פרק צ"ב – מלאכת תופר

המשנה אומרת במסכת שבת^[1]:

"אבות מלאכות ארבעים חסר אחת: … הקושר והמתיר, והתופר שתי תפירות, הקורע על מנת לתפור שתי תפירות..".

דנו הפוסקים בצדדי המלאכה, איזו היא תפירה האסורה, ובאיזה אופן מתחייב התופר. האם מלאכת התפירה תלויה בקשירת חוטי התפירה, איזה סוג של קשר אסור ואיזה מותר, מה דין חיבור באמצעות סיכה, מה דין הדבקה, האם יש נפקא מינא כמה זמן יתקיים החיבור. מעבר לכך, בדורנו נתחדשו שאלות נוספות עקב התפתחות הטכנולוגיה והמוצרים החדשים שיוצרו, כפי שיתבארו לקמן.

תפירה

תפירה ומתיחת חוטים תפורים

• אסור לתפור שתי תפירות בשבת^[2].
• שתי תפירות המחברות שתי חתיכות בד שנתרופפו – אסור למתחן בשבת משום 'תופר'^[3].

פרימת תפרים

• אסור לפרום תפרים מהודקים בשבת. ולכן, כשם שאסור למתוח חוטים של שני תפרים שנתרופפו כדי להדקם [כפי שהתבאר לעיל], כך אסור לפרום או לרופף חוטים של שני תפרים מהודקים בשבת^[4].

תפירה שלא נועדה לקיום

• אסור לתפור בשבת, אפילו כאשר התפירה לא נועדה לקיום^[5].

פרימת תפירה שלא נועדה לקיום

• נחלקו הפוסקים בדין פרימת תפירה שלא נועדה לקיום – יש מחמירים ואוסרים לפתוח או לקרוע תפירה שלא נועדה לקיום, ויש המקילים ומתירים שלא בפני עם הארץ, ויש להחמיר^[6].

פרימת או קריעת תפירה של גרביים חדשות

• תפירה שמחברת זוג גרביים חדשות – יש אוסרים לקרוע או להתיר משום תיקון כלי ומשום קורע, ויש מתירים לפתוח או לקרוע תפירה שמחברת גרביים חדשות, כיון שזו תפירה שלא נועדה לקיום, ויש להחמיר^[7].

פרימת תפר חולצה חדשה

• חולצה חדשה (באריזתה) שיש בה תפר המחבר בין חלקיה השונים – יש אומרים שאסור לקרוע אותו התפר, ויש אומרים שכיון שאינו קבוע אלא נועד להתירו כדי לפתוח את החולצה הרי זה כמו תפירת עראי ומותר להתירה בשבת, ויש להחמיר.^[8]

תפרים בעוף ממולא

• עוף ממולא באורז או בשר, ותפור בחוט ומחט – מותר לפתוח את התפרים שעליו בסכין בשבת^[9].

כפתור רופף

הידוק כפתור

• כפתור שעל החולצה שהוא רופף ועומד ליפול – אסור למתוח את חוט התפירה שמחברו לחולצה כדי להצמידו לחולצה ולחזקו בכך, משום תופר^[10] [ומכל מקום, כיום רוב הכפתורים נתפרים במכונת תפירה, כך שגם אם ימתח את החוט שמחבר את הכפתור, הדבר לא יועיל והכפתור יפול. לכן, יש להיזהר לא לגעת במקום הכפתור כלל]^[11].

כפתור רופף בערב שבת

• נכון להיזהר לבדוק את הבגדים בערב שבת ולתפור בערב שבת כפתור רופף שעל הבגד. ומכל מקום, אדם שאינו יכול לתפור את הכפתור בערב שבת – טוב יעשה אם יתן בערב שבת סיכה במקום הכפתור, כדי שתמנע ממנו להדק את הכפתור וגם תזכיר לו את יום השבת^[12].

לבישת בגד עם כפתור רופף

• אדם שמצא כפתור רופף ומדולדל על בגדו בשבת – יש מחמירים ואוסרים ללבוש בגד זה, בין במעיל ובין בחולצה (שלובשים אותה יותר(, מחשש שיבוא להדק את הכפתור. ולכתחילה יש לחוש לדבריהם, אך בשעת הדחק – אין לאסור ללבוש בגד זה בשבת, ובלבד שיזהר לא להדק את הכפתור, וטוב שיעשה סימן להיכר, וכדלעיל^[13].

ליפוף חוט סביב הכפתור

• אסור ללפף את חוט התפירה סביב כפתור רופף, כדי לחזקו^[14].

חיבור באמצעות סיכה 

מספר התחיבות

• בדין חיבור באמצעות סיכה [כגון: חיבור כפתור לחולצה או חיבור שני חלקי בגד אחד לשני, וכן לגבי אשה שרוצה לנעוץ סיכה בכובע, בצעיף או בבגדה ליופי, או במטרה להדק את הכובע או את הצעיף כדי שלא יעופו ברוח וכל כיו"ב], נחלק הדין על פי אופני החיבור, כדלקמן:

חיבור בתחיבה אחת [תוחב לבגד ומוציא אך אינו תוחבו שוב] – מותר לחבר באמצעות סיכה כנ"ל, בתחיבה אחת.

חיבור בשתי תחיבות [תוחב לבגד ומוציא, ותוחבו שוב ומוציא] – יש אוסרים^[15] לחבר באמצעות סיכה כנ"ל בשתי תחיבות, ויש מתירים^[16].

חיבור בשלש תחיבות [תוחב לבגד ומוציא תוחבו שנית ומוציא ושוב תוחבו בפעם השלישית ומוציא] – לכל הדעות אסור לחבר באמצעות סיכה כנ"ל בשלוש תחיבות.

ומכל מקום, יש חשיבות גם לאורך הזמן שחיבור זה עתיד להתקיים. ולכן, למעשה אם החיבור עראי ואינו עשוי להתקיים כמה ימים אלא רק כמה שעות, [כגון: אישה שמחברת צעיף או מטפחת ראש וודאי שהחיבור ייפתח כעבור כמה שעות] – אפשר להקל בשתי תחיבות, ובשעת הדחק גדול אפשר להקל בשלוש תחיבות^[17].

תחיבת סיכות

• בעבר נשים נהגו ללבוש חצאיות ולקפל את שוליהן באמצעות סיכות כדי לשמור את מקום הקיפול יפה לפי שעה, וגם בזה מותר לתחוב את הסיכה עד שתי תחיבות בלבד, אבל יותר משתי תחיבות – אסור משום תופר^[18].

סיכת ביטחון

• מותר לחבר שתי חתיכות בד וכדו' באמצעות סיכת ביטחון^[19], ע"י תחיבה אחת [מכניס ואינו מוציא] וסגירת הסיכה, אך אסור לתחוב פעמיים [מכניס לבגד ומוציא] ולסגור את הסיכה, מכיון שכאשר תוחבים את הסיכה פעמיים וסוגרים, הוי תפירה [ראה בהערה שיש לדון כמו שלוש תחיבות]^[20].

כובעו של בעל "בן איש חי"

• למרות שקשירת כובעו של גאון עוזנו בעל "בן איש חי" הייתה קשירת אומן [כפי שהעיד בעצמו שרק הוא בקי בזה], והיה כובעו תפוס בסיכות כדי להעמידו על צורתו, עדיין חשיב קשירת עראי שאינה אסורה בשבת. ומכל מקום, גם כובע כמו זה – מותר להעמיד בשבת באמצעות סיכות, רק בתנאי שלא יהיו יותר משתי תחיבות לזמן קצר^[21].

שליפת סיכה

• לדיעות המחמירות בקריעת תפירה שאינה של קיימא [כפי שהובא בסעי' ה'], האיסור לשלוף סיכה תחובה מקביל לאיסור לתחוב סיכה בשבת. ולכן, כשם שאסור לתחוב סיכה באופן שתגרם תפירה [כפי שהתבאר לעיל], כך אסור לשלוף סיכה שכבר תחובה, באופן שכבר יש שם תפירה^[22].

שליפת סיכה שנתחבה במקום כפתור

• יש מתירים לשלוף סיכה שנתחבה במקום כפתור^[23], אפי' אם נתחבה שלוש תחיבות. אמנם, למעשה – יש להתיר רק אם נתחבה עד שתי תחיבות, ובנוסף – רק אם בשעת תחיבתה חשבו שעתידים לשולפה עד הלילה (דהחיבור עראי)^[24].

