פרק צ"ז – הקפאת והמסת נוזלים ודיני שלג

הקפאת והמסת נוזלים ודיני שלג

בהקפאת נוזלים והפשרתם מעורבים מספר רב של איסורי שבת [נולד, מכין, שמא יסחוט, דיני חשמל ועוד], ובשל ריבוי האיסורים הקשורים לנושא, יש לבאר כל מקרה לגופו, ובמיוחד בזמננו כאשר הדרכים להקפאת נוזלים והפשרתם רבות ומגוונות. בפרק זה הבאנו את המקרים השונים, ופירטנו בכל מקרה מה דינו.

הקפאת נוזלים

הכנת קוביות קרח בתבנית

• מותר למלא תבנית המיועדת להכנת קוביות קרח במים ולהניחה בתא ההקפאה בשבת[1], ובתנאי שמכין את קוביות הקרח לצורך השבת[2]. כמו כן מותר להוציא את קוביות הקרח מתוך התבנית בשבת[3].

הכנת קרח בשקית מיוחדת לכך

• אסור להכין קרח בשקיות ניילון מיוחדות להכנת קוביות קרח, שאת השקית ממלאים מים והמים קופאים בתוך התאים שבשקית ונוצרות קוביות קרח, משום שכדי שהמים לא יצאו החוצה – צריך לקשור את ראש השקית וקשירה זו אסורה בשבת[4].

הוצאת קרח משקית מיוחדת לכך

• מותר בשבת להוציא קוביות קרח מהשקית הנ"ל בין על ידי קריעת השקית ובין על ידי לחיצה על הקוביות ושליפתן החוצה.

מקרר עם מנגנון להכנת קוביות קרח

• אסור להוציא קוביות קרח בשבת ממתקן להכנת קוביות קרח שבמקרר, שביציאת קוביות הקרח מהמתקן נכנסים מים חדשים למתקן והוא מייצר קרח מחדש. והרוצה להוציא קוביות קרח ממתקן כזה בשבת – יש לנטרל את פיקוד הכנת הקרח האוטומטי מערב שבת, כך שכאשר יצאו קוביות הקרח המוכנות לא יכנסו מים חדשים למתקן[5].

• דין מכשיר המיוחד לעשיית קוביות קרח – ראה בחלק חמישי דיני מכשירי חשמל.

הכנת שלגון

• מותר להכין בשבת שלגון או ארטיק וכדומה [דהיינו – להקפיא מים עם תרכיז מיץ מעורבים], ובתנאי שמכינים אותו לשבת עצמה. ויזהרו לתת קודם את תרכיז המיץ תחילה ורק אחר כך יוסיפו עליו מים[6].

ריסוק ושבירת קרח

ריסוק קרח בכלי ריק

• אסור לרסק קרח או קוביות קרח בתוך כוס או קערה ריקה וכדו', ואפילו אם יש בכוס או בקערה מים או שאר נוזלים[7].

המסת קרח

המסת קרח בנוזל

• לכל השיטות – מותר להניח קוביות קרח בתוך כוס מים או קנקן מים או משקה אחר כדי לקררם, אף על פי שהקרח נמס בתוך המשקה[8].

נענוע כלי ובו קרח ומים

• מותר לנענע קנקן או כוס שיש בהם מים או משקה אחר שיש בו קוביות קרח, כדי להמיס את קוביות הקרח, וכן מותר לערבבם בעזרת כלי [כפית וכדומה], אמנם אם מערבבם כדי להמיסן – אסור[9].
• בשימוש בקנקן מים יש להיזהר מאיסור בורר במזיגת משקה מקנקן שיש בפיית המזיגה שבו רשת שמונעת את יציאת קוביות הקרח עם המים[10].

המסת קרח בכלי ריק

• מותר לתת קוביות קרח בכוס ריקה והן יימסו מאליהם. אמנם, לבני אשכנז הנוהגים כרמ"א – לכתחילה הדבר אסור[11].

הוספת מים על קרח

• מותר לתת קוביות קרח בכוס ריקה ומיד לשפוך לתוכה מים או משקה אחר, אף על פי שברור שהקרח שבכוס יימס[12].

המסת נוזלים בחום השמש וכנגד האש

• לנוהגים כדעת מרן השו"ע – מותר לכתחילה לתת נוזל קפוא [כגון: בקבוק מים או מיץ קפוא או שקית חלב קפואה] כנגד האש במקום שאינו יכול להגיע ליד סולדת בו, או מול השמש כדי שיימס. ולנוהגים כדעת הרמ"א – אסור לעשות כן, ואפילו להוציא לחדר כדי שיימס מאליהן – אסור[13].

המסת נוזלים לצורך קטנים

• מותר לכתחילה, גם לפוסקים כרמ"א, לתת נוזל קפוא [משקה קפוא בבקבוק או שקית חלב קפואה וכדו'] כנגד האש במקום שאינו יכול להגיע לידי יד סולדת בו או מול חום השמש, אם עושים כן לצורך קטנים [תינוקות או ילדים], מכיון שההפשרה הינה לצורך קטנים, ואפילו שאין מדובר בחולה שיש בו סכנה אלא בקטנים – הדבר מותר[14].

המסת קפוא ונוזלי מעורבים

• מותר לכתחילה, גם לדעת הרמ"א, לתת בקבוק מים או שקית חלב, שחלקם קפוא וחלקם נוזלי, מול חום השמש בשבת כדי שיימסו[15].

