פרק פב – משחקים וצעצועים בשבת

משחקים בשבת

הקדמה

יש משחקים שמותר לשחק בהם בשבת ויש כאלה שאסור, כפי שיתבאר לקמן. ומכל מקום, יש לזכור כי שבת הינה יום קדוש שניתן לעם ישראל כדי שיפנו לבם מטרדות העולם ויעסקו בתורה ויתענגו על ה', ולא כדי שיעסקו במשחקים. ואמרו חז"ל: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה"^[1]. וכתב מרן הבא"ח^[2] בשם המקובלים, ששעה של לימוד תורה בשבת שווה לאלף שעות של לימוד בימות החול. ועל כן, גם כאשר מן הדין מותר לשחק במשחק כזה או אחר, יש לשים לב שלא להרבות במשחק ושלא תעבור השבת ללא לימוד תורה.

משחקי קופסא

• מן הדין מותר לשחק במשחקי קופסא בשבת [כגון: שחמט, דמקה וכדו'], אך דבר זה הנו ביטול תורה. ועל כן, דבר זה אינו ראוי בשבת, שניתנה לישראל כדי שיעסקו בה בתורה.

אוירה של קדושה בשבת

• צריך כל הורה להרגיל את ילדיו לאווירה של קדושה בשבת ולא לאווירה של משחקים במשך כל השבת^[3].

חלוקת הזמן בשבת

• מותר לאדם שעוסק בתורה בשבת, לפנות כרבע מזמנו למשחק ולדיבור דברים בטלים – ובתנאי שיש לו צורך בכך, כגון שמשתעמם ומדין "רפואה למכתו"^[4], ובלבד שבשאר זמנו [שלושה רבעים הנותרים] יעסוק בתורה, בקדושה, בתפילה ובמצוות^[5].

צעצוע  "מוקצה"

• צעצוע המשמיע קול כשנוגעים בו, או כזה שמופעל בו מעגל חשמלי או ניצת ניצוץ של אש, הרי הוא "מוקצה"^[6].

הצנעת הצעצוע

• טוב להצניע מערב שבת את כל הצעצועים שהנם "מוקצה", כדי שלא יבואו לידי איסור.

חינוך לקטן

• קטן המבין כשאומרים לו: "אסור", יש לחנכו להיזהר בהלכות שבת ואין להניח לו לשחק בצעצועים שהנם "מוקצה"^[7]. וראה בהרחבה בחלק חמישי בדיני קטן בשבת.

צעצועים שאינם מוקצה

• צעצועים [שאינם מרעישים ואינם חשמליים וכדו'] אינם "מוקצה"^[8] [כגון: חמש אבנים , דמקה וכדו'], מכיון שראויים הם לתינוקות [למרות שאינם ראויים למבוגרים למאומה]^[9].

כיבוי משחק חשמלי

• משחק חשמלי המשמיע קול בתגובה לרעש מסביבו – אסור לכבותו בעת שהוא שקט [וק"ו בעת שהוא פועל] בשבת^[10].

כפיית כלי על משחק

• משחק חשמלי המשמיע קול בתגובה לרעש כנ"ל צריך לכפות עליו כוס זכוכית או סיר וכדו' כדי שהקול לא ישמע, שמא יעבור במקום אדם שקול המשחק מפריע לו ויכבה את המשחק^[11].

צעצוע על קפיץ

• צעצוע שמופעל ע"י מתיחת קפיץ – אינו "מוקצה" ומותר לטלטלו, ואין לחוש שמא יבוא אדם למתוח את הקפיץ להפעילו.

משחק ה"לגו" וכדו'

תקיעה בלגו

• אסור לשחק במשחק ה-"לגו" [והדומים לו] בשבת^[12] אם תוקעים את חלקי ה"לגו" זה בזה, משום שזה כעין "תוקע"^[13].

גדר התקיעה

• גדר תקיעה ב-"לגו" הוא : חיבור חזק עד כדי כך שכאשר מגביהים את החלק העליון החלקים המחוברים אליו נמשכים עמו^[14].

