פרק צ"ט – הלכות טוחן

טוחן הנה אחת מל"ט מלאכות שבת [לשיטה אחת היא נלמדת משחיקת הסממנים במשכן, ולשיטה השניה היא נלמדת מטחינה לצורך המנחות במשכן]. וכתב הרמב"ם^[1], וז"ל: "התולדה היא המלאכה הדומה לאב מאלו האבות. כיצד? המחתך את הירק מעט מעט לבשלו – הרי זה חייב, שזו המלאכה תולדת טחינה, שהטוחן לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים הרבה, וכל העושה דבר הדומה לזה – הרי זה תולדת טוחן. וכך כתב הבא"ח^[2], וז"ל: "מכלל אבות מלאכות הנהוגות אצל האדם תמיד היא מלאכת הטוחן, ויש לה תולדות הרבה שהם מצויים לפני האדם ועוסק בהם בימי החול, ולכך צריך לו זכירה גדולה שלא ישכח ויעבור עליהם. ואע"ג דמלאכת הטחינה עיקרה היא בתבואה וקטניות, עם כל זה כל גידולי קרקע פירות וירקות שהם אוכל גמור יש בהם איסור טוחן, הואיל ויש במינו טחינה, דהיינו שיש בתבואה וקטניות שהם ג"כ גידולי קרקע".

ומכל מקום, יש לדעת שאיסור טוחן חל בין בדברי מאכל ובין בשאר דברים, וכמו: מתכת או עץ, אלא שגדר האיסור וחומרתו משתנים מדבר לדבר, כפי שיתבאר לקמן.

טוחן באוכלין

טוחן באוכלין מגידולי קרקע

• איסור טוחן באוכלין חל דווקא על אוכלין שהם גידולי קרקע, כגון: תבואה, פירות או ירקות^[3].

גודל החתיכות

• בחיתוך האוכלין יתכנו כמה דרכים: חיתוך דק דק, חתיכות גדולות מעט, חתיכות גדולות מאד, ובהתאם לכך ישתנה הדין וכפי שיובא להלן.

חתיכות גדולות מאד

• איסור טוחן מן התורה באוכלין מגידולי קרקע בשבת הוא (מלבד בטחינתם לגמרי) ע"י חיתוכם לחתיכות קטנות מאוד, דהיינו חיתוך דק דק, אמנם, אם חותכים חתיכות גדולות מאד באופן שניכר לעין כל בלא פקפוק – אין זו טחינה ומותר לעשות כן בשבת^[4].

חתיכות גדולות מעט

• בחותך חתיכות הגדולות מעט אין להקל אלא באופן שיהא סמוך לסעודה. הגדרת חיתוך אוכלין גדולות מעט מגידולי קרקע משתנה לפי סוג המאכל ולפי הרגל האדם החותכו, וכפי שאותו אדם נוהג לחתוך בימי החול זהו גדר חיתוך דק עבורו. ועל כן, בשבת על כל אדם לחתוך את דבר המאכל מגידולי הקרקע לחתיכות גדולות מעט יותר מגודל החתיכות שהוא רגיל לחותכו ביום חול, והכול לפי סוג הירק /פרי ולפי האדם החותכו [לדוגמא: אם רגיל לחתוך עגבניה לסלט בחתיכות של ס"מ אחד, אזי ביום שבת יחתוך ס"מ וחצי, אבל בצל או שום חיתוכם דק  יותר, וביום שבת יש לחותכם בשיעור יותר גדול, וכן על זה הדרך]^[5] .

חיתוך אוכלין סמוך לסעודה 

• יש אומרים שאין איסור לחתוך פירות וירקות דק דק אלא אם חותך ומניח לסעודה אחרת [אפילו לבו ביום], אבל אם חותך על מנת לאכול לאלתר או תוך שעה אחת – מותר לחתוך דק דק. ומכל מקום למעשה, צריך: א. לחתוך חתיכות גדולות מעט. ב. לחתכן סמוך לסעודה, דהיינו, שעה או פחות לפני הסעודה^[6].

חיתוך בסכין ולא בכלי

• לכל הדעות אסור לחתוך פירות וירקות מגידולי קרקע בכלי המיוחד לטחינה בשבת. וגם לדעות המקילות בחותך דק דק סמוך לסעודה – מותר לחתוך דק דק דווקא בסכין או בכלי אחר שאינו מיוחד לטחינה, אך בכלי המיוחד לטחינה [כגון: פומפיה או קוצץ ירקות (סלייסר), קוצץ שום, אפילו הוא ידני] – אסור להשתמש בשבת^[7].
• ישנם אנשים שקונים גרגרי פלפל שחור שלמים בקופסא קטנה, והמכסה שלה משמש כמטחנה, כך שעל ידי סיבוב המכסה גרגרי הפלפל נשחקים והפלפל יוצא טרי וחריף כדבעי, ובשבת – אסור לכתוש בכלי כזה גם אם זה סמוך לסעודה^[8].

חיתוך בסכין ובקרש חיתוך

• סכין גדולה המיוחדת לסלט וקרש מיוחד שחותכים עליו ירקות לסלט [כגון: שום או בצל], נחשבים גם הם בכלל כלי המיוחד לטחינה, ולכן לא ישתמש בסכין גדולה המיוחדת לכך, ולא יחתוך בקרש חיתוך^[9].

הכנת סלט לאחרים

• מותר להכין סלט וכיו"ב בשבת, באופנים המותרים (לעיל) גם לצורך אחרים^[10] [בעניין הגדרת דק: אם לגבי האדם שחתך, החיתוך הינו עבה יותר ממה שהוא רגיל להכין במשך ימי השבוע – מותר לו לחתוך כך בשבת, גם אם בשביל האוכלים זה נחשב דק (כיון שהם חותכים בעובי זה גם במשך שאר ימות השבוע), כיון שהחותך חתך כדין, ואין על האוכל איסור].

ריסוק בשינוי

• מותר לרסק פירות וירקות בשבת לצורך זקן או חולה, בשינוי. לכן אדם שצריך לרסק לחולה או זקן פרי או ירק – לא ירסקו בשיני המזלג כדרכו, אלא ירסקו בשינוי מעט [כגון: בצדו של המזלג, או בצדה של הכף, שאין הדרך לחתוך כך, ודי בכך, ואין צורך לשנות שינוי גמור כגון: לרסקו בידית המזלג או הכף^[11]], וכן ישנה במקום שמרסק – שלא ירסק במקום הרגיל לכך^[12].
• אסור לרסק פירה בכלי המיוחד לכך, מפני שזה נחשב כטוחן בכלי^[13].

פירות וירקות מבושלים

• פירות או ירקות המבושלים היטב – מותר לרסקם בשבת, ואין בזה חשש טוחן, אך צריכים להיזהר לא לרסקו דק דק. ואפילו שאין זה דומה לחיתוך מלפפונים, עדיין צריכים להיזהר לא לרסקו עד תומו^[14].

פירות רכים

• פירות חיים (אינם מבושלים) שהם רכים מאד, וכגון אבוקדו – מותר לרסקם ובשינוי קל, וכפי שנתבאר.

מריחת המאכל

• המרסק אבוקדו או תפוח אדמה [בשינוי, כדלעיל] – יש להיזהר לא ליישר את המאכל המרוסק, כדי ליפות את הצלחת^[15], וראה בהרחבה בפרק פ"ז דיני ממחק סעיף י"ט.

