פרק פ"ז – הלכות ממחק

הקדמה

מלאכת ממחק – המשנה במסכת שבת^[1] מביאה את ל"ט אבות מלאכה. אחת מהמלאכות היא ממחק. והסביר הרמב"ם מהי מלאכת ממחק^[2] : "המוחק מן העור כדי לעשות קמיע – חייב. ואיזה הוא מוחק? זה המעביר שיער או הצמר מעל העור אחר מיתה עד שיחליק פני העור".

איסור ממרח – אומרת הגמרא^[3]: "אמר רבי חייא בר אבא: שלשה דברים סח לי רב אשי משמיה דרבי יהושע בן לוי:… הממרח רטיה בשבת – חייב משום ממחק". והסביר הרמב"ם^[4]: "הממרח רטיה כל שהוא או שעוה או זפת וכיוצא בהן מדברים המתמרחין עד שיחליק פניהם – חייב משום מוחק". ונמצאנו למדים שאיסור ממרח עניינו החלקת פני חומרים המתמרחים, והוא תולדת ממחק.

ויש לדעת כי יש מקרים בהם מותר למרוח בשבת, כפי שיבואר לקמן.

ממחק

ניקוי כלים בחול

ניקוי כלי כסף

• אסור לנקות כלי כסף בשבת על ידי גרתקן (= שמרי יין שנתיבשו ונתקשו), כיון דהוי פסיק רישיה שישתפשף הכלי והוי ממחק^[5].
• אף על פי שהשו"ע כתב: "מותר לשפשף הכלים בכל דבר, חוץ מכלי כסף בגרתקן", כיום גם המשחה שמעורב בה חול – אסור לנקות בה כלי כסף, מכיון שהיא כגרתקן שודאי שישפשף את הכלי, והוי ממחק^[6].

סוליות נעליים

לכלוך שעל גבי נעל עור

• אסור לגרור טיט או צואה וכדו' [בין יבש ובין לח] ממנעל העשוי עור, בסכין. וטעם הדבר הוא, שבגרירתם בסכין הרי הוא קולף את העור, והוי ממחק. ומשום כך, אין לגרור נעלים בברזל חד או בפלסטיק עבה וחד כדי להוריד טיט וכדו' שעליהם^[7]. ויש להקפיד לעשות את מתקן הברזל לניגוב בוץ שבכניסות הבתים ובתי הכנסת, רחב ולא חד, כדי שלא יכשלו אנשים בכך^[8].
• כל איסור ממחק בעור הוא דווקא בעור שאינו מתקלקל מחמת הסכין, וכגון בצבוע בלבן (ג'אמס) וכיו"ב, אך אם צבוע בשחור וכיו"ב – אינו מתקן ע"י מחיקתו אלא מקלקל ומותר, ומכל מקום יש להיזהר בסוליה העשויה מעור.

נעל עם סוליה מגומי

• נעל שסולייתה עשויה גומי – מותר לנקות טיט וכדו' שעליה בברזל אפילו הוא חד, מכיון שאיסור ממחק הוא רק בעור ואינו בגומי וכדו'. וכאשר חלק מן הסוליה עשוי גומי וחלק עשוי עור – מותר לקנח רק במקום הגומי^[9].

• שאר דיני ניקוי ושפשוף נעליים ובגדים בשבת – ראה בהרחבה בפרק ס"א כיבוס בגדים.

ממרח

מריחת משחה

• אסור למרוח משחה סמיכה שאינה נשפכת בשבת, משום איסור ממרח. אמנם, משחה שנשפכת דינה כנוזל ואין בה חשש מירוח^[10].

שמן על הידיים

• על פי האמור, מותר למשוח את הידיים בשמן בשבת. וכל זה דווקא במקום שרגילים לסוך שמן על הידיים או בשאר מקומות הגוף גם לא לצרכי לרפואה^[11].
• דין מריחת משחה לרפואה או לתינוק – ראה בהרחבה בחלק חמישי הלכות חולה.

סבון מוצק

• סבון מוצק קשה שהופך נוזלי בעת השימוש – אסור להשתמש בו בשבת מדרבנן.

טעם האיסור: לדעת השו"ע הוא משום דדומה למלאכה שבורא או גזירה שמא יבוא לסחוט פירות, ולדעת הרמ"א האיסור הוא גם משום נולד.

ומכל מקום, כל זה דווקא בסבון שנעשה נוזלי בעת השימוש. אך סבון קשה שבעת השימוש נעשה רך ומתמרח – אסור להשתמש בו משום נולד, ובפרט שיש הסוברים שיש בו איסור תורה משום ממרח^[12].

