פרק עו – כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר

הקדמה

כלים שאדם מקצה מדעתו שאינו מתכוון להשתמש בהם, הרי הם "מוקצה", ואסרו חכמים לטלטלם.

בפרק זה נעסוק בשני סוגי כלים: א. כלי שמלאכתו להיתר. ב. כלי שמלאכתו לאיסור, כפי שיתבאר לקמן.

כלי שמלאכתו לאיסור

גדר "כלי שמלאכתו לאיסור"

• "כלי שמלאכתו לאיסור" הינו כלי שמיוחד לצורך מלאכה שאסור לעשותה בשבת.
• כלי שרוב תשמישו לצורך מלאכה האסורה בשבת, נחשב "כלי שמלאכתו לאיסור"[1].

מלאכה אסורה מדרבנן

• כלי שמלאכתו לאיסור, היינו אפילו אם מדובר בכל שמשמש למלאכה האסורה מדרבנן בלבד[2].

גדר רוב תשמישו

• כלי שרוב תשמישו לאיסור הוא כלי שרוב המלאכות שנעשות בו אסורות בשבת, אך לפעמים עושים בו גם שימוש של היתר בימות החול. אמנם, כלי שכל שימושו לצורך מלאכות אסורות ואין עושים בו בימות החול מלאכות מותרות כלל, אינו נחשב "כלי שמלאכתו לאיסור" לעניין טלטולו בשבת, כפי שיתבאר לקמן.

דין "כלי שמלאכתו לאיסור"

• "כלי שמלאכתו לאיסור" – מותר לטלטלו לצורך גופו, דהיינו כדי להשתמש בו שימוש המותר בשבת, או לצורך מקומו כדי להשתמש במקומו בשבת. אבל אסור לטלטל "כלי שמלאכתו לאיסור" – כדי לשמרו או להניחו במקום שיעמוד לנוי, וכן אין לטלטלו ממקום שבו הוא יכול להיגנב או ליהרס מחמת השמש למקום מוצל או מוגן בשבת[3]. וכל שכן שאסור לטלטל "כלי שמלאכתו לאיסור" בלא שום צורך.

כלי שכל שימושו לאיסור

• כלי שכל שימושו הוא לצורך מלאכת איסור ואין עושים בו בימות החול שום מלאכת היתר, כגון: פטיש גדול שאין דרך לשבור בו אגוזים גם ביום חול וכדו' – אסור לטלטלו אפילו לצורך גופו[4] (למרות שאין כאן חשש לחסרון כיס).

טלטול כשאין כלי אחר

• מותר לטלטל "כלי שמלאכתו לאיסור" דווקא כאשר אין כלי אחר של היתר שניתן להשתמש בו, אך כאשר יש כלי אחר של היתר וניתן להשתמש בו – אין לטלטל את ה"כלי שמלאכתו לאיסור" אפילו שזה לצורך גופו. אמנם אם יש לו עדיפות מסוימת שלכן רוצה להשתמש ב"כלי שמלאכתו לאיסור" – מותר[5].

טלטול לצורך מקומו

טלטול לצורך מקומו

• "כלי שמלאכתו לאיסור" – מותר לטלטלו בשבת גם כדי להשתמש במקומו [=לצורך מקומו], ולא רק כדי לעשות בו מלאכת היתר [=לצורך גופו].

שימוש במקומו

• מותר לטלטל "כלי שמלאכתו לאיסור" לצורך מקומו, דהיינו כאשר צריך להשתמש במקום שעליו מונח הכלי, אבל אסור לטלטלו משם כאשר אין צורך להשתמש במקומו, אלא שאין דעתו נוחה מכך שהכלי נמצא באותו מקום, כגון: פטיש שמונח על השולחן בסלון – אסור ליטול את הפטיש כדי שהסלון יראה יפה[6].

דוגמאות ל"כלי שמלאכתו לאיסור"

כלי  בישול ומטבח

סירים, מחבתות וכדו'

• סירים מחבתות וכדו', שאין דרך להגיש בהם דברי מאכל לשולחן אך משתמשים בהם לאחסון דברי מאכל או לשטיפת פירות וכדו', דינם כשהם ריקים כדין "כלי שמלאכתו לאיסור", כיון שרוב שימושם למלאכה אסורה [בישול] ורק מעט שימושם למלאכה מותרת [אחסון, שטיפה וכו'], ועל כן מותר לטלטלם רק לצורך גופם או מקומם[7].

סירים שיש בהם דבר מאכל

• סירים כנ"ל שנתנו בתוכם דברי מאכל מערב שבת – מותר לטלטלם אף מחמה לצל, כל זמן שדברי המאכל מונחים בתוכם[8].

למלא בסיר מים לקירור

• מותר לטלטל סירים ריקים כנ"ל כדי למלאת בהם מים ולהכניסם למקרר, כיון שזה טלטול "לצורך גופו".

טלטול סירים לצורך מקומם

• מותר לטלטל סירים ומחבתות מעל גבי השיש ומעל השולחן כדי לפנות שם מקום כאשר צריכים להשתמש במקומם [9].

טלטול סירים לצורך יופי 

• אסור לטלטל סירים ומחבתות מעל גבי השיש או השולחן רק כדי שהשיש והשולחן יראו יפים יותר[10].

סירים בשימוש היתר ואיסור

• סירים שמשתמשים בהם להגשת מאכלים לשולחן, וכן סירים שנותנים בהם מים או פירות לעיתים קרובות, הרי הם "כלי שמלאכתו להיתר ולאיסור", ומותר לטלטלם אף מחמה לצל גם כאשר הם ריקים[11].

עלי [מוט לטחינה]

• מותר לשבר אגוזים ב"עלי" (מכתשת) בשבת למרות שרוב שימושו לצורך טחינה [מלאכת "טוחן"], ובתנאי שגם בחול משתמשים בו לשבר אגוזים[12].

שיפוד

• אע"פ שהשו"ע כתב שעץ שמיוחד לתלות בו בשר או דגים (שיפוד) – מותר לטלטלו אפילו אם הוא מאוס, והטעם הוא – שאין מוקצה מחמת מיאוס בשבת, אמנם יש להבחין בין שני סוגי שיפודים: שיפוד של מתכת שאין דרך להשתמש בו אלא לצליה, דינו ככלי שמלאכתו לאיסור, אבל שיפוד של עץ וכדו' שהדרך להניח בו מאכלים נוספים הראויים לאכילה (כגון: לברים) – מותר[13].

דלת מדיח כלים

• דין פתיחת דלת של מדיח כלים תלוי באופן שימושו ביום חול: אם משתמש בו לאחסון כלים גם בימות החול – מותר לפתוח את הדלת שבו בשבת [באופן שלא נעשית שום פעולה – כגון: הדלקת נורה מחמת פתיחת הדלת], אך אם אין משתמש בו לאחסון כלים בימות החול – יש לדלת המדיח דין של כלי שכל שימושו לאיסור ואסור לפתחה בשבת[14].

אמנם יש להדגיש שזה במדיחים ישנים, אבל במדיחים שלנו – יש לבדוק כל דגם של מדיח לגופו שאין רישום בכרטיס בכל פתיחה או סגירה של המדיח.

כלי עבודה

פטיש גדול 

• פטיש גדול שאין עושים בו בימות החול שום שימוש של מלאכת היתר [כגון: פטיש לבנייה שלא נוהגים לשבור בו אגוזים] – אסור לטלטלו בשבת אפילו לצורך גופו או מקומו[15].

פטיש קטן

• פטיש קטן שלפעמים עושים בו מלאכה מותרת בימות החול, הרי הוא "כלי שמלאכתו לאיסור" ומותר לעשות בו מלאכת היתר בשבת. ועל כן, מותר לטלטלו כדי לפצח בו אגוזים, אגוז קוקוס וכדו' שהרי זהו "צורך גופו". כמו כן, מותר לטלטלו כדי להשתמש במקום בו הוא נמצא[16].

מברג

• מותר לפצח אגוזים על ידי מברג שעושים בו גם שימוש של היתר בימות החול. אמנם, מברג מיוחד שאין משתמשים בו למלאכת היתר בימות החול כלל – אסור לפצח אגוזים וכדו' בשבת[17].

מסמר

• בעבר מסמר היה "כלי שמלאכתו לאיסור", כיון שהיו משתמשים בו גם למלאכת היתר. כיום – אין לטלטל מסמר זה לצורך גופו או מקומו, כיון שכל שימושו הוא לאיסור[18].

צבת

• מיועד למלאכת איסור, ואין דרך להשתמש בו לדבר היתר, ולכן דינו – מוקצה בשבת.

כלי תפירה

מחט

• מחט היא "כלי שמלאכתו לאיסור" ומותר לטלטלה לצורך גופה או מקומה. ולכן, מותר להוציא קוץ מן הגוף בעזרתה או לנקב בעזרתה פצע מוגלתי[19]. [מיהו יש להעיר, שמותר להוציא קוץ מן הגוף רק אם אין וודאות שיצא דם, ולכן כאשר אין אפשרות להוציא את הקוץ בלי להוציא דם – אסור להוציאו אא"כ יש חשש שיזיק יותר ע"י שיעמיק לחדור וכדו'[20]].

סיכת ביטחון

• סיכת בטחון הנה "כלי שמלאכתו לאיסור", כיון שבדרך כלל תוחבים אותה יותר משלוש תפירות [ואסור משום מלאכת "תופר"], וכיון שכך – מותר לטלטלה לצורך גופה או מקומה, כגון: לחבר בעזרת סיכת ביטחון או סיכה שתי חתיכות בגד באופן שתוחב אותן בבגד שתי תחיבות ולא יותר [באופן שמותר, וכגון שתופר שתי תפירות לזמן קצר – ראה בפרק ..)[21].

סיכה כסימניה

• כלי שמלאכתו לאיסור שייחד למלאכת היתר: כגון סיכה, או סכין לפתיחת מכתבים, שייחדם לשמש כסימניה בספר, יש להם דין של כלי שמשתמשים בו להיתר. וטעם הדבר, הוא כיון שייעד אותם למלאכת היתר בחול למרות שלא יצרו אותו לכך[22].
• דין טלטול מחט או סיכה שבורים – ראה להלן… מוקצה מחמת גופו.

מטריה

• מטריה הינה כלי שמלאכתו לאיסור, כיון שאסור להשתמש בה בשבת ואסור לטלטלה בשבת אלא לצורך גופה או מקומה^[23] [בפירוט דיני מטריה בשבת – ראה הלכות אהל…].

צעצועים

• דין מוקצה בצעצועים ושאר הלכות הנוגעות לצעצועים – ראה פרק….