המסת קרח מאליו בשעת הדחק

• מותר, גם לדעת הרמ"א, לגרום להמסת מים או משקה מאליהן (לא בידיים) בשעת הדחק.

ולכן מי ששכח להוציא מתא ההקפאה משקאות קפואים בערב שבת ובאו אורחים בשבת – מותר, גם לדעת הרמ"א, להוציא משקאות קפואים אלה מן ההקפאה כדי שיימסו מאליהם ויגישו אותם לאורחים[16].

קרח שהומס מאליו שלא בשעת הדחק

שבירת קרח

• מותר לשבור חתיכת קרח קטנה מחתיכה גדולה כדי שיוכל להשתמש בה [אך אסור לרסקם ממש ולא לחתכם לחתיכות קטנות][18].

שבירת קרח לצורך המים שתחתיו

• מותר לשבור קרח בכלי כדי ליטול את המים שתחתיו, וכן יש מתירים לשבור קרח בנהר כדי ליטול את המים שתחתיו (במקום שיש עירוב). ויש אוסרים לשבור את הקרח בנהר, משום שקרח בנהר ובבאר נחשב מחובר ויש בשבירתו משום סתירה[19]. ולדעת ה"בן איש חי"[20] יש להתיר לשבור קרח בנהר ובבאר רק לצורך טבילת מצוה וכדו', וכן הלכה.

הפשרת אוכל ושומן קרושים

• אוכל קרוש [כגון: רגל קרושה] או אוכל שיש בו שומן קרוש [כגון: גפילטע פיש], ואפי' שומן של המאכל עצמו כשומן הדג קרוש: לפוסקים כמרן בעל השו"ע – מותר ליתנם כנגד האש להתחמם, באופן שלא יגיעו לידי חום שהיד סולדת בו[21], ואפילו שברור שהשומן יימס כתוצאה מכך – הדבר מותר. ולדעת הרמ"א – אסור ליתנם כנגד האש במקום שהשומן יימס, ואפילו שנמס מאליו – אסור. אמנם, בשעת הדחק, גם לדעת הרמ"א, יהיה מותר להמיסו מאליו[22].

אכילת גלידה

• אסור להמיס בידיים גלידה בשבת לכו"ע [גלידה היא למעשה קרושה והיא דומה לאוכל עב].

אם הניחם ונפשרו מאליהן: לדעת מרן השו"ע – מותר לאוכלם, ולדעת הרמ"א – אסור. אמנם אם אוכלה לאט ונמס, גם לדעת הרמ"א, אפשר להקל לאוכלה באופן זה, מכיון שזו דרך אכילתה, וכן מכיון שיש באכילתה עונג שבת. ובכל זאת, טוב לאכלה מהר[23].

שלג בשבת

נגיעה בשלג

• שלג אינו מוקצה ומותר לטלטלו בשבת[24].

פינוי שלג ברגליים

• מותר לפנות ברגליים שלג שנערם ליד פתח הבית ומפריע להליכה. אמנם, אסור לפנותו בכלים המיועדים לכך[25].

הליכה על שלג

• מותר לדרוך על שלג בשבת[26]. אמנם, אסור לדרוך על שלג עם נעל שיש בסולייתה תבליט, אם עושה זאת בכוונה שהתבליט תיראה בשלג, כגון: שרוצה להראות לאחרים את "חתימת" הסוליה [צורת התבליט של הנעל] בשלג. אך מותר ללכת בשלג ולדרוך עליו עם נעל כזו בלי כוונה ליצור "חתימה" בשלג[27].

בובות וארמונות שלג

• אסור לעשות ארמונות משלג וכדו' בשבת, אף על פי שהוא עתיד להימס מאוחר יותר[28].
• אסור לעשות כדורי שלג ובובות שלג[29].

איסור זה הוא בין לגדולים ובין לקטנים, ואדרבה יש להקפיד על כך גם עם הקטנים (שהגיעו לגיל חינוך) ולחנכם שאסור לעשות כן בשבת[30].

נגיעה בבובות שלג

• מותר לגעת ולהזיז בבובות שלג שנעשו מערב-שבת, אך אסור להרוס בובות שלג בשבת[31].

זריקת כדורי שלג

• מותר לזרוק בשבת (ברשות היחיד או במקום שיש עירוב) כדור שלג שנעשה והוכן מערב-שבת, אך אסור לזורקו על בני אדם בין בשבת ובין ביום חול[32] [אמנם, לילדים שמשחקים וזורקים כדורי שלג אחד על השני בהסכמה – הדבר מותר ביום חול, מכיון שכל ילד מוחל לחברו וה"ה בשבת. וגם לילדים צריך לומר שלא יכניסו אבן בכדור השלג, כדי שלא תהיה בזה סכנה].

סגולה בשלג

• בימות החול יכול לקחת מן השלג הראשון ולמרוח על המצח, ולכוין כי של"ג עולה בגימטריא שלוש מאות שלושים ושלוש, כנגד ג' אלפין שעולים בגימטריא של"ג [א' ל' ף' = 111 כפול 3 = 333][33]. ובעת שמניח על המצח אומר: "וסר עוונך וחטאתך תכופר" ובזה ילכו כל עוונותיו[34], ובתנאי שיהרהר בתשובה. ובשבת – אסור לעשות כן, בגלל שמרסק בידיו את השלג[35].

