פרק צ"ח – הלכות צובע

הקדמה

מלאכת צובע הנה אחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת, כפי שכתב הרמב"ם^[1]: "הצובע מאבות מלאכות", והיא נלמדת מצביעת חוטי הצמר ביריעות המשכן ומצביעת הפרוכת. אמנם, בחומרת איסור צובע יש לחלק בין צביעה המתקיימת האסורה מדאורייתא, לצביעה שאינה מתקיימת האסורה מדרבנן. כמו כן, יש לחלק בין אופני הצביעה השונים והחומרים הצובעים והנצבעים, שפעמים שהפעולה תהיה מותרת לגמרי, פעמים שתהיה אסורה מדרבנן ופעמים מדאורייתא, כפי שיתבאר לקמן.

צבע האסור

• אסור לצבוע בשבת בכל צבע וגוון מן הצבעים והגוונים השונים, ואין שום הבדל בין צביעה בצבע או גוון אחד לבין צביעה בצבע או גוון אחר [כגון: בין אדום ללבן] , לא בעצם האיסור ולא בחומרתו^[2].

איפור צבע וכדו' לאישה

צביעת עור אדם 

• נחלקו הפוסקים אם צביעה על גבי עור האדם אסורה מדרבנן או מדאורייתא[3]. ומכל מקום, לכל הדעות – אסור לאישה לצבוע את עורה בשבת, בין אם צובעת בכמה מקומות ובין אם צובעת במקום אחד^[4].

צביעה בצבע

• אסור לאשה לצבוע בשבת את שפתיה [בשפתון – "אודם"], את עיניה [בצבעים שונים], את ציפורניה [בלק[5]] מדין צובע או מדין כותב[6] [ולעיתים יש בזה גם איסור ממרח].

צבע שאינו בר קיימא

• אסור לאשה לצבוע את עורה בשבת, בין בצבע בר קיימא [שמתקיים לזמן ארוך] ובין בצבע שאינו בר קיימא [שמתקיים לזמן מועט], וכן בכל פודרה שצובעת אפילו כצבע העור^[7].

אבקה ללא צבע

• מותר לאשה לתת על פניה אבקה ללא צבע, [כגון: טלק וכדו'] כדי לכסות קמטים שעל פניה בשבת^[8], וכל זאת בתנאי שמדובר באבקה ולא במשחה (שאסורה מדין ממרח)[9]. ומכל מקום, טוב להתרחק ככל האפשר מכל ענייני צביעה והדומה להם כדי לא להיכנס לספק צביעה^[10].

פודרה ללא צבע

• אפשר להקל לאישה לתת פודרה רגילה [שאין בה צבע] על פניה, כיון שהיא עראית ונושרת מאליה^[11]. אבל, פודרה שנשארת על הפנים במשך עשרים וארבע שעות או יותר – אסור לתת על פניה בשבת, כיון שנחשבת בר קיימא^[12].

צובע באיש

• כל האיסור לתת צבע על הפנים, על העור והבשר וכדו' בשבת הוא דווקא לאישה, כיון שדרכה לעשות כן כדי להתייפות. אמנם לאיש – אין איסור לתת על עצמו צבע בשבת, כיון שאין דרך האיש להתייפות בצביעה, ועל כן אם אינו מתכוון להתייפות – אין בכך יותר מאשר לכלוך בעלמא^[13]. ומכל מקום גם לאיש טוב להימנע מכך. אך אם מתכוון לצבוע ולהתאפר – דינו כאשה, ואסור בשבת^[14].

צביעה במאכלים 

דין האשה

• מותר לאשה לאכול סלק אדום, תותים, רימונים, וכל מאכל אחר הצובע, למרות ששפתיה נצבעות באכילתם, כיון שכוונתה לאכול בלבד (ובפרט שאין נוהגים היום לעשות כן), אמנם אם כוונתה גם לצבוע את שפתיה באכילה זו – אסור לה לעשות כן^[15].

דין האיש

• מותר לאיש לאכול מאכלים כנ"ל אף על פי שבאכילתם נצבעות שפתיו, כיון שאין זו דרך צביעה והתייפות אלא דרך אכילה, ואין דרך איש לצבוע את שפתיו^[16].

ניגוב הידיים

מגבת צבעונית

• מותר לנגב ידיים אחרי אכילת מאכל צובע, במגבת צבעונית^[17].

