פרק עח – סוגי מוקצה השונים

הקדמה

ישנו כלל בהלכות מוקצה: "מיגו דאתקצאי בבין השמשות איתקצאי לכולי יומא", הקובע שאם אדם בזמן בין השמשות הקצה כלי מדעתו שאינו מתכוון להשתמש בו במהלך השבת, הרי שהוקצה לכל מהלך השבת, כלומר גם אם למחרת רוצה להשתמש בו.

בפרק זה נעסוק במספר סוגי מוקצה:

• מוקצה מחמת מצוה – כגון: עצי סוכה, נויי סוכה.
• מוקצה מחמת איסור –כגון: נרות בשעה שדולקים וכדו', שאסור לטלטלם שמא יבעיר או יכבה את הנרות.
• מחובר ומחוסר צידה – דבר שהיה מחובר [כגון: פרי לעץ], וכן דבר שהיה מחוסר צידה [כגון: חיה או ציפור] כל זמן בין השמשות בערב שבת.
• נולד – נולד הנו דבר שהתחדש והתהווה בשבת וקודם השבת לא היה בעולם.

מוקצה מחמת מצווה

גדר מוקצה מחמת מצווה

• כל דבר שהוקצה למצוותו – אסור לטלטלו אפי' לצורך גופו ומקומו, כיון שאסור ליהנות ממנו.

טלטול מוקצה מחמת מצווה

• אסור לטלטל מוקצה מחמת מצווה משך כל השבת, כיון שהוקצה מדעתו של אדם בזמן בין השמשות, אף שעתה אינו משמש למצוה, כגון: דופני סוכה שנפלו, אפילו נפלו מערב שבת.

סוכה

הנאה מעצי סוכה

• אסור ליהנות מעצי הדפנות או עצי הסכך כל שמונת ימי החג, בין ביום טוב ובין בחול המועד, כיון שהוקצו למצווה. ועל כן, אסור אפילו ליטול מהם קיסם לחצוץ בו את השיניים[1] [מיהו לגבי הדופן הרביעית במקרים מסוימים – מותר להנות ממנו בחול המועד]^[2].

עצי הסוכה שנפלו

• אסור ליהנות מעצי הסוכה מן הדפנות או מן הסכך במהלך החג, אפילו אם נפלו מעצמם.

תנאי בסוכה

• אין זה מועיל לעשות תנאי בערב חג ראשון של סוכות, כלומר שיאמר שאינו בודל מן עצי הסוכה בזמן בין השמשות, כדי שיהיה מותר לו ליהנות מן עצי הסוכה במשך ימי החג.

קישוטי סוכה

• קישוטי הסוכה הוקצו למצווה, ועל כן אסור ליהנות מהם כל ימי החג, ואפילו אם נפלו מן הסוכה מעצמם בערב שבת. וכיון שאסורין בהנאה – אסורין בטלטול בשבת וביום־טוב משום מוקצה[3].

סיכות שמחברות

• אסור לטלטל בשבת וביום טוב אפילו את הסיכות שמחברות את הקישוטים לדפנות, ואפילו אם נפלו מן הסוכה מעצמן בערב שבת.

טלטול מן הצד

• קישוט או סיכה שנפלו על הריצפה בשבת או ביום טוב – אסור לטלטלם בידיים. אמנם, אם נפלו במקום בו עלולים להזיק – מותר לטאטא אותם הצידה[4].

תנאי בקישוטים

• מותר לעשות תנאי לגבי קישוטי הסוכה כדי שיהיה מותר לטלטלם אם יפלו בשבת. את התנאי יש לומר לפני כניסת החג[5].

נוסח התנאי לקישוטים

• יש לומר את התנאי בנוסח שמבהיר שלא חלה על הקישוטים קדושה בזמן בין השמשות, ועל כן יאמר את הנוסח הבא : "הריני שם את הקישוטים בסוכה אך אשתמש בהם בכל עת שארצה". נוסח אחר: "איני בודל מן הקישוטים כל זמן בין השמשות"[6].

עדיפות שלא להשתמש

• גם אדם שעשה תנאי לגבי הקישוטים בערב יום טוב ראשון, טוב שלא ישתמש בהם[7].

סדיני הסוכה

• מותר להוריד את הסדינים שתולים על דפנות הסוכה בשעה שיורד גשם כדי שלא יתלכלכו (מן הצבע היורד מהקישוטים שנרטבו וכדו'), וטוב להתנות על כך לפני החג[8].

מוקצה מחמת איסור

נר שדלק בין השמשות

• נר שהדליקו בערב שבת ובזמן בין השמשות היה דולק – אסור לטלטלו גם אחרי שכבה[9]. וראה בפרק ע"ט דיני בסיס סעיפים מ"ו-נ"א.

נר של גוי

• נר השייך לגוי שהדליקו הגוי בערב שבת ונכבה במהלך השבת – אינו מוקצה ומותר לטלטלו[10].

דלת מקרר שפתיחתה מדליקה אור  

• דלת של מקרר שעם פתיחתה נדלקת הנורה במקרר ועם סגירתה היא נכבית – אסור לפתחה ואסור לסגרה בשבת. ועל כן, יש לנתק את הנורה מן הדלת בערב שבת. לא ניתקו את הנורה מן הדלת בערב שבת – נעשתה הדלת עצמה מוקצה[11].

דלת מקרר שפתחה גוי או קטן

• נחלקו הפוסקים בדין תכולת מקרר שדלתו נפתחה מאליו על ידי גוי[12] או קטן[13] בשבת או אפילו ישראל גדול שטעה ופתח, ונדלקה הנורה. יש אומרים שתכולת המקרר מוקצה, כיון שדלת המקרר הייתה מוקצה בזמן בין השמשות, ויש אומרים שתכולת המקרר אינה מוקצה אלא דלת המקרר אסור לפותחה ולסוגרה מחמת איסור הדלקת וכיבוי הנורה בלבד. וכן הלכה^[14] .

אזעקה של ארון קודש שניתק הגוי

• ארון קודש שמחוברת לו אזעקה חשמלית ובעת פתיחת הארון מופעלת האזעקה – אסור לפתחו בשבת, ויש לנתקה מערב שבת. שכחו לנתק את האזעקה מערב שבת ובא גוי וניתקה בשבת – מותר להוציא את ספרי תורה מן הארון, ואין אומרים שנעשו מוקצה, כיון שאין האיסור בספרי התורה עצמם[15].

שעון שבת שמכוון

• שעון שבת שכוון מערב שבת – אסור לשנותו בשבת, בין להוסיף עליו ובין להפחית ממנו, ואין לנגוע בו כלל, כיון שהוא מוקצה מחמת איסור. ראה בחלק חמישי דיני מכשירים חשמליים[16].

בגדים רטובים

• בגד רטוב שיש בו מים בשיעור של "טופח על מנת להטפיח" – הינו מוקצה[17].
• בגד שהיה רטוב בבין השמשות – הינו מוקצה גם לאחר שהתייבש[18].
• בגד שאין מקפידים לסחטו – ראה בהרחבה בפרק ס"ב "טלטול בגדים רטובים".
• הלובש בגד ונרטב – ראה בהרחבה פרק ס"ב "טלטול בגדים רטובים".

בגד רטוב שנתלה על קולב

• אסור לטלטל בשבת קולב שהיה תלוי עליו בגד רטוב בזמן בין השמשות, אפילו אחרי שהבגד התייבש או הוסר מעליו. וטעם הדבר הוא – שקיבל הקולב את דין הבגד כדין "בסיס לדבר האסור" [הבגד הרטוב הינו מוקצה והונח על הקולב על מנת להיות שם בזמן בין השמשות, ולכן נעשה הקולב בסיס לו וקיבל את דין הבגד], ומיגו דאתקצאי בין השמשות אתקצאי לכולי יומא[19].

