פרק עט – בסיס לדבר אסור ומבטל כלי מהיכנו

הקדמה

כל דבר מוקצה מכל סוג שהוא^[1] שמונח על דבר שמותר לטלטלו, יש להתיחס לשני ענינים:

א. טלטול דבר מוקצה ע"י טלטול הדבר המותר שעליו הוא מונח.

ב. מקרים שבהם הדבר המותר מחמת שהוא בסיס לדבר האסור נחשב גם כמוקצה.

מוקצה שהונח על חפץ שאינו מוקצה

"בסיס לדבר האסור"

• חפץ שמותר לטלטלו שהניחו עליו מוקצה לפני שבת[2] [כגון: חבית שהניחו עליה אבן או כרית שהניחו עליה מעות], ודעת המניח הייתה להשאיר את המוקצה שם כל זמן בין השמשות, נתנו חכמים לחפץ שתחת המוקצה שם וקראוהו: "בסיס לדבר האסור", ונתנו לו דין כדין המוקצה שמונח עליו^[3] ונעשה הבסיס עצמו מוקצה[4].

זמן הפיכת החפץ למוקצה

• חפץ היתר שתחת המוקצה נעשה מוקצה בעצמו כנ"ל עד צאת השבת, אפילו הוסר המוקצה מעליו במהלך השבת, מכיון שהיה מונח שם בין השמשות ונעשה אסור לכל השבת[5].

מוקצה שנשכח על חפץ שאינו מוקצה

הנחה על דעת לקחתו לפני בין השמשות

• מוקצה שהונח על חפץ שאינו מוקצה קודם שבת על מנת לקחתו משם לפני כניסת שבת, ונשכח ונשאר עליו כל זמן בין השמשות, מכיון שלא היתה כוונתו להשאיר שם את המוקצה בבין השמשות אינו עושה את החפץ שתחתיו "בסיס לדבר האסור", ואין החפץ שתחתיו מקבל דין מוקצה כדין המוקצה שעליו^[6].

אופני היתר טלטול

• למרות שחפץ שנשכח עליו מוקצה מערב שבת אינו מקבל דין של "בסיס לדבר האסור", עדיין אסור לטלטלו כרגיל. ואם רוצה לטלטל את דבר ההיתר לצורך דבר המותר [אך לא לצורך המוקצה] יטלטלנו באופנים הבאים:

ניעור ואחר כך טלטול

• כיון שאסור לטלטל חפץ שנשכח עליו מוקצה כל זמן שהמוקצה עליו, על כן יש לנערו תחילה כדי להסיר מעליו את המוקצה ורק אחר כך לטלטלו^[7].

אין אפשרות לנערו

• כאשר אי אפשר לנער את החפץ שתחת המוקצה ולהסיר מעליו את המוקצה כנ"ל – מותר לטלטלו עם המוקצה שעליו למקום אחר^[8].

לצורך מקום החפץ

• כאשר רוצים לטלטל חפץ שנשכח עליו מוקצה מערב שבת כדי להשתמש במקומו – מותר לטלטל את החפץ עם המוקצה עליו למקום אחר לגמרי, ובלבד שיטלטלו את החפץ שתחת המוקצה ולא את המוקצה עצמו^[9].

הנחת המוקצה על ידי אחר

• חפץ שהניחו עליו מוקצה קודם שבת כנ"ל נעשה "בסיס לדבר האסור", אך ורק אם בעל החפץ הוא שהניח את המוקצה עליו או שהנחת המוקצה עליו נעשתה לטובת בעל החפץ [ומסתמא היה מסכים לכך]. ועל כן, אם הניח אדם מוקצה על חפץ של חברו כנ"ל אין החפץ נעשה "בסיס לדבר האסור", אא"כ הניחו שם לטובת בעל החפץ ומן הסתם נוח הדבר לבעלים^[10]. וה"ה אם הניח נכרי לדעת ישראל – נעשה החפץ בסיס לדבר האסור^[11].

דוגמאות

כסף שנשכח על הכר או על המיטה

• אדם שהניח בערב שבת כסף [שהוא "מוקצה מחמת גופו"] על הכר או על המיטה, והיה בדעתו לקחתו משם לפני כניסת השבת, אך שכח לקחתו והכסף נשאר שם כל זמן בין השמשות – לא נעשו הכר והמיטה "בסיס לדבר האסור" ולא קיבלו דין של מוקצה, כיון שלא היתה כוונתו להשאיר את הכסף שם בזמן בין השמשות. ולמרות זאת, אסור לטלטל את הכסף עצמו. אך כאשר צריכים את הכר והמיטה – מותר לנער את הכר והמיטה כדי להסיר את הכסף מעליהם ואז לטלטל את הכר והמיטה.

מכשיר חשמל שנשכח על השולחן

• אדם שהניח מכשיר חשמלי, כגון: טייפ, מצלמה וכדו' על השולחן מערב שבת והיה בדעתו לקחתו משם לפני כניסת השבת אך שכח לקחתו ונשאר על השולחן כל זמן בין השמשות – לא נעשה השולחן "בסיס לדבר האסור". ועל כן, כאשר צריכים להשתמש בשולחן עצמו במקום אחר, מכיון שאין אפשרות לנער את השולחן ולהסיר את המכשיר החשמלי מעליו שהרי הוא ייפול וישבר – מותר להרים את השולחן עם המכשיר חשמלי עליו ולהעבירו למקום אחר.
• מכשיר חשמלי שנשכח על השולחן כנ"ל וצריכים את המקום עליו עומד השולחן – מותר להרים את השולחן עם המכשיר חשמלי שעליו ולהעבירם למקום אחר.
• אדם שהניח מכשיר חשמלי על השולחן בערב שבת על דעת שיישאר שם כל זמן בין השמשות, נעשה השולחן "בסיס לדבר האסור" וקיבל דין של מוקצה בעצמו. ועל כן, אסור להגביהו ואפילו לא לנערו[12] [אא"כ היו מונחים עליו בבין השמשות גם דברי היתר חשובים יותר, אז נעשה השולחן "בסיס לדבר האסור והמותר" – דין זה יתבאר לקמן].

תיק או ארנק

•  תיק או ארנק שייחדוהו לשימוש ונשיאת דברי מוקצה, ועשו בו שימוש לדברי מוקצה בלבד אך בזמן בין השמשות לא היה בו שום דבר מוקצה וכן בשבת אין בו שום דבר מוקצה: לדעת השולחן ערוך – מותר לטלטלו, ולדעת הרמ"א – דינו כ"כלי שמלאכתו לאיסור", שמותר לטלטלו רק לצורך גופו או מקומו [הדבר מצוי בתיקי נשים בעיקר שהאשה רוצה לטלטלו בשבת כעין קישוט][13]. ויש להחמיר במקום שאפשר.

הכנת התיק לשבת

• ע"מ לצאת ידי חובת כל הדעות ולמנוע מצב שבו לדעת הרמ"א יהיה התיק עצמו "מיוחד לדבר האסור" ויהיה אסור לטלטלו כדין כלי שמלאכתו לאיסור, ולכן טוב להתרגל לשים בתיק סוכריה או דבר אחר שאינו מוקצה, כגון: מפתח, ובכך לייחד את התיק גם לדבר מותר.

תיק של אשה

• אשה שיש לה שני תיקים, אחד מיוחד לימות החול ואחד מיוחד לשבת, והשתמשה בתיק של שבת ביום חול ושכחה כסף בתוכו – אין התיק נעשה "בסיס לדבר האסור". ועל כן, אם רוצה להשתמש בתיק זה בשבת – מותר לנערו כדי להוציא מתוכו את הכסף ולהשתמש בתיק.

אשה עם שני תיקים שהחליטה להשתמש באחד

• אשה שיש לה שני תיקים כנ"ל, ובשבת עצמה החליטה להשתמש בתיק המיוחד לימות החול ובשבת מצאה כסף בתוכו – נעשה התיק "בסיס לדבר האסור", כיון שבתיק זה יש כסף בדרך כלל [שהרי הוא של חול] ובבין השמשות היה נוח לאשה שיהיה הכסף בתיק[14]. ועל כן אסור לטלטלו או לנערו כדי להוציא את הכסף מתוכו [ולכן אשה שמידי פעם משתמשת בתיק של יום חול גם בשבת, צריכה להקפיד לבדקו בערב שבת כדי לוודא שאין בו מוקצה].

מגירה

• מגירה שמשמשת בדרך כלל לאחסון דברים שאינם מוקצה, ונמצא בה כסף בשבת – מותר לטלטלה [לפתוח, לסגור ולטלטלה ממקומה], כיון שבדרך כלל משמשת להיתר והכסף נשכח בתוכה, ועל כן לא נעשתה "בסיס לדבר האסור".

מגירה עם מוקצה בבין השמשות

• מגירה שהניחו בתוכה כסף על מנת שיישאר שם בזמן בין השמשות – נעשתה "בסיס לדבר האסור" ואסור לטלטלה[15] [אמנם, אם בזמן בין השמשות היו במגירה זו גם חפצים שאינם מוקצה – נעשתה המגירה "בסיס לדבר האסור והמותר" – דין זה יתבאר לקמן].

תיק מוקצה על המיטה

• מיטה שהניחו עליה בערב שבת תיק שיש בתוכו חפצי מוקצה, ונשכח התיק על המיטה ובליל שבת רוצים לישון על המיטה – מותר לנער את הסדין או המזרן שתחתיו כדי שהתיק יפול על הריצפה.
• מיטה שהניחו עליה תיק עם חפצי מוקצה כנ"ל, ובשעת ההנחה חשבו שלא יהיו צריכים להשתמש במיטה זו בשבת, אך בליל שבת הסתבר שצריכים להשתמש במיטה [כגון: שהגיעו אורחים וכדו'] – אסור לנער את הסדין שמתחת לתיק, כיון שהסדין נעשה "בסיס לדבר האסור"[16].

דברי מאכל בהקפאה

• אדם שהניח חלה בתא ההקפאה בערב שבת ועליה הניח דג או בשר לא מבושלים[17], ובשעת ההנחה התכוון לקחתם משם לפני זמן בין השמשות ושכח לקחתם – לא נעשתה החלה "בסיס לדבר האסור". ועל כן, אם בשבת רוצה להוציא את החלה לצורך הסעודה – מותר לו לשמוט את החלה מתחת לדג/בשר ולהוציאה.

מוקצה שמונח על אוכל

• הניח חלה ועליה דג או בשר שאינם מבושלים בתא ההקפאה בערב שבת על מנת שתישאר שם, כיון שחשב שלא יצטרך את החלה בשבת, נעשתה החלה "בסיס לדבר האסור" ואסור למשכה מתחת לדג בשבת.
• הניח חלה ועליה דג או בשר שאינם מבושלים בתא ההקפאה בערב שבת, והניח באופן זה רק משום שלא היה מספיק מקום בתא ההקפאה – לא נעשתה החלה "בסיס לדבר האסור" ומותר לשמטה מתחת לדג/בשר בשבת[18].

גליל שקיות ניילון

• גליל שקיות ניילון[19] המונח במגירה על גבי שקיות ניילון מופרדות – אסור להזיזו כדי לקחת את שקיות הניילון המופרדות, אך מותר למשוך את השקיות המופרדות מתחתיו ולקחתן.

תפילין

• תפילין הינם מוקצה כיון שאסור להניחם בשבת[20]. ועל כן, המשתמש בטלית אחת לימות החול וגם לשבת – צריך לזכור להוציא את התפילין מכיס הטלית ביום שישי.

תפילין שתחת הטלית

• שכח להוציא את התפילין מכיס הטלית ובשבת מצא שהתפילין מונחים תחת הטלית – מותר להוציאה כדרכו.

תפילין שעל גבי טלית

• שכח להוציא את התפילין ובשבת מצא שהתפילין מונחים על גבי הטלית – מותר לאחוז את התפילין ביד אחת כדי שלא ישמטו ולמשוך את הטלית ביד השנייה[21].

תפילין בתוך בטלית

• שכח להוציא את התפילין ובשבת מצא שהתפילין מונחים בתוך הטלית וכרוכים יחד – צריך להוציאם בשינוי [כגון: ביד שמאל][22]. אין אפשרות להוציאם בשינוי – מותר לקחתם כדרכו ולהניחם במקום המשתמר[23].

מוקצה בכיסי הבגדים

• בדין כיסי הבגדים יש לחלק בין כיס שהבגד משמש חלק ממנו [כגון: כיס החולצה שהחלק הפנימי של הכיס הוא החולצה עצמה], לבין כיס שאין הבגד משמש חלק ממנו [כגון: כיס שהוא בפני עצמו תפור ומחובר למכנסיים], כדלקמן:
• הניחו מעות בכיס שהבגד משמש חלק ממנו (כגון: כיס של חולצה) על מנת לקחתם משם לפני בין השמשות ושכחו לקחתם – לא נעשה הבגד "בסיס לדבר האסור" ומותר לנערו ולטלטלו. הניחו מעות בכיס שהבגד משמש חלק ממנו על מנת שיישארו שם בזמן בין השמשות – נעשה הבגד "בסיס לדבר האסור" ואסור לטלטלו [כדין המעות – "מוקצה מחמת גופו"] כיון שהבגד משמש חלק מן הכיס.
• הניחו מעות בכיס שהבגד אינו משמש חלק ממנו – אין הבגד נעשה "בסיס לדבר האסור", בין אם הניחו על מנת לקחתם לפני בין השמשות ושכחו לקחתם ובין אם הניחו על מנת להשאירם שם בזמן בין השמשות, ומותר לטלטל את הבגד אפילו כאשר המעות עדיין בכיס. אמנם, יש מחמירים לנער את הבגד לפני טלטולו. ומכל מקום, גם כאשר מטלטלים את הבגד עם המעות בתוכו יש להקפיד לא להכניס את היד לתוך הכיס כדי לא לנגוע במוקצה[24].

התחיל בטלטול

• הלובש בגד ולאחר צאתו מביתו הרגיש שיש בו דבר מוקצה, וכן המטלטל בגד בידו ונזכר שיש בו מוקצה, וכן היוצאת עם תיק ונזכרה שיש בו מוקצה – לכולם מותר להמשיך ללכת עם המוקצה [באופן שיש עירוב] עד למקום משומר ושם לנערם כדי לשמוט את המוקצה[25].

בסיס לדבר האסור והמותר

חפץ שעליו מוקצה ושאינו מוקצה

• המניח מוקצה ושאינו מוקצה על גבי חפץ כלשהו, פעמים שהחפץ שתחתם נהיה מוקצה כדין המוקצה שעליו ופעמים שלא, כדלקמן:

א. כאשר החפץ שאינו מוקצה חשוב יותר מהחפץ המוקצה שלצדו – לא נעשה החפץ שתחתם "בסיס לדבר האסור", אפילו אם המוקצה הונח שם על מנת שיהיה שם כל זמן בין השמשות[ובתנאי שגם החפץ שאינו מוקצה היה שם כל בין השמשות], והטעם: כיון שהבסיס בטל לגבי החפץ שאינו מוקצה ונחשב בסיס לדבר המותר בלבד [מיהו למרות זאת עדיין לכתחילה יש לנער את הבסיס כדי לשמוט את המוקצה מעליו. אמנם, אם יש חשש שכתוצאה מן הניעור ינזק המוקצה – מותר לטלטל את הבסיס עם המוקצה ושאינו מוקצה שעליו][26].

ב. היה חפץ המוקצה חשוב מהחפץ שאינו מוקצה – נעשה החפץ שתחתם מוקצה בעצמו כדין בסיס לדבר האסור [כאשר הניחו את המוקצה על הבסיס על מנת שיישאר שם בזמן בין השמשות וכו', כפי שהתבאר לעיל].

ג. היו שניהם שווים בחשיבותם – נעשה החפץ שתחתם מוקצה[27] [כאשר הניחו את המוקצה על הבסיס על מנת שיישאר שם בזמן בין השמשות וכו', כפי שהתבאר לעיל].

קביעת החשיבות

• חשיבות של דבר נקבעת ע"פ החשיבות שמיחס לו בעליו. ועל כן, כאשר מונחים על הבסיס מוקצה יקר ושאינו מוקצה זול יותר, אך בעיני בעליו השאינו מוקצה חשוב יותר – מועיל הדבר להחשיב את הבסיס – "בסיס לדבר המותר", וכן להיפך[28].

קביעת חשיבות על פי נחיצות לצורך השבת

• למרות שחשיבות נקבעת על פי דעתו של אדם כנ"ל, יחד עם זאת, כאשר אחד הדברים [המוקצה או השאינו מוקצה] נחוץ לאדם לצורך השבת עצמה – הרי הוא מקבל את דרגת החשיבות הגבוהה. ויש להדגיש כי קביעת החשיבות על פי נחיצות לצורך השבת חלה בין לחומרא ובין לקולא[29].

דוגמא לחומרא

• היו מונחים על הבסיס נרות שבת שיש לאדם צורך בהן בשבת, וכן ספר יקר ערך שאדם מחשיבו אך אין לו בו צורך בשבת, למרות שביום חול הספר יהיה חשוב לאדם יותר מן הנרות – בשבת יהיו הנרות בעלות חשיבות גדולה יותר כיון שצריך להם לצורך השבת, ועל כן אסור לטלטל את הבסיס.

דוגמא לקולא

• היו מונחים על הבסיס חלות לשבת שיש לאדם צורך בהן בשבת, וכן מכשיר חשמלי יקר שאדם מחשיבו אך אין לו צורך בו בשבת, למרות שביום חול המכשיר החשמלי יהיה חשוב לאדם יותר מן החלות – בשבת יהיו החלות בעלות חשיבות גדולה יותר כיון שצריך להם לצורך השבת, ועל כן מותר לטלטל את הבסיס.

הפרדה מערב שבת

• ישתדל אדם לזכור להפריד את חפצי המוקצה מחפצים שאינם מוקצה מערב שבת כדי לא להיכנס לספקות בעניין טלטול הבסיס בשבת.

דוגמאות לבסיס לדבר האסור והמותר

 סל פירות

• סל שיש בו פירות והניחו בו אבן ["מוקצה מחמת גופו"][30] – לא נעשה הסל מוקצה. ומכל מקום, על מנת לטלטל את הסל – יש לנער את הסל כדי לשמוט את האבן מתוכו, ורק אז לטלטלו.

כשאין אפשרות לנער את הסל

• אם אין אפשרות לנער את הסל כך שרק האבן תצא החוצה – יש לשפוך את כל תוכן הסל החוצה, להשאיר בחוץ את האבן ולהחזיר את הפירות לסל, ואז לטלטל את הסל.

חשש שהפירות יתקלקלו מהניעור

• אם יש חשש שהפירות יתקלקלו כתוצאה מניעור הסל – מותר לקחת את הסל עם האבן שבתוכו למקום אחר.

כשאין אפשרות לנער

• אם צריך למקום הסל וסביבתו ולכן אין אפשרות לנער את הסל ולשמוט מתוכו את האבן – מותר לקחת את הסל עם האבן שבתוכו למקום אחר.

לקיחת המוקצה בידיים

• בכל מקרה אסור לקחת בידיים את האבן מתוך הסל ולטלטלה בפני עצמה, אלא לנהוג באופנים שהתבארו לעיל[31].

מגירה בארון

• מגירה ובה בגדים וגם כסף, דין המגירה תלוי בחשיבות החפצים המונחים בה, כדלעיל. ועל כן, אם הבגדים חשובים יותר מן הכסף תהיה המגירה "בסיס לדבר המותר", אך אם הכסף חשוב יותר תהיה המגירה "בסיס לדבר האסור".

