פרק פ – טלטול מת בשבת

הקדמה

• מת הרי הוא "מוקצה" מחמת גופו, ועל כן אסור לטלטלו בשבת, בין לצורך גופו ובין לצורך מקומו[1].

הזזת איבר המת

• אסור להזיז אפילו איבר אחד מאיבריו של המת, ועל כן אסור ליישר את ידיו, את רגליו או את ראשו וכדו'[2].

טלטול המת בין הרשויות

• אסור לטלטל את המת בשבת, בין מרשות אחת לרשות אחרת ובין בתוך אותה רשות עצמה. אמנם חכמים הקילו בטלטול המת בכמה אופנים וכדלהלן.

מת המוטל בחמה

• מת שמוטל בחמה ויש חשש שיסריח – מותר לטלטלו ממקום למקום באותה רשות אגב דבר שמותר לטלטל, כגון: כיכר או תינוק. ויש מתירים לטלטל מת המוטל בחמה גם אגב בגד וכדו', ויש מתירים לטלטלו גם אגב בגד שהוא לבוש בו. אמנם, למעשה אין לטלטל את המת רק על ידי חפץ המותר בטילטול. אמנם, בשעת הדחק – מותר לטלטלו אפילו אגב בגד שהוא לבוש בו[3].

מת במקום שיש חשש שיסריח

• מת הנתון על גבי כרים וכסתות ויש חשש שיסריח מחמתם – מותר ליטול את הכרים והכסתות מתחתיו אפילו שנשמט מהם על הארץ.

ואם אין אפשרות לשמוט מתחתיו את הכרים – מותר לטלטלו ממקום למקום באותה רשות אגב דבר שמותר לטלטלו, כגון: כיכר או תינוק[4].

מת המונח במקום דליקה

• מת הנמצא במקום דליקה – מותר לטלטלו אגב כיכר או תינוק. אין שם כיכר או תינוק – מותר לטלטלו על ידי שיגלגלו ממיטה למיטה, כיון דהוי "טלטול מן הצד". אין אפשרות להפכו ממיטה למיטה – מותר לטלטלו טלטול גמור בידיים, ומותר לטלטלו אף לרשות אחרת, וכן מותר להוציאו לכרמלית[5].

מת שהסריח

• מת הנמצא בבית והסריח, ומתבזה המת בין החיים והחיים מתבזים בו – יצאו החיים מאותו מקום למקום אחר ולא יטלטלו את המת. אין לחיים מקום אחר לצאת אליו – מותר לטלטל את המת אגב כיכר או תינוק אפילו מרשות היחיד ל"כרמלית". ויש מתירים לטלטלו ולהוציאו ל"כרמלית" גם אם עדיין לא הסריח אלא שיש חשש שיסריח בקרוב[6]. וי"א שמותר להוציאו אגב תינוק גדול (שנושא את עצמו, כלומר שהולך על רגליו) אפילו ל"רשות הרבים", אבל אסור להוציאו לרשות הרבים אגב כיכר[7].

מת שבהשארתו יש בזיון

• מת שהיה מוטל בספינה ויש בזה בזיון גדול למת, כיון שגויים נאספים שם וכן כל כיוצא בזה – מותר לטלטלו אגב כיכר או תינוק ולהוציאו גם לכרמלית כנ"ל[8].

טלטול מת על ידי גוי

• כאשר מותר לטלטל את המת על ידי כיכר או תינוק – מותר לטלטלו גם על ידי גוי, וי"א שמותר להוציאו על ידי גוי גם לרה"ר[9].

חייל שנהרג בשטח אוייב

• כעיקרון, לצערנו, חייל הי"ד שנהרג בעת מילוי תפקידו בשטח אויב – אסור לשלוח חיילים יהודיים כדי להחזיר את גופתו לשטח ישראל (באופן שיעברו על מלאכות האסורות מהתורה), אך מותר לשלוח חיילים גויים כדי להביאו[10].

אמנם יש לדעת שהלכה זו משתנית על פי הנתונים בשטח, כגון: האם יש על החייל מסמכים חשובים או שיש חשש שלאחר מכן יחליפו את גופתו תמורת מחבלים או בזיון המת וכדו', ועל כן יש להתייעץ בכל מקרה עם רב.

טלטול המת שלא לצורכו

• מת שנפטר בביתו או במקום אחר – אסור לטלטל את המת ממקומו בשבת, אפילו אגב כיכר או תינוק לצורך אחר שאינו צורך המת, כגון: לצורך כוהנים [דהיינו כדי שלא יהיו תחת קורת גג אחת עם המת], אמנם ע"י טלטול מן הצד – מותר כמו שיבואר בסעי' הבא[11].

טלטול המת מן הצד לצורך כהנים

• מת שנפטר בביתו או במקום אחר – מותר לפנותו מן הבית לצורך כוהנים [כגון: שהכוהנים צריכים לעבור דרך שם כדי להגיע לבית הכנסת וכדו'] באמצעות "טלטול מן הצד" [כגון: לגלגלו ממיטה למיטה].

אמנם, כל זאת דווקא כיום שלוקחים את המת למקום אחר לצורך טהרה ולכן הקרובים לא יכולים לעכב, אבל במקום שנוהגים לעשות את הטהרה בבית – לא יכולים הכוהנים לכוף את קרובי המת להוציאו מן הבית[12].

טלטול המת לצורך אחר ע"י גוי

• מת שנפטר בביתו או במקום אחר – מותר לומר לגוי להעבירו ממקום למקום אם יש בכך צורך, כגון לצורך כוהנים וכדו'. וכל זה כיום שלוקחים את המת למקום אחר לצורך טהרה ולכן הקרובים לא יכולים לעכב, אבל במקום שעושים את הטהרה בבית – אינם רשאים להוציאו מפני כבוד המת[13].

מת בבית שיש בו כהן חולה

• מקום שנהגו לעשות את הטהרה בבית, ובאותו בית בחדר אחד מוטל המת ובחדר אחר שוכב כהן חולה – אין הכהן יכול לכוף את קרובי המת לפנותו ב"טלטול מן הצד", כיון שניתן לסגור את הדלת ובכך להינצל מן הטומאה.

ואם אין דלת – אסור לסגור בשבת את הפתח על ידי לוח עץ וכדו' משום "בונה", ועל כן במקרה כזה יכול הכוהן לכוף את קרובי המת לפנותו מן הבית באמצעות "טלטול מן הצד"[14].