חולצה חדשה

• אטבים מפלסטיק – מותר להסיר אטבים מפלסטיק שעל גבי חולצה חדשה ללא חשש, וכמו כן מותר להסיר את פיסת הקרטון שבתוך קפלי החולצה.

סיכות – מותר לשלוף סיכות התחובות בחולצה חדשה בתנאי שתחובות תחיבה אחת או שתי תחיבות^[25], אך אסור לשלוף סיכות התחובות שלוש תחיבות^[26]. ויש מתירים לשלוף אפילו סיכות התחובות בחולצה חדשה שלוש תחיבות, מפני שזו תפירת עראי^[27].

חולצה חדשה בפני עם הארץ

• במקום שמצויים עמי ארצות – אסור לפתוח חולצה חדשה בפרהסיא, מכיון שלא ידעו להבחין מתי מותר ומתי אסור ויבואו להתיר לעצמם גם בדברים אחרים כאשר אסור^[28].

חולצה לצורך השבת

• ההיתר לפתוח חולצה בשבת [באופן שמותר כדלעיל] הרי הוא אך ורק כאשר צריכים ללבוש את החולצה בשבת, אך כאשר אין צריכים ללבוש את החולצה בשבת – אסור לפתחה, מפני שמכין משבת ליום חול^[29].

חיבור והפרדת פריטים שונים

גרביים מוצמדות בנייר דבק

• גרביים המוצמדות אחת לשנייה בנייר דבק – אסור להסיר מעליהן את נייר הדבק, משום שתוך כדי הסרת נייר הדבק נתלשים גם סיבים מן הגרביים. ומכל מקום, אם הן מחוברות בנייר דבק קל, שהסרתו לא תולשת את הסיבים – מותר להסירו בשבת, ולכן יש לברר זאת מערב שבת^[30] [וה"ה לעניין הסרת מדבקת מחיר שעל הגרביים בשבת].

גרביים מוצמדות באטב פלסטיק

• גרביים המוצמדות אחת לשנייה באמצעות אטב פלסטיק – מותר להפרידן בשבת.

רוכסן [ריצ'-רץ']

• מותר לסגור רוכסן [ריצ'-רץ'] ששני חלקיו מתפרקים האחד מהשני [כגון: רוכסן של מכנסיים או רוכסן של סוודר], ועל מנת לחבר אותו יש להכניס את קצהו למגרעת ולהדק אותו חזק, ואחר כך למשוך אותו כלפי מעלה, ואין זה נחשב כמו תפירה, מפני שעשוי לכך תמיד [בדומה לכפתור שעומד תמיד לפתיחה ולסגירה]^[31].

בטנה

• יש אומרים שאסור לחבר בטנה לבגד באמצעות רוכסן מכיון שזו תפירה, וי"א שדינו ככל רוכסן ומותר^[32].

למעשה – פרטי לבוש שהם חיבור זמני – מותר לחבר אותם באמצעות רוכסן. אך מעיל שבדרך כלל חיבור הבטנה אליו נשאר זמן רב, ובחיבור זה הוא מוסיף על הבגד תוספת לקיימא – אסור לחבר לו בטנה ברוכסן בשבת.

ולכן יחברו את הבטנה למעיל מלפני שבת, אך אם אין ברירה – ילבשום בנפרד ולא יחברום ע"י הרוכסן.

• אדם שדרכו להסיר את הבטנה מן המעיל כשמגיע לביתו, וכן כל בגד כיו"ב – מותר לו גם לחברה בשבת.

סקוטש

• מותר לחבר שני פריטים נפרדים בעזרת סקוטש, וכפי שמצוי בבגדים מסוימים, מפני שרגיל תמיד לחברם ולהפרידם בדרך זו^[33].

סימניות

• מותר להדביק דבקיות שיש בהם מעט דבק ואינן נדבקות בחזקה, כסימניה בספרים, אפילו אם יישארו שם זמן רב^[34].

אריזות מזון

• מותר לקרוע אריזות מזון [כגון: שקיות של תבלינים, חטיפים וכדו'] על מנת להשתמש בתוכנם^[35].

דבק רב פעמי

• מותר לסגור אריזות מזון בנייר דבק רב פעמי [כגון: אריזת בייגלה, עוגיות וכיו"ב שמצמידים להן פיסת נייר דביק לסגירה חוזרת כדי לשמור על טריות המזון] ואין בזה איסור תופר בשבת, מכיון שזו סגירה קלה ועראית ונעשית כך באופן זה כדי לאפשר פתיחה בכל עת^[36].

נייר דבק על שקית

• שקיות המודבקות מעט בראשן לסמן ששקית זו חדשה – מותר לפתחן בשבת, בתנאי שמודבקות באופן קל ולא חזק^[37].

תחבושות וצרכי רפואה

הסרת כיסויי הדבק בפלסטר

• מותר להסיר מעל גבי הפלסטר את פיסות הנייר המכסות את זרועות הדבק בשני צדי הפלסטר [הנתונות שם כדי לשמור על הדבק טרי], מכיון שמודבקות שם באופן עראי^[38].

הדבקת פלסטר

• יש אומרים שאסור להדביק פלסטר על הפצע בשבת, מכיון שאמור להישאר שם כמה ימים. ויש אומרים שמותר להדביק פלסטר על הפצע בשבת, מכיון שעושים זאת לצורך רפואי. ומכל מקום, ראוי להחליפו בערב^[39].

הסרת פלסטר

• יש להיזהר מתלישת שיער כאשר מסירים פלסטר מן הגוף. ומכל מקום, אם וודאי הוא שבהסרת הפלסטר ייתלשו שערות מן הגוף – אסור להסירו בשבת^[40].

תחבושת

הדבקת קצה התחבושת בפלסטר

• יש מתירים להדביק את קצות התחבושת זו לזו בפלסטר, מכיון שזו הדבקה זמנית^[41], ויש אוסרים^[42]. למעשה – אין להקל אלא אם הפלסטר יוסר מן התחבושת באותו יום^[43].

חיבור תחבושת בסיכת ביטחון

• אדם היודע שיצטרך לקשור תחבושת בשבת – צריך להכין סיכת ביטחון מערב שבת, לשם כך^[44]. ובמקרה זה, מכיון שהחיבור נעשה לצורך רפואי – מותר לתחוב את סיכת הביטחון שתי תחיבות ולסגור את הסיכה [ולמרות שלעיל אסרנו לסגור סיכת ביטחון שנתחבה שתי תחיבות כאן – מותר, משום הצורך הרפואי], ובשלוש תחיבות וסגירת הסיכה – אסור. ומכל מקום, כדי לצאת ידי כל הדעות עדיף לחבר את קצה התחבושת בסיכת ביטחון, בתחיבה אחת^[45].
• קשירת תחבושת בשבת – ראה פרק צ"א קושר ומתיר סעיפים נ"א – נ"ג.

טיטולים חד פעמיים

טיטול האסור

• אסור להשתמש בטיטול שבו לשוניות ההדבקה נדבקות חזק עד כדי כך שבעת הסרתן הטיטול נקרע. ולכן, טיטולים שהיו מצויים בעבר – אסרנו להשתמש בהם בשבת, מכיון שלשוניות ההדבקה היו נדבקות חזק מאוד עד כדי כך שבהסרתן היה נקרע הטיטול, וזה נחשב הדבקה טובה^[46].
• בטיטולים אלה – אסור להשתמש בשבת, אפילו אם מסירים את כיסויי הנייר מעל לשוניות ההדבקה בערב שבת, מכיון שעצם הדבקת הלשוניות של הטיטול אסורה^[47].

טיטול המותר

• מותר להשתמש בטיטול כאשר ניתן להסיר את לשוניות ההדבקה בלי לקרוע את הטיטול (בין אם זה מכיון שהדבקתן אינה חזקה ובין אם זה מכיון שהחומר ממנו עשוי הטיטול הנו בד שמאפשר פתיחה וסגירה ללא קריעת הטיטול). ובטיטול זה – מותר הן להדביקו בשבת והן להסירו בשבת, מכיון שהטיטול לא נקרע וגם זו הדבקת עראי^[48].