מגירה במטבח

• מגירה המיוחדת לכלי אכילה [כגון: סכינים, מזלגות וכדו'], שלעיתים מניחים בה גם כלי עבודה [כגון: צבת, פטיש וכדו' שהינם "כלי שמלאכתו לאיסור"][32] – הרי היא "בסיס לדבר המותר והאסור", ומ"מ מותר בשבת לקחת ממגירה זו כלים שצריך להם אף שכלי המוקצה חשובים יותר, כיון שגם בפטיש יכול להשתמש לצורך גופו או מקומו[33].

צרור מפתחות

• צרור מפתחות המאגד מפתחות של הדירה וכן מפתח של רכב וכדו' – ראוי להסיר את המפתח של הרכב מן הצרור בערב שבת. אמנם, אם לא הסיר אותו מערב שבת – מותר לטלטל את הצרור כולו[34] במקום שיש עירוב[35] [באופן שעתה מפתח ביתו חשוב לו יותר ממפתח הרכב], ובלבד שמפתח הרכב לא יבלוט מן הצרור משום "מיחזי"[36]. מיהו במפתח שיש בו שלט עם לחצנים – יש לשים לב שלא יהא חשש שילחץ על הלחצנים.

צרור מפתחות ובו מפתח של כספת

• ראוי שלא לטלטל מפתח של כספת בשבת[37], וע"כ צרור מפתחות המאגד מפתחות של הדירה וכן מפתח של כספת הנמצאת בביתו – ראוי להסירו מהצרור מערב שבת.

טלטול הפמוטות בשבת (בסיס לדבר המותר והאסור)

פמוטות

• השוכח נר של שמן או של שעווה דולק על השולחן בכניסת שבת – אסור לנערו ואסור לטלטל את השולחן כל זמן שהנר דולק, בין אם עשה תנאי ובין אם לא עשה תנאי, שמא יכבה או שמא יבעיר[38], ואף על פי שמרן ב"שולחן ערוך" התיר לנער נר שעווה בנחת היינו בזמנם, אבל כיום אסור לנערו, כיון שהשעווה כיום נעשית נוזלית ויש את החששות הנ"ל. וכל שכן שאסור לנער או לטלטל נרות פרפין מוקשה ההופכים לנוזל בהדלקה[39].
• פמוטות שדלקו בהן נרות שבת בבין השמשות – הרי שנעשו מוקצה בזמן בין השמשות, ועל כן הן מוקצה לכל השבת כולה ואסור לטלטלן כלל גם אחרי שהנרות שעליהן כבו^[40].

תנאי טלטול

• נחלקו הדעות בעניין תנאי הטלטול. לדעת השולחן ערוך ניתן להתנות מערב שבת שכאשר יכבו הנרות יוכלו לטלטל את הפמוטים ותנאי זה מועיל, ולדעת רמ"א אין התנאי מועיל. להלכה – התנאי מועיל, ואם התנו כך מערב שבת יהיה מותר לטלטל את הפמוטות בשבת אחרי שהנרות כבו[41] [דין פמוטות עם חריצים או שמורכבים מכמה חלקים – ראה פרק פ"ה "איסור טלטול שמא יתקע" סעי' ב'-ג'].

מיהו גם לדעת הרמ"א, אם בדעתו ליטלה למחר על ידי גוי – מותר לומר לגוי לטלטלו, דהוי כאלו התנה, ומועיל באופן זה.

תנאי פעם בשנה

• הרוצה לעשות תנאי כדלעיל כדי לטלטל את הפמוטים אחרי שהנרות כבו – יכול להתנות פעם אחת בשנה עבור כל השנה[42].

לא עשו תנאי

• מי שאינו סומך על התנאי או שלא עשה תנאי – יוכל לטלטל ולהסיר את הפמוטות מן השולחן בשבת באופן הבא: יניח את הפמוטות על מגש בערב שבת ועל המגש יניח מערב שבת חלות, ומכיון שהחלות חשובות יותר מן הפמוטות, שהרי הן לצורך השבת, נעשה המגש "בסיס לדבר המותר והאסור" באופן שהדבר המותר חשוב יותר [כדלעיל סעי' ל"א-ל"ג], ויהיה מותר לטלטלו בשבת אחרי שהנרות כבו^[43].

חלה על הפמוטים עצמם

• כאשר לא עשו תנאי – מותר לטלטל את הפמוטות לאחר שהנרות כבו רק אם הניחו אותם על מגש ועל המגש הניחו מע"ש גם חלות וכדו'. אמנם, אם הניחו את החלות על הפמוטים עצמם אפי' מע"ש – אסור לטלטלן גם לאחר שכבו הנרות[44].

שכח נר עם שמן על השולחן

מבטל כלי מהיכנו

גדר ביטול כלי מהיכנו

• ביטול היתר טלטול של כלי. כלומר, כלי שהיה מותר לטלטלו ונתנו עליו מוקצה בשבת, נעשה "בסיס לדבר האסור", ובשל כך אסור לטלטלו.

איסור ביטול כלי מהיכנו

• כשם שאסור לטלטל את המוקצה כך אסור לתת תחתיו כלי כדי שיפול המוקצה לתוכו, כיון שבכך מבטלים כלי מהיכנו[45]. ואסרו חכמים לבטל כלי מהיכנו או משום שדומה לסותר בנין או משום שנחשב כאילו מחברו למקומו בטיט^[46].

כלי לקבלת שמן

• אסור להעמיד בשבת כלי מתחת לנר כדי שיקבל את השמן המטפטף מן הנר, כיון שבכך יאסר הכלי בטלטול, ונמצא "מבטל כלי מהיכנו". אמנם, מותר להעמיד בערב שבת כלי תחת הנר לקבל את השמן[47].

קליפות ועצמות

• עצמות קשות או קליפות שאינן עומדות למאכל בעלי חיים המצויים, כגון: קליפות של קטניות, אגוזים, גרעינים, ביצים – אסור לטלטלם[48], וכיון שהן מוקצה – גם צלחת שעליה הן מונחות הינה מוקצה. ועל כן אסור להניח קליפות כנ"ל על גבי צלחת ריקה בשבת, משום "מבטל כלי מהיכנו", וכן כתב גאון עוזנו בעל "בן איש חי"[49].

 כלי חד פעמי

• אסור להניח קליפות ועצמות בשבת כנ"ל אפילו על צלחת או כוס חד פעמיים.

עברו והניחו קליפות ועצמות

• עברו והניחו בשבת קליפות או עצמות כנ"ל על גבי כלי שהיה מותר בטלטול – נעשה הכלי "בסיס לדבר האסור" ואסור לטלטלו, וכ"ש שאסור לטלטל גם את הקליפות שעליו בפני עצמן[50].

טלטול קליפות ועצמות אגב מאכל

• הרוצה להגיש לשולחן דברי מאכל שיש בהם קליפות או עצמות שאינן ראויים לבעלי חיים המצויין, וכן להכין צלחת לפסולת – יניח תחילה בצלחת דבר מאכל [כגון: מעט לחם או עוגה וכדו'] או דבר העומד למאכל בעלי חיים המצויים. באופן זה הצלחת תהיה "בסיס לדבר המותר" ומותרת בטלטול, וגם כאשר יתנו בה את הפסולת אחר כך, לא יהיה בזה "ביטול כלי מהיכנו"[51]. אמנם לדעת מרן הבא"ח ע"מ להתיר טלטול קליפות שאינם ראויים למאכל בהמה – יש להניח תחילה מאכל הראוי לאדם ולא מועיל הנחת קליפות הראויות למאכל בהמה.

השלכת הפסולת עם האוכל

• המגיש צלחת לקליפות או עצמות עם דבר מאכל כדי להימנע מ"ביטול כלי מהיכנו כנ"ל, ורוצה להשליך בסיום האכילה את כל הפסולת עם דבר המאכל שבתוכה – מותר לו לעשות כן, ואין בזה משום "בל תשחית"[52].

הוצאת האוכל מצלחת הפסולת

• המגיש צלחת לקליפות או עצמות עם דבר מאכל בתוכה כדי להימנע מ"ביטול כלי מהיכנו" כנ"ל, אך אינו רוצה להשליך את דבר המאכל עם הפסולת אלא להוציאו החוצה, עלול לעבור על מלאכת בורר בשעה שמוציא את המאכל מתוך הפסולת. ועל כן, צריך להיזהר לאכול את דבר המאכל שהוציא מן הצלחת מיד, כיון שהוצאת המאכל מתוך הפסולת מותרת רק אם נעשית כדי לאכול מיד^[53].

דין הצלחת אחרי השימוש

• צלחת שהניחו בה קליפות או עצמות לאחר שנתנו בה דבר מאכל תחילה כדי להימנע מ"ביטול כלי מהיכנו" כנ"ל והוציאו ממנה את דבר המאכל [על מנת לאכול מיד כנ"ל] – הופכת להיות "בסיס לדבר האסור". ועל כן, אם הניח את הצלחת מידו – אסור לטלטלה. אמנם, אם הצלחת נמצאת ביד האדם – מותר להמשיך לטלטלה כיון שהגיעה לידו בהיתר[54], אך אסור להעבירה מיד ליד[55].

שכחו להניח דבר מאכל בצלחת

• הגישו לשולחן צלחת לקליפות ועצמות (שאינן ראויות למאכל בעלי חיים המצויים), ושכחו להניח בה דבר מאכל וכבר הניחו בה קליפות או עצמות, או שהניחו קליפות ועצמות על מפה חד פעמית: יש אומרים שמותר להניח על הצלחת או על המפה דבר מאכל כדי לעשותם "בסיס לדבר המותר", אפילו שכבר הניחו בם קליפות ועצמות, ויש אומרים שאין זה מועיל אחרי שהונחו עליהם קליפות או עצמות^[56]. למעשה נהגו להחמיר. ואם שכח להניח תחילה בצלחת דבר מאכל – ינהג כפי המבואר בסעיף הבא [אמנם בשעת הדחק אם לא הניחו בצלחת או במפה חד פעמית דבר מאכל לפני שהניחו בהם קליפות או עצמות ולא יכול לנהוג כפי המבואר בסעיף הבא – יניח כעת דבר מאכל ויטלטלם].

גרף של רעי

• צלחת של קליפות ועצמות שלא הניחו בה דבר מאכל קודם לכן – מותר לעשותה "גרף של רעי" [דהיינו, עביט של שופכין], שהתירו לטלטלו מפני שהוא מאוס [אפילו שהוא "בסיס לדבר האסור"]. דהיינו, מותר להמשיך ולהניח קליפות נוספות בכמות גדולה עד שלא יהיה נעים לשבת ליד צלחת כזו שמלאה פסולת, ואז אע"פ שהצלחת היא בסיס לדבר האסור בלבד – מותר לטלטלה כדין "גרף של רעי" שהתירו טלטולו מפני שהוא מאוס ^[57].

מקומו של "גרף של רעי"

• יש לציין כי היתר טלטול "גרף של רעי" הנו דווקא כאשר הוא מונח במקום שרגילים לשהות בו ומפריע לשוהים שם, אך אם הוא מונח במקום שאין שוהים בו – אין היתר לטלטלו מדין "גרף של רעי"[58].

קליפות ועצמות על מפה חד פעמית

• הניחו קליפות או עצמות על מפה חד פעמית שעל השולחן ויש עליה שיירי מאכל או פת – מותר להרימה ולהשליכה לאשפה עם הקליפות. ראה הערה על סעיף נ"ח[59].

ניעור מפה או שולחן

• הניחו קליפות או עצמות על מפה חד פעמית שעל השולחן בשבת, ואין עליה שיירי מאכל או לחם – מותר לנערם במקומם, דהיינו, לאחוז במפה ולנערה במקומה (אך לא להרימה לגמרי ולטלטלה למקום אחר), או לאחוז בקצה השולחן ולהטותו כדי שיפלו הקליפות. וכל זאת, כיון שאין זה טלטול ישיר של המוקצה אלא ניעור בלבד^[60], וניעור קל אף מ"טלטול מן הצד" שמותר במקרה כזה^[61]. אבל אסור לטלטלם כדרכם אם לא שצריך למקום השולחן[62].

הסרת קליפות ועצמות במגב

• שולחן שהניחו עליו קליפות או עצמות בשבת ואין עליו שיירי מאכל או לחם – מותר לנגבו במגב [ומותר אף אם יש שם משקה[63]] כדי להסיר את הקליפות והעצמות שהם מוקצה באופן שצריך להשתמש למקום[64].

קליפות ועצמות על הרצפה

• קליפות ועצמות שנפלו על הרצפה והדבר מפריע לבני הבית – מותר לטאטא אותם בשבת אפילו שאין עימם דבר מאכל, כיון שטאטוא במטאטא הנו "טלטול מן הצד" ולא טלטול ישיר^[65].

קערת מי נטילת ידיים  

• מי נטילת ידיים של נטילת שחרית וכן מים אחרונים, אינם ראויים לשתייה ולא לשום שימוש אחר [שהרי אין להשקות בהם בעלי חיים ולא לשטוף בהן את הרצפה וכדו'] ועל כן הנם "מוקצה מחמת גופו" כעצמות וקליפות, ואסור לטלטלם^[66].

על כן אין ליטול ידיו (כנ"ל) לתוך קערה, כיון שמבטל כלי מהיכנו[67], אלא יניח בתוך הקערה, לפני שנוטל ידיו, דבר היתר (כגון: בקבוק יין או פרי עטוף בניילון, ואפילו רביעית מים^[68]) ועי"ז יוכל ליטול ידיו לתוך הקערה, וכך יוכל לטלטלה לאחר מכן.

• אם הקערה שנוטל לתוכה את ידיו מיועדת לנטילת ידיים – מותר ליטול ידיו לתוכה ואין בזה משום מבטל כלי מהיכנו[69]. אולם לאחר שנטל ידיו – אסור לטלטל את הקערה אם לא הניח בה דבר היתר.
• לא נתנו בקערה דבר היתר (כנ"ל) לפני הנטילה – בדיעבד מותר לתיתם בקערה אף אחר הנטילה ולטלטל את הקערה[70].

בסיס שהוסר ממנו המוקצה

• כלי שהונח עליו מוקצה בשבת עצמה – אסור בטלטול כנ"ל[71]. אמנם, אם המוקצה הוסר משם בשבת – הכלי מותר בטלטול, כיון שאין מוקצה לחצי שבת[72].

כוס שגוי שתה ממנה יין

• מותר להדיח כוס שגוי שתה ממנה יין בשבת, למרות שיש שם שאריות של לחם שטבל ביין, והיין של הגוי הינו יין נסך וכשלעצמן הן מוקצה [ומותר לכבד גוי ביין בשבת ואין בזה "ביטול כלי מהיכנו", כיון שאין הגוי מבטל כלי מהיכנו]^[73].

איסור טלטול תינוק שבידו מוקצה

• אסור להרים תינוק שאוחז מוקצה בידו, כיון שבכך מטלטלים גם את המוקצה.

תינוק מצטער

• למרות שאסור להרים תינוק שאוחז בידו מוקצה, התירו חכמים להרים תינוק שמצטער מאוד או שיהיה חולה אם אביו לא יקחנו בידיו, למרות שאוחז בידו מוקצה. מיהו היתר זה של חכמים להרים תינוק שאוחז בידו מוקצה מתייחס אך ורק למקרה שבו המוקצה שאוחז התינוק אינו חשוב לאביו ואין חשש שהאב ירים בעצמו את במוקצה אם ייפול מידי התינוק. ועל כן, אם התינוק אוחז בידו אבן – מותר להרימו, אך אם אוחז בידו מטבע או צעצוע מוקצה – אסור להרימו[74].

הולכת תינוק שמוקצה בידו

• אסור להוליך תינוק בידו האחת כשבידו האחרת הוא אוחז מוקצה, אם זהו מוקצה שחשוב לאביו [כגון: צעצוע מוקצה], כיון שגזרו חכמים שמא ייפול המוקצה וירימו[75].

שלג ומי גשמים

• שלג ומי גשמים אינם מוקצה[76].

מי המזגן

• מים הנפלטים מן המזגן נוצרים כתוצאה מהתעבות הלחות שבאוויר על צינורות המזגן. מים אלה הנם מוקצה מדין "נולד", ואסור לתת בשבת כלי תחת המזגן לקבלם, משום: "ביטול כלי מהיכנו".

היתר הנחת כלי לקבלת מי המזגן

• הרוצה להניח כלי לקבל את מי המזגן בשבת יכול לעשות כן, אם ייתן בו תחילה דבר מאכל או משקה כגון: סוכריה או פרי שלם שלא מתקלקל במים. בכך לא יעבור איסור "מבטל כלי מהיכנו" וכן יהיה מותר לטלטל את הכלי עם המים והמאכל שבתוכו[77].

שימוש במי המזגן בניאגרה בשבת

• יש המפנים את מי המזגן אל הניאגרה מטעמי חסכון, ועליהם להיזהר בזה, כיון שאסור להשתמש במי מזגן שנוקזו אל הניאגרה בשבת משום נולד, אך מותר להשתמש במי מזגן שנוקזו אל הניאגרה מערב שבת[78].

מגבות נייר

• אין דין ביטול כלי מהיכנו כאשר משתמש בכלי כדרכו ועי"ז בטל משימושו, כיון שזהו דרך שימושו. ע"כ מותר להשתמש במגבות נייר לאף, לידיים ולנוחיות וכדו', אף שלכאורה כאשר משתמש בהם אינו יכול להשתמש בהם יותר[79].

כלים חד פעמיים

• יש הרוצים להחמיר לאסור את השימוש בכלים חד פעמיים בשבת, וטעמם הוא שבעצם השימוש בהם יש "ביטול כלי מהיכנו", שהרי אחרי השימוש אינם ראויים לשימוש עוד ונזרקים לאשפה. להלכה – מותר להשתמש בכלים חד פעמיים בשבת ואין בכך "ביטול כלי מהיכנו"[80].
• דין שימוש חוזר בכלים חד פעמיים שזרקם לאשפה – ראה פרק ע"ח סוגי מוקצה השונים סעי' ל"ד-ל"ו.

 [1] לגבי מוקצה מחמת גופו שכלי ההיתר שתחתיו נהיה בסיס – ראה שו"ע (סי' ש"ט סעי' ד'). ולגבי כלי המוקצה מחמת חסרון כיס שכלי ההיתר שתחתיו נהיה בסיס – ראה במשנ"ב (סי' ש"ח ס"ק ה'). ולגבי כלי שמלאכתו לאיסור שכלי ההיתר שתחתיו נהיה בסיס – ראה ברמב"ן (שבת קנ"ד ע"ב ד"ה "או נאמר"), שדעתו שאין דין מבטל כלי מהיכנו אם מונח עליו כלי שמלאכתו לאיסור, כיון שעדיין ניתן לטלטלו לצורך גופו או מקומו. ודעת רבו שיש בזה משום מבטל כלי מהיכנו. וגם לרמב"ן אמנם אין בזה משום מבטל כלי מהיכנו, אבל דינו ככלי שמלאכתו לאיסור. וראה בפמ"ג (סי' ש"ח משב"ז ס"ק ד') שנסתפק האם אומרים בסיס גם אם מונח עליו כלי שמלאכתו לאיסור, וראה בתהלה לדוד (שם ס"ק א') ושבות יעקב (שם ס"ק ז') שכתב שהכלי נעשה בסיס ואסור לטלטלו אלא לצורך גופו או מקומו. וכן כתב ערוך השולחן (שם סעי' ט'): "ופשוט הוא דאם נעשה ההיתר בסיס לכלי שמלאכתו לאיסור – מותר לצורך גופו ומקומו כהמוקצה עצמה".

