פרק צ"ד – כללי מלאכת בורר

הקדמה

מלאכת בורר הנה אחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת. ומכל מקום, יש להיזהר במלאכה זו בשבת מאוד, מכמה טעמים: א. כיון שפרטיה מרובים ופעמים רבות אדם עלול לבוא לידי ברירה בשבת. ב. כיון שאדם רגיל לעשותה בחול כדרכו תדיר, ועלול לעשותה בשבת כשם שעושה בחול ולבוא לידי מכשול ח"ו. ולכן כתב גאון עוזנו בעל ה"בן איש חי"[1]: "ונודע כי הלכות הבורר בשבת רבים המה, וצריך שמירה גדולה לאדם שלא ישגה בהם מפני שהאדם רגיל בזה בימי החול. וכתב הגאון מהר"ש אבוהב ז"ל ב'ספר הזכרונות" על מלאכת הבורר: 'מלאכה זו היא מן הקשות שבשבת להיזהר בכל דקדוקיה וחילוקיה שרובם יש בהם איסור גמור מן התורה, ואפילו בלא כלי יש ביד ברירות שחייבים עליהם חטאת וקשה לעם לעמוד עליהם כראוי, כי צריך זריזות גדולה וזכרון הפרטים על מתכונתם, ולא ניתנה שמירתם בייחוד אלא למעיין וחוזר עליהם תמיד ועדיין יהא ליבו נוקפו'[2].

חומרת איסור בורר אינה אחידה, שפעמים שבורר יהיה אסור מדרבנן[3] ופעמים שיהיה אסור מדאורייתא והעובר עליו יתחייב חטאת או סקילה[4]. האיסור במלאכה זו נקבע לא רק על ידי מעשה האדם אלא גם על ידי מחשבתו וכוונתו בעת עשיית הפעולה, ומחשבה וכוונה זו קובעת אם עבר איסור או לא, ואם עבר איסור מה חומרתו[5].

ועל כן, צריך כל אדם ללמוד את כל הלכות "בורר" על בוריים ממש[6], ולא 'יברור' איזו הלכה ללמוד ואיזו לא ללמוד אלא ילמד את כולן. ולמרות שקשה לזכור את כל פרטיה, צריך אדם לדעת שכאשר הוא לומד הלכות "בורר", הרי הוא בורא מלאך הנקרא "בורר", ומלאך זה שומר עליו לבל ייכשל באיסור זה.

ככלל צריך אדם להחמיר בכל מיני ספיקות ואיסורים ולהיזהר ולחשוש ביותר בענייני "בורר" בשבת, כיון שבמלאכה זו אדם עלול להיכשל בנקל ואיסורה חמור מאוד.

מושגים

"ברירה"

• פעולת ברירה היא הפרדה בין אוכל לפסולת בתערובת[7].

מלאכה שאינה צריכה לגופה

• מלאכה שאין צריכה לגופה – לדעת רוב הפוסקים היא אסורה רק מדרבנן, ולדעת הרמב"ם מהתורה[8], אמנם במלאכת בורר חייב מן התורה אף שא"צ לאותו גרגיר עפר שהוציא ממאכלו, כיון שמתחייב על תיקון המאכל[9].

גדרי "אוכל" ו"פסולת"

• "אוכל" ו"פסולת" לעניין בורר אינם כמשמעותם בדרך כלל, אלא נקבעים על פי דעתו של האדם. ולכן, פריטים בתערובת שאדם מעוניין בהם כעת, יקראו "אוכל" ופריטים שאין האדם מעוניין בהם כעת, יקראו "פסולת"^[10].

 גדר "תערובת"

• עירוב של פריטים הנקרא "תערובת" לעניין בורר הוא: פריטים ממינים שונים המעורבים אחד בשני, עד כדי כך שבעת שמזיז פריט ממין אחד ראוי שיזוז גם פריט מן המין השני מחמתו[11].

גדרי המלאכה

דרך ברירה

• ככלל אסור לברור פריט מתערובת כנ"ל כאשר מפרידים אותו מן התערובת כדרך ברירה, אך אין איסור לברור פריט מן התערובת כאשר מפרידים אותו שלא כדרך ברירה. וקבעו חז"ל איזו פעולה מוגדרת דרך ברירה ואיזו לא. ולכן, כל ברירה שהוגדרה כדרך ברירה – תהיה אסורה, וברירה שלא הוגדרה כדרך ברירה – תהיה מותרת, כפי שיתבאר לקמן.

גדר דרך ברירה 

• קבעו חז"ל כי דרך ברירה נמדדת בשלושה מאפיינים:
  1. אופן הברירה: דהיינו, הוצאת אוכל מתוך פסולת או הוצאת פסולת מתוך אוכל.
  2. אמצעי הברירה: דהיינו, ברירה ביד או ברירה באמצעות כלי.
  3. זמן השימוש/אכילה בנברר – דהיינו, שימוש/אכילה בפריט הנברר לאלתר [מיד] או לאחר זמן.

פסולת מתוך אוכל

• אסור לברור פסולת מתוך אוכל המעורבים זה בזה בשבת, בין ביד ובין בכלי, בין אם הברירה נעשית על מנת להשתמש/לאכול את הפריט הנברר לאלתר ובין אם להשתמש/לאכלו לאחר זמן, כיון שברירת פסולת מתוך אוכל הינה דרך ברירה[12].

אוכל מתוך פסולת

• מותר לברור בשבת כאשר מתמלאים שלושה תנאים מצטברים: א. בוררים אוכל מתוך פסולת. ב. בוררים ביד. ג. בוררים על מנת להשתמש/לאכול לאלתר^[13]. הטעם – שכאשר מתמלאים תנאים אלו אין זה דרך ברירה אלא דרך אכילה. לא התמלאו כל שלושת התנאים – אסור לברור מתערובת זו בשבת[14].

דרך אכילה

• הטעם מדוע מותר לברור כאשר מתמלאים שלושת התנאים אוכל מתוך פסולת ביד ולאלתר, הוא[15] – שברירה באופן זו היא דרך אכילה ולא דרך ברירה. ולכן, אפילו אם חסר רק אחד משלושת התנאים – הרי שאסור לברור כן בשבת[16].

ברירה לאלתר ולאחר זמן

סעודה שמיסב בה מיד

• סעודה שמיסב בה מיד מקרי לאלתר. ופירוש: "מיסב בה מיד" – שיתחיל לאוכלה תוך פחות משעה מזמן ברירתו[17], ואף שהסעודה עצמה תארך כמה שעות[18].

בירר בהיתר ונמלך בדעתו

• אדם שבירר בהיתר [דהיינו: אוכל מתוך פסולת ביד ולאלתר], ונמלך להשתמש/לאוכלו לאחר זמן – אסור מדרבנן[19].

ברר בהיתר ולא נאכל

• אדם שבירר בהיתר [דהיינו: אוכל מתוך פסולת ביד ולאלתר], ולבסוף לא נאכל מאיזה סיבה [וכגון: שכבר נעשה שבע מאוכל אחר] – מותר המאכל.

בירר באיסור ונמלך

• אדם שברר באיסור [דהיינו: כדי להשתמש/לאכול לאחר זמן], ונמלך להשתמש/לאוכלו "לאלתר" – עבר איסור תורה, ואסור לאכלו, ולא מועיל שינוי מחשבתו[20].

ברירת כמות גדולה

• אסור לברור כמות גדולה של אוכל מתוך פסולת, מתוך מחשבה להשאיר חלק מן הכמות ולהשתמש/לאוכלה לאחר זמן.

בירר ונותר

• אדם שבירר אוכל מתוך פסולת במחשבה לאכול את כל האוכל לאלתר, ולאחר שאכל לאלתר נותר מן האוכל לפניו – מותר להניחו לסעודה אחרת, דהיינו לסעודה שתתקיים לאחר זמן[21].

ברירת מאכל שיוכשר לאחר זמן

• מותר לברור אוכל מתוך פסולת אפילו כדי לאכלו לאחר שעה או יותר, כאשר מדובר במאכל שלא יוכשר לאכילה תוך פחות משעה, כיון שכך דרכו. ולכן, במאכל כגון זה גם ברירה לזמן ארוך משעה נחשבת כברירה לאלתר [כגון: אוכל קפוא שיופשר רק אחרי כמה שעות][22].

ברירה ביד

• מותר לברור אוכל מתוך פסולת דווקא ביד, כיון שברירה ביד היא דרך אכילה ולא דרך ברירה כנ"ל.

הרגיל לאכול בעזרת סכו"ם

• מותר לאדם שרגיל לאכול בעזרת סכו"ם בימות החול, לאכול כן גם בשבת, כיון שאכילה באופן זה נחשבת לו כאכילה ביד, ואינה נחשבת ברירה בכלי.

פרטים בדיני בורר

שיעור בבורר

• האיסור לברור בשבת [באופן האסור] חל אפילו על ברירת פסולת בכמות קטנה מאוד, ואפילו כלשהו אסור לברור מן התורה. ולמרות שבדינים אחרים בהלכות שבת אדם מתחייב רק משיעור מסוים ומעלה [כגון: המוציא מרשות לרשות בכגרוגרת], באיסור "בורר" אין שיעור לאיסור ומתחייב מן התורה אפילו בברירת פסולת כלשהו, ומ"מ אין מתחייב מן התורה אלא באופן ששיעור התערובת שנברר ממנה הוא בכגרוגרת[23].