פנס כיס

• אסור לטלטל בשבת פנס כיס דולק בין של להט ובין של לד, ואסור לטלטלו אפילו לצורך גופו ומקומו[24].

"כלי שמלאכתו להיתר"

גדר "כלי שמלאכתו להיתר"

• כלי שמלאכתו להיתר הינו כלי שרגילים לעשות בו מלאכה שמותר לעשותה בשבת (כגון: כלי אכילה וכדו').

גדר כלי שמלאכתו להיתר ולאיסור

• כלי שמלאכתו להיתר ולאיסור הינו כלי שרגילים לעשות בו גם מלאכות שאסור לעשותן בשבת וגם מלאכות שמותר לעשותן בשבת, ודינו כדין טלטול "כלי שמלאכתו להיתר", ובתנאי שעיקר השימוש שנעשה בו לא יהיה לאיסור^[25] (שאז דינו ככלי שמלאכתו לאיסור וכדלקמן).

טלטול כלי שמלאכתו להיתר

• מותר לטלטל כלי שמלאכתו להיתר לצורך גופו או מקומו בשבת[26]. וכמו כן, מותר לטלטלו כדי לשמור עליו שלא יינזק, כגון: ממקום שהשמש מכה עליו למקום מוצל או ממקום שעלול להיגנב ממנו למקום שמור[27].

טלטול בלא שום צורך

• אסור לטלטל כלי שמלאכתו להיתר ללא שום צורך או שימוש כנ"ל. אמנם, מותר לטלטל "כלי שמלאכתו להיתר" שאין צורך בו כרגע אך רוצים להכינו כדי לעשות בו שימוש מאוחר יותר במהלך השבת[28].

דוגמאות לכלי שמלאכתו להיתר

כלי אכילה

צלחות וכוסות וכדו'

• כלי אכילה, כגון: צלחות, כוסות וכדו' הינם "כלי שמלאכתו להיתר", ועל כן, מותר לטלטלם לצורך גופם ומקומם או כדי לשמרם, אך אסור לטלטלם ללא צורך[29]. ולכן, כלים שהשתמשו בהם בסעודה ואין כוונה להשתמש בהם במהלך השבת, וכן אין חשש שישברו או יגנבו וכדו' – אסור לפנותם מן השולחן, ומלבד האמור אם מכינם למוצאי שבת כדי להשתמש בהם – אסור גם מדין הכנה משבת לחול[30].

כלים שעל השולחן

• אסור לטלטל, לנענע או לשחק בכלים שעל השולחן בזמן הארוחה כדי להעסיק את הידיים, כיון שזהו טלטול שלא צורך כלל, ועוד יותר חמור הדבר בעת ברכת המזון[31].

פותחן פקקי שעם

• מותר לפתוח בקבוק יין הסגור בפקק שעם בעזרת חולץ פקקים בשבת, כיון שהינו "כלי שמלאכתו להיתר"[32]. וגם אין בכך איסור משום "תוקע" שהרי הפקק עשוי להיפתח ולהיסגר[33].

עיתונים

קריאת עיתונים

• עיתונים או ספרים שיש בהם עניינים שמותר לקרוא בשבת וגם ענייני מקח וממכר [כגון: פרסומות, מדורי כלכלה או לוחות לקנייה והשכרה וכדו'] – אסור לקרוא בהם בשבת אפילו אם אינו מתכוון לקרוא בענייני המקח וממכר, כיון שאי אפשר שלא יקרא מעט ענייני מקח וממכר.

עיתוני מוקצה –

• עיתונים שיש בהם גם ענייני מקח וממכר הרי הם "מוקצה"[34].

עלוני "פרשת שבוע"

• עלוני "פרשת שבוע" שיש בהם דברי תורה ופרסומות:

* עלון שרובו מוקדש לפרסומות וחלקו לדברי תורה – הינו "מוקצה",  ואסור לקרוא בו בשבת.

* עלון שרובו מוקדש לדברי תורה ומקצתו לפרסומות – אינו מוקצה, כיון שרובו דברי תורה, ומותר לקרוא את דברי התורה שבו, אך אסור לקרוא את הפרסומות שבו בשבת.

כל האמור לעיל מתייחס לעלונים שאין בהם דברי לשון הרע וכל שכן דברי נבלה ודברי חשק, אך אם יש בהם דברי לשון הרע או דברי חשק – אסור לקרוא בהם אפילו בחול[35].

דף פרסומת בעלון

• דף פרסומת מצורף לעלון – עלון "פרשת שבוע" שיש בו דברי תורה ובין דפי העלון יש עמוד נפרד ובו פרסומות מסחריות – מותר לקרוא את דברי התורה שבו, ואת דף הפרסומת – אסור לקרוא. מעבר לכך, דף הפרסומת הינו "מוקצה" אך העלון אינו "מוקצה". ועל כן, כל זמן שדף הפרסומת נמצא בתוך העלון – מותר לטלטל את העלון עם הדף שבתוכו, אך כאשר דף הפרסומת מחוץ לעלון – אסור לטלטל את הדף פרסום בשבת.

קולב

• קולב הינו "כלי שמלאכתו להיתר" ומותר לטלטלו כדלעיל^[36].
• דין קולב שהיה תלוי עליו בין השמשות בגד רטוב בשיעור של טופח על מנת להטפיח – אסור לטלטלו בשבת גם לאחר שהורד הבגד מעליו[37].

צמר גפן

• בעבר, היה "צמר גפן" מיועד לשימושים רבים, חלקם מותרים [כגון: לניגוב או כיסוי פצע וכדו'] וחלקם אסורים [כגון: מילוי כריות, שמיכות וכו'], ולכן היה ל"צמר גפן" דין של מוקצה, אא"כ ייחדו אותו במחשבה לשימוש של היתר מערב שבת (שימוש רפואי וכדו')^[38]. כיום, רוב השימוש ב"צמר גפן" הוא לדברי היתר, ולכן אין הוא "מוקצה" [לגבי תלישת חתיכה מצמר גפן ראה להלן חלק ה' בהלכות קורע ומחתך].

מטאטא

• מטאטא כיום אינו מוקצה^{[39] [40]}.

פרחים

פרחים מלאכותיים

• פרחים מלאכותיים – אינם מוקצה ומותר לטלטלם^[41] (דין נתינת פרחים במים – ראה להלן בחלק חמישי הלכות זורע).

פרחים שנקטפו מע"ש

• פרחים שנקטפו בערב שבת ואינם מונחים בתוך מים – אינם מוקצה ומותר לטלטלם^[42] (דין נתינת פרחים במים והוצאתם מן המים – ראה להלן בחלק חמישי הלכות זורע).

דברי מאכל

מוקצה באוכלים

• אין דין מוקצה באוכלים. ועל כן, מאכלים הראויים לאכילה או כאלה שעתידים להיות ראויים לאכילה במהלך השבת – מותר לטלטלם ללא כל צורך בשבת, משום שאין דין מוקצה באוכלים[43].

הכנסת פירות מהחצר

• מותר לאדם שהניח ארגזי פירות וירקות בחצר ביתו בערב שבת, להכניסם אל תוך ביתו בשבת [מפני הגשם או מסיבה אחרת].

אוכל כמתנה

• אדם שגמר בדעתו לתת לחברו חבילות שוקולד וכדו' במתנה – מותר לו לאכול מהם בשבת אע"פ שהקצה אותם מדעתו.

מאכלים העומדים לסחורה

• דברי מאכל העומדים לסחורה – אינם מוקצה ומותר לטלטלם בשבת[44]. ע"כ מותר לבעל חנות מכולת לקחת דברי מאכל מחנותו בשבת, כיון שאין דין מוקצה באוכלים.

דברי מאכל במחסן

• מותר לבעל מחסן לאחסון דברי מאכל ומזון לקחת דברי מאכל ומזון מן המחסן בשבת, בין אם הם מאוחסנים שם לצרכו ובין אם מאוחסנים שם למכירה, כיון שאין דין מוקצה באוכלים (ועיין בפרק … בדרך בה צריך לקחת את המאכלים).
• דין מוקצה באוכל קפוא – ראה להלן פרק… הל….

תרופות

ויטמינים

• מותר לטלטל ויטמינים, כיון שראויים למי שרגיל לקחתם[46]. ראה בהלכות חולה בחלק חמישי.

ספרים

ספרי קודש

• ספרי קודש – מותר לטלטלם בשבת אפילו ללא כל צורך, הואיל ולא היו בגזירת מוקצה כלל, כיון שמצווה לעסוק בהם בשבת[47].

ספרי קודש למתנה וכדו'

• ספרי קודש שהוכנו מערב שבת כדי לתתם כמתנה ואפילו נארזו והונחו בצד (בדרך המותרת – עיין בפרק….) – אינם "מוקצה" ומותר לטלטלם בשבת[48].

מכשירי חשמל

כרית וסדין חשמליים

• מותר להשתמש בכרית ובסדין חשמליים בשבת ואין להם דין של "מוקצה"[49].

כרית וסדין שניתן לשנות חומם

• מותר להשתמש בסדין ובכרית חשמליים בשבת אפילו אם ניתן לשנות את דרגות החימום שלהם, כיון שאינם בכלל גזירת חז"ל שהתייחסה לעיון לאור הנר ולא לחימום באש. ולמרות שיש חשש שיוציאו את התקע מהשקע בשבת, אין זה בכלל גזירת חז"ל שהתייחסה לחשש שמא יטה ולא לחשש שמא ידליק או יכבה. ויש אוסרים, ואין הלכה כמותם. וראה לקמן בסעי' ח' וה"ה אם יש חשש שתוך כדי שינה יוציא את החשמל מהתקע.

תנור נפט

• מותר להשאיר תנור נפט [או גז וכדו'] דולק מערב שבת לחימום, אך אסור להזיזו ממקומו.

סימן היכר

• כאשר יש חשש שאדם יבוא להדליק או לכבות את המכשיר – צריך לעשות סימן היכר [כגון: פתק שכתוב עליו: "שבת קודש"] שיזכיר לו שהיום שבת, או מניעה פיזית [כגון: הדבקת נייר דבק או פלסטר על המתג כדי למנוע כיבוי והדלקה] שימנע ממנו להדליק ולכבות את החשמל ולבוא לחילול שבת ח"ו[50].

טלפון סלולארי

טלטול טלפון סלולארי ישן

• טלפון סלולרי הישן שעובד עם לחצנים הינו "כלי שמלאכתו לאיסור", שמותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו, ואף על פי כן אם יש חשש שיעשה בו פעולת איסור [כגון: לחיצה על כפתורים] – אסור לטלטלו כלל. טעם האיסור לטלטל טלפון סלולארי גם לצורך גופו ומקומו – כיון שכאשר אדם רגיל לעשות בכלי פעולת איסור, אסור לו לעשות באותו כלי אפילו פעולה מותרת שמא יעשה את פעולת האיסור מתוך היסח הדעת [ויש לדעת שאין זאת גזירה חדשה אלא זו גזירה שנקראת בלשון הגמרא: "שמא יטה"]^[51].