[2] ראה בהערה הקודמת.

[3] במשנה (שבת קמ"ב ע"ב): "האבן שעל פי החבית – מטה על צידה והיא נופלת. היתה בין חביות – מגביה ומטה על צדה והיא נופלת. מעות שעל הכר – מנער את הכר והן נופלות". ובגמרא (שם): "אמר רב הונא אמר רב: לא שנו אלא בשוכח, אבל במניח – נעשה בסיס לדבר האסור…".

פסק השו"ע (סימן ש"ט ס"ד): "שכח אבן ע"פ חבית, או מעות על הכר, וכו' ואם הניחם עליה מדעתו, ע"ד שישארו שם בכניסת השבת – אסור להטות ולנער. וי"א דאפילו הניחם שם ע"ד שישארו שם בכניסת השבת כדי שיטלם בשבת – מותר להטות ולנער בשבת; ולא אסרו אלא במניחם ע"ד שישארו שם כל השבת…".

וכתב המגן אברהם (שם סק"ו): "על דעת שישארו. אבל אם הניחם בכוונה בחול, ולא היה דעתו שישארו שם בשבת, ואחר כך שכחם שם, מקרי שוכח". וכן כתב המשנ"ב (סי' ש"ט ס"ק י"ט).

וכתב המחה"ש (שם סק"ו): "על דעת שישארו, דע שהביא בספר אליה רבה ובספר תוספת שבת חידוש דין משמו של רש"י שפירש המשנה, דתנן: האבן שעל פי החבית – מטה על צידה והיא נופלת וכו', וכתב רש"י, וז"ל: 'מטה חבית על צידה, אם צריך ליטול מן היין' וכו', עכ"ל. וכתב המחצית השקל שמשמע שאפילו יש יין בחבית, הוי החבית בסיס לאבן ולא אמרינן דהוי בסיס להיתר ולאיסור, דהיינו לאבן וליין. וביאר: "וכתב בספר תוספת שבת הטעם כיון דהחבית גבוה מן היין והאבן מונח על החבית, לא נעשית החבית בסיס כי אם לאבן לחוד, עיין שם". כלומר, כיון שמונח על הדפנות מלמעלה (ראה ביאור הלכה שם ד"ה "ואם הניחם"). ובכה"ח (שם ס"ק כ"ו) כתב: "והמאור כתב גבי אבן על פי חבית דדוקא כשמניח על דעת בסיס אסור, אבל במניח על דעת כיסוי הוי כשוכח, ובמלחמות כתב דאפילו הניחה על דעת כיסוי נעשה בסיס, עכ"ל, אבל במניח באקראי -לכולי עלמא לא נעשה בסיס. מגן אברהם שם". ע"כ.

[4] כתב המשנ"ב (סימן ש"ט ס"ק כ'): "דנעשה החבית והכר בסיס [היינו כן, ומקום מושב תרגום: לכנו לבסיסיה] להמוקצה שעליהם והם גופא מוקצה".

[5] ראה בב"י (סי' ש"ח-ש"ט) ובשו"ע (סי' ש"ט סעי' ד'). וכתב עוד השו"ע (סי' ש"י סעי' ז'): "מטה שיש עליה מעות, או אפילו אין עליה עתה והיה עליה ביה"ש – אסור לטלטלה, דמגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא. הגה: ואפילו לצורך גופו או לצורך מקומו. וה"ה לכל דבר היתר שמונח עליו איסור".

[6] כתב השו"ע (סימן ש"ט ס"ד): "שכח אבן ע"פ חבית, או מעות על הכר – מטה חבית על צדה והאבן נופלת, ומנער הכר והמעות נופלים; ואם היתה החבית בין החביות, בענין שאינו יכול להטות אותה במקומה – יכול להגביה כמו שהיא עם האבן למקום אחר להטותה שם כדי שיפול מעליה". וכתב כה"ח (שם ס"ק י"ט): "ופירושו אם שכח שהיה דעתו ליטלה מבעוד יום בשעה שהניחה שם ושכחה שם. טור. וכן אם לא הניחם שם במזיד, זה אינו נקרא בסיס לדבר האסור, הואיל ולא הניחו לשם זה. לבוש". וראה מש"כ שם ס"ק כ"א".

[7] ראה בשו"ע (סי' ש"ט סעי' ד') הובא בהערה הקודמת. וכתב המשנ"ב (סי' ש"ט ס"ק י"ד): "ומיירי בשצריך ליקח מהיין שבתוכה, וכן בכר כשצריך לשכב עליו, ולכן התירו לטלטל המוקצה באופן זה שאינו מטלטלו להדיא רק ע"י ניעור. אבל אם אינו צריך להם כלל, רק שחושש משום פסידת המוקצה גופא שלא יגנבום – אפילו ניעור אסור, כ"כ מ"א בשם רי"ו. ואם מטה החבית והכר בגופו ולא בידו מותר אפילו באופן זה". וביאר בשער הציון (שם ס"ק י"ח) שמותר, וזה ע"פ מה שכתב השו"ע (סי' שי"א סעי' ח') שבטלטול בגופו מותר אף לצורך דבר האסור, וכן כתב כה"ח (שם ס"ק כ"א כ"ב).

[8] ראה בשו"ע (סי' ש"ט סעי' ד') הובא בהערה ו'.

[9] כתב השו"ע (סי' ש"ט סעי' ה'): "הא דלא שרי אלא להטות ולנער, דוקא בצריך לגוף החבית והכר; אבל אם צריך למקום החבית והכר ולא הספיק לו הטייה והניעור – יכול לטלטלם עם האבן ועם המעות שעליהם לפנות מקומם". וביאר המשנ"ב (שם ס"ק כ"ט): "דצריך שיהיה לו אותו המקום פנוי לגמרי".

[10] כתב הרמ"א (סי' ש"ט סעי' ד'): "אם אדם הניח דבר מוקצה על של חבירו – לא אמרינן דנעשה בסיס לדבר האסור, דאין אדם אוסר של חבירו שלא מדעתו". וכן אורח שאע"פ שיש לו רשות להשתמש בחפץ, לא נהיה בעלים עליה.

[11] כתבו התוס' (שבת מ"ד ע"ב): "יש עליה מעות אסור לטלטלה – על כרחך במניח איירי, דבשכח תנן פרק נוטל מנער הכר והן נופלות, כלומר יש הבדל בין מניח לבין שוכח. ובמניח בשבת איירי דבהניח מבעוד יום והיו עליה בין השמשות אפילו אין עליה מעות – אסור לטלטלה, כדקאמר בסיפא דמילתיה. וקשה דאיך יכול להיות שמניח לדעת בשבת. ויש לומר כגון שהניח נכרי או תינוק לדעת ישראל". משמע דאם הניח הגוי לדעת ישראל נעשה הכלי בסיס.

וכתב המשנ"ב (סי' ש"ט ס"ק כ"ז): "אך אם עשה כן לטובת חבירו, ומן הסתם ניחא ליה בזה, כגון: שנטל ראובן כלי והעמידו מבע"י תחת הנר בבית שמעון כדי שיפול הנר לתוכו ולא תהיה דליקה, ונפל הנר לתוכו קודם ביה"ש והיה בתוכו עד אחר ביה"ש – נעשית הכלי בסיס להנר ואסור לטלטלה כל השבת אף לאחר שנסתלק הנר, כ"כ הרבה אחרונים", וכן כתב הכה"ח (שם ס"ק ל"ד) ועיין בבא"ח (ש"ש פר' ויגש סעי' י').

[12] ראה בשו"ע (סי' ש"ט סעי' ד'-ה'). וכתב המשנ"ב (שם ס"ק כ"ח) דמה שהתיר השו"ע (שם סעי' ה') לצורך מקומו היינו דווקא בשוכח, אבל במניח – אסור.

[13] הגמ' (שבת מ"ד ע"ב) אומרת: "אמר רב יהודה אמר רב: מטה שיחדה למעות הניח עליה מעות – אסור לטלטלה, לא הניח עליה מעות – מותר לטלטלה. לא יחדה למעות, יש עליה מעות – אסור לטלטלה, אין עליה מעות – מותר לטלטלה, והוא שלא היו עליה כל בין השמשות". ופירש רש"י (שם ד"ה "הניח עליה מעות") – "אפילו בחול הרי הוקצה לאיסור ואסור לטלטל, ואפילו נסתלקו המעות מבעוד יום. ולא דמי לנר של מתכת דשרי רבי יהודה (שם), דהתם בלא יחדו…".

מיהו נחלקו הראשונים במיטה שייחדה למעות אך בבין השמשות ובשבת לא היו עליה מעות, אי הוי מוקצה. דעת הרי"ף (כ"א כ"א) שאפי' ייחד את המיטה למעות, אם אין עליה מעות וגם בבין השמשות לא היו עליה מעות – מותר לטלטלה [שלא כדעת רב יהודה בשם רב (שבת מ"ד ע"ב), שמחלק בין ייחד את המיטה ללא ייחד. וביאר הר"ן (שם) שרב סובר כדעת רבי יהודה דאית ליה מוקצה, אבל להלכה פוסקים כדעת רבי שמעון, ולכן אפילו יחדה – מותר].

אבל דעת רבינו תם (תוס' מ"ד ע"ב סוף ד"ה "הא") שגם לדעת רבי שמעון, מטה שיחדה למעות וגם הניח עליה מעות שאפילו סילקן מבעוד יום – אסור לטלטלה, משום דאדם קפיד עליה ומייחד לה מקום. וכתב הב"י (סי' ש"י) שמשמע שדינו כדין כלי שמלאכתו לאיסור ואסור לטלטלו מחמה לצל, אבל לצורך גופו או לצורך מקומו – שרי, והוא שאין עליה מעות".

עוד כתב הב"י: "ודעת הרמב"ם נראה שהיא כדעת הרי"ף, שלא חילק בין יחדה למעות ללא יחדה. וכתב רבינו ירוחם בחלק י"ג (נתיב י"ב פ"ג ע"ד) שכן עיקר".

וכן פסק השו"ע (שם ס"ז): "מטה שיש עליה מעות, או אפילו אין עליה עתה והיה עליה ביה"ש – אסור לטלטלה, דמגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא: הגה – ואפילו לצורך גופו או לצורך מקומו, והוא הדין לכל דבר היתר שמונח עליו איסור, אבל אם אין עליה עתה מעות וגם לא היה עליה בין השמשות – מותר לטלטלה אפילו יחדה למעות והניחם עליה מבע"י, כיון שסילקן קודם בין השמשות: הגה – ויש אוסרין בייחד לכך והניח בהם אף על פי שסילקן מבעוד יום (טור בשם ר"ת); ולכן אסור לטלטל כיס של מעות אע"פ שהוציא המעות ממנו מבע"י, אא"כ עשה בו מעשה שפתחו מלמטה וסלקו מן היחוד, וכן נוהגין. מיהו לצורך גופו או לצורך מקומו – מותר".

והמגן אברהם (שם ס"ק ה') כתב שדינו כמוקצה מחמת חיסרון כיס, ולכן אסור לטלטלו אף לצורך גופו ומקומו.

והבן איש חי (ש"ש פרשת ויגש סעי' י"א) פסק: "תיבה שיש בה מעות – אסור לטלטלה, ויש מי שאומר אם התיבה מיוחדת למעות, כגון: תיבה שקורין בערבי פשתכת"א, אפילו אם סילק המעות ממנה מבע"י – אסור לטלטלה בשבת. וה"ה בכיס המיוחד למעות, אף על פי שהוא היה ריקם מבע"י – אסור לטלטלו. ולצורך גופם או מקומם – מותר לטלטלם. וה"ה אם עשה בהם איזה מעשה וסילקם מן היחוד ההוא – מותר לטלטלם. ולפ"ז ה"ה בכלוב של עופות שקורין קפ"ץ, אפילו שלא היה בתוכו העוף ביה"ש והוא ריקם – אסור לטלטלו, אבל לצורך גופו או מקומו – מותר".

יוצא לפ"ז שתיק או ארנק שאדם ייעדו עבור דברי מוקצה בלבד והשתמש בו כבר, אם אין בתוכו דבר מוקצה כלל עתה וגם לא היה עליו בין השמשות: לדעת השו"ע – מותר לטלטלו אף מחמה לצל, ולדעת הרמ"א – אסור לטלטלו בשבת ודינו ככלי שמלאכתו לאיסור.

[14] כתב המשנ"ב (סי' ש"ט ס"ק י"ח): "קינה של תרנגולת ויש שם ביצה שיש בה אפרוח, שאותה ביצה אסורה בטלטול, אף שלא ידע מבע"י שיהיה שם הביצה, מ"מ כיון שדרך הוא בכך, הוי כמניח ולא הוי כשוכח, ונעשה הקינה בסיס להביצה, וכן בכל מקום כיוצא בזה בדבר שדרכו להיות המוקצה עליו, בודאי הוי כמניח".

[15] כתב המשנ"ב (סי' ש"י ס"ק ל"א): "כתב המ"א דוקא כשפה הכיס תפור להבגד, אז אמרינן דהוא בטל לגבי הבגד, וכן כשיש מעות תוך תיבה שבשלחן [שקורין טישקעסטיל] ועשוי בענין שא"א להוציאו לגמרי מן השלחן, וע"כ נתבטל לעיקר השלחן, אבל כשכיס מלא מעות קשור לבגד, הוא כלי בפני עצמו ואינו בטל לגבי הבגד, וכן התיבה אם יכולין להוציאו לגמרי מן השלחן, וא"כ כל אחד ואחד כלי בפ"ע ולא נתבטל לגבי השלחן, וממילא אסור לטלטל הבגד והשלחן, שהרי הם נעשים בסיס להמעות כשהניח את המעות בם מע"ש ע"ד שיהיו שם בשבת [אם לא שמונח על השלחן דבר היתר שחשוב יותר ונעשה השלחן בסיס לו וכדלקמיה בס"ח]".

[16] ראה שו"ע (סי' ש"י סעי' ז').

[17] ובשר או דג שאינו מבושל אם לא נאכלים חיים נחשבים כמוקצה- ראה פרק עז "מוקצה מחמת גופו" סעי' כ"ה.

[18] כתב המשנ"ב (סי ש"ט ס"ק י"ח): "והנה בעיקר דין בסיס מסיק במ"א, דלא מקרי בסיס אא"כ הניח עליו דבר המוקצה בשביל שיתיישב עליו בטוב, אבל מה שמניחין בדרך אקראי, כמו שרגילין להשים בתיבה חפצים אלו על אלו מפני שאין לו ריוח לפנות לכל חפץ מקום בשולי התיבה, כה"ג לא חשיב מניח אלא שוכח, ומותר לטלטל חפץ המותר אחר שניערו המוקצה מעליו [ומ"מ התיבה גופא לכו"ע הוי בסיס לדבר איסור אם המוקצה חשוב יותר, ואסור לטלטלה, דהא עכ"פ דעתו היה שיהיה מונח המוקצה בתיבה. ח"א]".

[19] גליל שקיות ניילון הינו מוקצה, משום שבשימוש בו ישנם שני איסורים: א. המושך את השקית ותולשה באופן מדויק עובר על איסור מחתך, ואם לא מדייק עובר משום קורע. ב. בפעולה זאת גם הוא עושה כלי, מאחר והשקית השניה עדיין סגורה, ורק על ידי שמשך את הראשונה הכין את השנייה לכלי, ולכן גליל זה מוקצה ביום שבת. ראה בשו"ע (סימן ש"מ סעי' י"ד) שכתב: "וכן המפרק ניירות דבוקים או עורות דבוקים ולא נתכוין לקלקל בלבד, הרי זה תולדת קורע וחייב". וכתב משנ"ב (סימן ש"מ ס"ק מ"א): "ומיירי בשאין מקפיד על המדה דאל"ה יש בו גם משום מחתך. ואם קורע נייר לקרעים כדי לקנח א"ע בהן או לשאר איזה תשמיש – חייב משום קורע שהוא קורע ע"מ לתקן", ואף לפי מה שכתב הביאור הלכה (שם ד"ה "אין שוברין"): "ולולי דמסתפינא הו"א דבר חדש בזה דלא שייך שם קורע ע"מ לתקן כ"א כשקורע איזה דבר באמצע והוא צריך לתיקון שניהם, וכעין שהיה במשכן שיריעה שנפל בה דרנא קורעין בה ותופרין אותה (שבת ע"ד) שהקריעה היתה לצורך תועלת כל היריעה. וכן מה שאמר שם בשבת ק"ד דעבדא כי כיסתא, ג"כ התועלת הוא לצורך כל הבגד, וכשקורע בחמתו דמחייב הרמב"ם, הטעם משום דמטיב בזה לעצמו שמשכך חמתו הוי כאלו מתקן כל גוף הבגד. משא"כ כשקורע איזה דבר מהבגד מן הצד וכוונתו לתקן בזה את הבגד שהיה ארוך או מקולקל בשפתו והחתיכה הנקרעת לא יתוקן בזה כלל, לא שייך בזה שם קורע ע"מ לתקן כ"א שם אחר, דהיינו מתקן מנא שהוא מתקן בזה את הבגד [ואם מקפיד על המדה, נראה דיש בזה גם משום מחתך ועיין לעיל בסימן שכ"ב מש"כ בענין מחתך], ותלוי הדבר בהתקון, אם הוא תקון גמור – חייב משום מכה בפטיש דגומר הכלי או הבגד, ואם אינו תיקון גמור – הוא מדרבנן. ולכך בעניננו שהוא קורע איזה חתיכת נייר מדף שלם כדי להשתמש בו איזה דבר מה, ובדף שנקרע ממנו הנייר הזה אינו מתקנו כלל ואפשר דמקלקלו ג"כ, אין זה בכלל קורע ע"מ לתקן ותלוי הדבר רק לפי התקון שנעשה בחתיכת הנייר שחתכו, וס"ל להרמב"ם דמה שאמר שם בגמרא דמשוי ליה מנא, היינו דנראה כמתקן כלי דלאו כלי גמור הוא עי"ז, ולכך כללו הרמב"ם לדין זה בכל מילתא דרבנן. ולפ"ז אם קורע הנייר לכמה קרעים וצריך לכ"א להשתמש בו – הוא חייב דהוא קורע ע"מ לתקן". וא"כ כאשר מושך את השקית ותולשה – עובר על איסור מחתך. ובפעולה זאת גם הוא עושה כלי, מאחר והשקית השניה עדיין סגורה, ורק על ידי שמשך את הראשונה הכין את השנייה לכלי, ולכן גליל זה מוקצה ביום שבת. ועיין מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ט).