מחובר

דין מחובר

• פרי או צמח שנתלש מן העץ, בין שנקטף על ידי אדם ובין שנשר מן העץ מעצמו בשבת – אסור לטלטלו, כיון שבערב שבת "דחאו בידיים" ובזמן בין השמשות לא היה מוכן לשימוש, כגון: הרחה או אכילה מחמת שהוא מחובר, וכן היה אסור בטלטול בבין השמשות מטעם נוסף – גזירה שמא יעלה ויתלוש[20].

גוי שתלש מן המחובר

• גוי שתלש מן המחובר, אפילו אם תלש[21] הגוי עבור עצמו – אסור לטלטל את התלוש משום מוקצה[22].

ניכר שלא נתלש בשבת

• פרי או צמח אחר שניכר עליו שלא נתלש בשבת אלא לפני כניסת השבת [כגון: כאשר הפרח נבול מעט] – מותר לטלטלו[23].

ספק נתלש בשבת 

• פרי או צמח אחר שיש ספק אם נתלש מן העץ [בין על ידי אדם ובין נשר מעצמו] בשבת – אסור לטלטלו בשבת[24].

דשא

• מותר לשבת על דשא בשבת [ראה בהרחבה חלק חמישי פרק שימוש באילן ובהערות שם][25].

דשא הנדבק לבגדים

• אדם שישב על דשא בשבת, וכאשר קם ראה מעט דשא דבוק לבגדיו – הרי זה מוקצה ואסור לטלטלו[26]. אמנם, לטלטלו מן הצד, כגון: לנער את בגדיו כדי שהדשא יפול[27].

עלה

• עלה שנדבק לבגדו של אדם – אסור להורידו בשבת בידיו. כמו כן, כאשר נשבה הרוח והעיפה עלה על בגדו – אסור להסירו בידיים, ואפילו שזה ספק אם נתלש ביום שבת. אמנם, מותר לטלטלו מן הצד, כגון: לנער את בגדו כדי שיפול[28].

נתלש ונמצא על הרצפה

• דבר שהיה מחובר ונקטף או נתלש בשבת וכעת הוא על הרצפה – מותר לטאטא אותו במטאטא אם צריך למקומו[29].

שערה

• שערה שנפלה על בגדו של אדם בשבת – אסור להסירה בידו משום מוקצה, שמא נתלשה בשבת. אמנם, מותר לטלטלו מן הצד, כגון: לנער את הבגד[30].

דבר שאין בו שימוש

כלי שלם שהונח באשפה

• כלי שלם, דהיינו כלי שראוי לשימוש לרוב בני אדם[31], שהושלך לאשפה בשבת – אינו נעשה מוקצה, ואפילו אם השליכוהו לאשפה מערב שבת – אינו נעשה מוקצה, ומותר לקחתו מן האשפה ולהשתמש בו בשבת^[32].

כלי חד פעמי

כלי חד פעמי שהושלך לאשפה בערב שבת

• כלי חד פעמי שהושלך לאשפה בערב שבת – אסור להשתמש בו בשבת, כיון שבזמן בין השמשות פקע ממנו שם כלי והסיחו את הדעת ממנו, ומיגו דאתקצאי לבין שמשות אתקצאי לכולי יומא[33].

כלי חד פעמי שהושלך לאשפה בשבת

• כלי הנקרא: "חד פעמי", דהיינו שמשליכים אותו לאשפה בתום השימוש, שהשליכוהו למשולש שבכיור או לפח האשפה בשבת עצמה – מותר להוציאו מן המשולש/פח האשפה ולהשתמש בו בשבת, כיון שאין מוקצה לחצי שבת[34].

כלי חד פעמי סדוק

• כלי חד פעמי שהיה סדוק באופן שאי אפשר להשתמש בו יותר בעת שהשליכוהו לאשפה בשבת – אסור להשתמש בו, כיון שבטל ממנו שם כלי^[35].

כלי נייר וקרטון

• כלים עשויים נייר או קרטון וכן שקיות חלב וכדו' שהושלכו לפח האשפה בערב שבת – פקע מהם שם כלי, משום שבדרך כלל לא משתמשים בהם שוב, ואסור לטלטלם במשך כל השבת[36].

מגבת נייר שהושלכה לאשפה

• מגבת נייר שהושלכה לאשפה אחר השימוש בערב שבת – אסור לטלטלה בשבת. אמנם, מגבת נייר כנ"ל שהושלכה לאשפה בשבת עצמה – מותר לטלטלה ולהשתמש בה בשבת[37].

בקבוקי שתיה שהושלכו לאשפה  

• בקבוקי שתיה, בין אם הם עשויים פלסטיק ובין אם הם עשויים זכוכית, כיום משתמשים בהם בדרך כלל שימוש חד פעמי. ועל כן, אם הושלכו לאשפה בערב שבת – הרי הם מוקצה ואסור לטלטלם. ואפילו שניתן למחזר בקבוקי שתיה – עדיין אסור לטלטלם [ולכן כדאי להיזהר לא להניח בקבוקי שתיה ריקים בכיור בערב שבת אלא במקום אחר, כדי שיוכלו לשוב ולמלא בהם מים קרים וכדו' בשבת][38].

מפה חד פעמית שהושלכה לאשפה

• אדם שחסרה לו מפה חד פעמית לצורך השבת ורוצה להוציא מן האשפה מפה חד פעמית משומשת, לנערה ולהשתמש בה: אם השליכה לאשפה מערב שבת – הרי היא מוקצה, אבל אם השליכה בשבת כך שבזמן בין השמשות הייתה כלי – לא נעשתה מוקצה ומותר להשתמש בה[39].

שקית בישול שהושלכה לפח האשפה

• שקית לבישול ולאפיה (שקית "קוקי") שהשתמשו בה בערב שבת והשליכוה לאשפה – אסור לשוב להשתמש בה בשבת. ועל כן, אדם שהכניס אורז או מאכל אחר לשקית בישול בערב שבת והשליכה לאשפה והחליפה בשקית אחרת, ובשבת רואה שנקרעה השקית השנייה – אסור לו לקחת את הראשונה מן האשפה, וה"ה שאם נקרעה השקית וזרקה לאשפה בשבת שאסור להוציאה[40].

נעליים שנזרקו לאשפה

• נעליים שאינן קרועות שנזרקו לאשפה בערב שבת – עדיין יש עליהם שם כלי, ועל כן מותר להוציאן מן האשפה ולנעלן בשבת[41].

מאכל או חפץ שהיו ראויים והתקלקלו

• מאכל שהיה ראוי לאכילה בזמן בין השמשות, וכן חפץ שהיה ראוי לשימוש בזמן בין השמשות, ובמהלך השבת אירע בו מקרה והתקלקל ונעשה לא ראוי לאכילה או לשימוש – אסור לטלטלו בשבת. אמנם, אם חזר ונתקן בו ביום – מותר לאכלו או לטלטלו, כיון שבזמן בין השמשות היה ראוי ולא הוקצה מדעתו של אדם[42].

נולד

גדר נולד

• נולד הינו דבר שהתחדש והתהווה בשבת וקודם השבת לא היה בעולם.

איסור נולד

• אסור לטלטל דבר שנולד בשבת.

אפר שריפה

• אפר שריפה של עצים שהוסקו בשבת – אסור לטלטלו משום נולד[43].

מים הנוטפים מן האילן

• מים הנוטפים מן האילן בימי ניסן אסור לטלטלם, משום נולד[44].

מי מזגן

• מים הנפלטים מן המזגן נוצרים כתוצאה מהתעבות הלחות שבאוויר על צינורות המזגן. מים אלה הינם מוקצה מדין נולד ואסור לטלטלם[45] (בדין נתינת קערה לקבל פרק ע"ט דיני בסיס סעי' פ').

ביצה שנולדה בשבת

• ביצה שנולדה בשבת, בין מתרנגולת העומדת לאכילה ובין אם מתרנגולת העומדת לגדל ביצים – אסור לטלטלה ואסור לנגוע בה בשבת[46].