פריטים גדולים וקטנים מאותו המין

• תערובת של פריטים מאותו המין, חלקם גדולים וחלקם קטנים, המעורבים יחד – מעיקר הדין מותר להוציא מתוכם פריט אחד בין גדול ובין קטן, ואין בכך איסור בורר[24]. ומכל מקום, ראוי להחמיר בכך לכתחילה כמו בברירה בשני מינים[25].

פריטים מאותו המין טובים וגרועים

• תערובת של פריטים מאותו המין, חלקם טובים וחלקם גרועים – אסור לברור את הגרועים מתוך הטובים אפילו שכולם מאותו המין[26].

שני מינים בשני גדלים

• תערובת של שני מינים בשני גדלים – ראוי להחמיר לכתחילה שלא לברור מתוכה פריטים על פי גדלם, כלומר: את הגדולים שבשני המינים או את הקטנים שבשני המינים יחד. ומכל מקום, המיקל יש לו על מי לסמוך[27].

פריט בולט בתערובת

• נחלקו הפוסקים אם יש איסור לברור פריט הבולט מתוך התערובת, ויש מתירים ויש אוסרים. ולמעשה, אסור לברור גם פריט בולט מתוך התערובת אם עושה זאת כדרך ברירה[28].

ברירה בכלי

• ברירה בכלי אסורה אף בבורר כדי לאכול לאלתר[29], כיון שזו דרך ברירה ולא דרך אכילה.

שני סוגי כלים לברירה

• אסור לברור בשבת בכלי, בין בכלי המיוחד לברירה [כגון: ניפוי קמח בנפה המיוחדת לכך, או מסננת המיועדת להפריד בין היין לשמרים]^[30] ובין בכלי שאינו מיוחד לברירה [כגון: קנון ותמחוי שהן דוגמאות שמביאה הגמרא]^[31]. ומכל מקום, אינו דומה איסור ברירה בכלי המיוחד לכך לברירה בכלי שאינו מיוחד לכך, שכן, ברירה בכלי המיוחד לברירה – אסורה מן התורה, וברירה בכלי שאינו מיועד לברירה – אסורה מדרבנן.

קילוף 

חששות בקילוף

• ישנם שתי חששות בפעולת קילוף פירות, ירקות, גרעינים, קטניות וכיו"ב בשבת: א. מצד איסור דש. ב. מצד איסור בורר.

קילוף בסכין וב"קולפן"

• מותר לקלוף קליפה שעל גבי מאכל בעזרת סכין, כיון שסכין אינו מיועד לקליפה בלבד אלא לשימושים נוספים. אמנם, אסור לקלף דבר מאכל כנ"ל בכלי המיועד לקילוף בלבד [=קולפן], כיון שהוא כלי המיועד לברירה[32].
• אסור לקלף פרי או ירק ב"קולפן" גם באופן שמקלפים קילוף עבה ויחד עם הקליפה נקלף חלק מן הפרי^[33].

הרגיל לאכול קליפת הפרי

• יש אומרים, שפירות שאדם רגיל לאכלן עם הקליפה, מותר לאותו אדם לקלפן בשבת ב"קולפן", ואפילו שלא סמוך לסעודתו. אמנם, למעשה אין להקל בכך וגם אדם הרגיל לאכול פרי מסוים עם קליפתו יש להחמיר שלא לקלפו ב"קולפן" או שלא סמוך לסעודה[34].

שבירת קליפות קשות

• פירות שיש עליהן קליפה קשה (כגון קליפת אגוז קוקוס וכדו') מותר לשברה בפטיש וכדו' למרות שהכלי "מוקצה", כיון שכלי זה הינו "כלי שמלאכתו לאיסור" ודינו שמותר לטלטלו לצורך גופו[35].

קילוף ביום טוב לצורך יום טוב

• יש להזהר לקלוף ירקות סמוך לאכילה, ואם הדרך לבשלם [כגון: תפוחי אדמה, גזר וכדו'] יקלפם על מנת לבשלם לאלתר ולאכלם בסמוך [תוך שעה][36]. ובכל אופן אסור לקלף בקולפן אלא דווקא בסכין[37].

קילוף ביום טוב שחל בערב שבת

• עשו עירוב תבשילין כדי לבשל מיום טוב לשבת – מותר גם לקלוף ירקות כנ"ל כדי לבשלם לשבת, אפילו שאין זה קילוף כדי לאכלו לאלתר, כיון שעשו עירוב תבשילין[38].

ברירה לצורך אחרים

• הבורר בהיתר [אוכל מתוך פסולת, ביד ולאלתר] – מותר לו לברור לא רק לצורך עצמו אלא אף לצורך אחרים[39], ואפילו אם בעצמו אינו אוכל באותה סעודה[40].

כמות גדולה לאורחים

• הבורר אוכל מתוך פסולת כדי להגיש לאורחים בקערה – מותר לו לברור כמות גדולה של אוכל כדי למלא את הקערה, אפילו שיודע שלא יאכלו את כל האוכל לאלתר, וכל זאת משום כבוד האורחים דהוי כלאלתר, כיון שאין זה מכובד להגיש לפני האורחים קערה חסרה[41].

ברירה לצורך בהמה

• מותר לברור ביד לצורך בהמה, כדי להאכילה לאלתר[42]. אמנם, הבורר עבור בהמה – יברור את הפסולת מתוך האוכל ולא את האוכל מתוך הפסולת, כיון שכאן הפסולת נחשבת אוכל והאוכל נחשב פסולת. ומכל מקום, יש לעשות זאת בצנעא, שמא יחשדוהו במעשה אסור[43].

ברירת פריטים שאינם דברי מאכל

• כתבו הפוסקים, שיש איסור בורר גם בדברים שאינם דברי מאכל[44].

עבר ובירר בשבת

בירר במזיד

• אדם שעבר ובירר במזיד פסולת מתוך אוכל בידיו בשבת, או שבירר בנפה ובכברה אוכל מתוך פסולת – הרי זה אסור לו לעולם, משום שנהנה ממלאכת שבת, כדין המבשל בשבת[45].

בירר וחזר וערב

• בירר במזיד בשבת וחזר ועירב את הפסולת עם האוכל – אסור לבררו אפילו באופן המותר [אוכל מתוך פסולת ביד ולאלתר], כיון שקנסו חז"ל כל מעשה שבת, וכבר נאסר בכל גוונא[46].

רוצה לאכול/להשתמש בפסולת

• אדם שברר פסולת מתוך אוכל – אינו יכול לשנות את דעתו למפרע ולאכול/להשתמש בפסולת לאלתר כדי לתקן את המעוות, ועל כגון זה אומרים: "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן" (קהלת א', ט"ו). וכיון, שבשעה שברר הייתה דעתו על הפסולת שהיא פסולת – נאסרה, ושוב אין לה תקנה, ונשארת באיסורה[47].

ברירה לצורך מוצאי שבת

• כאשר מותר לברור כדי לאכול/להשתמש לאחר זמן, עדיין אסור לברור לצורך מוצאי שבת מדין מכין משבת לחול[48].

ברכת האילנות בשבת

• אין מברכים ברכת האילנות בשבת וביו"ט, ואפילו אם חל ר"ח בשבת ורוצה להיות בגדר זריזין המקדימין – לא יברך. וכתבו האחרונים שהטעם הוא – שמא ישכח ויתלוש או יטלטל הענפים, ועל דרך האמת הטעם הוא משום איסור בורר^[49].

[1] בא"ח (ש"ש פרשת בשלח בהקדמה).

[2] כדוגמא לכך, מובא בבא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעי' י"א) שאם סוחט 'נארנג' פרי חמוץ – מר בזמנם, ובזמננו לימון על הסלט (מותר לסחוט לימון על הסלט כי על אוכל – מותר, אבל לתוך כוס תה או מים – אסור, וראה בהרחבה להלן פרק צ"ו סעי' כ"ב, כ"ז), ונפלו בו גרעיני הלימון והוא מוציאם מהסלט – זהו איסור בורר, ויש להוסיף שהעושה כך מלבד שעבר על איסור בורר, כל הסלט נאסר באכילה (ואפילו במקום שלא היה שם הגרעין), ולא יכול האדם לומר: וכי מה עשיתי, והרי לא נשתנה הדבר מכמות שהוא! וזה מלמדנו כמה מלאכת בורר חמורה. וראה עוד להלן הערות ט', מ"ה בענין זה.

[3] כגון: הבורר בקנון ובתמחוי, כמובא בגמ' (שבת ע"ד ע"א וברש"י שם), שכיון שאין הדרך לברור בקנון או בתמחוי, לכן זה אסור רק מדרבנן, ולא חיוב מדאורייתא אף שזה בכלים. וראה עוד להלן סעי' כ"ה.