סבון כלים נוזלי

• מותר להשתמש בסבון כלים נוזלי [כגון: אמה ונוזל כלים, דלילים] בשבת.

יש פוסקים האוסרים להשתמש בסבון כלים נוזלי שמתקצף בעת השימוש [כגון: אמה], משום שהוא כמוליד בשבת. אמנם, מכיון שאין למשתמש בסבון זה שום כוונה לכך – מותר^[13].

סבון כלים סמיך כמשחה

• אסור להשתמש בסבון כלים סמיך כמשחה (שאינו נשפך) בשבת. אמנם, הרוצה להשתמש בסבון כלים סמיך כמשחה – יכול לשפוך מעט לתוך כוס ולדללו בעזרת המים בלבד (כך שיהיה נשפך) אך לא יערב בידו^[14].

שפתון

• אסור למרוח על השפתיים שפתון בשבת וביום טוב משום ממרח^[15].

צחצוח שיניים

משחת שיניים

• אסור לצחצח שיניים בשבת במשחת שיניים, משום איסור ממרח^[16]. ולכן, הרוצה לצחצח שיניו בשבת ישתמש במי פה^[17].
• המצחצח שיניו במי פה בשבת, טוב יעשה אם יתן את המי פה ישירות מן הבקבוק לתוך פיו או בכוס ומשם לתוך פיו. ומכל מקום לא יערבב את המי פה במים בתוך הכוס בשבת, מכיון שיש אוסרים לעשות כן מדין מוליד ריח במים^[18].

אין לו מי פה

• אדם שאין לו מי פה לנקות בהם את שיניו – מותר לו לתת משחת שיניים ומים לתוך פיו ולגרגרם יחד בחזקה, מכיון ש"גדול כבוד הבריות". אך לא יצחצח את שיניו במברשת^[19].
• דין צחצוח שיניים בשבת – ראה בהרחבה בפרק פ"ט דיני חובל סעיפים כ"ב כ"ט.

שעווה ושמן בנקב

• אסור לתת שעווה או שמן עב בנקב שבחבית וכדו' כדי לסתמו [גם אם לא יוצא דרך הנקב יין וכדו'], משום ממרח. אמנם, מותר לסתום את הנקב שבחבית [אם לא יוצא דרכו יין] בשאר דברים שאין בהם חשש ממרח^[20]. ואם יכול לצאת דרך הנקב יין – ראה בפרק פ"ו דיני קופסאות שימורים סעיפים א' – ב' מתי נאסר.

מריחת מאכלים

סלט בצלחת

• ראוי שלא "להחליק" סלט הנמרח [כגון: חומוס, תפו"א מבושל או טחינה או אבוקדו וכדו'] כדי שיראה יפה בצלחת [כגון: בצורת עיגול או דק במרכז ועבה בקצוות], משום שזה כעין ממרח. אמנם, אם כוונתו היא להחליקו כדי שלא יהיו בו גושים – מותר^[21].

מריחה על פרוסת לחם

• מותר למרוח על פרוסת לחם ממרח לאכילה, כגון: ריבה או שוקולד, חמאה או מרגרינה או טחינה, ואין בזה איסור ממרח^[22].
• מותר למרוח על פרוסת לחם אפילו אם יש "חורים" בפרוסת הלחם וממלא אותם בממרח^[23].

ממרח היוצא משפופרת

• מיונז או ממרח דגים הנתון בשפופרת – מותר לתת אותם על הלחם, אע"פ שיוצא מן השפופרת מיושר ומוחלק^[24].

ריכוך מאכל על ידי המריחה

• אסור למרוח דבר מאכל אם ע"י המריחה המאכל מתרכך ונעשה ראוי לאכילה [כגון: אבוקדו קשה]^[25].

גביע מאפה ממולא

• בצק אפוי שיש בתוכו מקום למלאות במקפה (שאינה נוזלית) ונהוג למרוח את ה"מקפה" בתוכו בצורה אומנותית כעין גלידה – המחמיר בזה "תבוא עליו ברכה". אבל אם ממלא בלא הקפדה על צורת המילוי – אין בזה מקום להחמיר^[26].

[1] שבת (ע"ג ע"א).

[2] הלכות שבת (פרק י"א הלכה ה').

[3] שבת (ע"ה ע"ב).

[4] הלכות שבת (פרק י"א הלכה ו').

