פרק פ"ח – דיני אוהל

הקדמה

אסור מן התורה לעשות אוהל קבוע בשבת [והוא תולדת בונה], ומדברי חכמים אסור לעשות אפילו אוהל עראי^[1]. וכשם שאסור לעשות אוהל קבוע ואוהל עראי בשבת, כך אסור לסתור אוהל קבוע ואוהל עראי בשבת. גדר אוהל שאסור או מותר לבנותו בשבת מתייחס לשלושה אופני הקמת אוהל : א. גג [כיסוי] המאהיל מלמעלה. ב. אוהל המוצב באלכסון. ג. מחיצה המפרדת העומדת במאונך לקרקע[2], שפעמים מותר לעשותם בשבת ופעמים שאסור,  כפי שיתבאר לקמן.

אוהל קבע

• אסור לעשות בשבת אוהל קבע [העשוי להישאר שם זמן רב] ואסור לסתור אוהל קבע, והבונה אוהל קבוע עובר איסור דאורייתא[3].

תוספת על אוהל קבוע

• אסור להוסיף [היינו שכבר פרוש טפח מערב שבת] תוספת קבועה על אוהל קבוע^[4].

אוהל עראי

• אסור לעשות בשבת אוהל עראי, אפילו אם עושהו לזמן קצר ביותר ואפילו אם אינו מחובר היטב [ואף ביו"ט לצורך אוכל נפש – אסור לעשות כן[5]].

אוהל מכסה ומאהיל

• ככלל גדר אוהל עראי, שהוא כיסוי [או הנחת חפץ המכסה ומאהיל], שאסור לעשותו בשבת, כולל שלושה תנאים:
• שטח – שטחו טפח[6] על טפח או יותר.
• גובה – שיש בינו לבין העצם שתחתיו טפח או יותר.
• שימוש – שנעשה כדי להשתמש בחלל שתחתיו.

אמנם, לפעמים גם אם לא מתמלאים בו שלושת התנאים, עדיין יהיה אסור לעשותו בשבת, כפי שנבאר לקמן.

שטח

טפח על טפח

• אוהל שהוא כיסוי המאהיל כנ"ל – אסור לעשותו בשבת אם שטחו טפח על טפח או יותר[7].

גובה

בין המאהיל לחפץ שתחתיו

• אוהל שאסור לעשותו בשבת כנ"ל הנו דווקא כאשר המרחק בין האוהל לעצם המכוסה הוא טפח אחד לפחות, אך אם אין מרחק של טפח אחד בין הכיסוי לבין העצם המכוסה – אין זה נחשב אוהל שאסור לעשותו בשבת, אלא כיסוי שמותר לעשותו בשבת[8].

שימוש

• בהגדרת השימוש של האוהל יתכנו ג' מצבים שונים: כאשר מתכוון להשתמש כדרך אוהל, לא לשימוש כלל, לשימוש מסוים שאינו דרך האוהל, והדינים ישתנו בהתאם לשימוש, וכפי שיתבאר להלן.

אוהל כאשר מתכוון להשתמש כדרך אוהל

שימוש בחלל שתחתיו

• אסור לפרוס אוהל שהוא כיסוי [כעין גג] בשבת אם עושה כן כדי להשתמש בחלל שתחתיו כדרך אוהל [כגון: פרישת כיסוי כדי להגן מפני שמש או גשם], בין אם יש מחיצות תחתיו ובין אם אין מחיצות תחתיו[9].

תוספת אוהל עראי

• אוהל שהיה פרוש טפח על טפח מערב שבת – מותר להוסיף ולפתוח אותו (תוספת עראי) לכל אורכו בשבת עצמה [ויתבאר להלן בהרחבה].

תוספת אוהל בחפצים אחרים

• אוהל שהיה פרוש טפח על טפח מערב שבת – מותר להוסיף עליו חפצים מאהילים נוספים [כגון: מטפחת הפתוחה טפח ומוסיפים עליה מטפחות נוספות], ובתנאי שהתוספת צמודה וממשיכה את הטפח הקיים.

משטח ובו רווחים

• משטח או מתקן שיש בו רווחים [כגון: רשת או סורגים וכדו'], ובאחד מן הרווחים אין מרחק שלושה טפחים, וכן עמודים שאין בין אחד לשני מרחק שלושה טפחים – נחשבים אוהל, שהרי הם כמחוברים מדין "לבוד". ועל כן, מותר להניח על גביהם כיסוי עראי שהוא אוהל בשבת, משום שזו אך ורק תוספת עראי ולא בניית אוהל עראי לכתחילה[10].

אינו מתכוון להאהיל

• באופן שאינו מתכוון להאהיל על החלל שתחתיו, יש להבדיל בין אופן שאינו מתכוון להשתמש כלל לאופן שמתכוון לעשות שימוש מסוים, וכפי שיובא להלן[11].

אוהל כאשר אינו מתכוון להשתמש כלל

לא לשימוש כלל

• מותר לעשות לכתחילה אוהל כאשר אינו מתכוון כלל להשתמש בחלל שתחתיו בשבת[12].

אוהל כאשר מתכוון להשתמש באופן מסוים

עשיית האוהל בשינוי

• אסור לעשות אוהל שיש לו מחיצות אם משתמש שימוש מסוים [כגון: מיטה שאנשים רגילים להניח תחתיה נעלי בית וכדו'] בחלל שתחתיו, אף שאינו שימוש כדרך אוהל רגיל (כגון: פרישת כיסוי כדי להגן מפני שמש או גשם), אך האיסור רק אם נעשה כדרך בנייתו, דהיינו המחיצות תחילה ואחריהן האוהל. אמנם, אם עושים את האוהל תחילה ותחתיו נותנים את המחיצות – הרי זה שינוי ומותר לעשות כן בשבת^[13].

מחיצות מוכנות מערב שבת

• מחיצות שעמדו במקומן מערב שבת – מותר לתת על גביהן כיסוי בשבת, למרות שעם נתינת הכיסוי על המחיצות מתקבל אוהל שיש תחתיו מחיצות. כל האמור הוא רק באוהל שאין זה עיקר השימוש [אלא המטרה בכיסוי למה שלמעלה] אף שראוי לשימוש כלשהו^[14].

מספר המחיצות

• האיסור לעשות אוהל [שאין זה עיקר השימוש כנ"ל] הוא דווקא אם יש תחת האוהל מחיצות שעל ידי כך ראוי לאותו שימוש, ומשום כן בשולחן – אסור רק אם יש ארבע מחיצות מארבע רוחותיו, ובמיטה – אסור אף אם יש שתי מחיצות משני צדדיו[15].

מחיצות האוסרות

• מחיצות אלו, שאסור לתת עליהן אוהל [הראוי לשימוש כלשהו כנ"ל] בשבת, הן דווקא באופן שהמחיצות מגיעות עד לקרקע או לכל הפחות עד פחות משלושה טפחים מן הקרקע, [ואם הגיעו עד פחות משלושה טפחים מן הקרקע – הרי זה כאילו הגיעו עד לקרקע, מדין "לבוד"]. אך אם אין הן מגיעות פחות משלושה טפחים מן הקרקע – אין אלה מחיצות שאוסרות[16].

מחיצות שמגיעות לקרקע

• מחיצות שמגיעות לקרקע [או תוך שלושה טפחים כנ"ל] – אסור לתת עליהן אוהל אפילו אם אינן גבוהות י' טפחים מן הקרקע[17].

אוהל ללא מחיצות

• יש מחמירים לאסור פרישת אוהל אפילו כאשר אין תחתיו מחיצות כלל, אם משתמש בחלל זה, וטוב להחמיר כדעה זו במקום שאפשר^[18].
• יש מחמירים לאסור פרישת אוהל אפילו כאשר אין תחתיו מחיצות כלל, אם דרך העולם להשתמש בחלל כעין זה, וטוב להחמיר כדיעה זו במקום שאפשר[19].

עשיית אוהל עם מחיצות

• יש מחמירים, שכל מה שמותר לעשות אוהל כאשר אינו מתכוון להשתמש בחלל שתחתיו, הוא רק כאשר אינו מעמיד תחת האוהל גם מחיצות. אמנם, אם מעמיד תחת האוהל מחיצות – אסור לעשותו בשבת אפילו שאין מתכוון להשתמש בחלל שתחתיו, וטוב להחמיר כדעה זו במקום שאפשר[20].

דוגמאות לחפצים שעשויים להיות אוהל

מחצלת שמטרתה להאהיל

פרושה רוחב טפח

• אסור לפרוס מחצלת שמטרתה להאהיל בשבת. אמנם, אם נפרשה בערב שבת ברוחב טפח – מותר להמשיך לפרוס את יתרתה בשבת.

מחצלת על עמודים

• מחצלת שמטרתה להאהיל הנפרשת על גבי עמודים, ועמודים אלה אינם רחוקים שלושה טפחים האחד מהשני – מותר לפרשה בשבת [מכיון שכאשר אין שלושה טפחים בין עמוד לעמוד הרי החלל שביניהם נחשב כסגור ועומד מדין לבוד].[21]

תוספת על מחצלת

• מחצלת שמטרתה להאהיל ומותר לפרשה בשבת כנ"ל – מותר גם להוסיף עליה מחצלות נוספות[22].

כיסא נוח, לול של תינוק, שולחן מתקפל

פריסת כלים

• מותר לפתוח כיסא נוח וכן שולחן מתקפל בשבת, מכיון שהם בנויים ועומדים מערב שבת לפתיחה וסגירה, וכך דרך שימושם, ובשבת פותחים [פורשים] אותם בלבד[23]. [כל האמור באופן שאין חשש תוקע בפתיחתם].

יש מחיצות תחתם

• מותר לפתוח כלים כנ"ל בשבת אפילו אם יש מחיצות בצידיהם.

שימוש למטרה העיקרית

• מותר לפתוח כלים כנ"ל אך ורק כאשר המטרה העיקרית הוא להשתמש במשטח שעל גביהם וכדרך שימושם, אך אסור לפותחם כדי להשתמש בחלל שתחתיהם כדרך אוהל רגיל[24].

פתיחת כלים בלי תקיעה

• מותר לפתוח כלים כנ"ל, בתנאי שלא יתקע שני חלקים של החפץ אחד בשני ויעבור על איסור תוקע[25].

מיטת תינוק

פרישת סדין

• אסור לפרוס סדין או רשת על עמודים שבארבע קצוות של מיטת התינוק, גם באופן שזהו אוהל ללא מחיצות תחתיו, מכיון שפורשים את הסדין כדי להגן על התינוק הנמצא בחלל שתחת הסדין^[26] [וראה סעי' ח']

סדין שהיה פרוש

• מותר להמשיך פרישת סדין מעל מיטת תינוק אם פרשו אותו ברוחב טפח אחד בערב שבת [ובשבת ממשיכים לפרשו יותר מטפח][27], מכיון שזו תוספת לאוהל עראי ולא עשיית אוהל מתחילתו[28].

הוספת סדין נוסף

• סדין שהיה פרוש ברוחב טפח מערב שבת – מותר להוסיף עליו סדין אחר, בתנאי שמוסיף בצמוד ובהמשך לטפח שהיה פרוס בערב שבת[29].

סדין מגולגל

• סדין מגולגל שעוביו כשהוא מגולגל – טפח, אינו נחשב פרוש טפח. ולכן, אסור להמשיך לפרשו בשבת, אלא צריך שיהיה פרוש ברוחב טפח חוץ מהכריכה כדי שתהיה המשך הפרישה תוספת לאוהל עראי^[30].

הסרת סדין

• סדין שהיה פרוש על גבי מיטת התינוק – אסור להסירו לגמרי, מכיון שזו סתירת אוהל, ולכן יש להשאירו פרוש ברוחב טפח.

סדין שהוסר

• הסירו סדין מעל מיטת התינוק לגמרי – אסור לשוב לפרשו.

סדין במרחק קטן מטפח

• לא פרשו סדין מעל מיטת התינוק בערב-שבת ובשבת מציקים לתינוק יתושים וכדו' – מותר לפרוס עליו סדין, ובלבד שלא יהיה רחוק טפח מן התינוק, [באופן שאין חשש סכנה לתינוק], מכיון שכאשר אין מרחק של טפח בין האוהל לעצם שתחתיו אין זה אוהל כלל^[31].

עגלת תינוק

גגון [שמשייה] 

• יש מתירים לפרוס גגון של עגלת תינוק בשבת, אפילו אם לא היה פרוס ברוחב טפח מערב שבת. וטעמם הוא – שמכיון שהגגון מחובר לעגלה בצירים וזהו שמושו הרגיל והקבוע – אין בכך יצירת אוהל חדש. אמנם, להלכה אין אנו פוסקים כדעה זו, מכיון שלמרות שהגגון מחובר לעגלה באופן קבוע – לא הותר, כי כל מטרת הגגון בעגלה הוא להאהיל. ועל כן, מותר לפרוס גגון של עגלת תינוק בשבת רק אם היה פרוש ברוחב טפח מערב שבת[32].

גגון מקופל ברוחב טפח

• גגון של עגלת תינוק שהוא ברוחב טפח גם כאשר הוא מקופל – מותר להמשיך לפרשו מעל התינוק בשבת, אפילו אם לא היה פרוש ברוחב טפח מערב שבת, מכיון שגגון העגלה עשוי כדי להיות כאוהל מעל לתינוק גם כאשר הוא מקופל [והוא מחובר לעגלה באופן קבוע]. ועל כן אם יש ברחבו טפח כמות שהוא מקופל – מותר להמשיך לפרשו בשבת[33].

תוקע בעגלה

• בעניין עגלת תינוק מתכווננת שניתן לשנות בה את תנוחת התינוק משכיבה לישיבה ראה עוד בפרק פ"ד "בניין וסתירה בכלים" סעי' מ"א.

שימוש בשמשייה שעל עגלות הילדים

• שמשייה המורכבת על העגלה מערב שבת, אבל היא סגורה לגמרי – אסור לפותחה בשבת. ומכל מקום, אם היתה פתוחה מערב שבת טפח מעל העגלה – אפשר להמשיך ולפותחה כולה בשבת, וכן אם יש רוחב טפח בגג עצמו מעל העגלה, מכיון שהוא מחובר כך שלם כאוהל על התינוק – מותר להמשיך אותו הלאה[34].

מיטה מונחת על צידה

מיטה בלא מחיצות

• מותר להעמיד על רגליה, מיטה המונחת על צידה בשבת, למרות שאין זה אוהל שפרוש ממש מבעוד יום, מכיון שהמיטה בנויה ועומדת מערב שבת והיא כאוהל שעשוי מבעוד יום[35]. כל האמור הוא רק כאשר אין עיקר כוונתו להאהיל על החלל שתחת המיטה אלא להשתמש על גבי המיטה [ועיין לעיל בדין פתיחת כיסא נוח וכו'].

מיטה עם מחיצות

• אסור להעמיד על רגליה, מיטה המונחת על צידה, אם יש למיטה זו מחיצות. ומכיון שדרך העולם להשתמש בחלל שמתחת למטה (לנעלים וכדו') – אסור להעמיד את המיטה אפילו אם יש לה רק שתי מחיצות [וראה סעי' ט"ז].

תושבת מזרון העשויה רשת ברזל  

• מסגרת של מיטה שתושבת המזרון שלה עשויה רשת ברזל [רשת ברזל שעליה מניחים את המזרון] – מותר להעמיד אותה על רגליה, ולהניח עליה מזרון בשבת, במידה שמרווחי הרשת קטנים משלושה טפחים והווי "לבוד", וממילא הנחת המזרון הנה תוספת על אוהל עראי[36] [וראה סעי' י"א].

תושבת מזרון העשויה פסי עץ או ברזל

• מסגרת של מיטה שתושבת המזרון שלה עשויה פסי עץ או ברזל [ורחבים פחות מטפח], הנתונים לאורך או רוחב המיטה מצד לצד [ועליהם מניחים לוח עץ או מזרון], ויש למיטה שתי מחיצות לפחות, ויש ביניהם יותר משלושה טפחים – אסור להניח עליה לוח עץ או מזרון, מכיוון שזו עשיית אהל עראי לכתחילה.

הסרת לוח העץ

• מיטה שחלקי תושבת המזרון שלה רחוקים יותר משלושה טפחים אחד מן השני [ורחבים פחות מטפח] – אסור להסיר מעליה את לוח העץ (עליו מונח המזרון), ולא את המזרון עצמו [אם הוא מונח ישירות עליהם] בשבת. [מדין סותר אוהל עראי][37].

ארגז מצעים

• ארגז מצעים הנתון תחת המיטה – אסור להוציאו מתחת למיטה החוצה ולהניח עליו לוח לשינה בשבת [אם המרחק בין הלוח לבין המצעים הנו טפח או יותר], מכיון שלארגז מצעים יש מחיצות, וע"י הוצאתו מן המיטה והנחת הלוח עליו עושה אוהל ומחיצות [וראה סעי' ט"ז][38].

הכנת ארגז ולוח לשינה

• מותר להכין ארגז מצעים ולוח כנ"ל לשינה בשבת, אפילו אם לא הוציאו אותו מתחת למיטה בערב שבת [למרות שבונה אוהל ומחיצות], אם בונים אותו בשינוי, דהיינו קודם את הלוח ואחר כך את המחיצות. ולכן, יכולים שני אנשים להחזיק את הלוח לשינה באוויר במקום השינה, ואחר כך יכניסו מתחתיו את ארגז המצעים, ונמצא שנבנה האוהל בשינוי – קודם נעשה האוהל ורק אחר כך המחיצות [וראה סעי' י"ד][39].

הנחת לוח על ארגז ששינו מקומו

• כשם שאסור להניח לוח לשינה על ארגז מצעים כנ"ל שהוצא מתחת למיטה בשבת, כך אסור להניח לוח לשינה על ארגז מצעים ששינו את מקומו כדי להביאו למקום השינה. וכשם שמותר להניח לוח לשינה על ארגז מצעים שהוצא מתחת למיטה בשבת, בשינוי, כך מותר להניח לוח לשינה על ארגז מצעים ששינו את מקומו כדי להביאו למקום השינה, בשינוי.

החזרת ארגז מצעים למקומו

• יש אוסרים[40] להחזיר ארגז מצעים אל מתחת למיטה בשבת [באופן שיש מרחק טפח בין החפצים שבה לגגה] אם לא נשאר במקומו כדי טפח[41], מכיון שיש בהחזרתו משום עשיית אוהל, ויש מתירים[42], מכיון שזהו אוהל עומד וקיים. וכדי לצאת ידי כל הדעות – בשעה שפותחים ארגז מצעים כדי להוציא את כלי המיטה, טוב להשאיר טפח ממנו תחת המיטה.

מגירה

• מגירה שיש מרחק טפח בין החפצים שבה לגגה – יש אוסרים להחזירה למקומה בשבת אם לא נשארה במקומה כדי טפח [במקום התושבת], משום עשיית אוהל, ויש מתירים. ונכון להיזהר לפתוח מגירה כך שתישאר טפח במקומה, כדי לצאת ידי כל הדעות.

מיטה מתקפלת

• מותר לפתוח מיטה מתקפלת כדרכה בכל אופן [בתנאי שאינו תוקע], מכיון שבימינו אין דרך העולם להשתמש בחלל שתחת מיטה מתקפלת[43].

שולחן

לוח השולחן

• מותר להניח לוח של שולחן על הרגלי השולחן ["חמורים"] בשבת, מכיון שמתכוונים להשתמש בלוח על גביו ולא בחלל שתחתיו, וכן מכיון שלשולחן אין מחיצות[44] [בתנאי שהלוח אינו מוקצה וכן אינו מחובר לבית או לקרקע, כגון: דלת או חלון][45].