יצירת צורות

• אסור לשחק ב"לגו" באופן שיוצר צורות שונות אפילו אם החלקים אינם נתקעים זה בזה, משום שזו כעין "כתיבת עראי"^[15]. אך מותר להניח אבני פלא זו ע"ג זו באופן רפוי באופן שלא נוצרת צורה מסויימת.

זמן הרכבתו

• אסור להרכיב חלקי "לגו" כנ"ל בשבת, בין אם רגילים להשאיר את הצורות המורכבות זמן רב ובין אם רגילים להשאירם זמן מועט, לפני שמפרקים אותן^[16].

"לגו" לילדים

• יש להקפיד על כך שגם ילדים לא ישחקו ב-"לגו" באופנים שאסור [לתקוע בחוזקה, צורות] בשבת. וחייב אדם למחות בבנו שמשחק ב-"לגו" באופנים אלה בשבת^[17].

פאזל

• אסור לשחק בשבת במשחק ה-'פאזל' [הרכבת חלק ועוד חלק עד שנוצרת תמונה], באופן שיש בו חיבור כל שהוא, כגון: שנותן במסגרת, מפני שזה כעין "בונה", וכן משום "כתב עראי" או "ציור עראי". איסור זה הוא אף לילדים קטנים לשחק במשחק ה-פאזל בשבת^[18].

פלסטלינה

• אסור מדרבנן לעשות צורות שונות מ'פלסטלינה' בשבת בין לילדים ובין למבוגרים, מדין "בונה", מפני שפלסטלינה נשארת זמן רב^[19].

כדור שלג

• דיני בניית בובות שלג ועשיית כדורי שלג וכו' – ראה בהרחבה פרק צ"ז דיני הקפאת והפשרת מים סעיפים כ"ה- כ"ח.

משחקי מגנט

• אסור ליצור צורות מחלקי משחק מגנט שעניינו חיבור חתיכות מגנט זו לזו ויצירת צורות שונות, למרות שצורות אלה נעשות באופן "עראי". אמנם, מותר להצמיד מגנט למקרר או לדלת באופן שאין יוצרים בכך צורה, כגון: להצמיד נייר וכדו', כיון שלא נוצרות צורות, ואין לא תוקע ולא תופר^[20].

בלון

ניפוח בלון וקשירתו

• מותר לנפח בלון בשבת, משום שאין עושים בכך כלי, שהרי אין קיום לאוויר שבבלון. אבל לקשור את הבלון כדי שהאוויר לא יצא – אסור, משני טעמים: א. משום איסור "קושר"^[21]. ב. מכיון שע"י קשירת הבלון הוא עושה כלי^[22].

ליפוף בלון בגומיה

• אסור ללפף בלון בגומיה בשבת כדי שהאוויר לא יצא ממנו, מטעם עשיית כלי. ולעניין זה אין הבדל בין בלון חדש למשומש, מכיון שבכל ניפוח של הבלון הרי הוא ככלי חדש, מפני שהאוויר שנכנס לבלון הוא אוויר חדש^[23].

השחלת חרוזים

• אסור להשחיל חרוזים בשבת. ויש להקפיד על כך שגם ילדים וילדות קטנים לא ישחילו חרוזים בשבת. וראה בפרק צ"ג דיני השחלת חוטים ושרוכים בשבת סעי' י"ז.

איסוף וריכוז צעצועים

• מותר לאסוף ולרכז את הצעצועים במקום אחד בשבת,^[24] אם עושים זאת כדי שיהיה נעים יותר להיות באותו מקום, מפני שזה "צורך שבת"^[25]. אמנם, לאסוף ולרכז צעצועים במקום אחד כדי להכין את המקום למוצאי שבת – אסור^[26].
• דין ברירה ומיון צעצועים – ראה בפרק צ"ד צ"ה בורר
• דין הרמת ילד הנושא מוקצה בידיו – ראה בפרק ע"ט בסיס לדבר אסור ומבטל כלי מהיכנו סעיפים ס"ג –ס"ה.