[5] כתב השו"ע (סי' שכ"ג סעי' ט'), ז"ל: "מותר לשפשף הכלים בכל דבר, חוץ מכלי כסף בגרתקן, שהוא שמרי יין כשנתייבשו ונתקשו, מפני שהוא ממחק לכלי כסף שהוא רך".

[6] כתב הבית יוסף (סי' שכ"ג), ז"ל: "ברייתא בפרק במה טומנין (שבת נ.) ודייק התם: הא בנתר וחול – מותר, ואוקימנא כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, ופירש רש"י דאף על גב דנתר וחול זימנין דגריר, כיון דלא מתכוין – שרי, אבל גרתקון ודאי גריר לכלי כסף שהוא רך, והוה ליה ממחק [שהוא אב מלאכה], וכיון דפסיק רישיה הוא – מודה ביה רבי שמעון. ומשמע דשאר כלים – חופפין אותם בכל דבר, וכן כתוב בסמ"ג (לאוין סה כב ע"ב). וכתב רבינו ירוחם בחלק י"ג (נתיב יב פד.) דהא דשרי בנתר וחול לחוף בשייחד מקום מבעוד יום לנתר וחול היא, שאם לא כן – אסור לטלטלם, ודבר פשוט הוא".

וראה בשו"ע (סי' שכ"ג סעי' ט'-י'), (הובא לעיל בהערה הקודמת), וראה במשנ"ב (שם ס"ק ל"ח) שמותר בחול אם ייחדו, ומשמע דאף בכלי כסף – מותר. הטעם הוא – משום שזה לא פסיק רישיה שימחק, משא"כ כיום במשחה שמעורב בה החול מעורב בה עוד חומרים, שגורמים שתשפשף ותמחק את הכלי כסף.

[7] ראה בשו"ע (סי' ש"ב סעי' ח') שהוסיף הרמ"א (שם): "בסכין או בציפורן", וא"כ מסתבר שלא יהא פלסטיק חד ועבה פחות מציפורן, וראה עוד בכה"ח (שם ס"ק מ"ה).

[8] ראה בטור (סי' ש"ב) ובב"י (סי' ש"ב), וראה שו"ע (סי' ש"ב סעי' ח'), משנ"ב (שם ס"ק ל"ח), כה"ח (שם ס"ק נ"ט). וע"ע בכה"ח (שם ס"ק מ"ב), וראה ברמ"א (שם סעי' ו') ובמשנ"ב (ס"ק כ"ו), וראה עוד בבה"ל (שם ד"ה "או על מנעליו"). וראה בפרק ס"א כיבוס בגדים סעי' נ"ט-ס"א ובהערות מה שהרחבנו בזה.

[9] הנה יש לדון אם האיסור בגרירת המנעל הוא משום ממחק או משום מתקן המנעל, וראה בב"ח (סי' ש"ב) וראה בבה"ל (שם ד"ה "אין מגרדין"), וראה בשו"ע (שם סעי' ח'), וראה עוד בכה"ח (שם ס"ק נ"ט) וראה בפרק ס"א כיבוס בגדים סעי' נ"ט-ס"א ובהערות מה שהרחבנו בזה, אמנם משמע שלכו"ע אין בזה משום מתקן מנא בגומי .

[10] כתוב בגמ' שבת (ע"ה ע"ב): "והממרח רטיה בשבת – חייב משום ממחק", וברש"י שם (ד"ה "ממרח רטיה"): "מחליק תחבושת על המכה". וכתב הרמב"ם (שבת פכ"ג הל' י"א) שאסור, וז"ל: "הממרח רטיה בשבת – חייב משום מוחק את העור", כלומר שיש בו חיוב דאוריתא, וכתב הרמב"ם (ע"פ הגמ' בשבת קמ"ו ע"ב) "ולפיכך אין סותמים נקב בשעוה וכיוצא בה שמא ימרח, ואפילו בשומן אין סותמין את הנקב, גזירה משום שעוה". וכתב בשו"ע (סי' שי"ד סעי' י"א): "אסור ליתן שעוה או שמן עב בנקב החבית לסתמו מפני שהוא ממרח, אבל בשאר דברים, דלית בה משום מירוח – מותר".

לפי זה אסור להשתמש במשחות למיניהן דוקא אם הן עבות, אבל בשאר דברים שאין בהם מירוח – מותר. ולפי זה משחה שאסור להשתמש בה היא דווקא משחה מוצקה ורכה שאינה נשפכת, אבל אם היא נשפכת, דינה כנוזל ואין בה חשש. וההגדרה של סמיך ודליל הוא: שאם מטה את הבקבוק ונשפך המשחה – זה נחשב לדליל, ואם לאו – חשיב כסמיך.