תקיעה

• אסור להרכיב שולחן מפלסטיק על-ידי תקיעת רגלי השולחן בפלטה [איסור תוקע]^[46]. אמנם, מותר להעמיד שולחן שיש לו רגליים מתקפלות^[47].

מחובר לקיר

• מותר לפתוח שולחן העשוי כעין מדף ומחובר לקיר באמצעות צירים, משום שאין לו מחיצות ולא עשוי לשימוש בחלל שתחתיו [ובתנאי שאין בכך איסור תוקע][48].

הארכת שולחן

• מותר להאריך שולחן בנוי [על ידי הוספת פלטות לשולחן הקיים], מכיון שזו תוספת לאהל קיים [ובתנאי שאין בכך איסור תוקע][49].

שולחן על ארגזים/חביות

• הרוצה להניח לוח שולחן על ארגזים או על חביות, ולהשתמש בזה כבשולחן (ובכך יוצר אוהל בחלל החבית) – יש להחמיר לעשותו בשינוי, דהיינו, להחזיק את לוח שולחן בידיים תחילה ואחר כך לתת תחתיו את הארגזים/חביות[50], או לחליפין להעמיד את החביות כשהצד הפתוח כלפי מטה[51].

מפה על שולחן

• יש אוסרים לפרוס מפה על השולחן אם שולי המפה משתלשלים עד סמוך לרצפה, וטעמם הוא – שיש בזה אוהל ומחיצות. אמנם, למעשה מותר לעשות כן ואין בכך אוהל כלל, מכמה טעמים: ראשית – אין כאן עשיית אהל כלל, מכיון שאין מרחק של טפח בין המפה לשלחן, ולוח השלחן הרי עומד מבעו"י, ועוד – שאין דרכו של אדם להשתמש מתחת לשלחן, ועוד – שלא אכפת לנו במה שיש מחיצות, מכיון שהן רכות ונעות ונדות[52].
• טוב להיזהר לכתחילה להניח את המפה על השולחן מיד ולא להרימה מעל השולחן טפח ואחר כך להניחה על השולחן [דבר זה שכיח כששני אנשים פורשים מפה יחד].

כסוי כלים

כיסוי המיועד לכלי

• מותר לכסות כלי מכל סוג במכסה המיועד לו בכל אופן, מכיון שאין זה נראה כעושה אוהל אלא כמכסה כלי^[53].

כיסוי קנקן

• מותר לכסות את הקנקן בצלחת או בכוס, מכיון שנוהגים להשתמש בהם לפעמים ביום חול כמכסה עראי.

כיסוי כלי בבגד

• אסור לכסות כלי בבגד בשבת, אפילו אם זהו בגד המיועד לכיסוי כלים^[54].

מרחק טפח בכלי

• אסור לכסות כלי בכיסוי שאינו מיועד לו כנ"ל, דווקא כאשר יש טפח או יותר בין הכיסוי למאכל שבתוכו. אמנם, אם אין בין המאכל שבכלי ובין הכיסוי טפח – מותר לכסותו אפילו בכיסוי שאינו מיועד לו[55].

גודל הכלי שנותן בו מכסה

• אסור לכסות סיר או צנצנת וכיו"ב שפתחה גדולה טפח על טפח לפחות[56], בכיסוי שאינו מיועד להם, ולא בנייר ולא בניילון וכיו"ב [או בבגד המיועד לכיסוי כנ"ל] בשבת, מכיון שנותנים את הכיסוי לצורך החלל שתחתיו [כדי שלא יכנס לכלוך לאוכל].

כיסוי מקצת מן הכלי

• מותר לכסות כלי בנייר בניילון וכדו' אם אין מכסים את כל הכלי אלא משאירים מקצתו מגולה^[57].

הכנת כיסוי מערב שבת

• מותר להכין כיסוי לכלי בערב שבת [כגון: חותך במיוחד נייר כסף לצורך הכיסוי] ולכסות בו את הכלי בשבת, כשם שמותר לכסותו בכיסוי המיועד לו[58].

סגירת בקבוק יין

• בקבוק יין שאבד הפקק שלו ועתיד לקדש עליו – צריך לכסותו, ועל כן יש לסגרו בפקק של בקבוק אחר, או להניח עליו פרי וכדו' [מכיון שאין בזה עשיית כלי], אך אסור לעשות פקק חדש בשבת [כגון: לגלגל נייר באופן מיוחד כעין פקק ולדחסו בראש הבקבוק], מכיון שזה כעושה מכסה בשבת ובונה כלי[59].

הנחת כלי הפוך לצורך

• נהגו העולם להקל לכפות כלי על צואה וכיו"ב בשבת או על אוכלין ומשקין, ולא חששו לעשיית אוהל, והנזהר תבוא עליו ברכה, ובכלי גדול כארבעים סאה – יש לאסור[60].

הנחת כלי לפני תרנגולים

• מותר להניח כלי לפני תרנגולים כדי שיטפסו עליו ויקפצו כדרכם, ואין בזה איסור עשיית אוהל, מפני שאינו משתמש בחלל שתחת הכלי אלא נותנו שם כדי שהתרנגולים יעלו על גביו.

כפיית כלי על חמץ

• מותר לכפות כלי על גבי חמץ שנמצא ביו"ט של פסח, ואין בכך משום עשיית אוהל כנ"ל.

כיסוי כלי הנטילה

• הכלי של נטילת הידיים צריך להיות מכוסה[61]. ולעניין אוהל בשבת – מותר לכסות אף בשבת אם זהו הכיסוי שלו. ובכיסוי שאינו שלו, אם יש יותר מטפח בין הכיסוי למים – יש להחמיר[62].

תיבה

• תיבה שהכיסוי אינו מחובר אליה בצירים – אסור לתתו עליה מכיון שעושה אוהל ואסור להסירו ממנה, משום דהוי סותר אוהל, ואם הוא כיסוי המיועד לה – מותר לתתו עליה ולהסירו ממנה[63].

מטריה

• פרישת מטריה – אסור לפתוח מטריה בשבת מכיון שמטרתה להגן על אדם שתחתיה מפני גשם ושמש [אפילו שאין לה מחיצות]. ולדעת ה"נודע ביהודה" הפותח מטריה עובר איסור דאורייתא[64].

מטריה פתוחה

• אסור להרים מטריה שהייתה פתוחה מערב שבת מעל הראש בשבת, משני טעמים: א. מכיון שגם בכך שמרימה אל מעל לראשו בשבת יש עשיית אוהל[65]. ב. משום "מראית העין" [שהרי אין הרואה יודע שהייתה פתוחה מערב שבת]^[66].

מטריה בתוך הבית

• אסור לפתוח מטריה או להרים מטריה פתוחה מעל לראש בשבת, אפילו תוך בית מקורה[67].

מטריה – מוקצה

• מכיון שאסור להשתמש במטריה גם כשהיא כבר פתוחה בשבת, הרי היא מוקצה, שהרי מלאכתה לאיסור ואסור לטלטלה[68].

מטריה סגורה

• אסור להשתמש במטריה סגורה כמקל בשבת [להישען עליה וכדו'], משני טעמים: א. מכיון שהרואים עלולים לחשדו שמתכוון לפתוח אותה בשעה שירד גשם. ב. שמא אכן יפתח אותה כשירד גשם.

כובע

כובע ללא שוליים

• מותר לחבוש כובע ללא שוליים בשבת [כגון: "כובע טמבל"].

כובע מחובר למעיל

• מעיל שמחובר אליו כובע – מותר לחבוש כובע זה בשבת [אפילו הוא מחובר בכפתורים], מפני שכובע זה רך ולא נחשב אוהל.

כובע עם שולים קשים רחבים טפח

• אסור לחבוש על הראש בשבת כובע ששוליו קשים והם רחבים טפח[69], משום אוהל עראי [אפילו שאין לו מחיצות][70].

כובע מצחייה

• אסור לחבוש על הראש כובע מצחייה ששוליו רחבים טפח, אפילו שהוא רק מצד אחד^[71].

חבישה תוך הבית

• אסור לחבוש על הראש כובע ששוליו קשים והם רחבים טפח בשבת, אפילו תוך הבית.

המקילים בכובע

• יש נוהגים להקל לחבוש כובע ששוליו רחבים טפח ויותר, והביאו האחרונים כמה סיבות ליישב מנהגם. וכתב המשנ"ב שבמקום שלא נהגו להקל – יש להחמיר בחבישת הכובע שרחב טפח[72], אך להלכה יש להחמיר בזה בכל מקום[73].

מדידת כובע

• יש להקפיד למדוד את שולי הכובע בעת קניית מגבעת לגברים או כובע לנשים.

אופן המדידה

• מגבעת ששוליה מכופפים מעט – יש ליישרם בשעה שמודדים בהם טפח, למרות שדרך חבישתה היא כאשר השוליים מכופפים^[74].

מדידה בשבת

• מותר למדוד את שולי הכובע בשבת כדי לדעת אם מותר לחבשו בשבת או לא, משום דהוי לדבר מצווה[75].

• בעניין יציאה למקום שאין בו עירוב בכובע קטן או בכיפה – ראה בהרחבה בח"ג פרק נ"ח "טלטול בשבת ויו"ט" סעי' ל"ח.

• בעניין יציאה למקום שאין בו עירוב בכיסויי הניילון לכובעי נשים או גברים – ראה בהרחבה בח"ג פרק נ"ח "טלטול בשבת ויו"ט" סעי' ל"ז.

צעיף וכיסוי ראש

• אישה המניחה צעיף או כסוי ראש [כגון: מטפחת] על ראשה בשבת – טוב להיזהר לכתחילה לא להגביהם מעל לראשה מרחק טפח בשעה שמניחתם על ראשה, אלא להניחם על ראשה מיד[76]. ומכל מקום, נהגו להקל, מפני שכיסויים אלה רכים ואין האישה מתכוונת לעשות בהם אוהל^[77].

טלית

• המניח טלית על ראשו בשבת – טוב להיזהר לא להגביהה מעל לראשו בעת הנחתה מרחק טפח, אלא להניחה על הראש מיד. ומכל מקום, נהגו להקל, מפני שהטלית רכה ואין כוונתו לעשות אוהל[78].

טלית עם עטרה

• טלית שיש בראשה עטרה קשה [כגון שעשויה מכסף] והיא רחבה כמה שורות – יש להיזהר שלא תבלוט מחוץ לראש המתפלל טפח, מכיון שהיא קשה ואינה נכפפת והרי היא כאוהל עראי. ועל כן, הרוצה לתת עטרת כסף בטליתו – טוב יעשה אם ייתן בה עטרה צרה שאין בה חשש אוהל כשתבלוט מחוץ לראשו[79].

פרישת טלית בשמחת תורה, בשבת חתן ובספר תורה

• נהגו להקל לפרוס טלית מעל ראשי הילדים בשמחת תורה, ומעל ראש החתן בשבת חתן, וכן מעל גבי ספר תורה בשעה שמעבירים אותה ממקום למקום[80].

פרגולה

ברזנט על פרגולה

• אסור לפרוס כיסוי ברזנט על פרגולה [שאין ברוחב הקרשים טפח, ויש בין קרש לקרש יותר מג' טפחים] בשבת, אף אם עושה כן לזמן קצר.

ברזנט לזמן ארוך

• הפורש ברזנט ומחברו לפרגולה באופן קבוע – הרי זה נחשב אוהל קבע והעושה כן עובר איסור בונה מן התורה[81].

הסרת ברזנט

• אסור להסיר בשבת ברזנט שמונח על הפרגולה באופן קבוע, והמסיר עובר על איסור סתירה מן התורה[82].

צלונית

כיסוי העשוי להיפרש ולהיגלל

• כיסוי ברזנט [או חומר אחר] שעשוי להיפרש ולהיגלל תדיר, אינו נחשב אוהל קבע אלא אוהל עראי, ומותר להמשיך לפרשו בשבת אם היה פרוש טפח מערב שבת, מדין תוספת על אוהל עראי. ועל כן, הרוצה לפרשו בשבת – צריך להשאירו פרוש ברוחב טפח מערב שבת, ואז יוכל להמשיך לפרשו בשבת.

 סגירה פחות מטפח

• הרוצה לסגור כיסוי העשוי להיפרש ולהיגלל כנ"ל בשבת – צריך להיזהר לא לגוללו עד פחות מטפח בשבת [כדי שלא תהיה "סתירה"].

כיסוי מגולגל בעובי טפח

• כיסוי הנתון במנגנון לפרישה ולסגירה, כך שהכיסוי מתגלגל על מוט העובר לאורך הכיסוי [מנגנון מכני – "מנואלה"], ופעמים יש טפח בעובי הכיסוי כשהוא מגולגל – אין עובי מגולגל זה נחשב טפח פרוש מערב שבת כדי להתיר פרישתו לכל הרוחב בשבת^[83].

כיסוי לסוכה

גגון

• מותר לפתוח על הסוכה ולהסיר מעליה כיסוי שהנו גגון הנפתח ונסגר על ידי גלגלים או צירים [כדי להגן מן הגשמים], ואין בזה משום עשיית או סתירת אוהל, ובתנאי שאין חלל טפח בין הגגון לסוכה[84].

כיסוי ניילון

• מותר לפרוס ולהסיר בשבת כיסוי הניתן על גבי הסוכה כנ"ל כאשר הוא עשוי ניילון בתנאי שהוא קרוב לסוכה פחות מטפח, אך אם הוא רחוק יותר מטפח מן הסוכה – אסור לפרשו או להסירו מעל גביה בשבת. ואם היה הניילון פרוש עליה ברוחב טפח מערב שבת – מותר בכל אופן[85].

פריסת כיסוי על חממה

• מותר לפרוס כיסוי של חממה על כל החממה בשבת, אם היה פתוח טפח מערב שבת, משום שזו תוספת על "אוהל עראי" [ובתנאי שאינו מועיל לגידול הצמחים].

הסרת כיסוי מחממה

• אסור להסיר כיסוי מעל גבי חממה בשבת, אפילו אם ישאירו טפח אחד פתוח על גביה [מכיון שיש בכך תועלת להצמחת הגידולים]^[86].

ארובה

פיה מן הצד

• ארובה שפיה [פי העשן] פתוח מן הצד – הרי כיסוי הפתח כתוספת מחיצה, ומותר לסגרו בשבת[87].

פיה כלפי מעלה

• ארובה שפיה פתוח כלפי מעלה [כלומר, שיש לארובת העשן מחיצות בפני עצמם ואין הפתח כחלק מהתקרה] – אסור לסגרו בשבת משום אוהל[88].

כיסוי ארגז אפרוחים

• המגדלים אפרוחים או תרנגולים בארגז, ומניחים אותם בארגז בערב שבת, ובלילה מכסים את הארגז בקרטון או בשמיכה כדי להגן עליהם מפני צינת הלילה או ביום כדי לסוכך עליהם מן השמש, משתנה הדין לפי סוג גג הארגז:
• גג הארגז עשוי כפיסי עץ שיש ביניהם רווח קטן משלושה טפחים או שכל כפיס (ואפילו אחד מהם) הוא רחב טפח או יותר – יש להתיר לכתחילה לכסות את הארגז בשמיכה או קרטון להגן עליהם בשבת.
• אין לארגז גג כלל או שיש לו אלא שיש בין כפיס לכפיס יותר מג' טפחים ואין באחד מן הכפיסים רוחב טפח – אסור לכסות את הארגז בשמיכה או קרטון בשבת[89].
• יש לארגז גג עשוי כפיסי עץ, שיש ביניהם רווח גדול משלושה טפחים או שאין לארגז גג כלל (כנ"ל), אך היו פרושים עליו שמיכה או קרטון ברוחב טפח מערב שבת – מותר להמשיך לפרשו על גבי כל הארגז בשבת.

לבנים כבית הכיסא

• מותר לסדר לבנים בצורת מושב כדי להשתמש בהן כבית הכיסא בשבת[90], למרות שזהו בניין עראי[91], מכיון שיש בזה כבוד הבריות, והתירו חכמים בניין עראי משום כבוד הבריות[92].

אוהל משופע [באלכסון]

• אוהל משופע שיש בראשו רוחב טפח או בפחות משלושה טפחים סמוך לראשו רוחב טפח ועשה אותו לקביעות, הרי הוא אוהל קבע ואסור לעשותו מן התורה בשבת[93].

אוהל משופע כשאין לו גג

• נחלקו הראשונים בדין אוהל משופע שאין בראשו רוחב טפח או בפחות משלושה טפחים סמוך לראשו רוחב טפח, אם אסור לעשותו בשבת מדרבנן מדין אוהל עראי, או שמא אין שמיה אוהל כלל. ופסק השולחן ערוך כדעת האוסרים, שאסור לעשותו מדרבנן בשבת[94].

מיטת תינוק

• על פי האמור מיטת תינוק שיש בשני קצותיה עמודים ובראשם מוט לאורך מיטה שמחברם – אסור לפרוס כיסוי [סדין או שמיכה] על המוט כך שישתלשל מטה משני הצדדים ויאהיל על התינוק, אפילו אם אין רוחב טפח בראשי העמודים [או ברוחב המוט] ולא במרחק שלושה טפחים סמוך לראשי העמודים.

מחיצות

• דין מחיצה מתייחס לשני סוגים: מחיצת קבע ומחיצת עראי. מחיצת קבע – אסור להעמידה בשבת בכל אופן ולכל מטרה משום בנין. מחיצת עראי, במקרים מסוימים – מותר להעמידה בשבת, ובמקרים אחרים – אסור, כפי שיתבאר לקמן.

מחיצת קבע

• מחיצת קבע היא מחיצה המיועדת להיות קבועה שם, ומחוברת לפתח בכל צדדיה: מלמעלה, מלמטה ומן הצדדים, [כגון: בחוטים, במסמרים, בנעצים וכדו'] ואין אנשים יכולים לעבור דרכה[95].

מחיצת עראי

גדר מחיצת עראי

• "מחיצת עראי" הנה מחיצה שאינה מיועדת להיות קבועה שם[96].

מחיצה שאינה מחוברת בכל הצדדים

• יש אומרים שמחיצה שאינה מחוברת היטב מלמעלה מלמטה ומן הצדדים אלא מחוברת מלמעלה, או מלמטה בלבד, נחשבת גם היא ל"מחיצת קבע" אם חיברוה שם לזמן ארוך [דהיינו שמונה ימים או יותר][97].

דיני "מחיצת עראי"

• ישנם שני סוגים של "מחיצת עראי": א. מחיצה המתרת ב. מחיצה לצניעות וכדו'.

העמדת מחיצה המתרת

• אסור להעמיד "מחיצה המתרת" בשבת, משום שדומה באופן זה לבנין, מחיצה לצורך צניעות וכדו', מותר להעמידה בשבת ואין היא נחשבת בנין כלל^[98].

מחיצה המתרת

• גדר מחיצה המתרת – מחיצה שלפני העמדתה היה אסור לעשות באותו מקום מעשים מסוימים ואחרי העמדתה הותרו אותם מעשים.

דוגמאות למחיצה המתרת

דופן הסוכה

• סוכה שיש בה שלוש דפנות ונפלה דופן אחת או שהתברר שדופן אחת אינה כשרה [והסוכה פסולה ואסור לאכול בתוכה] – אסור לו להעמיד דופן שלישית, מכיון שהעמדת הדופן השלישית תתיר אכילה בסוכה זו, והרי זו מחיצה המתרת[99].