טלטול טלפון עם סימן

• מותר לטלטל טלפון סלולארי לצורך גופו או מקומו בשבת, אם נותנים עליו סימן בולט שיזכיר לא ללחוץ על הכפתורים, כיון שאז אין חשש שמא יעשה בו פעולת איסור.
• טלפון סלולארי מעורר
• אין להניח טלפון סלולארי הפועל כשעון מעורר על יד המיטה במרחק שניתן להושיט את היד ולכבותו, שמא כשיתעורר והוא עוד מנומנם יפסיק את פעולת הצלצול, אך מותר להניחו רחוק מן המיטה במרחק כזה שצריך לקום מהמיטה כדי להגיע אליו ולכבותו, ואז יזכר שהיום שבת[52].

טלפון סלולרי מצלצל

• אסור לטלטל טלפון סלולרי הפועל כשעון מעורר בשעה שהוא מצלצל, אך מותר לכסותו כדי לחסום את הרעש[53].

טלטול טלפון סלולרי חדש

• טלפון סלולרי החדש שעובד עם מסך מגע – אסור לטלטלו לצורך גופו או מקומו. טעם האיסור – כיון שבנגיעה קלה המכשיר נדלק, או שמא יעשה את פעולת האיסור מתוך היסח הדעת [ויש לדעת שאין זאת גזירה חדשה אלא זו גזירה שנקראת בלשון הגמרא: "שמא יטה"]^[54].

נשק

נשיאת נשק

• אסור לשאת נשק בשבת במקום שאין צריכים אותו אפי' אם יש שם עירוב[55]. אמנם, במקום שצריכים אותו או אפי' ספק אם יצטרכו אותו – מותר לשאתו גם במקום שאין עירוב[56].

נשק לחייל

• חייל הנמצא בשירות צבאי [טירונות, אימונים וכו'] – עליו לשאול את הרב הצבאי במקום כיצד לנהוג.

שעונים

דין השעון

• נחלקו הפוסקים אם יש לאסור שימוש בשעון בשבת, שמא דינו כדין "כלי שמלאכתו לאיסור", כיון שהוא כלי מדידה המודד את השעות. וכתב מרן בשו"ע: "מה שמורה על השעות שקורין רילוז"ו בין שהוא של חול ובין שהוא של מין אחר – יש להסתפק אם מותר לטלטלו". ומכל מקום, כיון שעם הזמן השתכללו השעונים והתווספו צדדים לדיון, כיום יש לדון כל סוג של שעון על פי תכונותיו, כפי שיתבאר לקמן.

שעון קוקיה ודומיו

• מותר להשתמש בשעון שמשמיע קול נקישה או מנגינה כל חצי שעה או שעה בשבת, ואין בזה משום השמעת קול אסורה, כיון שכיום כולם יודעים שאין צורך למתוח ולמלאות אותו בשבת[57]. אמנם שעון כנ"ל שמחובר לקיר – אסור לטלטלו וכדלקמן.

קביעת מקום

• שעון שקבעו לו מקום ביום חול ואין משנים את מקומו משך כל השבוע – אסור לטלטלו בשבת, כיון שקובע לו מקום, ודינו כדין מוקצה מחמת חסרון כיס^[58].

שעון מעורר

טלטול שעון מעורר

• מותר לטלטל שעון מעורר בשבת, כיון שבדרך כלל מטלטלים אותו גם ביום חול, אלא שצריך להיזהר לא לכבותו, אמנם אם יש חשש שיבוא לכבותו – לא יטלטלו^[59].

קבעו לו מקום

• שעון מעורר שקבעו לו מקום ואין מזיזים אותו ממקומו גם בימות החול – אסור להזיזו ממקומו בשבת. מיהו מותר לכסותו כדי שהצלצול לא יפריע.

שעון מעורר מכני

• שעון מעורר מכני ולו שני פעמונים משני צדדיו ופטיש מכה בפעמונים מצד לצד, וידית עצר מכנית שעל ידי משיכתה הצלצול נעצר – מותר להפסיק צלצולו בשבת, ואין בזה איסור "בונה" ולא "מתקן", כיון שאין יוצרים בכך שום דבר[60].

שעון קפיץ

• שעון מעורר שעובד על קפיץ נמתח, שמתחו אותו מערב שבת והוא מצלצל בשבת – אסור להפסיק את צלצולו ע"י לחיצת כפתור או משיכתו, כיון שהוא תוקע[61].

שעון חשמלי

• שעון מעורר שעובד על סוללה – אסור להפסיק את צלצולו בלחיצת הכפתור[62].

שעון חול

• שעון חול[63]– אסור לטלטל שעון חול בשבת בין לצורך מדידת שעות היום ובין לצורך מדידה בדרך משחק[64], אבל לצורך גופו ומקומו – מותר.

שעוני יד

שעון יד דיגיטלי

• כיום מצויים שעוני יד דיגיטליים מסוגים שונים ובעלי תכונות שונות ופעמים שמותר לטלטלם ופעמים אסור, כדלקמן.

טלטול שעון יד 

• מותר לטלטל שעון יד בשבת, אפילו אם זהו שעון פשוט^[65].

שעון יד דיגיטלי מעורר

• שעון יד דיגיטלי שיש בו גם פקודת שעון מעורר, ויש אפשרות להשתיקו בלחיצת כפתור – אסור לענדו בליל שבת אם פקודת המעורר הופעלה, כיון שהעונד עלול להירדם וכשיפעל המעורר יתעורר וילחץ מיד על כפתור ההשתקה[66].

שעון דיגיטלי עם תאורה 

• שעון דיגיטלי שניתן לראות בו את השעה רק בלחיצה על כפתור התאורה, הנו "מוקצה" ואסור לענדו או לטלטלו בשבת^[67].

סימן היכר על התאורה

• שעון דיגיטלי שיש בו כפתור תאורה – אסור לענדו בליל שבת, כיון שאין אור יש חשש שילחץ על כפתור התאורה. ואם עושה סימן מיוחד שיזכיר שאסור ללחוץ על כפתור התאורה – מותר. אמנם, ביום השבת – מותר לענדו^[68].

שעון עם שעה ותאריך

• שעון דיגיטלי שיש בו אפשרות להחליף את התצוגה מתצוגת שעון לתצוגת תאריך בלחיצה על כפתור התאריך – מותר לענדו בשבת אם מכסים את כפתור התאריך, באופן שגם אם ישכחו וינסו להפעילו זה לא יתאפשר ומיד יזכרו שהיום שבת.

שעון מחשב

• שעון דיגיטלי שיש עליו מחשבון – אסור לאדם שרגיל לעשות בו את חשבונותיו לענדו בשבת. אמנם, אם יעשה היכר כך שלא יבוא לחשב בו בשבת – מותר לו לענדו[69].

כיוון מחוגי השעון

• טוב להימנע מלכוון את מחוגי השעון בשבת בשעה שהוא פועל [דהיינו באופן שכאשר מכוון את השעון הוא אינו מפסיק לעבוד], אמנם לצורך מצוה – אין צורך להימנע מכך^[70].

שעון יד שמתמלא בנענוע

• מותר לענוד שעון יד שמתמלא ע"י נענוע היד באופן שהינו עובד כבר, ובתנאי שלא מנענעים את היד בכוונה למלא את השעון[71].

שעון מכני שנעצר

• אסור למלא שעון מכני שנעצר, וי"א שזהו אף איסור מדאורייתא. מיהו אם השעון פועל ורוצים למלאותו שימשיך לפעול – נוהגים לאסור[72], אא"כ עושה זאת לצורך חולה שאין בו סכנה או לצורך מצוה.

מילוי שעון מכני על ידי גוי

• מותר למלא בשבת שעון מכני, לצורך חולה שאין בו סכנה או לצורך מצוה על ידי גוי, אפילו אחרי שהפסיק לפעול[73].

שעון מצית

• אסור לענוד שעון יד שיש בו גם מצית, ואסור לטלטלו בשבת אלא א"כ שם סימן שלא יבוא להדליקו[74].

ענידת שעון יד שהפסיק לפעול

• מותר לענוד שעון יד שהפסיק לפעול, ומותר לטלטלו, כיון שמשמש כתכשיט, וכן כיון שזו דרך לבוש.

תשמישי קדושה או מצוה

תפילין

• אסור לטלטל תפילין בשבת משום מוקצה. אמנם, מותר לטלטלן לצורך גופו או מקומו. ויש מתירין לטלטל תפילין, כיון שלדעתם הם "כלי שמלאכתו להיתר"[75] [אם שכח טליתו אצל התפילין – ראה בפרק … בסיס…].

תפילין זרוקות

• לכל הדעות – מותר לטלטל בשבת תפילין זרוקות או מונחות במקום בזיון, אם יש במקום עירוב[76].
• דין המוצא תפילין זרוקות בביזיון במקום שאין בו עירוב – ראה בפרק נ"ח סעי' כ"ה.

שופר

• שופר הנו כלי שמלאכתו לאיסור ואסור לטלטלו בשבת, אלא לצורך גופו ומקומו[77].

[1] ראה בשו"ע (סי' ש"ח סעי' ג'). וכתב הרשב"א (שבת דף קכ"ג ע"א) לגבי דברי המשנה: "מדוכה בזמן שיש בה שום – מטלטלין אותה", וז"ל: "והיינו טעמא משום דכיון דאין זו אסורה אלא מחמת מלאכה ועכשיו משמש היתר במלאכתה, הרי מה שאוסרה הוא מתירה והוה ליה כקדירה המטלטלת עם התבשיל". וכתב הפמ"ג (א"א ס"ק ט') שא"כ רואים שדבר שרוב מלאכתו לאיסור מוגדר ככלי שמלאכתו לאיסור. וכן כתב הבא"ח (ש"ש פרשת מקץ סעי' ד') והמשנ"ב שם (ס"ק י'). ועיין ביה"ל (שם ד"ה "קורדום") וכה"ח (סי' ש"ח ס"ק ל"ה). ראה להלן סעיף ל"ב ובהערה שם.

[2] כן כתב הביאור הלכה (סימן ש"ח סעיף ג' ד"ה "כלי").

[3]  המשנה במסכת שבת (קכ"ד ע"א) אומרת: "כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך". וביארה הגמ' שם: "ודבר שמלאכתו לאיסור – לצורך גופו ולצורך מקומו – אין, מחמה לצל – לא".