ביצה שנולדה בשבת והתערבה 

• ביצה שנולדה בשבת, ואפילו אם מסתפק אם נולדה בשבת, והתערבה באלף ביצים שנולדו קודם השבת, כולן אסורות בטלטול ובאכילה בשבת, ובמוצאי שבת הינם מותרים[47].

פתרון לביצים בלול

• בלולים יש להניח בערב שבת סל שיקבל לתוכו את הביצים אחרי הטלתן בלול, ואם חושש לנזק לביצים ויצטרך להחליף או להוציא את הסל – יש להניח בסל דבר חשוב יותר מן הביצים בערב שבת, כדי שיוכל לטלטלו אגב אותו הדבר[48].
• חלב שנחלב בשבת – ראה בהרחבה בפרק ס"ה סעי' ל"ו-מ"ד.

סולמות

שלושה סוגי סולמות

• לעניין דיני טלטול יש להבחין בשלושה סוגי סולמות: א. סולם שניכר בו שתשמישו לאיסור. ב. סולם שצורתו מוכיחה עליו שתשמישו אך ורק להיתר. ג. סולם שתשמישו לדברים מותרים אך ניתן לעשות בו גם שימוש אסור, ודיניהם שונים כפי שיתבאר לקמן.

סולם שניכר בו שתשמישו לאיסור

• אסור לטלטל סולם שניכר שתשמישו לאיסור, כגון: סולמות של בעלי מלאכה, חברת חשמל, של צבעים מלוכלך בסיד וצבע, אפילו לצורך מלאכה מותרת^[49] משום מראית עין, שמא יאמרו הרואים שמטרת הטלטול היא מלאכה אסורה.

מראית עין בסולם

• אסור לטלטל סולם שניכר שתשמישו לאיסור אפילו בביתו, כיון שכל איסור שאסרו חכמים משם מראית עין אסור אף בחדרי חדרים^[50].

סולם שצורתו מוכיחה עליו שתשמישו להיתר

• מותר לטלטל סולם שצורתו מוכיחה עליו שתשמישו להיתר בלבד, כגון: סולמות קטנים שיש בהם שלושה או ארבעה שלבים המשמשים בבית להורדת בגדים, ספרים וכדו' ממדפים גבוהים, כיון שהרואה אדם שמטלטלו יאמר שמטרת הטלטול להיתר^[51].

סולם לדברים מותרים וניתן גם לאיסור

• נחלקו הפוסקים לגבי סולם שתשמישו לדברים מותרים אך ניתן לעשות בו גם שימוש אסור. יש סוברים שמותר לטלטלו כדין סולם שצורתו מוכיחה עליו שתשמישו להיתר, וי"א שאסור לטלטלו, כיון שיש מקום לרואים לומר שמטרת טלטול הסולם היא לאיסור.

למעשה – אין לטלטל סולם כזה בפרהסיה ברחוב או אפילו תוך בנין מגורים, בפרוזדור או בחצר.

לגבי טלטולו בבית – טוב להימנע מטלטול סולם זה גם בביתו במקום שאין רואים, אך כאשר אין ברירה – מותר לטלטלו שם בשינוי [כגון: לגרור את הסולם ולא להרימו], כדי שהשינוי יעיד על כך שאין מטרת הטלטול לאיסור^[52].

נח. דין פתיחת מכסה בור ומכסה פתח ניקוז – ראה בפרק פ"ג דיני בנין וסתירה במחובר לקרקע סעיפים כ-כ"ב.

[1] כתב השו"ע (סימן תרל"ח סעי' א'): "עצי סוכה אסורים כל שמונת ימי החג, בין עצי דפנות בין עצי סכך (ואפילו קיסם לחצוץ בו שיניו – אסור) (מהרי"ל), ואין ניאותין מהן לדבר אחר כל שמונת הימים, מפני שיום השביעי כולו הסוכה מוקצה עד בין השמשות, והואיל והוקצה לבין השמשות של שביעי הוקצה לכל היום. הגה: ואפילו נפלה הסוכה – אסורים, ולא מהני בה תנאי (טור)". וביאר המשנ"ב שם (ס"ק א'): "דכתיב: 'חג הסוכות שבעת ימים לה' כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה. ואפילו עשה סוכה אחרת בחוה"מ, ואין צריך לראשונה, אפילו הכי עציה אסורים בהנאה". וראה בכה"ח שם (ס"ק א'). וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ה'): "ואפילו נפלה הסוכה וכו' – היינו דאפילו להפוסקים דסברי דמן התורה אינה אסורה אלא בעודה קיימת, מדרבנן מיהא אסור להנות ממנה מטעם מוקצה, דאיתקצאי בבין השמשות של תחלת החג". וראה בכה"ח שם (ס"ק י"א).

וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ו'): "ולא מהני בה תנאי – אף אם אמר: 'איני בודל כל בין השמשות', כיון דאי אפשר ליטול בין השמשות, משום דקא סתר אהלא ואיתקצי לכולי שבעה, משא"כ בנוי סוכה בסעי' ב' דמהני שם תנאי. ודע דהא דמשמע מסתימת רמ"א דלא מהני תנאי בשום גוונא, ואפי' נפלו, היינו דוקא בשבעת הימים, אבל בשמיני שלו דאיסורו הוא רק משום מוקצה – מהני תנאי לכשיפלו, שיכול להשתמש בהן". וראה בכה"ח שם (ס"ק י"ג-י"ד).

[2] כתב השו"ע (סימן תרל"ח סעי' א'): "ואם אחר שעשה השיעור הצריך מן הדפנות ונשלם הכשר סוכה הוסיף דופן – לא מיתסרא; אבל אם עשה ארבעתן סתם – כולן אסורות ומוקצות". וראה בבה"ל (שם ד"ה "ואם אחר") ובכה"ח שם (ס"ק י"ח).

[3] ראה בשו"ע (סי' תרל"ח סעי' ב').

[4] לגבי סיכה במקום שיכולה להזיק – ראה בפרק עז דיני מוקצה מחמת גופו סעיפים פ"ז-פ"ח . ולגבי טלטול מן הצד לצורך מקומו – ראה בהערה כ"ט, ובחלק חמישי הלכות טיטוא בשבת.

[5] כתב השו"ע (סי' תרל"ח סעי' ב'): "וכן אוכלים ומשקים שתולין בסוכה כדי לנאותה – אסור להסתפק מהם כל שמנה,  אפילו נפלו ( ובי"ט ושבת – אסור לטלטלם דמוקצים הם); (טור) ואם התנה עליהם בשעה שתלאם ואמר: 'איני בודל מהן כל בין השמשות' ( של ח' ימים) (ב"י בשם א"ח) – הרי זה מסתפק מהם בכל עת שירצה, שהרי לא הקצה אותם ולא חלה עליהם קדושת הסוכה ולא נחשבו כמותה; ודוקא שמתנה בזה הלשון, אבל אם אמר: 'אני מתנה עליהם לאוכלם כשיפלו' – אינו כלום; ואם אמר: 'אני מתנה עליהם לאכלם אימתי שארצה' – מהני, שגם בין השמשות בכלל". וכתב הרמ"א (סי' תרל"ח סעי' א'): "צריך לעשות התנאי קודם בין השמשות הראשון (ד"ע כסברת א"ח שהביא הב"י, ולא כמהרי"ל)". וביאר המשנ"ב שם (ס"ק י"ב): "אסור להסתפק מהם – דביזוי הוא להמצוה כשמסתפק מהם". ושם (ס"ק י"ג) כתב: "אפילו נפלו – דכיון דאיתקצאי לביה"ש איתקצאי לכל היו"ט, ואפילו נפלו בחוה"מ – אסורין", ולכן תנאי זה חייב להיות לפני השקיעה בערב סוכות, כי ברגע כניסת החג חלה עליהם קדושת הסוכה ושוב לא יועיל בהם תנאי ויהיו מוקצה עד אחרי החג.