משחקי כדור  

משחק מאורגן

• אסור לשחק בשבת במשחקי כדור במסגרת משחק מאורגן בשום פנים ואופן [כגון: כדור רגל, כדור סל, טניס וכדו'], מחמת האיסורים המתלווים לעצם המשחק שהם רבים וחמורים מאוד. ומלבד זה כי יום קדוש ניתן לעם ישראל לא למטרת משחקים אלא כדי שיפנו לבם מהטרדה העולמית ויעסקו בתורה להתענג על ה'[27].

התעמלות

• אסור לשחק במשחקי כדור כנ"ל גם אם מטרת המשחק היא התעמלות, מכיון שאסור להתעמל בשבת^[28].

תנאים למשחק כדור-רגל

משחק שאינו מאורגן

• אמרו חז"ל^[29] שחרב טור שמעון מפני ששחקו בה בכדור בשבת. ולמרות זאת אם בכל אופן הילדים רוצים לשחק בכדור (שאינו מלא באוויר) בבית או בחצר [המרוצפת] – מותר כל שאינו במסגרת של משחק מאורגן^[30].

בתנאי שישחקו במקום שיש בו עירוב^[31], וכשהמקום מרוצף או מזופת ללא עפר^[32].

כדורסל

• אסור לשחק בכדור המלא באוויר בשבת, משום עובדין דחול^[33].

אופניים לגדול

• אין שום מקום להתיר לרכוב על אופניים של שני גלגלים בשבת, וכל שכן בעיר שיש בה רה"ר דאורייתא^[34] אליבא דמרן ואליבא דהחולקים עליו. ואדם שעושה כן -הרי הוא פורץ גדר וכו' ואין רוח חכמים נוחה מן המתירים והמקילים, ובאים מתוך כך לאיסורים חמורים של סקילה וכרת בר מינן.

אופניים לקטן

• מותר לאפשר לקטן לנסוע באופניים של תלת אופן, אך אסור לאפשר לו לנסוע באופניים של שני גלגלים בשבת.
• דין משחק בחול ובארגז חול – ראה בפרק ע"ז מוקצה מחמת גופו סעיפים ע"א-ע"ד.

[1] ירושלמי שבת (פט"ו ה"ג), וז"ל: "רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ולשתייה. על ידי שהפה זה מסריח התירו לו לעסוק בהן בדברי תורה. רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה. מתני' מסייעה בין לדין בין לדין: כיצד הוא עושה? או יושב ואוכל או יושב ועוסק בדברי תורה. כתוב אחד אומר: 'שבת הוא לה", וכתוב אחד אומר: 'עצרת לה' אלהיך'. הא כיצד? תן חלק לתלמוד תורה וחלק לאכול ולשתות", עכ"ל. ובגמ' פסחים (ס"ח ע"ב): "אמר רבה: הכל מודים בשבת דבעינן נמי 'לכם', שנאמר: 'וקראת לשבת ענג'". והב"י (אורח חיים סימן רפ"ח) הביא ביאור בדברי הירושלמי, וז"ל: "ובתנחומא מפרש: לא פלגין, מה דאמר רבי ברכיה לתלמוד תורה אלו הפועלים, שהם עסוקים במלאכתם כל ימות השבוע ובשבת הם באים ומתעסקים בתלמוד תורה, ומה דאמר רבי חגי להתענג, אלו תלמידי חכמים שהם יגעים בתורה כל ימות השבוע ובשבת הם מתענגים. והא דאמר (רבא) [רבה] (שם): הכל מודים בשבת דבעינן לכם כמו שנתבאר בסימן רמ"ב, יש לומר התם לרבי אליעזר ורבי יהושע קאמר, אי נמי התם בעונג קצת והכא לעסוק כל היום בתענוג". וברמ"א (סי' ר"צ סעי' ב') כתב, וז"ל: "ופועלים ובעלי בתים שאינן עוסקים בתורה כל ימי השבוע, יעסקו יותר בתורה בשבת מתלמידי חכמים העוסקים בתורה כל ימי השבוע" וכו'.