ופרש"י (שבת קכ"ג ע"א): "ודבר שמלאכתו לאיסור – אם צריך בשבת לגופו של מלאכה אחת של היתר – מותר". כמו שאומרת הגמרא (שבת קכ"ב ע"ב): "נוטל אדם קורנס לפצע בו את האגוזין, קרדום לחתוך בו את הדבילה, מגירה לגור בה את הגבינה, מגריפה לגרוף בה את הגרוגרות".

וכן נפסקה ההלכה בשו"ע (סי' ש"ח סעי' ג'): "כלי שמלאכתו לאיסור – מותר לטלטלו, בין לצורך גופו, כגון: קורנס של זהבים או נפחים, לפצוע בו אגוזים, בין לצורך מקומו, דהיינו שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח שם, ומותר לו ליטול משם ולהניחו באיזה מקום שירצה; אבל מחמה לצל, דהיינו שאינו צריך לטלטלו אלא מפני שירא שישבר או יגנב שם – אסור".

 [4] ראה חזון איש (סימן מ"ד ס"ק י"ג) וז"ל: "ונראה דדין זה תלוי כפי המקום והזמן, דבמקום שאין משתמשין בנר לצורך גופו כלל, דמי לסיכי זיירי ומזורי. ואפי' נר שלא הדליקו בו בשבת ואפי' של מתכת – אסור. וכמדומה דבמקומנו אין שום תשמיש בנרות לצורך גופן, וכולהו אסירי, ואחרונים ז"ל סתמו בזה, וצ"ע".

[5] המשנ"ב (סי' ש"ח ס"ק י"ב) חידש, וז"ל: "ומיירי שאין לו כלי היתר לתשמיש זה, דאי לאו הכי – אין לו להשתמש בכלי זה". כלומר אם יש לאדם מפצח אגוזים – אינו רשאי לקחת פטיש כדי לפצח את האגוזים.

ראיה לכך מביא בשער הציון (שם ס"ק י"ג) מהגמרא בשבת (קכ"ד ע"א) שכתוב שאף שבדרך כלל היו טבעות מיוחדות להפשטת בהמה במקדש מ"מ בערב פסח שהיה ריבוי קורבנות היו משתמשים גם במקלות דקין כדי להניח את הקרבן על המקל שעל כתפו וכתף חבירו, ועל כך אמר רבי אלעזר: "ארבעה עשר שחל להיות בשבת מניח ידו על כתף חבירו ויד חבירו על כתיפו", והסביר רש"י: "דלא מטלטלי מקלות". הרי שכשאפשר לתלות את הכבש על הכתפיים – לא משתמשים אפילו במקלות המיוחדים לכך (דקים וחלקים), והרי הם ככלי שמלאכתו להיתר, ובכל זאת אסור, כ"ש בכלי שמלאכתו לאיסור.

אמנם דברי הגמרא הנ"ל אמורים רק לשיטת רבי אלעזר – ולא נפסקה הלכה כמותו, שכתב הרמב"ם (הלכות קרבן פסח פרק א' הלכה י"ד): "וכיצד תולין ומפשיטין? מסמרות של ברזל היו קבועין בכותלים ובעמודים שבהן תולין ומפשיטין, וכל מי שלא מצא מקום לתלות, מקלות דקים וחלקים היו שם, מניח על כתפו ועל כתף חבירו ותולה ומפשיט". ובהלכה ט"ז: "חל ארבעה עשר להיות בשבת כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ורוחצין את העזרה בשבת, שאין איסור שבות במקדש אפילו בדבר שאינו צורך עבודה, איסור שבות במקדש היתר הוא".

ועל כן הפוסקים לא חשו לדברי המשנ"ב, וסוברים שאם אדם משתמש בכלי שמלאכתו לאיסור גם לצורך תשמיש של היתר בדרך כלל (בימות החול) – אז הוא רשאי להשתמש בו בשבת להיתר אף על פי שיש לו כלי המיועד לכך.

למעשה אנו פוסקים שאם יש לאדם עדיפות להשתמש בכלי שמלאכתו לאיסור יותר מהכלי שמלאכתו להיתר (לדוגמא: אם מעדיף לשבור אגוזים בפטיש משום שע"י מפצח, האגוז מתפורר, אבל בפטיש רק הקליפה נשברת והאגוז נשאר שלם ויפה, או מכל סיבה אחרת) – מותר לו להשתמש בפטיש למרות שיש לפניו מפצח אגוזים.

[6] כתב המאירי (שבת קנ"ד ע"ב), וז"ל: "יש שואלים בדברים שאין ניטלים ושליפי זוטרי שאין בהם ביטול כלי מהיכנו מה צריך לכרים וכסתות ויטלם ביד שהרי צריך הוא למקומם, ואם מפני שאינו יכול להשתמש במקומו שהרי גב הבהמה הוא ואסור להשתמש בבעלי חיים, הרי מ"מ צריך למקומו שלא תמות בהמתו. נראה שאין צורך מקומו נאמר אלא שצריך למקומו ממש לישב בו", וכן כתב השו"ע (סי' ש"ח סעי' ג'): "בין לצורך מקומו, דהיינו שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח שם, ומותר לו ליטול משם ולהניחו באיזה מקום שירצה", משמע שדווקא אם צריך למקומו כדי להשתמש במקום.

[7] משנ"ב (סי' ש"ח ס"ק כ'): "וה"ה אם היה מלאכתו לאיסור ולהיתר ג"כ לא מקצה דעתו מניה. וקדרה שמלאכתה הוא לבישול, ורק לפעמים משתמשין בה למים ולפירות, היא בכלל כלי שמלאכתה לאיסור אם לא שיש בה מהתבשיל". וראה בבה"ל (שם ד"ה "כלי שמלאכתו להתר"), ובכה"ח (שם ס"ק ל"ה) דהיינו דוקא בשעה שמונח בה התבשיל, ועיי"ש שכתבו שאם הסיר מלוכלך – מותר לפנותו, מדין גרף של רעי.

[8] כתב הרשב"א (שבת קכ"ג ע"א) לגבי דברי המשנה: "מדוכה בזמן שיש בה שום – מטלטלין אותה", וז"ל: "והיינו טעמא משום דכיון דאין זו אסורה אלא מחמת מלאכה ועכשיו משמש היתר במלאכתה, הרי מה שאוסרה הוא מתירה והוה ליה כקדירה המטלטלת עם התבשיל".

[9] שו"ע (סי' ש"ח סעי' ג').

[10]ראה הערה 30.

[11] כתב המגן אברהם (סימן ש"ח ס"ק ט'): "שמלאכתו להיתר וכו'. וה"ה כשמלאכתו לאיסור ולהיתר (ש"ג פי"ז כ"ה)", כלומר שדינו ככלי שמלאכתו להיתר. וכתב הביאור הלכה (סי' ש"ח ד"ה "קרדום"): "ודע דכתב הפמ"ג והעתקתיו במ"ב דכלי שרוב מלאכתו לאיסור הוא ג"כ בכלל כלי שמלאכתו לאיסור, והביא ראיה מרשב"א לענין קדירה, עי"ש. ולענ"ד היה נראה דזה דוקא אם עיקרה הוא רק למלאכת איסור ורק לפעמים משתמש בה להיתר, ולענין זה יש ראיה מקדירה דמשמע מרשב"א דהיא כלי שמלאכתו לאיסור דעיקרה נעשה לתבשיל, אבל אם דרך הכלי להשתמש בה לשניהם ורק שלאיסור משתמשין בה יותר מנלן דמקצה דעתיה מניה דהלא עשויה למלאכת היתר ג"כ, וצ"ע", ע"כ. ובמשנ"ב (סי' ש"ח ס"ק כ'): "וקדרה שמלאכתה הוא לבישול ורק לפעמים משתמשין בה למים ולפירות, היא בכלל כלי שמלאכתה לאיסור, אם לא שיש בה מהתבשיל". ולפי זה כיום שהקדירות הם נקיות ויש כאלו שמביאים אותם לשולחן – מותר לטלטלם, ומה שכתב הביאור הלכה לאסור, היינו בקדירות של פעם שהיו מלוכלכות מבחוץ בפחם ולא היו משתמשים בהם בדרך כלל ככלי הגשה.

[12] ראה שו"ע (סי' ש"ח סעי' ג'), וראה עוד לעיל הערה 28.

[13] כתב הטור (סימן ש"י): "עץ שתולין בה בשר או דגים – מותר לטלטלו, אע"ג דמאיס דקי"ל במוקצה מחמת מיאוס כר"ש דשרי, אבל במוקצה מחמת איסור, כגון: נר שהדליקו בה באותה שבת, לא קי"ל כוותיה, ואסור אפי' לאחר שכבה".

וכתב הבית יוסף (סימן ש"י): "עץ שתולין בו בשר או דגים – מותר לטלטלו וכו'. בפרק תולין (ק"מ ע"ב) אמר רב חייא בר אשי אמר רב: האי תלא דבשרא – שרי לטלטולי, דכוורי – אסור. וכתבו הרי"ף (נ"ח ע"א) והרא"ש (סימן ט'), דכיון דסני ריחיה – אסוחי אסח דעתיה מיניה והוה ליה מוקצה מחמת מיאוס, ומשום הכי אסור לטלטלה, רב לטעמיה דסבירא ליה כרבי יהודה; אבל לרבי שמעון – מוקצה מחמת מיאוס לית ליה, והלכתא כוותיה.

ופירש הרא"ש: תלא דבשרא – עץ שתולין בו בשר, אבל הרמב"ם כתב בפרק כ"ו הי"ט: 'עלים שריחם רע ומאוסים ואין הבהמה אוכלתן – אסור לטלטלן. לפיכך תלי של דגים – אסור לטלטלו, ושל בשר – מותר', וזה כדברי רב. וכתב הרב המגיד ופירשו בהלכות: תלא דבשרא – העץ שתולין בו הבשר – מטלטלין אותו, דתורת כלי עליו דרגילות הוא [להצניעו], דכוורי – לא, אלא כל שנשתמש בו זורקו לבין העצים, עד כאן. ונראה מדבריו שנוסחת ההלכות שבידו מוחלפת מנוסחא שבידינו. ורש"י פירש: תליא דבשרא – בשר מליח התלוי ליבשו. שרי – דנאכל חי באומצא. דכוורא – אין נאכלין חיין".

