן עור, לפיכך החובל בהן – פטור. ואחד החובל בבהמה חיה ועוף או בשמנה שרצים ועשה בהן חבורה ויצא מהם דם או שנצרר הדם, אף על פי שלא יצא – חייב". וראה בהערה הבאה.

[2] שו"ע (סי' שט"ז סעי' ח'): "שמונה שרצים האמורים בתורה, הצדן – חייב, והחובל בהם, אף על פי שלא יצא מהם דם אלא נצרר תחת העור – חייב; ושאר שרצים – אינו חייב החובל בהם אא"כ יצא מהם דם". וביאר הכה"ח (שם בס"ק נ"ח): "כתב הר"ן: החובל בשמונה שרצים עד שנצרר הדם – חייב, דכיון שיש להם עור העור מעכב הדם מלצאת, ואלמלא העור מעכבו היה יוצא, ולפיכך חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש, אבל שאר שרצים, כיון שאין להם עור שיעכב הדם אילו היה נעקר ממקומו היה יוצא לחוץ, ומשום הכי כל שלא יצא לחוץ – פטור, אבל כשיצא לחוץ – חייב אף בשאר שרצים משום נטילת נשמה. ט"ז ס"ק ה'. וכן כתב הלבוש. וכל שכן החובל בבהמה וחיה ועוף דחייב אפילו בנצרר הדם, כיון שכולם יש להם עור".

[3] כתב בבה"ל (סי' שט"ז סעי' ח' ד"ה "והחובל"): "דעת הרמב"ם דחובל חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש, דדמים שמפרק מתחת העור כמפרק תבואה מקשיה דמי, ואף על פי שלא יצאו לחוץ מ"מ נעקרו ממקום חבורם, ולפ"ז בעינן שיצא דם כשיעור גרוגרת ממקום למקום לענין חיוב חטאת כמו בדש, גם אם חבל בשרו לאחר מיתה ויצא דם – חייב [כ"כ הפמ"ג והוכיח זה מגמרא]. וי"א דחיובא דחובל הוא מחמת נטילת נשמה שבאותו מקום שחבל, כי הדם הוא הנפש, וא"כ לא בעינן שיעורא. ורוב הפוסקים הסכימו לזה, היינו רש"י בפרק אלו טרפות דף מ"ו [ועיין בפרק ח' שרצים במשנה ברש"י שם, ומשמע דבחולין חזר רש"י והסכים לטעם זה] והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והמאירי, וגם התוספות בפרק ח' שרצים הסכימו דטעם זה עיקר. ומ"מ פעמים שחייב אף משום צובע, כגון שנצטבע העור כשיעור צביעה ע"י הדם שנתקבץ תחתיו מן החבלה ויש לו איזה צורך בצביעה זו, כן הכריע הרשב"א בחידושיו. וביאר בזה הירושלמי דקאמר דנצרר הדם חייב משום צובע, ע"ש". וראה בכה"ח (שם ס"ק ס') שהביא את שיטות הראשונים הנ"ל וביאר דלמ"ד שחובל משום מפרק הרי אין דישה אלא בגידולי קרקע, ויישב דבהמה חשיב כגידולי קרקע.

[4] תוס' (שבת ע"ה ע"א ד"ה "כי היכי"): "אבל אין לפרש דנטילת נשמה היינו שמחליש אותו דבר שחובל בו, דגבי דם בתולים מה צריך לחלישות האשה?! וגבי מילה מה צריך לחלישות התינוק?! אלא לנטילת הדם קרי נטילת נשמה כדפירש".

[5] כתב בשו"ע (סי' שט"ז סעי' ח'): "שמונה שרצים האמורים בתורה, הצדן – חייב, והחובל בהם, אף על פי שלא יצא מהם דם אלא נצרר תחת העור – חייב; ושאר שרצים – אינו חייב החובל בהם אא"כ יצא מהם דם", וביאר המשנ"ב (שם ס"ק ל"ב) את ההבדל: "דקי"ל חבורה החוזרת לא שמה חבורה, וע"כ שאר שרצים שעורן רך ממש כבשר, במהרה נצרר בו הדם וישוב אח"כ לקדמותו, לפיכך אינו חייב עד שיצא דם, משא"כ ח' שרצים שאין עורן רך, אין נצרר בו הדם עד שנתהוה חבורה גמורה שאין חוזרת לקדמותו, ויש לחייבו אף בנצרר משום נטילת נשמה שבאותו מקום".