טיטול המחובר ע"י סקוטש

• מותר להשתמש בשבת בטיטול שבו לשוניות החיבור נצמדות לטיטול בעזרת סקוטש, ואין איסור בהצמדתן או בהסרתן, מכיון שהצמדתן הינה חיבור עראי והסרתן אינה קורעת את הטיטול^[49].

עשיית כלי בטיטול

• אין לחוש לעשיית כלי בעצם הדבקת הלשוניות לגוף הטיטול ובהלבשת הטיטול על הילד^[50].

הדבקת לשוניות לפני השלכת הטיטול

• אסור להדביק את לשוניות ההדבקה לטיטול אחרי השימוש לפני השלכתו לאשפה, מכיון שהדבקה זו נשארת זמן רב וחשיב תפירה של קיימא. אמנם, מותר לשים עליו גומיה וכיו"ב, ולזורקו לאשפה ללא הדבקה, ואף בטיטול שלשוניות החיבור שלו נצמדות ע"י סקוטש – יש ליזהר לכתחילה שלא להדביקם היטב לפני זריקתם לאשפה^[51].

בדיקת טיטול ביום חול

• טיטולים העשויים ניילון ובהם לשוניות ההדבקה נדבקות לגוף הטיטול – צריך לבדוק את מידת חוזק ההדבקה של הלשוניות לטיטול [פעם אחת], ביום חול. יש להדביקן לגוף הטיטול משך חצי שעה ולנסות להסירן: אם בעת ההסרה הניילון נקרע – אסור להשתמש בטיטול זה בשבת, לא נקרע – מותר להשתמש בו בשבת^[52].

פתיחת טיטול 

• חיתלו תינוק בטיטול שאין אפשרות להסיר מעליו את לשוניות ההדבקה בלי לקורעו [כגון שהדביקו כך בערב שבת] וצריך להחליף טיטול זה בשבת – מותר להסיר מעליו את לשוניות ההדבקה אפילו שבכך הטיטול יקרע, מכיון שבמקום צער – לא גזרו^[53].

טיטול בשעת צורך

• לא הכינו טיטול שמותר להשתמש מערב שבת – בשעת הצורך מותר להשתמש בכל טיטול [גם כזה שאסור להדביקו כנ"ל], ובתנאי שישתמשו בו ללא הדבקה [כגון: על ידי הצמדת הטיטול לגוף התינוק בגומי המוכן מערב שבת, או בסיכה באופן שמותר, או בקשירה על ידי חתיכת בד בקשר עניבה]^[54].

[1] שבת (פרק ז' משנה ב').

[2] המשנה במסכת שבת (ע"ג ע"א) מונה בין אבות מלאכה: "הקושר והמתיר והתופר, שתי תפירות" (=חייב). וכתב הרע"ב (שבת פרק ז' משנה ב' ד"ה "והתופר"), שהתופר שתי תפירות – אינו חייב אא"כ קשר, "דאי לא קשרן – לא קיימי, ומחייב תרתי: משום קושר ומשום תופר". משמע מדבריו שאין שום אפשרות של חיוב משום תופר אא"כ יהא עמו חיוב קושר, וברור הוא שכל כוונתו היא כשתפר רק שתי תפירות שהן לא קיימי (ולקמן נזכיר שאם תפר ג' תפירות – חייב גם ללא שיקשור), וביאר את דברי המשנה שמחייבת בשתי תפירות, באופן שקושר וחייב תרתי. וזאת אע"פ שמלשון המשנה המונה ט"ל מלאכות משמע שעל כל אחת חייב בפני עצמה. ועי' לתוי"ט (שם ד"ה "אבות מלאכות") במה שביאר בדברי הרע"ב.

למעשה דברי הרע"ב הם גמרא מפורשת בשבת (ע"ד ע"ב). הגמרא מקשה: "התופר שתי תפירות. והא לא קיימא! אמר רבה בר חנה אמר ר' יוחנן: והוא שקשרן". ופירש"י: "והא לא קיימא הכי, וכיון דלא קיימא – לאו מלאכה היא". ובענין "שקשרן" כתב רש"י: "שקשר שני ראשי החוט". מהגמרא יוצא, לכאורה, שאין אפשרות לחייב בשתי תפירות ללא קשר ואז יהא חייב שתיים, כדברי הרע"ב.

אלא שיש להבין מה כוונת רש"י בעניין הקשר, באיזה אופן איירי, האם מדובר שקשר ראש של כל חוט בעצמו, וממילא אפשר לומר בדעת רש"י שאם קשר רק ראש אחד של החוט לא הייתה יכולה התפירה להתקיים, אא"כ אחר שתי התפירות קשר שוב את ראש החוט, או כוונת רש"י שאחר שתפר לקח את שתי הקצוות וקשרן יחד זה לזה. ונפקא מינא – שאם קשר כל ראש חוט בעצמו אז קשר זה הוי של קיימא אפילו בקשר אחד, ונמצא שאין תופר בלא קושר, ואם מדובר שחיבר את שתי הקצוות וקשרן – א"כ צריכים לשני קשרים בשביל להתחייב משום קושר, ואם יעשה רק קשר אחד, ימצא ששייך תופר בלא קושר.

הר"ן (ל"ב ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה "שקשרן") הביא את דברי הר"א ממיץ, שאם קשר שני ראשי החוט זה בזה בקשר אחד – לא חייב משום קושר מפני שזה לא מתקיים, והוסיף, וז"ל: "דאי מחייב – כיון דתופר שתי תפירות, לא משכחת לה בלא קשר [תיפוק ליה משום קשר], אלא ודאי כדאמרן, והכא בשלא קשר אלא קשר אחד עסקינן". ולכאורה, משמע מדבריו שבקשר אחד – אין שום חיוב, אלא שעל סמך הקשר האחד הזה שלא חייב בו משום קושר – גורם לתפירה שתתקיים, ולכן חייב משום תופר ולא משום קושר.

ועיין למהרש"א (מהדו"ב, שבת ע"ד ע"ב) שכתב, שמה שאמרה הגמרא באופן שקשרן – הכוונה בקשר שלא חייב על הקשירה. מכאן הקשה על הרע"ב, וכן הקשה עליו מתוס' (ע"ה ע"א ד"ה "שוחט"). ונעלם ממנו שכבר הסביר כן הר"ן משם הר"א ממיץ הנ"ל.

ועיין להגהות מרדכי (פרק כלל גדול, רמז תס"א) שהביא את דברי ר"א ממיץ הנ"ל, והוסיף שם בשם הרא"ם שאם רגילים לקשור קשר אחד והוא מתקיים, כגון ראש חבל – חייב משום קושר. וביתר הסבר כתב הב"י (סוף סי' שי"ז) בשם הסמ"ג, שאין קשר של קיימא אלא א"כ עשה קשר על גבי קשר. אמנם יש קשרים שמתקיימים בקשר אחד, כגון: הקושר חבל אחד בראשו ואינו קושר שני ראשיו, וכיוצא בזה – ודאי נחשב קשר, עיי"ש, וכן פסק הרמ"א (סי' שי"ז סעי' א'). ועיין שם בסוף הסעיף בביאור הלכה (שם ד"ה "בראש אחד") דלדעת מה"ר אייזיק שטיין איירי שקשר שני ראשי החוטים יחד בקשר אחד, ולכן אין חיוב מדין קשר ויש חיוב מדין תופר, ויתכן וזה כוונת רש"י הנ"ל, שקשר שני ראשי החוט – אין הכוונה ראש של כל קצה אלא שתי הקצוות יחד וע"כ חייב, משום תופר ולא משום קושר.

ועיין בקרבן נתנאל (על הרא"ש שבת פ"ז סי' ז' אות נ') שהוסיף על דברי הגמרא הנ"ל שכל תופר תפירה בשתי תפירות (ולא קושר) אפילו דלא קיימא – אסור מדרבנן, וכוונת הגמרא שאין כאן מלאכה דאורייתא שחייב עליה, אבל איסור דרבנן איכא, עיי"ש. ועיין בספר יראים (סי' רע"ד) ובתועפות רא"ם (אות פ"א).