[2] בא"ח (ש"ש פרשת שמות בהקדמה).

[3] עיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק ט"ו שאלה א').

[4] ראה רמ"א (סי' של"ח סעי' ה') שכתב: "ומותר לשחוק  בעצמות שקורין טשי"ך". והברכי יוסף (שם אות א') כתב, וז"ל: "ומצאתי תשובה שלימה להרב כמהר"ר יהודה חאמי הובאה בשו"ת הר' מהר"ר מאיר גאויזון כ"י בסי' ס"ו (בנדפס סי' ס') שאסר לשחוק בשבת. והסכימו עמו הרב החסיד המפורסם מהר"ר חיים כפוסי והרב מהר"ם גאויזון, ומפיהם לפידים יהלוכו לבזויי ולאלטויי הפלא ופלא. והגם שהרב כנה"ג בח"מ סי' ש"ע כתב דגדולי ישראל נטפלו בו, הנח לגדולי ישראל דודאי מעשיהם לשם שמים, דאפשר דהיו חולים בחולי השחורה, ומשום רפואה לאסוחי דעתייהו בבא דוא'ג ולמהדר אתלמודייהו וכיוצא קעבדי". והביא דבריהם הכה"ח (שם ס"ק ל"ט) והמשנ"ב (שם סקכ"א). וע"ע כה"ח (סי' ש"ח ס"ק רנ"ט) שכתב, וז"ל: "ורש"ל בים של שלמה סי' ל"ד פרק קמא דביצה כתב דגם התוספות סברי דמדינא אסור לשחוק אלא שנהגו להקל. וכתב עוד שם דלגדולים מנהג רע הוא ולקטנים מניחים, יעו"ש. והביא דבריו מגן אברהם ס"ק ע"ג ואליה רבה אות פ"ז. וכן כתב הט"ז סימן תקי"ח ס"ק ב' ומגן אברהם שם ס"ק ד', יעו"ש. וכל מי שיראת ה' על פניו יתבונן במה שאמרו ז"ל: 'לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בהם בתורה', ואם כן איך יעזוב ביום הקדוש הזה את התורה הקדושה אשר לא יערכנה זהב וכו' ולעסוק בהבלים המטמאים את נפש הקדושה, ומי יודע כמה עולה שכר לימוד השבת ויום טוב יותר מן החול, והמשכיל יבין", עכ"ל.

[5] ע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק ט"ו שאלה א'), שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ל"ה).

[6] ראה בפמ"ג (א"א סי' של"ח ס"ק ג') בעניין כלי העשוי להשמיע קול, וע"ע בהרחבה בחלק החמישי בהלכות מכשירים חשמליים.

[7] תינוק שהוא בר הבנה (בערך גיל שלוש) כשאומרים לו: "מותר" או "אסור" – אף שאין חיוב לחנכו במצוות עשה, שהרי אינו מבין בהם ואינו בר חינוך, מ"מ אם עושה דבר שאסור מדאוריתא – יש חיוב (מדברי סופרים) על אביו להפרישו ולמונעו מכך, אבל אין חיוב על הבי"ד להפרישו וכ"ש לאדם אחר. ראה שו"ע (סי' שמ"ג סעי' א') שכתב: "קטן אוכל נבלות – אין בית דין מצווין להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו (מאיסור דאורייתא). ולהאכילו בידיים – אסור, אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים, וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד, ואפילו אם זה דברים שיש בהם משום שבות". כלומר, להאכיל בידיים את הקטן, אפילו אם זה דברים שאינם אסורים אלא מדרבנן ומדברי סופרים – אסור. וראה ברמב"ם (הל' מאכלות אסורות פי"ז הכ"ז). וראה ביאור הגר"א (סי' שמ"ג) ובמשנ"ב שם (ס"ק ג'). אמנם אם עשה דבר שאסור מהתורה והאב לא מפרישו – יש על הבי"ד למחות באב כדי שיפרישו, אמנם גם באיסור דרבנן מצוה להעיר לאבא שבנו נהג שלא כדין. אמנם במאכלי איסור יש להחמיר אף אם אין הילד בר הבנה, ואף שלפעמים זה רק איסור דרבנן, כיון שמאכל אסור משפיע ומטמטם את הלב ואת המח של מי שאוכלו, ושליליות זו משפיעה אפילו על תינוק קטן בן יומו.