[כתב כה"ח (סי' ש"מ ס"ק פ"ה), וז"ל: "אבל משום קורע אין אסור אלא כשקורע ומפריד גופים רבים שנתחברו, כגון: קורע בגד הארוג מחוטין הרבה, אבל הנייר שהוא גוף אחד אין בפסיקתו וחיתוכו משום קורע. ומטעם זה מותר לקרוע עור שעל פי חבית של יין, כמ"ש סימן שי"ד (אות מ"ב) מפני שהעור הוא גוף אחד, ולא שייך בו איסור קריעה אלא איסור החיתוך אם מקפיד לחתכו במדה". ולפי המשנ"ב (שם ס"ק מ"א): "אם קורע נייר לקרעים כדי לקנח א"ע בהן או לשאר איזה תשמיש – חייב משום קורע שהוא על מנת לתקן". וביאר בבה"ל (שם ד"ה "אין שוברין"): "ומה שרצה אחד מן האחרונים להוציא מזה דלא שייך קריעה כי אם בדבר הנתפר ונארג שנתדבק מגופים רבים וכעין שהיה ביריעות, אבל לא בדבר שהוא מגוף אחד כמו עור ונייר זה, אינו, דמבואר בירושלמי (פ"ז ה"ב) בהדיא דבעור שייך ג"כ קריעה. וכבר רצה לומר כן הנשמת אדם (ח"ב כלל כ"ט ס"ק ב') ודחה זה מכח הירושלמי הנ"ל". וראה מה שכתב לישב הסוגיות].

[20] ראה בהערה כ"ג. ראה בפרק ע"ו "כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר" סעי' צ"ב-צ"ד.

[21] והטעם שמותר, כיון שזה נגיעה לצורך דבר המותר – ראה בהרחבה בפרק פרק פ"א "דינים שונים בהלכות מוקצה" סעי' י"א.

ובפרט שרוצה למנוע בזיון של התפילין, ראה בכה"ח (סי' ש"ח ס"ק מ"ז).

[22] עיין זכרונות אליהו להר"א מני (הל' שבת מערכת ט' אות א') שהתיר למשוך את הטלית כך שהתפילין יפלו לתוך ידו, משום טלטול מן הצד וכדי שלא ייגרם ביזיון לתפילין.

[23] כתב הרמ"א (סי' ש"ח סעי' ד'): "ותפילין – אין לטלטלם כי אם לצורך". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק כ"ד): "היינו כדי שלא יגנבו או שלא יתקלקלו בחמה, וכיוצא בזה. והט"ז ומ"א מחמירין וסוברין דתפלין מקרי כלי שמלאכתו לאיסור, דהרי אסור להניחן בשבת וכנ"ל בסימן ל"א, וע"כ אין לטלטלן כ"א בצריך לגופן [היינו כדי שישמרוהו מהמזיקין] או למקומן. ומ"מ במקום הדחק יש להקל כדעה הראשונה, וכמו שכתבנו בסימן ל"א בבה"ל (שם ד"ה "אסור להניח") ע"ש" [שהרי מותר להכניסם למקום המשתמר ואין להם דין מוקצה כלל (עיין שו"ע סי' ש"א סעי' מ"ב)]. וכתב הבא"ח (ש"ש פרשת מקץ סעי' ב'): "ואם יש לו כיס שיש בו ציצית וגם יש בו כיס תפילין, ובא ביום שבת להוציא הציצית ויצא עמו גם כיס התפילין – יטלטל התפילין ע"מ לישב במקומן, וישב במקומן". והביאו כה"ח (שם ס"ק מ"ו). וע"כ הטוב ביותר שאם יכול – יטלטל בשינוי, ואם לא – מותר לטלטל.

[24] כתב הרמ"א (סי' ש"י סעי' ז'): "וכן בכיס התפור בבגד, הואיל ועיקר הבגד עומד ללבוש, אם הוציא המעות משם – מותר ללבוש הבגד, דהכיס בטל אצלו; אבל אם שכח בו מעות – מותר לטלטל הבגד, דלא אמרינן דכל הבגד נעשה בסיס למעות הואיל ואין המעות על עיקר הבגד; אבל אין ללובשו בשבת, דחיישינן שמא יצא בו".

וכתב המגן אברהם (סימן ש"י ס"ק ז'): "כלומר דהכיס אינה תפורה לארכה בבגד אלא פיה לבד תפור והיא כולה תלויה [ב"י]. משמע דאם הוא תפור כולו בבגד אמרי' דכל הבגד נעשה בסיס. וקשה דהא מיירי בשכח וא"כ אפי' הוא על עיקר הבגד לא נעשה בסיס. וי"ל דמ"מ היה צריך לנער המעות כמ"ש סימן ש"ט ס"ד, אבל כיון דאינו מונח על עיקר הבגד – א"צ לנער. אבל הרמב"ם כתב במסכת כלים גבי מוכני, וז"ל: כיון דאינה נשמטת אם כן אי אפשר לסלק המעות אלא א"כ יטלטל השידה עם המעות לכן מותר לגוררה, עכ"ל. וכיון שדין זה דכיס לקוח מההיא דמוכני א"כ הכא נמי אם אפשר לנער – צריך לנער. והוי יודע, דגבי מוכני כתבו התוספות דף מ"ד דאפילו הניח עליה מעות בכונה – מותר לטלטל השידה, כיון שאין המעות על עיקר הכלי, ואם כן הוא הדין בכיס תפור בבגד. והא דנקט רמ"א שכח היינו דלכתחילה אין להניחו בתוכו דחיישינן שמא יצא בו. ועוד נראה לי דאם הניח בתוכו מעות מדעת – אסור להכניס ידו בו, דעל כל פנים הכיס נעשה בסיס, ועוד אמרינן בגמרא דמוכני בזמן שהיא נשמטת הוי כלי בפ"ע ואין גוררין השידה בזמן שיש מעות על המוכני ומוכני היינו דף שהשידה מונחת עליו, וכ"כ בהג"א, וא"כ ה"נ אם כיס מלא מעות קשור בבגד – אסור לטלטל הבגד כיון דהכיס הוא כלי בפ"ע. וה"ה כשיש מעות בתיבה בתוך השלחן – אסור לטלטל השלחן אא"כ יש עליו גם דבר המותר, כמ"ש ס"ט וע' בתשובת מהר"מ סימן קע"ב".

וכתב המשנ"ב (שם ס"ק כ"ט) (לאחר שהביא דברי המג"א): "ומ"מ אם אפשר בניעור יראה לנער מתחלה, דיש שסוברין דאף שהמעות אינם על עיקר הבגד ג"כ צריך לנער קודם שיטלטל הבגד, בין בהניח ובין בשכח, וכמו שנכתוב לקמיה", ועוד כתב (שם ס"ק ל'), וז"ל: "כלומר דהכיס אינו תפור לארכו בבגד אלא פיו לבד תפור והוא כולו תלוי [ב"י], דאם היה הכיס כולו תפור בבגד אמרינן דכל הבגד נעשה בסיס, ואף דהכא מיירי בשכח, מ"מ עכ"פ היה צריך לנער מתחלה המוקצה וכדלעיל בסימן ש"ט ס"ד, משא"כ כשהכיס תלוי – אין צריך אפילו ניעור מתחלה. ויש מחמירין וסוברין דגם בזה צריך ניעור מתחלה".

ובכה"ח כתב (שם ס"ק מ'): "והא דנקט רמ"א שכח משום דלכתחלה אין להניח מעות בתוכו מדעת, דחיישינן שמא ישכח ויצא בו לרשות הרבים. וגם אם הניח מדעת – אסור על כל פנים להניח ידו לתוך הכיס, דהכיס עצמו ודאי נעשה בסיס לדבר האסור, ואם כיס מלא מעות קשור בבגד – אסור לטלטל את הבגד דכיון דהכיס אינה תפורה בבגד אינו בטיל לגבי הבגד. והוא הדין כשיש מעות בתיבה שבשלחן נמי דינא הכי. תוספת שבת אות ט"ז בשם המגן אברהם ס"ק ז' בתוספת ביאור. וכן כתב ה"ר זלמן אות ט"ו. וכתב עוד שם התוספת שבת: ונראה דאם הכיס קשור קשר של קיימא בבגד אפשר שדינו כתפור".

[25] מי ששכח בכיסו או בתיקו כסף או מוקצה, ראה בכה"ח (סי' ש"ט ס"ק ח"י, סי' ש"י ס"ק מ"ד) שכתב: "ואם אפשר בניעור – ינער המעות ממנו. אליה רבה אות יו"ד. ויכול לילך למקום המשתמר וינער שם, דכל זמן שהמוקצה בידו אינו מחוייב להשליך מידו תיכף אלא מותר לילך למקום שירצה להניחו שם. חיי אדם שם אות ט'. וכן כתב ארחות חיים אות ו'". ע"כ. והטעם: שמכיון שהמוקצה נמצא כבר בידו או עליו – מותר לו להגביה ולטלטלו עד מקום משתמר. ואף שנחלקו בדין זה (ראה בפרק פ"א "דינים שונים בהלכות מוקצה" סעי' ו') ויש שאסרו, מ"מ הלכה כמקילים. וכשיגיע למקום המשתמר ינער את המוקצה מהכיס או התיק.

[26] כתוב בגמ' שבת (מ"ז ע"א): "אמר רבי זירא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן אמר רבי חנינא אמר רבי רומנוס: לי התיר רבי לטלטל מחתה באפרה. אמר ליה רבי זירא לרבי אסי: מי אמר רבי יוחנן הכי? והתנן: נוטל אדם בנו והאבן בידו, או כלכלה והאבן בתוכה. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בכלכלה מלאה פירות עסקינן. טעמא – דאית בה פירי, הא לית בה פירי – לא! אשתומם כשעה חדא ואמר: הכא נמי – דאית בה קרטין. אמר אביי: קרטין בי רבי מי חשיבי? וכי תימא – חזו לעניים, והתניא: בגדי עניים – לעניים, בגדי עשירים – לעשירים, אבל דעניים לעשירים – לא! אלא אמר אביי: מידי דהוה אגרף של ריעי. אמר רבא: שתי תשובות בדבר: חדא: גרף של רעי – מאיס, והאי – לא מאיס. ועוד: גרף של ריעי – מיגלי, והאי מיכסי! אלא אמר רבא: כי הוינן בי רב נחמן הוה מטלטלינן כנונא אגב קיטמא ואף על גב דאיכא עליה שברי עצים. מיתיבי: ושוין שאם יש בה שברי פתילה – שאסור לטלטל! אמר אביי: בגלילא שנו".

ופסק הטור (סימן ש"י): "ואם יש עליו דבר האסור ודבר המותר, כגון: מחתה שיש עליה אפר שמותר לטלטל לכסות בו הרוק, ויש עליה גם שברי עצים שאסור לטלטלן – מותר, וכגון שדבר המותר חשוב מדבר האסור, אבל אם דבר האסור חשוב יותר מדבר המותר – בטל אצלו ואסור לטלטלו".

וביאר הב"י (סימן ש"י) למה מותר לטלטל את הכנונא: "ומה שכתב רבינו (=הטור) וכגון שדבר המותר חשוב מדבר האסור, נראה לי שלמד כן מדאמרינן בגמרא (שם): מיתיבי: ושוין שאם יש בה שברי פתילה שאסור לטלטל, אמר אביי: בגלילא שנו. ופירש רש"י בגלילא שחשובות להם שברי פתילה שאין בגדי פשתן מצויין להם, הילכך לא בטלי ונעשה נר בסיס להם. וכתבו התוספות (שם ד"ה "בגלילא") דאין נראה לרבינו תם, אלא הכי פירושו בגלילא שנו שהיה להם רוב שמן ולהכי לא בטלי שברי פתילה אגב שמן, עכ"ל. ודברי רבינו (=הטור) כפירוש רבינו תם". כלומר שלדעת רש"י מה שקובע אם מותר לטלטל זה אם החפץ האסור חשוב – אז הוא לא מתבטל, ואם הוא לא חשוב – הוא מתבטל ומותר לטלטלו אגב ההיתר, ולדעת תוס' זה תלוי אם ההיתר יותר חשוב מהאיסור. וע"ז כתב הב"י שדברי הטור הם כדברי ר"ת.

וכתב עוד הב"י: "והר"ן (כ"א ע"ב דבור ראשון) כתב פירוש אחר בשם הרמב"ן (מ"ז ע"א ד"ה מחתה) שאפילו באפר שאינו ראוי – שרי, והכי קאמר: מטלטלין כנונא אגב קיטמיה, כלומר שאף על פי שהאפר אינו ראוי ואיכא נמי בתוך הכנונא דבר אחר שאינו ראוי לטלטל, דהיינו שברי עצים, אפילו הכי כיון שהמחתה מותרת לטלטלה מפני שהיא ראויה לתשמיש – אין אוסרין אותה מפני אפר ושברי עצים שבה, משום דהנהו מילי טפלים הם לכלי ובטלי אגבה ולא הויא מחתה לדידהו בסיס לדבר האסור". והטעם הוא – כיון שהכלי חשוב יותר וממילא לא מתבטל לקיטמא. לפ"ז אם אדם הניח קליפות על הצלחת, הדין שמותר לטלטלה כיון שמתבטלות לגבי הצלחת. וכתב הב"י: "וכתב עליו הר"ן: ולא נראה לי שיהא דעת הרי"ף כן. דלדידן דלא קיימא לן כרבי שמעון במוקצה מחמת איסור, לא משכחת לה שיהא האפר דבר שאינו ניטל ותהיה הכנונא מותרת אלא כשהסיקו גוי בשבת דלא אתקצאי בין השמשות. אי נמי באפר שהוסק מערב שבת אלא שאינו ראוי לטלטלו מפני שנפלו עליו מים וכיוצא בו, וכל כיוצא בזה היה לו להרי"ף לפרש, עכ"ל וכו'". כלומר שדעת הרי"ף שאע"פ שהכלי חשוב מדבר האיסור המונח עליו – הוא נעשה בסיס לו, כיון שבא לשמשו, שאם לא כן היה לו לפרש.

דעת הרמב"ם (הלכות שבת פרק כ"ו הלכה י"ג): "כל דבר מטונף, כגון: רעי וקיא וצואה וכיוצא בהן, אם היו בחצר שיושבין בה – מותר להוציאן לאשפה או לבית הכסא, וזה הוא הנקרא גרף של רעי. ואם היו בחצר אחרת – כופין עליהן כלי כדי שלא יצא הקטן ויתלכלך בהן. רוק שעל הקרקע – דורסו לפי תומו והולך. ומטלטלין כנונא מפני אפרו אף על פי שיש עליו שברי עצים, מפני שהוא כגרף של רעי". והראב"ד הקשה, וז"ל: "ומטלטלין כנונא מפני עפרו אע"פ שיש עליו שברי עצים מפני שהוא כגרף של רעי, אמר אברהם – אינו תופס דרך הגמרא כלל, והגמרא (שבת מ"ז) שהאפר מוכן הוא שיהיה בו מקצת אפר שהוסק מערב שבת, ומקצת שהוסק בשבת וכלי שנעשה בסיס לאיסור ולהיתר – מותר לטלטלו". כלומר מהא דהגמ' אמרה: "אלא אמר רבא" משמע, שדברי אביי שהוא משום גרף של רעי נדחה.

ותירץ המגיד משנה (שם): "מטלטלין כנונא מפני אפרו אף על פי שיש עליה שברי עצים מפני שהוא כגרף של רעי. דין זה סוף כירה (שבת מ"ז) ואיני יודע לתרץ הסוגיא אשר שם לפי מ"ש רבינו מפני שהוא כגרף של רעי אא"כ נאמר דה"פ: אלא אמר רבא במחתא באפרא ליכא משום גרף של רעי משום דמיכסי, והוא עיקר הטעם, אבל בכנונא שהוא כלי שעושין אותו להתחמם בו והוא מגולה הרי הוא כגרף של רעי ומטלטלין אותו. וכבר הושג רבינו מזה ואיני יודע לו תירוץ אחר. וגם זה דחוק ונראה שעקר הנוסחא ראויה להיות בספריו: מפני שראוי לגרף של רעי, כלומר האפר שהזכיר ראוי לכסות גרף של רעי ונמצא הכנונא בסיס לאפר שמותר בטלטול ולעצים שאסורין, ובסיס לדבר המותר והאסור – מותר לטלטלו, וכן פירשו ז"ל. אי נמי משום דשברי עצים לא חשיבי ובטלי, וכן עיקר, דכל דחשיב אף על פי שיש עמו דבר המותר – לא בטיל ואסור לטלטלו", וכתב עליו הב"י (שם): "ונדחק הרב המגיד בפירוש ההלכה לדעתו".

וראה בב"ח שם שהקשה על הטור, וז"ל: "איכא להקשות דבכלכלה מלאה פירות והאבן בתוכה, דהוה ליה דבר המותר ודבר האסור, ואפילו הכי כתב רבינו דאם הם פירות שאינן נפסדין דצריך לנערם כדי שינער גם האבן ולא יטלנה עמה, והכא מתיר בסתם. ואף על פי דהרא"ש בתשובה כתב דבאפר נמי אי אפשר דשדי ליה מכנונא ואחר כך ליטול האפר ולהניח שברי עצים ופחמים קטנים, דאי אפשר ליטול האפר מבלעדם, והביאו ב"י, דאכתי בדברי רבינו קשה דמתיר בסתם בכל דבר, והוה ליה לחלק ולפרש דדוקא בדאי אפשר להשליך האיסור לחוץ, אבל בדאפשר – צריך לנערו לאיסור ולהשליכו לחוץ. ולכן נראה לפע"ד דדוקא באבן דלא חשיב כלום אמרינן דאין לטלטלו עם הפירות לכתחילה היכא דאפשר לנערו ולהשליכו לחוץ, אבל שאר דבר איסור, כגון מחתה שיש עליה אפר שהוא מותר ושברי עצים אף על פי דאפר חשיב טפי משברי עצים מכל מקום גם שברי עצים הם חשובים דראויין להסקה, לא החמירו עליו לנערן ולהשליכן כיון דאית בהו הפסד ממון, דכשמשליכן לחוץ ילכו לאיבוד, הילכך לא החמירו עליו, כיון דמדינא ליכא איסורא, והוא הדין כל כיוצא בזה היכא דאיכא בדבר האיסור הפסד ממון – לא החמירו עליו להשליכו לאיבוד, מה שאין כן אבן דלא חשיב כלל – החמירו עליו להשליכו…".

וביאר הב"י בשם הרא"ש בתשובה (כלל כ"ב סי' ח' דרך הג') שהטעם שאם דבר ההיתר חשוב יותר מדבר האיסור, מותר לטלטל את הבסיס אע"פ שלגבי כלכלת פירות ואבן בתוכה הדין שצריך לנער את הכלכלה עד שהאבן תיפול, שאני הכא שבכנונא הניעור לא יעזור כיון שלא יכול לנער את שברי העיצים לבד ללא שיפול עימם גם האפר, ואף אם ישליכם יחד, לא יוכל ליטול שוב את האפר בלבד.