[6] כתב המגיד משנה (הל' שבת פ"ח ה"ז): "ורש"י פי' שהחיוב בחבלה הוא מפני שהוא צובע. ויש מי שפירש שהוא מפני נטילת נשמה שבאותו מקום. ולדברי שניהם אין צריך כגרוגרת אלא בפחות מכאן חייב". והביאו המשנ"ב (סי' שט"ז ס"ק כ"ט) וכתב: "טעם לחיוב חבלה הוא מפני נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש, וע"כ אפילו יצא הדם כל שהוא – או נצרר הדם כל שהוא חייב". וראה בשער הציון (שם ס"ק מ"ג).

[7] ראה בהרחבה הערה י'.

[8] אמנם אין בזה חובל כמבואר בהערות ג' וו' וראה בהערה י' וראה בהרחבה בפרק צ' דיני צידה סעי' ס"ג- ס"ד.

[9] עיין כה"ח (סי' שט"ז ס"ק ס"ג).

[10] כתב הרמב"ם (שבת פ"ח ה"ח): "במה דברים אמורים בחובל בבהמה וחיה ועוף וכיוצא בהם, אבל החובל בחבירו אף על פי שנתכוון להזיק – חייב מפני נחת רוחו, שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו והרי הוא כמתקן, ואף על פי שאינו צריך לדם שהוציא ממנו – חייב". וכתב בהשגות הראב"ד: "אבל החובל בחבירו אף על פי שנתכוין להזיק – חייב מפני נחת רוחו. א"א: כמה נפלאים דבריו ומתמיהין אסופותיו, שהרי אפילו קריעת בגדיו אם לא להטיל אימה על אנשי ביתו קראוהו עובד ע"ז (שבת ק"ה) וכ"ש חובל בחבירו (ואפילו) לנקימה", וכתב בשו"ע (חו"מ סי' תכ"ד סעי' ב') כדעת הרמב"ם, וז"ל: "החובל בחבירו בשבת – פטור מתשלומין אפילו הוא שוגג, כיון שיש בו מיתת בית דין".

וביאר המגן אברהם (סימן רע"ח ס"ק א'): "והקשה בספר טל אורות דף מ' דבחו"מ סימן תכ"ד פסק הטור דהחובל בחבירו בשבת – פטור מתשלומין משום שחייב מיתה, וכאן פסק דמלאכה שאינה צריכה לגופה – פטור. וי"ל דספוקי מספקא ליה, וגבי ממון – המוציא מחבירו עליו הראיה. ול"נ דלר' אבהו חובל חייב אפי' לר"ש אפי' אין צריך הדם לכלבו, עכ"ל. וביש"ש בב"ק פ"ח סימן כ"ב כתב דהחובל דרך מריבה דעתו שיצא ממנה דם הוי צריכה לגופה [ואין לומר מנא ידעינן שדעתו על כך וי"ל שמודה] וא"א שישבע על כך דאם כן דומה לנשבע להרע והוי כמו שבועת שוא. ועי"ל דסתמא דחבלה הוי צריך לגופה, עכ"ל. גם בשלטי גיבורים פ"ב דשבת הקשה קושיא זו ע"ש, ובמ"מ פ"ח ה"ח כתב מחלוקת אם חובל בדרך נקמה נקרא מתקן או מקלקל ופטור אפי' לר' יודא, ועסי' שי"ו ס"ח". וראה בבה"ל (סי' שט"ז סעי' ח' ד"ה "והחובל").