דיכת תמרים ואגוזים

• אסור לדוך תמרים ואגוזים יחד כך שע"י הדיכה האגוזים נימוחים ונבלעים בתמרים, והתמרים נעשים כעיסה, ואסור לעשות כן אפילו בשינוי^[16].

טחינת פלפל בשינוי

• אסור לדוך פלפל שחור שלא נטחן היטב בפטיש או כפית בשבת^[17], כדי שיהא דק יותר, אלא אם עושה זאת בשינוי הנדרש, וכפי שנתבאר לעיל סעיף י'^[18].

טחינת פלפל לצורך השבת

• מותר לדוך פלפל שחור שלם בשינוי (כפי שנתבאר) כאשר עושה לצורך אותה הסעודה בלבד, ויש אומרים שאסור לדוך יותר מאותה הסעודה^[19].

טוחן אחר טוחן באוכלין

• אוכלים שהם גידולי קרקע שנטחנו וחזר וגיבלם – מותר לטוחנם שנית כיון שאין טוחן אחר טוחן^[20]. לדוגמא: מותר לפורר ביסקוויט עבור התינוקות בשבת, שהרי הביסקוויט נאפה מחיטים שנטחנו והיו לקמח וזו הייתה טחינה ראשונה, ופירור הביסקוויט זו טחינה שנייה, לכן אין בזה איסור טוחן.

טחינת מלח

• גושי מלח שנוצרו מיבוש הים, וכן מלח שנחצב ממכרות המלח ולא עבר טחינה מעולם – דינו כשאר ירקות, ואין לטוחנו אלא בשינוי (כנזכר לעיל), אך מלח שלנו שנתהוה לגוש (מחמת רטיבות וכיו"ב) – אין בו משום טוחן, כיון שנטחן פעם אחת^[21], ומ"מ אסור לטוחנו בכלי המיוחד לטחינה^[22].

אכילת סלט אצל חבירו

• המבקר אצל חברו ומסופק אם חברו מקפיד על דיני שבת, והביאו לו סלט חתוך דק דק באופן שנראה שחתכו באיסור לכל הדיעות – אסור לאכלו, כיון שיש אומרים שזה איסור דאורייתא. ואם יודע שהסלט נעשה קודם השבת – מותר לאכלו^[23].

אוכלין שאינם גידולי קרקע

• מותר לחתוך בשר דק דק כדין אוכלין שאינם גידולי קרקע שמותר לחותכן דק דק או לפררן^[24], ויש שהחמירו אם חותך בשביל זקן שאינו יכול ללעוס את הבשר^[25].

חיתוך בשר, גבינה וכדו' בכלי

• אף שמותר לחתוך בשר או גבינה דק דק בסכין כיון שאינם גדולי קרקע, מ"מ לחתוך בכלי המיוחד לכך, כגון בפומפיה – אסור, משום עובדין דחול^[26].

מכשיר לחיתוך ביצים

• אסור לחתוך ביצים במכשיר המיוחד לחתיכתם בצורה יפה^[27].

סכין מיוחד לגבינה

• אסור להשתמש בסכין המיוחד לחיתוך דק של גבינה קשה בשבת, משום שהוא כמו כלי המיועד לטחינה^[28].

טוחן בחומרים שונים

• אסור לשייף מתכת מכל סוג כדי להשתמש בסגסוגת המתכת [כפי שעושים צורפי הזהב], וכן אסור לשייף עצים כדי להשתמש בנסורת העצים, והעושה כן עובר על תולדת טוחן^[29].

גירוד טיט מן הבגד

• טיט יבש שנדבק לבגד ויש בו ממשות טיט – אסור לגרדו, בין מבפנים ובין מבחוץ, משום טוחן^[30].

[1] רמב"ם (הל' שבת פרק ז' הלכה ה').

[2] בא"ח (ש"ש פרשת משפטים סעי' א').

[מנהג מרן הרב זצ"ל בביתו היה, שהיו חותכים מערב שבת הסלט הנדרש לכל השבת, וביום שבת היו מתבלים אותו].

[3] הגמ' בשבת (ע"ד ע"ב) אומרת: "אמר רב פפא: האי מאן דפרים (יש גורסים: "דפריס" בסמ"ך ולא במ"ם – עיין רש"י שם) סילקא – חייב משום טוחן. אמר רב מנשה: האי מאן דסלית סילתי (חותך עצים דקים להבעיר האש) – חייב משום טוחן. אמר רב אשי: אי קפיד אמשחתא (מקפיד לחותכן במידה) חייב משום מחתך". סילקא היינו הסלק הירוק הנקרא תרד (ולא הסלק האדום), והחותכו – חייב.

רש"י שם דייק וכתב: "דפרים סילקא – מחתכו הדק", משמע שבחיתוך דק חייב מדאורייתא. אך במקום אחר (שבת קכ"ח ע"א ד"ה "שלא") כתב: "שלא יקטום בכלי – כדרך חול, כדאמרן (לעיל ע"ד ע"ב) האי מאן דפרים סילקא – דמי לטוחן", משמע "דמי" ולא טוחן ממש.

התוספות (ע"ד ע"ב ד"ה "האי") כתבו: "האי מאן דפרים סילקא – דוקא בסילקא שייך טחינה, אבל שאר אוכלין – שרי". אבל במקום אחר (קי"ד ע"ב ד"ה "אלא") כתבו: "ולא דמי להא דאמר בפרק כלל גדול: 'האי מאן דפרים סילקא – חייב משום טוחן', דהתם מיירי כשעושה חתיכות דקות מאד, והכא מיירי כשעושה חתיכות גדולות".

וקשה: למה צריכים התוס' להגיע לחילוק הזה, הרי התוס' לעיל אמרו בצורה מפורשת שרק בסילקא יש חיוב טוחן, ולא בשאר דברים? ואולי נאמר שהתוס' חזרו בהם, או דס"ל דחיוב דאורייתא יש רק בסילקא ולא שאר דברים, ועכ"פ משמע מלשונם שבכל ירק יש איסור טוחן ולא רק בסלק, אלא שאם חתך חתיכות גדולות – אין איסור טחינה.

רבינו חננאל (שבת ע"ד ע"ב) כותב: "האי מאן דפרים סילקא – פירוש כעין כתישה ולא כעין חיתוך – חייב משום טוחן". ומכאן אפשר להביא ראיה לסברת החזו"א (שבת סי' נ"ז ד"ה "ולהאמור") שכתישה חמורה מסתם חיתוך, ובפרט שהרא"ש (שבת פ"ז סי' ה') מסתמך על הר"ח.

הרא"ש (שם) ס"ל דאין חיוב בחותך ירק דק דק, כיון שהוא דבר של אוכל, ואין שייך בו טחינה! ולכן פירש כר"ח שהאיסור ("האי מאן דפרים סלקא") הוא במי שמחתך עלי דקלים וכשמפרק אותם יוצא מביניהם כמין קמח דק.