ועוד כתב (סימן שכ"ח סעיף כ"ו) לגבי משחה רפואית על גבי רטיה ש"רטייה עצמה לא יקנח מפני שהוא ממרח". ומדובר באופן שכל גופו חולה שמותר לרפא את הפצע.

לפי זה אסור למרוח משחה על מכה או על פצע כי יש בזה איסור ממרח. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ס"ה), שו"ת הרב הראשי (תשמ"ו-תשמ"ז סי' קנ"ב אות ו'; שם תשמ"ח-תשמ"ט סי' ל"ד אות ב').

[11] שו"ע (סי' שכ"ז סעי' א' וסי' שכ"ח סעי' כ"ב), משנ"ב (סי' שכ"ח ס"ק ע'), כה"ח (סי' שכ"ז ס"ק ו'; סי' שכ"ח ס"ק קל"ו), שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ס"ה), שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ד שאלה י' הערה י"ח).

[12] בשימוש בסבון בשבת – יש לאסור משום נולד ומשום ממרח.

השו"ע (סי' ש"כ סעי' י"ב) כתב: "יש ליזהר שלא ישפשף ידיו במלח". וכתב הט"ז (שם ס"ק ט') שטעם האיסור הוא מדין נולד, כלומר שהוא כמייצר משהו חדש, משום שמקודם היה מלח ועכשיו הוא נוזל, ודבריו הם ע"פ ספר התרומות המובא בטור (סי' ש"כ).

וכתב המשנ"ב (סי' ש"כ ס"ק ל"ח): "הטעם כנ"ל בשלג וברד דגם בזה יתהוה מים ע"י השפשוף. והיינו דוקא במלח לבד, אבל מותר להשליך מלח במים אפילו הרבה וליטול ידיו מהם אחר שנימוחו".

אמנם גם מי שלא סובר שיש איסור נולד בצורה כזו, יאסור כאן מטעם אחר, וכפי שכתב בבא"ח (ש"ש פרשת יתרו סעי' י"ב): "לא ישפשף ידיו במלח מפני שנימוח על יד ונעשה מים". ויש בזה אותם שני טעמים שכתב מר"ן בב"י (סי' ש"כ ד"ה "אין מרסקין") על השלג דאסור לרסקו בידים. אבל בעל התרומות ז"ל סבר הטעם הן במלח הן בשלג הוא משום נולד, ורוב הפוסקים חלקו עליו בזה. ומרן ז"ל שהביא דין המלח הנזכר מבעל התרומות פסק כוותיה ולאו מטעמיה, דאינו מודה לטעם של נולד, אלא הוא מטעמים הנזכרים בשלג".

[ובשו"ת רב פעלים (ח"א או"ח סי' י"ח ד"ה "ואם נאמר") הרחיב בדבר, והסביר: "ושני טעמים בדבר: חדא דגזרינן שמא יסחוט פירות העומדים למשקין. ועוד משום סרך מלאכה נגעו בה, דדמי למלאכה שבורא מים הללו, וכנז' בבית יוסף סי' שי"ח וש"כ". ועיין בכה"ח (שם ס"ק ע')].

ומסיק בבן איש חי (שם): "דודאי מר"ן ז"ל אית ליה תרי טעמי, ורק טעם של נולד לית ליה". וכתב ברב פעלים שלכן לדעת מרן (סי' ש"כ סעי' ט') מותר ליתן חתיכות שלג לתוך כוס של יין או מים כדי לצננו, והם נמוחין מאליהן ואינו חושש, דכיון דאינו עושה בידים שרי. וכן במלח: "אם נתן מלח במים עד שנימוח מאיליו בתוך המים – מותר להדיח כלים באותם המים" (ראה כה"ח שם ס"ק ע"ג). וכן הוא דעת הרמב"ם (ראה הלכות שבת פרק כ"א הי"ג ובמגיד משנה שם בשם הרשב"א והרמב"ן, וכן הוא דעת הר"ן דף כ"ד ע"א ד"ה "ואין").

וכן ביאר בשו"ת רב פעלים (ח"ג סי' י"ד ד"ה "מיהו") את פסק השו"ע (סי' שכ"ח סעי' כ"ב): "מעבירין גלדי המכה וסכין אותה בשמן, אבל לא בחלב מפני שהוא נימוח". ולכאורה, מה נפקא מינא שהוא נימוח, הרי השו"ע לא ס"ל לדין נולד! אלא הביא הר"פ שם הטעם, וז"ל: "וע"כ מוכרח לומר דאוסר מרן ז"ל בחלב משום טעם הב' שכתב רש"י ז"ל גבי שלג, דדמי למלאכה שבורא המים, ואע"ג דבאמת אין גופו נעשה מים ואין כאן בורא מים, עכ"ז ס"ל למרן ז"ל דיש לאסור גם בזה מפני שנראה לעיני העולם שדומה לשלג וברד, כיון שרואין שהוא ממחהו ועושהו מים וכו', כן מוכרח לפרש בדעת מרן ז"ל".