טלטול המת מן הצד

• מותר לטלטל את המת מן הצד [כגון: לגלגלו ממיטה למיטה] כאשר צריכים להשתמש במקומו או כאשר צריכים דבר שמונח תחתיו ואין אפשרות לשמטו מתחתיו[15].

פינוי מת לחדר קירור

• מת המוטל באחת המחלקות בבית החולים – מותר לפנותו לחדר הקירור אגב כיכר או תינוק או על ידי גוי בשבת גם אם אין חשש שיסריח[16], ואין קרובי המת רשאים לעכב[17].

פינוי מת כשהחוק מחייב

• במקום בו החוק אוסר להשהות מת בבית – מותר לפנותו משם על ידי גוי אפילו דרך מקום שאין בו "עירוב", וטוב שיתיעצו עם רב[18].

כשיש חשש שיתקשו אבריו

• מת שיש חשש שמא יתקשו אבריו – מותר ליישרם בעזרת כיכר או תינוק, ויש אוסרים, והלכה כדעת המתירים[19].

ככר או תינוק – רק למת

• אסור לטלטל על ידי ככר או תינוק שום "מוקצה" אחר אלא מת בלבד[20].

[1] כתוב בגמ' (שבת ל' ע"א): "ודקאמר שלמה: 'כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת' – כדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב: 'הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני'? אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, הודיעני ה' קצי! אמר לו: גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם. ומדת ימי מה היא? – גזרה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם. ואדעה מה חדל אני – אמר לו: בשבת תמות. – אמות באחד בשבת! – אמר לו: כבר הגיע מלכות שלמה בנך, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא. – אמות בערב שבת! – אמר לו: 'כי טוב יום בחצריך מאלף' – טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח. כל יומא דשבתא הוה יתיב וגריס כולי יומא. ההוא יומא דבעי למינח נפשיה קם מלאך המות קמיה ולא יכיל ליה, דלא הוה פסק פומיה מגירסא. אמר: מאי אעביד ליה? הוה ליה בוסתנא אחורי ביתיה, אתא מלאך המות סליק ובחיש באילני, נפק למיחזי. הוה סליק בדרגא, איפחית דרגא מתותיה, אישתיק ונח נפשיה. שלח שלמה לבי מדרשא: אבא מת ומוטל בחמה, וכלבים של בית אבא רעבים, מה אעשה? שלחו ליה: חתוך נבלה והנח לפני הכלבים, ואביך – הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו. ולא יפה אמר שלמה: 'כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת'?!". ראה בב"י (בהקדמה לסי' ש"ח).

[2] שו"ע (סי' שי"א סעי' ז'): "מותר לסוך המת (ולהדיחו) ולשמוט הכר מתחתיו כדי שלא יסריח, ובלבד שלא יזיז בו שום אבר; ואם היה פיו נפתח והולך – קושר את הלחי בענין שלא יוסיף להפתח אבל לא כדי שיסגר מה שנפתח או קצתו, שאם כן היה מזיז אבר; ומטעם זה אין מעצימין עיניו של מת בשבת".

[3] כתב הב"י (סי' שי"א): "כתב המרדכי בפרק כירה (סי' שי"ב) בשם ה"ר אביגדור דמה שצריך ככר או תינוק, דוקא למת ערום אבל מת בכסותו – מטלטלין אותו אגב כסותו. וראיה מפרק ב' דביצה (כ"א ע"ב): מטלטלינן להו אגב כָּסָא, עכ"ל. ומשמע לי שאין כן דעת רש"י והפוסקים דאם כן הוי להו לפרושי, וראייתו יש לדחות דשאני התם דאין לומר שהכוס יהא בטל לגבי שיורין אבל הכא הכסות בטל לגבי המת. ואף על פי שכתב הרמב"ן בספר תורת האדם יכול ליתן עליו ככר או תינוק או אחד מהכלים שהוא לבוש וכיוצא בהם, יש לומר דאף על פי שכלי שהוא נתון עליו אינו בטל לגביה, כסותו ממש בטל הוא לגביה".

וכתב השו"ע (סי' שי"א סעי' א'): "מת המוטל בחמה – מטלטלו מחמה לצל באותו רשות ע"י ככר או תינוק; ואם אין לו ככר או תינוק – לא יטלטלנו כלל, אפילו להפכו ממטה למטה, דטלטול מן הצד שמיה טלטול". ועוד כתב (שם סעי' ג'): "יש מי שאומר שאם נתן על המת אחד מכלים שהוא לבוש, חשוב כנותן ככר או תינוק". ועוד כתב שם (סעי' ד'): "יש מי שאומר שלא הצריכו ככר או תינוק אלא למת ערום, אבל אם הוא בכסותו – א"צ ככר או תינוק".

וכתב המגן אברהם (שם ס"ק ט"ז): "והרב בית יוסף כתב: ויש לדחות דהכסות בטל לגבי המת, וכן כתב בשלטי גיבורים. ובשל"ה הקשה על זה דאמר דוד אפחת דרגא מתותיה ומת, ומסתמא היה מלובש בבגדיו [וראה בט"ז (שם סק"ד) שביאר את הקושיה: "שמעתי מקשים לפי זה: למה הצריכו גבי דוד המלך שמת בשבת לטלטלו על ידי כיכר או תינוק, כדאיתא בפרק במה מדליקין, והא דוד לא היה ערום באותה שעה, שהרי מת בעוסקו בתורה, כדאיתא שם בגמרא?"]. ושמעתי דבגדי דוד היו מוקצין דאסור לכל אדם ללבשן דשורפין על המלכים, אבל שאר בגדים של מת לאו מוקצין הן. ומה שכתב בית יוסף איתא בחולין דף קכ"ה: מת בכסותו, פירוש: תכריכין, מבטל ליה, האי – לא מבטל ליה, עכ"ל. וא"כ אזלינן בתר מחשבתו והכא נמי לא מבטל בגדי המת אלא דעתיד להפשיטו ולהלבישו תכריכין".

ובכה"ח (שם ס"ק ל"א) הביא בשם הרוח חיים: "ובלאו הכי אם לא היה משום ערוב – ליכא איסור, כיון שהוא לבוש במלבושו, וכל שאינו ערום – לא צריך ככר או תינוק, כמ"ש סעיף ד'". וכמבואר זה דעת היש מי שאומר בשו"ע, אבל השו"ע בסתם כתב שצריך ככר או תינוק, ולכן רק בשעת הדחק אנו מקילים להעבירו על ידי בגדים שהוא לבוש בהם.