[6] ראה בהערה הקודמת.

[7] ראה בהערה ה', וכיון שכתב הרמ"א (סי' תרל"ח סעי' א'): "יש מן האחרונים שכתבו דבזמן הזה אין נוהגים להתנות (מהרי"ל), והכי נהוג בנויין התלוים בסכך; אבל בנויין שנותנים בדפנות, כגון: סדינים המצויירים, נוהגין לטלטלם מפני הגשמים אפילו בלא תנאי, משום דיש אומרים דאין איסור אפילו בדפנות עצמן, כ"ש בנויין. ומ"מ טוב להתנות עליהם". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק כ"ג): "משום דלא בקיאי שפיר בתנאי. ויש מאחרונים שמפקפקין בטעם זה, דהלא לשון התנאי מפורש בגמרא ואין שייך בקיאות", ומכל מקום אפילו עשה תנאי – טוב שלא יגע בקישוטים.

[8] ראה בהערה הקודמת.

[9] כתב הטור (סימן ש"י): "עץ שתולין בה בשר או דגים – מותר לטלטלו אע"ג דמאיס, דקי"ל במוקצה מחמת מיאוס כר"ש דשרי. אבל במוקצה מחמת איסור, כגון: נר שהדליקו בה באותה שבת, לא קי"ל כוותיה, ואסור אפי' לאחר שכבה". וביאר הב"י (שם): "כתב המרדכי בריש ביצה (סי' תרמב) פסק בספר המצוות (לאוין עה הל' יו"ט כה ע"ב) דמוקצה מחמת נולד – אסור, וכן במוקצה מחמת איסור דדחייה בידים, כגון: נר הדולק באותו שבת, כדאיתא בסוף מסכת שבת (קנ"ז ע"א), ואם כן נר שהדליקו בו בשבת – אסור לטלטלו. ויש שמתירים משום דהוי כגרף של רעי, ואין זה נכון, והמחמיר לא הפסיד, עכ"ל. ואני תמה על המתירים, וגם על מה שכתב: 'ואין זה נכון' יש לתמוה, שלא דחה דבריהם אלא במילי דחומרא בעלמא". וכתב השו"ע (סימן רע"ט סעי' א'): "נר שהדליקו בו באותה שבת, אף על פי שכבה – אסור לטלטלו". ושם (סעי' ב'): "נר זה שאמרנו שאסור לטלטלו, אפילו לצורך גופו ולצורך מקומו – אסור; ויש מי שהתיר, ולא נראו דבריו".

[10] כתב הרמ"א (סי' ש"י סעי' ב'): "יש אומרים דאין הכנה שייך בשל אינו יהודי, ואפילו גרוגרות וצמוקים שבידו – מותרים". וביאר המגן אברהם (שם): "ויש אומרים דאין הכנה, דאין העכו"ם מקצה מדעתו כלום [ר"ן], וכיון שהוא מוכן לאיש אחד – מוכן לכל".

וכתב הביאור הלכה (שם ד"ה "בשל אינו יהודי"): "ולפ"ז אינו יהודי שהדליק נר בבין השמשות וכבה אח"כ – מותר לישראל לטלטל המנורה אח"כ בנתאכסן ישראל בבית אינו יהודי [אם לא שהדליק הא"י לצורך ישראל דאז נעשה בסיס לכל השבת, כדלעיל בסימן ש"ט במ"ב ס"ק כ"ז] [פמ"ג]".

[11] כיון דניחא ליה שיהיה יותר אור כדי שיראה את המצרכים שבתוך המקרר יותר טוב, שהרי אם לא כן לא היה מפעיל את הנורה בשאר ימות השבוע, ובכל אופן גם אם לא רוצה באור, עדיין הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה, שכתב השו"ע (סי' ש"כ סעי' ח"י), וז"ל: "חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום נקב שבדפנה שמוציאין בו היין, יש מי שמתיר אע"פ שא"א שלא יסחוט, והוא שלא יהא תחתיו כלי; דכיון שאינו נהנה בסחיטה זו, הוי פסיק רישא (פי' איסור נמשך בהכרח מדבר מה כמו המוות הנמשך בהכרח מהתזת הראש) דלא ניחא ליה, ומותר. וחלקו עליו, ואמרו דאע"ג דלא ניחא ליה, כיון דפסיק רישא הוא – אסור. והעולם נוהגים היתר בדבר. ויש ללמד עליהם זכות, דכיון שהברזא ארוכה חוץ לנעורת ואין יד מגעת לנעורת – מותר מידי דהוי אספוג (פירש הערוך ספוג הוא על ראש דג אחד גדול שבים, ובשעה שמרים ראשו להסתכל בעולם יורד אותו הספוג על עיניו ואינו רואה כלום, ולולי זה לא היתה ספינה נצולת מפניו) שיש לו בית אחיזה; ולפי שאין טענה זו חזקה, ויש לגמגם בה, טוב להנהיגם שלא יהא כלי תחת החבית בשעה שפוקקים הנקב". וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק ד' שאלה ג') ובשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ב).

[12] וזה באופן שהגוי עושה לעצמו, שכתב השו"ע (סי' רע"ו סעי' ב'): "ישראל וא"י  שהסיבו יחד והדליק א"י נר, אם רוב א"י – מותר להשתמש לאורו. ואם רוב ישראל, או אפי' מחצה על מחצה – אסור. ואם יש הוכחה שלצורך א"י מדליקה, כגון שאנו רואים שהוא משתמש לאורה, אף על פי שרוב ישראל, מותר". וראה עוד משנ"ב (שם ס"ק כ"ז) וכה"ח (שם ס"ק ל"ז). וראה עוד בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ"ה). וראה בחלק חמישי בהלכות אמירה לגוי.

[13] זה דווקא אם הילד של השכן או בדיעבד על ידי ילדו ועושה לצרכו – ראה בהרחבה בח"ה בדיני מעשה קטן. וראה שו"ע (סי' שמ"ג סעי' א').

[14] אומרת המשנה (ביצה ל"א ע"ב): "בית שהוא מלא פירות ונפחת – נוטל ממקום הפחת. ר' מאיר אומר: אף פוחת לכתחילה ונוטל". הסבירו המפרשים (ראה משנ"ב סי' תקי"ח ס"ק מ"ג וכה"ח שם ס"ק ס"ה) שמדובר במבנה הסתום מכל צד ואין לו דלת, או שאבד לו המפתח.

והסביר רש"י בדעת ת"ק מדוע מותר לו לקחת ממקום שנפחת, וכלשונו: "ולא אמרינן מוקצין מחמת איסור הן, דאין יכול לפחתו ביו"ט ואסח דעתו מיניהו, דכיון דלא היה פחיתתו איסורא דאורייתא, כדמוקמינן לה באוירא דלבני, לאו מוקצה נינהו, כדאמר גבי טבל בשלהי פרקין שהוא מוכן אצל שבת, שאם עבר ותקנו – מתוקן", עכ"ל.

הגמרא מקשה אליבא דר"מ שסובר שמותר לסתור לכתחילה: הרי זה סותר אוהל ואסור ביו"ט! ומתרצת הגמ' שכאן מדובר ב"אוירא דלבני", והסביר רש"י (ד"ה "באוירא"): "סדור של אבנים בלא טיט". והגמרא שם דנה אם ר"מ מתיר גם בשבת או רק ביו"ט, ומסקנת הגמרא שם: "אמר ר' זירא: ביו"ט אמרו, אבל לא בשבת". ופירש רש"י (שם ד"ה "א"ר זירא"): "ביו"ט התיר ר"מ, כיון דמדרבנן הוא דאסור ומשום שמחת יו"ט- שרי, שהרי מותר בו אוכל נפש, אבל לא לשבת, משום טלטול כרב נחמן", עכ"ל.