והתוספות (שבת קל"ט ע"א ד"ה "תלא דבישרא") כתבו: 'תלא דבישרא' כו' – לא כפירוש הקונטרס דפירש בשר מליח שתלו לייבשו, דהוה ליה למימר הא בפרק מפנין דמה שייך הכא ועוד למה מזכיר תלא, ועוד מוכח לעיל בפרק מפנין (דף קכח.) דדג מליח נמי חזי לאומצא, ועוד דהכא בטלטול איירי ואמרינן לעיל דרב במוקצה לטלטל סבר לה כר"ש! ונראה כפירוש הערוך דמשום תלא נקטיה ובלא בשר, אלא תלא דבשרא – לא ממאיס ושרי לטלטולי, ושל דגים – מאיס והוי מוקצה מחמת מיאוס, והשתא אתי שפיר באיסור דתלא כעין כישא דירקא. ור' פי' לנו דלתלא דבשרא רגיל להיות בו תורת כלי אבל של דגים – לא, ולא משום מוקצה מחמת מיאוס, דלא איירי שמעתין במוקצה מחמת מיאוס" (ועיין עוד בדרישה ס"ק א').

שו"ע (סימן ש"י סעי' א'): "עץ שתולין בו דגים, אע"פ שהוא מאוס – מותר לטלטלו, דקי"ל במוקצה מחמת מיאוס כרבי שמעון, דשרי".

וכתב במשנ"ב (סי' ש"י סק"א): "עץ וכו' – עץ זה הוי כלי כיון שמיוחד לתלות דגים אלא משום דמאיס דריחו רע הוי לר' יהודא מוקצה מחמת מיאוס, ואנן קי"ל כר"ש, דשרי".

וביאר כה"ח (סי' ש"י ס"ק ב'): "עץ שתולין בו דגים וכו'. עץ זה הוי כלי כיון שיחדו לתלות דגים אלא משום דמאיס הוי ליה מוקצה מחמת מיאוס, ואנן קיימא לן כרבי שמעון. לבושי שרד. משמע אבל אם לא יחדו לכלי רק תלה בו דגים לפי שעה – אסור לטלטלו", דהוי כמו אבן.

כתב הפרישה (סימן ש"י סק"א): "מותר לטלטלו. לפירוש התוספות ולא לפירוש רש"י". וראה עוד בדרישה (שם סק"א).

ובכה"ח (שם ס"ק ג'): "מותר לטלטלו. אפילו מחמה לצל, והיינו טעמא משום דלית עליו שם מוקצה, והוי ליה ככלי שמלאכתו להיתר דרישה אות ב'. מיהו המשבצות זהב אות א' כתב דלא שרי לטלטלו אלא לצורך גופו ומקומו ככלי שמלאכתו לאיסור, והביא דברי הדרישה הנז'. וכתב: וצ"ע, יעו"ש". יוצא שלדעת הפרי מגדים כיון שהוא מאוס הוא נפגם ונהיה ככלי שמלאכתו לאיסור. אבל לשיטת הדרישה – מותר, כיון שראוי לתלות בו דג וכדו'. ובשיפוד של מתכת, שדרך לתלות בו כדי לצלות בו, יהיה דינו ככלי שמלאכתו לאיסור.

[14] עיין ביאור הלכה (סי' ש"ח ד"ה "קרדום"), שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"א שאלה ז'). ועיין בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ט) שבהכנסת כלים למדיח יש לחוש לפעמים לאיסור "מכין", עיי"ש.

[15] והטעם ראה לעיל סעי' ו' ובהערה שם.

[16] ראה שו"ע (סי' ש"ח סעי' ג'). עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ"ח).

[17] ראה לעיל סעי' ו' ובהערה שם.

[18] דעת המעשה ניסים (חלק ג' ערך מוקצה) שלמסמר אין דין של כלי, ולכן הוא מוגדר כמוקצה מחמת גופו, אבל דעתנו כיון שעל ידו תולים תמונות וכדו', יש לו דין של כלי שמלאכתו לאיסור. אמנם כיום שאין משתשמים בו למלאכת היתר – אסור לטלטלו לצורך גופו או מקומו.

[19] כתב השו"ע (סימן ש"ח סעי' י"א): "מחט שלימה – מותר לטלטלה ליטול בה את הקוץ". וכתב משנ"ב (סי' ש"ח ס"ק מ"ו): "הוא מחט מיוחד לתפירה והוי ככל כלי שמלאכתו לאיסור ומותר לטלטל לצורך גופו, דהיינו ליטול הקוץ או שנוקב בה את המורסא להוציא ממנה ליחה", וראה בפרק נ"ח סעי' י' י"ג שאין לצאת במחט נקובה לרה"ר גם לגברים.

[20] כתב המג"א (סי' שכ"ח ס"ק ל"ב): "מותר ליטול הקוץ במחט (משנה פי"ז ורמב"ם פכ"ה) ובלבד שיזהר שלא יוציא דם, דעביד חבורה, כדאיתא רפ"י דסנהדרין", וראה בכה"ח (סי' ש"ח ס"ק צ"ו) וראה במשנ"ב (סי' שכ"ח ס"ק פ"ח) ובשער הציון (שם ס"ק ס"ג). אמנם כדברי המג"א כתב בשו"ע הרב (סי' ש"ח סעי' ל"ח), וכן פסק רבינו הבא"ח (ש"ש פר' מקץ סעי' י"ב), וז"ל: "מחט שלימה שקורין בערבי איבר"י שמלאכתה לאיסור לתפור בה – מותר לטלטלה בשבת כדי לחצוץ בה שיניו או ליטול בה הקוץ, כדין כלי דמלאכתו לאיסור דמותר לטלטלו לצורך גופו כמ"ש לעיל. ובלבד שיזהר שיטול הקוץ בנחת שלא יוציא דם, דיש בזה איסור חובל, ואם א"א להוציא הקוץ בלתי הוצאת דם – אסור אע"פ שאינו מתכוין, משום פסיק רישיה ולא ימות".

[21] כתב משנ"ב (סי' ש"ח ס"ק מ"ו) (לגבי מחט): "וה"ה שמותר לתחוב בה את המלבושים לחברן בעת הדחק. ואם הוא במקום שאסור לצאת בו בשבת, כבר מבואר לעיל בסימן ש"ג סעיף ט' דאסור. ועיין בסעיף י"ח ובמה שכתבנו שם", וה"ה לסיכת ביטחון.

[22] כן כתב התוס' (שבת קכ"ב ע"ב ד"ה "רחת") שבכלי שמלאכתו לאיסור מועיל יחוד כדי להופכו למלאכתו להיתר, וראה בחזו"א (סי' מ"ג ס"ק א'), עיין שו"ת הרב הראשי (תשמ"ח-תשמ"ט סי' ר"מ הע' 3).

[23] כתב הבא"ח (ש"ש פרשת שמות הל' ח'): "כלי שקורין בערבי שמסי"י ובאיטלק"י אומבריל"ה (מטריה), שעשויים להגן מן החמה ומן הגשמים, לא מבעיא דאסור לפתחה להאהיל בה, אלא אפילו פתוחה ועומדת מבעוד יום – אסור לשאת אותה להאהיל בה על ראשו בין בשבת בין ביום טוב, וכנזכר בפוסקים, ועיין מאמר מרדכי סעיף קטן ה', ונודע ביהודה תניינא סימן ל', יעוין שם. וממילא תדע מאחר דאסור לנשאה על ראשו – אסור נמי לטלטלה בשבת ויום טוב משום מוקצה". וראה בהרחבה בפרק אוהל ??..

[24] בגמ' שבת (מ"ז ע"א) כתוב: "אלא אמר רבא: הנח לנר שמן ופתילה – הואיל דנעשה בסיס לדבר האסור". ופרש"י (שם ד"ה "לדבר האסור") – "לשלהבת, דבכי האי מוקצה מודה ר' שמעון שהכלי טפל לשלהבת בעודה בו, ולאו משום דחייש לכבייה" כלומר שהאיסור בשלהבת אינה משום שמא תכבה (וראה בחזו"א או"ח סי' מ"א ס"ק ט"ז מה שביאר שאיסור הוא או משום שמא תכבה, וזה אינו ברש"י, או משום שהשלהבת אינה כלי, ואין דעתינו כן לגבי שלהבת). ולכן פנס של להט דינו כשלהבת ואסור לטלטלו למרות שהוא נועד לכך [ועיין בספר שלמי יהודה על הל' מוקצה שכתב כדעת החזו"א. אך כתב שפנס כיס – אסור לטלטלו, דלא פלוג רבנן בין נר לשאר דברים שמאירים]. ויש עוד טעם לאסור בפנס לטלטלו – שמא מחמת הרגל יבוא לכבותו, וראה בהרחבה בפרק נ"ד, וראה בשו"ת הרב הראשי (תשמ"ח-תשמ"ט סי' ל"ג).

[25] כתב המשנ"ב (סי' ש"ח ס"ק כ'), וז"ל: "וה"ה אם היה מלאכתו לאיסור ולהיתר ג"כ לא מקצה דעתו מניה, וקדרה שמלאכתה הוא לבישול, ורק לפעמים משתמשין בה למים ולפירות, היא בכלל כלי שמלאכתה לאיסור, אם לא שיש בה מהתבשיל", וכן כתב כה"ח (שם ס"ק ל"ה).

[26] שו"ע (סי' ש"ח סעי' ד').

[27] כתב השו"ע (סי' ש"ח סעי' ד'), וז"ל: "כלי שמלאכתו להיתר – מותר לטלטלו אפי' אינו אלא לצורך הכלי שמא ישבר או יגנב".

[28] כתב השו"ע (סימן ש"ח סעי' ד'): "כלי שמלאכתו להיתר – מותר לטלטלו אפי' אינו אלא לצורך הכלי שמא ישבר או יגנב, אבל שלא לצורך כלל – אסור לטלטלה". וביאר המשנ"ב (שם ס"ק כ"א), וז"ל: "היינו אם כל היום לא יצרכנו כלל, אבל אם יצטרך לו באותו יום והוא מטלטלו כדי שיהא מוכן לו בשעתו – שרי". וכן כתב כה"ח (שם ס"ק ט"ל). וכ"כ הבא"ח (שנה שניה פרשת מקץ סעי' א') [הובא בהערה 11].

[29] וכתב השו"ע (סי' ש"ח  סעי' ד'), וז"ל: "כתבי הקודש ואוכלין – מותר לטלטלם אפי' שלא לצורך כלל". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק כ"ג): "וה"ה כוסות וקערות וצלוחיות וסכין שע"ג השלחן דתדירין בתשמיש, לא חלה עלייהו תורת מוקצה כלל, וכאוכלין וכתבי הקודש דמי, וע"כ מותרין לטלטלן אפילו שלא לצורך כלל. ויש מחמירין אפילו בכלים אלו".