הרמב"ם (שבת פרק ז' הל' ה'), כתב: "התולדה היא המלאכה הדומה לאב מאלו האבות. כיצד? המחתך את הירק מעט מעט לבשלו – הרי זה חייב, שזו המלאכה תולדת טחינה". ועוד כתב (שם פרק כ"א הלכה י"ח): "המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו – הרי זה תולדת טוחן וחייב, לפיכך אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה בין דקה בין גסה מפני שנראה כטוחן, אבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים, שאין טחינה בפירות (עיין חזו"א שם מה שמגיה בדברי הרמב"ם). ומתירין אלומות של עמיר לפני בהמה ומפספס בידו אלומות קטנות, אבל לא אלומות גדולות, מפני הטורח שבהן".

מדבריו משמע שמדאורייתא חיוב טוחן הוא רק כשמתכוון לבשל את מה שטחן, אבל איסור מדרבנן אפשר שיש גם אם לא מתכוון לבשלו, כמו שכתב הב"י (שם) בדעת הרמב"ם. ועיין בהרמ"ך (הובא בכס"מ שם) שתמה על לשון הרמב"ם ומתיר לכתחילה.

אמנם הרמב"ם (שבת פ"ח הל' ט"ו) כתב: "הטוחן כגרוגרת – חייב, וכל השוחק תבלין וסמנין במכתשת – הרי זה טוחן וחייב, המחתך ירק תלוש – הרי זה תולדת טוחן", עכ"ל. מכאן משמע שאיסור טוחן הוא אם חותך ירק לחתיכות קטנות, למרות שכוונתו לאוכלם כמו שהם חתוכים, ועיין בכסף משנה (שבת פרק כ"א הל' י"ח) שיישב הדברים.

למעשה השו"ע (סי' שכ"א סעי' י"ב) כתב: "המחתך הירק דק דק – חייב משום טוחן", הרי סתם לשונו כדעת המחמירים שאפילו בירקות שרוצה לאוכלן חיין יש מלאכת טוחן, וראה במשנ"ב (שם ס"ק ל"ח).

וכך כתב הבא"ח (ש"ש פרשת משפטים סעי' א'): "ואע"ג דמלאכת הטחינה עיקרה היא בתבואה וקטניות, עם כל זה כל גידולי קרקע פירות וירקות שהם אוכל גמור – יש בהם איסור טוחן, הואיל ויש במינו טחינה, דהיינו שיש בתבואה וקטניות שהם ג"כ גידולי קרקע, לפיכך אסור לחתוך הירק דק דק, וכן אסור לחתוך גרוגרות וחרובין דק דק בעבור הזקנים, דאם חתכם דק דק – יש בזה איסור טוחן".

[4] ראה בהערה קודמת שהובא לשונות הראשונים שחייב באופן שחותך דק דק, וראה בתוספות (שבת, אלו קשרים קי"ד ע"ב ד"ה "אלא"), וז"ל: "אהא דשרי התם קניבת ירק ביום הכפורים ולא דמי להא דאמרינן התם בפרק כלל גדול: האי מאן דפרים סילקא – חייב משום טוחן, דהתם מיירי כשעושה חתיכות דקות מאד, והכא מיירי כשעושה חתיכות גדולות".

[5] הנה לגבי מהו השיעור של חיתוך דק דק, הסתפק בספר יראים (סימן שכ"א): "מהו דק ומהו גדול", והביאו המשנ"ב בביאור הלכה (סי' שכ"א ד"ה "המחתך"), וז"ל: "בגמרא איתא: אמר רב פפא: האי מאן דפרים סילקא – חייב משום טוחן. ופירש רש"י: פרים מחתכו דק דק, וכ"כ התוספות דמיירי בחתיכות קטנות כעין טחינה, אבל בחתיכות גדולות קצת אין דרך הטחינה בכך, וכ"כ הרמב"ם: דק דק. אך כ"ז לענין חיוב, אבל לענין איסור יש ליזהר מאד בזה, דכבר כתב בספר יראים להרא"מ דשיעור דקותן לא נודע לנו, וכן משמע בב"י דהצריך לענין היתר אישלאנד"א שיעשה חתיכות גדולות במקצת וגם יהיה סמוך לסעודה", עי"ש.

ולמעשה, הגדרת חתיכות גדולות קצת, תלויה לפי סוג הפרי ולפי האדם החותכו. ומה שהאדם נוהג כל השבוע בעשיית הסלט נקרא דק בשבילו, וע"ע בחזו"א (או"ח סי' נ"ז ד"ה "והנה") שאם חותך יותר גדול ממה שרגיל בימות החול, נחשב לגביו חתיכות הגדולות מעט, ומ"מ אין להקל בחותך באופן זה אלא סמוך לסעודה וכפי שנתבאר, וע"ע בכה"ח (שם ס"ק ע"ח).

[6] הרשב"א בתשובה (ח"ד סי' ע"ה), ומובא בר"ן (שבת ל"ב ע"א בדפי הרי"ף), והביאו גם הב"י (סי' שכ"א) וכתב שכל איסור טוחן הוא רק אם הטחינה היא לצורך מחר או לעוד שעה, אבל אם הטחינה היא ע"מ לאכול מיד – מותר, וטעמו: "שלא אסרו על האדם לאכול מאכלו חתיכות גדולות או קטנות", כלומר זו היא דרך אכילה, ורק הטוחן למחר או לאחר שעה – אסור. והביא ראיה מדין בורר שאם בורר אוכל מתוך פסולת לאלתר – מותר משום שזה דרך אכילה.

השלטי גיבורים (שם) חולק על הרשב"א, וכתב: "ותמיהני עליו, דכיון דהאיסור הוא משום טוחן מה לי טוחן לבו ביום או לאלתר או למחר, וכי כל המלאכות כולן שרי לעשותן בדצריך לאותה מלאכה לאלתר". ובב"י שם מסיק לבסוף, וז"ל: "ומכל מקום נכון הדבר להזהיר שיחתכום לחתיכות גדולות קצת ושיאכלו לאלתר, וכל כהאי גוונא נראה דלית ביה בית מיחוש לדברי הכל".

ובשו"ע (סי' שכ"א סעי' י"ב), כתב: "המחתך הירק דק דק – חייב משום טוחן", הרי סתם לשונו כדעת המחמירים כיון שיש בזה חשש איסור דאורייתא, וברמ"א שם כתב, וז"ל: "וכל זה לא מיירי אלא בחותך ומניח, אבל אם לאכלו מיד – הכל שרי, מידי דהוי אבורר לאכול מיד, דשרי (תשובת הרשב"א והר"ן פרק כלל גדול), כדלעיל סי' שי"ט".

ויש לעיין מדוע לא פסק השו"ע כדעת הרשב"א, והרי טענתו שזה "דרך אכילה" שבכה"ג לא אסרו חכמים, וכלשונו שם: "שלא אסרו על האדם לאכול מאכלו חתיכות גדולות או קטנות".

אמנם יש לדון בכוונתו של הרשב"א אם התכוון רק ל"דרך אכילה" ממש, כלומר, שטוחן בזמן האכילה ממש, וכמו שהתירו במלאכת בורר כשמוציא עצמות מתוך דגים (פסולת מתוך האוכל) שמותר רק אם אוכל מיד ממש, אבל אם בורר עצמות דגים בכדי לאכול אותם לאחר זמן מה (ואפילו בתוך שעה) – אין זה דרך אכילה, ונחשב בורר פסולת מתוך אוכל שאסור (ראה בהרחבה בפרק צ"ה סעיפים כ"ד – כו) וא"כ ה"ה אם טוחן ואוכל מיד – מותר, אבל אם טוחן לאחר זמן (בתוך שעה) אף לדעת הרשב"א יהיה אסור, אבל לשון הרשב"א לא משמע כך.