מגבת לבנה

• טוב להימנע מלנגב את הידיים במגבת לבנה אחרי אכילת מאכל צובע (כגון סלק וכדו')^[18].

מפיות נייר

• מותר לנגב את הידיים אחרי אכילת מאכל צובע במפית נייר, בין לבנה ובין צבעונית ^[19].

הפסק טהרה ובדיקה בשבת

• מותר לאישה לבדוק עצמה בעד וכן להניח מוך דחוק בשבת אפילו אם וודאי לה שיתלכלך, כיון שזו דרך לכלוך ולא דרך צביעה, ומעבר לכך גם משום דאין ברירה^[20].

הורדת לק מן הציפורניים

• אשה שצובעת את צפרניה ב"לק", צריכה לנקותן היטב מהצבע קודם הטבילה^[21], ואסור לאשה להסיר את צבע ה"לק" מן הציפורניים בשבת בין לצורך טבילה ובין שלא לצורך טבילה[22].

הורדת הלק בשבת

• אשה שליל טבילתה חל בליל שבת ורואה שהתקלף חלק מן הלק מציפורניה, מכיון שמקפידה על כך – אסור לה לטבול כך, כיון שהדבר נחשב ל"מיעוטו ומקפיד" וצריכה להסיר את יתרת הלק לפני הטבילה. וכיון שאסור לה להסיר את יתרת הלק בשבת כנ"ל – תאמר לגויה להוריד את יתרת הלק מציפורניה, ותטבול^[23].

צביעה באוכלין

• אין צביעה באוכלין. ולכן, מותר לתת תבלין לתוך תבשיל יבש אעפ"י שבכך המאכל יצבע^[24], ובתנאי שלא יתכוון לצבוע. אמנם, אם כוונתו לצבוע (כגון לקשט עוגה וכדו') – אסור אף על פי שזו צביעה של אוכלין[25].

הוספת תבלינים

• מותר לקשט סלט חומוס בפטרוזיליה, שמן, פפריקה וכדומה בשבת, כיון שאין צביעה באוכלין^[26].

תבלין למאכל עם רוטב

• אסור לתת תבלין לתוך מאכל שיש בו רוטב באופן שיגרום למאכל להיצבע.

צביעה במשקין

יין אדום לתוך לבן

• למרות שאין צביעה באוכלין – יש צביעה במשקין. ולכן אסור לתת יין אדום לתוך יין לבן בשבת משום צביעה במשקים^[27].

יין לבן לתוך אדום

• מותר לתת יין לבן לתוך יין אדום, אפילו אם מתכוון לצבוע את הלבן, כיון שהצביעה אינה ניכרת. וכל שכן שמותר לתת יין לבן לתוך האדום אם עושה כן, כיון שכך הטעם ערב לו יותר או כדי להשלים כוס חסרה כדי שהיין יגיע עד פיה^[28].

הכנת תה וקפה

• המכין כוס תה או קפה – ייתן את הקפה/תמצית התה בכוס תחילה וייתן עליהם את המים (באופן המותר וכמ"ש בפרק נ"ד בישול אחר בישול סעיפים נ"ה-ע"א) ואין לתת את המים בכוס תחילה, אפילו אם אינו מתכוון לצבעם – כיון שדומה לעין הצבע^[29].

הביאו לפניו תה או קפה

• אדם שהביאו לפניו תה או קפה ואינו יודע אם נעשו כסדר הנ"ל או שיודע שלא נעשו כסדר הנ"ל – מותר לו לשתותו, כיון שאין הסדר הנ"ל מעכב בדיעבד^[30].

קפה עם חלב

• ראוי לאדם ירא שמיים להימנע מלהכין קפה עם חלב אם מוסיף חלב בכמות כזו שמשנה את צבע הקפה^[31].

הוספת צבע למשקה צבוע

• מותר להוסיף קפה טחון לכוס קפה מוכן וכן תמצית תה לכוס תה מוכנה, אף על פי שעל ידי ההוספה יהיה הצבע כהה יותר^[32].

הכנת משקה מתרכיז ומים

• המכין משקה קל מתרכיז שיש בו צבע ומים [פטל וכדו'] – ייתן את התרכיז בכוס תחילה ועליו ישפוך את המים^[33].