דעת הרמ"א, לאסור משום נולד, מובאת בסי' שכ"ו (סעי' י'): "ואסור לרחוץ ידיו במלח (אגודה), וכ"ש בבורית שקורין זיי"ף בל"א (בנימין זאב סימן רע"ח), או בשאר חֵלֶב שנימוח על ידיו והוי נולד (מרדכי פרק במה אשה וסמ"ג והגה"מ פכ"א וטור סי' שכ"א)". א"כ מבואר ששימוש בסבון בשבת – אסור לדעת הרמ"א מדין נולד.

והמג"א (שם ס"ק י"א) סובר שאין איסור להשתמש בסבון, משום חשש בנולד, אלא הוא משום חשש סחיטה "שמא יסחט וישתה", ולכן בסבון שאין לחוש לשתיית המים – מותר. עיין במשנ"ב (שם ס"ק ל') הובא לקמן בביאור דבריו.

אולם אחר העיון נראה שיש בשימוש בסבון חשש איסור לא רק מדין נולד או כבורא מים, אלא גם מחששות אחרים, ואסור להשתמש בו לא רק מגזירה בלבד, אלא יכול להיות שיש כאן אף איסורים מדאורייתא או כעין דאורייתא.

בספר מעשה רוקח לרב מסעוד חי רקח על הרמב"ם (שבת פרק כ"ב הלכה י"ג) כתב שהאיסור להשתמש בסבון הוא לא מגזירה אלא מדין תורה, משום ממרח, וז"ל: "ומכאן יש ללמוד איסור רחיצה בשבת בבורית שקורין סאבון דהרי ממרח וממחק בהכרח שהוא אב מלאכה, ופסיק רישיה דניחא ליה, וכן כתבו הפוסקים ז"ל, והוא פשוט. ויש להזהיר העם ע"ז מאוד, כי שמעתי שהרבה בני אדם נכשלים באיסור זה". וכן התפארת ישראל בכלכלת שבת (הלכות לש אות י'), הביא את המחלוקת בדין סבון האם יש בו איסור משום נולד שהרמ"א אוסר והמג"א מתיר, והוסיף: "ונ"ל דבזייפע (סבון) רכה – לכו"ע אסור דה"ל ממרח".

ובמשנ"ב (סי' שכ"ו ס"ק ל') הביא את המחלוקת דלעיל, וכתב: "ועיין במ"א שכתב בשם ש"ג שיש מתירין בזה, דס"ל דמה שאסרו חז"ל לרסק שלג וברד הוא משום גזירת סחיטת פירות העומדין למשקין, שאף השלג וברד למימיהם הם עומדים, וא"כ בורית ושאר חֵלֶב שאינם עומדים למשקין – מותר לכתחילה. ועיין בספר תפארת ישראל שכתב דבבורית שלנו שהיא רכה – לכו"ע אסור משום "ממחק", וכעין מה דאיתא לענין שעוה (סי' שי"ד סעי' י"א), ע"ש, וכן מצאתי בספר דברי מנחם בשם המעשה רקח (בפ' כ"ב מהלכות שבת דין י"ג) דהוא ממרח ו"ממחק" והוא אב מלאכה ופסיק רישא וכו', והוא פשוט. ויש להזהיר העם ע"ז מאד, עכ"ל. ולבד כ"ז משמע ברש"י (דף נ' ע"ב) דבורית משיר השער, וכ"כ הר"ן וכן הוא מנהג כל ישראל להחמיר בזה", עכ"ל.