אלא משמע מדבריו שזה כדין בורר אוכל מתוך פסולת, ויהא מותר לדעתו לטחון אף שאינו אוכל מיד ממש, ומוכרחים לומר שפעולת הטחינה אינה סמוכה לאכילה ממש, ואעפ"כ מותר (וכדין בורר אוכל מתוך פסולת), ואפשר שלכן הב"י לא רצה לפסוק כדעת הרשב"א ואמר "החותך הירק דק דק – אסור" וסתם לאיסור מדין טוחן.

וכך כתב הבא"ח (פרשת משפטים ש"ש סעי' ב'): "יש אומרים דאין איסור לחתוך פירות וירקות דק דק אלא בחותך ומניח לסעודה אחרת לבו ביום, אבל אם אוכל לאלתר או תוך שעה אחת – מותר לחתוך דק דק, וכמ"ש בדין הבורר (דעת הרשב"א). ויש מחמירין לאסור לחתוך דק דק בכל גוונא אפילו לאכול לאלתר (פסק השו"ע). ובמקום שנהגו היתר – אין למחות בידם. ורק צריך להזהירם שלא יעשו כן אלא לאכול לאלתר או לסעודה שהיא סמוכה תוך שעה אחת. ופה עירנו בגדא"ד נוהגים היתר לחתוך דק דק שעושין צלאט"ה (סלט) מפירות וירקות בשבת, וצריך להזהירם שלא יעשו לצורך סעודה אחרת שהיא אחר שעה אחת", עכ"ל.

ולכאורה בתחילה הוא אומר שדעתו היא להחמיר בדק דק שאסור לעשות בכל גוונא אפילו לאלתר תוך הסעודה, ורק אמר: "ובמקום שנהגו" אין למחות בידם, והוא משאירם עם ההיתר בסברא והדעה שלהם, אבל אין הוא קים לו כדעת המקילים, אך אח"כ מביא את מנהג בגדאד, ונראה מדבריו שהוא מסכים עם מנהג בגדאד להקל.

ונראה דעתו כדעת המחמירים, וכדעת מרן הב"י, אלא שבמקום שנהגו – יש להם על מי לסמוך, וכעין מה שכתב המג"א (שם ס"ק ט"ו) שבמקום שנהגו להקל – יש להם על מי לסמוך. ונמצא שמכיון שכך דעתו, לכאורה כשעושים סלט אנו נכנסים למחלוקת בספק טוחן דאורייתא, וכמו שהרב בעצמו כתב בסעיף א', וכדי לא להכנס לספקות טוב לחתוך את הסלט מערב שבת. אמנם אם מכינים את הסלט בשבת, צריך להקפיד בשני דברים וכסברת הב"י: א. שלא יהיה דק דק אלא יחתוך את הסלט עבה יותר ממה שרגילים ביום חול. ב. שיהיה סמוך לסעודה, וכ"כ בביאור הלכה (שם ד"ה "המחתך") וכה"ח (שם ס"ק ס"ז, ע"ח). ועיין עוד בשו"ת רב פעלים (ח"א סי' י"ט) שהזכיר את דברי הרשב"א, ואין הוכחה שסובר כמותו. ועיין עוד בשו"ת זבחי צדק (חלק ב' סימן כ').

והנה במשנ"ב (שם ס"ק מ"ה), כתב: "ומ"מ הנוהגין לחתוך הבצלים והצנון דק דק – אין למחות בידם, דיש להם על מי שיסמוכו, ועכ"פ אסור לעשות עד יציאת בהכ"נ, דבעינן סמוך לסעודה ממש, כמ"ש בסימן שי"ט לענין בורר". והביא את החיי אדם (כלל י"ז אות ב'), ומובאים הדברים גם בכף החיים (שם ס"ק ע"ט), וז"ל: "והחותכים הבצלים והצנון דק דק שעה או שתים קודם הסעודה – קרוב הדבר לומר שחייב והבצלים אסורים באכילה".

ולכאורה תמוה מדוע יש כאן חיוב חטאת? הרי לדעת התוס' כל חיתוך דק חוץ מסילקא – מותר, לדעת הרא"ש מותר לחתוך כל ירק, ולדעת הרמב"ם אם לא כיוון לבשל – אינו חייב חטאת. א"כ מדוע כתב על החותך בצל כדי לאוכלו לאחר שעה שחייב חטאת והבצל אסור? וע"ע בערוך השולחן (סעי' ט') מש"כ שם.

ואפשר לומר שאין כוונתו על חיוב חטאת ממש אלא שבאיסור שבסוגו יש חיוב חטאת, או שאפשר לומר שאכן מדבריהם משמע שפוסקים כדעת הראשונים, שהבאנו לעיל, הסוברים שעל כל ירק – חייב חטאת.

[7] עיין בביאור הגר"א (סי' שכ"א ס"ק י"ג) ומג"א (שם ס"ק י"ב). וראה במשנ"ב (שם ס"ק מ"ה), וז"ל: "ועיין בבה"ל דההיתר שזכר בהג"ה, היינו, כשחותכו בסכין, אבל כשחותכו בכלי המיוחד לכך נראה דאסור בכל גוונא כשחותכו דק דק, דגם בבורר גופא אם בכלי המיוחד לברירה – בכל גוונא חייב וכדלעיל בשי"ט. ולפ"ז מסתברא דיש ליזהר במה שנוהגין לחתוך בצלים דק דק עם דג מלוח וכיוצא, שלא יחתכם בכלי [שקורין האק מעסער], דאפשר דחשיב ככלי המיוחד, רק בסכין בעלמא, וגם בלא"ה אסור משום עובדא דחול, וכנ"ל בסעיף יו"ד". וכך כתב הבאור הלכה (שם ד"ה "מידי"), וז"ל: "ולכאורה הלא בבורר לא התירו כ"א ביד ולא בכלי, דאז חשיב בורר בכל גווני, וא"כ היה לנו לאסור בעניננו כשמחתך בכלי כ"א במפרר ביד. ועיין בריב"ש סימן קפ"ד שמעורר שם ג"כ בזה, אבל מכל דברי הפוסקים משמע דבעניננו אפילו כשמחתך בסכין – שרי. והטעם כתב הפמ"ג – דכמו בבורר דרך אכילה הוא כשבורר בידו לאכול לאלתר, ה"נ בעניננו דרך אכילה הוא אפילו כשמחתך בסכין לאכול לאלתר, דדרך אכילה הוא בסכין אם לא כשמחתך בכלי המיוחדת לטחינה, כמו לגרור גבינה על רי"ב אייזי"ן וכיו"ב [אך שמפקפקים בזה משום דאינו גידולי קרקע], דאז דמי לנפה וכברה דשייך שם בורר אפילו בלאלתר", עכ"ל.

ולכן יזהר שלא לחתוך את הירקות בקוצץ ירקות, פומפיה וכדו', וע"ע בכה"ח (שם ס"ק פ').

[8] ראה בהערה קודמת.