[4] כתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק כ"ו הכ"א): "מת המוטל בחמה – מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו". וכתבו הגהות (מיימוניות) בפרק כ"ו (שם אות כ') בשם הר"ם דמוטל בחמה לאו דוקא דהוא הדין אם מוטל על כרים וכסתות וירא פן יסריח. וכן כתב הכל בו בהלכות יום טוב (י"ט ע"ב). וכתב הב"י סי' שי"א: "וצ"ל דמיירי כשהוא בענין שאי אפשר לשמוט הכר מתחתיו, דאם לא כן – אסור לטלטלו אלא שומט הכר מתחתיו כדתנן בפרק שואל (קנ"א ע"א)".

וכתב המג"א (סי' שי"א ס"ק כ'): "צ"ע על מה שנהגו האידנא להגביה המת מעל הכרים ע"י ככר אף במקום שאין לחוש שיסריח, לכן צריך למחות בידם רק לשמוט הכר מתחתיו, אפי' בככר או תינוק – אסור לטלטלו לרחצו, אא"כ היה מטונף מטיט וצואה עד שמאוס בעיני רואיו [הרד"ך בית י"ח חדר ד'], אפי' לרמוז לעכו"ם שיעשה – אסור אא"כ קצץ מע"ש (שם)". (וראה בכה"ח שם ס"ק נ"ה).

וכה"ח (שם ס"ק ח"ן) כתב: "כתב הפתח הדביר אות ד' דמנהג חברה קדישא דבקור חולים דאזמיר יע"א שכשיפטר החולה בליל שבת או ביומו בר מינן – מפשיטין את בגדיו, ומוציאין אותו מעל המיטה, ומניחין אותו ערום על גבי קרקע, ופורסין עליו סדין, ומשהין אותו שם עד מוצאי שבת, ואפילו בלא ככר ותינוק, וגם בקיץ ובחורף יהיה המנהג הזה. והרבה להקשות – דמאין יצא להם מנהג זה וגם למצוא סמך למנהג. וכתב הטעם משום דזהו איסור דרבנן, ומשום בזיון דגדול כבוד הבריות שדוחה לאו דלא תסור, שאם לא יפשיטוהו ויניחוהו מלובש בבגדיו איכא למיחש טובא שחמימות בגדיו והתעטפם בגוף בביתא דלא נשיב זיקא גורם לו שיסריח, אי נמי איכא למיחש טובא לניפוח וסירחון בסיבת הבגדים הדחוקים בגופו כבימות החמה, וגם בימות החורף לא פלוג כיון דברוב ימות השנה איכא חשש סירחון, יעו"ש".

[5] גמ' שבת (מ"ג ע"ב): "איתמר: מת המוטל בחמה, רב יהודה אמר שמואל: הופכו ממטה למטה. רב חנינא בר שלמיא משמיה דרב אמר: מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. היכא דאיכא ככר או תינוק – כולי עלמא לא פליגי דשרי, כי פליגי – דלית ליה. מר סבר: טלטול מן הצד – שמיה טלטול, ומר סבר: לא שמיה טלטול. לימא כתנאי: אין מצילין את המת מפני הדליקה. אמר רבי יהודה בן לקיש: שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה. היכי דמי? אי דאיכא ככר או תינוק – מאי טעמא דתנא קמא? אי דליכא – מאי טעמא דרבי יהודה בן לקיש? אלא לאו בטלטול מן הצד פליגי: דמר סבר: טלטול מן הצד – שמיה טלטול, ומר סבר לא שמיה טלטול. – לא, דכולי עלמא – טלטול מן הצד שמיה טלטול, והיינו טעמא דרבי יהודה בן לקיש: דמתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה – אתי לכבויי". וכן המסקנא שטלטול מן הצד שמיה טלטול ואסור לטלטל לצורך דבר האסור. ראה שו"ע (סי' שי"א סעי' ח'), ומה שמקילים במת מפני הדליקה הוא משום שאדם בהול על מתו. וכתב השו"ע (סי' שי"א סעי' א'): "מת שמוטל במקום שירא עליו מפני הדליקה, אם יש ככר או תינוק – מטלטלו על ידיהם; ואם אין לו ככר או תינוק, אם יש לו שתי מטות – מטלטלו ע"י שיהפכנו ממטה למטה דהוי טלטול מן הצד; ואם אין לו לא זה ולא זה – מטלטלו טלטול גמור, וכל זה באותו רשות".

וביאר כה"ח (שם ס"ק ו'): "ואף על גב דטלטול מן הצד שמיה טלטול כשמטלטל לצורך דבר המוקצה כמ"ש סעיף ח', מכל מקום בדליקה התירו מטעם דאדם בהול על מתו ואי לא שרית ליה -אתי לכבויי".

ועוד כתב שם (ס"ק ז'): "ואף על גב דכיבוי הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה וליכא חשש איסור דאורייתא, מכל מקום התירו בזה דכיון שאם היה צריך לעשות פחמים הוי איסורא דאורייתא ואין הכל בקיאין בזה, וכהאי גוונא כתב הר"ן. תוספת שבת אות ד'".