[8] וכן אין בהם איסור עובדין דחול, ראה שו"ע ורמ"א (סי' של"ח סעי' ה'), משנ"ב (שם ס"ק כ"א). שו"ע (סי' ש"ח סעי' מ"ה) ומשנ"ב שם.

[9] ראה שו"ע ורמ"א (סי' של"ח סעי' ה'), משנ"ב שם (ס"ק כ"א), שו"ע (סי' ש"ח סעי' מ"ה) ומשנ"ב שם, שו"ת קול אליהו (שבת פרק ט"ו שאלה י"ג).

[10] וראה עוד שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"א). וראה עוד בפרק פ"ג בניין וסתירה בקרקע סעי' ט"ז ובהערות סיר לחץ שם מבואר שכל שע"י פעולתו מתאפשרת הפעלת המכשיר או ניתוקו יש בו משום בנייה וסתירה בכלים, כיון שבסגירת מעגל חשמלי יוצר כלי שע"י פעולתו המכשיר יכול לפעול, ויבואר בהרחבה בחלק ה' בפרק דיני חשמל ומכשיריו.

[11] כעין מה שאמרו חז"ל (פסחים ו' ע"א) שהמוצא חמץ בפסח ביו"ט (שאסור לשרפו אז) כופה עליו כלי כדי שלא יבוא לידי איסור (לאכלו), וכ"פ בשו"ע (או"ח סי' תמ"ו ס"א).

[12] דהיינו משחקים שיש בהם חיבור חלקי פלסטיק זה לזה על-ידי לחיצה ויצירת צורות שונות לזמן מועט, ופרוקם.

[13] שו"ע (סי' שי"ג סעי' ו'), וז"ל: "מטה של פרקים – אסור להחזירה ולהדקה, ואם תקע – חייב חטאת. ואם היא (דרכה להיות) רפויה – מותר לכתחלה (ובלבד  שלא יהדק)". ועי' כה"ח (שם ס"ק ס"ה), וז"ל: "וכתב בכלבו בשם הראב"ד: דברים שאין אדם מקפיד עליהם אם יתנועע בתוך החור – מותר להכניסן בחורן, שאין לגזור שמא יתקע אלא בדבר שצריך להיות מעמידו בדוחק. ב"י. אבל בסמ"ג איתא דדוקא דבר שצריך גבורה ואומנות – אסור. מגן אברהם ס"ק י"א. אמנם דעת השו"ע והאחרונים נראה כדעת הראב"ד כמו שנכתוב אחר זה. וכל זה בתלוש, אבל מחובר לקרקע – אף רפויה אסור להחזירה דהוי בונה, ואסור להחזיר דלת הבית וכדומה כמו בחלונות", עכ"ל. ועיין עוד בבה"ל (שם ד"ה "דרכה") ובמשנ"ב (שם ס"ק מ"ג).

[14] כתב שו"ע (סימן שי"ג סעי' ט'): "התוקע עץ בעץ, בין שתקע במסמר בין שתקע בעץ עצמו עד שנתאחד, הרי זה תולדת בונה".