[9] הנה כתב הביאור הלכה (סי' שכ"א ד"ה "מידי"), וז"ל: "ויש לעיין אם חותך הבצלים והצנון דק דק בסכין גדול המיוחד לזה [שקורין בלשוננו הא"ק מעסע"ר], אולי עכ"פ דומה לקנון ותמחוי דאינו מיוחד כ"כ כמו נפה וכברה, ואפ"ה אסרו רבנן לכתחילה, כיון דמיוחד קצת לברירה, וכנ"ל בריש סימן שי"ט, ע"ש, ואפשר דה"ה בעניננו".

היינו, שטוען הבה"ל שכל ההיתר לחתוך, זה בסכין רגיל, אבל בסכין מיוחדת לחיתוך אפשר דאסור, ולא גרע ממלאכת בורר שאסרו אף בקנון ותמחוי אף שאינו כלי המיוחד לגמרי לברירה כנפה וכברה, וה"ה במלאכת טוחן אף שאין סכין זה מיוחד לגמרי לטחינה כפומפיה וכיו"ב, גם כן יש להחמיר לכתחילה.

וממילא נראה כיון שהדרך לחתוך שום בסכין רגיל ודק ולא חותכים שום בסכין גדולה, יהא אסור לחתוך שום אף בסכין רגיל על קרש מיוחד, כי הסכין הזה הוא כלי מיוחד לכך, והקרש הוא כלי מיוחד ואסור משום עובדין דחול. אבל אם יחתוך את השום בכף היד – מותר. וכן לגבי בצל, אם רגילים לחותכו דק דק על קרש ובסכין.

ואף שקשה לומר שיהיה בזה איסור דאורייתא, אבל יהא בזה איסור דרבנן כמו שיש בדיני בורר. וכמו שמצינו השוואה לקולא בטחינה כדיני בורר לעניין לאלתר כשיטת הרשב"א, כך יש בטחינה איסור לחומרא, וכמו שבדיני בורר מותר לברור רק ביד אבל לא בכלי, כך גם לעניין טחינה, ורק אם חותך בשינוי או מרסק בשינוי יש מקום להקל, וכפי שיבואר להלן.

[10] ראה בתוס' (שבת ע"ד ע"א ד"ה "בורר ומניח"), וכן הוכיח הב"י (סי' שכ"א) לגבי חיתוך ירקות  שמותר לאחד להכין ולברור לאחרים.

[11] ראה חזו"א (סי' נ"ז ד"ה "אמנם") שהצריך למעך דוקא בידית הכף, כדי שיהיה שינוי גמור שאין הדרך כלל להשתמש עם ידית הכף, ואין נראה כן לדינא, וגם בממעך בתחתית הכף הוי שינוי. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ז).

[12] ראה שו"ע (סי' שכ"א סעי' ז'), ז"ל: "מותר לדוך פלפלין, אפילו הרבה יחד, והוא שידוכם בקתא של סכין ובקערה", וראה בכה"ח (שם ס"ק ל"ט) שכתב שבקתא הוי שינוי גמור ולכן מותר לכתחילה, וע"ע במש"כ שם (ס"ק פ'). ובמשנ"ב (שם ס"ק כ"ה), ז"ל: "אבל לא ידוך בקתא של סכינא במכתשת, אף דשינה במה שדך בקתא של סכינא מ"מ במכתשת מיחזי כעובדא דחול. וה"ה דדך בקתא ע"ג שלחן או בשולי כלי ע"ג שלחן דהוי תרי שינויי, אבל בבוכנא המיוחדת לכתישה, אפילו ע"ג שלחן או בתוך הקערה – אסור". וע"ע בכה"ח (שם ס"ק מ'). וכך כתב הבא"ח (ש"ש פרשת משפטים אות ד'), ז"ל: "אין לדוך הפלפלין במכתשת כלל, אלא ידוך אותם בקערה ובקתא דסכינא, דהוי תרי שינויים, ויזהר שתהיה הקערה עבה שלא תשבר, מפני שהפלפלין קשים הם. והמלח דינו כפלפלין דצריך שני שינויים ולא סגי בשינוי אחד, וכמו שכתבו עולת שבת ואליה רבא ומטה יהודה ז"ל. והגם כי הגאון רבינו אליהו מווילנא ז"ל בסעיף קטן ט', סבירא ליה לחלק בין מלח לפלפלין, בררתי בסייעתא דשמיא בסה"ק מקבציאל, דהעיקר הוא כאשר הבינו הרבנים ז"ל הנזכרים בכונת מרן ז"ל, שדין המלח הוא שוה לדין הפלפלין". ובבא"ח (ש"ש פרשת משפטים סעי' ה'), הוסיף וז"ל: "גרוגרות וחרובין ושאר פירות דינם כמלח, דבעינן תרי שינויים ולא סגי בשינוי אחד, שכן משמע מדברי התוספתא דשבת וביצה, שהביאה הרב המגיד ז"ל בפרק כ"א מהלכות שבת דין ג', עיין שם, וכן העלה מורי הרב ז"ל, והאמת אתו בזה, דכן נראה לכל מעיין ישר דאין לחלק ביניהם, וכאשר כתבתי בסה"ק מקבציאל".

וע"ע מה שהאריך במנהג בגדד להקל לדוך תמרים ואגוזים בשינוי קצת, להפוך רק את יד המכתשת לדוך בראש הדק ולא בראש הרחב, וראה כה"ח (שם ס"ק ע"א) שסיים על דברי הבא"ח, וז"ל: "ומיהו הגם דאין למחות ביד המקילין, מכל מקום כל בעל נפש יחמיר לעצמו לעשות בשני שינויים כדי לצאת אליבא דכולי עלמא. והגם דהתמרים על ידי הדיכה נעשים כמו עיסה, כיון שהוא על ידי שינוי ורוצה לאכול מיד – שרי כמו בורר לעיל ריש סימן שי"ט יעו"ש", עכ"ל, וע"ע שו"ת הרב הראשי (תשמ"ח-תשמ"ט סי' ח"י אות י"ד עמ' 60), וע"ע בשו"ת קול אליהו (פכ"ג שאלה י').

והנה יש מי שאומר שכיון שבימינו כולם מרסקים ביום חול  ע"י מיקסר וכדו' מותר לרסק בשבת בשיני המזלג, כיון שזה שינוי מיום חול. ואין זה נכון, דאם אשה צריכה לרסק חצי קילו, אז היא לוקחת את המיקסר ומרסקת חצי קילו, אבל אם יש לה לרסק רק כמה פרוסות של תפוחי אדמה או בננה אחת היא לא תלכלך את המיקסר שלה, והיא עדיין תיקח מזלג ותרסק. וא"כ עוד לא בטל ריסוק במזלג. על כן צריכים לעשות את זה בשינוי. ולכן למעשה, אם רוצה לרסק בשבת ע"י מזלג – ירסק בשינוי בגב המזלג או בגב הכף. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ז).

[13] ראה בהערה כ"ו.