ולגבי להוציא לכרמלית, אע"פ שהשו"ע כתב (הובא לעיל), שדווקא לאותו רשות – מותר, כתב המשנ"ב שם (ס"ק ד'): "משמע מזה דלרשות אחר – אסור להוציא בכל גווני, אבל הרבה אחרונים הסכימו דאפילו לרשות אחרת שלא ערבו עם זה או לכרמלית – שרי להוציא מפני בזיון המת. ולענין אם צריך לזה ככר ותינוק, תליא בשתי דעות המבואר בס"ב. ויש מאחרונים שכתבו דגם דעת המחבר הוא כן, ומה שכתב: 'באותו רשות', ר"ל דמה שכתבנו מילתא דפסיקא דצריך לכתחלה ככר או תינוק, הוא דוקא באותו רשות, אבל כשמוציאו לרשות אחר [כגון שהדליקה הוא בכל החצר והוכרח להוציאו משם], אז לאו מילתא דפסיקא הוא, די"א דאדרבה דטוב להוציאו בלא ככר ותינוק כדי למעט באיסור הוצאה וכמבואר בס"ב", ובביאור הלכה שם (ד"ה "וכל זה"), וכן כתב כה"ח שם (ס"ק ח'): "משמע הא לרשות אחר – אסור להוציאו. מיהו האחרונים תמהו על דברי השלחן ערוך בזה, דהא אפילו מפני הבזיון – מותר להוציאו לרשות אחר, כמ"ש סעיף ב', ואם כן כל שכן מפני הדליקה. והלבוש כתב דט"ס נפל בדברי השלחן ערוך, אי נמי הכי פירושו: 'וכל זה באותו רשות', ר"ל מה שאמר בתחלה שיחזור אחר ההתירים להקל האיסור בתחלה על ידי ככר או תינוק וכו' היינו באותו רשות, כלומר שאין יראת הדליקה כל כך מסוכנת, אבל אם הדליקה מסוכנת לא יחזרו להקל האיסור בתחלה שמא תגבר הדליקה וישרף אלא יוציאוהו בהדיא על הדרכים שנתבארו בסעיף ב', יעו"ש. וכן הוא דעת הב"ח והט"ז ס"ק א' להתיר בדליקה להוציא מרשות לרשות כמו בהסריח דסעיף ב' יעו"ש. וכן כתב האליה רבה אות י"ג בשם כמה פוסקים והסכים עמהם לדינא. וכן כתב התוספת שבת. וכן הוא דעת האחרונים".

[6] גמ' שבת (מ"ג ע"ב): "איתמר, מת המוטל בחמה, רב יהודה אמר שמואל: הופכו ממטה למטה. רב חנינא בר שלמיא משמיה דרב אמר: מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו". ופרש"י (שבת מ"ג ע"ב): "מת המוטל בחמה – ויש לחוש שמא ימהר להסריח", כלומר אפילו בלא הסריח עדיין.

אמנם הרמב"ם (הלכות שבת פרק כ"ו הלכה כ"ג) כתב: "מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזים ממנו – מותר להוציאו לכרמלית, גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה שהוא: 'לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל'. ואם היה להן מקום אחר לצאת בו – אין מוציאין אותו אלא מניחין אותו במקומו ויוצאין הם", עכ"ל.

כלומר שצריך שני תנאים: א. מדובר במת שהסריח כבר ולא מת שעתיד להסריח. ב. שגם יהיה בזיון למת וגם בזיון לקרובים של המת ובלי זה אסור לטלטלו, אבל אם רק בזיון למת ואין בזיון לחיים – אסור, וכן להיפך.

ובמחלוקת רש"י והרמב"ם נחלקו השו"ע והרמ"א, שכתב השו"ע (סי' שי"א ס"ב): "מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזים ממנו: הגה – וי"א דאפילו לא הסריח עדיין אלא שקרוב להסריח" (רש"י). כלומר שלדעת השו"ע מה שהתירו להוציא מרשות לרשות זה דווקא בהסריח כבר וכן ההלכה, ולדעת הרמ"א גם בקרוב להסריח (ראה בכה"ח ס"ק י"ד).  וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ז') דלפי זה מותר לפנותו גם אם יש להם מקום אחר לצאת אליו, כיון שכאן הוא עתיד להסריח.

[וראה לקמן בהערה 8 שדעת רבינו ברוך שמה שהתירו לטלטל את המת זה דווקא מפני דליקה ולא מפני חשש סירחון של מת].

[7] גמרא שבת (צ"ד ע"ב): "ההוא שכבא דהוה בדרוקרא, שרא רב נחמן בר יצחק לאפוקיה לכרמלית. אמר ליה רבי יוחנן אחוה דמר בריה דרבנא לרב נחמן בר יצחק: כמאן – כרבי שמעון, אימר דפטר רבי שמעון מחיוב חטאת, איסורא דרבנן מיהא איכא! אמר ליה: האלהים, דעיילת ביה את, ואפילו לרבי יהודה (שרי). דמי קאמינא לרשות הרבים?! לכרמלית קאמינא! גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה".

ופרש"י (שם ד"ה "לאפוקי לכרמלית"): "שהיה מוטל בבזיון, או בדליקה או בחמה, ואי משום טלטול מניח עליו ככר או תינוק".

וכתב הטור (סימן שי"א), וז"ל: "והרמב"ן ז"ל כתב, שמוטב להוציאו לכרמלית בלא כיכר ותינוק מעל ידם כדי למעט ההוצאה, שלא אמרו על ידי כיכר ותינוק אלא ברשות היחיד מחמה לצל. וכתב עוד, שנראה שמותר להוציאו אפילו לרשות הרבים על ידי תינוק אבל לא על ידי כיכר שאינו טפל למת, אלא שהר"ח אסר".

ולכאורה הרי הגמ' התירה להדיא דווקא בכרמלית וכלשונה: "האלהים, דעיילת ביה את ואפילו לרבי יהודה (שרי). דמי קאמינא לרשות הרבים?! לכרמלית קאמינא! גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה"!

ומתורץ ע"פ הבית יוסף (שם), שכתב: "בספר תורת האדם (שם ד"ה בפרק המצניע) כתב על ההוא עובדא דההוא שכבא דהוה בדרוקרת, איכא למידק אשמעתין [לרבי שמעון] דאמר הוצאת המת אפילו לרשות הרבים איסורא דרבנן היא, דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא, במוטל בחמה יהא מותר להוציאו לרשות הרבים דומיא דכרמלית לרבי יהודה. וי"ל שהוא מותר על ידי תינוק, ורב נחמן [בר יצחק] דשרא לכרמלית משום דמעשה שהיה לכרמלית היה, הא אילו היו צריכין להוציאו לרשות הרבים היו מתירין כדברי רבי שמעון. ודוקא על ידי תינוק, אבל על ידי ככר – אסור, דהא ככר אינו טפל למת, ואיכא איסורא דאורייתא בככר. ומדברי רבינו חננאל (בגליון צו.) יראה שהוא אוסר, והטעם – שלא התיר כבוד הבריות הזה אלא על דבר שעיקרו מדברי סופרים, כגון כרמלית, הא רשות הרבים – לא, עכ"ל. והר"ן בפרק המצניע (שם ד"ה ודאמרינן גדול כבוד הבריות) כתב כמו שכתב הרמב"ן לדעת רבינו חננאל".