וכן כתב בבא"ח (ש"ש, יתרו סעי' ט"ו), וז"ל: "בורית שקורין בערבי צאבו"ן (סבון) שעשוי חתיכות יבשות, ורוחצין בו ע"י מעט מים ששופכים עליו ועל ידיו ביחד – יש לאסור גם פה עירנו יע"א, ודלא כהרב פחד יצחק (ערך בורית) וגינת ורדים (כלל ג' סי' י"ד) שהתיר בזה, שהעיקר כסברת הרב יד אהרן (הל' שבת על הב"י סי' שכ"ו שיטה מ"ט) לאסור הבורית מדינא. והגם כי הבורית רוחצין בו עם מים, מ"מ בעת שממחהו בידיו אין מים בעין עם הבורית כי אם לחלוח ורטיבות של המים שנשפכו עליהם. וכן המנהג פשוט פה עירנו שלא לרחוץ בחתיכות בורית, אלא ממחין הבורית במים מע"ש עד שנעשה כולו מים, ואז רוחצין בשבת באותו המים שנמחה בהם הבורית מערב שבת". ועיין כה"ח (סי' ש"כ ס"ק ע"ד; סי' שכ"ו ס"ק מ"ג) שהביא את דעות האוסרים.

אמנם יש בתשובות הרמב"ם (סי' של"ט, הוצאת בלאו) תשובה שלכאורה אפשר ללמוד ממנה כאילו מותר להשתמש בסבון בשבת. וכך כתוב שם בקיצור נמרץ השאלה: "ואם יאסר רחיצת הידים בבורית בשבת מן תולדות טוחן אם לא?", ועונה הרמב"ם: "ורחיצת הידים בבורית וזולתו מכל מה שלא ישיר השיער הכרחי – מותר".

משמע לכאורה שכוונת הרמב"ם להתיר שימוש בסבון בשבת. אך אם כן יקשה: איך המעשה רוקח והתפארת ישראל ושאר גאוני עולם שדנו בענין זה לא הביאו אותו, וביחוד יקשה על המעשה רוקח אשר כולו סובב על דברי הרמב"ם?

והתשובה פשוטה, כי לשון הרמב"ם: "בורית" הינו העשב שממנו עושים את הסבון, כמו בורית כרשינא הנזכר בקטורת, ובו יש חשש של הסרת שיער, ולזה היתה השאלה משום טוחן השייך בעשב הזה ועל כך התשובה. אבל הסבון שלנו לא נקרא כך בלשון הרמב"ם (וראה בפירוש המשנה לרמב"ם נדה פרק ט' מ"ו שכתב: "ובורית צמח והוא הידוע בשם "אלגאסול").

ויזכר לטוב הר"י קאפח (שליט"א) [זצ"ל] שחקר בענין (בביאורו להלכות שבת פרק כ"א הלכה י"ב ס"ק מ"ד) והגיע למסקנא זו. אמנם דעתו של הר"י קאפח שונה בענין זה מדעתינו (וז"ל: "מותר בהחלט לדעת רבנו לרחוץ בסבון בשבת. וכך נהגו בתימן מדורי דורות לרחוץ בסבון בשבת". ואח"כ הוסיף: "יש תשובה של הרמב"ם: ורחיצת הידים בבורית וזולתו מכל מה שלא ישיר השיער – ודאי מותר, משמע מכאן שאם משיר השיער – אסור. ואין כוונתו של הרב סבון בורית שלנו, שכתב אם יעשה רחיצה את הידיים בבורית בשבת מן תולדת טוחן. תולדת טוחן בסבון אין, אלא ודאי מדובר על עשב והעשב מתפרק והוא תולדת טוחן) אבל מ"מ מתשובת הרמב"ם הזו אין ראיה להתיר סבון. וכבר הבאנו לעיל שגם מי שהתיר בסבון זה רק בסבון קשה ולא רך.

וכיון שהזכרנו את הסבון, נוסיף שהיום יש סבונים שנקראים: "אמה". אם האמה הזאת סמיכה – אסור להשתמש בה בשבת, אבל אם האמה היא דלילה – מותר להשתמש בה בשבת. וההגדרה של סמיך ודליל הוא: שאם שופך את הבקבוק ונשפך – זה נחשב לדליל, ואם לאו – חשיב כסמיך. ואם יש לו רק אמה במשחה, או שניחא לו להשתמש לכלים באמה של משחה – יכול לקחת בשבת אמה של משחה, ישים בכוס ויוסיף על זה מעט מים, ולא ידלל ביד שלו, אלא זרם המים ידלל את זה, ואז מותר לו לקחת מהמים האלו ולשטוף את הכלים בהם בשבת.

ולמרות שיש מי שאומר שאסור להשתמש גם באמה דלילה כיון שיוצא קצף, וא"כ הוי כמוליד בשבת – אין לחוש כי אין לו שום כוונה לכך.