וכן כתב הבא"ח (ש"ש פרשת וארא סעי' י"ב): "וכן יש הרבה נכשלים בדבר זה דאע"פ דאינו מכה את חבירו אלא רק תופס בשר חבירו בראשי אצבעותיו בכל כוחו בחוזק כדי לצערו, וקורין לזה בערבי קרצ"א, ובזה נצרר הדם תחת העור. ולדעת הרמב"ם ז"ל החובל באדם או בבהמה דרך נקמה ה"ז חייב מן התורה, ולא הוי לזה דין מלאכה שאינה צריכה לגופה משום דאינו צריך לדם, ואף על פי שהעושה זאת דרך שחוק ובדיחות דהו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה, הא עכ"פ חייב מדברי סופרים". והטעם שהחובל בחבירו על מנת לצערו או בדרך נקמה הוי מלאכה הצריכה לגופה, כיון שמתישבת דעתו.

וכתב כה"ח (סי' שט"ז ס"ק ס"א): "ונראה לי דחובל לרפואה – חייב לכולי עלמא. מגן אברהם ס"ק ט"ו, אליה רבה אות י"ט, חיי אדם כלל ל"א אות ד'. ואפילו המכה את חבירו דרך שחוק או שאוחז בבשרו בחוזק עד שנתאדם – אסור מדברי סופרים".

וכתב המשנ"ב (סי' שט"ז ס"ק ל'): "נקט חבלה בשרצים משום דבהו יש שרצים שאין להם עור, ואינו חייב עד שיצא הדם כמו שמסיים המחבר, אבל כ"ש דיש חיוב חבלה בבהמה חיה ועוף, שכולם יש להם עור וחייב אפילו בנצרר. וכ"ז מיירי כשצריך לדם החבלה לכלבו או לאיזה ענין או לבשר שנצרר בו הדם להאכיל לכלבו עם דמו, דאל"ה הוא בכלל מקלקל ופטור. ויש מן הפוסקים שסוברין דלפיכך חייב בנצרר הדם, דאין זה בכלל קלקול אלא תקון, שדרך העולם להכותם כדי להחלישם שיהא נוח להכבש. ואם עשה חבלה באדם דרך נקמה או בבהמה חיה ועוף של חבירו באופן זה ויצא הדם או נצרר, דעת הרמב"ם שחייב בזה בכל גווני, כי איננו בכלל מקלקל, והטעם מפני שמיישב את דעתו בדבר זה וינוח יצרו, והואיל וחמתו שוככת בדבר זה הרי הוא כמתקן וחייב, וה"ה בקורע בחמתו, והראב"ד פוטר, עי"ש. ולכו"ע איסור יש בזה, דכל המקלקלין בכל מלאכות שבת אף שפטורין מחטאת מ"מ אסורין, וע"כ יזהר מאד שלא להכות שום חי בשבת הכאה שיכול לבוא לידי חבורה, כי עכ"פ איסור יש בדבר לכו"ע, והעולם נכשלין בזה".

[11] ראה בא"ח (ש"ש פרשת וארא סעי' י"ב), וראה בהרחבה בהערה הקודמת.

[12] ראה בהרחבה בחלק חמישי בדיני קטן.

[13] ובשלושת השבועות לא יכה אותם אפילו מכה קלה כי יש סכנה בדבר (שו"ע סי' תקנ"א סעי' י"ח; מאמר מרדכי למועדים ולימים פרק כ"ה סעי' י"ב).

[14]כתב הרמב"ם (הל' תלמוד תורה פרק ב' ה"ב): "ומכה אותן המלמד להטיל עליהם אימה, ואינו מכה אותם מכת אויב מוסר אכזרי, לפיכך לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות אלא ברצועה קטנה". וכן כתב בשו"ע (יו"ד סי' רמ"ה סעי' י').

[15] ראה בהערה י'. וכתב כה"ח (סי' שט"ז ס"ק ס"ב): "מי שהכה את בנו בשבת לייסרו ומחמת הכאה עשה בו חבורה והוציא ממנו דם – חייב, דאין זה דרך יסור לתוכחה לבן קטן אלא כי בשגעון ינהג. לב חיים חלק ג' סימן צ"ה, יעו"ש".