בקבוק תינוק שנצבע

• בקבוק לתינוק שצבעו משתנה לפי חום המים – מותר לתת בו משקה קר בשבת (אם אינם נצבעים כך), אך אסור לתת בו משקה חם, משני טעמים: א. כיון שהחום מבשל את החומר הצובע, ואסור משום מבשל מדרבנן. ב. משום צובע מדרבנן^[34].

סבון אסלה

• סבון שמונח באסלה ונמס וצובע את המים בשעה שהאסלה נשטפת במים, תלוי בדעתו של האדם: אם כוונתו להוציא מים צבועים – אסור לו להוריד מים בשבת, וצריך להוציא את הסבון מהאסלה מערב שבת. אמנם אם לא אכפת לו כלל אם המים יהיו צבועים (אלא רצונו רק בחיטוי האסלה וכדו') – מותר לו להשתמש בסבון^[35].

צביעה נצרכת בשבת

• רופא או איש צבא, החייבים לצבוע בשבת – עדיף שיצבעו בעט באופן שרישומו נמחק מאליו מכוח חולשת הדיו, סוג הדיו או הנייר^[36], וראה בהרחבה בחלק חמישי דיני כותב ומוחק.

צרכי רפואה

חבישת פצע מדמם

• אדם שיש בבשרו פצע שותת דם – ישטוף את הפצע במים ורק אחר כך יחבוש את הפצע בתחבושת. אמנם בשעת הדחק – יש להקל^[37].

נתינת יוד

• מותר לתת על הפצע יוד אדום או כחול, כיון שאינו מתכוון לצובע, ואף על פי שיוד עשוי להישאר על הגוף כמה ימים[38].

[1] רמב"ם (הלכות שבת פרק כ"ב הלכה כ"ג).

[2] כה"ח (סי' ש"ג ס"ק קי"ג).

[3] בגמ' שבת (צ"ד ע"ב-צ"ה ע"א) ישנה מחלוקת האם איסור צובע על עור האדם הוא מדאורייתא או מדרבנן. לדעת רבי אליעזר האיסור הוא מהתורה, ולדעת חכמים האיסור מדרבנן. הטעם של חכמים הוא – שצבע על עור אדם לא מתקיים, ונתבאר שדעת רוב הפוסקים שהלכה כדעת חכמים, ודלא כדעת רבי אליעזר שהוא מדאורייתא, וראה משנ"ב (סי' ש"ג ס"ק ע"ט) ובבה"ל (שם ד"ה "משום צובע") וכה"ח (שם ס"ק קט"ו).

[4] חז"ל אומרים שיש מאור פנים מיוחד ביום שבת, ועל כן בסעודה של חתנים ב"שבע ברכות" אפשר לברך גם כשאין "פנים חדשות", כי שבת נקראת: "פנים חדשות" (ראה שו"ע אבהע"ז סי' ס"ב סעי' ח'). ועל כן יש נשמה יתירה בשבת, ויש גם לאשה נשמה יתירה בשבת!

אותה נשמה יתירה, אותו מאור פנים של השבת היא מאירה את פניה של אשה ללא כחל וללא סרק.

[5] אסור לצבוע בלק את ציפורניה, אף שהלק שקוף, מפני שהוא עמיד ליום אחד, והוי כדבר קבוע שאסור משום צובע, אף בלא תוספת צבע, וראה להלן בהערה ז'.

[6] ישנה מחלוקת בסיבת האיסור כשצובעת את פניה בשבת. יש אומרים שהאיסור הוא משום כותב, ויש אומרים משום צובע. ולכאורה יש סתירה בדברי הרמב"ם: בהלכות שבת (פרק כ"ב הלכה כ"ג) כתב, וז"ל: "הצובע- מאבות מלאכה, לפיכך אסור לאשה להעביר סרק על פניה, מפני שהיא כצובעת" (הרמב"ם כתב: "כצובעת" בכף הדמיון). אמנם במקום אחר כותב הרמב"ם (פרק כ"ג הלכה י"ב), וז"ל: "הכותב – מאבות מלאכה, ולפיכך אסור לכחול בפוך וכיוצא בו בשבת, מפני שהוא ככותב".

ועוד הקשו באחרונים (עיין באורך בשלטי-גבורים שבת פרק עשירי אות ד', והביאו הלח"מ פרק כ"ג הל' י"ב), שהרי הגמ' (שבת צ"ה ע"א) אמרה במסקנא שכוחלת – חייבת משום צובעת, ורק בהווא אמינא (שבת צ"ד ע"ב) משום כותבת! ותירצו, שהייתה לרמב"ם גירסה אחרת, וכ"כ שם בעין משפט.