שפשוף ידיים בשלג

• יזהר שלא לשפשף ידיו בשלג ובקרח, כדי שלא יצאו מהם מים ויהיה בגדר "מוליד"[36].

שפשוף סבון

• אסור לשפשף בין בסבון מוצק שנהיה נוזלי ובין בסבון מוצק שנמרח[37].

המסת סוכר

• מותר לתת קוביות סוכר בכוס עם שתיה חמה והסוכר נמס מאיליו. וכן מותר גם להמיסם ולרסקם במים בידיו. והרוצה להחמיר שלא לרסק את הסוכר במים – תבוא עליו ברכה. אמנם, במקום הצורך, כגון: שבאו אורחים ורוצה להגיש להם את המשקה מהר – אין להחמיר[38].

[1] בדין לקיחת חלב ועשייתו לגבינה בשבת כתב הרמב"ם (הל' שבת פ"ז ה"ו): "הלוקח חלב… ואם גבנו ועשהו גבינה – חייב משום בונה, שכל המקבץ חלק אל חלק ודבק הכל עד שיעשו גוף אחד – הרי זה דומה לבנין". יש שעפ"י זה אסרו לקחת מים בשבת ולהקפיא אותם, שהרי זה כעין בנין (וראה שבת צ"ה ע"א).

אמנם יש מתירין, כיון שאינה דומה גבינה למים. גבינה, גם אם תופשר, לא תחזור להיות חלב,  אך קרח שיופשר יחזור להיות מה שהיה בתחילה- דהיינו מים, ולכן אין כאן בניה כלל. וראה בשו"ת לב חיים (חלק ב' סימן קצ"ב) ובא"ח (ש"ר פרשת במדבר סעי' י') ושו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סי' ל"ד), וכך נפסק להלכה. ולכן, אפשר לתת מים בכלי להקפאת קרחונים, ולשים בהקפאה בשבת.

[2] שאם עושה כן כדי שיהיה לו קרח אחרי שבת –  אסור מדין מכין משבת לחול.

[3] ראה שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ב-פ"ג), שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ג שאלה א').

[4] וראה באורך פרק צ"א קושר ומתיר בהרחבה.

[5] ראה שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ג שאלה א').

[6] כיון שאנו פוסקים כדעת הבא"ח (ש"ש פרשת פקודי סעי' ג') שיש לחוש לצביעה במשקין. וראה שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ב), ובארוכה בפרק צובע צ"ח סעי' י"ט ובהערה כ"ז.

[7] גמ' (שבת נ"א ע"ב): "ואין מרסקין לא את השלג ולא את הברד בשבת, בשביל שיזובו מימיו. אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש". וביאר רש"י שם: "ואין מרזקין – כמו מרסקין, משברין לחתיכות דקות. כדי שיזובו מימיו – משום דקא מוליד בשבת, ודמי למלאכה שבורא המים האלו, אבל נותן לתוך הכוס – של יין בימות החמה כדי לצנן, ואף על פי שנימוח מאליו, ואינו חושש", עכ"ד.

מדברי רש"י (שבת דף נ"א ע"ב): "כדי שיזובו מימיו"  למדנו שאיסור ריסוק הוא משום נולד, דדומה למלאכה שבורא מים. לפי דבריו אלה משמע שאסור לרסק אפילו בתוך המים, שהרי הוא נראה כבורא מים. וכן משמע מלשונו שכתב: "ואף על פי שנימוח מאליו" – משמע שאם ממיס אותו בידיים, אפילו שמתערב עם המים או היין – אסור, כיון שעושה פעולת של 'בריאה'.

ובתוס' (שם ד"ה "אין"): "אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד – מכאן יש ליזהר שלא ירחוץ ידיו בשלג וברד בשבת, ומים שמתקרשים ויש ברד מעורב בהם – אין לרחוץ בהן, דאי אפשר שלא ירסק הברד, וכל הזהיר בו תבא עליו ברכה".

והשו"ע (סי' ש"כ סעי' ט') פסק: "השלג והברד – אין מרסקין אותם דהיינו לשברם לחתיכות דקות כדי שיזובו מימיו, אבל נותן הוא לתוך כוס של יין או מים והוא נימוח מאליו". דהיינו, אם נותן קרח וכדומה בכוס ונמס מאליו – מותר, אך לרסק – אסור. וע"ע בא"ח (ש"ש פרשת יתרו סעיף ט') ושו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ג).

וכתב הרמב"ם (שבת פרק כ"א הלכה י"ג), וז"ל: "ואין מרסקים את השלג שיזובו מימיו, אבל מרסק הוא לתוך הקערה או לתוך הכוס". משמע מדבריו שמותר לרסק את הברד והשלג אם בתוך הכלי יש מים או יין, וכל החשש אינו מדין נולד ואינו מדין שדומה למלאכה של בורא, אלא החשש הוא משום סחיטת פירות. ואם הוא מעורב עם מים – לא גזרו. והמגיד משנה (שם) כתב: "וכתב הרמב"ן והרשב"א שבתוספתא התירו אפילו לרסק בתוך הקערה. וכתב הרשב"א שטעם האיסור כדי שיזובו מימיו משום גזירת סחיטת פירות העומדים למשקים נגעו בה, וכן נראה מדברי רבינו שהביאה יחד עם דיני סחיטת פירות. ומדבריהם למדנו שאין בזה איסור נולד. לפיכך מותר ליתן קדירה או מאכל שקרש שמנוניתה בחמה או כנגד המדורה ואין כאן נולד, וכן כתב הרמב"ן", עכ"ל.