פירוש לפירושו: טלטול לבנים אסור משום מוקצה אם לא יעדם לשימוש היתר מסויים, ולפיכך "שרגינהו ודאי אקצינהו", היינו כפירוש רש"י (שם ד"ה "שרגינהו"): "סדרן זו על זו, גלי דעתיה שמקצן לבנין, ואסור לטלטלינהו". והאיסור אינו משום סותר אלא משום מוקצה. וע"ז מפרש רש"י שמאחר וכל האיסור משום מוקצה הוא מדרבנן, משום שמחת יו"ט – מותר, מאחר וזה לצורך אוכל נפש.

יוצא איפוא, לדעת רש"י במשנה גם ת"ק איירי באוירא דליבני, וגם לדידו הטעם שמותר, ולא אמרינן מוקצה, הוא מפני שכל האיסור לקחת את הלבנים הוא מדרבנן (מאחר שאינם בנויים ומחוברים בטיט, ומשום שמחת יו"ט הקלו). ולפיכך יוצא לדעת רש"י: המחלוקת בין ת"ק לר"מ הוא אם מותר לפחות לכתחילה, שלדעת ר"מ – מותר ולדעת ת"ק – אסור.

וכן כתב הרא"ש (ביצה פ"ד סי' ה'), וז"ל: "הלכך לאו מוקצה הוא, כדאמר בשלהי פירקין גבי טבל שאם עבר ותקנו – מתוקן, אבל בנין גמור דאיכא בסתירה איסורא דאורייתא – אסור, דאיתקצאי בין השמשות מחמת איסור, ואפילו לר"ש דלא שרי אלא בסוכה רעועה שנפלה", עכ"ל.

וכן כתב הטור (או"ח סי' תקי"ח), וז"ל: "בית שאינו טוח בטיט אלא לבנים מסודרים זה על זה, והוא מלא פירות, ונפחת ביום טוב – מותר ליקח מהם במקום הפחת ולא אמרי' מוקצין הן, כיון שאין בפחיתתו אלא איסור דרבנן לא אסח דעתיה מנייהו, אבל אם היה בנוי בנין גמור – אפילו ר"ש מודה שאסור ליטול ממקום הפחת", עכ"ל. והיינו כדברי רש"י הנ"ל.

ועיין לבית יוסף (סס"י תקי"ח) שכתב שכל זה הוא לסברת הטור והרא"ש, אבל הרמב"ם כתב שבית שהוא מלא פירות מוכנים ונפחת – נוטל ממקום הפחת, ומשמע שאפי' בבנין גמור – מותר. ולכאורה זה נגד הגמרא, והסביר שבגמ' איירי רק אליבא דר"מ, אבל אנן שפוסקים כדעת ת"ק – מותר אפילו בבנין גמור, ע"כ תוכן דבריו.

וכן משמע מפירוש המשניות להרמב"ם (ביצה פ"ד משנה ג') שהסביר בדעת ר"מ שאיירי בלבנים סדורים, וז"ל: "ומה שאמר ר"מ פוחת, אינו רוצה לומר שיסתור הכתלים ביו"ט, אבל לפי סברתו הוא מותר לפחות אם היו כתלי אותו החצר לבנים סדורים מבלי בנין. ואין הלכה כר"מ", עכ"ל.

והרי"ף (ביצה י"ז ע"ב בדפי הרי"ף) כתב את המשנה כלשונה, והוסיף: "בית שהוא מלא פירות סתום". מכיון שלא כתב שמדובר בלבנים סדורות, הבין מזה הב"י שהוא סובר כמו שמצינו ברמב"ם דמיירי בבנין גמור, ולפיכך הקשה על הר"ן: "שלא השגיח בזה וכתב לשון רש"י, דת"ק לא שרי אלא באוירא דליבני, וליתא להרי"ף, אלא אפי' בנין גמור – שרי", עכ"ל.

ויש לבאר שהמחלוקת בין הרמב"ם והרא"ש היא זו: לדעת הרא"ש כל דבר שהיה מונח במקום שאי אפשר להגיע אליו אלא ע"י איסור דאורייתא – הפך למוקצה בבין השמשות, ומוקצה מחמת איסור הוא, ואסור לטלטלו, אפילו אם המוקצה ניטל ממנו ביו"ט. אבל להרמב"ם ולפוסקים כמותו, אין בפירות אלה דין מוקצה כלל, כי הם לא היו בסיס לדבר האסור, והפירות לא היו מוקצים כי רק ארי הוא דרביע עלייהו, ולכן לדעת הרא"ש, אם היו הפירות במקום שהגישה אליו אסורה מדאורייתא – הפירות אסורים מדין מוקצה, ולדעת הרמב"ם אפילו שהיו הפירות במקום שהגישה אליו אסורה מדאורייתא, אם בשבת נסתלק האיסור, הפירות לא היו מוקצים, ולכן הם מותרים.

בשו"ע (סי' תקי"ח סעי' ט') פסק, וז"ל: "בית שהוא מלא פירות מוכנים ונפחת – נוטל ממקום הפחת". וכל המפרשים הבינו ממה שסתם ולא אמר: 'באוירא דליבני' – שמשמע שפוסק כדעת הרמב"ם (ועיין למשנ"ב שם ס"ק מ"ה ובכה"ח ס"ק ס"ד ולפוסקים המצויינים שם).

ובביאור הלכה (שם ד"ה "בית שהוא מלא פירות") כתב, וז"ל: "בית שהוא מלא פירות וכו', עיין מ"ב דאפילו היה הבית בריא, כן מבואר במ"א ובשאר אחרונים, דמדסתם המחבר בשו"ע ש"מ דס"ל כדעת הרי"ף והרמב"ם דבכל גווני – שרי, וכסברת הרמב"ן דלא שייך בזה מוקצה, וכמו שהעתקנו במ"ב. ואף דהרא"ש והטור העתיקו לדינא כסברת רש"י דלא התירו כ"א בבית שאינו בנין גמור רק שהיו מלבנים סדורות בלא טיט, דאין בסתירה זו כ"א איסור דרבנן, וכמו שמפרש הגמרא אליבא דר"מ, אבל בבנין גמור יש בו משום מוקצה מחמת איסור דאסור אף ביו"ט, וכן הוא ג"כ דעת הרשב"א [ורק שמתיר בבנין רעוע שמצפה לו שתפול ולא אסח דעתיה מהפירות], מ"מ נקט לדינא כדעת הרי"ף והרמב"ם וכסברת הרמב"ן משום שהעתיקו ג"כ הר"ן. והמ"מ כתב שכן הוא עיקר, וכן מצאתי בחידושי הרא"ה שהעתיק ג"כ סברת הרמב"ן לדינא. ומ"מ לכתחילה נלענ"ד שאין להקל, שיש הרבה מהראשונים מחמירין בבית שהוא בנין גמור, לבד רש"י ורשב"א והרא"ש הנ"ל נמצא כן גם ברז"ה (ומביאו המ"א) ובאור זרוע ובמאירי שכולם אחזו כשיטת רש"י, וכן רבינו ירוחם כתב ששיטה זו היא העיקר, ועיין בתוס' שהחמירו עוד ביותר מזה דאפילו באוירא דליבני אינו מותר כ"א לר"ש, וגם דעת הרמב"ן שהביאו להקל, המעיין במלחמות יראה שהביא שם שני תירוצים ולתירוץ א' מיירי המשנה דוקא כשנפחת מעיו"ט עיי"ש. ע"כ נלענ"ד שאין להקל בזה, וכן בדין לפתות שהוציא המ"א מסעיף זה כ"א בשעת הדחק".

להלכה: אף שדעת המשנ"ב להחמיר, משום כבוד שבת, נראה להקל מאחר ומרן פסק בשו"ע כדעת הרמב"ם והרי"ף, ולא הביא את סברת רש"י והרא"ש אפילו כי"א אף שהזכירם בב"י. ועוד טעם – שכל טעם מוקצה איירי מטעם היסח הדעת, ואם בין השמשות לא ידע שהמנורה לא מנותקת הרי לא אסח דעתיה מלהשתמש באוכל שבמקרר, וממילא אין בו דין מוקצה אם בא גוי וניתק את החשמל. ומכל מקום צריך להזהר ביותר שלא לשכוח את המנורה דלוקה במקרר שלא להכנס לספיקות. וראה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ס').