[16] אומרת הגמ' (מועד קטן י"ז ע"א): "שפחה של בית רבי מאי היא? דאמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול, אמרה: ליהוי ההוא גברא בשמתא, דקעבר משום: 'ולפני עור לא תתן מכשול'. דתניא: 'ולפני עור לא תתן מכשול' – במכה לבנו גדול הכתוב מדבר". ופרש"י (שם ד"ה "דקא עבר"): "דכיון דגדול הוא, שמא מבעט באביו, והוה ליה איהו מכשילו". ופסקו הרמב"ם (ממרים פ"ו ה"ט), ובהלכות ת"ת (פ"ו הי"ד) כתב שמנדין המכשיל את העיוור, וכן כתב השו"ע (יו"ד סי' של"ד סעי' מ"ג). וכתב השו"ע (שם סי' ר"מ סעי' כ'): "המכה לבנו גדול, היו מנדין אותו, שהרי עובר על 'לפני עור לא תתן מכשול' (ויקרא יט, יד).  ולא מקרי גדול לדבר זה, רק אחר כ"ב שנה או כ"ד שנה (בקונטרס פ"ק דקדושין וב"י ס"ס של"ד)".

[17] כתב בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' כ"ח): "המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה, כדרך שהרופאים עושים שהם מתכוונים ברפואה להרחיב פי המכה – הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא; ואם הפיסה כדי להוציא ממנה הליחה שבה – הרי זה מותר". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק פ"ח) שבמפיס כדי להוציא ליחה היינו שאינו חושש אם תסתם מיד. ועוד כתב שם (ס"ק פ"ט): "ואפילו אם יש דם ג"כ שמה עם הליחה – מותר, דאותו הדם והליחה שכנוס שם אין בו משום חבורה, ורק יזהר שלא ידחוק המכה להוציא דם מחדש". ובטעם ההיתר כתב המשנ"ב (שם ס"ק צ'), כיון דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופא במקום צער לא גזרו רבנן. ועיין מה שיישב לפי הרמב"ם שמלאכה שאינה צריכה לגופא חייב עליה. וראה עוד בבא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' ג') ובכה"ח שם (ס"ק קס"ט-ק"ע).

[18] ראה בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' מ"ח) ובמשנ"ב שם (ס"ק קמ"ז).

[19] ראה בהערה הקודמת.

[20] ראה בא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' ד').

[21]  כתב בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' כ"ח): "המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה, כדרך שהרופאים עושים שהם מתכוונים ברפואה להרחיב פי המכה – הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא; ואם הפיסה כדי להוציא ממנה הליחה שבה – הרי זה מותר", משמע שאפילו בכלי מותר, וכתב בביאור הלכה (שם ד"ה "כדי להרחיב"): "לכאורה לפה חייב היינו בכלי [ומ"מ אין בו משום גוזז משום תלישת העור, דהוא כמו צפורן שפרשה רובא דתו לא יניק מהגוף, כ"כ הפמ"ג, ובתו"ש אין סובר כן. ומרש"י שהביא הפמ"ג אין מוכרח, דאפשר דמיירי דלא חיסר מהעור רק שקלף העור לצד מעלה], דביד אין דרכה בכך, ואפ"ה אם להוציא ליחה – מותר. אבל ממ"א ש"ז סק"ז ופה בט"ז אות כ"ג משמע דמשום צערא לא הוי שרינן שבות כדרכו, וא"כ מה שאנו מתירין כשהוא להוציא ליחה הוא רק ביד ולא בכלי [פמ"ג]", וכן כתב בכה"ח שם (ס"ק קס"ו): "לכאורה לפה חייב היינו בכלי דביד הוי שלא כדרכה ומינה ליחה אף בכלי שרי. מיהו ממגן אברהם סימן ש"א ס"ק ז' וכאן סעיף ל"ג משמע קצת דבצערא לא התירו שבות כדרכו. משבצות זהב אות כ"א. ור"ל ואם כן אין להתיר להוציא ליחה כי אם ביד ולא בכלי, אמנם בשעת הצורך כגון שא"א ביד או בשינוי – מותר כדרכו, וכפשט השו"ע", ודלא כמג"א.