ובשו"ע (סימן ש"כ סעיף ט') פסק, וז"ל: "השלג והברד – אין מרסקין אותם, דהיינו לשברם לחתיכות דקות כדי שיזובו מימיו, אבל נותן הוא לתוך כוס של יין או מים והוא נימוח מאליו ואינו חושש; וכן אם הניחם בחמה או כנגד המדורה ונפשרו – מותרים". ורואים מכאן שאינו חושש לנולד אלא החשש הוא חושש למלאכה. עוד פסק השו"ע (סי' ש"כ סעי' י"א): "צריך ליזהר בחורף שלא יטול ידיו במים שיש בהם שלג וברד, ואם יטול – יזהר שלא ידחקם בין ידיו שלא יהא מרסק".  ולפי דבריו אסור לרסק קרח בידים אף לתוך כלי עם מים.

וראה משנ"ב (שם ס"ק ל"ד), וז"ל: "ואינו חושש – כיון דלא עביד מעשה בידים לא גזרו ביה. ויש מתירין אפילו לרסק בידים לתוך הכוס, והטעם דכיון שנתערב במה שבתוך הכוס ואינו בעין לא גזרו ביה כלל". וכך כתב הביה"ל (שם סעי' י"א ד"ה "יזהר"), וז"ל: "יזהר שלא ידחקם וכו' – ראה מ"א שכתב דלהמתירין לרסק לתוך הכוס גם בזה שרי, וטעמו משום דמעורב במי הנטילה ולא גזרו ביה. ואין להקל בזה, דדין זה העתיקו כמה וכמה ראשונים". וראה כה"ח שם (ס"ק נ"ט, ס"ט).

הרמ"א לעומת זאת חושש לנולד, שעל מה שכתב בשו"ע (סימן שי"ח סעיף ט"ז): "מותר ליתן אינאפנדה כנגד האש במקום שהיד סולדת ואף על פי שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח" העיר הרמ"א: "וכ"ש קדירה שיש בה רוטב שנקרש, שכשהשומן נימוח אינו בעין, דשרי (רבי ירוחם ח"ג), ויש מחמירין (ר"ן פרק ב"ט). ונהגו להחמיר, מיהו במקום צורך יש לסמוך אסברא ראשונה". ולפי דבריו משמע שחושש לכתחילה לדעת רש"י "משום נולד", וראה בביאור הגר"א על סעיף ט"ז ס"ק מ"ח-מ"ט). והר"ן (שם דף כ"ג ע"ב כ"ד ע"א בדפי הרי"ף) כתב משם ספר תרומה לאסור מדין נולד, ואסר אוכל עם שומן שנקרש והופשר בחמה או כנגד המדורה שמתחילה "עב וקפוי ועכשיו נמחה ונעשה צלול". וראה שם מה שהקשה הרמב"ן על סברה זו ותירוץ הר"ן.

מכאן שלרמ"א אם יש מיץ קפוא ונפשר מאליו – אסור להשתמש בו "משום נולד", ורק בשעת דחק, כגון שבאו אורחים או שאין לו עונג שבת בלי המשקה הזה – מותר.

ומה שכתב המשנ"ב (שם ס"ק ל"ד) שיש מתירין לרסק בתוך הכוס בידיים, לכאורה אין זה לפי דעת מרן השו"ע, שכתב: "והוא נימוח מאליו", משמע שאם מרסק אפי' תוך כוס עם מים, ומתערב עם המים – אסור כי הוא סובר כאמור לעיל בדעת רש"י, שאם עושה מלאכה של ריסוק – אסור. ולאפוקי מדעת הרמב"ן הרמב"ם והר"ן, כי לסברתם הטעם הוא משום שמא יסחוט פירות העומדים למשקים בלבד, ובכה"ג לא גזרו, אבל לטעם שדומה למלאכה – אסור. ולכן אם מרסק בידיים אפי' שמתערב ומתבטל בעת הריסוק, הרי זה דומה למלאכה. וראה בכה"ח (שם ס"ק נ"ט). ולאפוקי מה שכתב הט"ז שם. וראה למג"א (שם ס"ק י"ג).

ויש להבין, למה פסק מרן בדבר שאיסורו מדרבנן להחמיר, ולא התיר לרסק ברד בתוך מים, והרי משמע בב"י שיש להקל בשלג וברד? אלא כיון שרבים הם הפוסקים החולקים על ספר התרומה בענין נולד, אבל בענין שזה דומה למלאכה, רבים סוברים כן, ולפיכך חשש להם. ראה מעשה רוקח על הרמב"ם הנ"ל והרב פתח הדביר (סי' ש"כ ס"ק ה').

וראה בבא"ח (ש"ש פרשת יתרו סעי' ט'), שפסק כדעת מרן, וכתב: "אע"ג דרבים וגדולים פוסקים להתיר לרסק בתוך כוס מים, מ"מ כיון דמרן ז"ל דעתו כדעת האוסרים לרסק אפי' בתוך כוס המים – הכי נקטינן".