הנה מקשה התוי"ט מהגמרא (ע"ד ע"ב) שם שאומרת: "אמר אביי: האי מאן דעבד חלתא – חייב י"א חטאות, ואי חייטיה לפומיה – חייב י"ג חטאות". כלומר, מי שבונה כוורת מקנים, יכול להגיע לי"א איסורי חטאת. אבל אם "חייטיה לפומיה", היינו לעשות לה שפה – יש תוספת של תופר וקושר שצריך "לקשור לאחר התפירה" – כדברי רש"י. ומקשה שמשמע מכאן שכל תופר חייב גם משום קושר ולא רק משום תופר בלבד, ודלא כהב"י.

ולכאורה, דברי התוי"ט שהקשה על הב"י לא מובנים. אם נדייק היטב אפשר לומר לדעת הב"י שכל מה שפטור על הקשירה זה מפני שנצרכת לתפירה, וכל כוונת הגמרא להראות לנו שישנה אפשרות של ריבוי חטאות. ומיירי, שהיו שלוש תפירות ואח"כ קשר, וכיון שיכולה להתקיים תפירה ללא קשירה – חייב שתיים. וצ"ע. ועי' בכלכלת שבת (אות כ"ג) ובתשובות חת"ס (או"ח סי' א') מה שהאריך בזה.

ביאור שיטת הרמב"ם – הרמב"ם בהלכות שבת (פרק י' הלכה ט') כתב: "התופר שתי תפירות – חייב, והוא שקשר ראשי החוטים מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה ולא תשמט. אבל אם תפר יתר על שתי התפירות אע"פ שלא קשר – חייב שהרי מתקיימת התפירה". והקשה עליו הרמ"ך: למה לא יתחייב שתיים – אחת משום קושר, ואחת משום תופר? והביא את הירושלמי (שבת פרק ז' הלכה ב') שמחייב שתיים, והשאיר את הרמב"ם בצ"ע. ועיין כ"מ שם. ואפשר להסביר ולתרץ על פי חידושו של הר"א ממיץ. ומניין לנו שהרמב"ם חולק עליו? וכשם שלדעת הרא"ם נסביר את הגמרא או בקשר אחד או אינו של קיימא, כגון קשר של עניבה, כך נאמר גם לדעת הרמב"ם, ולדעתו (שם הלכה ה') הרי מותר לקשור בעניבה. ובר הכי הרמב"ם (שם הלכה א') סובר שאין חיוב חטאת רק אם הקשר של קיימא ומעשה אומן. ועי' במשנה ברורה (סי' שי"ז ס"ק י"ד) ובכה"ח (שם ס"ק י"ב, כ"א-כ"ב). ואפשר לזה התכוון הרמב"ם באמרו: "כדי שתעמוד התפירה", ולהעמיד תפירה אפשר גם בקשר שאינו של אומן, ועל קשר כזה – אינו חייב חטאת.

ולפי"ז אזלא קושייתו של הרמ"ך, וגם את הירושלמי אפשר להסביר כך, שקשר שני קשרים או קשר של קיימא מחוץ לתפירה. והגהות מימוניות שם הביא את דברי הר"א ממיץ, וכוונתו לומר שבאופן זה איירי הרמב"ם. ועיין בקרבן העדה על הירושלמי שם, ובמעשה רוקח על הרמב"ם, שמשמע מדבריהם שאפשר להסביר את דברי הרמב"ם שקשר שני ראשי החוט יחד בקשר אחד, וכן תירץ שאחר שהוא תופר הוא פותח את הקשר ולכן אינו של קיימא. ולפי דברינו, אין צורך בדוחק הזה, כי כאמור לדעת הרמב"ם, אין חיוב אלא בשני תנאים: קיימא ומעשה אומן.

הגר"א בשנות אליהו על המשניות כתב שאם תפר יותר משתי תפירות – חייב בלא קשירה, ואם תפר שתי תפירות וקשר – חייב שתים, משום קושר ומשום תופר. ועוד ס"ל שחייב בקושר קשר אחד אם קשר בראש החוט, וחייב בשני קשרים אם קשר שני חוטים. והסביר שם, שמה שהמשנה אמרה: "שתי תפירות", באה להשמיענו חידוש שאפי' בשתי תפירות שהם לא יתקיימו, אם קשר – חייב שתים. אבל בעיקרון חיוב תופר ללא חיוב קושר שייך אם תפר ג' תפירות, עיי"ש. ומה שהוא מחייב על קושר קשר אחד בראש החוט, זה אליבא דהגהות מרדכי בדברי הר"א ממיץ.

אלא שהמפרש (על שנות אליהו אות כ"ב), כתב שלענין התפירה בשתי תפירות מוכרחים לומר שהיה קשר של קיימא, מפני שהרמב"ם כתב שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן, משמע שקשר כל חוט בפני עצמו, ובכהאי גוונא חייב גם על הקשירה. אבל מי הכריחו לומר שהרמב"ם סובר שאין אפשרות לתפירה בשתי תפירות להתחייב אא"כ יתחייב משום קושר, הרי הסברנו שלא כל קושר חייב לדעת הרמב"ם, יש סוגי קשירה שאינו עובר בהם על איסור תורה, ובאופן זה הוא מדבר. ועוד יותר תימה על המפרש (שם אות כ'-כ"ב), מנין לו שלדעת הרמב"ם יש הבדל בין קשר אחד לשני קשרים לענין חיוב חטאת, ושיהא נקרא קשר של קיימא, הרי אין הכרח ששני קשרים יהיו קשר של אומן. ולדעת הרמב"ם אחד התנאים לחייב על קשר זה שיהא קשר אומן. ועי' למשנ"ב (סי' ש"מ ס"ק ז"ך), ז"ל: "התופר שתי תפירות – חייב, והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שלא תשמוט, ואפילו לא היה של קיימא. ואם היה של קיימא – חייב גם משום קושר. וכ"ז לענין חיובא, אבל לענין איסורא – יש אומרים דאסור ואפי' לא עשה קשר כלל", וע"ע כה"ח (סי' ש"מ ס"ק ס"ב). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע').

[3] ראה בגמ' (שבת ע"ה ע"א) "אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: המותח חוט של תפירה בשבת – חייב חטאת", וביאר רש"י: "בגד התפור ועומד והניח החוט ארוך ונתפרדו שתי חתיכות הבגד זו מזו במקצת, וחוטי התפירות נמשכין ומותח את ראשי החוט להדק ולחבר – זו היא תפירתו וחייב", וע"ע ברמב"ם (שבת פרק י' הלכה ט'): "והמותח חוט של תפירה בשבת – חייב, מפני שהוא מצרכי התפירה", ובב"י (סי' ש"מ) בביאורו בדברי הרמב"ם, ובשו"ע (סי' ש"מ סעי' ו'): "חוט של תפירה שנפתח – אסור למתחו, משום תופר", וראה במשנ"ב (סי' ש"מ ס"ק ז"ך) שחייב עם קשר בראשו, ובלא קשר, פטור (ואם מתח שלוש תפירות שנתפרדו – חייב אף בלא שיקשור). וכתב בשער הציון (שם ס"ק ס'): "ועיין באליה רבה שמצדד דמכל מקום אסור מדרבנן, ואפשר דמשום הכי כתב המחבר בלשון אסור ולא חיובא, כדי לכלול גם באופן זה. ובפרי מגדים מצדד דלפעמים חייב אף בלא קשר, כגון שיש עוד תפירות מלבד אלו שנתפרדו, ולכך חייב אף במתח שתי תפירות, דמתחברות עם אלו".

[4] כתב הרמב"ם (הל' שבת פ"ט ה"כ), ז"ל: הבוצע שני חוטין – חייב. ובוצע הוא המפריד את הארוג, בין שהוציא הערב מן השתי או שהעביר השתי מעל הערב – הרי זה בוצע וחייב. והוא שלא יהא מקלקל אלא יתכוין לתקן כדרך שעושין אלו שמאחין את הבגדים הקלים ביותר שבוצעין ואחר כך מאחין וחוזרין ואורגין חוטין שבצעו, עד שיעשו שני הבגדים או שני הקרעים אחד. והסותר את הקליעה לתקן – הרי זה תולדת בוצע, ושיעורו כשיעור הבוצע". והשיג הראב"ד (שם), וז"ל: הבוצע שני חוטין חייב ובוצע הוא המפריד את האריג. א"א זה הפירוש נוטה לקורע ע"מ לתפור, וכבר הוא שנוי במשנה (שבת ע"ג). ואנו מקובלים בוצע כמו פוצע, והוא לשון חתוך שחותך שני חוטין אחר שהשלים אריגתו חותך את הארוג מן המשוייר שבמסכת, ואפילו לא חתך ממנו אלא שני חוטין – חייב בחתיכה זו", וע"ע במשנ"ב (סי' שד"מ ס"ק י"א), ז"ל: "הפוצע שני חוטין, לרמב"ם שמוציא השתי מן הערב או להיפוך, ולראב"ד שחתך שני חוטין אחר האריגה מן המסכת – חייב. וצריכין רופאי ישראל ליזהר כשצריכין חוטין מפורדין [שקורין קנייטי"ן] ליתן על המכה, ולוקחין חתיכת בגד פשתן ומפרידין החוטין, והוי מלאכה דאורייתא".