ואפשר לתרץ על פי הגמרא שם, ז"ל: "אשה לא תעביר סרק על פניה מפני שצובעת", ופי' רש"י שם: "סרק – צבע אדום". ו"כחול" זה העברת צבע מסביב לעין במכחול מפוך, וכלשון רש"י (שם צ"ד ע"ב ד"ה "משום כותבת"): "שמוליכה מכחול מסביב העין, כאדם המוליך קולמוס סביב האות". בכך פירש רש"י את הס"ד, שכוחלת אסור משום כותבת, וא"כ אפשר שיש הבדל בין צביעת הפנים שהוא משום צובע, לבין צביעה מסביב לעין; שמסביב לעין זה כמו כתיבה, כי האשה מדקדקת יותר, וכן במריחת אודם על שפתיה הוי משום כותב כי מדקדקת לצמצם את מריחת האודם לפי השפתיים כפי שנוח לה.

ומכל מקום יש הגורסים למסקנא של הגמ' שאסור מטעם צובעת. והרי אנן סהדי שזה וזה על דבר שאינו מתקיים, היינו עור אדם (ראה ברמב"ם שבת פי"א הט"ז בענין הכותב על בשרו), ובדבר שאינו מתקיים, היינו בסרק וכחול שבעין. ועיין בפירוש המשניות להרמב"ם, וכן בתוס' יו"ט (פרק י' משנה ו'), שלדעת רבי אליעזר איסור כוחלת מהתורה, ולרבנן משום שבות, שאין דרך כתיבה בכך, וכלשון הרמב"ם בפירוש המשניות (שבת פ"י משנה ו'): "ועניין הכוחל אינו ענין הכתיבה", וזה הטעם שפטור ואסרו משום שבות.

וראה בשו"ע (סי' ש"ג סעי' כ"ה) כתב, וז"ל: "אסור לאשה שתעביר בשבת סרק על פניה, משום צובע. ומטעם זה אסורה לכחול בשבת, ומטעם זה אסורה לטוח על פניה בצק, דכשנוטלתו מאדים הבשר". וראה במשנ"ב (שם ס"ק ע"ט) ובבה"ל (סי' ש"ג ד"ה "משום צובע") ובכה"ח (שם ס"ק קט"ו). ואם כן האיסור הוא משום צובע. וע"ע בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ"א, ק"ז).

[7] כתב הרמב"ם (שבת פ"ט הי"ג): "ואין הצובע חייב עד שיהא צבע המתקיים. אבל צבע שאינו מתקיים כלל, כגון שהעביר סרק או ששר על גבי ברזל או נחושת וצבעו – פטור, שהרי אתה מעבירו לשעתו, ואינו צובע כלום, וכל שאין מלאכתו מתקיימת בשבת – פטור". וכתבו הפוסקים שכיון שהצבע אינו מתקיים זה אסור מדרבנן. לפי זה, אסור לאשה למרוח אודם על השפתיים בשבת, לרמב"ם מדין כותב, ולשו"ע מדין צובע, וכמו שנתבאר לעיל. וע"ע בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ז).

היו כמה יצרנים מצרפת שרצו לייצר פודרה (אבקה) שאפשר לפזר אותה על הפנים כך שתשאר שעה או שעתיים ולא תשאר הרבה זמן. ובאו כאן לארץ והראו לנו את האבקה הזאת, ואסרנו אותה כיון שלשעה שעתיים היא כן מתקיימת.

ולכן אף שצביעה שלא מתקיימת לכל השבת היא צביעת עראי, אבל האשה הרי מתכוונת לצבוע את הפנים שלה באבקה הזו, ולכן אסור כאמור לדעת הרמב"ם (שבת פ"ט הי"ג), גם אם זה מתקיים רק שעה שעתיים.

[8] כל האמור לעיל באיסור אף לזמן קצר הוא רק באופן שצובעת את פניה, אמנם, אבקה ללא צבע, שהאישה מפזרת אותה על הפנים בכדי לצמצם את ראיית הקמטים שלה או יותר נכון לכסות את הקמטים שלה – מהדין מותר כל עוד האבקה היא אבקה ולא משחה.