וראה למ"מ שם שכתב שמאחר והרמב"ם הביא דין ריסוק השלג באותה הלכה המדברת בענין סחיטת פירות, משמע שדין ריסוק השלג הוא משום גזירת סחיטת פירות העומדים למשקים. ולפי"ז יוצא שדעת מרן היא שלא רק מדין גזירת סחיטה נגעו בה אלא גם משום מלאכה. ולפיכך אם עושה פעולת ריסוק – אסור.

וראה לרע"א (על סי' ש"כ סעי' ט') שהעיר על לשונו של מרן, שכתב: "הניחם בחמה וכו' ונפשרו" – משמע שרק אם הניחם בדיעבד יהיו מותרים, ולא לכתחילה. ובאמת בסי' שי"ח סעי' ט"ז פסק מרן שמותר אף לכתחילה.

ולכאורה יש להעיר עוד ממה שכתב השו"ע (סי' ש"כ סעי' י"ב): "יש להזהר שלא ישפשף ידיו במלח", וביאר הט"ז (ס"ק ט') שהוא מדין נולד. אבל לפי דברינו לעיל בדעת מרן שהוא חושש לשתי הסברות: א. מדין  פירות העומדים למשקין שמא יסחט . ב. מדין דומה למלאכת בורא, אך אינו חושש לסברא השלישית מדין נולד (כמבואר בב"י), לפיכך אם הניחם בחמה ונפשרו – מותרים, אבל אם מרסקם אפי' בתוך המים – אסורים מדין דומה למלאכה. ואם מרסקם לבד בלי מים – אסור מדין פירות העומדים למשקה, וגם משום דומה למלאכה. ומאחר ובמלח יש רק אחד, שאם הוא משפשף ודומה למלאכת ריסוק, לכן כתב: "יש להזהר".

בשו"ע הרב (סי' שי"ח סעי' כ"ה) הביא סברת סה"ת שאוסר בשומן, והוסיף: "וה"ז דומה למרסק חתיכת ברד בשביל שיזובו מימיו שאסרו חכמים, מפני שמוליד בשבת ודומה למלאכה שבורא מים הללו". ולסברא זו אסור אפי' בדיעבד "כמו משקין שזבו בשבת מפירות העומדים למשקין, שאוסרים משום גזרה שמא יסחוט הפירות כיון שהם עומדים לכך". ואח"כ בסעי' כ"ז הביא סברות החולקים שלא אסרו אלא רק לרסק את הברד אבל אם נימוח מעצמו – מותר. "ולענין הלכה נהגו להחמיר לכתחילה כסברא הראשונה, אבל בדיעבד יש להקל כסברא האחרונה, ואפי' לכתחילה יש לסמוך במקום הצורך על הסברא האחרונה כי כן עיקר".

והב"י (סי' ש"כ) כתב: "שלג וברד – לא מרסקים אותם בידים, משום שדומה למלאכה שבורא מים הללו. אבל מותר להניחם בתוך כוס של יין או מים והם נימוחים מאליהם, וכן מותר להניחם לכוס יין או מים בחמה והם נפשרים מאליהם", ואח"כ הביא סברת האוסרים אפי' בדיעבד, ושם פסק: "וכבר נתבאר שם שהעיקר כסברא הראשונה, אלא שלכתחילה נוהגים להחמיר".

וזה לכאורה דלא כרמ"א ודלא כמשנ"ב, שלא כתבו שסברא הראשונה, היינו סברת המתירים, היא עיקר. ראה למשנ"ב (סי' שי"ח ס"ק ק"ז; סי' ש"כ ס"ק ל"ה) ולשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ג).

[8] ראה גמ' שבת (נ"א ע"ב) ולרש"י שם (ד"ה "אבל"). וטעם ההיתר הוא משום שנמס מאליו, וכ"פ השו"ע (סי' ש"כ סעיף ט') ובכה"ח ס"ק ס"א.

[9] ראה שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ג שאלה ד'). וראה לעיל סעי' ז' ובהערה ז'. וכבר פסק הבא"ח (ש"ש פרשת יתרו סעי' ט') שדעת מרן כדעת האוסרים לרסק אפי' בתוך כוס מים.

[10] ראה בא"ח (ש"ש בשלח סעי' י"ח).

[11] פירש רש"י (הובא בהערה ז'): "ואין מרזקין – כמו מרסקין, משברין לחתיכות דקות. כדי שיזובו מימיו – משום דקא מוליד בשבת, ודמי למלאכה שבורא המים האלו", עכ"ד. ומזה שכתב דדמי למלאכה משמע דדוקא כאשר מרסקו בידים ולא כאשר מניחו בחמה שנימס מאליו, ומד"ה "אבל נותן לתוך הכוס" – "של יין בימות החמה כדי לצנן, ואף על פי שנימוח מאליו, ואינו חושש", עכ"ד, משמע דדוקא בתוך יין – מותר, אבל להניחו בתוך כוס – אסור, א"כ צריך לומר שלדעת רש"י ישנם שני איסורים: א. משום נולד. ב. משום דומה למלאכה, ולכן כאן יהיה אסור.