[5] ראה בב"י בשם שיבולי הלקט, וז"ל: "אבל לתפור חוט אחד בבתי ידיו וכשפושטו מרחיבו וכשלובשו מותחו ומהדק בתי ידיו – תפירה היא זאת, דמה לי תפירה ליום אחד ומה לי תפירה עולמית", וראה בשו"ע (סי' ש"מ סעי' ו'), ז"ל: "אותם שמהדקים הבגדים סביב זרועותיהם על ידי החוט, שמותחים אותו ומתהדק – אסור למותחו אלא אם כן יהיו הנקבים רחבים קצת ומתוקנים בתפירה בעיגול", וראה להלן בהרחבה הערה הבאה שמיקל הרמ"א לקרוע תפירה שאינה של קיימא, אכן כל מה שהתיר הרמ"א, היינו דווקא לקרוע, אך לא לתפור.

[6] שו"ע (סי' שי"ז סעי' ג'), וז"ל: "מתירין בית הצואר מקשר שקשרו כובס, שאינו קשר של קיימא; אבל אין פותחין אותו מחדש, דמתקן מנא הוא. הגה: אפילו כבר נפתח, רק שחזר האומן וקשרו או תפרו ביחד כדרך שהאומנים עושין (ר' ירוחם חי"ד); ולכן אסור לנתק או לחתוך זוג של מנעלים התפורים יחד כדרך שאומנים עושין, אע"ג דהתפירה אינה של קיימא. דאין חילוק בתפירה בין של קיימא לאינה של קיימא (הגמ"ר פ' במה טומנין); ויש מתירין בתפירה שאינה של קיימא, ואין להתיר בפני עם הארץ". וראה בא"ח (כי תשא ש"ש סעי' י"א). ז"ל: "אין לנתק או לחתוך זוג מנעלים התפורים זה עם זה אפילו רוצה ללובשם בשבת. ויש להתיר ע"י גוי. ומותר ללבוש אנפלאות חדשים ואין חוששין שמא ינתקו חוטין, ואם ניתק או נקרע – דבר שאינו מתכוין הוא, ולאו פסיק רישא – ושרי. וכן פוצעין האגוז במטלית ואין חוששין שמא תקרע, דלא פסיק רישיה הוא", ועי' למשנ"ב (שם ס"ק כ"ה).

והנה כתב הרמ"א שאסור לנתק את זה לפני עמי ארצות, ופעם אמר אחד החכמים שהוא לא מנתק, והסביר על עצמו: "אולי אני ספק עם הארץ ואיך אני אנתק?!"

ועל כל פנים יש שרצו להוכיח מדברי רמ"א (שם), שיש חילוק בין תפירה של קיימא ללא קיימא שמותר לפתחה ולא בפני עם הארץ. וזה אינו, כי כל דבריו הם בעניין הניתוק ולא בעניין החיבור. ורק בדין קושר מה שחייבים על קשירתו – חייבים על התרתו. אך בעניין תופר, אם זה אינו של קיימא – מותר לפתחו אבל אין בזה היתר לתופרו אפי' אם הוא לא של קיימא.

ובעניין הפותח את בית הצואר שהוא חייב – החיוב הוא משום מכה בפטיש (ועי' רמב"ם הל' שבת פ"י ה"י והגהות מיימוני שם אות כ' וכ"ב. ועי' חזו"א מועד סי' נ"ד אות ד'). ועי' בבית יוסף (סי' שי"ז ד"ה "מתירין בית צואר", ושם ד"ה "אבל בסוף הסימן") שהזכיר: "זוג נעליים שמדבקים הרצענים – יש אוסרים לנתק ויש מסתפקים. ויש שהם מתירים הואיל ולא עביד להתקיים". ואח"כ הוסיף: "ואין להקל בפני ע"ה". וכל הטעם הוא – מפני שזה מפרק וקורע ומבטל דבר שאינו של קיימא, אבל אין ללמוד מכאן שמותר למי שאינו ע"ה לתפור בתפר ולדבק בדיבוק אפי' אם הוא אינו של קיימא, ובדיבוק שהוא בפועל של קיימא והוא מתכוון לנתקו לאחר זמן – ייתכן ויש בו גם חיוב דאורייתא.

ועיין בשו"ע לר"ז (סי' שי"ז סעיף ז') שכתב בפירוש שלסברת המתירין היינו רק בניתוק ובחיתוך.

[7] ראה בהערה קודמת.

[8] ראה לעיל סעי' ה' ובהערה ו'.

[9] ראה בב"י (סוף סי' שי"ז), ז"ל: "כתב בשבלי הלקט שנוהגים לחתוך בשבת אגד גדיים ועופות המקולסים וחוטי תפירתן, משום דפסיקת תלוש אינו אסור אלא אם כן מתקנו למדה או לעשות כלי (ביצה ל"ג ע"ב), ואפילו בפסיקת תלוש אין שום איסור בשבת ואפילו שבות דרבנן אלא היתר גמור הוא, כדאיתא במסכת יום טוב (ל"א ע"ב): חותמות שבכלים – מתיר ומפקיע וחותך. ולפיכך לחתוך את התלוש – היתר גמור חוץ מדבר שיש בו כלי בחתיכתו, אבל מקלקלין בפסיקת תלוש -מותר לגמרי", וכך כתב  בשו"ע (סי' שי"ד סעי' ט'), וז"ל: "מותר להפקיע ולחתוך קשרי השפוד שקושרים בטלה או בעוף הצלויים". והביאו בכה"ח (שם ס"ק ע'), והוסיף וז"ל: "ומיהו לא שרי אלא לצורך שבת, תו"ש אות כ"ז". ע"כ.  ועיי"ש במשנ"ב (ס"ק מ"א).

[10] ראה בהערה ג'.

[11] אם נפל כפתור ביום שבת  – דינו מוקצה, שהרי אי אפשר לתופרו בשבת, ואם הכפתור יקר ערך, וכגון: שהאשה קנתה מספר מסוים של כפתורים לחליפה מסוימת, ואחד מהם נפל לה ביום שבת – יש להקל בשעת הדחק אם ראוי לעשות בו שימוש, וכגון: לכסות בו בקבוק קטן של בושם, אזי יהיה מותר לטלטלו בשבת (ובדרך אגב, האדמו"ר מחב"ד השביעי היה רגיל לומר: "כבר צחצחנו את הכפתורים לכבוד המשיח"). וראה בהרחבה בפרק ע"ז מוקצה מחמת גופו סעי' ע"ז.

[12] עיין שו"ע (סי' ש"מ סעי' ו') ולחונים עליו. ועיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ"ח) בכפתור מעיל או חולצה רפוי שאין להשתמש בהם לכתחילה, עיי"ש.

[13] ואם קרה וטעה והידק את הכפתור – יש לאסור עליו מכאן ולהבא ללבוש בגד כזה, כי חיישינן שמתוך הרגל ישוב ויהדק כפתור המדולדל. וראה לעיל שכיום ברוב הכפתורים א"א להדק את הכפתור במתיחת החוט.

[14] ראה בהערה ג' ובהערה הקודמת.

[15] קרבן נתנאל (שבת פ"ז ס"ק נ'), רעק"א (סי' ש"מ סעי' ז'), משנ"ב (סי' ש"מ ס"ק ז"ך).