[4] הגמ' בשבת (ע"ד ע"א) אומרת, ז"ל: "תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין – בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר – חייב חטאת. מאי קאמר? אמר עולא: הכי קאמר: בורר ואוכל – לבו ביום, ובורר ומניח – לבו ביום ולמחר לא יברור, ואם בירר – חייב חטאת. מתקיף לה רב חסדא: וכי מותר לאפות לבו ביום, וכי מותר לבשל לבו ביום?! אלא אמר רב חסדא: בורר ואוכל – פחות מכשיעור, בורר ומניח – פחות מכשיעור. וכשיעור – לא יברור, ואם בירר – חייב חטאת. מתקיף לה רב יוסף: וכי מותר לאפות פחות מכשיעור?!  אלא אמר רב יוסף: בורר ואוכל – ביד, בורר ומניח – ביד. בקנון ובתמחוי – לא יברור, ואם בירר – פטור אבל אסור, ובנפה ובכברה – לא יברור, ואם בירר – חייב חטאת. מתקיף לה רב המנונא: מידי קנון ותמחוי קתני?! אלא אמר רב המנונא: בורר ואוכל – אוכל מתוך הפסולת, פסולת מתוך אוכל – לא יברור, ואם בירר – חייב חטאת. מתקיף לה אביי: מידי אוכל מתוך פסולת קתני?! אלא אמר אביי: בורר ואוכל – לאלתר, ובורר ומניח – לאלתר, ולבו ביום – לא יברור, ואם בירר – נעשה כבורר לאוצר, וחייב חטאת. אמרוה רבנן קמיה דרבא, אמר להו: שפיר אמר נחמני", וא"כ הבורר בנפה וכברה זה איסור ברירה מדאורייתא כי זה דרך ברירה (בין אוכל מתוך פסולת או פסולת מתוך אוכל. הנפה היא כלי ששמים בו את הקמח לנפותו, הקמח יורד למטה שבו משתמשים, וא"כ פעולה זו היא כעין אוכל מתוך פסולת, אבל מכיון שבורר ע"י כלי – אסור מדאורייתא). וכן למדנו שבבורר פסולת מתוך אוכל אסור בכל אופן, וכן שהבורר לזמן ולא לאלתר – אסור בכל אופן. וראה עוד להלן סעי' ט'.

[5] כגון: הבורר אוכל מתוך פסולת בשביל לאכול בעוד שעה ויותר, ואח"כ התחרט ונמלך לאוכלו מיד, עדיין הוא עבר איסור ואינו פטור מכך. ואם בירר אוכל מתוך פסולת לצורך אכילה לאלתר, ולבסוף לא אכל, כיון שבשעת הברירה הוא חשב לאלתר – לא עשה מלאכה דאוריתא, וראה בא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעי' ג') באורך. וראה עוד להלן סעי' י"ב.

[6] ראה הלכות ברירה המובאים בשו"ע (סי' שי"ט) ובא"ח (ש"ש פרשת בשלח), הקדמת המשנ"ב (תחילת סי' שי"ט).

[7] המשנה בשבת (ע"ג ע"א) מונה את ט"ל מלאכות שבת, וביניהן את מלאכת בורר המחולקת לשלושה אבות מלאכה שונים, וז"ל: "אבות מלאכות – ארבעים חסר אחת וכו', והזורה, הבורר והמרקד". שלושת המלאכות הללו שונות במעשיהן אלא שיסודן אחד הוא: זורה – שזורק את החיטים לרוח והחיטים נופלות והקש מתפזר, ובזה מפריד את הקש מהחיטים. בורר – שבורר פסולת מתוך האוכל, וכגון: לברור אבנים וצרורות מתוך האוכל. ומרקד – שמנפה את הקמח בנפה ועל ידי זה נפרד המורסן של הקמח מתוכו. ועל זה שואלת הגמ' (שם ע"ב בסוף העמוד): "היינו זורה היינו בורר היינו מרקד!", כלומר, מדוע חילקה אותם המשנה לשלושה אבות, הלוא לשלושתם יסוד אחד. ועל כך מתרצת הגמ': "אביי ורבא דאמרי תרוייהו: כל מילתא דהויא במשכן, אף על גב דאיכא דדמיא לה – חשיב לה". דהיינו, למרות שיסוד אחד להם, והוא הפרדת הפסולת מתוך האוכל, אבל כיון שהמלאכות נקבעו על פי מה שעשו במשכן (שכן התורה הסמיכה הבערת אש לבניית המשכן, לומר לך שהמלאכות שעשו במשכן הן אסורות בשבת), ומלאכות אלו נעשו בנפרד, על כן התנא הפרידן וכל אחת אב מלאכה הוא, וראה בגמ' (שבת קל"ז ע"ב): "חכמים אומרים: אין תולין את המשמרת ביו"ט ואין נותנין לתלויה בשבת (משמרת הוא שק שנותנים בו שמרי יין והיין יורד ממנה זך וצלול, ושמרי היין נשארים עם השק – רמב"ם בפירוש המשניות). ובגמ' (שם) הובא: "איבעיא להו: שימר מאי? אמר רב כהנא: שימר – חייב חטאת… משום מאי מתרינן ביה? רבה אמר: משום בורר, רבי זירא אמר: משום מרקד. אמר רבה: כוותי דידי מסתברא, מה דרכו של בורר נוטל אוכל ומניח הפסולת, אף הכא נמי נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. אמר רבי זירא: כוותי דידי מסתברא, מה דרכו של מרקד פסולת מלמעלה ואוכל מלמטה, אף הכא נמי פסולת מלמעלה ואוכל מלמטה". וראה בבה"ל (סי' שי"ט סעי' ט' ד"ה "משמרת"), ז"ל: "עיין במשנה ברורה, וכן פסק הרמב"ם בפ"ח מהלכות שבת הלכה י"א, ונראה דהיה ספק לו כמאן הלכתא כרבה או כר' זירא, וסובר דרבה ור' זירא פליגי אהדדי, ודלא כפירש"י. וכן הוא דעת התוספות בדף ע"ג ע"ב ד"ה משום, ע"ש. ונ"ל דהתוספות והרמב"ם מפרשין טעמיה דרבה דלא דמי למרקד, דמרקד עושה כל זמן הרקדתו פעולה בפסולת ואוכל ביחד, שמנענע הכברה ועל ידי זה נברר מין אחד מחבירו, משא"כ בזה שבעת הבירור אין נעשה פעולה כלל בהשמרים, שמונחים במקומם והיין זב מהן, ע"כ דמי יותר לבורר, שנוטל את האוכל והפסולת נשאר מונח במקומו, דבכה"ג הוי נמי דרכו של בורר. ודע דבדברינו מיושב היטב אמאי לא חייב לרבה בכל מרקד גם משום בורר, ולפיכך נייד הרמב"ם מפי' רש"י. ועיין בב"י מש"כ בדעת הרמב"ם, והנלע"ד כתבתי. אח"כ מצאתי בירושלמי פרק כלל גדול ובפרק תולין דמוכח שם בהדיא דמאן דס"ל משום בורר לא ס"ל משום מרקד, ודלא כפירש"י, וכבר הקדימני הקרבן עדה בזו הקושיא על פירש"י, ע"ש".

[8] ראה ברמב"ם (הל' שבת פ"א ה"ז). וע"ע בשו"ע (סי' שט"ז סעי' ח') שכתב בדעה הראשונה ב'סתמא' דלא כהרמב"ם, עיי"ש במשנ"ב (ס"ק ל"ד).

[9] וכבר שאלו: הרי יש לנו כלל במלאכות שבת, שבמלאכה שאינה צריכה לגופה להרמב"ם – חייב, ולשו"ע ורוב הפוסקים – אסור רק מדרבנן (ראה הערה הקודמת). א"כ היאך חייב חטאת בבורר, וכגון: אם לקח אבן מתוך צלחת שיש בה קטניות או תבלינים, או סחט לימון על סלט, ונפל גרעין או שני גרעינים, ואם יוציא את הגרעינים עבר איסור חטאת, והאוכל ייאסר, ואם היתה התראה חייב סקילה, והרי לכאורה זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אינו צריך לפסולת הזו?

כמשל לכך ניתן להביא במעשה שהובא בבא"ח בספרו שו"ת "תורה לשמה" (או"ח סי' קכ"ג), ביהודי פשוט, שהלך בדרך בערב שבת והגיע לאיזה בית מלון של גויים, ושילם על מנת לישן שם, ואמר לבעל המלון שקר לו. אמר לו בעל המלון שיכנס לחדר גדול, ששם יש הסקה. נכנס לחדר הגדול שיש בו הסקה, והתחיל לנוח, ופתאום שומע קבוצה של אנשים הצועקים ומתווכחים עם בעל הבית מלון בנוגע לתשלום על השהות במלון. ראה אותם בעל המלון שהם אנשים אלימים, ואמר להם: אתם יודעים מה, יש לי חדר גדול עם הסקה, תכנסו לשם. ונכנסו לשם אותם אנשים בריונים. ואותו יהודי שוכב שמה, וראו אותו, והתחילו לדבר ביניהם, ואמרו: אם הוא יהודי, ניתן לו מכות, ואם הוא מוסלמי משלנו – נרחם עליו. פחד מאד אותו יהודי, וקם והדליק נר שהיה ברשותו, ואמר להם: תראו הדלקתי לכם נר שיהיה לכם אור, שלא תהיו בחושך! ראו שהדליק נר ביום שבת, אמרו: בודאי זה לא יהודי. שתקו ועזבו אותו. אחרי כמה שעות קמו והלכו. אותו יהודי קם בבוקר ונזכר שהדליק את הנר, ובא לרב ובכה ואמר לו: תראה, אני הדלקתי את הנר, אבל אני לא הייתי צריך את הנר!! הדלקתי את הנר מפני לסטים, מפני רוח רעה, בגללם לא בגללי, זה מלאכה שאינה צריכה לגופה!