ולכאורה קשה על הרמב"ן: למה כדי להוציא לרה"ר אפשר דווקא על ידי תינוק, והרי  הרמב"ן כתב שלכרמלית עדיף להוציאו בלי ככר או תינוק כדי למעט בהוצאה? ועוד שמלשון הגמ' משמע שבכרמלית מותר גם בלי ככר או תינוק מזה שלא פירטה!

וראה בפרישה שהביא את השאלה וענה (שם אות ז'), וז"ל: "צריך עיון – כיון שהתינוק אינו בא אלא לסלק איסור טלטול מוקצה, אם כן כיון שאפילו בכרמלית כתב שמותר להוציאו אפילו בלא תינוק, כל שכן שמותר להוציאו לרשות הרבים בלא תינוק.

ונראה לעניות דעתי, דהאי תינוק אינו בא בהוצאתו לרשות הרבים לסלק איסור טלטול, דהיינו מוקצה, אלא לבטל איסור הוצאה, אף על גב דקיימא לן כרבי שמעון (שבת קמא ע"ב) דפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה, מכל מקום יש לאיסור הוצאה מקור ועיקר מדאורייתא שם הוצאה, ועל דרך שכתב הר"ן בפרק המצניע (לה ע"ב ד"ה ודאמרינן גדול כבוד), וזה לשונו: איכא למידק כיון שאמרינן גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, לדידן דקיימא לן כרבי שמעון שאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אף המוציא לרשות הרבים לישתרי! ליתא, שלא התירו מפני כבוד הבריות אלא דבר שעיקרו מדברי סופרים, כגון כרמלית, אבל ברשות הרבים – לא, משום דמי מפיס במלאכה זו אם היא צריכה לגופה אם לא, דאפילו במת אמרינן בירושלמי (שבת פ"י ה"ה) דמשכחת ביה מלאכה הצריכה לגופה, כגון באינו יהודי שהוציאו לכלבו, הילכך ברשות הרבים – אסור, דכל היכא דאיכא דררא דאיסורא דאורייתא – לא שרו רבנן כגון לגבי מת, עכ"ל. וזהו דעת ר"ח שאוסר וכמו שכתב הרמב"ן גופיה בשמו. נמצא שגם הרמב"ן שלא מצא ליה היתר ברשות הרבים אלא דוקא על ידי תינוק שהוצאתו מן הדין – מותר משום שהוא חי ונושא את עצמו, אלא שחכמים גזרו עליו מכל מקום אין להוצאה זו עיקר מן התורה, לאפוקי הוצאת מת עצמו אף על פי שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, מכל מקום מי מפיס במלאכה אם היא צריכה לגופה, וכמו שכתב הר"ן, ומשום הכי הצריך לטלטלו על ידי תינוק והמת יהיה טפל גביה ואז אין בו אלא משום איסור דרבנן שגזרו אפילו על החי, וזהו מותר משום כבוד הבריות בכרמלית, דאין שם בהוצאה אלא איסור דרבנן, וזה התירו משום כבוד הבריות".

כלומר כיון שאנשים לא בקיאים מתי זה נקרא מלאכה הצריכה לגופה ומתי לא, ויש חשש שיעברו על איסור תורה, לכן הצריך הרמב"ן לטלטל את המת על ידי תינוק גדול (שנושא את עצמו) [שאם יטלטלהו לא יעברו על איסור תורה משום שהחי נושא את עצמו] שהמת טפל אליו.

וכתב עוד הפרישה: "וגם איסור טלטול משום מוקצה אינו אלא איסור דרבנן, רק שאתה בא לסלק אפילו איסור מוקצה זה על יד ככר או תינוק, על זה כתב הרמב"ן שפיר דיצא שכרו בהפסדו. אבל הסכמת הר"ן שם בפרק המצניע שמוטב שגם בכרמלית לא יטלטלנו כי אם על ידי ככר או תינוק, כיון שגם הרמב"ן מודה שאיסור טלטול ואיסור הוצאה שוין הם ושניהם אינם אלא איסור דרבנן, הילכך אי אנו מפקינן ליה בלא ככר אנו מתירין שני איסורין הוצאה וטלטול, וכשאנו מוציאין אותו על ידי דבר אין בהן אלא איסור הוצאה בלבד, ולא עוד אלא כשהוציאו הככר אין בו משום הוצאה שכיון שהתחלנו לטלטל המת ברשות היחיד על ידי ככר, נעשה הכיכר טפל למת לפי שהוא צריך לטלטלו, ואף ברשות הרבים טפל לו מפני שהוא מתיר טלטולו, הילכך אין בו משום הוצאה, דה"ל כמוציא את החי במיטה דפטור על המיטה, אלמא כל הנטפל להדבר לאו הוצאה מיקרי, ואיכא תקנה בטלטול, וליכא אפושי איסור בהוצאה", עכ"ל.

[כתב הביאור הלכה (סימן שי"א ד"ה "ויש מי שמתיר"): "עיין בפרישה שהקשה, דהלא זו היא דעת הרמב"ן והוא בעצמו הלא סובר מתחלה דאפילו לכרמלית אין כדאי להרבות בהוצאה, וא"כ כ"ש לרשות הרבים, וע"ש שנדחק מאד בישובו. ועיין בספר מאמר מרדכי שהאריך מאד בזה ומסיק מדברי תורת האדם גופא, דזה כתב הרמב"ן רק לשיטת רש"י, אבל לדידיה גופא אין הכי נמי דיוציאו בלא ככר ותינוק"].

כתב השו"ע (סי' שי"א ס"ב): "מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזים ממנו הגה – וי"א דאפילו לא הסריח עדיין אלא שקרוב להסריח (רש"י) – מותר להוציאו לכרמלית; ואם היה להם מקום לצאת בו – אין מוציאין אותו, אלא מניחים אותו במקומו ויוצאים הם. וי"א שלא התירו להוציאו לכרמלית אלא ע"י ככר או תינוק. ויש מי שאומר שכל שמוציאו לכרמלית מוטב להוציא שלא בככר ותינוק, כדי למעט בהוצאה. ויש מי שמתיר להוציאו אף לרשות הרבים ע"י תינוק, אבל לא ע"י ככר". ולכן להלכה כסתם השו"ע שאם אין לחיים מקום לצאת אליו – מותר לטלטלו לכרמלית ע"י ככר או תינוק.