[16] עיין בא"ח (ש"ש כי תשא סעי' ט'), ז"ל: "מה שמחברים הלבוש ע"י מחט: אם תוחבין אותו שני תחיבות דוקא – מותר, ואם שלש תחיבות – אסור. במה דברים אמורים – בעושה כן ע"ד להתקיים איזה ימים, כגון מה שעושין המצנפת וכן במלבושי הנשים שעושה זה לקיים איזה ימים, אבל מה שעושין לפי שעה, כגון לחבר צידי הצעיף או מכסה הפנים ביציאתם חוץ לבית – מותר אפילו בשלש תחיבות, דאין זה אלא לשעה, כי בודאי שיפשטו הצעיף כשיחזרו לביתם. מיהו, כיון דיש מחמירים בשלש גם באינו עשוי להתקיים – טוב להיזהר היכא דאפשר להם בשתי תחיבות, ועיין גינת ורדים כלל ג' סי' י"ז י"ח וטל אורות דף נ"ה".

[17] עיין בא"ח (ש"ש פרשת כי תשא סעי' ט'), הובא לעיל הערה קודמת, היינו, דעתו שבשתי תחיבות – מותר לכתחילה, ובשלוש – אסור, ומוסיף שאף שמותר בשלוש תחיבות אם מתכוון לעראי בלבד, מ"מ דעתו להחמיר, וכך כתב: "טוב להחמיר", ומ"מ נראה לחוש לכתחילה לסוברים שאף בשתי תחיבות נחשב כתפירה, אבל בשתי תחיבות וכוונתו לעראי – מותר.

[18] ראה כה"ח (סי' ש"מ ס"ק נ"ח), וראה בסעי' הקודם.

[19] כגון: אם רוצה לחבר מטפחת עם הכיס, בכדי שיהיה מותר לטלטל ביום שבת את המטפחת, ויש גם דרך אחרת, אם ירצה לעשות לולאה או כפתור במטפחת ויכול לחבר את זה עם הכיס הפנימי שלו או עם כפתור אחר שנמצא במכנסיו ולא תהיה בעיה של טלטול, וכל זה בעניין מטפחות וכיו"ב, כי בגד על בגד מתבטל על ידי החיבור הזה, אבל מפתחות או שאר דברים – אין לטלטל אותם על ידי חיבור בסיכה או על ידי חיבור בכפתור, כי זה לא מתבטל ולא מועיל באופן כזה.

[20] בסיכה סגורה יש לנו ספק מפני שבסיכה סגורה זה לא כמו בסיכה רגילה, שאם תוחב שתי פעמים זה עראי, ועוד מעט יצא ויסתלק, אבל בסיכה סגורה, אם יתחב שתי תחיבות ויסגור, זה קשר של קיימא לכאורה כמו תפירה רגילה, לפיכך דיינו שנקל בסיכה סגורה בתחיבה אחת, אבל לא נקל בסיכה סגורה בשני תחיבות. ועוד עיין מעשה נסים (כדורי, ח"ג ערך שבת עמ' קל"א-ב'), שהעלה סברא זו בסיכת בטחון שסגירתה נחשבת מפני שיש בה מנעול להעמידה, וע"ע שם שהאריך בזה וכתב לבסוף שמעיקר הדין יש להתיר אפי' לזמן מרובה, ומ"מ נכון להחמיר ולעשות ע"מ שלא להתקיים, והמיקל יש לו על מי שיסמוך, עיי"ש.

[21] ראה בא"ח (שנה שניה פרשת פקודי סעי' י"ד), ז"ל: "כריכת המצנפת על הכובע דרך קיפולים בשבת – אסר הרה"ג שער אשר קובו ז"ל סי' ט', משום מתקן מנא בשבת, ובמפתחות שם הביא סעד לדבריו מן חידושי דינים לרבני ירושלים הקדמונים יע"ש, ובסה"ק רב פעלים הארכתי בדבר זה והוכחתי בראיות ברורות דאם עושה הקיפולים ומתקן המצנפת על הכובע אחר שלובשו בראשו, אף על פי דכריכה זו צריך לה אומנות שתהיה מכוונת יפה, לא חשיב זה מתקן מנא אלא דרך לבישה הוא, שהוא מתקן לבושו עליו כדרך שהוא חוגר חגורו יפה, והמצנפת דאיירי בה חידושי דינים הנז', דרכם היה לתחוב הכובע בכלי אחד שקורין קאל"ב, ומשים אותו לפניו וכורך עליו המצנפת בקיפולים שונים בסדר יפה וראוי, ולכן מחזי כמתקן מנא, דאינו עושה זה על גופו כדי שיהיה חשיב דרך מלבוש, וכן המנהג פשוט פה עירנו לתקן המצנפת על ראשם בשבת, אף על גב דצריכה כריכתה אומנות ידים, ובדורות שקדמו היו רוב אנשי העיר לובשים מצנפת כזו", ע"כ. ועיין עוד באורך שו"ת רב פעלים (ח"א או"ח סי' כ"ו).

[22] ראה לעיל סעי' י"ג האופן שאסור לחבר סיכה בשבת, וראה להלן סעי' י"ט. לענין הוצאת סיכות מחולצה חדשה בשבת.

[23] סיכת ביטחון נחשבת ככלי שמלאכתו לאיסור ולכן מותר לטלטלה לצורך גופה או מקומה ראה בפרק ע"ו כלי שמלאכתו לאיסור והיתר סעי' כ"ה.

[24] ראה שו"ע (סי' ש"מ סעי' ו'), משנ"ב (ס"ק כ"ו-כ"ז), כה"ח (סי' ש"מ ס"ק ח"ן-נ"ט), בא"ח (שנה שניה פרשת כי תשא סעי' ט').

[25] ראה לעיל סעי' י"ג.

[26] ראה בשו"ע (סי' שי"ז סעי' ג') בענין פתיחת בית צוואר של אומן, והשאלה בחולצה חדשה, אם מותר לו להתיר ביום שבת את כל הסיכות האלה שנקבע בהם, בכדי ללבוש את החולצה החדשה, או נאמר שזה כמו פותח בית צואר וזה יהיה אסור. וגוף הנידון – האם הסיכות שהם שמים בחולצה החדשה, כוונתם שישארו לעצב את החולצה, ואז לכאורה כאשר פותח את הסיכות הוי כעין מתקן ואסור, או נאמר שלא הוי בכלל כך. למעשה רוב הפוסקים האחרונים מקילים בחולצה, מפני שאומרים שזה לא נחשב כמתקן מנא, ולכן ע"פ מה שנתבאר לעיל סעי' י"ג יש רק לדון מצד שתחיבת הסיכות, היא כעין תפירה, וממילא יש לאסור גם את הוצאתם, שבזה הוא קורע את התפירה, וא"כ ע"פ מה שנתבאר לעיל יש להקל רק בנתחב הסיכה ב' תחיבות, שבזה לא נחשב כתפירה. ואמנם שם נתבאר שאם התחיבה של הסיכה היא לזמן מרובה – יש לאסור אף בב' תחיבות, וא"כ כשתוחבים בחולצה חדשה את הסיכה בשתי תחיבות, הרי אין כוונתם לבו ביום, אלא כוונתם להרבה זמן, מ"מ כיון שזה נעשה, ויש הכרח בדבר זה, זה נחשב על דעת להתיר אותו, ויש להקל בזה, אך "לתפור", כלומר, להכניס הסיכות, באמת אסור בב' תחיבות אם מתכוון לזמן מרובה.

[27] ראה לעיל סעי' ו' בענין קריעת החוטים של הגרביים.

[28] רמ"א (סי' שי"ז סעי' ג'), וז"ל: "ויש מתירין בתפירה שאינה ש"ק, ואין להתיר בפני ע"ה".

[29] דין הכנה משבת לחול עיין בחלק חמישי פרק מכין ועיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ט).

[30] פעם היו מקפידים לשנות בין גרב של רגל ימין לבין גרב של רגל שמאל, ולשם כך היו מדביקים אותם שלא יתחלפו. בימינו כבר לא מקפידים בכך, אלא שווים הם בין ימין ושמאל, רק שסוגרים אותם בנייר דבק קל, ואין איסור בשבת לפותחם, ועיין שו"ע (סי' שי"ז סעי' ג').

[31] יש מי שאומר שלמרות שזה קשר עראי, מ"מ הוי תוקע, שהרי מכניס את חלקו התחתון של הרוכסן לתוך הפלסטיק בחוזק.  ולמעשה, זהו קשר עראי ומותר לסוגרו בשבת ולא חיישינן למעין תוקע במה שמתחברים חלקי הרוכסן האחד בשני.