ומסיק בעל התורה לשמה, שאמנם אמת שזה נחשב כאיסור דרבנן, מפני שהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, אך אף על פי כן סו"ס עבר על איסור דרבנן, וצריך תיקונים על עבירה זו, אך כל האמור הוא בשאר מלאכות שבת.

אמנם במלאכת בורר לכאורה אף שלא צריך את הגרגיר עפר או את האבן, אף על פי כן חייב משום בורר. ואכן הפוסקים מאריכים להסביר מהי ההגדרה של בורר, שהיא מפני שתיקן את האוכל, אף שא"צ לעפר אבל סו"ס תיקן את האוכל, והוי מלאכה שצריכה לגופה, ולכן יש פעמים שמותר ויש פעמים שאסור. וראה בהרחבה בביאור הלכה (סי' שי"ט סעי' ג' ד"ה "לאכול מיד" בשם הישועות יעקב) שמתחייב על כך שתיקן את המאכל ונחשב כמלאכה שצריכה לגופה.

ויתירה מכך, אף באופן ששניהם מיני אוכל, לדוגמא: צלחת שיש בה חומוס וגרעינים שמעורבים יחד, והוא רוצה להגיש לאורחים רק חומוס, ובצלחת יש בה מעט גרעינים והרבה חומוס. והוא אומר לעצמו: וכי אני אקח חומוס אחד אחד, עדיף שאקח את מעט הגרעינים ואשים אותם בצד ואביא להם חומוס. יותר נח. ה"נח" הזה, לא נח לשמים ולא נח לבריות. ה"נח" הזה עשוי לחייב אותו בחיוב חטאת. ואף שזה אוכל וזה אוכל, זה חומוס וזה גרעינים, ובעוד שעה רוצה לאכול את הגרעינים!! אלא כיון שכרגע אין צריך את האוכל הזה והוציא אותו, זה נחשב כהוצאת "פסולת" מתוך אוכל וחייב.

[10] מרן הבא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעי' ב') ביאר זאת בהרחבה, וז"ל: "כל דבר שאינו רוצה בו עתה לאוכלו, שהוא מעורב עם דבר שרוצה עתה לאכלו, חשיב אותו דבר שאינו רוצה בו – פסולת, אע"פ שבאמת הוא אוכל; ואם יברר זה מתוך דבר שרוצה בו, חשוב בורר פסולת מתוך אוכל, דאסור גם בבורר לאכול לאלתר. ולכן: אם מעורבים חתיכות שני מיני דגים זה בזה, והוא רוצה עתה במין אחד דוקא – יברור מין שרוצה בו ממין שאינו רוצה בו כדי לאכול לאלתר ולא להפך. וכן ה"ה תמרים שחלוקין בשמן וטעמן, ורוצה עתה במין אחד – יברור ויקח מין הרוצה בו, ועיין מש"ז סק"ג. ויש מחמירים אפילו במין אחד כשרוצה לברור היפה מאינו יפה, או הגדולים מן הקטנים, שיזהר גם בזה לברור מין שהוא רוצה בו עתה וגם בזה לא יברור ויניח לסעודה אחרת, אלא כדי לאכול לאלתר, או לאחר זמן פחות משעה כדין שני מינין הנזכרים לעיל, וטוב לחוש בזה לסברת המחמירים. ואע"פ שרוב הפוסקים ס"ל ליכא דין בורר במין אחד, וכן נראה דעת מרן ז"ל, עכ"ז מאחר דחשו האחרונים בזה, נכון להחמיר, והמיקל יש לו על מה לסמוך". וע"ע משנ"ב (סי' שי"ט ס"ק י"ב), כה"ח (סי' שי"ט ס"ק כ"ב).

[11] וראה להלן סעי' י"ט שאף בתערובת מועטת של המין השני או של פסולת נחשב כתערובת.

[12] שו"ע (סי' שי"ט סעי' ד'): "הבורר פסולת מתוך אוכל אפי' ביד אחת – חייב". וראה לברכי יוסף (סי' שי"ט אות ה') שמביא את היד אהרן בשם מהר"י אבולעפיא שלברור פסולת מתוך אוכל מיד – מותר, ודחאו שלא עלתה על דעתו של המהר"י אבולעפיא להתיר באופן זה. וראה עוד בשיו"ב (שם אות ב') שהביא פלוגתת הראשונים בזה. וכאמור להלכה לא נקטינן כך, ואפילו על מנת לאוכלו מיד – אסור. ועיין בא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעי' א'), כה"ח (סי' שי"ט ס"ק מ"א).

[13] ראה בגמ' שבת (ע"ד ע"א) והובא לעיל הערה ד'.

[14] שו"ע (סי' שי"ט סעי' ב'): "הבורר אוכל מתוך פסולת בידו להניחו אפי' לבו ביום – נעשה כבורר לאוצר וחייב. היו לפניו שני מיני אוכלים מעורבים – בורר אחד מאחד ומניח השני כדי לאכול מיד", וכגון אם מעורבים לפניו חומוס וגרעינים, יכול לאכול מהם מה שירצה, אבל לא יברור אחד מהם ויניחנו בצד. וע"ע בשו"ע (שם סעי' א'-ד'), וראה בהקדמת המשנ"ב (לסי' שי"ט).

[15] שו"ע (סי' שי"ט סעי' א'): "הבורר אוכל מתוך פסולת או שהיו לפניו שני מיני אוכלים ובורר מין ממין אחר וכו', ואם בירר בידו כדי לאכול לאלתר – מותר".

[16] וע"ד הרמז, כתוב (ויקרא כ', כ"ו): "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" – הקב"ה בחר בנו מכל העמים. וידוע שתלמיד חכם הוא בבחינת שבת, וגם הקב"ה הוא בבחינת שבת – וכי מותר לברור בשבת? אלא אומר הקב"ה: אני בורר אוכל מתוך פסולת.

ואומר הרב בא"ח (הקדמה, ש"ש פרשת בשלח) כהקדמה לדיני בורר: "התורה אמרה: 'אכלוהו היום כי שבת היום לה", רוצה לומר הכל בחינת אוכל דליכא פסולת, ולכן 'היום לא תמצאוהו' לברור בשדה, הם בריאה יצירה עשיה שמכונים בשם 'שדה', כי שם הבירור הוא אוכל מתוך פסולת, ואסור בשבת". ונתבאר שם שעולם האצילות שונה שלא שייך בו בחינת פסולת, ויום השבת הוא כנגד עולם האצילות ולכן מלאכת בורר אסורה לנו התחתונים בשבת, ומה שאדם אוכל בשבת זה לשם שמים, לשם עונג שבת, ואין בזה דין פסולת אלא דין אוכל ממש.

[17] וז"ל הבא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעי' א'): "אבל אם בורר אוכל מתוך פסולת, אם בורר בכלי המיוחד לברור בו – חייב. ואם בורר בידו: אם לאכול לאחר זמן – חייב, ואם לאכול לאלתר – מותר. וכל שהוא בורר לאכול לאחר שעה – חשיב בורר לאח"ז ואסור. ואם בורר לסעודה שמתחיל בה אחר פחות משעה – מותר, אע"פ שהסעודה שאוכל בה נמשכת אכילתו בה הרבה שעות – מותר". וע"ע בכה"ח (סי' שי"ט ס"ק י"א). והסבר דברי הבא"ח שהקל לברור עד פחות משעה מזמן הסעודה הוא – מפני שפעמים שיש אורחים וצריך להתחיל את הכנות הסעודה עד שעה קודם תחילתה, והואיל וקשה לצמצם את זמן ההכנה, לכן הקל שעד שעה קודם הסעודה מיקרי לאלתר ולכך הכל לפי כמות האורחים והצורך להכין עבורם, ולדוגמא: אם יש לו מאה אורחים שצריכים לבוא – יכול לברור מאה דקות לפני הסעודה. כי כך זה דרך האכילה לצורך סעודה זו, וכך מבואר בשעה"צ (סי' תרי"א ס"ק ט') שנחשב הדבר כסמוך לסעודה גם כשמתחיל את ההכנה זמן רב קודם הסעודה.

[18] בא"ח (שם), משנ"ב (סי' שי"ט ס"ק ד'), כה"ח (שם ס"ק י"א), והיינו, אף על פי שהסעודה תמשך כמה שעות, ואת האוכל הזה שרוצים לברור, לדוגמא סלט, יאכלו רק באמצע הסעודה – מותר לברור את הסלט תוך שעה לפני תחילת הסעודה, דאם לא נאמר כן, יצטרך באמצע הסעודה להפסיק לאכול וללכת להכין את הסלט, וזה לא דרך אכילה.