אבל הר"ן כתב: "אבל נותן הוא לתוך הכוס. של יין בימות החמה כדי לצננו ואף על פי שנמוח מאליו. ובתוספתא משמע דאפילו לרסק בידים לתוך הכוס – שרי, דקתני: אבל [מרסק] הוא לתוך הקערה, ומשמע משום סרך מלאכה נגעו בה, אי נמי גזירה שמא יסחוט פירות העומדין למשקין, לפי שהברד והשלג למימיהון הן עומדין. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל (הלכות שבת פרק כ"א הי"ג), ודוקא היכא דעביד בידים, הא אילו הניחן בחמה ונפשרו, ואפי' נגד המדורה – מותרים הן, דלאו נולד הוא, ולא דמי למשקין שזבו, משום דהני בעודם קרושין נמי תורת משקין עליהן לכל דבר. אבל בספר התרומה כתוב דאסורין משום נולד. ואסור ליתן קדרה שקרש שמנוניתא כנגד המדורה, משום דמעיקרא עב וקפוי ועכשיו נמחה ונעשה צלול. ולפי טעמו אף בחמה אסור השומן, דנולד הוא. והקשה עליו הרמב"ן ז"ל: דשומן כיון דלעולם אוכל הוא, אפי' לרסק ולסחוט – מותר. דהא בפירות דלאו בני סחיטה נינהו – סוחטין אותן לכתחילה (שבת קמ"ד), ואפילו תותים ורמונים (שם קמ"ג) היוצאין מעצמן, כל שהיו עומדים לאוכלין – מותר. לפיכך כתב דכל היכא דאתי ממילא, בין בחמה בין כנגד המדורה – שרי", והוסיף הר"ן: "ואין זו קושיא אצלי, דשומן זה כיון שכל זמן שלא קרש – זב וצלול הוא ודרכו בכך, אף כשקרש – כפירות העומדים למשקין דמו", עכ"ל הר"ן.

למדנו מדברי הר"ן הנ"ל שכל איסור ריסוק השלג והברד הוא מטעם מלאכה, או מטעם שמא יסחוט פירות העומדים למשקין. ולפי זה אם ההמסה נעשית שלא ע"י פעולה אלא מאליה, כגון ע"י חום השמש – מותר. ואפי' אם מניח את הברד לתוך כוס יין ושם מרסקם, אף על פי שזו פעולה ודמי למלאכה, מאחר וזה נעשה יחד עם מים או יין – אין זה דומה לסחיטת פירות.

ולסברת ספר התרומה שאיסורו משום נולד, אפי' אם הניחם בחמה ונמסו – אסור משום נולד (וגם אם לא היו קפואים כקרח וברד, אלא עב וקפוי כג'לי טבעי של דגים מבושלים – יהא אסור לחממם אפי' בשמש, או אם הוצאו מהמקרר ונמסו – אסור. והטעם – כיון שקודם היו קרושים ועתה הם צלולים. ויבואר להלן בהרחבה), ולדעת הרמב"ן: שומן – מותר לרסק, וכן אם נמס ע"י חמה – מותר.

וראה בשלטי גבורים (שם אות ו'), שכתב: "וטעם ריסוק הברד איכא פלוגתא בין מיימוני סמ"ג והרמב"ן והרשב"א ובין רש"י ור' ברוך והרא"ש והטור. ויש נפקותא לענין נתינת הפשטידה כנגד האש" וכו'.

נמצינו למדין שיש שלוש שיטות: או מדין נולד בלבד (ספה"ת), או שדומה למלאכה (רש"י), או מדין אטו סחיטת פירות (הר"ן והרמב"ן ומ"מ והרשב"א על הש"ס). יש שסוברים את שני הטעמים האחרונים, היינו דומה למלאכה וגזירת סחיטת פירות העומדים למשקים. ראה משנ"ב (שם ס"ק ל"ג) וכה"ח (שם ס"ק נ"ז, נ"ט). וראה בפרי מגדים (סי' שי"ח ס"ק מ'), וכדברי שלטי גבורים (שם), שיש נ"מ להלכה מכל טעם וטעם הנ"ל.

הרא"ש (שבת סוף פרק רביעי סי' י"ג) כתב: "כתב רבינו ברוך ז"ל בספר התרומה: ואסור להחם פשטידא בשבת אצל המדורה, משום דשומן הנקרש נימוח והוה ליה מוליד. ודמי להא דאין מרסקין לא את הברד ולא את השלג", עכ"ל.

וכתב ע"ז הטור (שם) שהרא"ש אוסר כספר התרומה. ואולם בספר המצוות (לאוין ס"ה) התיר שאינו עושה בידיים. וראה בב"י שהביא את דברי הרא"ש בסוף במה טומנין ואת דברי הר"ן שם כנ"ל. ואח"כ הביא את דברי הסמ"ג שכתב: "מה שהביא רבינו ברוך מההיא דאין מרסקים את השלג וכו' לאסור ליתן פשטידא סמוך לאש מפני שמנונית הנקרש ועתה נמחה על ידו, יותר יש מכאן ראיה להיתר מלאיסור". כלומר דלא אסר אלא לרסק בידיים, אבל היכא שנמחה ממילא – שרי. וכ"כ בסמ"ק. וכתב ה"ה (שבת פרק כ"א הי"ג) שדעת הרשב"א שהטעם שאין מרסקין משום גזירת פירות העומדים למשקין, ושכן נראה דברי הרמב"ם. ומדבריהם למדנו שאין כאן איסור נולד. לפיכך מותר ליתן מאכל קדירה או מאכל שקרש שמנוניתה בחמה, או כנגד המדורה ואין כאן נולד. וכ"כ הרמב"ן ז"ל", עכ"ל.