[15] כמבואר בהערה הקודמת לגבי מקרר וה"ה להכא. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ס').

[16] עיין שם בטעמים נוספים לאסור.

[17] ראה בהרחבה בפרק ס"ב "טלטול בגדים רטובים".

[18] ראה בהרחבה בפרק ס"ב "טלטול בגדים רטובים".

[19] ראה שו"ע (סי' ש"ט סעי' ד'). וכאן הרי הניחו מדעת כדי שיתייבש, ראה בהרחבה בפרק ע"ט דיני בסיס סעי' א'.

[20] עיין שו"ע (סי' שכ"ב סעי' ג'): "פירות שנשרו מן האילן בשבת – אסורים בו ביום, ולערב מותרים מיד".  וכתב הב"י (סי' ש"י): "והא דאין מוקצה לרבי שמעון בדבר מאכל אלא בגרוגרות וצמוקים לבד דוקא בתלוש, אבל במידי דמחובר, אפילו לרבי שמעון הוי מוקצה. ופירש רש"י בפרק אין צדין (ביצה כד ע"ב ד"ה "אם יש מאותו המין") גבי אינו יהודי שהביא דורון לישראל, דטעמא משום דדמי לגרוגרות וצמוקים, דמדלא לקטינהו מאתמול אקצינהו, ולא תחלוק במחובר בין שלו בין של גוי. ונראה לי דטעמא דכיון שעל ידי לקיטתו היו ניתרים, ואי לא לקיט להו – אסור ליהנות מהם במחובר, ומאחר שלא לקטם הוה ליה כאילו דחינהו בידיים ופירש שאינו רוצה ליהנות מהם, והילכך אפילו לקטן אינו יהודי – אסורים, דהוה ליה מוקצה, ומשום הכי גזרו בכל מחובר אפילו היכא שלא היה בידו ללקטן, דלא פלוג רבנן. והר"ן כתב שם (י"ג ע"א ד"ה אמר) שהרז"ה (שם ד"ה והא) כתב על דברי רש"י שלא היה צריך לכך כי ברור הוא דמודה רבי שמעון בכל מוקצה מחמת איסור שאין דעתו עליו, כגון כוס וקערה ועששית (שבת מ"ד ע"א). ודבריו נראין לי עיקר אף על פי שחלק עליהם הרמב"ן ז"ל (מלחמות שם), עכ"ל. ונראה דמהני טעמי איכא מוקצה בדבר המחוסר צידה אפילו לרבי שמעון". ופסקו השו"ע (סי' שכ"ה סעי' ה'). וראה במשנ"ב (שם ס"ק כ"א-כ"ב) ובכה"ח (שם ס"ק מ"ז).

[21] דין זה נכון גם לגבי דבר המחוסר צידה וגוי צדו.

[22] ראה הערה כ'.

[23] ראה שו"ע (סי' תקט"ו סעי' ג'): "אפילו אם הוא ספק אם נלקטו או ניצודו היום – אסורים; אבל אם ניכר בהם שלא נלקטו ושלא ניצודו היום – מותר למי שלא הובאו בשבילו; ואם לא באו מחוץ לתחום – מותר אף למי שהובאו בשבילו". וראה במשנ"ב (סי' שכ"ה ס"ק כ"ד).

[24] כתב השו"ע (סי' שכ"ב סעי' ג'): "פירות שנשרו מן האילן בשבת – אסורים בו ביום, ולערב מותרים מיד". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ה'): "ואפי' אם ספק שמא נשרו בשבת – גם כן אסור", והטעם כתב בשער הציון (שם ס"ק ח'): "ירושלמי דפסחים פ"ד ה"ט, והובא בתוספות פסחים נ"ו ע"ב, עיין שם. ואף דשם איירי לענין אכילה, פשוט דהוא הדין לענין טלטול, ומשום דהוי לה דבר שיש לו מתירין, וכנ"ל לענין ביצה דגם שם הטעם לר' יוסף משום פירות הנושרין. ואחר כך מצאתי שכן כתב הפרי מגדים, ולפלא שלא הזכיר הירושלמי", וראה עוד (שם ס"ק ז') וראה בשו"ע (סי' שכ"ה סעי' ה') ובנו"כ.

[25] כתב השו"ע (סי' שי"ב סעי' ו'): "מקנחין בשבת בעשבים לחים אפי' הם מחוברים, ובלבד שלא יזיזם; ומשום משתמש במחובר – ליכא, דלא אמרו אלא באילן אבל לא בירק". וכן כתב הרמ"א (סי' של"ו סעי' א'), וז"ל: "אבל קנים הרכים כירק – מותר להשתמש בהם אע"פ שמחוברים בקרקע, דאין אסור להשתמש בירק", וממילא ברור שלדעתו יהא מותר לישב ע"ג עשב. וע"ע במשנ"ב (שם ס"ק ו'). ואף שלדעת הב"ח והט"ז (שם ס"ק ד') אסור להשתמש בירק, כמו בכל דבר המחובר לקרקע, מ"מ כבר כתב הכה"ח בס"ק ט"ו [על הב"ח והט"ז]: "אבל האליה רבה אות ג' כתב על דבריהם דלא נהירא, וגם תמה על הט"ז משלחן ערוך לעיל סימן שי"ב סעיף ו' דמתיר בהדיא כרמ"א, והביא עוד כמה פוסקים דמתירין כרמ"א, וסיים דיש לסמוך על הרמ"א ולבוש בלי פיקפוק, יעו"ש. וכן התוספת שבת אות ד' השיג על דבריהם והסכים להתיר כהאליה רבה, יעו"ש. וכן הסכים בית יהודה סימן י"א, נהר שלום אות ג', ברכי יוסף בשיורי ברכה אות ב', פתח הדביר אות ג', רבינו זלמן אות ד', חיי אדם כלל י"ב אות ו'. וכן כתבו האחרונים". וכן כתב המשנ"ב (שם ס"ק ט"ו) בשם רוב האחרונים.

חכמים גזרו שלא להשתמש בכל דבר שהוא מחובר לקרקע, וכל זה רק בתנאי שיהיה לו דין של אילן, שהוא עץ גבוה לפחות ג' טפחים, אבל עץ שחתכו אותו, וכעת הוא לא גבוה מן הקרקע ג' טפחים, נחשב כמו האדמה, והוי כמו ארעא סמיכתא ומותר להשתמש בו, ראה בשו"ע (סי' של"ו סעי' ב').

[26] מכיון שנתלש בשבת אף שלא במתכוון – הוי מוקצה, משום שבבין השמשות היה מחובר, ואף שאפשר שהדשא היה תלוש כבר בערב שבת, כיון שמסתמא היה מחובר בבין השמשות של ערב שבת הוי מוקצה בשבת. ראה שו"ע (סי' שכ"ב סע' ג'), משנ"ב (שם ס"ק ה', ו') בשם הפמ"ג, ובשו"ע (סי' שכ"ה סעי' ז').

[27] וכתב המשנ"ב (סי' של"ו ס"ק כ"ד): "ומ"מ אם לאחר הליכתו מצא שנדבקו עשבים ברגליו בין אצבעותיו או על מנעליו – יזהר שלא יסלקם בידיו, דאסורים בטלטול משום מוקצה, דביה"ש היו מחוברים". וכן כתב כה"ח (שם ס"ק כ"ה), משמע אבל לנער – מותר. וראה בשו"ע (סי' ש"ט סעי' ג'), ועוד שם (סעי' ד'): "שכח אבן ע"פ חבית או מעות על הכר – מטה החבית על צדה והאבן נופלת, ומנער הכר ומעות נופלים", עכ"ל. וכתב רמ"א (סי' ש"ח סעי' ג'), וז"ל: "וכן מותר לטלטל דבר מוקצה ע"י נפוח, דלא הוי טלטול אלא כלאחר יד, ולא מיקרי טלטול".