[19] כתב הרב בא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעי' ג'): "ועוד העליתי בס"ד בתשובה בספרי רב פעלים, דאם בירר בהיתר כדי לאכול לאלתר, ואחר כך נמלך והניח זה לסעודת בין הערביים, דלכולי עלמא איכא בזה איסורא דרבנן, ודלא כהרב 'טל אורות' דסבירא ליה מאחר דליכא מחשבת איסור – מותר לגמרי" וכו', ועיין שו"ת רב פעלים (ח"א סי' י"ב).

[20] כתב הרב בא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעי' ג'): "אם בירר בכונה של איסור, דהיתה כונתו להניח לאחר זמן דהיינו לסעודת בין הערבים, ואחר שבירר מיד נמלך לאכול לאלתר, העליתי בתשובה בסייעתא דשמיא בסה"ק רב פעלים, דלא מהני ליה המלכתו שנמלך לאכול לאלתר, שכבר גמר מעשהו במחשבת איסור ונתחייב בכך, והבאתי ראיות בסייעתא דשמיא לזה. והוא הדין אם בשל בשבת ואחר שבשל נזדמן לו חולה שיש בו סכנה שצריך לאותו תבשיל – לא נפטר בכך, מאחר שגמר הבישול במחשבת האיסור".

[21] שו"ע הרב (סי' שי"ט סעי' ג'), משנ"ב (סי' שי"ט ס"ק ה') ובשער הציון שם.

[22] ראה ברב פעלים (או"ח ח"א סי' י"ב) שכתב דיש לחקור בדין הבורר לבין הערביים שחייב, כיצד יתרו בו, והרי אפשר שבורר לאכול לאלתר, ואף אם מודה שבורר לאחר זמן, והא אין אדם משים עצמו רשע בהודאת פיו, ומביא שם את התוס' (שבת ד'. ד"ה "קודם") בעניין המדביק פת בתנור, שהקשה כיצד ראוי לבוא לידי חיוב סקילה והא הוי התראת ספק שמא יש בדעתו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב. ותי' שם התוס', שכיון שהדביק פת בתנור תוך כדי דיבור של התראה ובוודאי תאפה אם לא ירדנה לאו התראת ספק, ששאין הדרך לרדותה עכשיו ואין האפייה מחוסרת מעשה, וכתב הרב פעלים שכאן לא שייך לומר אומדנא כזו, דהרי רבים בוררים על מנת לאכול לאלתר, ותי', שיש להעמיד באופן שיש אומדנא ברורה שעושה לאחר זמן, וכגון שהוא בורר אוכל שאינו נאכל אפילו ע"י הדחק בלא שרייה במים במשך שלוש וארבע שעות, וכיון שזה ברירה בוודאי ליותר משעה, א"כ נמצא שבורר שלא לאלתר, ואין לומר שאולי מתכוון לבשל על ידי גוי מיד, כיון שזה רחוק מן השכל לומר כן, והוי כמו האומדנא שהעמיד התוס'. ויש לנו להוסיף ולומר דאף שאם באמת אדם בורר מאכל שיוכל להיות מוכן עוד כמה שעות, וכגון אוכל קפוא, וברור לו שמתכוון לאוכלו לסעודה מיד, חשיב לאלתר, וכמו שהזכרנו, מ"מ בנידון של הרב פעלים אין לנו הוכחה לומר כן שעושה זאת לסעודה הקרובה מיד בסמוך לזמן שיוכשר המאכל, ולכך הוי בכלל אומדנא שעושה באיסור וכמו שהזכיר הרב פעלים ושייך בזה התראת ודאי.

[23] ראה בגמ' שבת (ע"ד ע"א), שדנה בדין בורר, וז"ל: "תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין – בורר ואוכל בורר ומניח, ולא יברור, ואם בירר – חייב חטאת, מאי קאמר… אלא אמר ר' חסדא: בורר ואוכל פחות מכשיעור, בורר ומניח פחות מכשיעור, וכשיעור – לא יברור, ואם בירר – חייב חטאת. מתקיף לה ר' יוסף: וכי מותר לאפות פחות מכשיעור", וראה ברש"י (שם) שפחות מכשיעור היינו, פחות מכגורגרת, ואף דאין חיוב חטאת, מ"מ יש בזה איסורא, דקיי"ל דחצי שיעור אסור מן התורה. ובכל אופן מבואר שם שלעניין שיעור התערובת שחייב מן התורה שהוכשרה על ידי הברירה היא בגרוגרת. וראה בבה"ל (ד"ה "בקנון ובתמחוי") דמ"מ אסור לברור חצי שיעור אף בקנון ותמחוי מפני גזירה אטו נפה וכברה (דהוי כלי מן התורה), דאז אף שברר רק חצי שיעור – אסור, כיון שחצי שיעור אסור מן התורה.

אמנם דין בורר אינו כמו שאר מלאכות, שבשאר מלאכות – המוציא בשבת ממקום למקום – יש שיעור מסויים כמה יוציא, אבל במלאכת בורר, כבר בגרגיר אחד של עפר בתוך סיר אוכל, הוא אינו בטל ברוב ואין אומרים: "אחרי רבים להטות" או פי שישים או פי מאה, או פי אלף! אלא נחשב בורר בגרגיר עפר וחייב חטאת או סקילה אם התרו בו.

[ובעניין ברירת מקצת הפסולת ולא כל הפסולת – לדעת הירושלמי (פ"ז ה"ב) אינו מתחייב עד שיברור את כל הפסולת, ובבה"ל (סי' ש"מ ד"ה "ומלקט לבנות מתוך שחורות") הביאו, וביאר הטעם – מפני שלא הועיל כלום, ומ"מ מסקנת דבריו שם שנקטינן להחמיר, וכשם שמחמירים בתולש לבנות מתוך שחורות, שיתחייב אפי' שיש עוד לבנות, עיי"ש, וע"ע בבה"ל (סי' ש"ב) שהביא את הפמ"ג שנסתפק בלוקט יבולות מעל הבגד, אי יתחייב בלוקט רק חלק מהם, והוכיח מדברי הגמ' והרמב"ם שיהא חייב. וראה באג"ט (זורה ס"ק א' ובורר ס"ד) שנחלק בזה הבבלי על הירושלמי, ונוקט (דש ס"ק ו') שמ"מ יהא איסור דרבנן גם באופן שלא הוציא את כל הפסולת, ובמשב"ז (ס"ק י"ג) נוקט גם כהירושלמי, וצידד שיהא אסור מדרבנן אם יברור כשיעור גורגרת].

[24] ראה בב"י (סי' שי"ט), ז"ל: "וכתוב בתרומת הדשן סימן נ"ז דבמין אחד לא שייך ברירה, ושרי ליטול קצתו לאכול ולהניח קצתו לסעודה אחרת, או ליטול קצתו ולהצניעו לסעודה אחרת ולהניח קצתו לפניו לאכול לאלתר. וכתב דהוא הדין אם הם שני מינים ובורר משניהם להצניעם לצורך סעודה אחרת או לאכול לאלתר – דשרי, דחשיבי כמו מין אחד". וכך פסק הרמ"א (סי' שי"ט סעי' ג').

[25] ראה בט"ז (סי' שי"ט ס"ק ב'). וראה בבא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעי' ב'), ז"ל: "ויש מחמירים אפילו במין אחד, כשרוצה לברור היפה מאינו יפה, או הגדולים מן הקטנים, שיזהר גם בזה לברור מין שהוא רוצה בו עתה, וגם בזה לא יברור ויניח לסעודה אחרת, אלא כדי לאכול לאלתר או לאחר זמן פחות משעה, כדין שני מינין הנזכר לעיל, וטוב לחוש בזה לסברת המחמירים. ואף על פי שרוב הפוסקים סבירא להו דליכא דין בורר במין אחד, וכן נראה דעת מרן ז"ל, עם כל זה מאחר דחשו האחרונים בזה – נכון להחמיר, והמיקל יש לו על מה לסמוך". ויש להוסיף עוד טעם שכדאי להחמיר לברור רק את מה שרוצה ולאלתר – מפני שיכול להגיע לטעות ולברור אף באופן שאחד מן החתיכות אינו ראוי כ"כ לאכילה, וממילא יש בזה דין בורר מעיקר הדין.

[26] משנ"ב (סי' שי"ט ס"ק ט"ו).

[27] רמ"א (סי' שי"ט סעי' ג'), ז"ל: "הגה, ושני מיני דגים מיקרי שני מיני אוכלים ואסור לברור א' מחבירו אלא בידו, כדי לאכלן מיד, אע"פ שהחתיכות גדולות וכל אחת נכרת בפני עצמה. אבל כל שהוא מין א', אע"פ שבורר חתיכות גדולות מתוך קטנות – לא מיקרי ברירה, ואפילו היו שני מינים ובורר משניהם ביחד הגדולות מתוך הקטנות או להיפך – שרי, הואיל ואינו בורר מין אחד מתוך חבירו". כלומר, גם בחתיכות גדולות ושני סוגי דגים מבושלים ומטוגנים, יש דין ברירה אם מפריד בין שני המינים, אבל להפריד בין גדולים וקטנים, בין מסוג אחד של דג או מכמה סוגים – יכול לברור גדולים מהקטנים או להיפך, והכל כאמור מפני שאין דין ברירה במין אחד, אף ששונים זה מזה. וראה לעיל הערה כ"ד בדברי הבא"ח שמחמיר בכך.