בני אדם כדופן

• מותר להעמיד בני אדם כדופן שלישית לסוכה בשבת, ובלבד שלא ידעו שהועמדו לשם מחיצה^[100].

טלטול לסוכה

• הרוצה להוציא חפץ מביתו לסוכה בשבת במקום שאין עירוב אסור לו להעמיד מחיצות גבוהות י' טפחים משני צדי המעבר מן הבית לסוכה [ע"י ספסלים אטומים מלמטה או ארגזים וכדו'], מכיון שמחיצות אלה יתירו טלטול מן הבית לסוכה והרי הן מחיצה המתרת[101].

ניקוי טינוף של תינוק [החלפת טיטול]

• אסור להעמיד בשבת מחיצה[102], בין מקום שרוצים לנקות שם טינוף של תינוק ובין ספרי קודש או נר שבת, מפני שאסור לנקות טינוף התינוק בפניהם^[103], והעמדת המחיצה מתירה לנקותו שם, והרי זו מחיצה המתרת^[104].

מחיצה עד לתקרה

• מחיצה נחשבת "מחיצה המתרת" אפילו אם היא מגיעה עד לתקרה[105].

הרוצה להתלבש

• אסור להעמיד מחיצה, בין מקום שרוצה להתלבש בו לבין ספרי קודש או נר שבת[106] מכיון שאסור להתלבש בפני ספרי קודש או נר שבת[107], ומחיצה זו מתירה להתלבש שם והרי זו מחיצה המתרת[108].

תוספת למחיצה המתרת

• מחיצה המתרת שהייתה פרושה ברוחב טפח מערב שבת[109] – מותר להמשיך לפרשה בשבת [ויש אוסרים[110], ואין הלכה כמותם]. אמנם, מחיצה המתרת שהייתה מכווצת [כגון: ווילון מכווץ כשהוא סגור] ועובי הכיווץ הנו טפח – אין זה נחשב מחיצה הפרושה רוחב טפח ואסור לפרשה בשבת, מכיון שלא נעשה לשם מחיצה, ועושה בכך מחיצה חדשה[111].

מחיצה המתרת מגולגלת

• שמיכה או סדין הנתונים במאוזן וניתן לגלגלם למעלה [ובאופן זה לא ישמשו מחיצה] או למטה [ובאופן זה ישמשו מחיצה] – אסור לגלגלם כלפי מטה כדי לעשות מחיצה המתרת, בשבת.

גילגול שמיכה למחיצה

• מותר לגלגל שמיכה או סדין מגולגלים כנ"ל לכיוון מטה ולעשותם מחיצה המתרת בשבת, אם היו מגולגלים לכיוון מטה טפח מערב שבת[112].

פרישה ע"י חוטים

• וילון שיש לו חוטים שמשמשים לפתיחה ולסגירה [כגון: וילון שיש לו חוט ובסופו ידית אחיזה], ולא היה פרוס טפח מבעוד יום – מותר לפרשו בשבת, מכיון שקל מאוד לפתחו ולסגרו על ידי חוטים ובשל כך הרי זה נחשב כאילו הווילון היה פרוס טפח מערב שבת^[113].

מחיצה המתרת על  צירים

• אין איסור להעמיד בשבת מחיצה המתרת שיש לה צירים, ונפתחת ונסגרת באמצעותם [כגון: דלת על צירים][114].

אור בארון

• הרוצה לשמש מיטתו ובתוך הארון שבחדרו דולק אור – מותר לו לסגור את דלת הארון כדי לכסות את האור[115], למרות שבכך הותר לו תשמיש המיטה. מכיון שהדלת מחוברת לארון בצירים ונסגרת ונפתחת באמצעותם.

ארון ובו תפילין

• הרוצה לנקות טינוף של תינוק מול ארון שיש בו תפילין או ספרי קודש – מותר לו לסגור את דלת הארון בשבת, מכיון שהדלת מחוברת בצירים כנ"ל.

היתר כשאסור לעשות מחיצה

• הרוצה לנקות טינוף של תינוק מול ספרי קודש – יכול להניח על ספרי הקודש שמיכה, ואין זה נחשב מחיצה המתרת[116].

מחיצה לצניעות לנוחות וכדו'

מחיצה לנוחות

• מחיצה שלא נעשתה כדי להתיר דבר כלשהו אלא לשם נוחיות, נעימות וכיו"ב – מותר לעשותה בשבת מכיון שזו מחיצת עראי שאינה מתרת דבר[117] [ובלבד שלא יחברה היטב מלמעלה, מלמטה ומהצדדים[118], משום אוהל קבע כנ"ל סעי' ק"ט-קי"א].

כיסוי מן השמש והרוח

• חלון או דלת שנשברו בשבת ובשל כך חודרים לבית שמש או רוח – מותר לפרוס עליהם כיסוי בשבת כדי להגן מן השמש ומן הרוח, וכן היושב בבית ורוצה שלא יראו אותו מבחוץ – מותר לו לעשות כן בשבת[119].

מרפסת

• היושב במרפסת שמסביב לה מעקה עשוי מוטות ברזל (שאינו אטום) ומעוניין להניח כיסוי זמני על המעקה כדי שתהיה לו פרטיות – מותר לו לעשות כן בשבת.

תליית תמונה על הקיר

• אין איסור אוהל בתליית תמונה על קיר בשבת, מכיון שאינה מפרידה בין דבר לדבר, ומותר אף לחברה על הקיר חיבור קבוע[120] [כמובן שמסמר היה תקוע בקיר מערב שבת והתמונה אינה מוקצה][121]. אמנם, למעשה אין לתלות תמונה על הקיר בשבת, משום שאסור לעשות בשבת דבר שיכול היה לעשותו מערב שבת ודחהו לשבת, ומשום עובדין דחול [דהיינו שאין לעשות בשבת דברים הדומים למלאכות של חול], ועוד שבדרך כלל התמונה היא מוקצה מחמת חסרון כיס.

תליית בגד

• מותר לתלות בגד על הקיר או פרוכת לחתנים בשבת, משום שאין כאן עשיית מחיצה וגם אין כאן עובדין דחול^[122].

מחיצת הפרדה ניידת

• מחיצה שמטרתה להפריד בין גברים ונשים באירועים וכדו', ובדרך כלל עשויה ועומדת על מסגרת עץ עם רגליים או גלגלים – מותר להשתמש בה בשבת ללא חשש^[123] [בתנאי שלא יחברו את המחיצות על ידי תקיעה בחוזקה].

מחיצה בשמחת תורה

• מותר להעמיד מחיצה כדי לאפשר לזקנים או לחלשים לשבת בשמחת תורה בשעה שהספר תורה על זרועות האנשים, ולא נחשב כמחיצה שנעשית להתיר^[124] [כמו כן, מותר להעמיד שלושה אנשים לפניהם וזו מחיצה לעניין זה[125]. אם אין שם מחיצה ואין שלושה שיעמדו לפניהם – מותר להם לשבת ואינם חייבים לעמוד^[126]].

זהירות מעשיית אוהל שהוא גג

• בכל מקרה שמותר להעמיד מחיצה בשבת – יש להיזהר שמא בקצה העליון של המחיצה ייווצר אוהל שהוא גג ברוחב טפח. ולכן יש להעמיד את המחיצה באופן ישר מבלי להטותה. ואם היא גדולה – צריך שיניחוה שני אנשים, מכיון שבשניים קל יותר להניח מבלי לעשות אוהל[127].

ווילון להפריד בין חדרים

• ווילון שנתנו בין שני חלקי חדר כדי להפריד את חלקיו, ומחוברים לו קפיצים בקצהו העליון ובקצהו התחתון, וקפיצים אלה מתחברים לווים הקבועים בתקרה וברצפה – אסור לחברו לווים אלה בשבת [אף אם הקפיצים חוברו לווילון מערב שבת, ואין בחבור הוילון לקיר תקיעה ואיסור תוקע[128]], מכיון שאין הווילון נע ונד והרי הוא מחיצת קבע[129].

ווילון על החלון

• ווילון כנ"ל שניתן על החלון – יש מקום להקל לחבר את הווילון לווים המחוברים לקיר, בשעת הדחק בשבת. מכיון שאין בכך יצירת מחיצה חדשה, שהרי החלון עצמו הנו מחיצה [ותליית ווילון כנ"ל דומה לתליית תמונה על הקיר או פרוכת על ארון הקודש][130] [ובתנאי שלא 'יתקע'].

[1] הנה בבניין של קבע, כל מה שיוסיף – אסור מדאורייתא, וגזרו חכמים גם על עשיית אוהל עראי, וז"ל הרמב"ם (הל' שבת פכ"ב הכ"ז): "העושה אהל קבוע – חייב משום בונה, לפיכך אין עושין אהל עראי לכתחילה ולא סותרין אהל עראי, גזירה שמא יעשה או יסתור אהל קבוע". וכך פוסק גם מרן בשו"ע (סי' שט"ו סעי' א'), וז"ל: "אסור לעשות אהל בשבת ויו"ט אפילו הוא עראי". וראה במשנ"ב (שם ס"ק א'), וכך כתב גם הבא"ח (ש"ש פרשת שמות סעי' א'), וז"ל: "עשיית אהל קבע היא תולדת בונה ואסורה בשבת מן התורה, ולכן אמרו רבותינו ז"ל: אסור לעשות אהל בשבת או ביום טוב, דהיינו גג המאהיל עליו להגן מן החמה או מגשמים או מאיזה דבר אחר, ואפילו הוא אהל עראי שאינו עשוי להתקיים אלא רק הוא לפי שעה, ואפילו שאין מחיצות תחתיו, כגון שפרס מחצלת ע"ג ארבעה קונדסין, אעפ"כ כיון דעשוי כדי להאהיל ולהגן – הרי זה אהל גמור, ואסרוהו חכמים אע"פ שהוא עראי, גזרה משום אהל קבע שהוא תולדת בונה ואסור מן התורה".

[2] שו"ע (סי' שט"ו סעי' א').

[3] ראה לעיל הערה א'. ולעניין הסותר בנין של קבע, מתחייב מן התורה דווקא באופן שאינו מקלקל, וכגון שהוא על מנת לבנות או על מנת לתקן, וראה בהרחבה בבה"ל (סי' ש"מ ד"ה "המוחק דיו" וד"ה "ולא נתכוון לקלקל").

[4] ראה במג"א (סי' שט"ו ס"ק א'), ועיין  בפמ"ג (א"א סי' שט"ו ס"ק א', ובסי' תרכ"ו ס"ק ח' שמצדד לומר שהוא מן התורה, וע"ע במשנ"ב (סי' שט"ו ס"ק ו'), ז"ל: "אבל לחברה למעלה ולמטה ומן הצדדים בענין שאין נִזוז ממקומו – אסור משום בנין, דסתימת קבע הוא", והוסיף בשעה"צ (שם ס"ק ו'), ז"ל: "עיין בפמ"ג דמשמע מיניה דהוא מה"ת, דתוספת קבוע באהל קבוע – אסור מה"ת. ומ"מ נראה דזה דוקא אם דרך הוילון ששוהה שם כמה ימים בסתימה זו, אבל אם הדרך הוא להפתח תמיד – לא חשיב סתימה קבוע מה"ת, ואפשר דאף מדרבנן אין איסור בזה, דמאי גריעא מפקק החלון, ובפרט אם יש שם אסקופה להפתח", וא"כ משמע מדבריו שכבר בכמה ימים ימים נחשב קבוע, ומאידך ראה בפמ"ג (א"א ס"ק א') שנוקט ששמונה ותשעה ימים הוי קבוע, ומסתפק בפחות משבעה, וכמו יו"ט באמצע סוכות אם נחשב קבוע, וע"ע במשנ"ב (סי' תרכ"ו ס"ק כ').

[5] המשנה (ריש פרק תולין שבת קל"ז ע"ב) מביאה מחלוקת בין רבי אליעזר לחכמים, אם מותר למתוח ביום טוב בד על פתח חבית, כפי שהיו רגילים לעשות, כדי לסנן את היין שיצא זך וצלול, שכן יש במתיחתו עשיית אוהל בחלל שבתוך החבית, וז"ל המשנה: "רבי אליעזר אומר: תולין את המשמרת ביום טוב ונותנין לתלויה בשבת, וחכמים אומרים: אין תולין את המשמרת ביום טוב ואין נותנין לתלויה בשבת, אבל נותנין לתלויה ביום טוב". ורש"י ביאר:"תולין את המשמרת – שמסננין בה שמרי יין, ומותח פיה לכל צד בעיגול ונעשה כאהל על חלל הכלי. ואף על גב דעביד אהל – שרי ביום טוב, כדמפרש בגמרא. אבל בשבת, מיתלא לכתחילה – לא". ומבואר מהגמרא שמתיחת הבד אינה עושה אוהל קבע אלא אוהל עראי, ואין בכך חיוב דאורייתא אלא איסור דרבנן. כמו כן, מבואר שם שאין מחלוקת בין ר"א לחכמים באיסור עשיית אוהל עראי ביום טוב וכל שכן בשבת, וכמו שהביאה בשם רבי יוחנן: "הכל מודים שאין עושין אוהל עראי בתחילה ביו"ט, ואין צריך לומר בשבת" – ומחלוקתם היא היכא שעושה אוהל עראי ביום טוב לצורך אוכל נפש, שלדעת ר"א אפילו היכא שהיה אפשר (ודלא כדעת ר' יהודה בדין מכשירי אוכל נפש, שמתיר רק כשלא היה יכול לעשותם מערב שבת) לעשותו מערב שבת – נמי שרי, ולדעת חכמים – לא שנא, ואסרו בכל גוונא ואפילו ביום טוב וכ"ש בשבת, והלכה כחכמים.

[6] מנהג העולם כשיטת ר' חיים נאה ששיעור טפח הוא 8 ס"מ, ואין להקל כשיטת החזו"א שמשער טפח כ-9.6 ס"מ, אא"כ נוהג כשיטתו לכל דבר (כגון שיעור רביעית לשיטתו הוא 150 גרם). וראה משנ"ב (סי' רע"א ס"ק ס"ח), צל"ח (פסחים קט"ז), שו"ת חת"ס (או"ח סי' צ"ז), חזו"א (קונטרס השיעורים), וראה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' מ"ו).

[7] ראה בשו"ע (סעי' ח'), ז"ל: "כל אוהל משופע שאין בגגו טפח וכו' – הרי זה אוהל עראי, והעושה אותו לכתחילה בשבת – פטור", וביאר במשנ"ב (שם ס"ק ל"ב) דהיינו אף שעשאו לקבע שיתקיים כמה ימים, מכל מקום כיון שאין בגגו טפח – נחשב אוהל עראי, והוסיף (ס"ק ל"ה) שמכל מקום אסור מדרבנן גזרה אטו אוהל קבע, וכל זה לדעת הרי"ף והרמב"ם, אך לדעת רש"י והרא"ש כיון שאין בגגו טפח – לא נחשב אוהל כלל ומותר לכתחילה, וכתב הבה"ל (שם ד"ה "כל אוהל"), ז"ל: נ"ל דלהכי נקט הרמב"ם בלשון: 'כל' משום דכלל בזה שני הקצוות, דהיינו אפילו עשאו לקבע שיתקיים כמה ימים כיון שהוא פחות מטפח חשיב רק אהל עראי ופטור, ולהיפך אפילו אם לא עשאו לקבע – יש איסורא משום לא פלוג, וטעמו הוא, שהולך בשיטת הרי"ף רבו דפירש טלית כפולה, בשאין בגגה טפח, וס"ל דהא ודאי אין דרך לעשותו לקבע ואפ"ה יש איסורא, ועיין בפמ"ג ולענ"ד נראה כמו שכתבתי, וכן משמע ממ"א דס"ל דהרמב"ם חולק עם הרא"ש והיינו בענין אהל עראי בפחות מטפח". אמנם ראה במשב"ז (ס"ק ח') שכתב שלכל הדיעות מותר לעשות לכתחילה אוהל עראי בפחות מטפח, משום שאוהל פחות מטפח הוי חצי שיעור, וכיון שחצי שיעור אסור רק מדרבנן, לא החמירו כן באוהל עראי שאסור רק מדרבנן, דהוה גזירה לגזירה, ואף אם נימא דחצי שיעור אסור מדאו', מ"מ האיסור באוהל עראי משום דמחזי כבנין, ובפחות מטפח לא מחזי כבנין, ומוכח כן מהסוגיה בשבת דף קל"ח ע"ב, וכ"פ השו"ע (סי' ש"א סעי' מ') דלא החמירו בכובע היוצא פחות מטפח, וכ"כ הרמ"א (סעי' א'), וראה עוד משנ"ב (ס"ק מ"ד), כה"ח (ס"ק א', נ"ו).

[8] שו"ע (סי' שט"ו סעי' י"ג), משנ"ב (שם ס"ק מ"ט), כה"ח (שם ס"ק ע"ח).

[9] משנ"ב (סי' שט"ו ס"ק ט"ו, י"ז, כ'), כה"ח (שם ס"ק ל"ו).

[10] שו"ע (סי' שט"ו סעי' ב', ד'), משנ"ב שם (ס"ק י"ד).

[11] והדינים ישתנו בהתאם לכך.

[12] שו"ע (סי' שט"ו סעי' ז'), וראה להלן בהרחבה פרטי הדינים בזה.

[13] בגמ' ביצה (ל"ב ע"ב), וז"ל: "אמר רב יהודה: האי מדורתא, מלמעלה למטה – שרי, מלמטה למעלה – אסור". ומפרש רש"י: "היסק גדול שעושין לפני שרים כדרך בנין, עושין לו כתלים מארבעה רוחות וסודרין עצים למעלה ודומה לאהל".

צורת הבניין המוזכרת ברש"י ידועה לנו מהדור הקודם, שהיו מניחים שני גזעי עצים מרוחקים זה מזה, ועליהם מניחים שני גזעים נוספים לרוחבם, ושוב מניחים עוד שני גזעים לאורכם של העליונים וכן על זה הדרך, עד שנבנה כעין מבנה שיש חלל בתוכו, ואם מניח על זה עצים מלמעלה, הוא דומה לאוהל.

ועל זה אומר רב יהודה, שאסור להתחיל ולבנותו כדרכו, דהיינו מלמטה למעלה, שאז עושה כדרך שרגילים לבנות בניין ואסור, אבל אם בונה את אותה "מדורת עצים" בשינוי – מותר, וכמו שביאר רש"י: "מלמטה למעלה – לסדר העצים של כתלים תחלה לעשות עליהם הגג – אסורין, שדרך בנין הוא. מלמעלה למטה – להתחיל תחלה מן הגג, ואחר כך יסדרו תחתיו עצי הכתלים – שרי", עכ"ל.

וזהו גם הביאור בהמשך הגמרא (שם ל"ג ע"א) שמביאה כמה דוגמאות לבניין אוהל עראי שהותר היכא שעושהו בשינוי: "וכן ביעתא, וכן קדרא, וכן פוריא וכן חביתא". וביאר רש"י בהרחבה, וז"ל: "וכן ביעתא – ביצים גסות הנתונות על פי כלי חלול, כעין טרפי"ד, או על האסכלא – אין מושיבין את הכלי תחלה ואחר כך יסדר עליו, אלא יאחזנו בידו ויושיב הביצה עליו, ואחר כך יושיב הכלי על הגחלים, שלא יעשנו כסדר בנין. וכן קדרה – שמושיבין על שתי חביות, לא יקיפנה תחלה ואחר כך יושיב הקדרה עליהם, אלא העליונה יתלה באויר ויאחזנה בידו, ויסדרו החביות תחתיה סביב. וכן פוריא – מטות השרים שפורקין אותן ומחזירין, לא יזקוף הכרעים תחלה לתת הארוכות בכרעים, ואחר כך יפרוס העור למצע ששוכבין עליו, אלא פורס העור תחלה, ויאחזוהו בני אדם בידיהם, ואחר כך יביאו הארוכות ויקשרו הרצועות של עור בהן, ואחר כך יזקפו הכרעים ויתנו הארוכות לתוכן. וכן חביתא – חביות שמסדרים באוצר, ומושיבין אחת על גבי שתים", עכ"ל.