[8] ראה בהערה הבאה. וכתב השו"ע (סי' שי"א סעי' ב'): "והוא הדין אם הוא בביזיון אחר, כגון שהיה בספינה והיו העכו"ם מתאספים שם; וכן כל כיוצא בזה: הגה – והוא הדין דמותרים לומר לעכו"ם לטלטלו, כמו על ידי כיכר ותינוק. ואסור לטלטל מת ע"י ככר ותינוק לצורך כהנים או דבר אחר, אבל ע"י עכו"ם יש מתירין. וכן ראיתי נוהגים לצורך מצוה או חתונה". וביאר כה"ח (שם ס"ק ט"ז): "ומיהו זה דוקא באין רואין, הא בספינה דהוה בזיון גדול – התירו משום כבוד המת. אשל אברהם אות ו'".

[9] כתב הב"י (סי' שי"א): "כתב המרדכי בפרק כירה (סי' שי"ג) שמעשה היה והביאו מת בספינה והיה המקום צר לבא אליו וגם הגוים היו מתאספים שם עד שהיה המת מוטל בביזיון קצת. ופסק רא"ם להוציאו מן הספינה על ידי גוי ולהביאו בבית קרוביו, וראיה מההוא שכבא דהמצניע דשרא רב נחמן להוציאו לכרמלית על ידי ישראל, ואם התירו שבות דאית בו מעשה כלומר שישראל עצמו עושה קל וחומר באמירה לגוי שבות. ודן לפניו רבינו ברוך ממגנצא – עד שאתה מדמהו לעובדא דהמצניע, תדמהו לההוא דפרק כירה (מג ע"ב) דאיתמר: מת המוטל בחמה וכו' ומשמע התם דטלטול מן הצד שמיה טלטול, ולדברי הכל אסור לטלטלו מחמה לצל. הילכך נראה לפרש דההיא דהמצניע דוקא משום דליקה התירו, ולא כפירוש רש"י שהיה מוטל בבזיון. ועוד הקשה לו מדאמרינן בפרק קמא דיום טוב (ו.) מת ביום טוב ראשון – יתעסקו בו עממין. מאי איריא ביום טוב, אפילו בשבת נמי! והשיב רבי אליעזר ממיץ :[אין] הכי נמי, ומשום דבעי למימר ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל, משום הכי נקט ביום טוב ראשון. אכן רבינו ברוך הקשה דאם כן יום הכפורים שחל להיות סמוך לשבת אמאי מעברינן משום מתיא (ר"ה כ.) הא איכא תקנתא על ידי עממין, עכ"ל. ונראה מדבריו דשפיר קאמר רבינו ברוך ולא קיימא לן כרא"ם. אבל בהגהות מיימון פרק ו' (אות כ) כתב סתם כדברי רא"ם. וכן נראה לענ"ד, דמאחר שפירש רש"י דשכבא דהמצניע היה מוטל בבזיון מי ישמע לרבינו ברוך להניח דברי רש"י ולשמוע לו שמפרש דדוקא מפני הדליקה התירו. ומה שהקשה מדאמרינן בפרק כירה דטלטול מן הצד אסור מחמה לצל, י"ל דשאני טלטול דכיון דאפשר על ידי תינוק או כיכר לא התירו בענין אחר, וכמו שכתבו התוספות בפרק המצניע (צד. ד"ה גדול). ומה שהקשה ממת ביום טוב ראשון יתעסקו בו אינם יהודים, מאי איריא יום טוב אפילו שבת נמי, י"ל דיתעסקו בו עממין לקברו קאמר ודוקא ביום טוב, אבל בשבת ויום הכפורים – לא, אבל להוציאו ממקום הבזיון – אפילו בשבת שרי, כנ"ל. וכן כתב בשבלי הלקט (סי' קיח) – מסתברא דאם היה המת מוטל [בבזיון] ברשות הרבים או במקום מפולת שמותר להוליכו על ידי גוים, ואם היה בכרמלית – אפילו על ידי ישראל, מפני כבוד הבריות, עכ"ל".

וכתב השו"ע (שם סעי' ב'): "והוא הדין אם הוא בביזיון אחר, כגון שהיה בספינה והיו העכו"ם מתאספים שם; וכן כל כיוצא בזה: הגה – והוא הדין דמותרים לומר לעכו"ם לטלטלו, כמו על ידי כיכר ותינוק. ואסור לטלטל מת ע"י ככר ותינוק לצורך כהנים או דבר אחר, אבל ע"י עכו"ם יש מתירין. וכן ראיתי נוהגים לצורך מצוה או חתונה".

וכתב המגן אברהם (שם סקי"ג): "לומר לעכו"ם. דשבות דלית ביה מעשה הוא. ומה שהקשה רבינו ברוך דא"כ לישתרי לומר לעכו"ם לקבור מת בשבת, כבר האריך בזה הרמב"ן בספר תורת האדם דף כ"ו דשאני כרמלית דהכל יודעים שאינו בכלל מלאכות, אבל לחלל עליו שבת – אפי' ע"י עכו"ם אסור משום כבוד המת שלא יאמרו נתחלל עליו שבת. הלכך אפי' להוציאו ע"י עכו"ם להניחו בקבר העשוי מאתמול – אסור אע"ג דהוי שבות דשבות, ואין נוהגין בו כבוד כלל במקום איסורין המתפרסמין אפי' של דבריהם, עכ"ל. וכ"כ התוס' בב"ק דף פ"ח ובגיטין ד' י"ח ועיין סוף סימן שכ"ה, א"כ משמע דברשות הרבים – אסור אפי' ע"י עכו"ם. ואפי' למ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, מ"מ עיקרה דאורייתא כמ"ש הטור בשם ר"ת". לפי זה כל מה שהותר להוציאו זה דווקא לכרמלית אבל לרשות הרבים – אפילו על ידי גוי אסור, וראה בכה"ח שם (ס"ק כ"ז), וכן כתב המשנ"ב (שם ס"ק י"ב): "והוא הדין דמותרים וכו' כמו על ידי כיכר ותינוק – רצונו לומר: כמו שהתירו בישראל על ידי כיכר ותינוק, התירו על ידי אינו יהודי אף בלי ככר ותינוק. וממילא משמע קצת מלשון זה דדוקא לכרמלית, אבל לרשות הרבים, דאסור לרוב פוסקים על ידי ישראל אף על ידי כיכר ותינוק, אפילו ע"י אינו יהודי אסור, וכ"כ במג"א. ובאליה רבא מצדד בשם כמה פוסקים שסוברין להקל גם ברשות הרבים". וראה שם שער הציון שם (ס"ק י"ח) שצידד להקל ברשות הרבים שלנו. וראה עוד כה"ח שם (ס"ק כ"ח) הובא בהערה הבאה.