[28] וראה בהרחבה פרק צ"ה "פרטי הלכות במלאכת בורר" סעי' ס"ו.

[29] שו"ע (סי' שי"ט סעי' א'): "הבורר אוכל מתוך פסולת וכו' ובורר מין ממין אחר בנפה וכברה – חייב, בקנון ובתמחוי – פטור אבל אסור". וראה משנ"ב (סי' שי"ט ס"ק א'), כה"ח (שם ס"ק ב', ה').

[30] ראה בא"ח (ש"ש פרשת בשלח, סעי' ט"ו) שכתב שדינה כמו נפה וכברה, וע"ע לעיל הערה ז' ששימר חייב חטאת.

[31] ראה לעיל בהקדמה לפרק, ולכן יש להיזהר אף בכלים שאינם מיוחדים לברירה שלא יברור בהם.

[32] ראה בבית יוסף (סי' שי"ט) שכתב, וז"ל: "הא דמפלגינן בין בורר בידו לבורר בקנון ותמחוי לבורר בנפה וכברה, נראה מדברי רש"י בפרק כלל גדול שהברירה נעשית בקנון ותמחוי ונפה וכברה, שכך כתב שם: בקנון – כלי עץ שעושין כעין צינור רחב מאחריו וקצר מלפניו ובעלי מטבע עושין אותו, והבורר בו קטנית נותן קטנית במקום הרחב ומנענעו, והקטנית מפני שהוא סגלגל מתגלגל ויורד דרך פיו הקצר והפסולת נשאר בכלי, פטור אבל אסור – מותר לכתחילה לא הוי דדמי לברירה, וחייב חטאת לא הוי דכלאחר יד הוא, דעיקר ברירה בנפה ובכברה, אבל ביד לא דמי לבורר כלל", עכ"ל. כתב הביאור הלכה (סי' שכ"א  ד"ה "מידי דהוה"), וז"ל: "ולכאורה הלא בבורר לא התירו כ"א ביד ולא בכלי, דאז חשיב בורר בכל גווני, וא"כ היה לנו לאסור בעניננו כשמחתך בכלי, כ"א במפרר ביד. ועיין בריב"ש סימן קפ"ד שמעורר שם ג"כ בזה, אבל מכל דברי הפוסקים משמע דבעניננו אפילו כשמחתך בסכין – שרי. והטעם כתב הפמ"ג, דכמו בבורר דרך אכילה הוא כשבורר בידו לאכול לאלתר, ה"נ בעניננו דרך אכילה הוא אפילו כשמחתך בסכין לאכול לאלתר, דדרך אכילה הוא בסכין, אם לא כשמחתך בכלי המיוחדת לטחינה, כמו לגרור גבינה על רי"ב אייזי"ן וכיו"ב [אך שמפקפקים בזה משום דאינו גידולי קרקע], דאז דמי לנפה וכברה דשייך שם בורר אפילו בלאלתר. ויש לעיין אם חותך הבצלים והצנון דק דק בסכין גדול המיוחד לזה [שקורין בלשוננו הא"ק מעסע"ר], אולי עכ"פ דומה לקנון ותמחוי דאינו מיוחד כ"כ כמו נפה וכברה, ואפ"ה אסרו רבנן לכתחלה, כיון דמיוחד קצת לברירה, וכנ"ל בריש סימן שי"ט, ע"ש, ואפשר דה"ה בעניננו", עכ"ל. ועוד עיין באגלי טל (בורר אות ו'), ביאור הלכה (סי' שכ"א בסופו ד"ה "לאלתר שרי") ושו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"א שאלה י"ב). וע"ע להלן סעי' כ"ט בדין אם רגיל לאכול את קליפת המלפפון. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ט).

[33] אין להקל בזה כדין בורר פסולת עם אוכל יחד, מפני שאין דעת האדם על מעט האוכל שעם הקליפה, והוי הכל כפסולת. וראה בהרחבה להלן פרק צ"ה "פרטי הלכות במלאכת בורר" סעי' ס"ו מש"כ בענין הוצאת הזבוב עם מעט מים במחלוקת הט"ז והחזו"א.

[34] ראה ברמ"א (סי' שכ"א סעי' י"ט), וז"ל: "אסור לקלוף שומים ובצלים כשקולף להניח, אבל לאכול לאלתר – שרי". ובמשנ"ב (שם ס"ק פ"ג) כתב: "משום בורר. וכשם שבבורר מקילינן לעיל כשבורר אוכל מן הפסולת והוא סמוך לסעודה, כן ה"ה בזה". ועי' בה"ל שם (ד"ה "לקלוף"). וראה בהרחבה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ט). וכתב המגן אברהם (שם ס"ק ל'), שלפי זה אסור לקלף תפוחים לצורך אכילה שלאחר זמן אלא לאכילה מיידית. והקשה הפמ"ג (שם אשל אברהם ס"ק ל'), וז"ל: "וצריך עיון, דקליפת התפוחים – רוב העולם אוכלים אותו כן בלא הדחק ואפילו להניח יש לומר דשרי". ויתכן שבזמן המג"א קליפות התפוחים לא היו ראויות לאכילה, ועיין משנ"ב (שם ס"ק פ"ד ושער הציון ס"ק צ"ז) שהשאיר בצ"ע. וע"ע כה"ח (שם ס"ק קמ"א). וא"כ לפי דברי הפמ"ג יוצא, שמותר לאדם שרגיל לאכול גם את הקליפות של המלפפון וכדו' לקלף ירקות אלה אע"פ שיאכלם אחר כך, כיון שהקליפות ראויות לו לאכילה. אבל קליפות שום ובצל, שאין מי שאוכלם, וכן קליפות תפוחי אדמה שאינם ראויות לאכילה אחר כך – אסור אא"כ אוכלם לאלתר, ולהלכה: יש להחמיר בקולפן בכל אופן, אבל בסכין – מותר אם זה סמוך לסעודתו, וכנ"ל. וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"א שאלה י"ב) דמכיון שאין זה שכיח שאוכל את הקליפה לאחר שקילף אותה, גם בירקות שקליפתן ראויה למאכל – יש להחמיר. ועוד יש לומר שכיון שכעת הוא מקלף, נעשית הקליפה אצלו כפסולת.

ועיין עוד בביאור הלכה (סי' שכ"א ד"ה "מידי דהוה אבורר") שמסתפק אם סכין גדול שמיוחד רק לקילוף או לקיצוץ אם מותר. וראה עוד בשו"ע (סי' שכ"א סעי' י'): "אסור לגרור הגבינה בשבת במורג חרוץ בעל פיפיות", וזאת, למרות שמותר לחתוך גבינה דק דק, כיון שאינה גידולי קרקע, אסור בשבת לרסק גבינה בכלי המיוחד לכך הנקרא: "מורג חרוץ", כיון שזה דרך חול.

[35] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ"ז). וראה בהרחבה לעיל פרק ע"ו סעי' כ'.

[36] כתב הב"י (סי' תק"ו), ז"ל: "גרסינן בגמרא (ביצה כ"ט:) "תני תנא קמיה דרבינא: אין שונין קמח ביו"ט, אבל נפל צרור או קיסם – בורר בידו. אמר ליה: כ"ש דאסור, דהוי ליה כבורר". והרי"ף והרא"ש לא כתבו הא דרבינא, ויש לתמוה עליהם ועל הרמב"ם למה לא פסקו כן, דהא רבינא דבתראה הוא דקאמר לה, וליכא אמורא דפליג עליה. ואפשר שהם סוברים… או אפשר לומר דודאי אסור ליטול צרור או קיסם ביד, ולא כתבוהו הפוסקים גבי הרקדת קמח לפי שאינו ענין להרקדה, וסמכו על מה שכתבו בדין בורר, וזה נראה יותר", עכ"ל. ומרן בשו"ע (סי' תק"ו סעי' ב') השמיט הא דרבינא, והרמ"א הביאו, וז"ל: "ויש אומרים דמותר ליטול הצרור או הקיסם בידו, אבל יש מחמירים ואוסרים". ועיין עוד במשנ"ב (ס"ק י"א), כה"ח (ס"ק ט"ו). עוד כתב הב"י (סי' תק"י), ז"ל: "וכתב הרב המגיד (פ"ג הט"ו) שכתב הרשב"א שמה שאמרו: 'אבל לא בנפה' הוא מפני שיש בה בשבת חיוב חטאת, ולא רצו להתירה ביו"ט, ומתוך הטעם הזה יצא לו שכל מה שיש בשבת חיוב חטאת, כגון בורר שלא לאכול לאלתר אלא להניח לבו ביום – אפילו ביו"ט אסור. והרב המגיד ז"ל נחלק עליו ואומר שאין חילוק ביו"ט בין בורר לאלתר לבין בורר לבו ביום", עכ"ל הב"י. ובט"ז (שם ס"ק ג') כתב שדברי הרשב"א עיקר (ובבה"ל ד"ה "אם הוא רוצה" כתב שהאחרונים תמהו על הט"ז, עיי"ש.) ובמג"א (סי' תק"ד ס"ק ט') הביא את דברי המהרי"ל שכתב שאסור לברור ביו"ט פירורי המצות הגדולים מתוך הטחונים, ועיי"ש בבה"ל (ד"ה "משום") ובכה"ח (סי' תצ"ה ס"ק כ"ב) ובבא"ח (ש"ר פרשת במדבר סעי' י"ח).