והנה בדין העושה אוהל, אך אינו מתכוון להשתמש בו כדרך אוהל רגיל, בתוספות (שם ד"ה "מלמטה למעלה") מביאים את סברת ר"ח שמחלק היכא שיש מחיצות או לא, שכל האיסור מלמטה למעלה הוא דוקא אם יש מחיצות גמורות המגיעות לארץ, אבל אם אין מחיצות – לא נאסר, ובזה חולק על פירוש רש"י שביאר בביעתא שמניח ביצים באופן שאין שם מחיצות, ולדעתו הביאור הוא שיש ביצים מונחות מכאן ומכאן באופן שנעשו מחיצות והאור תחת אוירן, או אז נאסר אם הניח עליהם ביצה, כי בכך נעשה אוהל באויר שתחתיה.

וראה עוד בתוספות (שבת קל"ח ע"א ד"ה "כסא טרסקל"), וכך כתב הטור (סי' שט"ו): "פוריא, מלמעלה למטה – שרי, ממטה למעלה – אסור. פרש"י: מטה כשמעמידים אותה אסור ליתן הרגלים ולתת הקרשים עליהם, אלא ישים הקרשים תחלה ואח"כ יתן הרגלים תחתיהם. ופירשו התוס' שלא יתכן לאסור זה אם לא יהיו הרגלים ד' דפין מחוברין בד' דופני התיבה, שאין העולם נזהרים ליתן השלחן על גבי הרגלים בשבת. וכן מטה שמעמידין אותה, אח"כ פורשין עליה עור – דמי לאהל ואסור להעמיד ולפרוש עליה, ואם פירש – אינו חייב חטאת. אבל מטה כעין שלנו אם היתה זקופה או מוטה על צדה – מותר להושיבה על רגליה דלאו מידי עביד", ובבית יוסף שם מביא את דעת הרשב"א, וז"ל: "ומכל מקום כתב הוא ז"ל [הרשב"א], דפריסת השולחן אפשר שהיא מותרת מפני שאין משתמש באויר שתחתיו, מה שאין כן במטה שמשתמשין באויר שתחתיה בנתינת סנדלין וכיוצא בהם", עכ"ל.

נמצא, שלדעת הרשב"א אין נפקא מינה אם יש מחיצות גמורות או לא, העיקר לאסור הוא היכא שמשתמש באויר שתחת הגג שמניח עליהם, שאז אסור מדין אוהל עראי ובעינן שינוי. אך דעת הרא"ש (ביצה פ"ה סי' י"א) כדעת התוס' שאין נפקא מינה אם משתמש או לא, והעיקר להחשיבו כאוהל עראי הוא אם יש מחיצות גמורות או לא, ואם אין מחיצות אלא ד' רגליים, אפילו משתמש באויר שתחת הגג שהניח עליהם – אין איסור אוהל כלל ולא בעינן שינוי.

ומרן בשו"ע בסעי' ז' מיקל להלכה כדעת הרשב"א, שכל שאינו משתמש כלל בחלל שתחתיו, וכגון בספר מכאן ומכאן ואחד על גביו – מותר לעשות כן לכתחילה, ומאידך פסק השו"ע בסעי' ג' להקל כדעת הרא"ש, שכל היכא שאין מחיצות גמורות מחוברות – שרי בכל גוונא, וז"ל: "מטה, כשמעמידים אותה – אסור להניח הרגלים תחלה ולהניח עליהם הקרשים, אלא ישים הקרשים תחלה באויר, ואח"כ הרגלים תחתיהם. וה"מ כשהרגלים הם דפים מחוברים כמו דפני התיבה, אבל רגלים של מטות שלנו, וכן רגלי השלחן – מותר בכל גוונא", עכ"ל. וראה עוד במשנ"ב (שם ס"ק כ', כ"ב), ועיין לכה"ח (שם ס"ק ל"ה) שמבאר שלדעת מרן רק בצירוף ב' התנאים – אסור, היינו, שאין איסור אוהל במיטה ושולחן אא"כ יש להם מחיצות וגם צריך לאויר שתחתיו, וכך נראה למעשה בדעת מרן.

[14] משנ"ב (שם ס"ק י"ח), וראה להלן הע' נ"ו שאם מדובר באופן דהוי רחב ביותר – אסור.

[15] ראה במשנ"ב (סי' שט"ו ס"ק כ"ב), ז"ל: כתב הט"ז, דאף דבטור איתא: 'ד' דפין מחוברין', לאו דוקא הוא, דבמטה שדרך להשתמש באוירה מתחת בהנחת מנעלים וכיו"ב – אסור אפילו כשיש לה רק שני דפין משני צדדין המגיעין לארץ, דבשתים לבד חשיב אהל עם מחיצות, וכדלקמיה בס"ו לענין חביות, וכ"כ ש"א, אבל בשלחן דמתיר השו"ע הוא אפילו כשיש לו מעט מחיצות, ואינו אסור אלא כשיש לו ד' דפין מכל הצדדין כמו תיבה, דאז חשיב אהל בהנחת הדף מלמעלה משום דבלא"ה סתמו אינו עומד להשתמש באוירו [וכשאינו משתמש באוירו – לא חשיב אהל וכדלקמיה בס"ז], וע"כ צריך שיהיה לו ד' דפין מכל הצדדין כמו תיבה, דאז ראוי להשתמש באוירו. ויש מאחרונים שמצדדין להקל בהשלחן להניח עליו הדף מלמעלה אפילו כשיש לו ד' מחיצות מכל צד, דמסתמא א"צ לאויר שתחתיו, אם לא שדרכו להשתמש שם, אך לשון השו"ע שכתב: 'וכן רגלי השלחן', משמע דבשלחן אם היו מחיצות היה ג"כ צריך להחמיר, וע"כ נכון בודאי לחוש לדברי הט"ז לאחוז הדף באויר ויכניסו תחתיו הרגלים". וע"ע כה"ח (שם ס"ק ל"ג).

[16] משנ"ב (סי' שט"ו ס"ק כ"א), כה"ח (שם ס"ק ל"ב).

[17] ביה"ל (סי' שט"ו על סעי' ג' ד"ה "דפין"), כה"ח (שם ס"ק ל"ב).

[18] דעת המשנ"ב לחוש לשיטת הרשב"א (והובא לעיל בהרחבה), וביאר שיטתו בבה"ל (שם ד"ה "מטות שלנו"), וז"ל: "ודעת הרשב"א בחידושיו, וכן משמע מסקנת הר"ן והרה"מ, והובאו דבריהם בב"י, דאם צריך לאויר שתחתיו להשתמש – אסור אפילו בלא מחיצות וכו'. והמחבר סתם כדעת המקילין, ומשום דהוא דבר של דבריהם. ועיין בביאור הגר"א סימן תק"ב שהביא ראיה חזקה לדבריהם וכו'. והנה ראיתי בא"ר שכתב, דלו היה נראה לכאורה להחמיר כהרשב"א, אחרי שנראה שמסקנת הר"ן והרה"מ כמותו, אלא שאין בידו להחמיר… ועכ"פ בדבר שמקילין התוספות והרא"ש וסייעתם – יש להקל. ומ"מ לכתחלה נראה שטוב לחוש לדברי הרשב"א וסיעתו להחמיר, אם לא בשעת הדחק. ודע דכל זה שהארכנו הוא רק בגג שאינו עשוי לצל, וכההיא דקרשים של המטה וכה"ג שעשוי רק להשתמש מלמעלה על גבו, אבל בגג העשוי לצל או להגן מפני הגשמים – בודאי לכו"ע יש בזה איסורא, וכמו שכתבנו במ"ב סק"כ, ועיין לקמן במה שכתבנו לענין נשיאת אמבריל"ו", עכ"ל.

[19] ראה בא"ח (ש"ש פרשת שמות סעי' ו'), והובא להלן, ושם נתבאר שהיינו דווקא באופן שדרך העולם להשתמש בחלל זה באופן רגיל, ולא רק מה שנוהגים להשתמש לפעמים, וכמו במסיבות גדולות.

 [20]דעת ג"ע בעל הבא"ח (ש"ש פרשת שמות סעי' ו') לחשוש כשתי הדעות (הרא"ש והרשב"א), וז"ל: "הא דגזרו אהל עראי, אע"ג דאין תחתיו מחיצות, דוקא בצריך לאויר שתחתיו, אבל אם אינו מתכוין כדי שיאהיל על מה שתחתיו – שרי. לכן מטה ושלחן דאין המחיצות מחוברים בקרשים שדרכן לסדר הקרשים על המחיצות – מותר לסדרם בשבת, אע"ג דהקרשים מאהילים על אויר שתחתם, כיון שאינו צריך לזה, כי אלו אין עשויים לשבת תחתם או להניח דבר תחתם, אלא רק משתמשין עליהם למעלה. במה דברים אמורים, היכא דמחיצות שלהם אינם מגיעים עד הארץ, אבל אם מגיעים עד הארץ כמו דופני התיבה או שהם סמוכים לארץ בפחות משלשה טפחים דהוי לבוד – ה"ז אסור לסדר הלוחות שהם קרקע המטה והשלחן עליהם, ואע"פ שאינו צריך לאויר שתחתם כלל, דמאחר דאיכא מחיצות גמורות עד הארץ נראה טפי כאהל ואסור. מיהו, יש מחמירין ואוסרין במטה גם היכא דאין מחיצות גמורות אלא עומדת על ארבעה קונדסין, משום דמשתמש באויר שתחתיה שמניח שם חפצים. ואף על גב דאין כונתו בעבור זה ולא לכך עשויה, אפילו הכי מחזי כאהל ואסור. וצריך לחוש לדבריהם, דאנחנו רואין העולם מניחים חפצים תחת המטות. אבל בשלחן – אין לחוש בכהאי גוונא דאין לו מחיצות גמורות, דאין דרכם של בני אדם להשתמש באויר שתחת השלחן כלל. ואף על גב דאם יש מסיבה גדולה מניחים באויר שתחת השלחן לפעמים כלים מלאים או ריקנים לפי שעה, כיון דאין עושים כן אלא רק במסיבה גדולה, וגם במסיבה גדולה לאו כולהו אינשי רגילי בכך – אין לחוש", עכ"ל.

[21] גמ' עירובין (ק"ב ע"א): "שלח ליה רמי בר יחזקאל לרב עמרם: נימא לן מר מהלין מילי מעלייתא דאמרת לן משמיה דרב אסי בכיפי דארבא. שלח ליה: הכי אמר רב אסי: הני כיפי דארבא בזמן שיש בהן טפח, אי נמי אין בהן טפח ואין בין זה לזה שלשה – למחר מביא מחצלת ופורס עליהן. מאי טעמא? מוסיף על אהל עראי הוא, ושפיר דמי", ע"כ. ופירש רש"י: "כיפי דארבא – אולמות שעושין בספינה, שנועצין כעין מעגלין שקורין צרק"ל [כלומר, חישוקים עגולים), ראשו אחד בדופן זה של ספינה וראשו שני בדופן זה, והוא כפוף כמו אולם, ועומד כמו כיפה, ומרחיק כחצי אמה ונועץ אחר, וכן על פני כולה, ופורסין בגדים ומחצלות של גמי להגין מפני הצנה והגשמים. שיש בהם טפח – שרוחב של מעגל טפח, דבציר מטפח לא הוי אהל, אבל כשרוחב טפח מקרי אהל, נמצא שם אהל עליו מבעוד יום, וכשהוא פורס עליו הבגד למחר אינו אלא מוסיף. אי נמי אין ברחבו טפח ואין בין זה לזה שלשה – דאיכא למימר לבוד", עכ"ל.

עוד מביאה הגמ' (שם) אפשרות של פריסת מחצלת בשבת אם כבר נפרס ממנה טפח בערב שבת, ממחצלת שפורסים לעשות צל לצאן, וז"ל: "הנהו דיכרי דהוו ליה לרב הונא, דביממא בעו טולא ובליליא בעו אוירא. אתא לקמיה דרב (רב הונא היה בתחילה עני מרוד עד שהיה מוכר אבנטו לקנות יין לקידוש ועד שבירכו רב כמובא בגמ' מגילה כ"ז, והפך לעשיר בעל צאן ובקר לרוב והיה מוטל עליו לדאוג לצאנו, ואיך פוסק ר' הונא לעצמו דבר, כיון שהוא נוגע בדבר, ואעפ"י שוודאי יכול היה לפסוק ברוב גדלותו), אמר ליה: זיל כרוך בודייא ושייר בה טפח. למחר פשטה ומוסיף על אהל עראי הוא, ושפיר דמי". ופירש רש"י: "דיכרי – אילים. דביממא בעו טולא – מפני השרב. ובליליא בעו אוירא – הנאת הקור, מפני הבל הקיץ, ובימות החול היו פורסין עליהן מחצלות ביום, ונוטלין בלילה. אתא לקמיה דרב – מה נעביד להו בשבתא. כרוך בודיא – כשתסתלק המחצלת מעליהן לפנות ערב שבת, אל תסלקנה כולה משם, אלא הוי גולל אותה וכורך מעל הגג, ושייר בה טפח פרוסה דלהוי עליה שם אהל. ולמחר פשטיה – דהוי תוספת, ושרי", עכ"ל. והיינו, שאם מונחת המחצלת על גג הדיר מערב שבת באופן שהיתה פרוסה טפח – אפשר למושכה בשבת למרות שמתכוון להאהיל על הצאן מפני השמש והשרב.

נמצינו למדים, שפריסת מחצלת בשבת כשמתכוון להאהיל – מותרת בהתקיים אחד משני התנאים, דהיינו: או שנפרסה כבר מערב שבת ברוחב טפח, או שהעמודים שעליהם פורסים את המחצלת אינם מרוחקים שלושה טפחים האחד מהשני, וחשיב כסגור ועומד מדין לבוד, ומותר לפרוס את המחצלת לכתחילה בשבת ללא חשש, וכך פסק בשו"ע (סי' שט"ו סעי' ב'), ז"ל: "עצים שתוקעין ראשן האחד בדופן הספינה וכופפין ראשן השני בדופן השני של הספינה, ופורסין מחצלת עליהם לצל, אם יש ברחבן טפח, או אפילו אין ברחבן טפח אם אין בין זה לזה ג"ט – חשיבי כאוהל ומותר לפרוס עליהם בשבת מחצלת, דהוי ליה תוספת אהל עראי ושרי. ומטעם זה מחצלת פרוסה כדי טפח – מותר לפרוס שאר המחצלת בשבת. וטפח שאמרו, חוץ מן הכריכה". ועיין עוד בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ס"ז).

[22] עיין בא"ח (ש"ש פרשת שמות סעי' א'), ז"ל: "ולא אסרו אלא לעשותו בתחלה בשבת, אבל אם היה אהל עראי עשוי מבעוד יום – מותר להוסיף עליו בשבת, כגון אם היתה מחצלת פרוסה מבעוד יום כדי טפח שהוא שיעור אהל – מותר לפרסה כולה למחר ולהוסיף עוד מחצלאות, שכל זה הוא תוספת לאהל טפח העשוי מאתמול, ואפילו לפרוש על מחיצות – מותר בענין זה", וע"ע שו"ע הגר"ז (סי' שט"ו סעי' ב') וכה"ח (סי' שט"ו ס"ק כ"ד).

[23] הגמ' שבת (קל"ח ע"א) אומרת, וז"ל: "מנקיט אביי חומרי מתנייתא ותני: הגוד, והמשמרת, כילה וכסא גלין – לא יעשה, ואם עשה – פטור אבל אסור. אהלי קבע – לא יעשה, ואם עשה – חייב חטאת. אבל מטה, וכסא טרסקל, ואסלא – מותר לנטותן לכתחילה".

ופירש רש"י: "אבל מטה – שלנו, המחוברת ועומדת, אם היתה זקופה או מוטה על צדיה – מותר לנטותה לישבה על רגליה, ואף על גב דהשתא עביד אהל – שרי, דלא מידי עביד אלא ליתובא בעלמא. כסא טרסקל – כך שמו. ועליונו של עור, ומקפלין אותו, וכשמסלקין אותו סומכין אותו לכותל, וכשרוצה לישב עליו נוטהו ויושב על ארבע רגלים. ואסלא – עשוי כעין כסא טרסקל, אבל עור הפרוש עליו נקוב לבית הכסא – מותר לנטותו לכתחילה, דהא עביד וקאי", עכ"ל. וכך פסק השו"ע (סי' שט"ו סעי' ה'), וע"ע משנ"ב (שם ס"ק כ"ז), כה"ח (שם ס"ק מ"ג, מ"ד).

[24] ראה להלן בהרחבה סעי' ל"ו, וע"ע בכלכלת שבת (הקדמה למלאכות שבת אות ל"ד), קצות השולחן (סי' ק"כ ס"ק ח').

[25] ראה בהרחבה בפרק  פ"ד "בניין וסתירה בכלים" סעי' א'.

[26] בא"ח (ש"ש פרשת שמות סעי' ט'), ז"ל: "אסור לפרוס סדין על העץ המונח על העריסה של תינוק, אלא אם כן היה פרוס טפח מערב שבת. וצריך להזהיר המון העם בזה, כי פה עירנו דרכן לפרוס סדין על עריסה הנז' של תינוק להגן עליו מן החמה ומן הזבובין וכיוצא", עכ"ל.

[27] ראה הערה קודמת בשם הבא"ח.

[28] ראה שו"ע (סי' שט"ו סעי' ב', ד'), וראה לעיל בהרחבה הע' כ"א.

[29] כאמור לעיל לגבי מחיצות.

[30] ראה שו"ע (סי' שט"ו סעי' ב'), ז"ל: "וטפח שאמרו חוץ מן הכריכה", בא"ח (ש"ש פרשת שמות סעי' א'), וראה משנ"ב (שם ס"ק י"א, ט"ז), כה"ח (שם ס"ק כ', כ"ז).

[31] גמ' שבת (קל"ט ע"ב): "ובכפיפה מצרית. אמר רב חייא בר אשי אמר רב: ובלבד שלא יגביה מקרקעיתו של כלי טפח". ובשו"ע (סי' שט"ו סעי' י"ג), ז"ל: "בגד ששוטחין ע"פ החבית לכסות – לא ישטחנו על פני כולו, משום אהל, אלא יניח קצת ממנו מגולה. וה"מ כשהכובא (פי' כלי) חסרה טפח, אבל אם אינה חסרה טפח – מותר, דאין כאן אהל".

[32] הנה דנו הפוסקים בעניין פתיחת וסגירת גגון של עגלת ילדים אם חשוב ככסא טרסקל, שנתבאר שמותר לפותחו ולסוגרו לכתחילה בשבת, או כיון שהוא עשוי להגן מפני החמה והגשמים אינו דומה לדין זה. ואכן הנודע ביהודה (תנינא חלק או"ח סי' ל') האריך להחמיר מאוד בעניין פתיחת המטריה, ושם טוען דאין בזה את הקולא של כסא טרסקל, אף שמיועד לפתיחה וסגירה תמיד, כיון שמיועד להאהיל ולהגן מן החמה והגשמים, ואפילו שבקהילותיו היו מתירים בו, דרש בפניהם לאסור עד שפסקו מלהשתמש בו בשבת.