[28] ראה בהערה הקודמת ובהערה כ"ו. עיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק ט"ז שאלה ט"ז).

[29] ואע"פ שכתב השו"ע (סי' שי"א סעי' ח') שטלטול מן הצד מותר רק לצורך דבר המותר, כבר כתב השער הציון (סי' של"ז ס"ק ז') לגבי טיטוא: "ולאיסור מוקצה של טלטול עפר גם כן לא חייש, דהוי לה טלטול מן הצד על ידי דבר אחר לצורך שבת, וכמו שכתב הפרי מגדים".

[30] ראה ראה בהערות כ"ו-כ"ז. עיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק ט"ז שאלה ט"ז).

[31] וראה להלן הערה ל"ה.

[32] משנ"ב (סי' ש"ח ס"ק נ"א): "ובמחצלת שלמה אפילו זרקן לאשפה – מותר, דבטלה דעתו אצל כל אדם", ומקור הדין הוא מתוס' שבת (קכ"ה ע"א ד"ה "אם זרקן"). וראה להלן הערה ל"ה.

[33] ראה בהערה ל"ה.

[34] ראה בהערה הבאה.

[35] הגמ' בשבת (קכ"ד-קכ"ה) דנה בענין שבר כלי אם מותר לטלטלו בשבת. ונחלקו ר"י ות"ק אם צריך שישתמשו בשבר כעין מלאכתו הראשונה, ונפסקה ההלכה כת"ק, שאין צורך שישתמש בשבר מעין מלאכתו הראשונה, אלא כל שראוי למלאכה. עיין ברי"ף (דף מ"ח ע"א בדפי הרי"ף) וברמב"ם (פכ"ה מהל' שבת הי"ב) ושו"ע (סי' ש"ח סעיף ו') שאין צורך שישתמש בשבר מעין מלאכתו הראשונה, אלא כל מלאכה, ואין נ"מ אם נשבר [הכלי לגמרי] בשבת או בחול. ולשון השו"ע שם: "כל הכלים שנשברו אפילו בשבת" וכו' (וזה דלא כמו שכתבו התוס' שם ד"ה "ורבא", שלסברתו אם נשברו בשבת – אסור משום נולד).

ואם יש בכלי שנשבר ולא ראוי למלאכתו הראשונה משום נולד – כתב הביאור הלכה (על סעיף ו' ד"ה "לשום" ובסעיף ז' ד"ה "שנשברה"), וז"ל: "כתב המ"א (ס"ק ט"ו) דלפי מה שכתב בסימן תצ"ה די"א דנולד אסור בשבת, בעינן כשנשבר בשבת שיהא ראוי למלאכתו הראשונה דוקא, כגון: שברי עריבה לצוק לתוכן מקפה ושל זכוכית לצוק לתוכה שמן, אבל הרבה אחרונים [הב"ח וט"ז וא"ר ותו"ש] כתבו דכיון דעדיין ראוי לשום מלאכה – לאו נולד הוא ובכלל מוכן הוא".

אולם משמע מדעת הב"י שיש סוג אחר של נולד והוא בענין חלק משבר כלי. שהטור כתב, וז"ל: "חתיכת חרס שנשברה בחול" וכו'. ולכאורה למה כתב הטור שנשברה בחול ולא בשבת? כתב הב"י שנראה שהטור כתב כך אליבא דתוס' (שם ד"ה "ורבא"), לסברת רבא. והוסיף הב"י, וז"ל: "אך תימה דכיון דחזי לכסות כלי אפי' נשבר בשבת נמי לאו נולד הוא לת"ק דר"י, וכמו שנתבאר בסמוך, וכיון דרבינו כתב בסמוך דאפי' נשברו בשבת שרי לטלטלן כיון שראויים לכסות כלים וכדברי ת"ק, היאך כתב כאן דנשברה בחול שרי לטלטולי דמשמע הא אם נשברה בשבת – אסור. ושמא י"ל דהתם בכלים שנשברו והכא בכלי שנשברה ממנו חתיכה וכדדייק לישנא דרבינו, דכיון שהכלי עדיין משמש תשמישו הראשון, וחתיכה זו שנשברה ממנו לא היתה ראויה לשמש בפני עצמה קודם שנשברה, ועכשיו שנשברה היא ראויה לשמש בפני עצמה הוי נולד", עכ"ל הב"י. היינו, שאם נשבר כל הכלי אז לא בעינן שישתמש בשברים מעין תשמישו הראשון, אלא כל שראוי לתשמיש כל דהוא ואפי' נשבר בשבת. אבל כלי שנשברה ממנו חתיכה בלבד והחתיכה אינה ראויה לשמש בתשמיש הראשון, ושאר הכלי ממשיך לשמש בתשמיש הראשון, אז מהחתיכה שנשברה בטל ממנה דין כלי מתשמישה הראשון ועתה יש לה תשמיש חדש ועל כן הוי נולד, וזה גם לדידן שפוסקים שמי שאין לו מוקצה – אין לו נולד.

אולם הדרכי משה שם לא הסכים לתירוצו של הב"י, ותירץ שהזכיר בחול לאפוקי שבת, משום סיפא דאיירי דזרקם לאשפה, ואז רק אם נשברה ביום חול וזרקה לאשפה ביום חול ביטלו מדין כלי, אולם אם נשבר בשבת וזרקו בשבת לאשפה, או נשבר ביום חול וזרקו בשבת לאשפה – לא בטל ממנו דין כלי, ולפיכך נקט נשברה בחול, עיי"ש. ועיין לב"ח שתירץ כתירוץ הדרכי משה, וכתב על תירוצו של הב"י: "ואין רמז לחילוקו זה בתלמוד". ואעפ"כ כתב הלבוש שיש לפסוק כתירוץ הב"י, וכן כתב יד אהרון. ויש לעיין על המשנ"ב (סי' ש"ח ס"ק ל"ב) שפסק דלא כתירוץ הב"י, ולפחות היה צריך להביא את סברתו לחומרא.

ואין לומר שהב"י אינו סובר כתירוץ הדרכי משה, מפני שבפירוש כתב שם בב"י שאם זרקה לאשפה מבעוד יום – אסור, משום דביטלה מתורת כלי כשקדש היום, "אבל אם לא זרקה עד שחשכה, מאחר דכשקדש היום היה מוכן לא פקע מינה תו שם כלי", עכ"ל. וכן הוא לשונו בשו"ע: "ואם זרקה לאשפה מבעוד יום – אסור לטלטלה, כיון שבטלה מהיות עוד כלי". היינו לפי דברי מרן בב"י ובשו"ע הטעם שמותר לטלטל שבר כלי הוא, כי עדיין ראוי הוא לשימוש כל שהוא ועדיין שם כלי עליו. אבל אם זרקו בשבת, מאחר והיה לו דין כלי בשבת זריקתו לאשפה אינה מבטלתו מדין כלי, ודינו כדין זורק כלי לאשפה בשבת שמותר לטלטלו.

ברור הוא שאם זרק כלי שלם בע"ש באשפה שמותר להוציאו ולהשתמש בו, וכתב המשנ"ב (שם ס"ק נ"א) דהטעם הוא משום דבטלה דעתו אצל כל אדם. וכתב בשער הציון (שם ס"ק נ"ד) דכן משמע מתוס' (שם ד"ה "אם זרקן"), והיינו כדברי הר"ן בחידושיו בפירוש התוס' שם  שלכאורה אינם מובנים, שכתבו דאם זרקה בער"ש אין לדמותו לגלימא, [וכתב הר"ן: "פי' אבל משחשיכה לא בטלה מתורת כלי, דכיון שהותרה למקצת שבת הותרה לכל השבת"]. ועיין שם ברש"י (ד"ה "מבעוד יום") שכתב: "גלי דעתיה מאתמול דלאו מנא היא", וא"כ אפי' אין לו צורך בכלים ממש וזרקם לאשפה אנו אומרים בטלה דעתו.