והוסיף שם הב"י שר' ירוחם הביא את שתי הסברות ונטה להקל. וכתב הב"י שגם לדעת בעל התרומה אינו אסור אלא בפשטידא, שהשומן הוא בנפרד ונראה לעין. אבל קדירה שיש בה מרק עם שומן שכשהוא נימוח מתערב השומן הקרוש עם המרק ואינו ניכר – שרי, כי היכי דשרי ליתן קרח לתוך כוס מפני שמאליו הוא נמחה ומתערב ומתבטל ביין שבכוס, עיי"ש. והוסיף הב"י שכן משמע מדבריו ומדברי המרדכי. ומה שכתב הר"ן בדעת התרומה שאוסר ליתן קדרה שיש בה שומן, הכוונה שיש בה שומן בלי מרק אלא דבר מועט. ואח"כ כתב הב"י, שיתכן ולדעת הר"ן אליבא דספר התרומה יש לחלק בין לתת ברד לתוך יין ובין להפשיר השומן שבקדירה אפילו אם יש שמה מרק, שהשומן כשנמס צף מעל פני המרק ונמצא שלא מתערב ולא מתבטל, ואילו ברד במים או ביין, הוא מתערב ומתבטל. ומסיים הב"י שלדעת ר' יחיאל מפריז יש להביא הוכחה שמותר ודלא כספר התרומה. וסיים הב"י: "ובעיקר הדין כיון דמידי דרבנן הוא, נקטינן כרש"י והרמב"ם והרמב"ן דפליגי אבעל התרומה, ומותר".

ולפיכך פסק בשו"ע (סי' ש"כ סעי' ט'): "השלג והברד – אין מרסקין אותם, דהיינו לשברם לחתיכות דקות כדי שיזובו מימיו. אבל נותן הוא לתוך כוס של יין או מים והוא נמוח מאיליו ואינו חושש. וכן אם הניחם בחמה, או כנגד המדורה ונפשרו – מותרים", היינו דלא חשש לסברת נולד, אלא האיסור הוא משום שמא יסחוט פירות, או מפני שדומה למלאכה שבורא מים. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ג).

דעת הרמ"א שיש לחשוש לסברת ספר התרומה מדין נולד, ולפיכך פסק (סי' שי"ח סעי' ט"ז) בדין פשטידא, שיש בה שומן שנהגו להחמיר, ורק במקום צורך יש לסמוך על סברת החולקים על ספר התרומה. וראה שם במג"א (ס"ק מ"ב) שרצה לאסור אפי' את הפשטידה שיש בה שומן שנימוח. ואח"כ כתב שאפשר להקל בדיעבד. וראה במשנ"ב (שם ס"ק ק"ז) שבדיעבד אפשר להקל. וכתב המג"א (סי' ש"כ ס"ק י"ד) לדעת הרמ"א לאסור נולד, ולא כתב להכשיר בדיעבד.

[12] לשו"ע מותר אף בלא מים, וכ"ש כאן שהמים או המשקה מבטלים את מי הקרח, ולדעת הרמ"א מותר לכתחילה כי מתערב. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ג).

[13] הדבר תלוי במחלוקת מרן והרמ"א שהובאה לעיל.

[14] ראה בהערה ז' שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ג).

[15] ראה בהערה ז' ראה שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ג).

[16] ראה לשו"ע (סי' ש"כ סעי' ט') ולמשנ"ב (שם ס"ק ל"ה) שהפנה לסימן שי"ח ס"ק ט"ז.

[17] משנ"ב (סימן שי"ח ס"ק ק"ז).

[18] הבאנו לעיל את דברי רש"י שפירש: "ואין מרזקין – כמו מרסקין, משברין לחתיכות דקות". מדברי רש"י נלמד שאסור לחלק לחתיכות דקות או לרסקם, אבל לשבור את הקרח  ולקחת חלק ממנו ולהשתמש – מותר, כי אין הוא מרסק אלא שובר. ולרש"י כל האיסור הוא לשבר "לחתיכות דקות". וראה בטור (סי' ש"כ) שהביא: "אבי העזרי כתב שמותר לשבר הקרח כדי ליטול המים מתחתיו". שו"ע (סי' ש"כ סעי' י').

[19] ראה שו"ע (סי' ש"כ סעי' י') ובנו"כ.

[20] בא"ח (ש"ש פרשת יתרו סעי' י').

[21] וכמובן לא על פלטה או אש אחרת אלא רק כנגד האש, כגון ע"ג מיחם. וראה עוד במאמר מרדכי (שבת חלק ג' פרק נ"א סעי' י"ד וסעי' נ"א).

[22] ראה בהערה י"א, שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ג).

[23] גלידה נמסה, לכאורה לבעל התרומה והרמ"א יש לאסור כמו שלג. ובהר"ן (על הרי"ף שבת כ"ד ע"א) כתב: "אבל בספר התרומה כתוב דאסורין משום נולד [ומוקצה], ואסור ליתן קדרה שקרש שמנוניתה כנגד המדורה, משום דמעיקרא עב וקפוי ועכשיו נמחה ונעשה צלול ולפי טעמו אף בחמה – אסור השומן, דנולד הוא. והקשה עליו הרמב"ן ז"ל" וכו', ע"כ. משכתב: "ונמחה ונעשה צלול", זה דוקא צלול כמים, והגלידה היא סמיכה, א"כ גם לבעל התרומה יהיה מותר. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ג).