[10] ראה לעיל סעי' ו'-ז' ובהערות. וכתב כה"ח (סי' שי"א ס"ק כ"ח): "משמע למאן דאוסר ברשות הרבים (כמו שכתבנו לעיל אות כ"א) על ידי ככר או תינוק – אסור לומר לעכו"ם, וכן פסק מגן אברהם ס"ק י"ג בשם הרמב"ן, אבל בית יוסף בשם שבלי הלקט כתב דאם מוטל ברשות הרבים או במקום מפולת – מותר וכו', וכן כתב בספר התניא, וכן כתב כנסת הגדולה בשם הרד"ך דאפילו באיסור דאורייתא וכו'. ומעשה בפראג שנפל בית על נפשות מישראל ותינוק אחד היה מת תחתיו כמו ארבעה ימים והתיר אדוני אבי הרב לקצוץ דמים עם עכו"ם לפנות עד שימצא התינוק, מטעם כיון דקצץ אדעתא דנפשיה עביד, ואף דלעיל סימן רמ"ד איתא דוקא בצנעה, מכל מקום במת יש להקל. אליה רבה אות י"ב". וראה במשנ"ב שם (ס"ק י"ב) שכך מצדד.

[11] ראה בהערה הבאה.

[12] כתב הב"י (סי' שי"א): "וכתבו עוד ההגהות (מיימוניות שבת פכ"ו אות כ') ודוקא לצורך המת, אבל לצורך כהנים או דבר אחר – אין מטלטלין על ידי ככר או תינוק". וכתב הרמ"א (סי' שי"א סעי' ב'): "ואסור לטלטל מת ע"י ככר ותינוק לצורך כהנים או דבר אחר, אבל ע"י עכו"ם יש מתירין. וכן ראיתי נוהגים לצורך מצוה או חתונה".

וכתב המגן אברהם (שם סקי"ד): "ואסור לטלטל – באמת שמהרי"ל פסק דמותר לטלטל על ידי כיכר או תינוק לצורך החיים, וכן המנהג עכ"ל. אלא שבהגהות מימוניות אוסר ע"י ככר או תינוק. ונ"ל דטלטול מן הצד שרי לצורך כהנים, כמ"ש סעי' ה' דלצורך מקומו – שרי, ומ"מ אין הכהנים יכולים לכוף לקרוביהם שיוציאהו אפילו צריכים הכהנים ליכנס לבית הכנסת דהוה מצוה, כ"כ בתשובת מהרי"ל סי' ס"ט אם לא בנפל [ב"ח], ועבי"ד סי' שע"א ס"ד, והכא מיירי שאין הקרובים מקפידין ובזיון המת ליכא, דמה לי בבית זה מה לי בבית אחר אבל הכהנים רוצים שיהיו בביתם, וכן הוא במהרי"ל שם דבחול – מותר להוציאו שיכנסו הכהנים בביתם אם אין הקרובים מקפידין או במקום שהמנהג לשאת מיד למקום שמטהרין אותו יכול לכופן, ומ"מ נ"ל דאם יש כהן חולה שאינו יכול לצאת מביתו – כופין הקרובים להוציא המת מביתו כדי שלא יעבור על דאורייתא, ומ"ש בש"כ בי"ד סי' שע"ב דהוי דרבנן, לא דק".

וכתב המשנ"ב (שם סקי"ג): "לצורך כהנים – שיהיו יכולים להיות בבתיהם שהיו תחת גג אחד עם המת, דלא הותר טלטול המת ע"י כיכר או תינוק אלא לצורך המת. וכתבו האחרונים דטלטול מן הצד דהיינו להפכו ממטה למטה – שרי לצורך כהנים אפילו שלא על ידי ככר ותינוק, דהרי הוא טלטול מן הצד לצורך מקומו דשרי וכדלקמן בסעי' ה'. ומכל מקום בין בזה וכן במה שמתיר הרמ"א על ידי אינו יהודי, הוא דוקא אם הקרובין רוצין, דמשום בזיון המת ליכא בזה, דמה לו כשמטהרין אותו בבית זה או בבית אחר, אבל אין יכולין לכופן להוציאו מן הבית שמת שם [אם לא במקום שהמנהג לשאתו מיד במקום שמטהרין אותו יכול לכופן], ואפילו היה בית הכנסת תחת גג אחד עם המת, והכהנים מעוכבין על ידי זה לילך לבית הכנסת דהוא מצוה, משום דזהו כבוד הקרובים שיטהרו ויעשו צרכי המת בביתם. אם לא בנפל דליכא משום כבוד, יש אומרים דיכולין לכופן להוציא מן הבית בשביל הכהנים, וע"פ האופנים המבוארים למעלה [כ"ז מתבאר מדברי המ"א וש"א, ועיין מה שכתב המ"א עוד בענין זה]".

וממילא היום במקומותינו שלוקחים למקום אחר לצורך טהרה, הקרובים – לא יכולים לעכב.

[13] וכתב הרמ"א (סימן שיא סעי' ב'): "ואסור לטלטל מת ע"י ככר ותינוק לצורך כהנים או דבר אחר, אבל ע"י גוי יש מתירין (תשו' מהרי"ל סי' ס"ה, דרכי משה יו"ד סי' שע"א ס"ק ב'). וכן ראיתי נוהגים לצורך מצוה או חתונה".

וכתב הכה"ח שם (ס"ק ל"ו) שהטעם שמותר לומר לגוי הוא משום דשבות דשבות לצורך מצווה או לצורך גדול – מותר, ולצורך כהנים חשיב כצורך גדול. וכ"כ המשנ"ב שם (ס"ק י"ד).

[14] כתב כה"ח (סי' שי"א ס"ק ל' בא"ד): "ומכל מקום נראה לי דאם יש כהן חולה שאין יכול לצאת מביתו – כופין הקרובין להוציא המת מביתו כדי שלא יעבור על דאורייתא, ומה שכתב הש"ך ביורה דעה סימן שע"ב דהוי דרבנן, לא דק. מגן אברהם ס"ק י"ד. ודוקא בענין שאי אפשר לתקוני בענין אחר שלא להביא את הטומאה בנעילת דלתים ובריח להפסיק את הטומאה, כגון בשבת וביום טוב דחשיב כמתקן מנא, דאילו בשאר ימי החול, כיון דמצי לתקוני, תו לא חשיב אי אפשר לסלוקי. משאת משה שם". ומה שכתב שא"א לסגור את הפתח בעניין אחר כגון שיש לו לוח של עץ שאסור לסגור בו משום בונה (מחיצה המתרת) אבל דלת שלנו כשמחוברת בצירים יסגור את הדלת ולא יכול לכוף על הקרובים לפנות את המת, וראה בהרחבה ???..