[22] וזה שונה מפתיחת מורסא שמותר לפתוח למרות שמוציא דם, מפני ששם הדם ככנוס בפנים, ולא נחשב כעשיית חבורה, אך באופן זה שהדם מובלע בבשר, יש איסור של עשיית חבורה. ועיין בבא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' ד') שכתב: "מותר ליתן הקטנית כדי שישאר פתוח, ומותר להחליף הבגד, דאי לא מחליף מסרח, ויזהר להכין העלה והאפונין שיטול עוקציהן מערב שבת, ואם יודע שמוציא דם בקנוח, לא יקנח דהוי פ"ר, כי זה הדם היה בלוע, וכ"ש דאסור לשרות הבגד במים כדי לקנחה, יען כי שרייתו זהו כבוסו, ועוד דאתו לידי סחיטה", וראה עוד במשנ"ב (סי' שכ"ח ס"ק צ') ובכה"ח שם (ס"ק קס"ט).

[23] וראה בפרק ע"ו דיני כלי שמלאכתו לאיסור והיתר סעי' כ"ד, שמחט היא ככלי שרוב מלאכתו לדבר שאסור לעשותו בשבת שמותר להשתמש בו לצורך גופו או מקומו. וראה בשו"ע (סי' ש"ח סעי' י"א), ולכן מותר להוציא על ידי מחט או פינצטה, כיון דהוי כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו.

[24] כתב המג"א (סי' שכ"ח ס"ק ל"ב): "מותר ליטול הקוץ במחט (משנה פי"ז ורמב"ם פכ"ה), ובלבד שיזהר שלא יוציא דם דעביד חבורה, כדאיתא רפ"י דסנהדרין", וראה בכה"ח (סי' ש"ח ס"ק צ"ו). וכתב במשנ"ב (סי' שכ"ח ס"ק פ"ח): "מותר ליטול הקוץ במחט, ובלבד שיזהר שלא יוציא דם דעביד חבורה, ואף דהוא מקלקל – מ"מ אסור הוא לכו"ע [מ"א]. ואף דבשחין התירו איסור דרבנן משום צערא וכדלקמיה, הכא כיון דאפשר להוציא הקוץ בלי הוצאת דם אין לעבור איסורא בכדי". וכתב בשער הציון (שם ס"ק ס"ג): "הוספנו זה כדי להציל המגן אברהם מקושית החמד משה שהקשה עליו מתוספות בשבת ק"ז ע"א, דמשמע שם דאפילו אי היה ודאי חביל גם כן לא אסרו לפי המסקנא, אמנם דעת המגן אברהם דדוקא היכא דאי אפשר להוציא הקוץ בלי חבלה, כגון שנתחב בעומקו, דאז הוא דומיא דמפיס מורסא, אבל היכא דאפשר – אסור". ועיין ביה"ל (סי' ש"ח ד"ה "קוץ"), אמנם כדברי המג"א כתב בשו"ע הרב (סי' ש"ח סעי' ל"ח) וכן פסק הבא"ח (ש"ש פר' מקץ סעי' י"ב).

[25] ראה בפרק (ס"א סעי' מ"ח ובהערה נ').

[26] ראה שו"ע (סי' שכ"ח סעי' מ"ח). וכתב הבא"ח (ש"ש פר' יתרו סעי' ו'): "ומ"מ אסור למצוץ דם שבין השינים ולפלוט, ואף על גב דהוי מפרק כלאחר יד אפ"ה אסור מד"ס, ועיין אחרונים ז"ל".

[27] ראה כה"ח (סי' שט"ז ס"ק ס"ג).

[28] ראה כה"ח (סי' שט"ז ס"ק ס"ג). ראה בהערה ג' וראה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ').