והשו"ע (שם סעי' ח') פסק כדברי הרא"ש, וז"ל: "כלי שיש עליו דבר האסור ודבר המותר – מותר לטלטלו, כגון: מחתה שיש עליה מבע"י אפר שמותר לטלטלו לכסות בו רוק או צואה, ויש עליה ג"כ שברי עצים שהם אסורים בטלטול – מותר לטלטל מחתה כמו שהיא; וכגון שדבר המותר חשוב מדבר האסור; אבל אם דבר האסור חשוב יותר מדבר המותר – בטל אצלו ואסור לטלטלו. וטעם היתר טלטול זה משום דלא אפשר למינקט קיטמא לחודיה אפילו אי שדי ליה מהמחתה, או אם צריך למקום המחתה (כמו שנתבאר לעיל סי' ש"ט); ואם אינו צריך אלא לגוף המחתה – לא יטלטלנה כמו שהיא, אלא ינער האפר ושברי העצים במקומם ויטול המחתה. הגה: וכן אם יוכל לנער האיסור לחוד – ינערנו ולא יטלטלנו עם ההיתר". ובמשנ"ב שם (ס"ק ל"ו) ובכה"ח (ס"ק נ"ח) פסקו את דברי הב"ח, שאם המוקצה יפסד בניעור – יכול לטלטלו עם הבסיס אגב ההיתר, וכיון דהוי מילתא דרבנן יש להקל במקום הפסד לטלטלו אגב דבר אחר. [וכל הדינים שכתבנו כאן מיירי בשני החפצים (איסור והיתר) שהיו על הבסיס כל משך בין השמשות, כמו שכתבנו בפנים, סי' ש"י סעיף ח' בדברי הרמ"א, ומשנ"ב ס"ק ל"ז וכה"ח ס"ק נ"ט. אבל אם המוקצה לבד היה מונח על הבסיס כל בין השמשות, הבסיס נאסר לכל השבת, ולא מועיל לשים דבר חשוב שאינו מוקצה על הבסיס לאחר מכן. אולם, אם המוקצה לא היה על הבסיס בבין השמשות, והושם על הבסיס במשך השבת, אין הבסיס נאסר לכל השבת אבל אסור לטלטלו כל זמן שהמוקצה עליו, ואם אי אפשר לנער את המוקצה, אז אפשר לשים עליו דבר היתר שהוא יותר חשוב ולטלטל את הכל ביחד, משנ"ב וכה"ח שם.]

[27] משנ"ב (סי' ש"י ס"ק ל"ג), כה"ח שם (ס"ק נ"ג).

[28] כתב הבא"ח (ש"ש פרשת ויגש סעי' י"ב): "תיבה של חפצים שיש בה חפצים שהם דבר המותר ויש בה מעות ג"כ, אם המעות עיקר, שהם חשובים אצלו יותר מן החפצים המונחים שם – אסור לטלטל התיבה, וה"ה אם היה חשיבות האסור והמותר אפילו בשוה במשקל אחד – ג"כ אסור לטלטל התיבה, אבל אם חשיבות ההיתר אצלו יותר – מותר לטלטל התיבה ואזלינן בזה בתר דידיה. ודבר שאינו חשוב אצלו, אף על גב דלגבי אחרים חשוב – לא מקרי חשוב, ועיין חיי אדם כלל ס"ז סעיף א' וסעיף ח', יע"ש". וכן כתב המשנ"ב (סי' ש"י ס"ק ל"ג), וז"ל: "כתבו הפוסקים דאם לכל העולם ההיתר חשוב יותר ולדידיה אינו חשוב – אזלינן בתר דידיה, וה"ה איפכא", וכן כתב כה"ח (שם ס"ק ד"ן).

[29] ראה בב"י (סי' רע"ט), וז"ל: "וז"ל הריב"ש בתשובה: ועל זה סמכו אותם המניחים מעט לחם בנר מערב שבת, ולדבריהם גם בעוד שהנר דולק היה מותר לטלטלו, שאם לא כן אף לאחר שיכבה יהיה אסור מגו דאיתקצאי לבין השמשות. מכל מקום צריך שיהא הלחם יותר חשוב מן השמן ולא יספיק מעט לחם, כי בכל דבר הנעשה בסיס לדבר המותר ולדבר האסור אין מותר לטלטלו אלא אם כן הדבר המותר חשוב יותר מהדבר האסור, כדאמרינן בפרק כירה (שם) גבי כנונא אגב קיטמיה. ועוד שאפילו היה נותן בה דבר חשוב עדיין אין היתר זה ברור לפי שהשמן שבנר חשוב לו לעולם יותר מהדבר המותר שנותן בו, לפי שהוא צריך לו עתה בעוד שהוא דולק". ובביאור הדברים כתבו הט"ז (שם ס"ק ד') והמג"א (שם ס"ק ה') שדבר שצריך לו עתה חשוב יותר, וכ"כ כה"ח (סי' רע"ט ס"ק י"ד). ובפמ"ג (א"א סי' רע"ז ס"ק ח'), ז"ל: "בסיס להיתר ואיסור כשהיתר חשוב יותר לדידיה עכשיו כמו הככרות". וכתב המשנ"ב (סי' רע"ז ס"ק י"ח): "ואם היה מונח על השולחן בין השמשות גם ככרות ושאר דברים שצריך לשבת, פשיטא דהם חשובים יותר מן הנר, דהיינו מן שלהבת הנר הדולקת ונעשה בסיס לגבייהו, וכמו שכתוב סי' ש"י סעי' ח', דהיכי דהוא בסיס להיתר ולאיסור וההיתר חשוב יותר דהוא בטיל לגבי ההיתר ושרי לכולי עלמא לנער… ואם צריך למקום שעומד השלחן להושיב שם איזה דבר – רשאי לטלטל השלחן ואפילו בעוד שהנרות דולקות עליו, כיון שהיה מונח עליו הלחם הצריך לשבת לא נעשה בסיס לאיסור". וא"כ נעשה בסיס לדבר ההיתר.

[30] אפילו הניחו על מנת שיישארו שם כל זמן "בין השמשות".

[31] כתב השו"ע (סי' ש"ט סעי' ג'): "כלכלה מלאה פירות ואבן בתוכה, אם הם פירות רטובים, כגון: תאנים וענבים – יטול אותה כמו שהיא; שאם ינער הפירות מתוכה, יפסדו. אבל אם הם פירות שאינם נפסדים – ינערם וינער גם האבן עמהם ולא יטלנה עמהם. וה"מ כשא"צ אלא לפירות או לכלכלה; אבל אם היה צריך למקום הכלכלה – מטלטלה כמות שהיא". וכתב הרמ"א (סי' ש"י סעי' ח'): "וכן אם יכול לנער האסור לחוד – ינערנו ולא יטלטלנו עם ההיתר". וכתב המשנ"ב (סי' ש"ט  ס"ק ט'): "אף שיש אבן בתוכה, דנעשית הכלכלה בסיס לאיסור ולהיתר וההיתר חשוב יותר ובטל האיסור לגבה, והוי כאלו אינו בסיס רק להיתר. ואף על גב דממילא מיטלטל גם האבן – שרי לטלטל הכלכלה ולהגיע למקום שירצה, ואין צריך ללקט הפירות מתוך הסל בידו, פן יפלו לארץ, אבל אם הפירות מונחים בסלים קטנים תוך הכלכלה – יטלם בידו מתוך הכלכלה". ועוד כתב (שם בס"ק י'): "כיון שיוכל באיזה עצה לתקן שלא יטלטל האבן, לא הקילו בזה אף שהוא בסיס לאיסור ולהיתר" וכו', וראה בכה"ח (שם ס"ק ח"י).

וראה במשנ"ב שם (ס"ק י"א) שכתב לגבי ניעור הפירות: "אך יזהר שלא יתפזרו אחת הנה ואחת הנה, דאל"ה אסור ללקט אותם ולהניחם אח"כ בתוך הכלכלה משום עובדא דחול, וכמבואר לקמן בסוף סימן של"ה [תו"ש]" וראה בהרחבה במאמר מרדכי הלכות שבת חלק ה' פרק "מלאכת מעמר".

[32] ראה בפמ"ג (סי' ש"ח משב"ז ס"ק ד') שנסתפק האם אומרים בסיס גם אם מונח עליו כלי שמלאכתו לאיסור. וראה בתהלה לדוד (שם ס"ק א', ושם סי' ש"י ס"ק ז') שהוכיח שהכלי נעשה בסיס ואסור לטלטלו אא"כ לצורך גופו או מקומו. וכן כתב ערוך השולחן (סי' ש"י סעי' ט').

[33] לכן לא יהא הבסיס חמור יותר מהמוקצה, וכשם שמותר לטלטל את הפטיש או הצבת לצורך גופו ומקומו, כך יהא מותר לפתוח את המגירה לצורך.

[34] ראה שו"ע (סי' ש"ט סעי' ג'-ד') שלכתחילה אין לטלטל בסיס לדבר איסור והיתר, אם יכול לנער, וראה בשו"ע (סי' רנ"ב סעי' ז') ובמשנ"ב (שם ס"ק נ"ה) שיש למשמש בכליו בערב שבת שמא יש בהם דבר מוקצה. ולכן יש לדאוג מערב שבת להפרידם. אמנם אם שכח ולא הפרידם – דינו כבסיס לדבר האסור ולדבר המותר. וע"כ באופן שעתה מפתח הבית יותר חשוב לו מהמפתח של הרכב, ולא יכול לנער את המפתח של רכב וכדו' – מותר לו לטלטל את הצרור כולו. וראה שו"ע (סי' ש"י סעי' ח').

[35] ראה לעיל מאמר מרדכי הלכות שבת חלק ג' פרק נ"ח סעי' ל'-ל"ב.

[36] ראה לעיל מאמר מרדכי הלכות שבת חלק ג' פרק ס"ט סעי' ט"ו.

[37] יש לחוש שמא יפתח את הכספת וימשמש בכספו, "סחור סחור אמרינן לנזירא, לכרמא לא תקרב" (שבת י"ג ע"א).

[38] כלומר שמא יקרב את השמן אל הפתילה ונמצא מבעיר, או שמא ירחיק את השמן מהפתילה ונמצא מכבה.

[39] כתב השו"ע (סימן רע"ז סעי' ג'): "שכח נר על הטבלא – מנער את הטבלא והוא נופל, אפי' אם הוא דולק, רק שלא יכוין לכבותו. הגה: וטוב לעשותו ע"י אינו יהודי, במקום שאין צריך כל כך (כל בו), ובלבד שיהא נר של שעוה וכיוצא בו, או שלא יהא בו שמן, אבל אם יש בו שמן אי אפשר שלא יקרבנו אל הפתילה ונמצא מבעיר". וכתב הביאור הלכה (שם ד"ה "א"א שלא"): "נקט לשון קצרה, ובאמת יש לסיים: או שירחקנו ונמצא מכבה, וכמו שהביא הרא"ש מהירושלמי. ואף על גב דהוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה, דלא מהני ליה מידי בההוא כבוי דהשמן אזיל לאבוד שנשפך, וכמו שכתב בהגהת מרדכי [ולאפוקי בס"א בנר שמונח אחורי הדלת דהשמן נשאר לו אחר הכבוי], וקי"ל דפטור מחטאת לכולי עלמא, וכמו שכתב בסימן ש"כ במגן אברהם סקכ"א, מ"מ אסורא איכא לרוב הפוסקים". וא"כ כיום דין נר שעווה כדין נר של שמן, כיון שהשעווה נעשית נוזלית ומצטברת בראש הנר.

[40] כתב השו"ע (סי' רע"ט סעי' א'): "נר שהדליקו בו באותה שבת, אף על פי שכבה – אסור לטלטלו. וכן מותר השמן שבנר שהדליקו בו באותה שבת – אסור לטלטלו ולהסתפק ממנו באותה שבת". וביאר המשנ"ב (שם ס"ק א'): "והיינו אפילו לא נשאר בו שמן כלל. והטעם דכיון דביה"ש היה אסור בטלטול, לפי שנעשה הנר והשמן והפתילה בסיס לשלהבת שהוא דבר האסור בטלטול, ומיגו דאיתקצאי לביה"ש – איתקצאי לכולי יומא. וזהו הנקרא בגמרא מוקצה מחמת איסור דקי"ל ביה לאיסורא".

מובא בגמרא (שבת מ"ד ע"א) ששמן שנותר בנר שבת לאחר שכבה, לדעת ת"ק אסור לטלטלו, ולדעת ר' שמעון מותר. ונפסקה הלכה בשו"ע (סי' רע"ט סעי' א') לאסור כיון שבבין השמשות היה מוקצה, ומיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא, עיי"ש במשנ"ב (ס"ק א', ג') ובכה"ח שם (ס"ק ב', ד').

וכתבו התוס' (שם ד"ה "שבנר") שלאחר השבת – מותר להשתמש באותו השמן, כמו בנויי סוכה וכן עצים של הסוכה שמוקצים לכל החג, ואחרי החג מותרים. והקשו: א"כ מדוע מבערים את הנותר של שמן חנוכה מכיון שהוקצה למצוותו, וכלשון השאילתות: "כבה הנר ליל ראשון מוסיף עליו בליל שני ומדליק בו, כבה הנר ליל ח' עושה לו מדורה בפני עצמו מפני שהוקצה למצוותו"? ותירצו שיש חילוק בין שבת לחנוכה, שבשבת מותר מן הדין להשתמש לאורו, אלא שחכמים גזרו שלא יקרא לאור הנר שמא יטה, וכיון שניתקנו נרות שבת ליהנות בהם, ע"כ יושב ומצפה שיכבה לאחר שאין בו שימוש. אבל בנרות חנוכה שאסור ליהנות בהם, וכל ההדלקה היא לשם פרסום הנס "ומשום חביבות המצווה אינו מצפה שיכבה אלא מקצה לגמרי למצווה", וכ"כ הר"ן (שבת דף ט' מדפי הרי"ף) כדברי התוס', מיהו מדברי הר"ן שם משמע שלדברי בעל השאלתות אפי' אם נשאר אחרי חצי שעה שמן, הוא נאסר, עי"ש בד"ה "אי נמי".

[41] בדין פמוטות של שבת אם מותר לטלטלם לאחר שכבו הנרות ע"י תנאי, נחלקו הראשונים: הר"ן (דף כ"א ע"א בדפי הרי"ף) כתב: "והא דמסקינן דנר שהדליקו עליו באותה שבת – אסור, דוקא בשלא התנה עליו, אבל התנה עליו שיטלטלנו לאחר שכבה – שרי לטלטלה משכבה, ואפילו נר גדול, וכן כתב הרמב"ן ז"ל. והביא ראיה מדגרסי' בירושלמי: אם התנה עליו – מותר. מה אנו קיימי' אי כר' מאיר – אפי' התנה אסור, דקסברי התם דלדידיה כל המיוחד לאיסור – אסור, אי כר' יהודה – נר מאוס הוא ואין אדם יכול להתנות על דבר מאוס שלא יהא מוקצה, ואי כר' שמעון – אפי' לא התנה יהא מותר! ופרקי': כר"ש היא, ומיירי בכוס וקערה ועששית דאסירי לר"ש אפילו לאחר שכבו, ואם התנה עליהן – מותר. הלכך לדידן דקי"ל דמוקצה מחמת מיאוס – שרי, בין בנר של חרס בין בנר של מתכת מהני תנאה".

אבל התוס' (שבת מ"ד ע"א ד"ה "שבנר") כתבו דלא מהני תנאי, ואע"פ שבסוכה רעועה מועיל תנאי, היינו משום שיושב ומצפה מתי תיפול, אבל בנר הרי דחייה בידיים לצורך שבת ולכך לא מועיל בו תנאי.

הב"י (סי' רע"ט) הביא את דברי בנו של הרשב"ץ, וז"ל: "ובתשובת בנו של הר"ש בר צמח (עי' שו"ת רשב"ש סי' ת"ז) כתוב שהריב"ש פקפק על הרמב"ן שאין התנאי מועיל בזה, כיון שנאסר בין השמשות נאסר כל היום כולו, אף על פי כן כתב שכיון שהרמב"ן הורה להתיר אין בידו לאסור. ואדוני אבי הרשב"ץ (ח"א סי' קלז) סתר ראיית הריב"ש בטענה חזקה, ואמר שלא אמרו כיון דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא אלא בדבר שהוא מוקצה [מעצמו], כנויי סוכה ועצי סוכה, אבל הנר הלז אינו מוקצה מצד עצמו אלא מצד השלהבת הדולקת בו, ובזה סרה מעל הרמב"ן קושיית המקשה. וזה אינו סותר מה שכתב הרמב"ם שאסור לטלטל נר שהדליקו בו, לפי שדבריו הם אם לא התנה, ודברי הרמב"ן בשהתנה עליו מערב שבת. והסכימו עמו הבאים אחריו, וכן אנו נוהגים בביתינו מימות אדוננו הזקן ז"ל עד עתה", עכ"ל.

וכתב השלטי גיבורים (על הרי"ף שבת דף כ"א בדפי הרי"ף): "התוספות (ד"ה "שבנר") כתבו דאין תנאי מועיל להתיר טלטול נר שהדליקו בו באותה שבת. והרמב"ן (חי' שם מה. ד"ה "וראיתי") והרשב"א (שו"ת חלק ג' סימן רס"ח) כתבו, דתנאי מועיל. ויש צד לומר דגם מחלוקת זו שייך בכלי שנותנים תחת הנר לקבל השמן הנוטף ממנו. וצריך עיון, ובחידושיי הארכתי".

הרי שנחלקו הראשונים בדין נר שכבה אי מהני תנאי מע"ש לטלטלו, דעת הרמב"ן והרשב"א דמהני, והביאו ראיה מהירושלמי לדבריהם, ודעת התוס' דלא מהני.

הר"ן הביא ירושלמי האומר דמהני תנאי, אך בתלמוד בבלי לא מוזכר דמהני תנאי. ואמנם כשיש מחלוקת בין הבבלי לירושלמי, קי"ל דהלכה כבבלי, מ"מ כאשר הבבלי לא גילה דעתו, הלכה כהירושלמי. אך התוספות ס"ל שלפי הבבלי דעת ר' יהודה ור"ש דלא מהני תנאי, עיי"ש.

להלכה נחלקו השו"ע והרמ"א. וז"ל השו"ע (סי' רע"ט סעי' ד'): "אם התנה מע"ש על נר זה שיטלטלנו משיכבה – מותר לטלטלו אחר שכבה" [ומה שכתב בבאר הגולה (שם אות ז') מקור לדברי השו"ע: הרמב"ם ע"פ הירושלמי הוא טעות סופר, וצ"ל: הרמב"ן].

והמשנ"ב (סימן רע"ט ס"ק י"א) הביא את המ"מ שכתב שהטעם דמהני תנאי: "משום דנר עשוי להכבות משום הכי מהני ביה תנאי, אבל בשאר בסיס לדבר האסור אף לדעה ראשונה (השו"ע) לא מהני תנאי להתנות כשיסתלק הדבר איסור מן הבסיס שיהא מותר להשתמש".

וראה עוד מה שכתבנו להלן (הערה מ"ב) לדון בדברי הברכי יוסף שמועיל להתנות לכל השנה כולה.

ויש להעיר שהשו"ע פסק (סי' רע"ט סעיף א'): "מותר השמן שבנר שהדליקו בו באותה שבת – אסור לטלטלו ולהסתפק ממנו באותה שבת". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ב'): "וה"ה מותר הנר העשוי מחלב ושעוה שהדליקו בו באותה שבת וכבה [אחרונים]". והטעם ביאר המשנ"ב דכיון שבבין השמשות אסור היה להסתפק מהשמן והשעווה אז הוי מוקצה לכל השבת. וא"כ לפ"ז בפמוט שמלוכלך בטיפות שעוה לא יועיל תנאי, כיון שהשעווה הוא אסור מחמת עצמו ולא מדין בסיס, וצ"ל שכאשר מדליק את הנר הוי כאילו התנה שהשעווה שמטפטף מהנר אינו מוקצה למצוותו כיון שאינם ראויים להדלקה.

והרמ"א כתב: "ויש אומרים דלא מהני תנאי, וכן נוהגין במדינות אלו. ודין התנאי עיין לקמן סי' תרל"ח. ונוהגין לטלטלו על ידי אינו יהודי ואין בזה משום איסור אמירה לאינו יהודי, הואיל והמנהג כך הוי כאילו התנה עליו מתחלה ושרי כנ"ל".