[24] ראה שו"ע (סי' ש"כ סעי' ט').

[25] ראה שו"ע (סי' ש"כ סעי' י"ג) ובמשנ"ב (ס"ק ל"ט).

[26] שו"ע (סי' ש"כ סעי' י"ג): "דורס שלג ברגליו ואינו חושש". וראה בא"ח (ש"ש פרשת יתרו סעי' י"א).

[27] ראה בשו"ע (סי' ש"מ סעי' ד') וראה בשו"ע (אבן העזר סי' קכ"ה סעי' ד') ובפר"ח (שם ס"ק ז') ובמג"א (או"ח סי' ל"ב ס"ק נ"ז), וא"כ אף שאינו מתקיים כיון שכוונתו שיראה – אסור, אמנם אם לא מתכוון אף באופן שיהיה פסיק רישיה – מותר, כמו שהתירו ללכת על גבי השלג (אע"ג דהוא איסור דרבנן) כיון שאין דרך אחרת.

[28] מכיון שבונה בזה בנין עראי, וכן עושה צורה – ראה ברמב"ם (שבת פרק י' הט"ז) וראה בבה"ל (סי' ש"מ ד"ה במשקין).

[29] ראה בהערה קודמת.

[30] ראה שו"ת קול אליהו (שבת פרק ט"ו שאלה ו').

[31] ראה שו"ת קול אליהו (שבת פרק ט"ו שאלה ו').

[32] ראה שו"ע (סי' שי"ד סעי' ח'). וראה שו"ת קול אליהו (שבת פרק ט"ו שאלה ז').

[33] והוא גימטריא של שני השמות היוצאים מס"ת של הפסוק (תהלים צ"א, י"א): "כ'י מלאכי'ו יצו'ה ל'ך (41), לשמר'ך בכ'ל דרכי'ך" (70) שהם מאה ואחת עשרה, ושלוש פעמים כך שווה של"ג, וס"ת הנ"ל מובאים בצורת המנורה שבסי' קול אליהו (עמ' ק"ט).

[34] ראה שער היחודים (פרק ו' ענף ג') למהרח"ו.

[35] שו"ת קול אליהו (שבת פרק ט"ו שאלה ו').

[36] כמבואר לעיל הערה ז'.

[37] וראה בפרק פ"ז ממחק סעי' י' י"א ובהערות שהובאו שם בהרחבה טעמים נוספים לאיסור.

[38] ראה בשו"ת רב פעלים (חלק ג' אורח חיים סימן י"ד) שהביא את דעת החיי אדם (הל' שבת כלל י"ד אות י"א) להתיר בסוכר, וביאר את החילוק בין סוכר לשלג, וז"ל: "יען כי הסוכ'ר תחלתו אוכל וע"י הרסוק והמחוי אין גוף הסוכ'ר נעשה מים אלא שע"י המחיה הוא מתערב במים יפה, אבל אין גופו של הסוכ'ר נהפך למים, והראיה דאח"כ יהיו המים עבין, ועביות זה הממשות של הסוכ'ר, ועל כן לא שייך בזה טעם של בורא המים, וגם נמי אין כאן טעם של גזרת סחיטת פירות, יען דאין זב מים מהסוכ'ר כדי שנאמר דמי לסוחט פירות". וכתב שם עוד שכיון שדעת השו"ע בסי' שכ"ח שאסור להמחות את החלב ה"ה לסוכר, אלא שנהגו בני עירו להקל וכנראה סמכו על דעת הרמב"ם שמותר לרסק בידים, והמחמיר תע"ב, וכתב שה"ה לסוכר, אלא שאם יש לו אורחים ורוצה להביא להם את המשקה עם הסוכר מהר – לא יחמיר.

אמנם בבא"ח (ש"ש פרשת יתרו סעי' י"ד), כתב וז"ל: "סוכר שקורין בערבי קנ"ד, שהוא מתוקן על ידי אומנים באירופה ועשוי חתיכות גדולות וקשות – מותר לרסקו בתוך המים למחותו בהם. וראה חיי אדם כלל י"ד אות י"א, שכתב: סוכר – מותר לרסקו בידים, כיון דלעולם אוכל הוא, ראה שם. ובסה"ק רב פעלים הבאתי דבריו אלו ופלפלתי בהם, וכתבתי דיש חילוק גדול בין סוכר ובין שלג וברד, ולפי זה אפילו למרן ז"ל דאסר בשלג לרסקו תוך המים, יודה כאן דשרי. וכתבתי לפי מנהג עירנו למחות היגורט"י הנזכר לעיל תוך המים, אז גם המחאת הסוכר בתוך המים – שרי בלי פקפוק, וכתבתי דאפילו המחמיר ביגורט"י אין צריך להחמיר בסוכר".

ובדין בישול אחר בישול בסוכר – ראה שבת ח"ג פרק נ"ב בישול בשבת סעי' צ"א מש"כ בזה [אולם ראה ב"הלכתא רבתא לשבתא" של בעל שו"ע הרב שהזהיר לא לשפוך מים חמים מכ"ר על סוכר, כי הסוכר כשהוא נמס נהפך דינו לנוזל ולא אוכל ויש בו בישול אחר בישול, עי"ש]. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"א).