ראה בא"ח (פרשת מקץ סעי' א') שכתב: "אסור לטלטל שום כלי אף על פי שמלאכתו להיתר, ודלא כהרב תוספת שבת וחס"ל דכתבו: כוסות וקערות וכיוצא – מותר לטלטלם אפילו שלא לצורך כלל, דהעיקר להלכה הוא כסברת האוסרים, וכן נראה דעת מר"ן ז"ל. ולכן אדם היושב על השלחן שעליו קערות וכוסות וסכין ומזלג – אסור לטלטל אחד מכלים אלו מכאן לכאן אם אין לו צורך בטלטול זה כלל, כי אם רק ידיו עסקניות הם בעסק שלא לצורך, כיון דאין לו הפרש בין אם קערה זו מונחת בצד זה או בצד אחר, אבל אם יש לו צורך בכך שבזה יהיה סידור השלחן יפה יותר, חשיב זה לצורך".

וכתב כה"ח (שם ס"ק מ"ד), וז"ל: "וכן כוסות וקערות וצלוחיות ומקצוע של דבילה וזוהמא לסטירן של קדירה וסכין קטן שעל גבי השלחן, שלטי הגבורים. ומיהו מהרמב"ם פירוש המשנה פרק כל הכלים משמע קצת דכוסות וקערות אינן ככתבי הקודש, וכן משמע בכלבו דף ל"ג, אבל בתוספות דף קכ"ג משמע כשלטי הגבורים, וצ"ע. אליה רבה אות יו"ד. וה"ר זלמן אות ט"ז ואות י"ז כתב כדעת הרמב"ם והכלבו דכוסות וקערות וסכין אינן ככתבי הקודש אלא ככלי שמלאכתו להיתר ואינן ניטלין אלא לצורך עצמן אבל לא שלא לצורך כלל, יעו"ש. וכן פסק בן איש חי פרשת מקץ אות א', ולכן כתב דאדם היושב על השלחן שעליו כוסות וקערות וסכין ומזלג – אסור לטלטל אחד מכלים אלו מכאן לכאן בלא צורך כי אם מפני שידים עסקניות, יעו"ש".

[30] ראה בשו"ע (סי' שכ"ג סעי' ו'), וראה בהרחבה בפרק ????..

[31] ראה הערה 5 [בעניין זה אמר פעם דודי, ראש הישיבה הרה"ג יהודה צדקה ע"ה, שכאשר אדם נמצא באמצע ברכת המזון ומזיז כפית או כוס, עובר על איסור התעסקות בדברים אחרים באמצע ברכת המזון, ואם עושה זאת בשבת – עובר גם על איסור מוקצה של הזזת כלי שמלאכתו להיתר שאסור לטלטלו סתם].

[32] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סוף סי' ק"ט).

[33] ראה שו"ע (סי' שי"ג סעי' ו') ובט"ז שם (ס"ק ז') ובמשנ"ב שם (ס"ק מ"ה).

[34] משנ"ב (סי' ש"ז ס"ק ס"ב) כתב בשם הט"ז: "וכל שאסור לקרותו – אסור אפילו לטלטלו".

[35] וראה בהרחבה מאמר מרדכי (שבת חלק שני פרק ע' סעי' ל"ד ובהערות) שהרחבנו בזה.

[36] אף שבשו"ע (סי' ש"ח סעי' ט"ז) מוזכר שקנה המשמש לתליית בגדים הוא מוקצה מחמת גופו, היינו משום שמדובר בקנה שהוא סתם מקל ולא היה מיוחד לתליית בגדים, ראה במשנ"ב (סי' ש"ח ס"ק ס"ה) ובכה"ח (שם ס"ק קי"ז-קי"ח). אבל כיום שהקולבים מיוחדים לבגדים, הוי דינו ככלי שמלאכתו להיתר.

[37] ראה בהרחבה ????.

[38] ראה בשו"ע (סי' ש"ח סעי' כ"ד), ואין בזה משום רפואה. אמנם יש להיזהר שלא להניח את הצמר גפן על הפצע ישירות משום צובע אלא ישטוף את המכה במים ואח"כ יניח את הצמר גפן. וראה בהרחבה בפרק צובע??????.

[39] כיום, הבתים מרוצפים, ואין חשש להשוואת גומות. אמנם בעבר, היה אסור לטאטא את הבית במטאטא כיון שהבתים לא היו מרוצפים והיה חשש להשוואת גומות, ומכיון שלא היה למטאטא שום שימוש בבית בשבת, יש שאסרו לטלטלו מדין של "כלי שמלאכתו איסור" (ומותר היה לטלטלו רק לצורך גופו ומקומו). מקור הדברים: הגמרא (שבת קכ"ד ע"ב) אומרת: "אמר רבי אבא אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: מכבדות של מילתא – מותר לטלטלן בשבת, אבל של תמרה – לא. ר' אלעזר אומר: אף של תמרה. במאי עסקינן? אילימא לצורך גופו ולצורך מקומו, בהא לימא רב של תמרה – לא, והא רב כרבא סבירא ליה! אלא מחמה לצל, בהא לימא ר' אלעזר אף של תמרה?! לעולם מחמה לצל, אימא: וכן אמר ר' אלעזר".

וביאר רש"י: "של מילתא – של בגדים לכבד שולחן, שמלאכתו להיתר". כלומר מותר ליקח בגד לנקות את השולחן, והבגד אינו מוקצה, משום שהוא מיועד רק להוריד את הפירורים שעל השולחן. אבל לקחת ענף של תמר שרגילין לנקות בו את הרצפה – אסור משום מוקצה, כיון שאסור לכבד בו את הבית, והטעם – משום אשוויי גומות, דמודה ר"ש בפסיק רישא ולא ימות.

וע"ז הקשתה הגמ': ממה נפשך, אם מתכוין לקחת את הענף של התמרה לצורך גופו או מקומו – למה יהיה אסור, ואם רוצה סתם לטלטל אותו מחמה לצל – אסור לכו"ע כדין מוקצה.

ולכך תירצה הגמ': "אימא: וכן אמר ר' אלעזר", היינו של מילתא – מותר, של תמרה – אסור מחמה לצל.

ונפסקה ההלכה בשו"ע (סי' ש"ח סעי' מ"ט): "מכבדות שמכבדין בהן הקרקע – מותר לטלטלן", היינו, מטאטא – אינו מוקצה בשבת, ומותר להעבירו בשבת ממקום למקום אפילו מחמה לצל (משנ"ב ס"ק קס"ג).

ועוד כתב (סי' של"ז סעי' ב'): "אסור לכבד הבית אלא א"כ הקרקע מרוצף, ויש מתירין אפילו אינו מרוצף". הרמ"א: "ויש מחמירין אפילו במרוצף וכן נוהגין, ואין לשנות".

וביאור מחלוקתם הוא: שאם המכבד את הבית עובר איסור דאורייתא, שממלא גומא – אין לחלק בין מרוצף לשאינו מרוצף, שאם באינו מרוצף זה דאורייתא כדין פסיק רישא, נגזור מדרבנן מרוצף אטו אינו מרוצף. אך אם נאמר שהאיסור לטאטא את הבית הוא מדרבנן שמא ישווה גומא מכיון שזה רק גזירה דרבנן, ולבוא ולהוסיף עוד גזירה שאם זה מרוצף ג"כ אסור – זה לא אומרים. והיש מתירין סוברים שאפי' בלא מרוצף לא הוי פסיק רישא, וכיון שאינו מתכוין – מותר (ועיין לט"ז שם ס"ק ב').

וי"א שאיסור כיבוד הבית לא מדין אשוויי גומא אלא שמזיז עפר (עיין תוס' שם ד"ה "והאידנא", ומג"א ס"ק ב' ושער הציון ס"ק ג', ובאורך בביאור הלכה ד"ה "ויש מחמירין"). ועיין לרא"ש (שבת פרק עשירי סימן ג') ומה שכתב עליו קרבן נתנאל (אות ס').

א"כ יוצא שלדעת הרמ"א אפילו שמרוצף – אסור, וע"כ דינו ככלי שמלאכתו לאיסור. אמנם ראה בבה"ל (סי' של"ז ד"ה "ויש מחמירין") שכתב שאם רוב בתי העיר מרוצפים – גם לדעת הרמ"א מותר לטאטות, ולכן היום יש למטאטא דין של כלי שמלאכתו להיתר.

[40] כתב הרמ"א (סי' של"ז סעי' ב'): "ואסור לכבד הבגדים ע"י מכבדות העשויות מקסמים שלא ישברו קסמיהן", כלומר: להבריש את הבגד (באופן שמותר, לא בגד שחור או כהה) – אסור שמא ישבר הקיסם, וכן אסור לטאטא את הרצפה במטאטא שמא ישבר הקיסם אם הם קשים אפי' מרוצף.

והקשה הטורי זהב (שם ס"ק ג'): "תמוה לי: ואפילו ישבר, זה מקלקל ופטור". אמנם נתבאר ברמב"ם (הל' שבת פ"א ה"ג) שאע"פ שאין איסור דאורייתא – פטור אבל אסור מדרבנן.

וכתב המג"א (שם ס"ק ה') שאע"פ שאין איסור דאורייתא – אוסרים בזה, וס"ל למג"א דהוי פסיק רישא. ועיין שם במשנ"ב (שם ס"ק י"ד). לעומת זה כתב כה"ח (ס"ק י"ז) משם ברכ"י (אות א') שאין חשש כי אינה מלאכה ואין מתכוין לשוברו, וס"ל דלא פסיק רישא הוא – ומותר.

[41] כיון שעשויים לנוי.

[42] כיון שעשויים לנוי. עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ב).

[43] וראה בהרחבה לקמן בסוגי המאכלים, וכן כל ההיתר זה דווקא במהלך שלא דחאו בידים ואינו ראוי לאכילה, כגון: גרוגרות שהעלם לגג ליבש, ראה שו"ע (סי' ש"י סעי' ב').

[44] כתב הרמב"ם (הל' שבת פרק כ"ו הי"ד): "שמן שיוצא מתחת הקורה של בית הבד בשבת, וכן תמרים ושקדים המוכנים לסחורה – מותר לאכלם בשבת, ואפילו אוצר של תבואה או תבואה צבורה – מתחיל להסתפק ממנה בשבת, שאין שם אוכל שהוא מוקצה בשבת כלל. אלא הכל מוכן הוא".

וכן כתב השו"ע (סי' ש"י ס"ב): "אין שום אוכל תלוש הראוי לאכילה מוקצה לשבת. דתמרים ושקדים ושאר פירות העומדים לסחורה – מותר לאכול מהם בשבת". והטעם כתב משנ"ב (שם סק"ד): "לסחורה – דאע"ג דעומדים לסחורה דעתו עליהם לאכול מהם כשירצה".