[37] גם ביום טוב מותר רק כשעושה שינוי, ועיין שו"ע (סי' תק"ד סעי' ג'). ולכן בסכין שמיועד גם לחתוך וגם לקלוף – מותר לקלף, אבל קולפן הוא כלי שמיועד רק לקילוף – אסור. ומכיון שאי אפשר לקלף בשינוי בקולפן אלא רק בדרך הרגילה שלו – אסור להשתמש כלל בקולפן בשבת וביום טוב. ועוד עיין שו"ע (סי' תק"ו סעי' ב') בענין ניפוי קמח.

[38] ראה בשו"ע (סי' תקכ"ח סעי' ב'), מג"א (שם), רע"א (שם), משנ"ב (שם ס"ק ג'). וע"ע במשנ"ב (סי' ש"ב ס"ק י"ז) בשם הא"ר שמתיר אף לקפל טלית לצורך השבת אם עשו עירובי תבשילין. וע"ע ברע"א (שם על המג"א). וע"ע בגר"ז (סי' תק"ג סעי' ג') שמתיר להדיח כלים ביו"ט לצורך השבת אם הניח עירובי תבשילין.

ויש להוסיף שבשבת כל הדברים שאי אפשר לבשלם ועומדים למאכל אדם, הרי הם מוקצה של ממש שאינם ראויים לכלום, ואף שראויים למאכל בהמה, בכל אופן הם מוקצה, כי מאכל אדם (שאינו ראוי כעת) הראוי לבהמה לא חשיב ראוי. וראה בהרחבה לעיל פרק ע"ז סעי' ד'.

[39] תוס' (שבת ע"ד ע"א ד"ה "בורר ומניח"), ז"ל: "פירוש – לצורך אחרים". רמ"א (סי' שי"ט סעי' א'), ז"ל: "וכל מה שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה מיד מיקרי לאלתר, ואפילו אחרים אוכלים עימו – שרי". וכך כתב הברכי יוסף (סי' שי"ט ס"ק ד'), ז"ל: "רבים חשבו דמדלא כתב מרן כן והעלה על שלחנו דברי התוס' הוא חולק בזה, והוי חיישי לדעת מרן. ואני אומר דהגם דדבר זה לאו בפירושא אתמר כי אם בדברי התוס' לחוד, מכל מקום נראה דכל הפוסקים מודים בזה, ולא חששו לבארו שהיה פשוט בעיניהם. ובכי האי גוונא זימנין דגם מרן בש"ע משמיט הדבר להיות הדבר פשוט, ובוחר בקיצור. וה"ה הכא דסבר מרן שכל הפוסקים מודים לדין זה, ולא נתבאר בדבריהם להיותו פשוט. וגם הוא ז"ל להכי השמיטו. והראיה על זה שבב"י סי' שכ"א כתב לדינא בענין האינסאלאט"ה דאפי' מחתך אחד לצורך כל בני הסעודה – שרי, שהרי התוס' פירשו בורר ומניח דהיינו בורר לצורך אחרים, עכ"ל. הרי דכתב להלכה כדעת התוס'. והגם שהרב המוסמך מהר"י אבואלעפיא בתשובה הובאה בשו"ת מהריט"ץ סי' הנז' כתב דרש"י חולק על זה. כבר הרב מהרי"ט צהלון חגר חרבו והכה אר'ש בשבט פיו, וברוח חכמה הוכיח במישור דאין חילוק בין לעצמו בין לאחרים מגופא דשמעתא (עד.), דאמרינן: כי אתא רב דימי אמר: שבתא דרב ביבי הואי ואקלעו ר' אמי ור' אסי. שדא קמייהו כלכלה רפירי, ולא ידענא אי משום דסבר אוכל מתוך פסולת – אסור, אי משום עין יפה הוא דמכוין. ואי אמרת דבורר לצורך אחרים – אסור, מאי מספ"ל, פשיטא דמשו"ה לא בירר משום דהוי לצורך אחרים. ולי ההדיוט טובה תוכח'ת מגולה והוכחה נכונה היא, וכל מ"ש בזה מהר"י אבואלעפייא והפלא על זה דבריו אינן מובנים, והפלאה זו איני יודע מה היא, דהוכחת מהריט"ץ הנז' בריאה וטובה ופשוטה, כאשר יראה המעיין. וכבר הרב מהריט"ץ בתשובה השנית חזר לגדל ולחזק דבריו, עש"ב.

[40] כתב הברכי יוסף (סי' שי"ט ס"ק א'), ז"ל: "נראה דלאו דוקא נקט מור"ם האי לישנא דאחרים אוכלין עמו, דמשמע דהא מיהא בעינן שיאכל הוא עמהם, ואשמועינן דאם אוכלים עמו ומרבה בשבילם – שרי, אבל אם הוא אינו אוכל כלל עמהם ומה שמברר הכל הוא לצורך אחרים – אסיר. אלא האמת הוא דאף מברר הכל לצורך אחרים – שרי. ולאו דוקא האי לישנא דמור"ם. תדע דהא שרש הגהה זו מדברי התוס' דף ע"ד ע"א, דפירשו בורר ומניח – לצורך אחרים. ומשמע לצורך אחרים אף שאינו אוכל עמהם. וכן מוכח ממ"ש מהריט"ץ בתשובה סי' ר"ג דף ק"ס ע"א, ע"ש".

וכך פסק לדינא המשנ"ב (סי' שי"ט ס"ק ו'), ועי' כה"ח (שם ס"ק י"ג).

[41] ראה ברב פעלים (או"ח ח"א סי' י"ב), ז"ל: "ודע כי נסתפקתי בבורר שיעור למלאות הקערה להניחה לפני האורחים לאלתר, ויודע הוא שאין האורחים אוכלים כל מה שמניח בקערה ובודאי ישאר, אך הוא בורר שיעור למלא הקערה מפני הכבוד, דגנאי להביא לפני האורחים קערות חסרים שאין זה שורת דרך ארץ, אי שרי בכהאי גוונא, או לאו. וברור אצלי מסברא כל כהא לית לן בה, דגם זה נחשב צורך אותה סעודה דלאלתר, ואף על פי שהוא מביא הקערה מלאה מפני הכבוד דווקא, מה בכך הנה גם זה צורך כמו אכילה". וע"ע בבא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעי' ג').

[42] כה"ח (סי' שי"ט ס"ק י').

[43] בא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעי' י"ד), והביאו כה"ח (סי' שי"ט ס"ק נ"א). וע"ע כה"ח (סי' שי"ט ס"ק מ"ג).

[44] ראה בגמ' (שבת ע"ד ע"ב): "אמר רבא: האי מאן דעבד חביתא – חייב משום שבע חטאות", וברש"י (שם): "טוחן הרגבים ושוחקן הדק הוי טוחן, ובורר הצרורות הגסות מתוכם, הרי שתים" וכו', וא"כ מוכח שיש איסור בורר גם בדבר שאינו דבר מאכל. וכתב הט"ז (שם ס"ק כ') שמכאן יש ללמוד שיש איסור בורר גם בדברים שאינם אוכלים. וכ"כ החיי אדם (כלל ט"ז סעי' ה') והגר"ז (שם סעי' ח'), וכ"כ הבא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעי' י"ג): "כשם שיש דין איסור בורר באוכלין, כך ישנו בכלים או בגדים שהם מעורבים ורוצה לברור מין אחד, צריך לברור דבר הרוצה בו מדבר שאינו רוצה בו, וצריך שיהיה לצורך לאלתר כדין האוכלין הנז"ל, וכמ"ש הפוסקים, ודלא כהרב מטה יאודה ז"ל".

וראה בערוך השולחן (שם סעי' ז'): "הרי שבכל דבר שייך ברירה, והסברא כן הוא, דהא במשכן הוה ברירה בסממנים וגם הם אינן לאכילה". וראה משנ"ב (סי' שי"ט ס"ק ט"ו בסופו), כה"ח (שם ס"ק כ"ה).