שימוש בסבון חלב – בשולי הדברים נזכיר כי פעם היו עושים סבון מחֵלֶב של בהמות. ואומר הגר"א (בביאורו על סי' שכ"ו סעי' י' אות י"ט) שאסור להשתמש בסבון כזה גם בימות החול משום שסיכה היא כמו שתיה. וכמו שביום כיפור אסורה סיכה בכל דבר כי כתוב: "ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו", כך גם בשאר ימות השנה, ולכן אוסר הגאון להשתמש בסבון מחֵלֶב. ואע"פ שהמשנ"ב בכל מקום הולך אחרי הגר"א, כאן היקל, וכמו שכתב (סי' שכ"ו סעיף י') בביאור להלכה (שם ד"ה "בשאר חֵלֶב"): "עיין בביאור הגר"א שדעתו כדעת הרבה מגדולי הפוסקים דאף בחול – אסור (שימוש בסבון מחֵלֶב) דסיכה כשתיה, ועכ"פ מדרבנן – אסור. ודלא כר"ת וסיעתו שהתירו בזה לגמרי. מיהו מנהג העולם לרחוץ בבורית שלנו הנעשים מחֵלֶב ורק איזה מדקדקים זהירין בזה. ואם מצוי להשיג בורית שנעשים שלא מחֵלֶב בודאי נכון לחוש לדעת המחמירין בזה".

וכתב כה"ח (שם ס"ק מ"ה) שלא מחמירים כדעת הגר"א, כיון שמוסיפים לסבון סיד וכדו' ואז החֵלֶב לא ראוי יותר לאכילה, וממילא אין בזה איסור סיכה ביום חול, וכלשונו: "וטעם פגום אינו אסור כמ"ש ביו"ד סי' ק"ג, וא"כ כ"ש לענין רחיצה דשרי אפילו לכתחילה". וראה עוד מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ד), שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ב שאלה י"ז).

[13] ראה בהערה הקודמת.

[14] ראה בהערה י"ב. ולמעשה נוהגים שלא להשתמש בסבון מוצק אלא רק בסבון נוזלי. וכיום שיש סבון נוזלי כמעט ואין צורך בסבון המוצק, ואדרבה רובא דעלמא אומרים שנוח יותר להשתמש בסבון הנוזלי, כיון ששומר על לחות העור, מה שאין כן בסבון המוצק שמייבש את העור. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ד), שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ב שאלה י"ז).

[15] עיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ד שאלה י"ג; פרק כ"ט שאלה ה'), מאמר מרדכי (למועדים ולימים פרק ג' סעיף י"ב), וראה עוד בהערות י' – י"ב.

[16] עיין במשנ"ב (סימן שכ"ו ס"ק ל'), וז"ל: "ועיין בספר תפארת ישראל שכתב דבבורית שלנו שהיא רכה – לכו"ע אסור משום ממחק, וכעין מה דאיתא לענין שעוה בסימן שי"ד סי"א, ע"ש, וכן מצאתי בספר דברי מנחם בשם המעש"ר בפ' כ"ב מהלכות שבת דין י"ג דהוא ממרח וממחק והוא אב מלאכה ופסיק רישא וכו' והוא פשוט, ויש להזהיר העם ע"ז מאד, עכ"ל", ע"כ. וע"ע לעיל הערה י"ב.

[17] עיין הערה י"ב.

[18] עיין משנ"ב (סי' שכ"ב ס"ק י"ח), כה"ח (סי' קכ"ח ס"ק מ"ד), שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ס"ה), וראה עוד בהרחבה פרק ק"א דיני בישום והולדת ריח סעי' ו'.

[19] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ס"ה).

[20] שו"ע (סי' שי"ד סעי' י"א). וכתב המשנ"ב (שם ס"ק מ"ה): "אף על גב דאין מירוח בשמן – אסור, דגזרינן אטו שעוה, ודוקא שמן עב, כיון דשייך בו קצת מירוח אתי לאחלופי. והאי שעוה צ"ל דהכינו לתשמיש מאתמול, דאל"כ בלאו הכי אסור משום מוקצה דלאו כלי הוא, וכשהכינו לכך – מותר לטלטלו, ולא גזרינן שמא ידבקנו לכותל או לד"א, דאף אם ידבק אינו אלא מדרבנן שמא ידבק בעת המירוח. שומן וחלב דינו כשעוה", ועוד (שם ס"ק מ"ו) כתב: "ממרח – וכיון דהוא משום חשש מירוח – אסור אפילו אם אין מכניס השמן בתוך הנקב אלא בהנחה בעלמא ע"ג מלמעלה, וגם אין חילוק בזה בין ת"ח לע"ה [אחרונים]". וראה עוד בכה"ח (שם ס"ק פ"ב, פ"ד, פ"ט).