[14] בשו"ת הרמב"ם (סי' ש"ה) נשאל על קדירת דייסא שמכין אותה בעץ הפרור עם צדדי הקדירה או בתוך הקערה עד שמתערב הבשר והריפות והמים ותעשה כולה  גוף אחד וכו' האם מותר לעשות כן בשבת, והשיב להם להיתרא, והוכיח כן מסוגיה שבת (י"ט ע"א) שהתירו לגמור את ריסוק השום והבוסר והמלילות שרסקן מבעוד יום, והובא גם בטור (סי' שכ"א), וראה בשו"ע (סעי' י"ט) ובמשנ"ב (ס"ק ע"ח). ונחלקו האחרונים בכוונת הרמב"ם, דדעת הב"ח שרק בריפות אין משום טוחן כיון שכבר נידוכו היטב בער"ש, וממילא אין טוחן אחר טוחן, ולדבריו אין היתר לטחון דבר מבושל, וכך לומד גם הכלכלת שבת (לתפארת ישראל). אמנם דעת התהילה לדוד (סי' רנ"ב בהשמטות לס"ק י"ב) שבדברים מבושלים אין משום טוחן, שעיקר מלאכת טוחן לפרר גוף אחד לגופים נפרדים, ובדבר מבושל הכל נחשב מחוי, וכעין זה מבואר בחזו"א (סי' נ"ח ס"ק ח') שבדבר מבושל פקע ממנו מלאכת טוחן משום שטחינתו נוחה. אמנם דעת החזו"א שאף ריסוק נחשב לטחינה אף שאינו נעשה לפירורים קטנים. ובאג"מ (ח"ד סי' ע"ד) חולק וסובר שכיון שאינו נעשה לפירורים אין בו משום טוחן. ולמעשה נראה להחמיר גם בדברים המבושלים שיש בהם משום טוחן, ואסור לטוחנם דק דק אלא רק בשינוי, וכפי שנתבאר.

[15] ראה ברמ"א (סי' שכ"א סעי' י"ט), מג"א (שם ס"ק כ"ט). וע"ע בכה"ח (ס"ק קל"ז, קל"ח).

[16] הרב בעל הבא"ח נשאל בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"א סי' י"ט) בענין ריסוק בשינוי, וז"ל השאלה: "נשאלתי מאת החכמים  הי"ו, אם מותר לדוך בשבת על ידי שינוי תמרים ואגוזים יחד שע"י הדיכה יהיו האגוזים נימוחים ונבלעים בתמרים, ונעשים התמרים כמו עיסה, וקורין זה בערבי: מדגוגה, ואם מותר לעשות כן בשבת ע"י שינוי כדי לאכול לאלתר. ויש שדימו זה למה שכתב מרן ז"ל בסי' ש"מ סעיף י': המקבץ דבלה ועשה ממנה עגולים, או שנקב תאנים והכניס החבל בהם עד שנקבצו גוף אחד – הרי זה תולדת מעמר וחייב, וכן כל כיוצא בזה, ע"ש. ואם כן השתא אם נחשוב גם זה המדגוגה דאסור משום מעמר כמו המקבץ דבלה ועושה ממנו עגולים, הנה ודאי שרי כדי לאכול לאלתר, וכמו דין הבורר, וכמו שמצינו להרשב"א דיליף דין הטוחן מדין הבורר, והביאו מרן בב"י  סי' שכ"א וכו' וה"ה כאן דשרי לאכול לאלתר, על כן יורנו", והאריך שם מאד בראיות לכאן ולכאן, ולמסקנה כתב לאסור להכין את המדגוגה, ואפילו שבדעתו לאכול לאלתר, מדין מגבן ומדין מעמר ומדין ממחק ומדין טרחא בשבת, וע"ע בכה"ח (ס"ק ע"א).

[17] וכ"ש שאסור בכל אופן ע"י מטחנה ידנית אף שזה סמוך לסעודה, וראה לעיל הערה ז' בעניין הקופסאות כיום שהמכסה שלהם משמש כמטחנה.

[18] ויש להוסיף לענין הפלפלין, דאם רצונו להכניסם למרק – יזהר בנוסף לכך גם משום בישול כי דינם כקלי הבישול, ואפילו ששם אותם בכלי שני שיס"ב הוא מבשל.

וכן ישנם עדות שחותכים בצל דק דק מער"ש וכל פעם שמים מעט במרק חם בשבת. ויש להם לדעת כי בליל שבת כשלוקח מרק חם, אפילו כלי שני שהיס"ב ושם בו את הבצל החתוך הזה, יש מי שאומר שהוי איסור דאורייתא, כדין קלי הבישול ובפרט שיש גם את החריפות של הבצל, ובפרט אם שם את הבצל על ביצה חמה, או תפו"א חם שהיס"ב שאף בכלי שני, טוב להחמיר ולחוש לסוברים שבדבר גוש נחשב ככלי ראשון, וראה בהרחבה שבת ח"ג פרק נ"ב בישול בשבת סעי' נ"ג-נ"ד, ק"ה-ק"ו [וביום שבת נכנס גם לאיסור אכילת בצל קלוף, וכדברי הגמ' (נדה י"ז ע"א), ז"ל: "אמר ר"ש בן יוחי: ה' דברים הן שהעושה אותן מתחייב בנפשו ודמו בראשו: האוכל שום קלוף, ובצל קלוף, וביצה קלופה…" ואין להקל מפני שנמצא במקרר, ולכן עדיף שלא יחתך דק דק ביום שישי, אלא יחתוך ביום שבת בבוקר שלא יאכל שום קלוף או בצל קלוף, אלא אם כן יתן עליו מהערב פתיתי לחם או מעט שמן (ועיין כה"ח סי' קט"ז ס"ק צ"ב). ויש לציין דאין ראוי לחתוך בצל מראשו (ראה שו"ע סי' ק"ע סעי' ט'), אבל בשבת – מותר לחותכו מראשו ולאוכלו מראשו, ולא נקרא גרגרן].

[19] לשון הרמב"ם (שבת פרק כ"א הל' כ'): "הצריך לדוק פלפלים וכיוצא בהן ליתן לתוך המאכל בשבת – הרי זה כותש ביד הסכין ובקערה, אבל במכתשת – חייב מפני שהוא טוחן, לפיכך אסור לבריא להתרפאות בשבת גזרה שמא ישחוק סממנין", וראה לשון השו"ע (סי' שכ"א סעי' ז'), ז"ל: "מותר לדוך פלפלין אפילו הרבה ביחד והוא שידוכם בקתא של סכין ובקערה", וראה בכה"ח (סי' שכ"א ס"ק ל"ז), ז"ל: "ומשמע מדברי הרמב"ם (פרק כ"א דין ך') דוקא לצורך לאכול (ר"ל לאותה סעודה) יעו"ש, אבל מסתימת המחבר משמע אף לצורך כל יום השבת מסעודה לסעודה. משבצות זהב אות ז'. אמנם העולת שבת אות ו' כתב דאפשר דגם דעת המחבר כהרמב"ם, והא דכתב: 'אפילו הרבה יחד', כלומר לאפוקי דלא צריך לדוך כל חדא וחדא, יעו"ש. וכן הוא דעת האחרונים להחמיר דוקא לצורך אותה סעודה", וע"ע במשנ"ב (ס"ק כ"ה) בשם אחרונים שדווקא בקתא דסכינא התירו, אך אסור לחתוך פלפלין בסכין דק דק וכמו לעניין חיתוך ירקות (אף שהדרך לשחוק פלפלין במדוך). וע"ע בשעה"צ (שם ס"ק ל') לעניין אם יהיה מותר לחתוך בסכין סמוך לסעודה.