[9] וראה בהרחבה בפרק פ"ז דיני ממחק סעי' ז'.

[10] וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ט שאלה ה'), שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ"א, ק"ז), שו"ת הרב הראשי (תשמ"ו-תשמ"ז סי' קמ"ו אות א').

[11] עיין קצות השולחן (סי' קמ"ו ס"ק כ') מה שכתב בהרחבה בזה. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ז).

[12] ראה במשנ"ב (סי' שכ"ז ס"ק י"ב, וראה שעה"צ שם ס"ק ט"ז) לענין סיכת המנעלים בשמן, שאף שאין עושה צבע אחר אלא רק מבריק ומחדש הצבע הקיים – הוי בכלל צובע. וע"ע שו"ת קול אליהו פרק כ"ט שאלה ה', וראה עוד מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ז).

[13] ראה משנ"ב (סי' ש"ג ס"ק ע"ט). וע"ע בכה"ח (שם ס"ק קי"ד) שסיים בשם הגר"ז (סי' ש"כ אות כ"ז) שבדבר שגם דרך האיש לעשות, וכגון: לכחול את העין, חשיב כצובע אף באיש. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ו).

[14] ובאופן שמתכוון להתייפות – עיין רמב"ם הלכות עבודה זרה (פרק י"ב הלכה י'), שו"ע יו"ד (סימן קפ"ב סעיף ו'), וז"ל: "וכן אסור לאיש לצבוע שערות לבנות שיהיו שחורות, אפילו שערה אחת".

[15] עיין בגמ' שבת (צ"ד ע"ב) שדנו בכוחלת משום מה מתחייבת, ולבסוף אמרו משום צובעת. עיין כה"ח (סי' ש"כ ס"ק קכ"א), משנ"ב (שם ס"ק נ"ח, סי' ש"ג ס"ק ע"ט). וע"ע בשעה"צ (סי' ש"ג ס"ק ס"ה), שכתב: "דהוא פסיק רישא לשפתיה", וא"כ היינו דווקא באופן שאין מתכוונת לכך.

[16] ראה במשנ"ב (סי' ש"ג ס"ק ע"ט) ע"פ התוספתא שאשה לא תקנח את פניה בסרק, כיון שנראית כצובעת אע"פ שאין כוונתה לצביעה, אבל איש – מותר, כיון שאין דרכו לצבוע אינו נראה כצובע, ועוד עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ו).

[17] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ו). וראה להלן בהערה הבאה.

[18] כתב מרן השו"ע (סי' ש"כ סעי' כ'), וז"ל: "יש מי שאומר שהאוכל תותים או שאר פירות הצובעים – צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה משום צובע, אבל אם צובע פתו במשקה הפירות – לית לן בה, דאין צביעה באוכלין". ודבריו הם עפ"י היראים שהובא בב"י (סוף סימן ש"כ). ושם הוסיף שאם יצא דם מן המכה – אסור לתת עליה בגד.

ושם במשנ"ב (ס"ק נ"ז) כתב: צריך ליזהר – היינו להפוסקים לעיל בסי"ח דפ"ר דלא ניחא – אסור. ואף על גב דמקלקל הוא, מ"מ איסורא מיהו איכא". ועוד כתב (שם ס"ק נ"ח): "שלא יגע – ואף על גב דצובע פניו וידיו, ליכא למיחש, דאין צביעה אלא בדבר שדרכו לצבוע. ול"ד לסימן ש"ג סכ"ה דאיתא שם דאשה לא תעביר סרק על פניה מפני שצובעת, אשה שאני, שדרכה בכך להתיפות". ועוד כתב (שם ס"ק נ"ט): "בבגדיו וכו' – ובבגד אדום – כ"ש דאסור לקנחו, דמתקן הוא [מ"א]. ויש מקילין בכל זה, כיון שהוא דרך לכלוך, ויש לסמוך עליהם היכא דאי אפשר לו ליזהר בזה". עכ"ל.