[45] כיון שאם יצטרך הרי יקחם, ועוד איתא בגמ' שבת (מ"ז ע"א): "אמר רבי זירא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן אמר רבי חנינא אמר רבי רומנוס: לי התיר רבי לטלטל מחתה באפרה. וכו' אמר אביי: קרטין בי רבי מי חשיבי? וכי תימא – חזו לעניים, והתניא: בגדי עניים – לעניים, בגדי עשירים – לעשירים, אבל דעניים לעשירים – לא", וכתב הר"ן (כ"א ע"א ד"ה "ומהא"): "ומהא שמעינן דמוקצה לעשירים מוקצה, ואפילו עניים אין מטלטלין אותו, שכבר הוקצה מדעתו של בעל הבית העשיר, ולא בעינן שיהא מוקצה לכל". וכתב השו"ע (סי' ש"ח סעי' נ"ב), וז"ל: "מוקצה לעשירים הוי מוקצה, ואפילו עניים אין מטלטלין", כלומר שהולכים אחר בעליו.

וביאר המשנ"ב שם (ס"ק ק"ע): "עוד כתבו הפוסקים דמה שפסק המחבר דמוקצה לבעה"ב הוי מוקצה לכל הוא דוקא בדבר שאינו ראוי לבעליו מחמת גריעותא כנ"ל, אבל דבר שאינו ראוי לבעליו מחמת איסור, כגון שנדר מככר – לא נעשה מוקצה בשביל זה, הואיל דמותר לאחרים, ואף הוא עצמו – מותר לטלטלו, ואם אסר על כל העולם – אז אסור לכל לטלטלו" (ע"פ תוס' בשבת קכ"ז ע"ב ד"ה "כיון"). וממילא מה שלא משתמש בתרופות זה לא מחמת גריעותם ואי חשיבותם אלא כיון שאינו צריך להם, וכיון שראויות לחולה – מותר לטלטלם לצרכו כדין דבר שמלאכתו להיתר.

[46] הטעם שמותר לקחתם בשבת, ראה בשו"ע (סימן שכ"ח סעיף ל"ז) שכתב: "כל אוכלים ומשקים שהם מאכל בריאים – מותר לאכלן ולשתותן, אף על פי שהם קשים לקצת בריאים ומוכחא מלתא דלרפואה עביד, אפילו הכי – שרי; וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים – אסור לאכלו ולשתותו לרפואה. ודוקא מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא, אבל אם אין לו שום מיחוש – מותר". משמע שאם הוא בריא, אפילו מתכוון לרפואה וזה מאכל חולים – מותר לו לקחתם. והטעם כתב הב"י, כיון שאינו חולה ליכא למיגזר שמא יבוא לשחוק סממנים. אמנם ראה למג"א (שם ס"ק מ"ג) דפליג ע"ז וס"ל דאם עושה לרפואה, אע"פ שהוא בריא – אסור. וממילא לדידן שפוסקים כהשו"ע – מותר לקחתם, ומותר גם לטלטלם. ועוד, אדם שרגיל לקחת ויטמינים לחיזוק הרי הם עבורו כאוכל, ואף למג"א יהא מותר, שאפשר דזה מקרי מאכל בריאים.

[47] ראה שו"ע (סי' ש"ח סעי' ד' הובא לעיל הערה 29). ובטעם הדבר כתב הר"ן (על הרי"ף שבת דף מ"ח ע"א): "ומיהו אפילו אם נאמר כן דכלי שמלאכתו להיתר שלא לצורך כלל – אסור לטלטלו ה"מ בכלים, אבל בספרי הקדש ואוכלין – אין לנו, לפי שכלים שנאסרו מתחלה אין לנו להתירן אלא מה שפירשו חכמים, אבל כתבי הקדש ואוכלין שלא נאסרו מעולם – כל המחמיר עליו להביא ראיה". וביאר החיי אדם (כלל ס"ו סעי' ב'): "מותר לטלטלן, שהם דברים שמצוה לעסוק בהם או להתענג".

[48] כתב החיי אדם (כלל ס"ו סעי' ב'): "כל כתבי קודש ואוכלין ומשקין, אף על פי שיחדן לסחורה, כיון שהם לצורך שבת – לא רצו לגזור, ולכן אפילו לא הזמינן לא במחשבה ולא בדבור – מותר לטלטלן, שהם דברים שמצוה לעסוק בהם או להתענג. ואפילו שלא לצורך כלל אלא לפנותן ממקום למקום – מותר".

[49] שהרי תשמישה לחימום והחוט חשמל מוגדר כחלק ממנה. ועיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ"א) בענין שימוש בסדין חשמלי, וראה בהרחבה בפרק ……

[50] עכ"ז אם יש חשש שמא ישכח וידליק – עליו לשים סימני אזהרה, וכמ"ש בהקדמה לפרק נ"ד לסימן זה בארוכה על חובת המשמרת [וכן היה נוהג מרן הרב זצ"ל להניח דבק סלוטייפ על המתגים כדי שלא ידליקו או יכבו אותם בטעות בשבת].

[51] ראה בבית יוסף (יו"ד סי' קפ"ג) שבדבר שקרוב לודאי שיבוא לידי איסור תורה – אסור לאדם לעשותו. וכתב התפארת ישראל (כלכלת שבת, כללי ל"ט מלאכות אות א'): "אמנם עובדין דחול, וכו' יש בו ג' אופנים. דהיינו אם שאסרו חכמים הדבר משום דדומה לא' מהל"ט מלאכות, או משום שמא ע"י כך יבא לעשות מלאכה, או משום טרחא יתירתא, וכולן נכללין בשם שבות". והבא"ח (ש"ש פרשת נח סעי' י"ח) כתב, וז"ל: "ודע שיש נרות חלב כרוכין סביב הפתילה שאינם מעשה אומן, ואלו צריכין למחוט תמיד כל זמן דליקתם, וכאשר אנחנו רואין בחוש, הנה באלו – אין להתיר".

[52] ראה בהערה הקודמת.

[53] ראה לעיל סעי' הקודם.

[54] ראה בהערה הקודמת.

[55] ע"ע כה"ח (סי' ש"א ס"ק ל"ז).

[56] שו"ע (סי' שכ"ט סעי' ו'-ז', ט').

[57] כתב השו"ע (סי' של"ח סעי' ג'): "זוג המקשקש לשעות, עשוי ע"י משקלות – מותר לערכו ולהכינו מבעוד יום כדי שילך ויקשקש כל השבת". והטעם כתב הרמ"א בסי' רנ"ב סעי' ה': "ומותר להעמיד כלי משקולת שקורין זייגע"ר מערב שבת, אף על פי שמשמיע קול להודיע השעות בשבת, כי הכל יודעים שדרכן להעמידו מאתמול (טור, ועיין לקמן סימן של"ח)". והביאו המשנ"ב (סי' של"ח ס"ק י"ד).

[58] וכתב המשנ"ב (סי' ש"ח ס"ק קס"ח): "ודוקא הקטנים שקורין טאשי"ן אוה"ר אבל הגדולים שקורין וואנ"ד אוה"ר – אסור לטלטל, ואפילו אותן כלי שעות העומדין בתיבה על הקרקע – יש להחמיר בטלטול אם לא לצורך מקומו [שע"ת]". וראה בכה"ח (סי' ש"ח ס"ק רע"ה-רע"ו), וכיון שקבעו לקיר ביטל משמוש גם לצורך מקומו, ראה שכן כתב החזו"א (סי' מ"ג ס"ק י"ז).

[59] ראה בהרחבה בפרק ???.

[60] מכיון שאינו עושה מלאכה, ואין בפעולה אלא מניעת השמעת קול.

[61] ראה בפרק …. בנין וסתירה בכלים.

[62] כשאר מכשירי חשמל שאסור לנתק את המעגל החשמלי, ראה בפרק … בניין וסתירה בכלים בהערה … על סיר לחץ. ויבואר בהרחבה בחלק ה' בפרק דיני חשמל ומכשיריו.

[63] שעון חול בנוי משני מיכלים, עליון ותחתון וביניהם פתח צר, ובעליון חול והתחתון ריק והחול נשפך מן העליון לתחתון, וידוע כמה זמן לוקח לחול להישפך מן העליון לתחתון. ועל התחתון מצויינים סימני מדידה וכמידת החול שנשפך מן העליון לתחתון כך אורך הזמן שעבר מתחילת המדידה.

[64] כתב השו"ע (סי' ש"ח סעי' נ"א) "מה שמורה על השעות שקורין רילוז"ו, בין שהוא של חול בין שהוא של מין אחר – יש להסתפק אם מותר לטלטלו (וכבר פשט המנהג לאסור)". וביאר במשנ"ב שם (ס"ק קס"ז) "דדמי למדידת הזמן או הצל, והוי בכלל כלי שמלאכתו לאיסור, דמדידה בשבת אסור כשאינה של מצוה, ואפילו אם הוא לומד על ידו, מ"מ עיקר המדידה אינה של מצוה, מיהו כשצריך לו לגופו או מקומו – בודאי שרי, דהא כלי הוא".

[65] כתב השו"ע (סי' ש"ח סעי' נ"א): "מה שמורה על השעות שקורין רילוז"ו, בין שהוא של חול בין שהוא של מין אחר – יש להסתפק אם מותר לטלטלו הג"ה (וכבר פשט המנהג לאסור)". וטעם האיסור הוא – משום כלי שמלאכתו לאיסור, כלומר ל"מדידה". או שעונים העשויים חוליות שבהם יש חשש שיעשה פעולה אסורה בהרכבתם או בפירוקם.

כתב בשו"ת פנים מאירות (ח"ב סי' קכ"ג) שבזמנינו מותר לטלטל את השעון, כיון שכל מה שנאסר זה דווקא שעון חול או שעון שמש אבל שעונים שלנו שמשערים את השעה ולא על ידי חול וכדו' – אינם בכלל מדידה שנאסר. והביאו הברכ"י שם (ס"ק ה'). וכתב הפרי מגדים (א"א ס"ק ע"ח): "ולענין טלטול, יש לומר דעתה תכשיט הוא לכל אדם, ואפשר להתיר", ועיין במשנ"ב (שם ס"ק קס"ח) שכתב שלכן בשעונים שלנו יש להתיר.

ואין לחוש לאסור שמא יתקן, כיון ששעונים שלנו פועלים מעצמם ואין חשש שהאדם יעשה בהם פעולה האסורה, ולכן מותר לטלטלם.