[45] עיין שו"ע (או"ח סי' שי"ח סעי' א'), ז"ל: "המבשל בשבת (או שעשה אחת משאר מלאכות) במזיד – אסור לו לעולם, ולאחרים – מותר למוצאי שבת מיד. ובשוגג – אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב – מותר גם לו מיד". וראה בא"א (סי' שי"ט ס"ק א'), ז"ל: "יש להסתפק אם בירר אם אסור באותו שבת. וי"ל דאסור, דנהנה ממלאכת שבת בבורר אוכל מפסולת דאי אפשר לאכול כך, אבל ב' מיני אוכלין דאפשר לאכול כך, צ"ע. והבורר לחולה – פשיטא דאסור לבריא, שמא ירבה כבסי' שי"ח סעי' ב'. ואם לעולם צ"ע דלא מהני מעשיו כל כך, ולא דמי למבשל וכדומה שאי אפשר לשנות מכמות שהיה, משא"כ בורר יכול להניח אוכל לפסולת כמו שהיה ולברור בחול. וי"ל דאסור מטעם קנס דעביד איסורא, וצ"ע". וכך כתב הבא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעי' ד'), ז"ל: "אם עבר ובירר במזיד בשבת בידיו פסולת מתוך אוכל, או שבירר אוכל מתוך פסולת בנפה ובכברה דעביד איסורא – הרי זה אסור לעולם, משום דנהנה ממלאכת שבת, כדין המבשל בשבת בסימן שי"ח", וע"ע בבה"ל (ד"ה "הבורר") שנוטה לומר ע"פ הגר"א להקל בשוגג.

[46] השו"ע (ריש סימן שי"ח) כתב שאסור ליהנות ממלאכת שבת, וכל דבר שנעשה בו מלאכה בשבת נאסר בתשמיש כל השבת. לדוגמא, אם תבשיל התבשל בשבת – הוא נאסר באכילה כל השבת. וכן אם נעשתה ברירה במאכל בשבת, כגון שהוציא גרעין מתוך הסלט, לא רק הסביבה הקרובה לאותו הגרעין נאסרה, אלא כל הסלט כולו נאסר. זאת ועוד, משעה שנאסר התבשיל בגלל שנעשה בו מלאכה בשבת, אינו חוזר להיתרו הראשון. ובעל הבא"ח (שו"ת רב פעלים או"ח ח"א שאלה י"ב, ח"ג סי' ט"ז) נשאל, והביאו בספר הלכה שלו (בא"ח שם סעי' ד') בעניין דבר שנאסר מחמת מלאכה שנעשה בו ונתבטלה המלאכה לאחר מכן, כגון: חולצה שכיבס וניקה ממנה כתם בשבת, כך שהחולצה נאסרה בלבישה, ואחרי כן חזר ולכלך אותה – האם חזרה להיתרה שכן לא הועיל ליבונו מאומה? וה"ה במאכל שבררו באיסור וחזר וערב בו את הדבר הנברר, וכל כיו"ב. ועל זה השיב הבא"ח, שאין הדבר חוזר להיתרו הראשון, וז"ל: "אך נסתפקתי בסה"ק רב פעלים אם זה אשר בירר באיסור חזר ועירב האוכל עם הפסולת כמו שהיה קודם שבירר, אם שרי לברור מחדש עתה בשבת מן התערובת הזאת אוכל מתוך פסולת בידו כדי לאכול לאלתר, כיון דבטלו מעשיו הראשונים דעבד באיסור. והבאתי שם מהגאון אשל אברהם ז"ל סי' שי"ט ס"ק א' שנסתפק בזה והניח בצ"ע. ואחר שפלפלתי בס"ד בכמה ראיות, הבאתי דברי הרשב"א ז"ל שהביא מרן בית יוסף סי' רנ"ג: מי שבישל תבשילו מע"ש כל צרכו, ולמחר בשבת אמר לגוי להדליק האש ולחמם תבשילו, דאסור ואפילו אחר שנצטנן – אסור לו לאותו שבת, דקנסינן ליה כל שהזיד ואמר לגוי לעשות לו מלאכה דאורייתא בשבילו, עי"ש. וכן פסק רמ"א ז"ל בהגה"ה סי' רנ"ג סעי' ה', דאסור לאוכלו אפילו צונן, עי"ש. וא"כ ה"ה הכא – אע"פ שחזר ונתערב ובטלו מעשיו – אסור לאכול ממנו בדרך היתר בו ביום, דקנסינן ליה", עכ"ל. וכבר כתבנו (בהסכמה לספר 'טל אמרתי' להרה"ג זכריה טובי רו"כ ישיבת כרם דיבנה): "ומידי עוברי בין הפרקים כחותה על הגחלים בענין מלאכת בורר ידוע מה שהביא בא"ח פרשת בשלח ש"ש משם הגאון מהר"ש אבוהב ז"ל בספר הזכרונות על הבורר. מלאכה זו היא מן הקשות שבשבת, ויש להזהר בכל דקדוקיה וחלקיה. וכן בתשובותיו רב פעלים (שם) ומשמע מדבריו שגם במלאכת בורר "אם עבר וביררו במזיד בשבת בידיו פסולת מתוך אוכל וכו' הרי זה  אסור לעולם". והסתפק אם בירר באופן האסור ואח"כ חזר וערב הפסולת עם האוכל, אם אסור לאוכלו. ועיין בהרש"ש (שבת ע"ג ע"א) שכתב דמשמע מדברי קרבן העדה בירושלמי (פרק כלל גדול ד"ה "כל דבר") שאם עקר דבר מגידולו בשבת והרי נתחייב על העקירה, וחזר אח"כ ושתלו – הרי זה פטור. וכתב עליו הרש"ש דאינו נראה, כיון שכבר נגמרה מלאכת העקירה הרי נתחייב על המלאכה, וא"כ ה"ה הכא אף על פי שחזר ועירב את האוכל עם הפסולת – לא מהני להצילו כיון שכבר נגמרה המלאכה, ונתחייב במלאכת בורר, וא"כ קנסינן ליה שאסור לאוכלו, ועיין בבא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעי' ד'), ונראה ממסקנתו מדין קנס אסור לאוכלו, עיי"ש.

וע"ע בכה"ח (שם ס"ק ל"ז) שתמה על הבא"ח שסותר דברי עצמו, ומסקנתו שבבורר במזיד דינו כמבשל שאסור לעולם, ומה שכתב בבא"ח שאסור לבו ביום לאו דוקא. וראה עוד בהרחבה בחלק חמישי בהלכות הנאה ממלאכת שבת.

[47] הרב פעלים (ח"א או"ח סי' י"ב) דן באופן שבירר אוכל מתוך פסולת וכוונתו הייתה לאחר זמן, אם מהני שיאכל לאלתר, והוכיח מדברי הגמ' (שבת צ' ע"ב) דברגע שסיים את המלאכה נתחייב עליה ולא מהני מה שאחר כך יחשוב לדבר אחר, דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, ולכן גם בבורר לא מהני ליה שיאכל לאלתר, שכבר עבר על איסור תורה. וה"ה לעניננו לא מהני מה שישנה דעתו מפסולת לאוכל, שכיון שעבר על איסור תורה – קנסינן ליה ונאסרה מלאכתו.

וראה בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"א סי' י"ב) שדן כיצד יהא ניתן להתרות על כך על מנת לחייבו סקילה, והא הוי התראת ספק דאולי מתכוון לאכול לאלתר. ועוד דן (שם סי' י"ד) באופן שאומר בעה"ב למשרתו שיברור לו לאלתר, ובעה"ב מתכוון לאחר זמן, אחר מי הולכים לענין הנאה ממעשה זה.

[48] עיין שו"ע (סי' שכ"ג סעי' ו'), משנ"ב (סי' שי"ט ס"ק ס"ב).

[49] עיין הגדת אורח חיים (מהדו' תרל"ח, עמ' ז' סעי' ז'), כה"ח (סי' רכ"ו ס"ק ד') ושכן עמא דבר. וע"ע להקדמת הבא"ח (ש"ש פרשת בשלח). והנ"מ בין הטעמים: האם יכול לברך בורא עצי בשמים על עץ שיש בו ריח טוב, כגון: לואיזה או לימון. שלטעם "שמא יתלוש" –  אסור לברך, ולטעם "בורר" – רשאי לברך. וראה בשו"ע (סי' של"ו סעי' י') שמחלק בין הדס וכיו"ב שמותר לברך עליו ברכת הריח, לדבר שראוי לאכילה שלא יברך עליו, שמא יקוץ אותו לאוכלו. וע"ע בדיני ברכת האילנות, מאמר מרדכי – למועדים ולימים (פרק ב' סעי' ד' עמ' 32). וראה בכה"ח (סי' רכ"ו ס"ק ו') שיש עניין גדול בברכה זו לתקן את הנשמות המגולגלים בעצי השדה, עיי"ש. וראה שם (ס"ק ז', ח') שיש להפריש צדקה ולומר לשם יחוד, עיי"ש. וכבר גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבא"ח זיע"א היה אומר, כשאדם לומד ומקיים מצוה, הוא פועל כמה וכמה תיקונים ובירורים, וכיון שבשבת לא בוררים, אין מברכים ברכת האילנות בשבת, למרות שאין עליו עדיין פירות ואין חשש שמא יקטוף, וזאת מפני שיש חלק בבירורים שמותר לעשותם בשבת, וחלק שלא. וראה לעיל בהקדמה לפרק בדברי מרן הבן איש חי ע"ה בעניין מלאכת בורר למה אסורה בשבת.