ובכה"ח (שם ס"ק קי"ח) כתב: "הא דכתב זה השו"ע בשם יש מי שאומר, אע"פ שבב"י לא הביא פלוגתא בזה, מ"מ כן דרך השו"ע דסברא שמצאה רק בפוסק א' כותב אותה בשם יש מי שאומר כידוע, וזה הסברא מצאה רק בבעל היראים כמ"ש בב"י", ע"כ. וראה בבאר היטב (שם ס"ק כ"ב) ובמג"א (שם ס"ק כ"ד), עפ"י תשובת הרדב"ז (סי' קל"א) שזו חומרא יתירה כיון שהוא דרך לכלוך, ואין זה דרך צביעה. וכן הביאו בכה"ח (שם ס"ק קכ"ב). ושם כתב כה"ח שיש שהסכימו עם הרדב"ז ויש שלא הסכימו, והמג"א לא הסכים, ובפרט בבגד אדום משום מתקן מנא ויש סוברים כמוהו, אולם מאידך הביא שהא"ר והח"א דווקא מקילים עכ"פ באדום, ואפי' בלבן כשאין לו אחר, עיי"ש.

ולכן, עפ"י דעת מרן, יש להיזהר שלא לנגב ידיו או פניו הצבועות אך אם מנגב במפית צבעונית, אפילו שאינה צבועה באדום – יש לסמוך על הרדב"ז להקל. וכל זה הוא במפית מבד, אבל במפית נייר – מותר לנגב בין אם מפית הנייר צבועה או במפית נייר לבנה (כי נועדה להזרק). ובדרכי משה (סימן ש"כ ס"ק ב') כתב: "כן כתב באור זרוע (הל' שבת סי' סג טו ע"ג) בשם רא"ם. ובאגור (סי' תפד) כתב דאין לחוש לדברים אלו, דכל זה אינו אלא דרך לכלוך ושרי, ולא הוה ביה משום צובע", עכ"ל. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ').

[19] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ו), ראה בהערה הקודמת.

[20] דרכי טהרה השלם (פרק י"ג בהערות).

[21] דרכי טהרה השלם (פרק ט"ז סעי' ע"ב), ז"ל: "אשה שצובעת את צפרניה צריכה לנקותן היטב מהצבע קודם הטבילה, ואם אינה יכולה בשום אופן לנקותן מהצבע – לא תדחה את טבילתה אלא תצבע את כל הצפורנים בצורה טובה ולא תשאיר צבע סדוק או מקולף, כיון שנשים מקפידות שלא יהיה על צפרניהן צבע שאינו מושלם. ואם טבלה בצבע מקולף או סדוק – לא עלתה לה טבילה וצריכה לחזור ולטבול", עכ"ל. וראה עוד שם (עמ' 227 ס"ק כ"ג): שאלה: אישה שחל ליל טבילתה בליל שבת ויש לה לק סדוק בציפורני אצבעותיה ושכחה להסירו לפני שבת? תשובה: כיון שמקפידה – לא תטבול עד מוצ"ש". ועיין שו"ת הרב הראשי (תשמ"ח-תשמ"ט סי' ק"ו).

[22] ראה בשו"ע (סי' ש"מ סעי' ג'), משנ"ב (שם ס"ק כ"ב), חיי אדם (הלכות נטילת ידים כלל מ' סעי' ח'), בא"ח (ש"ש פקודי אות א'). וע"ע בכה"ח (סי' קס"א ס"ק כ"ז) מה שכתב בזה.

[23] שו"ע (סי' ש"ז סעי' ה'), וז"ל: "דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות – מותר לישראל לומר לא"י לעשותו בשבת והוא שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה. כיצד? אומר ישראל לא"י בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה, או להביא מים דרך חצר שלא ערבו, לרחוץ בו המצטער, ויש אוסרין". וראה עוד מג"א (סי' ש"מ ס"ק א'), ט"ז (יו"ד סי' קצ"ח ס"ק כ"א) ובנקודות הכסף שם ובא"ח (ש"ש פרשת שמיני סעי' ה').