[15] כתב הב"י (סי' שי"א): "וכתב רבינו ירוחם בנתיב כ"ח חלק א' (רלא ע"ג) דהא דאסרינן טלטול מן הצד דוקא בשצריך לטלטל המת מחמה לצל, אבל אם אינו צריך לכך אלא למקומו או לדבר שהמת מונח עליו – מותר לטלטלו מן הצד, דהיינו שהופכו ממטה למטה, דלצורך דבר המותר הוא אף על פי שמטלטל דבר האסור עמו – שרי, כיון שאינו מטלטלו אלא מן הצד. ודבריו נכונים כמו שיתבאר בסוף סימן זה, דלצורך דבר המותר – שרי טלטול מן הצד".

וכתב השו"ע (שם סעי' ה'): "אם צריך למקום המת או לדבר שהמת מונח עליו – מותר לטלטלו מן הצד, דהיינו שהופכו ממטה למטה, כיון דלצורך דבר המותר הוא".

[16]ראה בהערה 18. ועוד טעם להקל משום שמא יצטרכו את המיטה בשביל חולה אחר או משום שאר החולים שנמצאים בחדר, וכן  משום כהנים חולים שנכנסים או שנמצאים בבית החולים.

[17] ראה לעיל בהערה 6 הטעם שאין הקרובים יכולים לעכב, כיון שלא עושים את טהרת הנפטר בבית החולים, ובנוסף  כיון שהבית חולים הוא מקום ציבורי [ולכן אפילו במקום שנוהגים לעשות את הטהרה במקום הפטירה – לא יכולים הקרובים לעכב].

[18] וכתב הרמ"א (סימן שי"א סעי' ב'): "ואסור לטלטל מת ע"י ככר ותינוק לצורך כהנים או דבר אחר, אבל ע"י א"י יש מתירין (תשו' מהרי"ל סי' ס"ה, דרכי משה יו"ד סי' שע"א ס"ק ב'). וכן ראיתי נוהגים לצורך מצוה או חתונה".

וכתב כה"ח (שם ס"ק ל"א): "אבל על ידי עכו"ם וכו'. מי שהיה בשבת במקום עכו"ם ומת שם בשבת וצוו מצד השררה להוציאו משם בשבת ולהביאו לשוק היהודים לאוספיד"ל (בית חולים) דליכא עירוב ממקום למקום – מותר להביאו על ידי עכו"ם, וכן נעשה מעשה וכמו שכתב מור"ם בהגה, ובלאו הכי אם לא היה משום ערוב – ליכא איסור, כיון שהוא לבוש במלבושו, וכל שאינו ערום לא צריך ככר או תינוק כמ"ש סעיף ד'. רוח חיים אות א' ". וראה בהערה 10.

[19] כתב המרדכי (שבת פרק כירה סי' שי"ב) בשם ראבי"ה (סי' ר"ד): "שנ"ל שאם חוששין שמא יתקשו אבריו ואז לא יוכל לפשטו ואז יהיה בזיון למת – מניח עליו ככר או תינוק ודוחק על הכיכר עד שיפשיטו איבריו", עכ"ל. והביאו הב"י (סי' שי"א). וכתב הדרכי משה (סי' שי"א אות ג'): "אבל בהגהות (המרדכי רמז תנ"ו דף פ' ע"א) משמע בשם רבינו ברוך דאסור להזיז אבר על ידי ככר או תינוק", והביאם כה"ח (סי' שי"א ס"ק נ"ז).

ועוד כתב כה"ח (שם ס"ק נ"ו): "נשאלתי פה קראקא שמזיזין אבר ואומרים לפי שיש לחוש שיתעקם האבר וגם מעצימים וכו' ואומרים שיש סכנה בדבר כדאיתא בזוהר הקדוש פרשת ויחי פסוק: 'ויאמר השבעה לי', וכן המנהג בק"ק לבוב ובשאר ק"ק. ואמרתי שאין למחות, שהרי יש לומר דמתניתין אתיא כרבי יהודה אבל רבי שמעון אפשר דמתיר במוקצה זה משום חשש סכנה ומנהג כזה )עיקר והלכה כסתם) [עוקר הלכה דסתם] מתניתין, מלבושי יום טוב. ואני אומר דאם יש בו סכנתא בלאו הכי מותר כיון שאינו אלא טלטול מקצת דהתירו אפילו משום צער בעלי חיים, כמו שכתב הר"ן פרק שואל, אלא דש"ס דילן פליג אזוהר דליכא סכנתא. וגם אני תמה כיון דהרי"ף והרא"ש והרמב"ם פסקו להא מתניתין, ודאי הלכתא הוא, והיאך נקיל לפסוק כנגדם. לכן נראה דהנוהגין להקל יעשו כמו שכתב במרדכי שם דמניח עליו ככר או תינוק ודוחק עליו הככר או התינוק עד שיתפשטו איבריו. אליה רבה אות כ"ג".

כתב המשנ"ב (סי' שי"א ס"ק כ"ב): "ובמקצת מקומות נוהגים להעצים עיניו וליישר אבריו שלא יתעקמו, ואומרים דאיתא בזוהר שהיא סכנה. ואף דדבר זה אין לו שורש ע"פ הדין דבמשנה איתא דאין מעצימין עיניו של מת … וכמו שפסק בשולחן ערוך, מכל מקום במקום שנהגו אין למחות כיון דיש להם סמך על פי הזוהר. אבל באמת בזוהר לא נזכר סכנה כי אם לעניין עיניים, ואם כן ליישר האברים – אין להם שום סמך".

ולכן למעשה בכל פעם שאנשים מפחדים, משום חשש סכנה למת או משום כבוד המת – מותר להם על ידי ככר או תינוק ליישר את אברי המת.

[20] כתב השו"ע (סי' שי"א סעי' ה'): "לא התירו לטלטל על ידי כיכר או תינוק אלא במת בלבד, אבל לא בשאר דברים האסורים לטלטל".