[15] גמ' שבת (ק"ד ע"ב): "כתב במשקין, במי פירות, באבק דרכים, באבק הסופרים, ובכל דבר שאינו מתקיים – פטור". ובשו"ע (סי' ש"מ סעי' ד'), ז"ל: "יש ליזהר שלא לכתוב באצבעו במשקין על השלחן או באפר". ובמשנ"ב שם (ס"ק י"ח) כתב, וז"ל: "ר"ל אף דחיוב חטאת ליכא, דבעינן שיכתוב דוקא בדיו או בשאר דבר כיוצא בזה שרישומו מתקיים וכדלקמיה, אפ"ה מדרבנן אסור אף באינו מתקיים". וכל ציור – אסור משום כותב, שהרי כל סוגי הכתב השונים הינם ציורים. וראה רמב"ם (הל' שבת פי"א הי"ז), והביא דבריו המשנ"ב (סי' ש"מ ס"ק כ"ב) ובבה"ל (סי' ש"ו ד"ה "בכתב שלהם") שבכל סוגי הכתב יש איסור דאורייתא, ובכה"ח שם (ס"ק פ"ה), ולכן אף בעשיית צורות שונות יש משום כעין כתיבה ואסור אף בכתיבת עראי.

[16] משום שאסור מדרבנן לעשות בנין עראי בשבת, ראה ביצה (ל"ב ע"ב), ובשו"ע (או"ח סי' שי"ב סעי' י'). וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק ט"ו שא' ב'-ג').

[17] שו"ע (סי' שמ"ג סעי' א'), ז"ל: "קטן אוכל נבלות – אין ב"ד מצווין להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו להפרישו (מאיסור דאורייתא – רמ"א). ולהאכילו בידים – אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד, ואפי' בדברים שהם משום שבות", ע"כ. ועיין במשנה ברורה (ס"ק ג') שביאר שגם מאיסורי דרבנן צריך האב להפרישו. וראה בהרחבה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"י) מש"כ בזה.

[18] ראה מג"א (סי' ש"מ ס"ק י') והביאו המשנ"ב (שם ס"ק כ"ב), וז"ל: "אסור לחבר אותיות של כסף לפרוכת וכיוצא בו, דהוא כעין כותב, וכן אסור להסיר ממנו דהוא כעין מוחק", עכ"ל. ועיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק ט"ו שאלה ד').

[19] גמ' שבת (צ"ה ע"א): "מגבן – חייב משום בונה". וברמב"ם (הל' שבת פ"י הי"ג): "וכן המגבן את הגבינה –  הרי זה תולדת בונה". והרמב"ם (הלכות שבת פרק ז' פרק י"ג): "ואם גבנו ועשהו גבינה – חייב משום בונה, שכל המקבץ חלק אל חלק ודבק הכל עד שיעשו גוף אחד, הרי זה דומה לבנין", והביאו המשנ"ב (סי' שי"ט ס"ק ס"ג) וכה"ח שם (ס"ק קכ"ו). ועיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק ט"ו שאלה ה').

[20] שו"ע (סי' ש"מ סעי' ז'), וז"ל: "אותם שמהדקים הבגדים סביב זרועותיהם על ידי החוט שמותחין אותו ומתהדק – אסור למתחו אלא אם כן יהיו הנקבים רחבים קצת ומתוקנים בתפירה בעיגול". ובמשנ"ב (סי' ש"מ ס"ק כ"ט) כתב: "דאז אינו דומה כלל לתופר, דהוי כמאן דמכניס קרסים בלולאות, כיון דמתוקן לזה בתמידות למתחו ולהדקו כשלובשו, וכן לרפותו כשרוצה לפשטו. ואם אין מהדקו יפה ונמלך לפעמים להניחו כך לעולם ולפשטו כשהוא מהודק – אסור להדקו בשבת". וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק ט"ו שאלה ח').

[21] עי' בית יוסף (סוף סי' שי"ז). וכתב השו"ע (שם סעי' א'), וז"ל: "הקושר קשר של קיימא, והוא מעשה אומן – חייב". וכתב ע"ז הרמ"א, וז"ל: "הגה: וי"א דיש ליזהר שלא להתיר שום קשר שהוא שני קשרים זה על זה, דאין אנו בקיאים איזה מקרי קשר של אומן, דאפילו בשאינו של קיימא – אסור לקשרו, וה"ה להתירו, וכן נוהגין. ומ"מ נראה דבמקום צערא – אין לחוש ומותר להתירו, דאינו אלא איסור דרבנן, ובמקום צער – לא גזרו. והא דבעינן ב' קשרים זה על זה, היינו כשקושר ב' דברים ביחד, אבל אם עשה קשר  בראש אחד של חוט או משיחה, דינו כשני קשרים".