[24] בית יוסף (סימן ש"כ), וז"ל: "כתב בשבלי הלקט (סי' פ"ו): צריך [עיון] על הכרכום אם יש לחוש עליו משום צובע. ולפי דברי בעל היראים דאמר: אין דרך צביעה באוכלין – מותר. וזה לשון [בעל] היראים (סי' רעד קלו:): ראוי לכל בר ישראל שאוכל תותים או שאר פירות הצובעים שיזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה, דהוה ליה תולדת צובע. ואם כן יצא דם מן המכה – אסור לתת עליה בגד, אבל אם צובע פתו במשקה הפירות – לית לן בה, דאין זה צביעה באוכלין", עכ"ל. ושם בדרכי משה (ס"ק ב'): "וכן כתב באור זרוע (הל' שבת סי' סג טו ע"ג) בשם רא"ם. ובאגור (סי' תפד) כתב דאין לחוש לדברים אלו, דכל זה אינו אלא דרך לכלוך ושרי, ולא הוה ביה משום צובע. ושמעתי מאבא מורי ש"ן ששמע ממהר"ר אברהם מינץ דאסור ליתן יין אדום לתוך יין לבן בשבת משום צובע, אבל לפי דברי בעל יראים דאין צביעה באוכלין, נראה דזה גם כן שרי. ונראה קצת ראיה לדבריו מהא דסוף סימן שי"ט דנותן ביצה לתוך החרדל אף על גב דעושה לו מראה" וכו', עכ"ל. ובשו"ע (סי' ש"כ סעי' י"ט), פסק, ז"ל: "ליתן כרכום בתבשיל – מותר ואין לחוש לו משום צובע, דאין צביעה באוכלין".

[25] ראה בחיי אדם (כלל כ"ד סעי' ה', נשמת אדם שם ס"ק ג') שכתב שהעיקר כדעת הר"א מינץ (שהובא בדרכי משה) שאסור ליתן יין אדום בתוך יין לבן, ואף שמותר ליתן כרכום בתבשיל, אינו נותנו לשם צבע אלא לטעם בלבד, וכך דעת הבא"ח (ש"ש פרשת פקודי סעי' ג', והובא לשונו להלן), וראה עוד במשנ"ב (שם ס"ק נ"ו), ז"ל: "וכן מותר ליתן יין אדום בתוך יין לבן ואע"פ שמתאדם [ואפילו אם מכוין לכתחלה לעשות מראה בהמאכל או בהמשקה, ג"כ מסתברא דאין להחמיר, כן נראה מהפמ"ג (אשל אברהם סי' ש"כ ס"ק כ"ה), ולפי מה שכתב בנ"א נכון למנוע מזה] ומ"מ אין רשאי לעשות מראה ביי"ש ודבש שיקנו ממנו [פמ"ג, ע"ש טעמו, וגם בלא"ה הוא עובדא דחול], וכ"ש שלא להשים סממנים בצלוחית מים להעמיד בחלון נגד השמש, ויש בזה חשש חיוב חטאת [שם בפמ"ג]".

[26] עיין עוד בשו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ג שאלה י"ג).

[27] כתב הבא"ח (ש"ש פרשת פקודי סעי' ג'): "אין צביעה באוכלין. ולכן מותר לטבל פיתו במשקה הצבוע אע"ג דהפת נצבע. וכן מותר ליתן באוכל דבר שצובע אם אין כוונתו לצבוע, אבל אם כוונתו לצבוע – אסור גם באוכלין, מאחר דכוונתו לצבוע. ואע"ג דאמרנו כל שאין כוונתו לצבוע – אין איסור צביעה באוכלין, מ"מ במים ושאר משקין – צריך להיזהר אע"פ שאין כוונתו לצבוע, משום דדמי לעושה עין הצבע דאסור מן התורה לדעת הרמב"ם (הל' שבת פ"ט הי"ד) ז"ל, וכאשר כתבתי בזה בסה"ק רב פעלים בס"ד. ולכן מה שנוהגים פה עירנו שמביאים על השולחן במסיבה גדולה שני כלים של זכוכית גדולים וממלאים אותם מים צבועים, כגון של קרמ"ז (צבע אדום) ליופי ונוי, שיהיו נראים כאלו הם מלאים שכר אדום – שלא יעשה צבע המים האלו בשבת. ואסור להניח כח"ל בעינים בשבת משום צובע", עכ"ל. וכיון שיש חשש שיגיעו לאיסור דאורייתא, גזרו גם במה שדומה לזה. ונתבאר, שאם אדם רוצה להכניס לחם לבן בתוך קפה, או קוקה קולה, אף שכאשר מכניס את הלחם למשקה נצבע הלחם, וכן אם אדם לוקח לחם ומטבל אותו עם פלפל אדום וכיו"ב – מותר, דכל דבר שהוא אוכל – אין צביעה באוכלים, ובתנאי שאינו מתכוון לצבוע, אך אם הדבר הנצבע הינו משקה – אסור, שיש הבדל בין צביעת אוכל שמותרת, לבין צביעת משקה שאסור אף שאינו מתכוון לצבוע, כיון שדומה לעין הצבע. אמנם המשנ"ב (שם ס"ק נ"ו) כתב שבין באוכל ובין במשקין – אין צביעה, ואין חילוק בזה, אמנם מ"מ גם הוא חשש לכך במקום אחר, ראה בשער הציון (סי' שי"ח ס"ק ס"ה). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ה).