[32] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"א או"ח סי' א' אות ב') בענין חיבור של רוכסן, כפתורים וקרסים שעשויים כדי לפתוח ולסגור יום יום ושעה שעה, ואין בהם איסור משום תופר. ועיין שו"ע או"ח סי' ש"מ סעי' ז', וע"ע במשנ"ב ס"ק כ"ט, ז"ל: "ואם אין מהדקו יפה ונמלך לפעמים להניחו כך לעולם לפושטו כך כשהוא מהודק – אסור להדקו בשבת" .

[33] למרות שלפעמים כשמושכים את זה חזק נתלש איזה שערה או שתי שערות, אדם לא מתכוון לכך ולא רוצה שיתלש.

[34] כי דין תופר הוא רק כשמודבק באופן חזק, כפי שיבואר להלן הערה ל"ז, ועיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ט שאלה ז'), שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע').

[35] ראה בפרק פ"ו דיני קופסאות שימורים הערה ו' לעניין קריעת חותלות של תמרים, וע"ע בחלק החמישי דיני כותב ומוחק שיש להזהר שלא יקרע את האותיות.

[36] עיין ב"י ולרמ"א (סי' שי"ז סעי' ג'). ועיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ט שאלה א'), וראה  בהרחבה להלן בהערה הבאה, בעניין הגדרת ההדבקה, וראה בגינת ורדים או"ח כלל ג' סי' י"ז, עיי"ש, שכתב ליישב דברי השבולי הלקט, ז"ל: "שאפי' בכה"ג שעשויין נקבים ראוי היה לאסור משום סרך תופר, לכן מוסיף לתת טעם בנדון זה ליכא למיגזר, יען דנמצא בזה שינוי אחר וכו' מפני שהתפירה זו אינה כרובא דתפירות דקפדי בהן שיהיו מהודקים תמיד", ונראה כוונתו שכיון שעשוי בצורת נקבים ומיועד מעיקרו לפתיחה וסגירה – לא דומה למלאכת תופר, ולכך יש להקל בצירוף שהוא אינו מתכוון להשאירו באופן קבוע. ולפי"ז אף בנידון זה של האריזות מזון, כיון שאינם דומים לתופר, שהרי מיועדים בעיקרם ובצורתם לפתיחה וסגירה – אינו דומה למלאכת תופר, ויש להקל בצורת השימוש הרגילה.

[37] ראה בשו"ת תורה לשמה (סי' ק'): "יש מביאים לסחורה ממדינות אחרות כיסים ארוגים ממשי, והם עשויים בשלימות, ורק דרכם של האומנים כיון שעושים אותם לסחורה הם מדבקים ראשית הפה של הכיס בדבק קל ונקי, דהיינו שמדבקים שפתי הכיס זה בזה בדבק כדי שיהא הפתח סתום להורות שהוא יצא מבית האומן לסחורה ולא נשתמשו בו מעולם, והקונה פותח שפתי הכיס ומשתמש בו. והנה כיסים אלו לאו בשביל מעות דוקא עבידי אלא יש שהם עשויים בשביל להניח בהם כלי מורה השעות, ויש מתוקנים בשביל שאר חפצים, על כן נסתפקנו אם מותר לפתוח כיס זה בשבת או אם אסור, דחשיב בזה מתקן כלי שפותח הפה שלו שהיה סתום בדבק להשתמש בתוכו.

תשובה: איתא בגמרא דשבת דף מ"ח ע"א אר"י א"ר: הפותח בית הצואר בשבת – חייב חטאת. מתקיף לה רב כהנא: מה בין זו למגופת חבית? א"ל רבא: זה חיבור וזה אינו חיבור. וכן הביא הש"ס עוד דבר זה בגמרא דמכות דף ג' ע"ב ופי' רש"י ז"ל התם: הפותח בית הצואר – שעשה פה לחלוק חדש, שתיקן כלי וכו'. וכי מה בין זה למגופת חבית – דאמרינן דמתיז ראשה בסייף לפתוח את החבית. זה – דבית הצואר היה חיבור, הילכך פתח תיקון חדש הוא זה, אבל המגופה, אף על פי שהיא טוחה בטיט, אין זה חיבור והו"ל כפתוחה ועומדת, עכ"ל. וכן פירש בשבת. ועיין מ"ש התוספת ז"ל שם ע"ש, ואין צורך להאריך בזה. הנה כי כן בנדון השאלה לית לן בה מאחר דזה הכיס היה הפה שלו פתוח ומתוקן, וגם אח"כ לא תפרו ורק דיבק שפתיו בדבק – אין פתיחתו חשיבא עשיית פתח חדש ולא תיקון כלי, כי הדבק אינו סתימה כמו תפירה ובנקל נפתח, וזה פשוט".

אך כל הקולא הזו של הבא"ח היא דווקא כיוון שאינם מודבקים חזק, וכלשון השואל שכותב בתיאור: "דבק קל ונקי" אבל לא דבק חזק, כי בדבק חזק יהיה אסור.

[38] ראה לעיל סעי' ה' והלאה בעניין קריעת תפירה שאינה של קיימא, ובשעת הדחק נראה להקל.

[39] ראה מש"כ בקול אליהו (פרק כ"ד שאלה כ'), דכיון שמדביקים את הפלסטר לגוף האדם אינו דומה למלאכת תופר, וגם אינה הדבקה של קיימא.

[40] עיין שו"ע (סי' שי"ב סעי' ז'), וז"ל: "היה צריך לנקביו ואינו יכול לפנות, שרפואתו למשמש בפי הטבעת שממשמש שם בצרור והנקב נפתח – לא ימשמש בשבת כדרך שממשמש בחול, דהיינו שאוחז הצרור בכל היד, משום השרת נימין", ובמשנ"ב שם (ס"ק כ'), וע"ע בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' מ"ט) ומשנ"ב (שם ס"ק קנ"א) ובבה"ל שם (ד"ה "לשום") ושו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ד שאלה כ'). וע"ע לעיל בפרק ס"ד סעי' כ"ז.

[41] ראה לעיל בעניין אריזות מזון.

[42] ראה בשו"ע (סי' ש"מ סעי' י"ד).

[43] וראה עוד לעיל בעניין הדבקת פלסטר על גוף האדם.

[44] ראה לעיל סעי' ט"ו  בעניין חיבור בגד ע"י סיכת בטחון.

[45] ראה לעיל סעי' ט"ו  בעניין חיבור בגד ע"י סיכת בטחון.

[46] כתב הרמב"ם (פרק י' הלכה י"א): "המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו – הרי זה תולדת תופר וחייב". והביאו הב"י (סי' ש"מ) וכן פסק בשו"ע (שם סעי' י"ד).

ויש נ"מ בין אם המדבק איסורו ותולדתו משום תופר או משום קושר, שאם הוא תולדת קושר – צריך שיהא של קיימא [יום אחד או שבעה ימים, ועי' רמ"א סי' שי"ז סעיף א'] ומעשה אומן. ואם אינו קשר של אומן – תלוי במחלוקת הראשונים אם הזמן קובע, ועי' למשנ"ב שם ס"ק ו' ולכה"ח שם ס"ק י"ב, ט"ו שדעת הרי"ף והרמב"ם שהזמן לא משנה, ועי' בכלכלת שבת אות כ"ב. ועי' שו"ע (סי' שי"ז סעיף א') ולכה"ח (שם ס"ק א') ולמשנ"ב שם.

אבל אם מדבק הוא תולדת תופר – מתכוון לחבר שני חלקים שיהיו יציבים – הוא חייב אפילו אם אין מעשהו מעשה אומן, ואפי' אם כוונתו לזמן קצר, ובלבד שיהא מדובק בדבק של קיימא. ועי' בכה"ח (סי' שי"ז ס"ק מ"ז) שהביא בשם הלבושי שרד ותוספת שבת (אות י"ב) שבזה חמור תופר מקושר, שאפילו אינו של קיימא וגם מעשה הדיוט – אסור, עיי"ש, וזה כדברינו. וכבר כתבנו לעיל, שתופר שתי תפירות ללא קשר – אין חיוב חטאת אבל אסור מדרבנן.

ולמעשה הדבקה היא תולדת תופר (עי' במרכבת המשנה על הרמב"ם שם, מקור לדין הזה, וכן במעשה רוקח).