[22] עיין שו"ע (סי' ש"מ סעי' ח') שאסור לתת מוכין בתחילה בכסת, ולפירש"י (שבת מ"ח ע"א) שכתב שיש בזה איסור משום עשיית כלי. וראה שו"ת רב פעלים (או"ח ח"א סי' כ"ה ד"ה "והנה נודע"), שדן בנסיעה בעגלה שמונעת ע"י פידאלים, ושם כתב לגבי ניפוח הגלגל, וז"ל: "והנה נודע שיש בגאר"י זה הנזכר בשאלה סביבות הגלגל עור אחד עשוי לאסתי"ג, והוא מקיף חודו של הגלגל, וזה העור מכניסין בו רוח על ידי כלי אחד המוכן לכך, כדי שיהיה בו נפח, שזה העור הוא הנוגע בפני הקרקע בהליכת הגלגלים, וצריך ליזהר שלא יעשה הכנסת הרוח בזה העור בשבת או יו"ט, משום דהוי מתקן מנא, אלא יזהר לעשות דבר זה מע"ש או ערב יו"ט שיהיה נפוח ועומד מבע"י", עכ"ל. ועיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק ט"ו שאלה ט').

[23] עיין שו"ע (סי' ש"מ סעי' ח'), ז"ל: "מוכין שנפלו מן הכסת – מותר להחזירם, אבל אסור ליתנם בתחלה בכסת". והטעם – כיון שהכסת חדשה הרי שהוא יוצר כלי חדש. וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק ט"ו שאלה י').

[24] ואין בכך משום מעמר, שהרי אינם מגידולי קרקע ואין בזה משום מעמר, ועי' שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ג).

[25] עי' בזה במשנ"ב (סי' ש"ב ס"ק י"ט) ובכה"ח שם (ס"ק כ"ג). וע"ע בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ט).

[26] עי' שו"ע (סי' שכ"ג סעי' ו'), וראה עוד מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ט). ובמשנ"ב (סי' ר"צ ס"ק ד') כתב, ז"ל: "אבל לא יאמר: 'נלך ונישן כדי שנוכל לעשות מלאכתנו במו"ש', שמראה בזה שנח וישן בשביל ימות החול".

[27]  וראה בשו"ת הרב הראשי שבעז"ה ייצא לאור כאשר נשאל על כך מאת אגודה לענין "טניס".

[28] שו"ע (סימן שכ"ח סעי' מ"ב): "אין מתעמלין, היינו שדורס על הגוף, בכח כדי שייגע ויזיע". והמשנ"ב (סימן ש"א ס"ק ז'): "אפילו אם כונתו להתעמל ולהתחמם משום רפואה, מ"מ שרי, כיון דלא מוכחא מילתא שעושה כן לרפואה, אבל אסור לרוץ כדי שיתחמם לרפואה, כיון דמוכחא מילתא ואסור משום שחיקת סממנין, ויש מחמירין אפילו בטיול אם כונתו להתעמל לרפואה". וראה בשו"ת הרב הראשי שבעז"ה ייצא לאור.

[29] ירושלמי (תענית פ"ד ה"ה), איכה רבא (פרשה ב').