אמנם החזון איש (או"ח סי' נ"ב אות ו') הביא את דעת הנודע ביהודה, וחולק עליו ונוקט שאמרינן את הדין של כסא טרסקל בכל אופן משום שעשויה לכך, ודומה לדלת או לחלון שסובבת על ציריה, והוא הדין בכסא טרסקל שעשוי לפתוח ולסגור. ומביא שם את דעת המגן אברהם (סי' שט"ו ס"ק ח') שהתיר לפרוס ולסגור חופת חתנים בשבת כיון שעשויה לשם כך, למרות שמתכוון לאוהל. ולמד משם החזון איש לעניין גגון של עגלות ילדים להתיר מהאי טעמא, וכתב: "מן האמור נלמד דעגלות של תינוקת שיש עליהן סוכה הנמתחת ונקפלת – מותר למותחה ומותר לקפלה, אף על גב דכשמותחה עושה גג ומחיצות וגם כונתו לצל ויש בגגה טפח, מכל מקום כיון דהסוכה קבועה בעגלה ועשויה לנטותה ולקפלה, חשיב כדלת הסובבת על ציריה וככסא טרסקל", עכ"ל.

ומכל מקום, האחרונים חולקים על דעתו של החזון איש, כיון שבגגון של עגלה מתכוונים להאהיל ולהגן מן החמה ומן הגשמים, וזהו כל יעודו ותכליתו של אותו גגון, ובפרט שיש לו מחיצות, וראה בכלכלת שבת (הקדמה למלאכות שבת אות ל"ד), קצות השולחן (סי' ק"כ ס"ק ח').

[33] אע"פ שכתבנו לעיל לגבי סדין המגולגל על גבי מיטת התינוק, וכן להלן לגבי כיסוי ברזנט מגולגל על מוט, שטפח מגולגל אינו נחשב כטפח פרוש מערב שבת לעניין היתר פרישה בשבת, לגבי עגלת תינוק – הדין שונה, מכיון שסדין מגולגל או ברזנט מגולגל אין בהם שימוש כמות שהם מגולגלים, אך גג עגלה מקופל יש בו שימוש מכיון שהוא עשוי כדי להאהיל על תינוק, בין כאשר הוא פרוש ובין כאשר הוא מקופל. ועל כן אם יש ברחבו טפח כאשר הוא מקופל – מותר להמשיך לפרשו בשבת, וע"ע בכה"ח (שם ס"ק כ"ט), ועיין עוד לפתח הדביר (סי' שט"ו אות ג', ל"ז) ולהחזון איש (שם).

[34] ראה הערה קודמת.

[35] גמ' שבת (קל"ח ע"א), וראה ברש"י (שם ד"ה "אבל מטה שלנו"), וע"ע בבה"ל (סי' שט"ו על סעי' ה' ד"ה "לכתחילה").

[36] שו"ע (סי' שט"ו סעי' ב', ד'), משנ"ב (שם ס"ק י"ג-י"ד), כה"ח (שם ס"ק כ"ב, כ"ד).

[37] רשב"א, הביאו הבית יוסף (סי' שט"ו), שו"ע (שם סעי' ד'), וע"ע בשעה"צ (שם ס"ק ל"א).

[38] אסור לעשות אוהל ומחיצות אפילו אם עושה כדי להשתמש בו על גביו כפי שהתבאר בסעי' ט"ז, וראה במשנ"ב (ס"ק מ"ח), בה"ל (שם ד"ה "על פי החבית").

[39] ראה שו"ע (סי' שט"ו סעי' ג') ומשנ"ב וכה"ח שם.

[40] חיי אדם הובא במשנ"ב (סי' שט"ו ס"ק מ"ח).

[41] כשהיא נמצאת במקומה טפח, הרי החזרתה היא רק תוספת על אהל עראי, וכפי שנתבאר לעיל, וא"כ אף אם יחשב לאיסור עשיית אוהל, הרי הקלו באופן זה.

[42] חזו"א (סי' נ"ב סוף ס"ק י"ד).

[43] ולכן יהא מותר אף לדעת הבא"ח והמשנ"ב שהוזכרו לעיל (ראה הע' י"ח, כ') שחששו לדעת הרשב"א שאוסר אף בלא עשיית מחיצות.

[44] כתב מרן בשו"ע (סי' שט"ו סעי' ג') בדין השולחן, וז"ל: "וכן רגלי השלחן – מותר בכל גוונא". ונתבאר שמרן מיקל בשולחן, כיון שבדרך כלל אין משתמשים באויר שתחת השולחן ואינו מניח תחתיו כלים שונים, וכבר נתבאר לעיל סעי' כ"א  שאף על פי כן יש להקפיד שגם לא יהיו מחיצות גמורות לרגלי השולחן, אלא מניח את המדף העליון על גבי רגליים, מה שנקרא: "חמורים" וכדומה, וכן פסק בבא"ח (ש"ש פרשת שמות סעיף ו'), ז"ל: "הא דגזרו אהל עראי אף על גב דאין תחתיו מחיצות, דוקא בצריך לאויר שתחתיו, אבל אם אינו מתכוין כדי שיאהיל על מה שתחתיו – שרי. לכן מטה ושלחן דאין המחיצות מחוברות בקרשים, שדרכן לסדר הקרשים על המחיצות – מותר לסדרם בשבת, אף על גב דהקרשים מאהילים על אויר שתחתם, כיון שאינו צריך לזה, כי אלו אין עשויים לשבת תחתם או להניח דבר תחתם, אלא רק משתמשים עליהם למעלה. במה דברים אמורים, היכא דמחיצות שלהם אינם מגיעים עד הארץ, אבל אם מגיעים עד הארץ, כמו דופני התיבה, או שהם סמוכים לארץ בפחות משלשה טפחים דהוי לבוד – הרי זה אסור לסדר הלוחות, שהם קרקע המטה והשלחן עליהם, ואף על פי שאינו צריך לאויר שתחתם כלל, דמאחר דאיכא מחיצות גמורות עד הארץ, נראה טפי כאהל ואסור. מיהו יש מחמירין ואוסרין במטה גם היכא דאין מחיצות גמורות, אלא עומדת על ארבע קונדסין, משום דמשתמש באויר שתחתיה שמניח שם חפצים, ואף על גב דאין כונתו בעבור זה ולא לכך עשויה, אפילו הכי מחזי כאהל ואסור, וצריך לחוש לדבריהם, דאנחנו רואין העולם מניחים חפצים תחת המטות, אבל בשלחן – אין לחוש בכהאי גונא, דאין לו מחיצות גמורות, דאין דרכם של בני אדם להשתמש באויר שתחת השלחן כלל, ואף על גב דאם יש מסיבה גדולה מניחים באויר שתחת השלחן לפעמים כלים מלאים או ריקנים לפי שעה, כיון דאין עושין כן אלא רק במסיבה גדולה, וגם במסיבה גדולה לאו כולהו אינשי רגילי בכך – אין לחוש", וראה כה"ח שם (ס"ק ל"ה, ל"ט). ועיין בהרחבה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ס"ח). ויש להוסיף שהשימוש בכך שמניח את ברכיו מתחת לשולחן לא נחשב שימוש, ולכן יהיה נפק"מ בילדים המשחקים ומניחים איזה דף וכיו"ב על גבי שני כסאות או פורסים שמיכה וכיו"ב, ששם כוונתם להשתמש באויר שלמטה, ויהיה אסור מדין אוהל עראי.

[45] שיש בזה איסור סותר, וראה בהרחבה בפרק פ"ג "דיני בנין וסתירה בקרקע ובמחובר אליו" סעי' ד'.

[46] שו"ע ורמ"א (סי' שי"ג סעי' ו'), ז"ל: "מיטה של פרקים – אסור להחזירה ולהדקה, ואם תקע – חייב חטאת, ואם היא (דרכה להיות) רפויה – מותר לכתחילה (ובלבד שלא יהדק). וכוס של פרקים – מותר לפרקו ולהחזירו בשבת, ויש מי שאומר שדין הכוס כדין המיטה. הגה: ואם דרכו להיות מהודק, אע"ג דעכשיו רפוי – אסור". ושם במשנ"ב (ס"ק מ"א), ז"ל: "אסור – גזרה שמא יתקע ביתדות ומסמרים דהוי גמר מלאכה, וחייב משום מכה בפטיש. וי"א דכיון שעושה בזה כלי גמור – חייב משום בונה". וע"ע כה"ח שם (ס"ק ס"ד), וראה בבה"ל (שם ד"ה "דרכה להיות").

[47] ראה שו"ע (סי' שט"ו סעי' ה'), ז"ל: "כסא העשוי פרקים, וכשרוצים לישב עליו פותחין אותו והעור נפתח, וכשמסירים אותו סוגרים אותו והעור נכפל – מותר לפתחו  לכתחלה".

[48] ובאופן המותר והאסור ראה בהרחבה בפרק  פ"ד "בניין וסתירה בכלים" סעי' א'.

[49] ובאופן המותר והאסור ראה בהרחבה בפרק  פ"ד "בניין וסתירה בכלים" סעי' א'.

[50] ראה משנ"ב (שם ס"ק כ"ב-כ"ג).

[51] ראה משנ"ב (סי' שי"ט ס"ק מ"ח), ז"ל: "והיכא שמטלטלה ממקום זה להעמידה במקום אחר ושם מכסה אותה – אסור בכל גווני, דהוי ע"י העמדתו כאלו עושה המחיצה עם הכיסוי ביחד, ולכן צריך ליזהר בסעודות גדולות שמניחים שלחנות על חביות צריכין ליזהר שיהפוך צד החבית הפתוח לצד הקרקע ועל צד הסתום יניח השלחן [ח"א]". וראה עוד בקיצור שו"ע (סי' פ' סעי' ע"ח), וראה בחזו"א (או"ח סי' נ"ב ס"ק י"ד) שיש להקל בכל אופן כיון שאין כוונתו לאויר שבחבית, ומותר אף שיש ארבע מחיצות.

[52] ראה משנ"ב (סי' שט"ו ס"ק ל"א), כה"ח (שם ס"ק נ"א).

[53] ראה בא"ח (ש"ש פרשת שמות סעי'), וע"ע בחזו"א (סי' נ"ב ס"ק א' ד"ה "והא").

[54] כתב הרמב"ם (פרק כ"ב מהלכות שבת הל' ל"ג): "בגד שמכסה בו פי החבית – לא יכסה בו את כולה מפני שנעשה אוהל, אבל  מכסה הוא מקצת פיה", וכך פסק השו"ע (סי' שט"ו סעי' י"ג), וכך כתב הבא"ח (ש"ש פרשת שמות סעי' י'), ז"ל: "תיבה שיש עליה כיסוי, אם אינו קבוע בצירים – אסור להניחו עליה בשבת או להסירו ממנה, אע"ג דאינה עשויה אלא לפתח בעלמא… מיהו לא אסרו בזה אלא בהיכא דאין הכיסוי מיוחד להם, אבל כיסוי המיוחד להם, כיון שדרכו בכך תמיד – לא מחזי כעביד אהלא, כיון דאין עושין המחיצות בשבת אלא עומדין מאליהם מקמי שבתא. ומ"מ אם הוא מכסה אותם בבגד אע"ג דמייחד להם – אסור, משום כי בבגד אין בו תיקון המוכיח עליו שהוא עומד לכך. ולכן כלים שדרכם להניח בהם מרקחת או דבש וכיוצא, שדרכם לסתום פיהם בחתיכת בגד מפני שלא יכנסו בהם נמלים וכיוצא – צריכין להזהר לעשות להם כסוי מחרס או עץ, ויניחו חתיכת הבגד למעלה מאותו כסוי ולא יכסה בהם בחתיכת הבגד בלבד", עכ"ל, וראה במשנ"ב (שם ס"ק מ"ח).

[55] שו"ע (סי' שט"ו סעי' י"ג), ז"ל: "וה"מ כשהכובא (פי' כלי), חסרה טפח, אבל אם אינה חסרה טפח – מותר דאין כאן אהל". וז"ל הבא"ח (ש"ש פרשת שמות סעי' י"א): "חבית שיש בה מים ואינה מלאה כולה אלא יש בה חלל שיעור טפח ריקן מן המים – אסור לשטוח עליה בגד בשבת לכסותה, וה"ה אם היה שטוח עליה בגד – אסור להסיר דהו"ל סותר אהל, אבל אם אינה חסירה טפח שאין בה חלל אויר ריקן שיעור טפח – אין כאן דין אהל ושרי. כיצד יעשה בחבית של מים שהוא מוכרח לכסותה בשבת? יביא מע"ש בגד ויכסה בה החבית יותר מטפח ויקשרנה היטב כדי שזה הכסוי של טפח לא ישמט מעל החבית, ואז ביום שבת יוכל לכסות החבית בכסוי אחר למעלה מאותו כסוי של טפח שעשה מבע"י או יכסנה בשארית הבגד ההוא של מכסה הטפח. ודע כי בחבית של מים צריך למיחש טפי, חדא שהיא רחבה ביותר, ועוד כי המשקה אין ראוי ליתן בכלי בלי כסוי והוי כעושה מחיצות ג"כ. ועיין טורי זהב ושולחן ערוך לרבנו זלמן וחסד לאלפים ושאר אחרונים". אבל בכיסוי שלהם – מותר, וע"ע במשנ"ב (שם ס"ק מ"ט), ז"ל: ודעת הראב"ד והרשב"א דבכל גווני – אין בכיסוי כלים משום אהל, והא דאסרו בגמרא לכסות על כל הכובא [גיגית] מפני שנראה כמשמר, ר"ל, כאלו מסנן מן הפסולת. ונכון להחמיר כדעת השו"ע שהיא דעת הרבה ראשונים, וע"כ חבית גדולה של מים – אין לכסותה כולה בשבת כשאינה מלאה כולה, והנוהגין להקל בזה – אין למחות בידם, שיש להם על מי לסמוך". וע"ע בכה"ח (שם ס"ק ע"ה), ז"ל: "עיין גן המלך סימן נ"ד שכתב דדוקא יין שצריך לאויר שבחביות, כדאמרינן במנחות, שלא היה ממלא החביות שיהא ריחה נודף, אבל החביות של שמן ושל דבש, אף על גב דאית בהו כמה טפחים חסרים – שרי לכסות, דהא אינו צריך לאויר החסר שיש בחבית, יעו"ש. והביאו יד אהרן בהגהות הטור והשערי תשובה אות כ"א. ומיהו כתב שם היד אהרן דלפי מה שכתב הב"ח דבספר נמי אסור (עיין לעיל אות ב"ן), הוא הדין בכל הכלים – אסור, עכ"ל. וכן משמע ממה שכתבנו לעיל באות הקודם בשם בן איש חי. ועל כן יש להחמיר בכל הכלים. ובשיירי כנסת הגדולה כתב: האידנא נוהגין לכסות גיגית וחביות, דסמכינן על פוסקים שאין אהל בלא מחיצות, ועוד דלא מטלטלו ממקום למקום, והנח להם לישראל אם אינם נביאים ע"כ, ולענ"ד אין להקל כלל בגיגית של יין דאסור לרשב"א דמיחזי כמשמרת".

[56] ראה משנ"ב (סי' שט"ו ס"ק מ"ח) בשם המג"א, דלא נאסר כאן שיש כבר מחיצות עשויות, רק מפני שרחבה החבית מאד, וכ"כ הכה"ח (שם ס"ק ע"ו), וז"ל הבא"ח (ש"ש פרשת שמות סעי' י'): "ויש אומרים דכל זה הוא בתיבה שהיא רחבה, וכן בכלים כיוצא בה שהם רחבים דכיסויים דומה לאהל, אבל כלים קטנים, אע"פ שיש בהם חלל רחב טפח – אין כסויים דומה לאהל ושרי. ויש חולקין לאסור גם בכלים קטנים שיש בהם חלל ריקן טפח" (וכבר נתבאר שאין אוהל כה"ג בפחות מטפח). וראה בחזו"א (סי' נ"ב ס"ק א' ד"ה "והא").

[57] שו"ע (סי' שט"ו סעי' י"ג), ז"ל: "בגד ששוטחין ע"פ החבית לכסות – לא ישטחנו על פני כולו, משום אהל, אלא יניח קצת ממנו מגולה".

[58] ומ"מ היינו דווקא שיכין אותו לשם כיסוי כלי מסוים זה, ולא מועיל מה שמכין באופן כללי הרבה ניירות חתוכים ומוכנים לכל שימוש שיצטרך.

[59] בימינו לא חיישינן לגילוי משקין, אבל לקידוש – יש להחמיר לכתחילה, ויש להחמיר לכתחילה שלא יהיה היין מגולה אפילו מעט, ואפילו הוא מונח במזנון או במקרר. ועיין בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ה) ושו"ע (סי' רע"ב סעי' א') ומשנ"ב (שם ס"ק ג'), וע"ע בכה"ח (שם ס"ק ז').

[60] הפרי מגדים (א"א סי' שט"ו ס"ק ח') מסתפק אם מותר לכפות כלי גדול (המחזיק ארבעים סאה) על חפץ ויש חלל טפח או יותר, וראה בבא"ח (ש"ש פרשת שמות סעי' י"ב), וז"ל: "נוהגין העולם לכפות סל גדול על אוכלים לשמור אותם, ואין חוששין משום אהל, דהסל יש בו גג ומחיצות והוא צריך לאויר שתחתיו. ובסה"ק מקבציאל כתבתי בענין זה, ושם הבאתי דברי הגאון אשל אברהם סימן שט"ו סוף סעיף קטן ח', שכתב בתיבה המחזקת ארבעים סאה, צריך עיון אם מותר לכפות על אוכלין ומשקין וכו', יעוין שם. ופלפלתי קצת בדבריו. ועוד הבאתי שם מה שכתב בשלחן ערוך סימן ש"ח סעיף ל"ד, גבי טנוף דכופה עליו כלי, וכן מה שכתב בשלחן ערוך סימן תמ"ו סעיף א' וסעיף ג', גבי חמץ בשבת ויום טוב דכופה עליו כלי, ודוחק לפרש דאיירי בהיכא דאין בכפיה זו חלל ריקן שיעור טפח. ואחר החלוקים והסברות שעשיתי בדבר זה לא מצאתי ראיה ברורה למנהג זה, אך באמת המנהג הזה פה עירנו הוא ברור, הן בכפית הסל על אוכלין ומשקים, הן בהסרת הסל מעליהם לגמרי, שזוקפין אותו על גביו, וכתבתי לסמוך על חילוק אחד שכתבתי שם לקיים המנהג, ועיין בשלחן ערוך לרבינו זלמן ז"ל, בסימן שט"ו סעיף כ', וערך השלחן סימן שט"ו סעיף קטן ב'. ומיהו אם הסל גדול שמחזיק ארבעים סאה – יש להחמיר, והנזהר גם בקטן – תבא עליו ברכה". וע"ע בחזו"א (סי' נ"ב ס"ק ז'), תהלה לדוד (ס"ק י'), מנחת שבת (סי' פ' ס"ק קכ"ה).

[61] עי' במה שכתבנו במאמר מרדכי (לימות החול פ"ב סעי' מ' מ"א): "טוב שהמים שנוטל בהם ידיו יהיו מכוסים במשך הלילה, ואם היו מגולים במקום שלא מצויים שם נחשים – מותרים בנטילה, כיון שהאיסור במים מגולים הוא לגבי שתייתם. במקום שמצויים שם נחשים ועקרבים – יזהר שלא ישתה מים המגולים, ולא ישפכם לרשות הרבים או ישטוף בהם את האדמה בחצרו, ולא ירחץ בהם ידיו ורגליו ואפילו גב ידו, ולא יתנם לבהמתו או לבהמת חברו לשתות". וראה בהרחבה בעוד יוסף חי (תולדות סעי' ב').