בין דין ניתוק לדין חיבור – יש שרצו להוכיח מדברי רמ"א (סי' שי"ז סעי' ג'), בעניין פותח בית הצואר (שאיסורו מדין מכה בפטיש). שכתב שם הרמ"א, בעניין זוג נעלים שתופרים אותם יחד: "אין חילוק בתפירה בין של קיימא לשאינה של קיימא". ואח"כ הביא סברת המתירים בתפירה אם אינה של קיימא, והוסיף: "ואין להתיר בפני עם הארץ". ועי' לשו"ע ר"ז (שם סעי' ז') שהסכים לכך, ועי' למשנ"ב (שם ס"ק כ"ה). ולכאורה משמע שיש חילוק בין תפירה של קיימא ללא קיימא, שמותר לתפור תפירה שאינה של קיימא כשם שמותר לפתחה, ובלבד שלא בפני עם הארץ. וזה אינו, כי כל דבריו הם רק בעניין הניתוק ולא בעניין החיבור, ואין זה כמו בדין קושר ומתיר שמה שחייבים על קשירתו, חייבים על התרתו, אלא בעניין תופר וקורע, אם זה אינו של קיימא – מותר לפתחו אבל אין בזה היתר לתופרו אפי' אם הוא לא של קיימא.

ועי' בבית יוסף (סי' שי"ז ד"ה "מתירין בית צואר", ושם ד"ה "אבל") שהזכיר: "זוג נעליים שמדבקים הרצענים – יש אוסרים לנתק ויש מסתפקים. ויש שהם מתירים הואיל ולא עביד להתקיים". ואח"כ הוסיף: "ואין להקל בפני ע"ה". וכל הטעם הוא מפני שזה מפרק וקורע ומבטל דבר שאינו של קיימא, וכאמור אין ללמוד מכאן שמותר למי שאינו ע"ה לתפור בתפר ולדבק בדיבוק אפי' אם הוא אינו של קיימא, ובדיבוק שהוא בפועל של קיימא והוא מתכוון לנתקו לאחר זמן – ייתכן ויש בו גם חיוב דאורייתא.

ועיין בשו"ע לר"ז (סי' שי"ז סעיף ז') שכתב בפירוש שלסברת המתירין היינו רק בניתוק ובחיתוך. ועי' בשולחן ערוך (סי' ש"מ סעי' ו'), וכבר נתבאר שאם תפר שתי תפירות ולא קשר – פטור מהתורה ואסור מדרבנן. ועיין בבן איש חי (ש"ש פרשת כי תשא סעי' ט') בעניין תחיבת מחט בבגד שמבואר שתפירת עראי – אסורה.

ועי' במגן אברהם (סי' ש"מ ס"ק י"ח) בעניין אם מותר לפתוח ספר שנדבקו דפיו, שפסק להתיר משום שהדבר לא נעשה לקיום וכן לא התכוון להדביק. מה שאין כן אם הספר לא נחתכו דפיו ונשאר דבוק, שאסור לפותחו. ועי' משנ"ב (שם ס"ק מ"ה) וכה"ח (שם ס"ק צ'). וכל זה מיירי בעניין פתיחה-קריעה ולא לעניין חיבור. ועיין בגינת ורדים (כלל ג' אות י"ז-י"ט) בענין אם מותר לתפור באופן זמני צעיפי נשים לא ע"י חוט ומחט אלא על ידי מחט בלבד וזה אינו של קיימא. עיין שם שהאריך וכן חילק בין דין תפירה זמנית לקשר זמני.

סיכומו של דבר: הדבקה היא תולדת תופר. ובתפירה ובהדבקה אם נעשה לא לקיימא – יש איסור מדרבנן. וזה נראה רק אם אופן ההדבקה והתפירה הוא בכך שהיא לא קיימא, אבל אם עצם ההדבקה היא קיימא אבל אין האדם חושב עליה לקיים – ייתכן שיהא האיסור מדאורייתא.

ולכן טיטול שיש בקצהו משני הצדדים לשונות ניילון עם דבק, וכשעוטפים את התינוק מהדקים ומדביקים את הלשונות עם הניילון וכך זה נצמד לגוף התינוק, וכשרוצים להחליף לתינוק מושכים ומנתקים את הלשונית מהחיתול והוא נקרע או שמקום שהודבק נמשך עם חלק מהניילון. נמצאת למד, שהחיבור הוא דבק טוב ואפי' שנעשה לזמן ולא לקיים – זה קיומו וזה חיבורו והוא יכול להתקיים וא"כ יחשב כהדבקה מן התורה. ואפילו אם נאמר שכיון זו הדבקה זמנית ואינו כתופר ממש, הוי תפירה שאינה של קיימא שאסור מדרבנן כנזכר לעיל. אולם, לקרוע את החיתול ולהוציא – אפשר לסמוך על סברת המתירים לקרוע תפר שאינו של קיימא. וגם לסוברים שאוסר לנתק תפירה שאינה של קיימא, במקום צער – לא גזרו חכמים. ולכן מותר לפתוח או לקרוע את החיתול מנייר. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע'), שו"ת הרב הראשי (תשמ"ו-תשמ"ז סי' קט"ז אות ח').

[47] יש מי שאומר, שבערב שבת יסיר את הנייר שמעל הדבק, וכך יהא מותר להדביק בשבת את הטיטול, וכאמור לא מהני, מפני שאנו לא חוששים מתיקון הלשון של הדבק, אלא מעצם ההדבקה, שכיון שזו הדבקה טובה בפני עצמה, וחיבור טוב, יש כאן חשש תפירה גמורה.

[48] הרמב"ם (פרק י' מהלכות שבת הלכה י"א) כתב, ז"ל: "המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו – הרי זה תולדת תופר וחייב, וכן המפרק ניירות דבוקין או עורות דבוקין ולא נתכוין לקלקל בלבד – הרי זה תולדת קורע וחייב". וכן נפסק בשו"ע (סימן ש"מ סעי' י"ד). ויש לדייק לשון הרמב"ם למה הוסיף בדבריו: "בקולן של סופרים"? מה היה חסר להלכה בלי תוספת זו? וצריך לומר שיש פה תנאי שרק כשמדביקים בדבק יציב ולא חד פעמי, כמו שסופרים עושים – רק בזה חייב, וממילא גם כשקורע ומפריד את אותו דבק ולא מתכוין לקלקל – חייב, אך בהדבקה של הסקוטש, שנועד לפתיחה וסגירה, ואין זו הדבקה טובה – מותר, ואכן אם הדביקו את הלשון במקום אחר, והוא נדבק חזק ואי אפשר לשולפו בקלות, וכשמוציאו הוא מושך איתו חלק מהטיטול – באמת אסור.

[49] ראה לעיל בהערה מ"ו.

[50] יש שאוסרים בכלל להשתמש בטיטולים, וסברתם היא – שאפילו אם לא אסור משום תופר, הרי הוא לוקח טיטול שהוא פתוח וכורכו מסביב לילד ועושה ממנו כלי המחובר לילד כמו מכנסים, ואסור משום מתקן מנא. אמנם נראה שמאחר שזה לא נעשה לקבע – אין כאן יצירת "מכנסים" אלא עטיפה בלבד. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סוף סי' ע' הע' ב'), וראה לעיל בעניין כובעו של הבא"ח בהערה כ"א.

[51] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סוף סי' ע' הע' ב'). וראה עוד בסוף הערה מ"ו.

[52] עיין שו"ע (סי' ש"מ סעי' י"ד). וראה עוד בסוף הערה מ"ו.

[53] הובא ברמ"א (סי' שכ"ח סעי' י"ז), שלקטן יש דין חולה שאין בו סכנה גם כשהוא לא חולה. וכשהוא חולה בוודאי שיש לו דין זה, וראה בהרחבה בחלק חמישי דיני חולה בשבת, וידוע שאם יש לכלוך על העור נחשב כצער לכל אדם, וכל שכן קטן שעורו רך ועדין, ויכול לבוא לידי מחלה או פצעים, לכן מותר לקרוע את הטיטול [ועדיף כלאחר יד]. אבל להשתמש בהם בעלמא, גם אם אין אלא את הטיטולים האלה – לא ידביק אותם אלא יחברם בסיכה סגורה וכיו"ב. וראה עוד בסוף הערה מ"ו.

[54] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סוף סי' ע').