[20] ב"י (סי' שכ"א) בשם הגהות מימון, וז"ל: "והר' יוסף פירש בשם רשב"ם דלחם מותר לפרר מאחר שנטחן כבר, דלא מצינו טוחן אחר טוחן", ע"כ. והוסיף הב"י: "והאי סברא דרשב"ם כתבה סמ"ג וגם הר"ן והמרדכי בפרק כלל גדול", וכ"כ הרמ"א (סי' שכ"א סעי' י"ב), ז"ל: "ודוקא פירות וכדומה לזה – אסור, אבל מותר לפרר לחם לפני התרנגולים, דהואיל וכבר נטחן – אין לחוש". וכן הוא ברמ"א (סי' תק"ד סעי' ג'), וכ"כ הבא"ח (ש"ש פרשת משפטים סעי' א'), ז"ל: "אבל מותר לפרר הלחם דק דק לפני התרנגולים ועופות שבבית שמזונותם על האדם, הואיל דנטחנה התבואה קודם עשיית הלחם, דאין טחינה אחר טחינה", וע"ע בכה"ח (ס"ק ע"ד) שהביא פלוגתא באחרונים אם מותר אף לפרר לאחר זמן, ולכן לכתחילה יעשה על מנת לאכול לאלתר.

[21] ראה שו"ע (סי' שכ"א סעי' ח'), וז"ל: "אין כותתין מלח במדוך של עץ, אבל מרסק הוא ביד של סכין ובעץ הפרור ואינו חושש. הגה: ודוקא מלח הגס, אבל מלח שהיה דק מתחלה ונתבשל ונעשה פתיתין – מותר לחתכו בסכין כמו שחותך הפת (כל בו)". וע"ע בבא"ח (ש"ש פרשת משפטים סעי' ד'), וא"כ במלח שלנו המצוי כיום, אין בעיה של טוחן, כי אין טוחן אחר טוחן, דהמלח כבר נטחן מראש לפני שבא לפנינו. אלא החשש רק במלח שנחצב ממכרות המלח, וכיו"ב, שהיה דומה כמו גושי אבנים והם לא עברו הליך טחינה, וכמו שמצוי היום גרגירים שחורים של פלפל שאינם טחונים, ויש המפונקים שרוצים שיהא טחון בו ביום כדי שיהיה טרי וטעים, ובזה ישנה בעיה אם הוא כותש אותם דק דק כדרכו בכדי להכניסם למרק או לסלט.

[22] ונתבאר להלן, הערה כ"ו לעניין חיתוך בשר או גבינה שאסור בכלי המיוחד לכך אף שאין בהם משום איסור טוחן, דאסור משום עובדין דחול, וראה בשו"ע (סעי' י') ובכה"ח (ס"ק ס').

[23] ראה במשנ"ב (ס"ק מ"ה) בשם החיי אדם שיש לאסור את הבצלים שנחתכו באיסור, והובא לעיל הערה ו'.

בעניין זה ראוי לציין שהמארח אשכנזי את חבירו שהוא ספרדי, וכן להפך, לא יאכילהו דבר שאסור לשיטתו, כי יש דברים שהספרדים מחמירים או להיפך, כגון בהלכות בישול שספרדים מחמירים יותר, ויש מקומות שאשכנזים מחמירים. ולא יאמר אדם: כיון שאני בביתי מיקל אז גם על האורח לאכול כמוני, אלא יסביר לאורח כיצד האוכל נעשה, והאורח יחליט לעצמו.

וכגון: יש אומרים שהמערה מים רותחים מהמיחם ע"ג כוס עם קפה טחון עובר איסור דאורייתא, ויש מקילין. ולכן אם יש לאדם אורח, לא יקל לאורח שלו, אלא יאמר בעה"ב לאורח: אעשה לך קפה כמו שאתה רגיל. ועיין בחידושי הריטב"א (סוכה כ"ו ע"א). וראה עוד בהרחבה מש"כ בשבת ח"ג פרק נ"א חזרה והנחה בשבת הערה ט', ופרק נ"ג בישול אחר בישול סעי' ד'.

[סיפר מרן הרב זצ"ל: פעם התארחתי בשבת אצל רב חשוב, שהרה"ג ר' שלמה אלעזר אלפנדרי זצ"ל, שהיו קוראים לו: סבא קדישא, היה נוהג לאכול אצלו, והגישו לי סלט העשוי מסלק אדום, וראיתי שהסלט נראה טרי ומלא ברק. שאלתי את בעלת הבית: כיצד הכנת סלט זה? והיא אמרה לי: מה אתה שואל שאלות, הרי הרב אלפנדרי אכל אצלנו. בעלה שהיה צדיק ראה שאיני חפץ לאכול, ולא אמר כלום. לבסוף התברר שריסקו את הסלק בפומפיה בשבת, אמרתי להם שהדבר אסור. בני המשפחה, שהיו תלמידי חכמים, ניסו להקל בכל מיני קולות, אך לא היתה דעתי נוחה מזה, והוויכוח ההלכתי בינינו נמשך. לאחר מכן, הלך בעל הבית לשאול אם ריסוק בפומפיה אסור בשבת, והוא פנה להרה"ג עזרא עטיה זצ"ל ראש ישיבת 'פורת יוסף', ולהרה"ג יעקב עדס זצ"ל, ולהרה"ג חכם שלום אזולאי זצ"ל (אב"ד של העדה המערבית), וכולם אמרו לו שאסור בשבת לעשות כן, כיון שהוא כלי המיועד לגירוד. חזר ואמר לי את תשובתם. אמרתי לו: בודאי שהרב אלפנדרי לא ראה מה שעשיתם, ולא אכל ממאכל זה בשבת].

[24] שו"ע (סי' שכ"א סעי' ט'), ז"ל: "מותר לחתוך בשר מבושל או צלי דק דק בסכין, הגה: אבל אסור לחתוך דק דק בשר חי לפני העופות, דהואיל ואינן יכולין לאכלו בלא חיתוך, קמשוי לה אוכל", ובמשנ"ב (שם ס"ק ל"ב), ז"ל: "ואפילו מי שאינו יכול ללעסו מחמת שהוא קשה וע"י חתיכתו מתקנו לאכילה – ג"כ שרי לחותכו, דאזלינן בתר רובא דעלמא", וע"ע במש"כ להלן (ס"ק ל"ט) דשאני מחיתוך החרובים לזקנים מפני שהם גידולי קרקע. וע"ע בכה"ח (שם ס"ק נ"א) דכך משמע בדעת מרן שבאדם גם אם הוא לא יכול לאוכלו יהיה מותר לחתוך אותו דק דק, מפני שאין טחינה אלא בגידולי קרקע. וכך מבואר בבא"ח (ש"ש פרשת משפטים סעי' ג'), וז"ל: "אין איסור טוחן נוהג אלא בגידולי קרקע, אבל בשר מבושל או צלי או גבינה וכיוצא בהם שאינם גדולי קרקע – מותר לחתוך דק דק לצורך אותו היום, ואפילו בבוקר לצורך סעודת בין הערבים", וע"ע בכה"ח (ס"ק נ"ג).