ויש להבין את דברי הרמ"א דאם ס"ל דלא מהני תנאי, אם כן מדוע כתב שנהגו לטלטל את הנר על ידי גוי כיון דהוי כאילו התנה, הרי לא מהני תנאי כדעת התוס'? אלא צריך לומר דגם הרמ"א ס"ל כדעת הרשב"א והרמב"ן דמהני תנאי אלא כיון שאין בקיאים כ"כ, ועוד כיון שיש מחמירים לכן עדיף שיעשה זאת ע"י גוי, ראה משנ"ב (שם ס"ק י"ד, סי' רע"ז ס"ק י"ח).

מיהו בפמוטות בימינו שיש בהם חריצים לכאורה אין נ"מ אם הדליק בהם בערב שבת או שעשה עליהם תנאי, בכל גוונא אין לטלטלם, כיון דגזרו על מנורות עם חריצים אטו מנורות של פרקים, וכפי שפסק השו"ע (סי' רע"ט סעי' ז'): "מנורה, בין גדולה בין קטנה, אם היא של פרקים – אין מטלטלין אותה, דחיישינן  שמא תפול ותתפרק ויחזירנה ונמצא עושה כלי; ואפילו אם אינה של פרקים אלא יש בה חריצים סביב  ודומה לשל פרקים – אסור לטלטלה". מיהו למעשה כיום רבים מהפמוטות אינם של פרקים וגם אלו שעשויים פרקים הם מחוברים באופן חזק מאוד כך שגם אם הם נופלים אינם מתפרקים וע"כ אין בהם חשש שמא יתקע ואין לאסור משום חשש לגזירה אטו מנורות של פרקים (וראה בהרחבה מש"כ בפרק שמא יתקע הערה ג').

[42] כתב הברכי יוסף (סי' רע"ט אות ג'), וז"ל: "ושמעתי שיועיל התנאי לכל השנה כולה. מז"ה מהר"א אזולאי זלה"ה בהגהותיו כ"י", ע"כ. והביאו בכה"ח (סי' רע"ט ס"ק ט"ו). ויש להבין כיצד יועיל תנאי פעם בשנה, הרי זה מוקצה וכל פעם ופעם צריך לגלות שדעתו להשתמש במה שישאר מהנר, ובנוי סוכה לא מצינו שיועיל תנאי לכל השנים. ואפשר שלפי דברי התשב"ץ (ראה לעיל הערה מ"א), שחילק בין אם המוקצה מחמת עצמו או מחמת דבר אחר, ניתן יותר להבין שיועיל תנאי לכל השנה, כיון דהוי רק בסיס למוקצה.

[43] כתב השו"ע (סי' רע"ז סעי' ג'): "אם הניחו עליה מדעת – אסור לנערה שהרי הטבלא היא בסיס (פי' דבר הנושא דבר אחר, תרגום ואת כנו: וית בסיסיה), לדבר האיסור", וכתב המשנ"ב (סי' רע"ז ס"ק י"ח): "ואם היה מונח על השלחן בין השמשות גם ככרות ושאר דברים שצריך לשבת, פשיטא דהם חשובים יותר מן הנר, דהיינו מן שלהבת הנר הדולקת ונעשה בסיס לגבייהו, וכמו שכתוב בסימן ש"י ס"ח, דהיכי דהוא בסיס להיתר ולאיסור וההיתר חשיב יותר דהוא בטיל לגבי ההיתר, ושרי לכו"ע לנער. ואם א"א לנער במקום זה משום פסידא, דהיינו שיפסיד איזה דבר ע"י הפלת הנר במקום זה – רשאי לטלטל השלחן למקום אחר ולנערו שם. ואם צריך למקום שעומד השלחן להושיב שם איזה דבר – רשאי לטלטל השלחן ואפילו בעוד שהנרות דולקות עליו, כיון שהיה מונח עליו הלחם הצריך לשבת לא נעשה בסיס לאיסור. ומזה נובע המנהג שהנשים נזהרות ליתן ככר הצריך לשבת על השלחן קודם הדלקת הנרות, ומנהג נכון הוא כדי שיהא מותר לטלטל את השלחן כשיהיה צריך לו. ורק אם הנר הוא של שמן יזהר מאד לטלטל השלחן בנחת כדי שלא יבא לקרב השמן להפתילה או לרחק. ועיין בפמ"ג שמצדד לומר דלאחר שכבו הנרות – אינו רשאי לטלטל השלחן עם המנורה שעליה, דהא יכול לנערה מתחלה, והוא שהיתה של מתכות וליכא פסידא בניעורה", וכן כתב כה"ח (שם ס"ק טו"ב). וכתב עוד שם: "ואף לאחר שסלקו הלחם ממנו – לא נעשה בסיס לדבר האיסור, כיון שהיה מונח עליו בערב שבת".

[44] אם הניח עליהם דבר היתר, כתב הטור (סי' שי"א): "אבל כל שאר דברים האסורין לטלטל – לא התירו ע"י ככר או תינוק, הלכך אותם שמטלטלין מנורה שהדליקו עליה בשבת ע"י ככר או תינוק – לא יפה הם עושים", משמע שלא טוב הם נוהגים אבל אין איסור. וכתב הב"י (שם): "ומה שכתב רבינו: אבל כל שאר דברים האסורים לטלטל לא התירו על ידי ככר או תינוק, הכי אסיק רב אשי בפרק נוטל (קמב ע"ב): לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד. וכבר כתבתי בסימן ש"ח (עמ' קצב ד"ה גרעיני וד"ה וכתב) טעם למה התירו לטלטל גרעיני תמרה אגב ריפתא, ולמה יש אומרים דכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו מחמה לצל על ידי ככר או תינוק (עמ' קפד ד"ה כתב הרא"ש בתשובה)". ומ"ש: 'הילכך אותם שמטלטלים מנורה שהדליקו עליה בשבת' וכו', כן כתב שם הרא"ש (סי' ב) בשם רבינו ניסים (גאון, מהדו' מק"נ פ"א עמ' מו), וכבר נתבאר משפטם בסימן רע"ט (עמ' ק"ו ב"י ד"ה וכתב עוד)".

וכתב בשו"ע (סי' רע"ט ס"ג): "לטלטל נר על ידי שנותנין עליו לחם בשבת – אסור. ואם נתן עליו הלחם מבעוד יום – יש מי שמתיר לטלטלו בשבת ע"י לחם זה, ואין לסמוך עליו".

ויש לדון אם ישים טבעת יהלום שהיא יותר חשובה האם יהיה מותר לטלטל על ידי זה את המנורה.

כתב המג"א (שם סק"ה): "על ידי לחם זה. דהוי הנר בסיס לדבר האסור ולהיתר, כמ"ש ססי' ש"י, ואם כן אפילו בשעה שהוא דולק היה מותר לטלטלו, מכל מקום צריך שיהא הלחם חשוב יותר מהשמן, ועוד שאפילו היה נותן בה דבר חשוב, עדיין אין היתר זה ברור, לפי שהשמן שבנר חשוב לו לעולם יותר מהדבר שנותן בו לפי שהוא צריך לו עתה בעוד שהוא דולק, ואם כן אף לאחר שכבה – אסור. אלא שי"ל שהרי זה כאלו התנה וכמ"ש ס"ד (ב"י ריב"ש). וצ"ע דהא השמן עצמו אינו אסור אלא משום דהוי בסיס להשלהבת, וצריך לומר דהכי קאמר דהשלהבת הוא חשוב. וז"ל רש"י דף מ"ז, דבכי האי מוקצה מודה ר"ש דהכלי טפל להשלהבת, עכ"ל. וע"ש בתוספות כלומר דידוע דהמנורה טפל להשלהבת ועשויה לכך ולא עשוי ללחם, ולכך לא מהני לחם, ועמ"ש סי' רע"ז ס"ג".

ובט"ז (שם סק"ד) כתב: "יש מי שמתיר לטלטלו כו'. משום דהנר הוה בסיס גם לדבר ההיתר, ואין לסמוך עליו, שהשמן שבנר חשיב יותר עליו מן הלחם לפי שצריך לו, ואם כן בטל דבר ההיתר נגד האיסור של הנר והוי בסיס לאיסור לחוד, ועמ"ש בסעי' הקודם".

א"כ יצא נפק"מ בין השיטות, שלדעת הט"ז – מותר לטלטל אם יניח שם טבעת, ולדעת המג"א – לא.

וכדברי המג"א כתב המשנ"ב (שם סק"י), וז"ל : "הלחם – היינו אם הלחם הוא חשיב אצלו יותר מהשמן. וה"ה אם מניח שאר דבר חשוב, דאז אמרינן כיון דהנר נעשה בסיס לאיסור דהוא השמן, ולהיתר, וההיתר חשוב טפי ולכך שרי, כמ"ש סימן ש"י. ומ"מ סיים המחבר שאין לסמוך ע"ז, והטעם דכיון דהמנורה עיקר עשייתה בשביל השלהבת לכן נעשית תמיד טפל ובסיס להשלהבת ולא ללחם ושארי דברים אחרים אף שהם חשובים יותר [מ"א]". וכן כתב כה"ח שם (ס"ק י"ד). ולכן לא מהני להניח את החלות על הפמוטות, כיון שהפמוטות משמשים את השלהבת, ולכך הם חשובים יותר מהחלות, אבל אם שם את החלות על המגש מע"ש – מהני, כיון שהמגש משמש גם את החלות.

[45] ראה בשו"ע (סי' ש"י סעי' ו').

[46] במשנה (שבת מ"ב ע"ב) נאמר: "אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן, ואם נתנוה מבעוד יום – מותר. ואין ניאותין ממנו, לפי שאינו מן המוכן". ובטעם האיסור נחלקו רש"י ותוספות.

רש"י כתב, וז"ל: "אין נותנין – בשבת. כלי תחת הנר – לקבל בו שמן המטפטף, משום דשמן מוקצה הוא, וקסבר אין כלי ניטל בשבת אלא לצורך דבר הניטל, אי נמי קסבר: אסור לבטל כלי מהיכנו, להושיב כלי במקום שלא יוכל עוד ליטלו משם, דהוי כקובע לו מקום ומחברו בטיט ודמי למלאכה, וכלי זה משיפול בו השמן המוקצה – יהא אסור לטלטלו".

אבל התוספות (מ"ג ע"א ד"ה "דמבטל") הביאו פירוש נוסף של רש"י משום סותר, וז"ל: "בפרק בתרא פירש בקונטרס דאסור משום דמתחזי כסותר, וכאן פירש דחשיב כאלו מחברו שם בטיט". כלומר, שההגדרה של מבטל כלי מהיכנו היא כיון שהיה מוכן לשימוש היתר, והוא מבטלו משימוש היתר ואוסרו מכאן והלאה בשבת. נמצא שיש שתי הגדרות שונות: האחת – דהוי כאילו בנה את הכלי בשבת כאילו חיברו בטיט, והשנייה – דהוי כאילו סותר את הכלי כיון שמשנה אותו מתשמישו, ולא יכול להזיזו ממקומו ולהשתמש בו. ומזה למדו שאם יש לפניו כלי ריק – אסור להניח בו קליפות של ביצה שאינן עומדות למאכל בעלי חיים המצויים, כיון שהוא מבטל כלי מהיכנו, אא"כ הניח שם חתיכת לחם לפני ששם את הקליפות, או אפי' הניח שם מאכל העומד למאכל בעלי חיים המצויים (כלומר שנותנים אותו לבע"ח המצויים) (מיהו נחלקו הפוסקים אם מועיל להתיר את הטלטול ע"י שיניח מעט לחם וכדו' אחרי שהניח את הקליפות בכלי, ויתבאר לקמן).

וכתב הרמב"ם (פרק כ"ה מהלכות שבת הלכה כ"ג), וז"ל: "אסור לבטל כלי מהיכנו מפני שהוא כסותר. כיצד? לא יתן כלי תחת הנר בשבת לקבל את השמן הנוטף, שהשמן שבנר אסור לטלטלו, וכשיפול לכלי יאסר בטלטול הכלי שהיה מותר, וכן כל כיוצא בזה".

ובשו"ע (סי' ש"י סעי' ו') כתב: "כל דבר שאסור לטלטלו – אסור ליתן תחתיו כלי כדי שיפול לתוכו, מפני שאוסר הכלי בטלטול ונמצא מבטל כלי מהיכנו".

[47] כתב השו"ע (סי' רס"ה סעי' ג'): "אין נותנין כלי בשבת תחת הנר לקבל שמן הנוטף, מפני שהוא מבטל כלי מהיכנו; ומותר ליתנו מבע"י, והשמן הנוטף אסור להסתפק ממנו בשבת". וראה במשנ"ב (שם ס"ק ז'): "ואם לא נטף לתוכו שמן כלל לא נאסר הכלי לטלטל במחשבה בעלמא. ובאליה רבה כתב דאם נטף שמן לתוכה מבעוד יום מתקיים מחשבתו שחשב עליה ומקרי על ידי זה כלי שמלאכתו לאיסור אף אם אח"כ נשפך השמן וכמו אם הניח מעות על הכלי מבעוד יום אף שנטלו מבעוד יום מכל מקום הוי מיוחד לאיסור והוי מוקצה ועיין בפמ"ג" וראה לעיל הערה י"ג. ועיין עוד בהערה הקודמת.

[48] ראה בהרחבה בפרק ע"ז "מוקצה מחמת גופו" סעי' מ'.

[49] עיין באורך בהערה נ"א. כתב הבא"ח (ש"ש פרשת מקץ סעי' ט"ז): "כל דבר שאסור לטלטלו – אסור ליתנו בתוך כלי, משום דהוי מבטל כלי מהיכנו, ולכן אסור להניח כלי על השלחן כדי להניח בו קליפי ביצים או קליפי אגוזים וכיוצא שאין ראויים למאכל אדם. ודוקא אם כלי זה הוא ריקן שאין בו דבר הראוי למאכל אדם".

יש שהקשו על הבא"ח שאוסר הנחת כלי ע"מ לתת בו קליפות ומביאים את דברי הב"י (סימן רס"ה), וז"ל: "כתוב בהגהות אשר"י (פ"ג סי' י"ח) דמותר לתת כלי תחת נר של שעווה, דכיון דאפשר לנער האיסור מתוך הכלי, לא חשיב מבטל כלי מהיכנו, ולא דמי לשמן שאינו רוצה לנערו ולהפסידו, משום הכי הוי מבטל כלי מהיכנו, אבל האי נר ודאי ינער קודם שיאחז האור בכלי". והביאו המשנ"ב (סי' רס"ה ס"ק ה') וז"ל: "אסור לשים כלי לקבל שמן – אבל מותר לתת תחת נר של שעוה או של חלב שחושש שמא יפול וידליק מה שתחתיו ומניח שם כלי שיפול על הכלי, ומטעם דכיון דאפשר לנער מיד האיסור מתוך הכלי, כמש"כ סימן רע"ז, לא חשיב מבטל כלי מהיכנו, ולא דמי לשמן שאינו רוצה לנערו ולהפסידו". כלומר, יש חילוק בין שמן שרוצה שיתקבל בתוך הכלי וניחא לו בכך ולכן אסור לשים תחתו כלי, לבין חלב ושעוה שהוא לא רוצה שיהיו בכלי רק שאינו חפץ שילכלכו שם וממילא ינערו אח"כ. ולכן מותר להניח כלי מתחת למקום המתקבל שם שעוה, ואין זה נקרא מבטל כלי מהיכנו. וא"כ לפ"ז יקשה לכאורה על הבא"ח מדוע אסר לשים את הקליפות לתוך הכלי, הרי יכול לנער אותם, שהרי הם פסולת ולא ניחא לו לאדם בשימורם?

אמנם למרות שהב"י הביא חילוק זה של ההגהות אשר"י, מ"מ לא פסקו בשו"ע. וגם בב"י מבואר דלא ס"ל את דברי ההגהות אשר"י להלכה, משום שכתב שדברי ההגהות אשר"י תלויים במחלוקת האם דין בסיס לדבר האסור הוא דוקא כאשר מניח את המוקצה בערב שבת על מנת שיהא על ההיתר כל השבת או אפילו אם הניח מדעתו רק לחלק מהשבת. ונחלקו בזה הראשונים, וז"ל הב"י: "וצריך לומר דסבירא ליה כדעת בעל התרומות (סי' רנ"ד ד"ה "פרק הנוטל") שכתב רבינו בסימן ש"ט (עמ' קצט) דלא מיקרי מניח אפילו הניח האיסור מדעתו אלא אם כן דעתו שישארו שם כל השבת, אבל אם היה דעתו ליטלם בשבת הוי שוכח ושרי לנער אבן שעל פי חבית ומעות שעל הכר, דאילו לדעת מי שחולק עליו כל שהניח דבר האסור מדעתו מיקרי מניח ונעשה כלי בסיס לדבר האסור ואסור לנערו. וכבר הזכיר הר"ן סברא זו בריש פרק מי שהחשיך (ס"ו ע"ב ד"ה "דאי בעי") בשם הרז"ה (שם) וכתב (הר"ן שם ד"ה "ואחרים") שיש חולקין ואומרים דכשם שאסור לבטל כלי מהיכנו לכל היום הכי נמי אסור לבטלו למקצתו של יום".

ואכן השו"ע (סי' ש"ט סעי' ד') מביא מחלוקת זו, וז"ל: "שכח אבן ע"פ חבית, או מעות על הכר – מטה חבית על צדה והאבן נופלת, ומנער הכר והמעות נופלים; ואם היתה החבית בין החביות, בענין שאינו יכול להטות אותה במקומה – יכול להגביה כמו שהיא עם האבן למקום אחר להטותה שם כדי שיפול מעליה. ואם הניחם עליה מדעתו, על דעת שישארו שם בכניסת השבת – אסור להטות ולנער. וי"א דאפילו הניחם שם ע"ד שישארו שם בכניסת השבת כדי שיטלם בשבת – מותר להטות ולנער בשבת; ולא אסרו אלא במניחם על דעת שישארו שם כל השבת". נמצא שהשו"ע סובר בסתם שאף אם הניח מדעת בערב שבת שיוציאם במהלך השבת הוי מוקצה, וקי"ל ש"סתם ויש – הלכה כסתם". ולדעה זו לא ס"ל את דעת ההגהות אשר"י ויהא אסור להניח כלי אף לקבל את השעוה והחלב אפילו שיכול לנערם. ונמצא לפ"ז מבוארים דברי הבא"ח שאסור ליתן את הקליפות לתוך כלי משום מבטל כלי מהיכנו.

[50] מאמר מרדכי (כרמי – סי' רס"ה ס"ק ב).

[51] בגמ' (שבת קמ"ג ע"א) בשבת: "תנן, בית שמאי אומרים: מעבירין מעל השולחן עצמות וקליפין. ובית הלל אומרים: מסלק את הטבלא כולה ומנערה". ובגמ' שם: "אמר רב נחמן: אנו אין לנו אלא בית שמאי כרבי יהודה, ובית הלל כרבי שמעון". ופירש רש"י שם: "אין אנו סומכין על משנתינו כמות שהיא שנויה אלא מוחלפת השיטה, ובית שמאי כרבי יהודה ובית הלל כרבי שמעון".