[62] ראה לעיל סעי' ס"א.

[63] ראה בן איש חי (שנה שנייה פרשת שמות סעי' י'): "תיבה שיש עליה כסוי, אם אינו קבוע בצירים – אסור להניחו עליה בשבת או להסירו ממנה, אף על גב דאינה עשויה אלא לפתח בעלמא. ויש אומרים דכל זה הוא בתיבה שהיא רחבה וכן בכלים כיוצא בה שהם רחבים, דכסויים דומה לאהל, אבל כלים קטנים, אף על פי שיש בהם חלל רחב טפח – אין כסויים דומה לאהל ושרי. ויש חולקין לאסור גם בכלים קטנים שיש בהם חלל ריקן טפח, מיהו לא אסרו בזה אלא בהיכא דאין הכסוי מיוחד להם, אבל כסוי המיוחד להם כיון שדרכו בכך תמיד – לא מחזי כעביד אהלא, כיון דאין עושין המחיצות בשבת אלא עומדין מאליהם מקמי שבתא, ומ"מ אם הוא מכסה אותם בבגד אף על גב דמיוחד להם – אסור, משום כי בבגד אין בו תיקון המוכיח עליו שהוא עומד לכך, ולכן כלים שדרכם להניח בהם מרקחת או דבש וכיוצא, שדרכם לסתום פיהם בחתיכת בגד מפני שלא יכנסו בהם נמלים וכיוצא – צריכין להזהר לעשות להם כסוי מחרס או עץ ויניחו חתיכת הבגד למעלה מאותו כסוי, ולא יכסו בהם בחתיכת הבגד בלבד", ועוד כתב (שם סעי' י"א), וז"ל: "חבית שיש בה מים ואינה מלאה כולה אלא יש בה חלל שיעור טפח ריקן מן המים – אסור לשטוח עליה בגד בשבת לכסותה. וה"ה אם היה שטוח עליה בגד – אסור להסירו דהו"ל – סותר אהל, אבל אם אינה חסירה טפח שאין בה חלל אויר ריקן שיעור טפח – אין כאן דין אהל ושרי".

[64] הנה לכאורה היה ראוי להתיר שימוש במטריה ואפילו שלא נפתחה מערב שבת, כיון שאין דינה אפילו כאהל עראי, שהרי היא נישאת ביד ואינה מחוברת לשום בית או מחיצה וכד' אלא ניידת לגמרי ואין בזה הגדרת אוהל בשבת, והרי זה כטלית הפרוסה על ילדים בשמחת תורה, אבל למעשה הכרעת הפוסקים שאין הדין כן, וכך כתב הברכי יוסף (סי' שט"ו ס"ק ב'), ז"ל: "אומברי"לא העשויה להגן מחמה וגשם מטרות – אסור לנושאה בשבת וי"ט, וכל שכן לפותחה. אבל לומר לעכו"ם שישאנה להגן עליו – שרי". וכך כתב בא"ח (ש"ש פרשת שמות סעי' ח'): "ועיין מאמר מרדכי שם ס"ק ה', ונודע ביהודה תניינא סימן ל', שס"ל שכיון שעשויה לשם האוהל אין בזה קולת כסא טרסקל", יעוין שם, וסיים הבא"ח: "וממילא תדע מאחר דאסור לנשאה על ראשו – אסור נמי לטלטלה בשבת ויום טוב משום מוקצה". וראה בבה"ל (סי' שט"ו ד"ה "טפח") שכותב ומרחיב בדין מטריה בשבת, וז"ל: "והנה על דבר נשיאת אמבריל"ו [הוא הגגות הנושאין על ראשן מפני החמה והגשמים, ובלשוננו קורין אותו פאראס"ל] רבו האחרונים בזה בספריהם, ובדרך כלל יש הרבה והרבה שמחמירין ואוסרין שלא לפורסן בשבת מטעם אהל [הלא המה בספר מכתם לדוד ובספר מאמר מרדכי ובח"א, ובראשם הגאון בעל נודע ביהודה, כמו שמובא בשע"ת בסי' ש"א סעי' מ"ם, ע"ש], וכמו שכתבו הפוסקים, דכל היכא דמתכוין לשם "אהל" דהיינו להגן מפני החמה והגשמים, אפילו בשביל הגג לבד בלא מחיצות – ג"כ יש איסור. ובזה הפאראס"ל [מטריה] נמי הלא מתכוין להגן מפני החמה והגשמים. ואינו דומה לכסא טרסקל המבואר בסעיף ה' להיתר, דהתם אינו עושה שום מעשה בשבת רק שמרחיב ופושט הקמטין שהיו בו מאתמול, משא"כ בזה שצריך לקשור אותו ברצועות אחר פריסתו או להעמידו ולהדקו אח"כ מתחתיו בחוט של ברזל כמנהגנו, כדי שלא יתמוטט הגג ממצבו, דאסור. וכן מצדד ג"כ הפמ"ג באשל אברהם ס"ק ח', ע"ש, שכתב שקושרין ברצועות וכדומה [ומעודי הוקשה לי חילוק זה של המשנ"ב, דא"כ במטריה שלנו כיום שאין צריך לקשור הרצועות וכיו"ב, יהא מותר, ומה גרע מכובע המתפשט מראשו טפח, שכיון שזה צורתו לאוהל – אסור בכל אופן, ולא דמי לכסא טרסקל שלא נועד לאוהל, וע"ע בכלכלת שבת (בהקדמה למלאכות שבת אות ל"ד) שכתב חילוק זה], ובפרט לפי מה שכתב הרמב"ם שבת פכ"ב הלכה כ"ח, וז"ל: 'ומותר להניח מטה וכסא וטרסקל, ואע"פ שיעשה תחתיהן אהל, שאין זה דרך עשיית אהל לא קבע ולא עראי' [שהוא מפרש כסא וטרסקל שני דברים הם, וטרסקל הוא כמין סל, וכן הוא ג"כ גירסת הר"ח והרי"ף], בודאי אין שום ראיה להקל מזה לעניננו, ונהפוך הוא, דיש ראיה לאיסורא, מדכתב במטה וכסא מפני 'שאין זה דרך אהל' וכו', משמע בזה הפאראסא"ל (מטריה) שפריסתו דרך אהל הוא – אסור". וע"ע כה"ח שם ס"ק ג', חזו"א (סי' נ"ב ס"ק ו'), וע"ע שו"ת מאמר מרדכי ח"ד סי' ס"ט. ועיין תפארת ישראל (כלכלת שבת אות ל"ד מלאכת בונה אות ג') שהאריך הרבה בכל דין זה.

ולמעשה מסכם המשנ"ב: "ועל כן השומר נפשו – ירחק מזה מאד. וכל זה שכתבנו הוא מפני חשש אהל דאיסורו הוא בכל מקום שנושאו, ולפעמים יש בזה עוד איסור הוצאה והכנסה לכולי עלמא, והוא כשנושאו במקום שאין עירוב".

[65] כך פסק מרן בעל הבא"ח (ש"ש פרשת שמות סעי' ח'), וז"ל: "כלי שקורין בערבי: שמסי"י, ובאטלק"י: אימבריל"ה, שעשויים להגן מן החמה ומן הגשמים – לא מבעיא דאסור לפותחה להאהיל בה, אלא אפילו פתוחה ועומדת מבעוד יום – אסור לשאת אותה להאהיל בה על ראשו בין בשבת בין ביו"ט, וכנזכר בפוסקים. ועיין מאמר מרדכי סעיף ה' ונודע ביהודה תניינא סי' למ"ד, יעו"ש", וע"ע בפתח הדביר (שם אות ג'), כה"ח (אות ג').

[66] ראה בנודע ביהודה (שו"ת נוב"י תניינא או"ח סי' ל') שהביא את דעת המקילים בזה אם היתה כבר פתוחה מער"ש, ולדעתו גם לסברתם שאין בזה איסור אוהל – יש לאסור לנושאה בשבת מדין מראית העין, לפי שאין איש יודע אם היה הגגון (או המטריה) פתוח מערב שבת, וידוע שיש איסור מראית העין גם באיסורים דרבנן (עיין לתוספות כתובות ס' ע"א ד"ה "ממעכן", שחיישינן למראית העין באיסורין דרבנן, ולש"ך יו"ד סי' פ"ז ס"ק ו' בעניין חלב שקדים עם בשר עוף).

[67] וראה עוד להלן (סעי' פ') לעניין כובע באופן שאסור משום אוהל, שאסור אף בבית, וכמבואר בשו"ע (סי' ש"א סעי' מ').

[68] ראה בבא"ח (ש"ש פרשת שמות סעי' ח') שיש בה איסור מוקצה בשבת, וז"ל: "וממילא תדע, מאחר דאסור לנשאה על ראשו – אסור נמי לטלטלה בשבת ויו"ט משום מוקצה", עכ"ל. וגם בכה"ח (סי' שט"ו ס"ק ג') מסכם: "וכן עמא דבר", ועל פי הטעמים שנתבארו למעלה וסעי' הבא לכך יש לאסור לטלטלה בכל אופן, ועיין לרב חיד"א בברכי יוסף (שם אות ב') ולכלכלת שבת דין אוהל, וראה בא"ח (ש"ש פרשת שמות סעי' ח'), כה"ח (סי' שט"ו ס"ק ג').

[69] ראה לעיל הע' ו' בשיעור טפח.

[70] הגמ' שבת (קל"ח ע"ב) דנה בדין כובע בעל שוליים, וז"ל: "אמר רב ששת בריה דרב אידי: האי סיאנא – שרי, והאיתמר: סיאנא – אסור! לא קשיא, הא – דאית ביה טפח, הא – דלית ביה טפח". ופירש"י שם: "שהוא מתפשט להלן מראשו טפח, אסור משום אוהל". ומקשה הגמרא: "אלא מעתה שרביב בגלימא טפח – הכא נמי דמיחייב (ששרבב טליתו מעל ראשו יותר מטפח)! אלא לא קשיא: הא – דמיהדק, הא – דלא מיהדק". והסביר רש"י (ד"ה "אלא") שכאן בכובע החשש אינו משום אהל, אלא שמא יעוף מראשו ברשות הרבים וילך להרימו ויטלטל בידיו ד' אמות, ולכן אם מהודק היטב בראשו – מותר, ואם לאו – אסור.

היינו שרש"י פירש שיש שתי שיטות בגמ' באיסור "סיאנא": או משום אוהל או משום חשש טלטול ד' אמות ברה"ר. וע"כ גורסים את המילה: "אלא" הא דמיהדק וכו', ולומר שהתירוץ האחרון דוחה את האופן הראשון שזה מדין אוהל, שאין זה הטעם, אלא משום שחששו חכמים שמא יעוף ברה"ר ע"י הרוח וילך להרימו ויטלטל בידיו ד' אמות (ואם ניקה את הכיפה – עבר עבירה שנייה), ואם מהודק או קשור – מותר.

אמנם כתבו התוס' בשם ר"ח – שפירוש 'מהודק' לא כמו רש"י: קשור או הדוק מטעם טלטולי, אלא פירוש מהודק: "קשה", וז"ל: "שאינו נכפף דאז נראה כעין אוהל. דלא מיהדק – שהוא נכפף ואז אין נראה כעין אהל", עכ"ל (וכך לשון הר"ח שם בגליון: "סיינא כובע שמשימין בני אדם בראשיהן יוצא כמין פסל מן הראש כשיעור טפח הן יותר, ואנן ראינהו פעמים רבות ועושין אותו להאהיל על פנים שלא יכם השמש, וכשהוא מהודק ביותר ואינו נכפף – כבגד חשוב כאוהל ואסור", עכ"ל).

ולשיטתם שני התירוצים הם משום אהל, ואין גורסים את המילה: "אלא". והפירוש: שאם היו שולי הכובע קשים ואינו נכפף – נראה כאהל, ואם רכים ונכפפים – מותר.

וברמב"ם (הלכות שבת פרק כ"ב הלכה ל"א) כתב, וז"ל: "כובע שעושים על הראש ויש לו שפה מקפת שהיא עושה צל כמו אוהל על לבושו – מותר ללובשו, ואם הוציא מהבגדים סביב לראשו או כנגד פניו כמו אוהל והיה מהודק על ראשו, והיתה השפה שהוציאה קשה ביותר כמו גג – אסור מפני שעושה אוהל עראי", עכ"ל (הרי נתבאר דעתו כדעת ר"ח, המגיד משנה שם).

ובשו"ע (סי' ש"א סעי' מ'-מ"א) פסק את שתי הסברות לחומרא, היינו, שאם השוליים קשים ביותר – אסור בין בבית בין ברחוב מדין אוהל, וגם חושש לגזירה שמא יוליכנו ד' אמות ברה"ר, וז"ל: "כובע שהוא מתפשט להלן מראשו טפח – אסור להניחו בראשו אפילו בבית משום אוהל. לצאת בשבת בכובע שבראשו העשוי להגן מפני החמה – יש מי שאוסר, משום דחיישינן שיגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי ד"א ברשות הרבים, אלא אם כן הוא מהודק בראשו או שהוא עמוק… או שהוא קשור". וכ"כ בכה"ח (שם ס"ק רל"ד).

אמנם האיסור דוקא כשהשוליים נוקשים, אבל אם לובש מעיל חורף שכובע מחובר לו ויוצא מהראש טפח, או טלית שיוצאת מהראש טפח, מאחר והם מתקפלים ולא קשים – מותר.

והאר"י (בשער הכוונות דף ע"ד ע"ד) אוסר מטעם אחר ובצורה אחרת, וכמו שיש לאשכנזים כובע גבוה הנקרא צילינדר, שבין גג הכובע עד השערות יש טפח וזה נקרא אוהל, וראה כה"ח (שם ס"ק רל"ז), ז"ל: "בשער הכוונות דף ע"ד ע"ד שהאר"י ז"ל לא היה משים על ראשו ביום שבת אותו הכובע של לבדים הנקרא קאפילייו שרגילים ליתנו על הראש מפני הגשמים, והטעם הוא כי יש בחללו בין החלל לראש עצמו אוהל שיעור טפח, ובפרט חוץ למדינה לא היה יוצא בו משום שהוא משא, עכ"ד".

[71] ראה רמב"ם (הל' שבת פכ"ב הל"א), ז"ל: "ואם הוציא מן הבגדים סביב לראשו או כנגד פניו כמו אהל, והיה מהודק על הראש והיתה השפה שהוציאה קשה ביותר כמו גג – אסור, מפני שהוא עושה אהל עראי", וראה לעיל הערה קודמת.

[72] הנה מפני שנהגו אנשים להקל בחבישת כובע, אף שרחב למעלה מטפח, כתבו האחרונים כמה טעמים: המג"א (סי' ש"א ס"ק נ"א) הביא בשם הג"מ שאם זה משופע – מותר (וראה בשעה"צ ס"ק קפ"ו), ולכך יניחנו בשיפוע.

הט"ז (סי' ש"א ס"ק כ"ז, סי' שט"ו ס"ק ח') כתב להקל מטעם דאינו מכוון לאוהל אלא רק לכסות ראשו כשאר לבוש.

בשולחן ערוך של רבינו זלמן (סי' ש"א סעי' מ"ח-מ"ט) כותב את דיני הכובע, וז"ל: "כובע גדול ששמים אותו על הראש להגן מפני החמה או להגן מפני הזבובים וכל כיוצא בזה – אסור. ויש נוהגים להתיר אם אינו קשה ביותר כעין גג, ויש מי שמקל עוד ואומר שאם אינו עומד בשווה אלא בשיפוע – אין דין אוהל ומותר, וטוב להחמיר". ואחרי זה כתב שבמקומות שנהגו להקל בכל עניין, אף אם הוא מתכוון לאוהל – אין למחות בידם.

וכך כתב המשנ"ב (סי' ש"א ס"ק קנ"ב): "משום  אוהל –  אף שאין אוהל בלא דפנות, מכל מקום חשיב אוהל עראי ואסור מדרבנן, כיון שנעשה השפה להיות לצל להגן מפני השמש. וכובע שקורין בריטלי"ך בל"א (מעין כובע של חיילים עם שוליים), אע"פ שמתפשט להלן מהראש ברחבו טפח ונוהגין בו להקל, כתבו האחרונים כמה צדדים בטעם היתרם: אחד, כיון דאינו קשה ונכפף למטה – אין בו חשש איסור, והיינו כשאין מונח בו נייר קשה. ואפילו אם הוא קשה, הלא אינו מתכוין בלבישתו להיות לצל רק מכוין לכסות ראשו. וכן אם השפה עשוי בשיפוע, גם כן יש לצדד דלא מיקרי אוהל באופן זה. ובא"ר כתב דטעם העולם הוא משום דסומכין על שיטת רש"י וסיעתו דס"ל שאין בכובע איסור אוהל כלל, ע"ש. ולפי"ז אפילו בקאפעלו"ש שהוא קשה ויהיה ברוחב השפה טפח – ג"כ אין למחות במקום שנוהגין להקל, אף שמסתמא נעשה שפה כזו לצל, ובמקום שלא נהגו להקל בזה בודאי יש להחמיר כדעת השו"ע שלא ללבוש בשבת קאפעלו"ש רחב כזה, וגם בכתבי האר"י אוסר בקפעלו"ש", עכ"ל המשנ"ב.

וכך כתב הכה"ח (שם ס"ק רל"ה), ז"ל: "וכן פירש הרא"ש בשם ר"ת דאינו אסור אלא בבולט טפח והוא קשה, אבל היכא דנכפף למטה – מותר. והביא דבריהם העולת שבת אות ס"א וכתב דמזה יש ללמוד דהיתר גמור לילך באותו כובע שקורין בלשון אשכנז בריטלי"ך ואף על פי שמתפשט להלן מן הראש טפח, מכל מקום כיון שאינו קשה ונכפף למטה – אין בו חשש איסור, והיינו כשאין בו נייר קשה, ודלא כב"ח דפסק דאין אנו בקיאין בזה, דודאי אנו בקיאין בדבר שהוא נראה לעינים, עכ"ל. וכן כתב מגן אברהם ס"ק נ"א בשם הגהות מיימוניות דכובעים שלנו דמשופעים והולכים כלפי מטה – שרי, וכתב עוד שם המגן אברהם שאם הכובע קשה ביותר – יניחנו בשיפוע". וראה בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' אלף ת"נ), ז"ל: "תשובה, לא תציתו ליה דלא אשכחן אהל פחות מטפח, ולדבריו איך מצינו ידינו ורגלינו במצנפות שלנו שהן קשין ומהדק שפיר והוא בולט מן הראש ועושה אהל על הפנים קרב לחצי טפח, והלא רבינו כתב למעלה דטפח הוי אהל, ומשמע דפחות מטפח לא הוי אהל, וכתב בסמוך: המסנן בכפיפה מצרית – לא יגבה הכפיפה מן הכלי טפח כדי שלא יעשה אהל עראי בשבת, אבל פחות מטפח, מותר לכתחילה, שאין כאן אהל כלל לא עראי ולא קבע, וזהו דכתב ז"ל: ואם הוציא מן הבגד סביב לראשו או כנגד פניו כמו אהל, דהיינו טפח, והוא מהודק על ראשו והיה השפה שהוציא קשה ביותר כמו גג – אסור וכו'. נמצאת בעינן ג' תנאים: שיהיה היוצא טפח דאין אהל פחות מטפח, ושיהיה מהודק בראש כמין כובע, לאפוקי אם השליך על ראשו כנף בגדו ולא הדקו על ראשו, ושיהיה היוצא קשה דומה לגג לאפוקי אם היה רך ומדולדל למטה, אם חסר אחד מג' תנאים אלו – מותר". וראה גם בכלכלת שבת (בהקדמה למלאכות שבת אות ל"ד), ז"ל: "ומהאי טעמא שרי ללבוש ברייטעל או הוט וקאפלוש, מדאין לו מחיצות ואינו מתכוון לצל (רט"ז שט"ו סק"ח), ואפילו במשים הטלית על הברייטעל דהו"ל כדפנות, עכ"פ מדאינו מתכוון לצל – שרי (מג"א ש"א סקנ"א)".