[21] כתב הרמ"א (סי' שכ"א סעי' י"ט), וז"ל: "ומותר להחליק האוכל בשבת, ולא הוי בזה משום ממחק, הואיל ואפשר לאכלו בלא זה, ומ"מ המחמיר במאכל של תפוחים וכדומה שדרכו בכך – תע"ב (מרדכי ר"פ כלל גדול)", עכ"ל. בזמנם, היו עושים מתפוחים כעין ריבה, ולהחליקה על לחם – מותר, אבל בצלחת – לא, משום עובדין דחול (שדומה למלאכה, ראה כלכלת שבת). וכ"כ הגר"א (שם) שהמחמיר תע"ב. ובבה"ל (שם ד"ה "תבוא עליו ברכה"), וז"ל: "עיין במ"ב. ועיין במ"א שכתב בשם הגהת סמ"ק דמותר למרח התפוחים גם למקום הריקן. וסיים המ"א דה"ה על הלחם. וכדי לבאר דברי המ"א אעתיק לשון הגהת הסמ"ק בעצמו, דז"ל שם אחר שהביא מתחלה דיש ממחק באוכלין מדרבנן, כתב שם: דמותר למרח התפוחים מבושלות שבתוך הפשטיד"א, כיון שאינו עושה אלא כדי לשימם במקום שאין שם, עכ"ל. ור"ל שאין כוונתו בהמירוח לעצם המירוח רק למלא במקום הריקן, ואף דהוא פסיק רישא. והסכים המ"א לעיל בסימן שי"ד דאף במלתא דרבנן – אסור, הכא כיון דבלא"ה יש להקל מטעם דאפשר לאכול בלא זה – אין לו להחמיר כלל". וראה בכה"ח (שם ס"ק קל"ח), ובמשנ"ב (שם ס"ק פ"ב), וז"ל: "ולמרח תפוחים מבושלים על הלחם וה"ה שומן וחמאה – בודאי שרי". וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ג שאלה י"ד).

[22] כתב הרמ"א (סי' שכ"א סעי' י"ט), וז"ל: "מותר להחליק האוכל בשבת, ולא הוי בזה משום ממחק, הואיל ואפשר לאכלו בלא זה, ומ"מ המחמיר במאכל של תפוחים וכדומה שדרכו בכך – תבוא עליו ברכה". ויש לברר: מהו ה"מאכל של תפוחים" שהרמ"א מחמיר בו, והאם רק בו טוב להחמיר?

וצריך לומר שכוונת הרמ"א במריחה שהיא כעין "אומנות" בפני עצמה כמו הכנת סלט חומוס בצורה יפה בצלחת, כפי שנהוג היום באולמות וכדו', ועל זה אמר הרמ"א שהמחמיר – "תבוא עליו ברכה". וכתב במשנ"ב (שם ס"ק פ"ב) שרק במאכל של תפוחים החמיר הרמ"א, אבל "למרח תפוחים מבושלים על הלחם והוא הדין שומן וחמאה – בודאי שרי". וע"ע בבה"ל (שם ד"ה "תבוא עליו ברכה") הובא בהערה כ"א.

[23] עיין כה"ח (סי' שכ"א ס"ק קל"ו) ובבה"ל (שם ד"ה "תבוא עליו ברכה"), הובאו דבריו בהערה כ"א. שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ס"ה), וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ג שאלה י"ד) בענין מריחת סלט חומוס.

[24] ראה הערה כ"א.

[25] כתב הרמ"א (סי' שכ"א סעי' י"ט), וז"ל: "ומותר להחליק האוכל בשבת, ולא הוי בזה משום ממחק, הואיל ואפשר לאכלו בלא זה", עכ"ל. ולסברת הרמ"א, ש"אפשר לאוכלו בלי זה", ביאר המשנ"ב (שם ס"ק פ"א): "ע"כ לאו מידי קעביד, הא אם אי אפשר לאכול בלא זה – אסור, דיש עיבוד באוכלין מדרבנן, כמש"כ בסעיף ה', וה"ה דיש בהם ממחק מדרבנן, ואפשר דאפי' לאותה סעודה – אסור [פמ"ג]". וכן כתב בכה"ח שם (ס"ק קל"ז). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ס"ה).

[26] ראה בהערה כ"א. וראה בבה"ל (סי' שכ"א ד"ה "תבא עליו ברכה") לגבי מילוי החור בלחם, שמותר כשאין כוונתו לכך, וראה בכה"ח (שם ס"ק קל"ח). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ס"ה).