ובכה"ח (סי' ש"ח ס"ק רע"ו) הביא מכמה פוסקים שפשט המנהג לטלטל שעון יד במקום שמותר לטלטל ואין בו משום מוקצה, וז"ל: "וכן מסיק בספרו יוסף אומץ סוף סימן ט"ז לדחות הוראת הרב שבות יעקב חלק ג' סימן כ"ו דאסר הטלטול, דליתא, בשכבר גדולי עולם התירו, כמו שכתב הרב פנים מאירות, ושבזמנינו פשטה הוראה להקל, יעו"ש. וכן כתב המחצית השקל ס"ק ע"ח. וכן כתב הרב פרי האדמה חלק ד' דף ד' ע"ג להתיר טלטולו, וגם מטעם שרוב בני אדם תולין אותו לנוי ולתכשיט, יעו"ש. וכן כתב אשל אברהם אות ע"ח. וכן כתב הפתח הדביר אות כ"א דכבר נתפשט ההיתר בינינו לטלטל כלי השעות בשבת בלי שום סרך מצוה, ופוק חזי מאי עמא דבר, יעו"ש. ובאות כ"ג כתב דאף כלי השעות של התלמידי חכמים, שאינו מיופה ואינו של כסף שעשוי לתכשיט, אפילו הכי – מותר לטלטל, דלא פלוג, ולא דמי למורה השעות שנסתפק בו השלחן ערוך, יעו"ש".

[66] ראה בבית יוסף (יו"ד סי' קפ"ג) שבדבר שקרוב לודאי שיבוא לידי איסור תורה – אסור לאדם לעשותו. וכתב התפארת ישראל (כלכלת שבת, כללי ל"ט מלאכות אות א'): "אמנם עובדין דחול, וכו' יש בו ג' אופנים. דהיינו אם שאסרו חכמים הדבר משום דדומה לא' מהל"ט מלאכות, או משום שמא ע"י כך יבא לעשות מלאכה, או משום טרחא יתירתא, וכולן נכללין בשם שבות".

[67] יש לחשוש שידליק, כיון שכל תשמישו הוא על ידי הדלקתו.

[68] נמצא לכאורה כי השעון בלילה מוקצה ובבוקר לא מוקצה, ואף שבלילה הוא מוקצה לא נאמר: "אתקצאי לביה"ש אתקצאי לכולי יומא", כיון ששעון ראוי לשימוש באור, וא"צ לאור של השעון – לכן אין בזה דין מוקצה כלל, ועוד שיכול לשים כיסוי שיזכיר לו שלא יבוא להדליק את האור.

[69] ראה בהערה 45.

[70] כתב כה"ח (סי' ש"ח ס"ק ר"פ), וז"ל: "ואם מורה השעה חסירה איזה דקים על שאר המורה שעות, נוהגין בעה"ק לאסור להוליך הברזל הדק כדי להשוותה עם שאר מראה שעות". ועוד שם (סי' של"ח ס"ק כ"ה) כתב, וז"ל: "ועיין בשואל ומשיב מהדורא שתיתאה סימן נ"ג שנשאל בזייגי"ר שנערך מערב שבת, רק שנתמשך הדבר והזייגי"ר נתאחר מהלכו לערך ארבע שעות ויותר, ועל ידי כן לא יוכלו לדעת כמה הוא הלילה, והוא לצורך שבת כדי שידעו זמן קריאת שמע ותפלה וכדומה, אם מותר להעביר הווייז"ר ממקום למקום עד שיגיע למקומו. והעלה דכל שאינו משמיע קול, כגון אם יעברו ההשמעת קול על ידי תחבולה שיש בהזייגי"ר או זייגי"ר שאין לו קלינגי"ר כלל – יש להתיר לצורך מצוה קצת, יעו"ש, ועיין בכלכלת שבת למשניות שמתיר בפשיטות. ארחות חיים שם".

[71] ראה הערה הבאה.

[72] כתב המשנ"ב (סימן של"ח ס"ק ט"ו): "ולהכינו מבע"י – אבל בשבת לא מיבעיא דאם עמד דאסור להכינו שילך ואפילו רק בנענוע חוט הברזל שמתנענע, ויש בזה איסור תורה לכמה פוסקים, דהוי בכלל תיקון מנא, אלא אפילו בעודו הולך – אסור ג"כ למשוך המשקלות [או בטאשי"ן אוה"ר חוט המושך הגלגלים] שלא יפסוק הלוכו. אם לא לצורך חולה הצריך לכך יש להתיר להעריכו בעודו הולך אם בקושי למצוא אינו יהודי לזה, וע"י א"י יש להתיר להעריכו לצורך חולה אפילו כשנפסק הילוכו [אחרונים]. ודע עוד דאותן מורי שעות [שקורין טאשי"ן אוה"ר] שרגיל לפעמים כשעומד ונפסק מהלוכו הוא מנענעו במקצת וחוזר להלוכו צריך ליזהר שלא לנענעו בשבת".

[73] כתב כה"ח (סימן ש"ח ס"ק רעט): "ולענין אי שרי להמשיך השלשלת של המורה שעות בשבת כדי שתלך. הנה הרב פנים מאירות שם בחלק ב' סימן קכ"ב כתב להתיר, משום דהוי ליה כמטה רפויה, יעו"ש. והאשל אברהם בסימן זה אות ע"ח השיג עליו וכתב דלא דמי למטה רפויה וכדומה, שזה אין כלי כלל בלא המשכה והוי כמכה בפטיש, או אסור מדרבנן דהוי כמודד בשבת, ורק על ידי עכו"ם אפשר להקל, ולחולה הצריך לכך אפילו על ידי ישראל באי אפשר בעכו"ם, יעו"ש. וכן הרב שם חדש עמוד זמנים דף ע"ג ע"ג האריך להוכיח מדברי הפוסקים דאיסור עריכת המורה שעות הוי איסור תורה, והביא גם דברי האשל אברהם הנז', יעו"ש. וכן כתב חיי אדם כלל מ"ד אות י"ט, ורק בעודו ערוך כתב דיש להתיר על ידי עכו"ם ולצורך מצוה דוקא, יעו"ש. ובשאילת יעב"ץ סימן מ"א כתב דאסור ממנהגא. ומיהו בשו"ת הר הכרמל כתב דשרי להעריכו בעודו הולך, ודעתו נראה להתיר ביום טוב שני, והמתיר בראשון – אין להעריכו מיום טוב לחבירו. וכתב דאין לסמוך עליו למעשה, יעו"ש. והביאו שערי תשובה סימן של"ח אות א'. וכתב ונראה שגם מי שמיקל לעצמו ביום טוב שני מכל מקום אין להעריכו רק לצורך היום אבל לא לצורך יום שאחריו בין אם יום שאחריו יחול אז שבת, ולמעשה נראה להתיר לצורך חולה בעודו הולך אף על ידי ישראל אם בקושי למצוא עכו"ם ואם עושה על ידי עכו"ם – יש להתיר בכל גוונא וכן עמא דבר, עכ"ל. ובשו"ת בנין עולם סימן י"א דעתו יותר נוטה להתיר בכל ענין יעו"ש. ובתשובת כתב סופר סימן נ"ה כתב דרבו המתירין להמשיך באותן שאינם מקשקשין ומכל מקום כבר נהגו איסור אפילו באותן שאינן מקשקשין השעות, ובאותן המקשקשין השעות – לכולי עלמא אסור, משום משמיע קול, ואין להתיר כי אם על ידי עכו"ם ודוקא בעודו הולך יעו"ש. נמצא שאתה הראת לדעת כי רבו הדעות בזה. ולענין דינא, כיון דאיכא דסבירא להו דיש חיובא דאורייתא בשבת יש לאסור להמשיך אפילו בעודו הולך ואפילו המורה שעות הקטנים שאינן מקשקשין השעות, וביום טוב שני – יש להקל דוקא בעודו הולך ולצורך אותו היום, ולצורך חולה שאין בו סכנה – יש להתיר על ידי עכו"ם בכל גוונא ואפילו בשבת, ואם לא נמצא עכו"ם – אז יש להתיר על ידי ישראל בעודו הולך דוקא". וכ"כ המשנ"ב (סי' של"ח ס"ק ט"ו), וראה דברי המשנ"ב שהובאו לעיל בהערה הקודמת.

[74] ראה לעיל בשעון מחשב.

[75] ראה בב"י (ריש סי' ש"ח). וע"ע ברמ"א (שם סעי' ד') שמתיר לטלטל תפילין רק לצורך, וע"ע במשנ"ב (שם ס"ק כ"ד) בשם הט"ז והמג"א שמחמירים וסוברים שתפילין נחשב ככלי שמלאכתו לאיסור, דהרי אסור להניחם בשבת, ולכן מותר רק בצריך לגופו וכגון שישמרו אותו מן המזיקין או למקומן, וסיים שבשעת הדחק יש להקל כדעה הראשונה. וע"ע בבה"ל (סי' ל"א ד"ה "אסור להניח"), וראה בכה"ח (סי' ש"ח ס"ק מ"ו) וראה בהרחבה בפרק …מוקצה…….

[76] וע"ע בבא"ח (ש"ש פרשת מקץ סעי' ב').

[77] כתב הרמ"א (סי' ש"ח סעי' ד'): "ושופר – אסור לטלטלו כי אם לצורך גופו או מקומו", וביאר המשנ"ב (ס"ק כ"ה): "דהרי הוא מיוחד לתקיעה דהוא אסור בשבת, וע"כ מקרי כלי שמלאכתו לאיסור". וביאר כה"ח שם (ס"ק נ"א): "והוא הדין נמי דשרי לטלטל הלולב לצורך גופו או מקומו. ט"ז סימן תרנ"ח ס"ק ג', אליה רבה שם אות א'. אמנם התוספת שבת בסימן זה אות כ"ב תמה על דברי הט"ז הנז' דאיך כתב כן בפשיטות ולא שת לבו לדברי רמ"א שם שכתב דהוי כאבן, והוא מדברי הר"ן והרב המגיד, ומשמע דאסור לטלטלו גם לצורך גופו כמו אבן. וטעמו של דבר נראה בפשיטות משום דהוי ליה כמוקצה מחמת חסרון כיס, דמסתמא מקפידין עליו שלא להשתמש בו שום תשמיש כדי שלא יפסל מחמת תשמישו, וליכא לדמויי לשופר כלל, עכ"ל. וכן הרב חמד משה שם אות ב' כתב על דברי הט"ז הנז' דלא דק, והסכים לדבריו המחצית השקל שם ס"ק ב', יעו"ש. וכן השיג עליו המשבצות זהב שם אות ג', ערך השלחן שם אות ב', חיי אדם כלל ס"ו אות י"ג. וכן הוא הסכמת האחרונים דלולב – אסור לטלטל בשבת אפילו לצורך גופו ומקומו, משום דאין עליו תורת כלי כלל. ולענין אתרוג עיין שם בסימן תרנ"ח סעיף ב' בהגה ובדברינו לשם בס"ד".