[73] הטעם הוא, דגם מהגר"ז (שם סעי' מ"ח) מבואר שאם הוא מתכוון לאוהל הוא לא מתיר, רק שאין חיוב להוכיח, והרי עינינו הרואות שכאשר יורד גשם או שמש, מצוי שהאדם מטה את כובעו להגן עליו, וכך משמע ממה שכתב המשנ"ב: "אין למחות" – הכוונה היא שהמעשה לכשעצמו אינו טוב, ורק אין למחות על כך, ועיין לכה"ח (סי' ש"א ס"ק רל"ח) שאף דעתו לאסור, וז"ל: "והב"ח כתב לענין הלכה: היכא דנהוג היתר כרש"י – נהוג, כמו שכתב הסמ"ג, ודלא כמו שכתב בשלחן ערוך בסתם דאפילו בבית – אסור משום אהל. מיהו היכא דלא נהוג היתר בבית – אין להתיר להם כשהוא מיהדק ואינו נכפף, עכ"ל. והביאו מגן אברהם ס"ק נ"א וכתב שכן כתב במהרי"ל להתיר. וכן כתב אליה רבה אות ע"א בשם כמה פוסקים להתיר. וכן כתב התוספת שבת אות ע"ג דעכשיו נוהגין להתיר כרש"י, ומעט הם שנזהרין להניחו בשיפוע קצת. והט"ז ס"ק כ"ז כתב להתיר מטעם אחר – משום דאינו מכוין לאהל רק לכסות ראשו, ועל כן כתב דמי שמצערין אותו זבובים בשבת והוא אינו לבוש בבריט"ל ולוקח הבריט"ל כדי להגן מפני הזבובים, דבזה ודאי יש איסור גמור, יעו"ש. ומכל מקום אנן קיימא לן כפסק השלחן ערוך – לאסור, רק אם כבר נהגו באיזה מקום להקל – אין למחות בידם מאחר שיש מתירים".

היו כמה ראשי ישיבות שאמרו שזה חומרא, אך אני אמרתי להם שהלכה זו מופיעה בשו"ע וברמב"ם ובגמרא. אחד מראשי הישיבות טען בפני שכשהוא לובש כובע אינו מתכוון לצל. ואמרתי לו: וכי יהיה מותר לך לשים מטריה מעל ראשך ביום שבת, ואפילו בתוך החדר, והרי אם נשאל את חובשי המגבעות נראה שהסיבה ללבישת המגבעת היא גם בשביל צל, וא"כ נחשב כמו המטריה שאסור גם בבית.

[75] כדין מדידה של מצוה, וראה בשו"ע (סי' ש"ו סעי' ז'), וראה בהרחבה בח"ג פרק ע"א "מידות ומשקלות בשבת" בהקדמה לפרק.

[76] ראה בשו"ע (סי' שט"ו סעי' י"ב), משנ"ב (שם ס"ק מ"ד).

[77] עיין במג"א (סי' ש"א ס"ק נ"א), משנ"ב שם (ס"ק קנ"ב), כה"ח שם (ס"ק רל"ט). וראה עוד בחזו"א (סי' נ"ב ס"ק ה'), שכיון שאוחז האוהל בידו – לא שייך בכהאי גוונא אוהל, ובפרט שאוהל בלא מחיצות שאינו נעשה להצל – אינו אסור גם אם מעמידו על עמודים.

[78] ראה הערה קודמת.

[79] ראה בכה"ח (סי' ש"א ס"ק רל"ט), ז"ל: "וכתב שם הט"ז דהעושה טלית ממין הקשה, כגון מה שקורין בלשון אשכנז גרא"ב גרי"ן שהוא אינו נכפל אלא מונח בשוה – אסור להוציא טפח חוץ לראשו, דהוי כמו כובע לר"ת, עכ"ל. ועוד יש שנזהרו להניח טלית על ראשיהם שלא יהא כעין דפנות מכאן ומכאן, ואין טעם לזה, דהא כיון שמונח על הבריט"ל – אין בזה משום אהל, כיון שאין חלל בין הטלית והבריט"ל".

[80] נהגו להקל בזה בימינו, כיון שטלית זו שאנו רגילים להשתמש בה אינה מיועדת להגן משמש או מגשם, וכל מטרתה לכבוד בלבד, ולכן אין בה משום איסור אהל עראי, וכן מאחר שמגביהים אותה ביד, ומחזיקים את הטלית רק למשך כמה דקות, וא"א להחזיק יותר מכך, אין לך עראי מזה. ועוד, שיש כאן צורך מצוה לחבב את המצוות על הקטנים שנכנסים תחת כנפי השכינה, וכך מבואר להקל במג"א (סי' שט"ו ס"ק ח'). וכך כתב הכה"ח (שם ס"ק מ"ד), וז"ל: "ומהאי טעמא – שרי להעמיד החופה ולסלקה (מפני שאינה עשויה להגן רק לכבוד חתן וכלה. נודע ביהודה מהדורא תנינא סימן ל'), והוא הדין הדף שקבוע בכותל שבבית הכנסת שמניחין עליו ספרים", עכ"ל. וע"ע בחזו"א סי' נ"ב ס"ק ה', וע"ע בתהלה לדוד (סי' שט"ו ס"ק ט'), וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' מ"ו) מש"כ בזה.

[81] ראה בפרי מגדים (א"א סי' שט"ו ס"ק א', ובסי' תרכ"ו ס"ק ח'). וע"ע במשנ"ב (סי' שט"ו ס"ק ו'), ז"ל: "אבל לחברה למעלה ולמטה ומן הצדדים בענין שאין נִזוז ממקומו – אסור משום בנין, דסתימת קבע הוא", והוסיף בשעה"צ (שם ס"ק ו'), ז"ל: "עיין בפמ"ג דמשמע מיניה דהוא מה"ת, דתוספת קבוע באהל קבוע אסור מה"ת, ומ"מ נראה דזה דוקא אם דרך הוילון ששוהה שם כמה ימים בסתימה זו, אבל אם הדרך הוא להפתח תמיד – לא חשיב סתימה קבוע מה"ת, ואפשר דאף מדרבנן אין איסור בזה, דמאי גריעא מפקק החלון, ובפרט אם יש שם אסקופה להפתח", וע"ע בבה"ל (להלן על סעי' ח' ד"ה "כל"), וע"ע במשנ"ב (סי' תרכ"ו ס"ק כ').

[82] באופן שאינו מקלקל בלבד, וראה לעיל הע' ג'.

[83] ראה שו"ע (סי' שט"ו סעי' ב'), ז"ל: "וטפח שאמרו – חוץ מן הכריכה", וראה משנ"ב (שם ס"ק י"א, ט"ז), כה"ח (שם ס"ק כ').

[84] ראה מה שנתבאר לעיל סעי' ל"ז והע' ל"ב בעניין פתיחת כסא טרסקל כאשר המטרה להאהיל על מה שלמטה.

[85] וכדין הוספה של אוהל עראי.

[86] דרך הצמחת הירקות בחממות הוא לעיתים על ידי פתיחת או הסרת כיסוי החממה כדי שייקלט אור השמש בחממה, ויש בזה תועלת להצמחת הירקות. כמו כן, יש מצבים בהם נזקקים לסגור את כיסוי החממה לבל תבוא השמש על הירקות, משום שזה מזיק לצמיחתם. ושאלו אותי חקלאים כיצד עליהם לנהוג. והשבתי להם שסגירת החממה מותרת אם היה כבר סגור לפחות טפח מערב שבת, משום שהוא תוספת על אוהל עראי ומותר, וגם אין בזה תוספת הצמחה לירקות על ידי סגירת הכיסוי, רק שמונע מהירקות להתקלקל. אבל לפתוח את כיסוי החממה – יש לאסור, ואפילו אם ישאירו טפח בסגירת הכיסוי, משום שיש בכך תועלת להצמחת התבואה, ויש בזה איסור זורע בשבת, כמובא בירושלמי (שבת פ"ז ה"ב), והאריכו בזה גדולי האחרונים (עיין לחזון איש שביעית סי' י"ז ס"ק כ"ז, ולשביתת השבת זורע י'). ומזה נלמד דין נוסף – שאין לפתוח חלון בבית בשבת כדי שקרני השמש יגיעו לעציץ, דיש בזה איסור זורע, ואין בזה חילוק בין בעציץ נקוב ובין בעציץ שאינו נקוב, וראה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ס"ז).

[87] ראה במשנ"ב (סי' שט"ו ס"ק כ'), ז"ל: "כתב המ"א דלסתום נקב שהעשן יוצא [שקורין קוימ"ן] בכר של תבן וכיוצא בו, אפשר דאסור, דכיון שיש לאותו המקום מחיצות בפ"ע הוי כעושה אהל בתחלה, ואינו דומה למה שהתרנו בסימן שי"ג לסתום הארובה שבגג מטעם דהוא רק הוספת אהל עראי, התם הארובה אינו מחזיק אלא מקצת הגג, אבל כאן הנקב שהעשן יוצא מחזיק כל רוחב המחיצות שסביב לה, והוי ע"י סתימת הכר כגג על המחיצות. ולפ"ז פשוט דאם הנקב הוא בכותל מן הצד – מותר לסתום בכר דהוא רק תוספת מחיצה בעלמא [פמ"ג]. עוד כתב דבלע"ך שעשוי בקוימ"ן וקבוע שם – מותר לסתום בו בשבת ויו"ט, דהואיל דקבוע שם הוי כדלת. ועיין בתו"ש שכתב, דמה דמסתפק המ"א הוא דוקא כשהחור שהעשן יוצא הוא מחזיק ג' טפחים, דאל"ה אמרינן לבוד והוי כסתום ושרי, וכעין מה שכתוב למעלה בסעיף ב' [אך הפמ"ג לא פשיטא ליה דבר זה כל כך, ע"ש, ומ"מ נראה דהסומך על התו"ש – לא הפסיד, דבלא"ה דבר זה רפוי הוא אצל המ"א גופא, דאפשר דהמחיצות שתחתיו לא חשיבי מחיצות לענין זה הואיל שעשויות מכבר]. ונראה דכל זה כשאינו מונח אז גחלים לוחשות בהתנור, דאל"ה בכל גווני – אסור לישראל לסתום את החור למעלה, דע"י סתימתו גורם כיבוי להגחלים, ואף דאינו מכוין לזה, פסיק רישא הוא וכעין מה שכתב בסימן רנ"ט בסופו ובסימן רע"ז ס"א". וע"ע בכה"ח (שם ס"ק ל"ו) שמיקל בארובה שאין בה ג' טפחים בכל אופן דהוי כלבוד.

[88] עיין קיצור שו"ע (סי' פ' סעי' ע"ט).

[89] ראה לעיל סעי' י"א.

[90] וכמובן מדובר באופן שאין בלבנים ההם איסור מוקצה.

[91] הקילו חכמים משום כבוד הבריות, וכמובא במשנה בביצה (ל"ב ע"ב), וז"ל: "אין מקיפין את הקדרות לשפות עליהן את הקדרה". ושם רש"י ביאר: "לשפות – להושיב, כל הושבת קדרה על האור קרי שפיתה, כשאין לו כלי ברזל שקורין טרפיי"ד או שאין לו כירה של חרס חלולה. ואסר לה משום דדמי לבנין, ומדרבנן, משום דמתחזי כאהלא", עכ"ל. ושם בגמרא: "אמר רב נחמן: אבנים של בית הכסא – מותר לצדדן ביום טוב. איתיביה רבה לרב נחמן: אין מקיפין שתי חביות לשפות עליהן את הקדרה! אמר ליה: שאני התם, משום דקא עביד אהלא. אמר ליה רבה זוטא לרב אשי: אלא מעתה בנה אצטבא ביום טוב דלא עביד אהלא, הכי נמי – דשרי! אמר ליה: התם בנין קבע – אסרה תורה, בנין עראי – לא אסרה תורה, וגזרו רבנן על בנין עראי משום בנין קבע, והכא משום כבודו – לא גזרו ביה רבנן", ע"כ. ופירש רש"י: "אבנים של בית הכסא – אבנים גדולות שמצדדין אותן להיות כמין מושב חלול, ויושבין עליהם בשדות במקום המיוחד לבית הכסא. דקא עביד אהלא – שיש לו גג. אבל הכא – ליכא גג. אצטבא – כסא של בנין לבנים וטיט. בנין עראי – שאינו להתקיים. והכא – גבי בית הכסא, משום כבוד הבריות לא גזור", עכ"ל.

וכך פוסק השו"ע (סי' שי"ב סעי' י') להלכה, וז"ל: "אבנים גדולות שמצדדין אותן כמין מושב חלול … מותר לצדדן, ואע"ג דבנין עראי הוא – לא גזרו ביה רבנן משום כבוד הבריות".

וע"ע כה"ח (שם ס"ק מ"ה) שהביא פלוגתת האחרונים אם הותר גם לעשות אוהל עראי משום כבוד הבריות, וז"ל: "ומכל מקום לעשות כמין אהל – אסור. מגן אברהם ס"ק י' בשם מסכת ביצה דף ל"ב. אמנם האליה רבה אות י"ז כתב דמש"ס לא משמע מידי, דאפשר דמותר בזה משום כבוד הבריות, וכן משמע בטור סימן שט"ו וכן כתב הלבוש שם סעיף ז', עכ"ל. וכן כתב המאמר מרדכי להתיר, יעו"ש. ור"ל דאף שמניח אחת מכאן ואחת מכאן ואחר כך אחת על גביהן כדרך שעושה בחול – מותר כמ"ש שם בלבוש, אבל אם מניח תחלה אחת למעלה ואחר כך אחת מכאן ואחת מכאן, גם להמגן אברהם מותר, כמ"ש שם בסעיף ו', יעו"ש. מיהו דעת המחצית השקל לאסור משום דאפשר לעשות בהיתר, דהיינו לתקן הגג תחלה", עכ"ל. וע"ע במשנ"ב (שם ס"ק כ"ו), וראה בשו"ע (סי' שי"א סעי' ו'), משנ"ב (שם ס"ק י"ט-כ').

[92] וראה במשנ"ב (סי' שי"ב ס"ק כ"ה) שהביא בשם הרש"ל שהותר לסדר דווקא לבנים שהוכנו מבעוד יום ואין בהם איסור מוקצה, וע"ע בשעה"צ (שם ס"ק כ"ח).

[93] ראה שו"ע (סי' שט"ו סעי' ח'), ז"ל: "כל אהל משופע, שאין בגגו טפח ולא בפחות מג' סמוך לגגו רוחב טפח, הרי זה אהל עראי והעושה אותו לכתחלה בשבת – פטור", ובמשנה ברורה (שם ס"ק ל"ד), ז"ל: "שאין בגגו טפח – אבל אם יש בגגו טפח – חשיב אהל קבע וחייב, שכן מצינו אהלי טומאה טפח, ודוקא שעשאו לקבע, אבל לעראי, כגון שפרס מחצלת ע"ג ד' עמודים אף שיש בגגו כמה טפחים – איסורו רק מדרבנן".

[94] ראה משנ"ב (סי' שט"ו ס"ק ל"ה), ז"ל: "פטור – היינו מחטאת, אבל אסור מדרבנן גזירה אטו אהל קבע. ועיין במ"א שכ"ז הוא לדעת הרי"ף והרמב"ם, אבל לדעת רש"י והרא"ש כיון שאין בגגו טפח – לא חשיב אהל כלל ומותר לכתחלה, והשו"ע סתם כדעת הרי"ף והרמב"ם וכן הוא ג"כ דעת ר"ח. ובפמ"ג מצדד דגם רש"י והרא"ש מודו לדעת הרמב"ם בזה, כיון שעשאו לקבע שיתקיים זמן כמה ימים", וע"ע ביתר הרחבה בבה"ל (ד"ה "כל אהל), ז"ל: נ"ל דלהכי נקט הרמב"ם בלשון 'כל' משום דכלל בזה שני הקצוות, דהיינו אפילו עשאו לקבע – שיתקיים כמה ימים כיון שהוא פחות מטפח – חשיב רק אהל עראי ופטור, ולהיפך אפילו אם לא עשאו לקבע יש איסורא משום לא פלוג. וטעמו הוא – שהולך בשיטת הרי"ף רבו דפירש טלית כפולה בשאין בגגה טפח, וס"ל דהא ודאי אין דרך לעשותו לקבע ואפ"ה יש איסורא. ועיין בפמ"ג, ולענ"ד נראה כמו שכתבתי וכן משמע ממ"א דס"ל דהרמב"ם חולק עם הרא"ש, והיינו בענין אהל עראי בפחות מטפח", וע"ע בכה"ח (שם ס"ק נ"ה).

[95] רמ"א (סי' שט"ו סעי' א'), ז"ל: "ולכן מותר לתלות וילון לפני הפתח אף על פי שקבוע שם", משנ"ב (שם ס"ק ו'), ז"ל: "רוצה לומר שאינו עשוי להסיר משם אלא תלוי שם תמיד, אפילו הכי חשיב מחיצת עראי כיון שהוא נע ונד ברוח מצויה וגם אינו מעכב לעוברים דרך שם, אבל לחברה למעלה ולמטה ומן הצדדים בענין שאין נִזוז ממקומו – אסור משום בנין, דסתימת קבע הוא", וראה כה"ח (שם ס"ק י'), וע"ע בשעה"צ (שם ס"ק ו'), ז"ל: "ועיין בפמ"ג דמשמע מיניה דהוא מה"ת דתוספת קבוע באהל קבוע אסור מה"ת, ומ"מ נראה דזה דוקא אם דרך הוילון ששוהה שם כמה ימים בסתימה זו, אבל אם הדרך הוא להפתח תמיד – לא חשיב סתימה קבוע מה"ת, ואפשר דאף מדרבנן אין איסור בזה, דמאי גריעא מפקק החלון, ובפרט אם יש שם אסקופה להפתח, עיין לעיל בסימן שי"ג ס"ג בסופו", וע"ע בחזו"א (או"ח סי' נ"ב ס"ק י"ג) שתמה שאף וילון שנע ונד ברוח, יש לאסור אם עומד לקבע, ומה בכך שאינו מעכב לעוברים ושבים, דכך היא צורתו תמיד, וכמו שאסור לתלות דלת על ציריה, אף שמיועדת לפתוח ולסגור.

[96] ראה לעיל הע' ד' בהגדרת עראי, ועוד עיין פרי מגדים (סי' שט"ו אשל אברהם ס"ק א'), כלכלת שבת (ל"ד, ב' עמ' ו'), שער הציון (שם ס"ק ו'), חזון איש (או"ח סי' נ"ב ס"ק י"ג)

[97] ראה הערה קודמת.