[29]ראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ'): "מעיקר הדין בכל השבתות כולם יש מי שאומר שאסור לאדם לשפשף את שיניו במברשת, אף על פי שברור לו שלא יצא דם מהחניכיים, ואף על פי שמשתמש במי פה נוזליים ולא במשחה. ומסתמכים על הכתוב ברמ"א (סי' של"ז סעי' ב'), וז"ל: "ואסור לכבד הבגדים על ידי מכבדות העשויים מקסמים שלא ישתברו קסמיהן". ולמרות שכתבו על זה הט"ז (שם ס"ק ג') והמשנ"ב (שם ס"ק י"ד) להקל שהרי גם אם נשתבר אינו מתכוון לכך וזה מקלקל, וכל המקלקלין – פטורין, עיין שם, מ"מ נהגו להחמיר, ועיין בביאור הלכה שם (ד"ה "שלא ישתברו"). ולמעשה היום במברשות של ימינו, אין חשש שמא ישבר הקיסם, אלא גזירה משום מברשות אחרות. ועיין בספר ברכי יוסף (שם אות א') שמפקפק בזה ומיקל, וגם המאמר מרדכי (והביאו הביאור הלכה שם) מיקל בזה, ועל כן בשבת כזו של ערב פסח מכיון שצריך לנקות היטב את השיניים ובין השיניים, כפי שכתוב בבן איש חי (ש"ר פרשת צו סעי' ח'), וז"ל: "ואחר אכילתו ינקה את שיניו בחתיכת עץ דקה שיכניסנה בחורין ובסדקין שבשיניו כדי שלא ישאר חמץ דבוק שם, ואחר ניקוי ירחוץ וידיח פיו היטב במים וישפשף שיניו באצבעו היטב דחמץ בפסח במשהו!" (ועיין שם המעשה שהביא בזה), לכן יש להקל בתנאי שהשיניים אינן מדממות ומשתמש במי פה". וראה  מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ס"ה), ושם (סי' ק"ד) מה שהארכנו בענין מטאטא.

[30] עיין שו"ע (סי' שכ"ח סעי' ל"ב) ולחונים עליו.

[31] ראה בפרק פ"ז דיני ממחק סעי' י"ד-ט"ז, וראה עוד בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ס"ה).

[32] ראה בהרחבה פרק ק"א דיני בישום והולדת ריח סעי' ו'.

[33] ראה בהרחבה בחלק חמישי דיני הכנה משבת לחול.

[34] ראה ברמ"א (סי' של"ז סעי' ב') ובבה"ל שם (ד"ה "שלא ישתברו") ובכה"ח שם (ס"ק י"ז).

[35]ראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ'): "ועל כן בשבת כזו של ערב פסח, מכיון שצריך לנקות היטב את השיניים ובין השיניים, כפי שכתוב בבן איש חי (צו שנה ראשונה סעי' ח'), וז"ל: 'ואחר אכילתו ינקה את שיניו בחתיכת עץ דקה שיכניסנה בחורין ובסדקין שבשיניו כדי שלא ישאר חמץ דבוק שם, ואחר ניקוי ירחוץ וידיח פיו היטב במים וישפשף שיניו באצבעו היטב דחמץ בפסח במשהו!" (ועיין שם המעשה שהביא בזה) וכו'". ולכן מי ששיניו אינן מדממות – ינקה עם מברשת ומי פה.

[36] ראה ש"ך (יו"ד סי' רי"ד ס"ק ב').

[37]ראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ'): "האם מותר לשטוף את המברשת, שהרי מן הדין אסור לשטוף כלי בשבת לצורך יום חול (אם משתמש במברשת ישנה ואחר כך זורק אותה – אין בעיה), וכאן אם רוצה להשתמש בה בפסח, צריך לנקות היטב שלא ישארו כלל ועיקר פירורי חמץ, לכן אין לעשות כן לכתחילה. אולם, יש אפשרות לשטוף ביום שבת בבוקר לפני ביעור חמץ, ובלבד שיתכוון שוב בשבת לנקות את שיניו, וכיון שזה לצורך אותו יום – מותר, ולמרות שהחמרנו לכתחילה בדיעבד אם לא משתמש בזה בסעודה אחרת – יכול לשטוף את המברשת, לבער ממנה את פירורי החמץ, ולהסתמך על מה שכתב ברמ"א (שו"ע סי' תמ"ד סעי' ג') שאם אדם בישל בסיר של חמץ ואינו יכול לקנח את החמץ בידיו – מותר להדיחו מעט בכדי שיצא החמץ משום צורך מצוה, ולכן מותר". והטעם שאין איסור סוחט היא, כיון שהמים לא נבלעים בגוף השיערות של המברשת אלא נמצאים בין השיערות, וא"כ זה איסור דרבנן ולצורך מצווה שלא יכשל באיסור חמץ התירו.