ונחלקו הראשונים באלו עצמות איירי. דעת רש"י שם (ד"ה "עצמות"), שמדובר אפי' בעצמות שאינם ראויות למאכל בהמה. אבל דעת התוספות (שם ד"ה "עצמות וקליפין") שמדובר בעצמות שלכל הפחות ראויין למאכל בהמה. וכן כתבו הרי"ף (נ"ט ע"ב) והרא"ש (שם פרק כ"א סי' ב') והר"ן (שם ד"ה "מתני'") והרמב"ם (פרק כ"ו הל' ט"ז).

ומרן בשו"ע (סי' ש"ח סעי' כ"ז) כתב, וז"ל: "עצמות שראויים לכלבים, וקליפים שראוים למאכל בהמה, ופרורים שאין בהם כזית – מותר להעבירם מעל השלחן; אבל אם אין הקליפים ראוים למאכל בהמה – אסור לטלטלם, אלא מנער את הטבלא והם נופלים. ואם יש פת על השלחן – מותר להגביה הטבלה ולטלטלה עם הקליפים שאינם מאכל בהמה, שהם בטלים אגב הפת".

לכן, יכול להניח את הקליפות בצלחת, אך יזהר להניח בתוכה קודם לכן חתיכת לחם או דבר אחר שיש לו ערך ואינו מוקצה, ורק אחר כך יניח בתוכה את העצמות והקליפות, כך שהצלחת תהפך ל"בסיס לדבר המותר והאסור" ותהיה מותרת בטלטול כשיהיו עליה הלחם והקליפות. אבל אם יניח את העצמות והקליפות על כלי שאין בו חתיכת לחם וכדו' הוא "מבטל כלי מהיכנו" ואסור, וכן יעשה בעצמות הנשארות מהאוכל, שיניח בצלחת מעט לחם וכד' לפני ששם בה את העצם. דרך נוספת היא להשאיר מעט בשר על העצם ואז אינה מוקצה (ועיין למשנ"ב שם ס"ק קי"ד).

לכן למעשה, הדרך הטובה ביותר, שיניח בצלחת המיועדת לפסולת בעודה ריקה פרי הראוי לאכילה, ואח"כ יניח בה את הפסולת, ולפני שזורק הכל לאשפה יטול את הפרי בידו (ברירת אוכל מתוך פסולת שמותרת בשבת) ויאכל אותו, ואת השאר יזרוק. וכן פסק הבן איש חי (ש"ש מקץ סעי' ט"ז) לאסור לשים קליפי ביצים או אגוזים בכלי משום מבטל כלי מהיכנו, אלא א"כ יניח קודם בכלי מאכל אדם, אמנם אנו סוברים שמותר להניח גם דבר שהוא עומד למאכל בעלי חיים המצויים ואח"כ את הקליפות כיון שהקליפות בטלות לגביו, ועי"ז לא נעשה מבטל כלי בהיכנו ע"י הנחת הקליפות על הצלחת.

והטעם שיכול לטלטל את הצלחת עם הקליפות והלחם, אע"פ שבכל בסיס לדבר האסור והמותר צריך לנער את המוקצה אם יכול, ביאר הכה"ח (שם ס"ק קפ"ה), וז"ל: "כלומר אף על גב דבכל מקום דהוי בסיס לאיסור ולהיתר אם יכול לנער – צריך לנער, כמ"ש סימן ש"ט סעיף ג' ולא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד כמ"ש סימן שי"א סוף סעיף ה', שאני הני שהם בטלים לגבי פת, אבל כל מידי דלא בטיל לגבי פת ולא הוי עליה תורת כלי אין מטלטלין אגב פת". וכן כתב ערוך השולחן (שם סעי' נ"ב) [מיהו החזו"א (הלכות שבת סימן מ"ח ס"ק ג') כתב שדברי השו"ע שאם יש פת על השולחן – מותר לטלטל השולחן אף ללא ניעור הקליפין, אין להם מקור בגמרא, ואף שכתוב בגמרא (שבת קמ"ג ע"א): "שמואל מטלטל להו אגב ריפתא" ומשמע לכאורה כדברי השו"ע, דחה זאת החזו"א וסבר שטלטול גרעינים המונחים על הלחם שונה מטלטול שולחן שבו יש גם גרעינים וגם לחם, ומ"מ למעשה כתב החזו"א: "מיהו על הרוב אי אפשר לנער במקומו שיהיו נדרסין תחת רגליו, והלכך מותר לטלטל הטבלא למקום האשפה או לאבוס ולנערה שם, וזהו בכלל צריך למקומו המבואר בשו"ע"].

[52] ראה בספר חסידים (סי' תרס"ז), וה"ה לכאן כיון שיש לו שום צורך בפרי.

[53] שו"ע (סי' שי"ט סעי' א') וראה בהרחבה בפרק צ"ד כללי מלאכת "בורר" סעי' ח'-י"ב.

[54] כתב השו"ע (סי' ש"ח סעי' ג'): "ומותר לו ליטלו משם ולהניחו באיזה מקום שירצה", וכן הוא ברמ"א (סימן רס"ו סעי' י"ג), וראה במשנ"ב שם (ס"ק י"ג).

[55] כן כתב הבא"ח (ש"ש פרשת מקץ סעי' ג'), והכה"ח (סי' ש"ח ס"ק כ"ז) בשם התוספת שבת בהקדמתו לסימן ש"ח שאסור להעביר חפץ מוקצה מיד ליד, והטעם: "דזה מקרי טלטול חדש". ראה בהרחבה בפרק פ"א דינים שונים בהלכות מוקצה סעי' ב'.

[56] אם הניח את הקליפות בכלי ריקן, נחלקו הפוסקים אם מותר להניח עתה דבר מאכל כדי להתיר לטלטל את הצלחת.

מקור הדין הוא בגמ' שבת (ל' ע"ב; מ"ג ע"ב), שם מבואר שאם  יש מת והוא מוקצה, היו מניחים עליו דבר היתר כדי שיהיה מותר לטלטלו. במקום אחר (קמ"ב ע"ב) אומרת הגמרא: "רב אשי אמר … לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד".

וכתב הב"י (סי' ש"י): "והר"ן (כא ע"ב דבור ראשון) כתב פירוש אחר בשם הרמב"ן (מז. ד"ה מחתה) שאפילו באפר שאינו ראוי – שרי, והכי קאמר: מטלטלין כנונא אגב קיטמיה, כלומר שאף על פי שהאפר אינו ראוי, ואיכא נמי בתוך הכנונא דבר אחר שאינו ראוי לטלטל דהיינו שברי עצים, אפילו הכי כיון שהמחתה מותרת לטלטלה מפני שהיא ראויה לתשמיש – אין אוסרין אותה מפני אפר ושברי עצים שבה, משום דהנהו מילי טפלים הם לכלי ובטלי אגבה ולא הויא מחתה לדידהו בסיס לדבר האסור". לפ"ז אם אדם הניח קליפות על הצלחת, הדין שמותר לטלטלה כיון שמתבטלות לגבי הצלחת, וכתב הב"י: "וכתב עליו הר"ן ולא נראה לי שיהא דעת הרי"ף כן, דלדידן דלא קיימא לן כרבי שמעון במוקצה מחמת איסור לא משכחת לה שיהא האפר דבר שאינו ניטל ותהיה הכנונא מותרת אלא כשהסיקו גוי בשבת דלא אתקצאי בין השמשות, אי נמי באפר שהוסק מערב שבת אלא שאינו ראוי לטלטלו מפני שנפלו עליו מים וכיוצא בו, וכל כיוצא בזה היה לו להרי"ף לפרש, עכ"ל". וכו'. כלומר שדעת הרי"ף שאע"פ שהכלי חשוב מדבר האיסור המונח עליו, הוא נעשה בסיס לו כיון שבא לשמשו, שאם לא כן היה לו לפרש.

וכתב בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תתמ"ו): "שק שיש בו כיס מעות – שרי לטלטל בשבת, כמו כינונא אגב קיטמא, אע"ג דאיכא עליהם שברי עצים, אבל להניח ביום השבת כדי לטלטל הכיס – אסור אפילו להציל מן הדליקה או מן הגנבים או מן הלסטים או מן המלכות, כדמוכח בפרק נוטל (דף קמ"ב ע"ב) גבי שכח ארנקי בחצר, ודסקייא מלאה מעות דאמר מר זוטרא הלכתא ככל הני שמעתא, ורב אשי אמר: אפילו שכח נמי לא אמרו אלא בכיכר או בתינוק או כלאחר יד בלבד, וקי"ל כרב אשי דאמר: אפילו שכח נמי לא אמרו אלא בכיכר (או תינוק למת בלבד)", והביאו הב"י בסי' ש"י. משמע מלשון הרשב"א שאם הניחו כיס מעות בערב שבת בתוך השק, אף שאין בשק גם דבר היתר – מותר לטלטלו, והטעם לכאורה – שהשק לא מתבטל לכיס המעות, אבל אסור להניח ביום השבת כדי לטלטל [וראה בגדי ישע על המרדכי רמז תמ"ז ס"ק א' שביאר כן בדעת הרשב"א].

אמנם בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן כ"ב) כתב: "שאלת עוד: מת ביום טוב ראשון דאמרו ז"ל: יתעסקו בו עממין, לאחר שהוא נתון בארונו מהו לטלטלו ישראל להוציאו לבית הקברות, מי נימא מותר מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך או לא נאמר שזה כהוצאת אבנים לבנין. וכן אם מותר לטלטלו על ידי ארונו כמעות בתוך התיק וכאבן בתוך הכלכלה. תשובה: זו מחלוקת ישנה היא ואם באתי לכתוב דברי הראשונים בראיותיהם עמל היא בעיני, אבל אנו מקובלים מרבותינו נוחי נפש שאסור, ואם יש אצלכם ספר תורת האדם לרב רבי משה בר נחמן ז"ל לשם תמצאו הכל בארוכה. מכל מקום מה שאמרת שמותר לטלטל התיבה אף על פי שיש מעות בתוכה וארגז שיש בתוכה אבן, אינו כן, כי לא אמרו אלא מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפילין אף על פי שיש בתוכן מעות מפני שהתיק תשמיש הספר והתפילין, והן עיקר והמעות כטפלה, והתירו לו לטלטל הכל מחמת הצלת הספר והתפלין כדי שלא יתעכב בהצלתן עד שיוציא הספר והתפלין ינער את התיק. וכן הדין בכלכלה שיש בה פירות והאבן בתוכה שאם הם פירות דלא מטנפי – אסור להוציאה עד שינער את האבן מתוכה, כדאיתא בפרק נוטל בגמרא תיבה שיש בתוכה מעות כיוצא בה, ואם אין בה אלא מעות לית דין ולית דין שאסור לטלטלה דנעשית בסיס לדבר האסור, כמעות שעל הכר וכיוצא בזה והמת שבארון כיוצא בזה, וכל שכן שהארון אינו אלא לתשמישו של מת ונעשה לו בסיס גמור". א"כ משמע דלא כהרמב"ן דהארון מתבטל לגבי המת כיון שנעשה תשמיש למה שעליו.

ויש ליישב ע"פ דברי הרמ"א (סימן ש"י סעיף ח' בהגהה), שכתב: "וכל זה לא מיירי אלא שהיה ההיתר עם האיסור מבעוד יום; אבל אם היה האיסור עליו לבד – לא מהני מה שהניח אצלו ההיתר בשבת (ב"י בשם תשובת הרשב"א)". כלומר הרמ"א מבאר את תשובת הרשב"א – לגבי שק שהניח בתוכו בע"ש כיס מעות דמותר לטלטלו, דאיירי באופן שמונח בשק מערב שבת דבר היתר החשוב יותר מהמעות.

וכתב השו"ע (סי' ש"ח סעי' ה'): "יש מתירים לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור אפי' מחמה לצל על ידי ככר או תינוק". ובסימן שי"א (סעי' ה'): "לא התירו לטלטל על ידי ככר או תינוק אלא במת בלבד, אבל לא בשאר דברים האסורים לטלטל".

וביאר הט"ז (סימן שי"א סק"ה): "ואין להקשות ממה שכתב בסי' ש"ח סעיף ה' דכלי שמלאכתו לאיסור – שרי מחמה לצל על ידי כיכר או תינוק, הכא שאני כיון דהוקצה מחמת גופו, הוא כאבן, מה שאין כן התם דעל כל פנים כלי הוה. וזו הוא ששנינו מדוכה מטלטלים אגב השום שיש עליה אפילו מחמה לצל, כן כתב ב"י בסי' ש"ח בשם תשובת הרא"ש. ואין להקשות ממה שכתוב בסי' ש"י דמטלטלין כלי שיש בו דבר האסור והמותר, דהיינו שברי עצים הם דבר האסור מכל מקום מטלטלין בשביל ההיתר שיש שם והעצים הם גופם מוקצה כאבנים וכמת, דשם הוה האיסור בטל נגד ההיתר וכמאן דליתיה דמי, כיון דדבר המותר הוא חשוב. ואשר"י וטור סיים כאן הלכך אותן שמטלטלין מנורה שהדליקו עליה בשבת על ידי ככר או תינוק לא יפה הם עושים, עכ"ל. ותימא הוא מ"ש זה מההיא דסי' ש"ח ס"ה שזכרתי, דהא כאן במנורה גם כן כלי הוא אלא שמלאכתו לאיסור ולמה יועיל שם ככר או תינוק טפי מכאן. ותרתי הני פיסקי דהרא"ש נינהו. אלא דההיא דסימן ש"ח הוא תשובת הרא"ש והך דהכא הוא בפסקיו בפרק נוטל, והך דהכא עכ"פ עיקר, שכ"כ ב"י בסימן רע"ט בשם ריב"ש שאין לטלטל המנורה על ידי לחם שנותנין בשבת דלא אמרו ככר ותינוק אלא במת בלבד וע"כ אין לסמוך על הקולא דסי' ש"ח סעיף ה'. ויש קצת ליישב דשאני התם בסי' ש"ח דשרי לטלטלו להדיא לצורך גופו ומקומו רק מחמה לצל – אסור, בזה מועיל ככר או תינוק, מה שאין כן כאן במנורה דאפילו לצורך גופו ומקומו – אסור כדלעיל, ע"כ לא מועיל ככר או תינוק".

כתב הרמ"א (סי' ש"י סעי' ח') "אבל אם היה האיסור עליו לבד – לא מהני מה שהניח אצלו ההיתר בשבת". וביאר הט"ז (סי' ש"י סק"ח): "נראה דהיינו מערב שבת היה האיסור עליו לבד ונעשה בין השמשות בסיס לדבר איסור, אז לא מהני מה שיניח בשבת דבר היתר גם כן עליו, אבל אם בשבת הונח עליו דבר איסור הואיל ובין השמשות לא אתקצאי, הוה ליה מוקצה לחצי שבת וקיימא לן דאין מוקצה לחצי שבת, אלא שכל זמן שהאיסור מונח עליו – אסור בטלטול, ע"כ מותר להניח עליו דברים של היתר חשובים מן האיסור ומטלטלם כנ"ל". כלומר הט"ז הבין ברשב"א שרק אם האיסור היה מונח עליו בע"ש לא מועיל להניח על הכלי דבר היתר. ומה שכתב הט"ז להתיר היינו בבסיס שנעשה באמצע השבת ולא איתקצאי בין השמשות, ואז מותר להניח דבר היתר שחשוב יותר מהדבר איסור ולטלטל את הבסיס.

כתב השו"ע (סי' ש"ח סעי' ה'): "יש מתירים לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור אפילו מחמה לצל ע"י כיכר או תינוק". וביאר משנ"ב (סימן ש"ח סקכ"ו): "על ידי כיכר או תינוק – לאו דוקא ככר הוא הדין אם נתן שאר חפץ המותר בתוכה. והנה דעה זו היא דעת הרא"ש, אבל הרבה מהראשונים חולקין ע"ז וס"ל דלא התירו ככר ותינוק אלא למת בלבד לטלטלו על ידיהם, וכדלקמן בסימן שי"א ס"א, אבל לא בשאר דבר מוקצה אף שהוא כלי, וכן הכריעו הרבה אחרונים. וכ"ז דוקא אם יניח בתוך הכלי שאר דבר שאינו מיוחד לה, אבל אם מונח שם דבר המיוחד לה כמו שום במדוכה ששוחקין בה או שמונח בקדירה קצת מהתבשיל, לכו"ע מותר לטלטל הכלי אגב המאכל".

ובכה"ח (סי' ש"ח ס"ק נ"ב) כתב: "יש מתירין וכו'. הא דכתב יש מתירין משום דיש אוסרין, כמו שכתב בב"י, יעו"ש. ועל כן כתב הט"ז ס"ק ד' נראה דאין להקל בזה, וכן כתב הגר"א. ומכל מקום במקום הפסד מרובה יש לסמוך על המתירין. רבינו זלמן אות כ"ב. וכל זה דוקא אם יניח בתוך הכלי שאר דבר שאינו מיוחד לה, אבל אם מונח שם דבר המיוחד לה, כמו שום במדוכה ששוחקין בה או קצת תבשיל בקדירה, לכולי עלמא מותר לטלטל הכלי אגב האוכל אפילו מחמה לצל, כן משמע בב"י".

כתב השו"ע (סימן ש"ח סעיף כ"ז): "עצמות שראויים לכלבים, וקליפים שראויים למאכל בהמה, ופרורים שאין בהם כזית – מותר להעבירם מעל השלחן; אבל אם אין הקליפים ראויים למאכל בהמה – אסור לטלטלם אלא מנער את הטבלא והם נופלים. ואם יש פת על השולחן – מותר להגביה הטבלה ולטלטלה עם הקליפים שאינם מאכל בהמה, שהם בטלים אגב הפת; ואם היה צריך למקום השולחן, אפילו אין עליה אלא דברים שאינם ראויים למאכל בהמה -מותר להגביה ולטלטלם".

וכתב כה"ח (שם אות קפ"ה): "שהם בטלים אגב הפת. כלומר, אף על גב דבכל מקום דהוי בסיס לאיסור ולהיתר אם יכול לנער צריך לנער כמ"ש סימן ש"ט סעיף ג' ולא אמרו כיכר או תינוק אלא למת בלבד, כמ"ש סימן שי"א סוף סעיף ה', שאני הני שהם בטלים לגבי פת, אבל כל מידי דלא בטיל לגבי פת ולא הוי עליה תורת כלי – אין מטלטלין אגב פת, כן כתבו הרא"ש בתשובה ורבינו ירוחם חלק י"ג, ומשמע מזה דמותר להניח אצלם כיכר או תינוק דומיא דמת, אבל בפסקיו פרק ב' דיום טוב כתב דוקא לזורקו בפיו כשאוכלם לתוך הסל שהלחם בו אבל להניח לחם עליהם כדי לטלטל – אסור, דלא אמרו כיכר או תינוק אלא למת בלבד (והטעם כתב שם משום כבודו של מת הקילו). והרמב"ן במלחמות והר"ן כתבו, דהא דאסור בשאר מילי בככר היינו כשמטלטל האיסור ממש, אבל כשמטלטל ההיתר והאיסור מונח עליו – מטלטלו עמו. ואם תאמר, ליהוי הריפתא והסל בסיס לדבר אסור ולתסרי, יש לומר כיון שכל עצמו אינו עושה כן אלא לזורקן לא הוה בסיס, עכ"ל. וכהאי גוונא כתב הט"ז סימן ש"י ס"ק ח' דאם בין השמשות לא הוה בסיס רק בשבת – שרי להניח היתר אצלו והוי בסיס להיתר ולאיסור ולטלטלם, דאין מוקצה לחצי שבת, יעו"ש".