[98] ראה בבית יוסף (סימן שט"ו), וז"ל: "והתוספות הקשו על דברי רש"י שם (ד"ה "הכל") ובפרק מי שהוציאוהו (עירובין מ"ד ע"א ד"ה "פקק"), וכתבו שלפי פירש רבינו תם דשפיר שייך בדפנות אהל היכא דמחיצה מועלת להתיר, ולהכי בדופן שלישית דסוכה דהויא מחיצה ומכשר לסוכה חשיב עשיית אהל בתחילה ואסיר אפילו לרבנן, ודופן רביעית אסיר לרבי אליעזר לעשותה (בתחילה) ולרבנן שרי כדאיתא בפרק מי שהוציאוהו (שם). וכל זה כתבו הרא"ש (סי' ח) והר"ן (מ"ט ע"א ד"ה "ולפיכך") והמרדכי (בריש דבריו) בפרק כל הכלים. ובריש פרק תולין (קל"ח ע"א) גרסינן: אמר רב משום רבי חייא: וילון- מותר לנטותו ומותר לפורקו. וכתב שם הרא"ש (סי' ב') דאין אהל במחיצה בלא גג אלא היכא דעשויה להתיר טלטול או להכשר סוכה כדפרישית לעיל", עכ"ל. ובשו"ע (סי' שט"ו סעי' א'), ז"ל: "אסור לעשות אהל בשבת ויו"ט אפילו הוא עראי. ודוקא גג, אבל מחיצות – מותר. ואין מחיצה אסורה אא"כ נעשית להתיר סוכה או להתיר טלטול". וראה במשנ"ב (שם ס"ק ד'), ז"ל: "להתיר סוכה וכו' – כגון שהיה לה רק שני דפנות ועשה מחיצת עראי לדופן ג' כמבואר לקמן בסימן תר"ל דאז חשיב הך מחיצה כבנין, דעל ידה נתכשרה הסוכה. וה"ה כשמתרת אותה המחיצה לטלטל על ידה במקום שאסור לטלטל, דכיון דחשבינן לה מחיצה לענין היתר הטלטול – חשיב בנין", ובבא"ח (ש"ש פרשת שמות סעי' ב'), ז"ל: "הא דאסרו חכמינו ז"ל גם בעראי, הוא דוקא באהל שהוא גג, אבל מחיצה של עראי – מותר לעשות לכתחלה בשבת, ואפילו שעושה אותה כדי להגן מן החמה או מן הצינה, לא חשיבא כאהל בשביל כך. וכן אם עושה אותה בשביל הנרות שלא יכבו, או שעושה אותה לצניעות בעלמא, כגון להפסיק בין אנשים לנשים שלא יראו זה את זה, וכן כיוצא בזה – שרי. מיהו אם עושה אותה להתיר סוכה או להתיר שאר איסור, וכגון שעושה מחיצה עשרה טפחים מפני הספרים בפריסת סדין או מחצלת, כדי שיהא מותר לשמש מטתו, או לעשות צרכיו וכיוצא בזה, אפילו שהיא מחיצת עראי – אסור, כיון שעשויה להתיר איזה דבר האסור. ובסה"ק מקבציאל כתבתי, דהוא הדין אם פורס סדין כנגד מקום שיש בו צואה, אם הוא בענין דאם לא היה פורס הסדין היה אסור לקרות, דחשיב זה עשויה להתיר דבר האסור, ואסור לפרוס הסדין, ורק אם היה בענין דהוה אפשר לכפות על הטינוף כלי ולקרות – שרי לפרוס סדין, כיון דאפשר להתיר האסור באופן אחר, ועיין תוספת שבת סעיף קטן ו', מה שכתב היתר זה מהטורי זהב ז"ל". ועיין בביאור הלכה (שם ד"ה "ואין מחיצה אסורה"), ועיין בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ס"ו).

[99] שו"ע (סי' שט"ו סעי' א'), משנ"ב (שם ס"ק ד'), כה"ח (שם ס"ק ח'). והנה נשאלתי בחג סוכות במעשה באדם שהזמין אורח לביתו לחג, והאורח שם לב שמחיצות הסוכה גבוהות עשרה טפחים רק לפי שיטת ר' חיים נאה, והוא מקפיד להחמיר כשיטת החזו"א (שכל טפח קרוב לעשרה ס"מ). והוריתי להם שיוסיפו חבל מעל גובה המחיצות כדי שישלים לשיעור, ואין בזה לחוש משום מחיצה המתרת, מפני שהמארח אינו מחמיר כשיטת החזו"א (וכך נקטינן לעיקר הדין בשיעורי חז"ל דלא כהחזו"א), ועוד שכאן יש כבר מחיצה, והוא רק מוסיף עליה, ובזה מותר אף דמשלים את השיעור שצריך, וראה בהרחבה להלן סעי' קכ"א.

[100] ראה שו"ע (או"ח סי' תר"ל סעי' י"ב) דמתיר רק אם אין יודע האדם שהועמד שם לשם מחיצה, וראה בטעם ההיתר בכה"ח (שם ס"ק נ"ו, נ"ז) ובמשנ"ב (שם ס"ק ל"ט). וע"ע ברמ"א (שם סעי' ז') שאין לעשות כן אלא בשעת הצורך והדחק. וע"ע במג"א (סי' תר"ל ס"ק י"ט) ובבה"ל (שם ד"ה "ובלבד"). ועוד עיין במשנ"ב (סי' שס"ב ס"ק ל"ט) דאין איסור בניין במחיצות העשיות מבני אדם, וכן הוא בכה"ח (שם ס"ק נ"ג).

[101] ראה משנ"ב (סי' שט"ו ס"ק ד') שאם מתרת המחיצה לטלטל על ידה במקום שאסור לטלטל – הוי כמחיצה המתרת, וע"ע בשו"ע (סי' שס"ב סעי' ג') לעניין דיעבד אם עשה מחיצה כזו שמתירה טלטול, שבשוגג הוי כמחיצה כשרה, ובמזיד נחשבת כמחיצה רק להחמיר ולא להקל, וראה במשנ"ב (שם ס"ק י"ט).

[102] מחיצה המתרת לעניין זה היא מחיצה שיש בגובהה עשרה טפחים ובאורכה ארבע אמות.

[103] עיין ברמ"א (סי' ער"ה סעי' י"ב) ובכה"ח (שם ס"ק מ"ב).

[104] כשם שאסור להעמיד מחיצה בין מיטתו לבין ספרי קודש או נר דולק [אפילו אם אינו נר שבת [וה"ה מנורת חשמל (ראה מה שכתבנו בדרכי טהרה פרק כ"ב סעי' כ"ז-ל"ג)] כדי לשמש שם (לגבי תשמיש המיטה בפני נר, לא די להקים מחיצה בגובה י' טפחים בפני הנר, אם הנר נראה אלא יש להקים מחיצה שתסתיר את הנר לגמרי, וראה במשנ"ב סי' ר"מ ס"ק מ"א מה שכתב בזה, וע"ע בדרכי טהרה פרק כ"ב סעי' ל"ד שאם אור הנר מגיע מעבר למחיצה – יכול תלמיד חכם להאפיל בבגד ולשמש), משום שאסור לשמש מיטתו בפני ספרי קדש או נר דולק, ומחיצה זו מתירה תשמיש שם והרי זו מחיצה המתרת. וראה ברמ"א (סי' שט"ו סעי' א', סי' ר"מ סעי' ו'), משנ"ב (סי' שט"ו ס"ק י"א), בא"ח (ש"ש פרשת שמות סעי' ב').

[105] כתב המגן אברהם (סי' שט"ו ס"ק ג') והובא גם בשו"ע הגר"ז (שם סעי' ג'), שהטעם לאיסור העמדת מחיצה המתרת הוא – משום שעל ידי זה הוא יוצר רשות חדשה בשבת, וכגון  באופנים דלעיל, וכן כגון שרוצה לשמש מטתו ואינו יכול מחמת הנר, וע"י שעושה מחיצה עשרה, אף שנראה אור הנר, חשיב רשות אחרת. וכן הרוצה להשתין ויש שם ספרים מגולים, ועושה מחיצה עשרה ואז רשאי להשתין, אף שנראים הספרים מפני שחשיב רשות אחרת. ולכן אם המחיצה מכסה לגמרי את הספרים או אור הנר – מותר, שאף בלי דין רשות אחרת היה מותר, שהרי כיסה לגמרי את הנר או הספרים. וראה במשנ"ב (שם ס"ק י') שהביא כמה מן האחרונים שאין סוברים כן ואף בכה"ג אסור להעמידה, כיון שסוף סוף היא מחיצה המתרת, וכפשטות לשון הרמ"א (שם), וז"ל: "אבל אסור לעשות מחיצה בפני אור הנר כדי שישמש מטתו". ולמעשה אין נראה להלכה כדעת המג"א והגר"ז, ועיין לכה"ח (שם ס"ק טו"ב).

[106] ביום חול יכול לקחת מפה שאינה שקופה, לפרסה על השלחן כשקצותיה נופלים מצדי השולחן ומגיעים לכל הפחות עד פחות מג' טפחים מהרצפה, ומכיון שהשולחן גבוה י' טפחים הרי זו מחיצה שמתירה לאדם להתלבש מאחוריה בפני ספרים וכדו', וכן יכול אדם להניח ארגזי קרטון וכדו' זה ע"ג זה בגובה של י' טפחים וליצור ע"י כך מחיצה  בינו לנר או לספרים, וכך יוכל להתלבש.

[107] וע"ע בכה"ח (סי' ער"ה ס"ק מ"א) בשם התו"ש שאסור אפי' באופן שאינו עירום לגמרי.

[108] רמ"א (סי' שט"ו סעי' א').

[109] 8 ס"מ לדעת המקילים וכ-10 ס"מ לדעת המחמירים (חזו"א).

[110] שו"ת אבני נזר (או"ח סי' רכ"א).

[111] ראה שו"ע (סי' שט"ו סעי' ב'), ז"ל: "וטפח שאמרו חוץ מן הכריכה", וראה משנ"ב (שם ס"ק י"א, ט"ז), כה"ח (שם ס"ק כ').

[112] ביה"ל (סי' שט"ו סעי' א', ד"ה "שהיה מבעוד יום").

[113] מובא בגמרא בשבת (קל"ח ע"א): "תני רמי בר יחזקאל: טלית כפולה – לא יעשה, ואם עשה – פטור אבל אסור. היה כרוך עליה חוט או משיחה – מותר לנטותה לכתחילה". ופירש רש"י: "טלית כפולה לא יעשה – לשטוח טליתו על גבי ארבע יתידות לישן תחתיה, וראשיו מתכפלין לכאן ולכאן לצד הארץ, והויא ליה לכתלים להגן מן החמה, דהוי אהלא. כרך עליה – מבעוד יום. חוט או משיחה – ונתנה על הנס שעל הקנוף כשהיא מכופלת, וכרך עליה חוט למשכה בו לפורסה לכאן ולכאן – מותר למושכה בו בשבת, דמוסיף על אהל עראי הוא, ואינו כעושה לכתחילה", עכ"ל. כלומר, שלמרות שעשיית אוהל עראי – אסורה בשבת, אבל אם כרך עליה חוט – מותר, וראה בתוספות שם (ד"ה "כרך עליה"). וראה בב"י בהרחבה במחלוקת הראשונים אי מיירי דוקא באופן שאינו עושה טפח, או דכיון שיש חוטין – מותר אף באופן שעושה טפח, ובשו"ע (סי' שט"ו סעי' י'), ז"ל: "טלית כפולה שהיו עליה חוטין שהיתה תלויה בהם מע"ש – מותר לנטותה ומותר לפרקה, וכן הפרוכת", וכך כתב המשנ"ב (שם ס"ק ל"ז), ז"ל: "והטעם, דכיון דע"י החוטין קל למושכה בהן, הוי כאלו היתה הטלית פרוסה מכבר טפח מע"ש והוי רק מוסיף על אהל עראי ושרי, וכנ"ל בס"ב. וכתב המ"א, דמיירי שאחר פריסתה לא יהיה בגגה מלמעלה רוחב טפח וגם לא בפחות משלש סמוך לגגה רוחב טפח, דאי יש בה רוחב טפח הו"ל כאהל קבוע ולא מהני החוטין", והוסיף בשעה"צ (ס"ק מ"ה) וביאר: "כ"ז לדעת הרי"ף, והמ"א סובר כמ"ש בב"י, וכן מוכח ממגיד משנה דהרמב"ם סובר גם בטלית כפולה כהרי"ף, ולהכי סתם כן להלכה, אף דבב"י הוזכר שרש"י והרא"ש חולקים ע"ז. ובמ"ז אות יו"ד מצדד דבטלית כפולה דעת הרמב"ם ג"כ כהרא"ש, דמהני בה חוטין אף כשהיה בגגו רוחב טפח", וע"ע בכה"ח (שם ס"ק ס"ג) בשם הגר"ז שע"י החוטין הוי כמו פתוח רוחב טפח, וראה בחזו"א (סי' נ"ב ס"ק ד') שאם פורס לזמן קצר שנחשב עראי, מותר אף שיש ברוחבו טפח, וראה כיו"ב במשב"ז (ס"ק ח').

[114] וראה לעיל סעי' קודם לעניין וילון עם חוטים.

[115] כמובן שהאור בפנים ממשיך לדלוק ואין סגירת הדלת מכבה אותו.

[116] יש להדגיש שתשמיש המיטה בפני ספרים – מותר ע"י כסוי רק אם הספרים נמצאים בכלי בתוך כלי או מכוסים בשני כסויים, ולפחות אחד מן הכסויים או הכלים אינו הכסוי או הכלי המיוחד לספרים. במחיצות, לעומת זאת, די במחיצה אחת. וראה שו"ע (סי' ר"מ סעי' ו'), משנ"ב (שם ס"ק ל"א), וראה עוד במשנ"ב (סי' שט"ו ס"ק י').

[117] ז"ל הבן איש חי (ש"ש פרשת שמות סעי' ג'): "וילון התלוי לפני הפתח במקום דלת, אף-על-פי שהוא תלוי שם בקביעות – מותר לתלותו בשבת, דכיון שהוא נע ונד ברוח מצויה וגם אינו מעכב לעוברים ושבים דרך שם, אינו נקרא מחיצה קבועה אלא מחיצת עראי, וכל דלא עשויה להתיר – שרי. וכן הוא הדין שיש להתיר מטעם זה לתלות הפרוכת לפני ארון הקודש אפילו אין שם דלת אלא הפרוכת עצמה היא מחיצה לארון", וע"ע בכה"ח (שם ס"ק י', י"ב).

[118] ראה משנ"ב (סי' שט"ו ס"ק ו'), כה"ח (שם ס"ק ה').

[119] ראה שו"ע (סי' שי"ג סעי' א'), משנ"ב (שם ס"ק ג'), וע"ע בבה"ל (שם ד"ה "ולא") בשם המג"א.

[120] בקשירה של קשר וחצי (עניבה) ואף בכוונה שתהיה זמן רב על הקיר.

[121] משנ"ב (סי' שט"ו ס"ק ז'), כה"ח (שם ס"ק י"ב).

[122] ראה במשנ"ב (סי' שט"ו ס"ק ז').

[123] ראה ברמ"א (סי' שט"ו סעי' א') ובמשנ"ב (שם ס"ק ה').

[124] מפני שבשעת הדחק בכל מקרה יכול לשבת, וראה ערוך השולחן (יו"ד סי' רפ"ב סעי' ה'). וראה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ס"ו) דכיון שאינה נעשית להתיר, אלא לכבוד – מותר.

[125] וראה עוד בשו"ע (סי' שס"ב סעי' ה'), משנ"ב (שם ס"ק ל"ט). וע"ע בשו"ע (סי' תר"ל סעי' י"ב).

[126] וראה במאמר מרדכי למועדים ולימים (הלכות חגים פרק נ"ה סעי' ל"א), וז"ל: "כשעושים הקפות עם ספרי התורה, צריכים כל הקהל לעמוד, אפילו אם ממשיכים שעה ארוכה בשירה וריקודים, אמנם חולים וזקנים וכדו' ישבו בין הקפה להקפה, ויעמדו רק בעת ההקפות עצמן".

[127] כתב השו"ע (סי' שט"ו סעי' י"ב) בעניין פרוכת, וז"ל: "הנוטה פרוכת וכיוצא בה, צריך ליזהר שלא יעשה אהל בשעה שנוטה. לפיכך אם היא פרוכת גדולה – תולין אותה שנים, אבל אחד – אסור", וז"ל הבא"ח (ש"ש פרשת שמות סעי' ג'): "וילון התלוי לפני הפתח במקום דלת, אף על פי שהוא תלוי שם בקביעות – מותר לתלותו בשבת, דכיון שהוא נע ונד ברוח מצויה וגם אינו מעכב לעוברים ושבים דרך שם, אינו נקרא מחיצה קבועה אלא מחיצת עראי, וכל דלא עשויה להתיר – שרי. וכן הוא הדין שיש להתיר מטעם זה לתלות הפרוכת לפני ארון הקודש אפילו אין שם דלת אלא הפרוכת עצמה היא מחיצה לארון. וצריך ליזהר כשתולה הוילון וכיוצא, שלא יתקפל ויכפל לרחבו טפח בשעה שתולה אותו דנמצא עושה אוהל בגג טפח. לפיכך אם הוא וילון גדול – תולין אותו שנים כדי שיתלוהו כולו כאחד ולא יתקפל, אבל אדם אחד – אסור", עכ"ל.

[128] כי להשחיל בשבת את הקפיצים לוילון – אסור, וראה בשו"ע (סי' שי"ג סע' ו') שכתב: "מטה של פרקים – אסור להחזירה ולהדקה, ואם תקע – חייב חטאת, ואם היא רפויה – מותר לכתחלה", ומוסיף הרמ"א: "ואם דרכו להיות מהודק אע"ג דעכשיו רפוי – אסור", ומזה נלמד שכל כלי או מיטה וספסל שבפתיחתו או בסגירתו יש תקיעה של חלק בחלק אחר בחוזק וכך הכלי הוא בשימוש – אסור לפותחו או לסוגרו, גזרה שמא יתקע ביתדות ומסמרים, דהוי גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש, ויש אומרים דכיון שעושה בזה כלי גמור – חייב משום בונה. וראה עוד במשנ"ב (שם ס"ק מ"א). ועיין לכה"ח (שם ס"ק ס"ד).

[129] ראה במשנ"ב (סי' שט"ו ס"ק ו'), ובהרחבה לעיל סעי' ק"ט-קי"א.

[130] נהגו להקל בימינו לתלות פרוכת שלפני ארון הקודש, כיון שאינה מיועדת להגן מפני השמש או מפני הגשמים, אלא כל מטרתה אינה אלא לכבוד בלבד, ולכן אין בה משום איסור אהל עראי, וכך סתם הרמ"א (שם סעי' א') שמותר לתלות פרוכת שלפני ארון הקודש, וראה בא"ח (ש"ש פרשת שמות סעי' ג'), וראה במשנ"ב (ס"ק ז'), ז"ל: "זה פשיטא דשרי, דכיון שיש בלא"ה דלת לאה"ק א"כ הפרוכת אינו תלוי רק לצניעות בעלמא, וכמה אחרונים מקילין אפילו אם אין דלתות לארון הקדש וכמו וילון אצל הפתח וכנ"ל. מותר לתלות בשבת סדינין המצויירים על הכותל לנוי, ואפילו לקבעם שלא יהיו נִזוזים ממקומם – ג"כ שרי, כיון שאין עשויים כלל למחיצה". וע"ע כה"ח (שם ס"ק י"ב, ע"א).