[28] כתב הבא"ח (ש"ש פרשת פקודי סעי' ד'): "פה עירנו דרכם לעשות שכר לבן ושכר אדום ולפעמים מערבים זה בזה – צריכין ליזהר שלא יתנו האדום בתוך הלבן, כי הם ניחא להו לעשות הלבן אדום וכוונתם לכך. ועיין נשמת אדם כלל ד' אות ג', יע"ש. ועיין אשל אברהם ס"ק כ"ה דאסר במוכרי יין שרף ומי דבש לתת לתוכו צבע כדי שיקנו ממנו, משום דניחא להו בכך וכו' יעו"ש, ואם יעשה להפך שיתן הלבן בתוך האדום, כמ"ש מהר"י חאגי"ז ז"ל שיתנו היין הלבן באדום, לבי מהסס בהיתר זה בהיכא דכוונתו לצבוע הלבן, כי אם דוקא בהיכא דאין כוונתו לצבוע הלבן נראה להתיר בכה"ג ליתן הלבן באדום", ע"כ. אכן, אעפ"י שהרב בא"ח מהסס בזה שלא לשפוך יין לבן לתוך האדום, אם מתכוון שלא לצבוע – נקטינן לדינא שמותר, כיון שלא ניכרת הצביעה, והצבע האדום נשאר כמו שהיה. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ג, פ"ה), שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ' שאלה כ"ה).

[29] ראה לעיל בהערה כ"ז.

[30] ראה לעיל בהערות כ"ד וכ"ה.

[31] ראה לעיל בהערות כ"ד וכ"ה ומרן הרב זצוק"ל היה נמנע מלהכין קפה עם חלב בשבת גם מטעם זה.

[32] וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ה).

[33] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ב), שו"ת הרב הראשי (תשמ"ו-תשמ"ז סי' רט"ז אות ט') וכדעת הבא"ח (פרשת פקודי ש"ש סעי' ד', שו"ת רב פעלים או"ח ח"ג סי' י"א), וראה לעיל בהערה כ"ח.

[34] עי' רמב"ם (הלכות שבת פרק כ"ב הלכה כ"ג), משנ"ב (סי' ש"כ ס"ק נ"ט), שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ו), שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ו שאלה ב').

[35] ראה בב"י (סי' ש"כ סעי' יט-כ) שהביא את דעת שבלי הלקט בדין צביעה של כרכום, וכתב שהכל תלוי בכוונת האדם, אם הוא לצבע או לטעם. ולכך דומה הדבר לדין זה שתלוי בדעת האדם, האם כוונתו היא להפיץ ריח או לצבוע או רק להעביר את הזוהמא. ובפרט יש להקל כיון שנעשה בדרך "גרמא" (דהיינו – שהמים שוטפים את הסבון ונצבעים ומקבלים ריח טוב כתוצאה מלחיצה על ידית הניאגרה ולא בדרך של שפיכת מים ישירות על גבי הסבון, ועוד עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ה, צ"ב). שו"ת קול אליהו (פרק כ"ט שאלה ו'), ועוד עיין בהרחבה בפרק ק"א בישום ומוליד ריח סעי' ה' לעניין הולדת ריח טוב במים.

[36] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ז).

[37] שו"ע (סי' שכ"ח סעי' מ"ח), ז"ל: "אסור להניח בגד על מכה שיוצא ממנו דם, מפני שהדם יצבע אותו ואסור להוציא דם מהמכה, לכך יש לרחוץ המכה במים או ביין תחלה להעביר דם שבמכה. וי"א שכורך קורי עכביש על המכה ומכסה בהם כל הדם וכל החבורה, ואח"כ כורך עליו סמרטוט". וע"ע משנ"ב (שם ס"ק קמ"ו). ועוד עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ו).

[38] וע"ע במשנ"ב (סי' ש"כ ס"ק נ"ט).