ועיין כף החיים (סימן ש"י אות נ"ט): "שם בהגה. אבל אם היה האיסור עליו לבד וכו'. נראה דהיינו מערב שבת היה האיסור לבד, ונעשה בין השמשות בסיס לדבר איסור, ואז לא מהני מה שיניח בשבת דבר היתר גם כן עליו, אבל אם בשבת הונח עליו דבר איסור, הואיל ובין השמשות לא אתקצאי הוי ליה מוקצה לחצי שבת וקיימא לן דאין מוקצה לחצי שבת, אלא שכל זמן שהאיסור מונח עליו – אסור בטלטול, ועל כן מותר להניח עליו דברים של היתר חשובים מן האיסור ומטלטלם. ט"ז ס"ק ח', אליה רבה אות ט"ו". התיר בשופי ולא הביא דברי החולקים כבסי' ש"ח.

וכן כתב המשנ"ב (סימן ש"י סקל"ז) כהט"ז: "…האיסור עליו לבד – ר"ל בבין השמשות, ע"כ לא מהני הנחת ההיתר אצלו, דאפילו אם היה ניטל האיסור לגמרי משם, ג"כ אסור, כיון דאתקצאי לבין השמשות וכנ"ל בס"ז, אבל אם בשבת הונח עליו דבר איסור, הואיל וביה"ש לא אתקצאי הו"ל מוקצה לחצי שבת, וקי"ל דאין מוקצה לחצי שבת, אלא כל זמן שהאיסור מונח עליו – אסור בטלטול, ע"כ מותר להניח עליו דבר של היתר החשוב יותר, ומטלטל הכל ביחד, אם אי אפשר לו לנער האיסור משם".

אבל בסימן ש"ח כתב המשנ"ב (ס"ק קט"ז): "ואם יש פת – ואפשר שאפילו לכתחלה מותר להניח פת כדי להגביה הטבלא אם קשה ליה הניעור, עיין במ"א ופמ"ג". כלומר לא התיר בשופי אלא רק בדרך אפשר.

סברה נוספת מצאנו להקל לגבי קליפות במג"א (שם ס"ק נ"א), שכתב: "והרמב"ן במלחמות והר"ן כתבו, דהא דאסור בשאר מילי בככר היינו כשמטלטל האיסור ממש, אבל כשמטלטל ההיתר והאיסור מונח עליו – מטלטלו עמו. ואם תאמר, ליהוי הריפתא והסל בסיס לדבר אסור ולתסרי, יש לומר כיון שכל עצמו אינו עושה כן אלא לזורקן לא הוה בסיס, עכ"ל".

ועיין בחזון איש (הל' שבת סי' מ"ח ס"ק ג'), דמה שמועיל הנחת הלחם הוא כאשר מונחים על גביו הקליפות ומשום דבטלי לגביו, אבל לא מועיל להניח לחם על השולחן אפי' קודם הנחת הקליפות כיון שצריך לנערם, אבל שייך להתיר מדין שאינו יכול לנערם במקומם כיון שצריך את המקום למדרס רגליו, ולכן מותר לו לטלטלם.

להלכה נראה, כיון שלדעת הרמב"ן אין דין בסיס אם הקליפות מונחים בתוך כלי כיון שהכלי לא מתבטל להם, וממילא מותר לטלטל את הכלי אפי' בלי להניח עליו דבר היתר, ואף שאנו לא פוסקים כדבריו, ניתן לצרפו לסברות שהביא הט"ז שמותר להניח עליו דבר היתר, כיון שלא היה מוקצה בבין השמשות וכן שטלטול בסיס קל יותר מטלטול המוקצה עצמו, ועוד שכל מה שעושה כן זה כדי לזורקם, כפי שכתבו הרמב"ן והר"ן, ע"כ נראה להקל כאן.

אמנם לכתחילה ודאי שאסור להניח קליפות בצלחת ריקה אף שבכוונתו להניח אח"כ פת, משום מבטל כלי מהיכנו שאפי' לשעה אסור, וכן כתב הבא"ח (ש"ש פר' מקץ סעי' ט"ז) ובמשנ"ב (סי' רס"ה ס"ק ה') שאיסור מבטל כלי מהיכנו הוא אפי' לפי שעה, וכן משמע מהשו"ע (סי' רס"ו סעי' ט') [וראה בחתם סופר בהגהותיו לשו"ע על המג"א סי' ש"ח ס"ק נ"א].

[57] כתב השיטה מקובצת (ביצה כ"א ע"ב ד"ה "וכי עושין גרף של רעי לכתחלה"): "פירוש שלא לצורך. אבל לצורך, כגון: זריקת קליפין ועצמות לפנינו בשעה שאנו אוכלין – מותר ואפילו לכתחלה". ועיין שו"ע (סי' ש"ח סעי' ל"ד).

[58] כתב השו"ע (סי' ש"ח סעי' ל"ד): "כל דבר מטונף, כגון: רעי וקיא וצואה, בין של אדם בין של תרנגולים וכיוצא בהם, אם היו בחצר שיושבים בה – מותר להוציאם לאשפה או לבית הכסא, ואפי' בלא כלי; ואם היו בחצר שאינו דר שם – אסור להוציאם". ועיין בבא"ח (פרשת ויגש ש"ש סעי' ג') שכתב: "אבל אם מונחים במקום שאינו יושב ודר שם, וכן אם הם בחצר שאחורי הבית, שהיא מקום שאין נכנסים ויוצאים בו, ואין מקפידין עליו אם יש בו טינוף – אסור לפנותו משם בשבת".

[59] ראה לעיל בהערה נ"א.

[60] כתב השו"ע (סי' ש"ח סעי' כ"ז): "אבל אם אין הקליפים ראוים למאכל בהמה – אסור לטלטלם אלא מנער את הטבלא והם נופלים", וביאר המשנ"ב (סי' ש"ח ס"ק קט"ו): "הוא דף המונח על השלחן כדי לשום עליו הלחם. וה"ה מפה הפרוסה. וטעם ההיתר הוא כיון דלא מטלטלו בידים… דזה מקרי טלטול מן הצד ושרי אם הוא לצורך דבר המותר". והטעם שיכול לנער את הדף, כתב השו"ע הגר"ז (סי' ש"ח סעי' ס'), הוא מכיון שהקליפות הונחו בשבת עצמה ולא בין השמשות ולא נעשה השולחן בסיס להם.

אמנם לדעת התוספות (שם ע"ב ד"ה "יש") שגם אם במהלך השבת הניח נכרי או תינוק לדעת ישראל – נעשה השולחן בסיס ואסור אף לנער, בכל זאת כאן יהיה מותר לנער. והטעם כתבו התוס' והביאם כה"ח (שם ס"ק קפ"ב): "כתבו התוספות ריש ביצה משום דלא הוי דעתו להניחו שם כל היום, אי נמי כיון דהוו שם אוכלין הוי בסיס לאיסור ולהיתר, ועוד דאין זה מניח בכוונה דאינו חושש היכן יפלו, עכ"ל. וכן כתבו התוספות בשבת דף מ"ד ע"ב דאפילו מניח בשבת – אסור לנער" וכו', יעו"ש, וראה עוד בערוך השולחן (סי' ש"ח סעי' נ"א).

[61] כתב הכה"ח (סי' ש"ח ס"ק קפ"א): "דקיימא לן דטלטול מן הצד – שרי לצורך דבר המותר, ומכל שכן ניעור, דגרע מטלטול מן הצד".

[62] ראה שו"ע (סי' ש"ח סעי' כ"ז), וז"ל: "ואם היה צריך למקום השולחן, אפי' אין עליה אלא דברים שאינם ראויים למאכל בהמה – מותר להגביהה ולטלטלם". ועיין בחזון איש (הל' שבת סי' מ"ח ס"ק ג'), שכתב: "אבל שייך להתיר מדין שאינו יכול לנערם במקומם כיון שצריך את המקום למדרס רגליו, ולכן מותר לו לטלטלם".

[63] ראה מאמר מרדכי חלק ג' פרק ס"ג סעי' י"ט.

[64] כתב המשנ"ב (סי' ש"ח ס"ק קט"ו): "וה"ה (כמו שמותר לנער את הטבלא) אם מעבירם ע"י דבר אחר, כגון שהוא מגרר אותם ע"י סכין מן המפה, דמותר אם הוא צריך להשתמש במקום שמונח שם העצמות והקליפין, דזה מקרי טלטול מן הצד, ושרי אם הוא לצורך דבר המותר, וכדלקמן בסימן שי"א ס"ח", וכן כתב כה"ח (שם ס"ק קפ"ד), וכתב עוד: "והא דכתב הט"ז בסימן שי"א ס"ק ב' דאסור לדחוף על ידי קנה דבר שהוא מוקצה, התם מיירי בשאינו מונח לפניו, ואם כן לא הוי ליה כגרף של רעי ולכך אסור, אי נמי התם מיירי כשאינו נצרך למקומו והכא מיירי בנצרך למקומו וטלטול מן הצד לצורך דבר המותר – שרי, כמ"ש בסימן שי"א סעיף ח'. וכן כתבו האחרונים". אמנם דעת שו"ע הרב (סי' ש"ח סעי' ס') לאסור, והטעם כתב: "כשמגררן בסכין אינן מיטלטלין מאליהן אלא הוא מטלטלן ע"י הסכין שנעשה לו כיד ארוכה". וכן כתב החזו"א (שבת סי' מ"ז סעי' י"ד), ולמעשה נהגו להקל.

[65] ראה בהערה הקודמת.

[66] ראה שו"ע (סי' ד' סעי' ח'-ט'). וכתב עוד יוסף חי (פרשת תולדות סעי' ג'): "מים של נט"י שחרית – אסור ליהנות מהם, ולכן לא יתנם לפני בהמתו לשתות, לא ישפכם בבית ע"ג רצפה, אלא ישפכם במקום מדרון בחפירה עמוקה שיש בקרקע הבית שנשפכים בה מים המזוהמים ומאוסים, או בחפירה של בית הכסא. ויזהר שישפכם ביום אחר שנטלו הוא וב"ב בשחרית, ולא ילין אותו בכלי שלהם בלילה שאחר היום, אלא קבור יקברנו ביום ההוא". וכ"כ כה"ח (סי' ד' ס"ק ל"א) בשם הזוהר (פרשת וישב דף קפ"ד ע"ב). ולגבי מים אחרונים ראה שו"ע סי' קפ"א סעי' ב'). ע"כ אסור לטלטלם בשבת, שלא כדעת הבאור הלכה (סי' של"ח ד"ה "אסור") שהיקל בענין זה.

[67] והטעם – כיון שאנו פוסקים כשיטת השו"ע (סי' של"ח סעי' ח') שאסור להניח כלי תחת הדלף אם אינו ראוי לרחיצה משום מבטל כלי מהיכנו, ולא כשיטת הטור שהיקל.

[68] כתב כה"ח (סי' ד' ס"ק ל"ג): "ואם השליך לתוך כלי של מי הנטילת ידים מים טהורים שיעור רביעית – ודאי מותר לקרות כנגדם ולית ביה בית מיחוש כלל. רוח חיים סימן ע"ז. ונראה הא דסגי בהטלת רביעית מים היינו לנטילת אדם אחד, אבל לשני בני אדם בעי שני רביעיות, ולשל שלש שלשה, וכן לעולם כמו מי רגלים". ולגבי להניח פרי, ראה בשו"ע (סי' ש"ח סעי' כ"ז) ובמג"א שם (ס"ק נ"א) ובהגהות החת"ס שם.

[69] והטעם – שכיון שקערה זו מיועדת לנטילת ידיים שחרית, הרי שזו דרך שימושו של כלי זה, ולא שייך לומר שבשימוש המיועד לכלי זה הוא מבטלו מהיכנו.

[70] ראה לעיל הערה נ"ה. ועוד יש לצרף את דעת הבאה"ל שמקל בדין זה – ראה לעיל הערה ס"ו.

[71] מאמר מרדכי (כרמי – סי' רס"ה ס"ק ב).

[72] שו"ע (סי' ש"י סעי' ג').

[73] כתב השו"ע (סי' שכ"ג סעי' ח'): "כוס ששתה בו א"י – מותר להדיחו לדברי הכל". וביאר כה"ח (שם ס"ק ס'): "כן כתב רבינו ירוחם בחלק ח' בשם הרא"ש, וכתב שם הטעם דלא דמי לטבילה, דהתם האיסור בגוף הכלי מיחזי כמתקן, והכא גוף הכלי היתר והיין אוסרו, וכשמדיח אינו מתקנו אלא כמסיר ממנו גרף של רעי, עכ"ל. והביאו ב"י ומגן אברהם ס"ק י"ד. וכתב שם המגן אברהם (בשם תוספות שבת מ"ז) דאפילו יש בכוס פרורי פת ששרה בו העכו"ם – מותר לטלטלו ולא הוי בסיס לדבר אסור דבטלי לגבי כוס, וכן כתב אליה רבה אות י"ג, תוספת שבת אות ט"ו, רבינו זלמן אות ט'. ואי אית בהו כזית – לא בטלי ואסור לטלטלו. חמד משה אות ג'". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ל"ז) שמה שמותר לשטוף זה דווקא אם צריך לכוס בשבת, דאם לא – אסור מדין מכין.

[74] כתב השו"ע (סי' ש"ט סעי' א'): "נוטל אדם את בנו והאבן בידו, ולא חשיב מטלטל לאבן; והוא שיש לו געגועין (פי' שיש לו עצבון כשאינו עם אביו) עליו, שאם לא יטלנו, יחלה; אבל אם אין לו געגועין עליו – לא. ואפי' כשיש לו געגועין עליו, לא התירו אלא באבן, אבל אם דינר בידו אפי' לאחוז התינוק בידו והוא מהלך ברגליו – אסור". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק א') דהיינו דווקא בחצר שאיסור הוא משום טלטול, אבל ברה"ר – אסור. וכבר ביאר הבא"ח (ש"ש פרשת ויגש סעי' ט'): "בד"א כשיש לבן געגועים על אביו שאם לא יטלנו יחלה, כלומר יצטער הרבה, וגם נמי דא"א להשליך האבן מיד התינוק כי יצעק ויבכה, אבל בלא"ה – אסור ליטלו. ואפי' כשיש לו געגועין עליו, לא התירו אלא באבן". וכ"כ המשנ"ב (שם ס"ק ב') ובכה"ח (שם ס"ק א').

[75] עיין שו"ע (סי' ש"ט סעי' א'), בא"ח (ש"ש ויגש סעי' ט').

[76] כתוב בגמ' (עירובין מ"ה ע"ב): "אמר רב יוסף: תא שמע: גשמים שירדו מערב יום טוב יש להן אלפים אמה לכל רוח… אמר מר: ביום טוב – הרי הן כרגלי כל אדם. ואמאי? ליקני שביתה באוקיינוס! לימא דלא כרבי אליעזר, דאי כרבי אליעזר – הא אמר: כל העולם כולו ממי אוקיינוס הוא שותה! – אמר רבי יצחק: הכא בעבים שנתקשרו מערב יום טוב עסקינן. – ודילמא הנך אזלי והנך אחריני נינהו? – דאית להו סימנא בגוייהו. ואיבעית אימא: הוי ספק דדבריהם, וספק דדבריהם – להקל. וליקני שביתה בעבים! תיפשוט מינה דאין תחומין למעלה מעשרה, דאי יש תחומין – ליקני שביתה בעבים! – לעולם אימא לך: יש תחומין, ומיא בעיבא מיבלע בליעי.  כל שכן דהוו להו נולד דאסירי! – אלא מיא בעבים מינד ניידי. – השתא דאתית להכי – אוקיינוס נמי לא ליקשו לך, מיא באוקיינוס נמי מינד ניידי. ותניא: נהרות המושכין ומעיינות הנובעין – הרי הן כרגלי כל אדם".

וביאר התוס' (ביצה ב' ע"א ד"ה "קא סלקא דעתין") דאפי' מאן דשרי מוקצה, בנולד – אסיר, דלא מקצי איניש מאי דחזי ליה אבל בנולד לא הוה ידע מאתמול. ותימה דהא רבי שמעון דשרי במוקצה שרי בנולד, כדאמרינן בשבת (דף כט.) רבי יהודה אומר: אין מסיקין בשברי כלים, ור"ש מתיר אע"ג דהוי נולד. וי"ל דלא דמי, דהאי נולד דהכא הוי נולד טפי שמתחילה לא היה בעולם, אבל התם הכלי היה בעולם רק שנשבר, וכן משמע נמי בעירובין (דף מה: ושם) מיא בעיבא מיבלע בליעי, ופריך: כל שכן דהוי נולד ואסור, ומאי פריך ודלמא ההוא כר' שמעון, דהא רבי שמעון מתיר בנולד, אלא ודאי היינו טעמא כדפרישית דכיון דבליעי לא היו כלל בעולם, ואפי' ר' שמעון מודה דהאי נולד אסור".

ועפ"ז כתב שבלי הלקט (סי' פ"ה) בשם רב צמח גאון (הלכות פסוקות סי' קמ"ו): "מטר היורד בשבת וביום טוב אף על גב דמאתמול לא היו עבים – מותר לרחוץ ולשתות מהם, דאסיקנא (עירובין מו.) מיא בעבים מינד ניידי ולא הוי מוקצה, השתא דאתית להכי מים דאוקיינוס מינד ניידי ושרו, תניא נמי הכי: נהרות המושכין ומעיינות הנובעים הרי הם כרגלי כל אדם". וכתב השו"ע (סי' של"ח סעי' ח'): "מותר ליתן כלי תחת הדלף בשבת, ואם נתמלא – שופכו ומחזירו למקומו; והוא שיהא הדלף ראוי לרחיצה". וביאר המשנ"ב שם (ס"ק ל'): "דאין על המטר היורד שם מוקצה או נולד ויכול לשתותו או לרחוץ ממנו". וכן כתב כה"ח (סי' ש"י ס"ק נ"ב). כלומר יוצא שאין דין נולד על גשמים וגם אם העבים הגיעו מרחוק – מותר, כדין נהרות. וכמו שכתב השו"ע (סימן שצ"ז סעיף ט"ו): "נהרות המושכים ומעיינות הנובעים הרי הם כרגלי הממלא; היו באים מחוץ לתחום לתוך התחום – ממלאים מהם בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב".

[77] ראה בהערה הקודמת. וכתב המשנ"ב (סימן ש"י ס"ק ל"ב): "כתב הח"א: נ"ל דמים הנוטפין מן האילנות בימי ניסן – אסורין ג"כ משום נולד, ואפילו יש כבר כלי עם מים מע"ש שנוטף לתוכו – אפ"ה אסור, ולא אמרינן בזה דבטל, דהא טיפה הנוטפת היתה ניכר קודם שנתערב בהמים, וקי"ל דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל", וכן כתב כה"ח שם (ס"ק נ"ב). וא"כ ה"ה למי מזגן שיש בהם משום נולד, עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ס"א). וא"כ כדי שלא יהיה מבטל כלי מהיכנו צריך להניח בה דבר היתר קודם.

[78] הטעם ראה בהערה הקודמת, וא"כ ה"ה כאן שהטיפה היתה ניכרת לפני שהתערבה במי הניגארה.

[79] הטעם – משום שכל השימוש בדברים הללו הוא לנקות בו ידיים וכדו', וא"כ לא מבטל אותו אלא אדרבא הוא משתמש ומוציא לפועל את השתמשותו. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ס"א).

[80] ראה הערה הקודמת.