[30] עי' שו"ע (סי' ש"ח סעי' מ"ה). ובכה"ח (שם ס"ק רנ"ו) כתב, וז"ל: "והטעם כתב בית יוסף בשם שבולי הלקט משום שאינו ראוי לצור על פי צלוחית דמאוס שמטונף על ידי טיט ועפר. ובשם הירושלמי פרק בתרא דתענית כתב דטור שמעון למה חרב? יש אומרים: מפני הזנות, ויש אומרים: מפני שהיו משחקין בכדור, ע"כ. וכן כתב ספר התניא בשם מדרש איכה דטור שמעון אמאי חרב? על ידי שהיו משחקין בכדור בשבת, והביאו אליה רבה אות פ"ז. נמצא לפי טעם ראשון אם היה זה הדבר שמשחקין בו ראוי לצור על פי צלוחיתו – מותר לטלטל ולשחוק בו, ולטעם השני גם אם הוא דבר שראוי לצור על פי צלוחית – אסור לשחק בו משום זלזול כבוד שבת דמתעסק בו בדברים בטילים", עכ"ל. ולעניין יום טוב ראה שו"ע (סי' תקי"ח סעי' א') ובמשנ"ב (שם ס"ק ט', ובסי' ש"ח ס"ק קנ"ח). וכיום יש להקל בכדור (שאינו מלא באוויר) שאין לו דין מוקצה, שיש לו חשיבות, ואינו כמו בעבר שהיה עשוי מסמרטוטים ולא היה חשוב כלל.

[31] משנ"ב (סי' ש"ח ס"ק קנ"ח), וז"ל: "ומ"מ לכו"ע – אסור לשחוק בר"ה ואפילו בכרמלית בשבת, דבקל הוא שיפול לחוץ מד' אמות ואתי לאתויי, אבל ביו"ט – מותר אפילו בר"ה לשחוק בו לדעה זו". ועי' כה"ח שם (ס"ק רנ"ח).

[32] עי' בית יוסף (סי' ש"ח). וכתב בשו"ע (סי' של"ח סעי' ה'), ז"ל: "אין שוחקים באגוזים, ולא בתפוחים וכיוצא בהן, משום אשווי גומות". ובמשנ"ב (סי' ש"ח ס"ק קנ"ח) כתב, וז"ל: "אבל ע"ג קרקע – לכו"ע אסור משום חשש אשויי גומות, וכדלקמן בסי' של"ח לענין שחיקת אגוזים. ומ"מ אין למחות בנשים וקטנים, דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין".

[33] וכתב התפארת ישראל (כלכלת שבת, כללי ל"ט מלאכות אות א'): "אמנם עובדין דחול, וכו' יש בו ג' אופנים. דהיינו אם שאסרו חכמים הדבר משום דדומה לא' מהל"ט מלאכות, או משום שמא ע"י כך יבא לעשות מלאכה, או משום טרחא יתירתא, וכולן נכללין בשם שבות" וע"כ יש לחוש שמא יבוא לתקן את הכדור או להוסיף לו אויר. ועיין שו"ת הרב הראשי (תשמ"ו-תשמ"ז סי' ע"ד אות א').

[34] עיין מש"כ בהרחבה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' מ"ה) וראה עוד מאמר מרדכי (שבת חלק ג' הלכות טלטול  פרק נ"ט סעיף י"ג). אחרונים רבים דנו בזה, ומהם: שו"ת רב פעלים (ח"א סי' כ"ה ובהשמטות בראש הספר, השמטה השייכת לדף כ"ד ע"א), שו"ת ישכיל עבדי (ח"ג סי' י"ב, י"ט; ח"ה סי' מ'), שו"ת ציץ אליעזר (ח"א סי' כ"א; ח"ז סימן ל'); שו"ת שאילת יעקב (סי' מ"ה), מעשה אליהו (סי' כ"ז וכ"ח מבן המחבר), שו"ת איש מצליח (ח"א סי' ל"ה), כף החיים (או"ח סי' ת"ד ס"ק ח') ועוד אחרונים.

למעשה עיקר הדין שאסור, ומקורו הוא מטעם חשש של הוצאה במקום שאין עירוב. ואפי' במקום שיש עירוב – יש לאסור מטעם שמא יתקן, כמו שגזרו בכלי שיר, או מטעם שמא יחתוך זמורה כמו שאסרו ברכיבה על סוס (עיין ביצה ל"ו ע"ב). ועוד – אף ללא כל החששות הללו, יש איסור גדול של זלזול בכבוד שבת והוא עובדין דחול.