[25] שלטי גבורים (שבת ל"ב ע"א אות ג') דס"ל דבשר הוי גידולי קרקע, ונראה דהכי ס"ל לריב"ש (סי' קפ"ד), דהרי לדעתו שייך טוחן בגבינה, וה"ה בשר דהוו גידולי קרקע, וראה במג"א (סי' שכ"א ס"ק י'), וע"ע בכה"ח (שם ס"ק נ"א). וראה הערה קודמת.

[26] כך כתב בשו"ת הריב"ש (סי' קפ"ד) שאסור לגרוד הגבינה בשבת במורג חרוץ בעל פיפיות שקוראים רגי"ש, וכך פסק בשו"ע (סי' שכ"א סעי' י'): "אסור לגרור הגבינה בשבת במורג חרוץ בעל פיפיות שקורין ראליי"ו".

וראה בהלכות יו"ט פסק השו"ע (סי' תק"ד סעי' א'): "דכין את התבלין כדרכן, שאם ידוך אותם מבע"י יפיג טעמן, אבל מלח אינו נידוך בי"ט אלא א"כ הטה המכתש או שידוך בקערה וכיוצא בה, כדי שישנה, שאם שחק המלח מעי"ט לא יפיג טעמו. ואין שוחקין את הפלפלין ולא את החרדל בריחים שלהם, משום דהוי כעובדין דחול". וכך כתב הרב הבא"ח (שם סעי' ג'), וז"ל: "אין איסור טוחן נוהג אלא בגידולי קרקע, אבל בשר מבושל או צלי או גבינה וכיוצא שאינם גידולי קרקע – מותר לחתוך דק דק לצורך אותו היום, ואפילו בבוקר לצורך סעודת בין הערבים. ומיהו אסור לגרור הגבינה במורג חרוץ המיוחד לה בימי החול, אפילו לאכול מיד, דמחזי עושה כעובדין דחול, ועוד דהוי כשחיקת סממנים במכתשת שלהם, אלא יגררנה בסכין וכיוצא דלא הוי כדרך חול", וראה בכה"ח (ס"ק ס"א).

ונתבאר באחרונים שהאיסור לגרד את הגבינה בפומפיה  (כפי שנקרא היום) זה אפילו אם כוונתו לאכול מיד, וכך כתב בשו"ת הריב"ש (סי' קפ"ד), וכך כתב המשנ"ב (שם ס"ק ל"ו), ז"ל: "דכיון שהכלי מיוחד לכך ה"ז דרך חול ודמי לשחיקת תבלין במכתשת, וה"ה בכלי אחר המיוחד לכך, וא"כ אפילו לאכול מיד – אסור, אבל מותר לחתכו בסכין דק דק וכמו לעיל בס"ט לענין בשר, דגם זה אינו גידולי קרקע".

ולכן המרסק עגבניות או מלפפונים בכלי מיוחד להם שלוחצים עליו מלמעלה בבת אחת והוא נחתך חלקים חלקים, אפילו לא קטנים (שאין זה כדרך טוחן) אלא גדולים – אסור, ומה שמקילים בכך בישיבות ובמוסדות – עדיף לא למחות בהם, אבל הבא לשאול – יש לומר לו שאסור.

[27] ראה הערה קודמת, ולכן מכשיר קטן שמרסקים בו ביצים לחלקים חלקים – אסור כמו שאסר הריב"ש ומרן בכלי המיוחד ואפילו מיד, וכנתבאר שבכלי המיוחד אין הבדל אם חותך דק או עבה. לכן ירסק את הביצה במזלג ואין בכך דין טוחן, אולם יש מקום להקל בביצה (ולא בירקות) כשעושה בשינוי, מכיון שבביצים אין דין טוחן מדאורייתא, כיון שזה לא גידולי קרקע, וכמו בשר ודגים וגבינה. אבל בירקות – אין מקום להקל בשינוי, מפני שאם הכלי הזה מיוחד לו אז זה אסור לו מן התורה.

[28] ראה סעיפים הקודמים, וראה לעיל (הערה ט') בדברי הבה"ל לעניין סכין גדולה המיוחדת לחיתוך דברים (כמו: בצל וצנון) שיש לאסור בגידולי קרקע, וא"כ אף בדברים שאינם גידולי קרקע – יש לאסור משום עובדין דחול, ולדעת הבא"ח (שהובא לעיל) יש גם חשש משום שדומה לשחיקת סמנים במכתשת שלהם. אמנם ניתן לחלק שדווקא במורג חרוץ זה כמו פעולת כתישה ולחיצה ולכן דומה למכתשת, אבל קשה לומר זאת גם בסכין גדול. ומ"מ אף שבגמ' שבת (קכ"ב ע"ב), מובא: "נוטל אדם קורנס לפצע בו את האגוזין, קרדום לחתוך בו את הדבילה, מגירה לגור בה את הגבינה…". היינו, שמותר לקחת מסור לחתוך את הגבינה, מ"מ המסור לא מיוחד דוקא לגבינה, אלא הוא מיוחד לחתוך דברים קשים, ולכן מותר, אבל לו יצויר שהיה המשור מיוחד לחיתוך גבינה דק דק – באופן כזה יהיה אסור.

[29] ראה בגמ' (שבת ע"ד ע"ב) "אמר רב מנשה: האי מאן דסלית סילתי", וברש"י (שם), וכך כתב הרמב"ם (הל' שבת פרק ז' הלכה ה'), וז"ל: "וכן הלוקח לשון של מתכת ושף אותו כדי ליקח מעפרו כדרך שעושים צורפי הזהב – הרי זה תולדת טחינה". ועוד כתב (פרק ח' הלכה ט"ו): "וכן הנוסר עצים ליהנות בנסורת שלהן, או השף לשון של מתכת – חייב משישוף כל שהוא, אבל המחתך עצים – אינו חייב עד שידקדק מהן כדי לבשל כגרוגרת מביצה", וע"ע במשנ"ב (סי' שכ"א ס"ק מ"ה).

[30] שו"ע (סי' ש"ב סעי' ז'), ז"ל: "טיט שעל בגדו – משפשפו מבפנים, דלא מוכחא מלתא לאתחזויי כמלבן, אבל לא בחוץ, דדמי למלבן ומגררו בצפורן. ויש מפרשים דה"מ לח, אבל יבש – אסור דהוי טוחן".

וכך כתב הבא"ח (ש"ש פרשת ויחי סעי' ט"ז), ז"ל: "טיט שעל בגדו – לא ישפשפו מבחוץ במקום הטיט דנראה כמלבן, אלא משפשף מבפנים בצד השני שכנגד הטיט, ויש אומרים דהני מילי בטיט לח, אבל טיט יבש – אסור, מפני שמתפרך והרי זה תולדת טוחן, ורק אם לא יש ממשות בטיט בעין אלא רק מראה טיט – מותר". ולמעשה נראה שנקט לדינא לחומרא מרן הבא"ח (ש"ש פרשת משפטים סעי' ו'), ז"ל: "צרור יבש – אסור לפררו משום טוחן, וכן טיט שעל הבגד אם הוא יבש – אסור לגררו מעל הבגד. וכן אסור לשפשף הבגד, בין מבחוץ בין מבפנים, כדי להעביר הטיט מעליו, מפני שהטיט היבש מתפרר לפרורים דקים על ידי שפשוף או גרירה, והרי זה תולדת טוחן", וראה בהרחבה בח"ג פרק ס"א דיני כיבוס בגדים סעי' נ"ד-נ"ז.