ונ"מ בכוסות "לבן" העשויים מפלסטיק ודרך בני אדם לזורקם לאשפה ולא משתמשים בהם, ולעיתים משתמשים בהם הולכי דרכים או לשימוש אחר. ברור הוא שאם אכל "לבן" בשבת ונשאר לו הכוס – אין לכוס דין מוקצה ולא דין נולד. ואפי' זרקם למשולש שבכיור או לאשפה ביום שבת, מאחר ובע"ש היה לו דין כלי ובפועל שימש כלי ל"לבן" זה עדיף משבר כלי, ואין לו דין מוקצה ומותר להשתמש בו אם ירצה. אבל אם זרקו מע"ש לאשפה או למשולש (ואם צריך לזרוק לפח האשפה שברחוב דוקא או אפילו לאחר הדלת, עיין בביאור הלכה שם ד"ה "לאשפה"), יש לדון אם הוא ככלי ואז בטלה דעתו אצל כל אדם, ויהא מותר בשבת לטלטלו אם צריך לו. או נאמר מאחר ובדרך כלל אין דרך בנ"א להשתמש בו וזורקים אותו לאשפה, אז אם זרקו מע"ש בטל ממנו דין כלי ואסור לטלטלו בשבת.

ע"כ למעשה אם זרק כוס "לבן" או דבר דומה לו, שהוא לשימוש חד פעמי, לאשפה בשבת, ברור הוא שמותר אח"כ לטלטלו אם נזקק לו. ובלבד שלא יהא סדוק באופן שאי אפשר להשתמש בו יותר. אבל אם זרקם לאשפה בע"ש יש להסתפק אם ביטלו משם כלי ואסרו, או נאמר עדיין שם כלי עליו אפי' בהיותו באשפה. הדעת נוטה לאסור, ואין זה דומה לגלימה או לכלי שלם שכולם משתמשים בהם, ולא נזרקים לאשפה, והזורק בטלה דעתו, ומסתבר שגם הוא עצמו בעל הגלימה או הכלי, יכול לקחתו מהאשפה בשבת, דאין זה ביטול כלי אלא אי שימוש בכלי, ולא בטל ממנו דין כלי בבין השמשות. אבל כוס "לבן" שאין לו דין כלי לאחר שימושו, כי עומד הוא להזרק וזרקו, הרי בטלו מדין כלי בערב שבת, כי בדרך כלל לא משתמשים בהם בפעם השניה. וכן כלים העשויים מנייר או קרטון, או שקיות חלב וכדומה, ואפי' בכוס חד פעמי נראה שזריקתו היא ביטולו. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"א או"ח סי' י"ג), שו"ת קול אליהו (שבת פרק ט"ז שאלה י"ג).

[36] ראה בהערה הקודמת.

[37] ראה בהערה ל"ה. והטעם במגבת נייר – שאפילו אם זרקה לאשפה ומעיקרה עומדת לשימוש חד פעמי, בכל זאת הדרך שכאשר נגמר לו המגבות נייר מקנח את ידיו בניירות שנמצאים שם, אמנם אם הוא לא משתמש בהם אף פעם דינם כמוקצה.

[39] ראה בהערה ל"ה.

[40] ראה בהערה ל"ה. אמנם אם נקרעה בשבת ודרך עדיין להשתמש בה – מותר כדין שברי כלים, ראה בשו"ע (סי' ש"ח סעי' ו').

[41] ומסתבר שגם בעל הנעליים יכול לקחתם מהאשפה בשבת, דאין זה ביטול כלי אלא אי שימוש בכלי, ולא בטל ממנו דין כלי בבין השמשות. ראה בהערה ל"ה.

[42] ראה בהרחבה בפרק ע"ז דיני מוקצה מחמת גופו סעי' י'. ראה בשו"ע (סי' ש"י סעי' ג').

[43] כתב השו"ע (סי' תצ"ח סעי' ט"ו): "אפר כירה שהוסק מעי"ט – מותר לכסות בו. אבל אם הוסק בי"ט – אסור", וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ע"ז): "ואפילו להמתירין מוקצה ואפילו בנולד, מ"מ בנולד גמור כזה דמעיקרא עצים והשתא אפר, כו"ע מודים דאסור בטלטול". וכן כתב כה"ח שם (ס"ק קכ"ד) שאפי' לר"ש אסור. וכן כתב החיי אדם (כלל ס"ה סעי' ג') וכן כתב המשנ"ב (סי' ש"י ס"ק ל"ב), כה"ח (סי' ש"י ס"ק נ"ב).

[44] הגמ' (עירובין מ"ה ע"ב) אומרת: "אמר רב יוסף: תא שמע: גשמים שירדו מערב יום טוב – יש להן אלפים אמה לכל רוח… אמר מר: ביום טוב – הרי הן כרגלי כל אדם. ואמאי? ליקני שביתה באוקיינוס! לימא דלא כרבי אליעזר, דאי כרבי אליעזר הא אמר: כל העולם כולו ממי אוקיינוס הוא שותה! אמר רבי יצחק: הכא בעבים שנתקשרו מערב יום טוב עסקינן. ודילמא הנך אזלי והנך אחריני נינהו?! דאית להו סימנא בגוייהו. ואיבעית אימא: הוי ספק דדבריהם, וספק דדבריהם להקל. וליקני שביתה בעבים! תיפשוט מינה דאין תחומין למעלה מעשרה, דאי יש תחומין ליקני שביתה בעבים! לעולם אימא לך: יש תחומין, ומיא בעיבא מיבלע בליעי.  כל שכן דהוו להו נולד דאסירי! אלא מיא בעבים מינד ניידי. השתא דאתית להכי אוקיינוס נמי לא ליקשו לך, מיא באוקיינוס נמי מינד ניידי. ותניא: נהרות המושכין ומעיינות הנובעין – הרי הן כרגלי כל אדם".

וביאר התוס' (ביצה ב' ע"א ד"ה "קא סלקא דעתין"): "דאפי' מאן דשרי מוקצה – בנולד אסיר, דלא מקצי איניש מאי דחזי ליה, אבל בנולד לא הוה ידע מאתמול. ותימה דהא רבי שמעון דשרי במוקצה שרי בנולד, כדאמרינן בשבת (כט.) רבי יהודה אומר: אין מסיקין בשברי כלים, ור"ש מתיר אע"ג דהוי נולד! וי"ל דלא דמי, דהאי נולד דהכא הוי נולד טפי שמתחילה לא היה בעולם, אבל התם הכלי היה בעולם רק שנשבר. וכן משמע נמי בעירובין (מה: ושם) מיא בעיבא מיבלע בליעי, ופריך: כל שכן דהוי נולד ואסור! ומאי פריך, ודלמא ההוא כר' שמעון, דהא רבי שמעון מתיר בנולד! אלא ודאי היינו טעמא כדפרישית, דכיון דבליעי לא היו כלל בעולם, ואפי' ר' שמעון מודה דהאי נולד אסור".

וכתב החיי אדם (כלל ס"ה סעי' ג'): "ונ"ל דמים הנוטפין מאילנות בימי ניסן – אסור לשתותן בשבת, משום נולד (ועיין ריש ביצה בתוס' שם מיא בעיבא מיבלע בליעי). ונ"ל דאפילו יש כבר כלי עם מים מע"ש שנוטף לתוכו, אפילו הכי אסור ולא אמרינן דבטל, כיון שהוא דבר שיש לו מתירין (ואינו דומה לסימן ש"ך דהתם הענבים מונחים בגיגית ותיכף כשיוצא מתערב, משא"כ כאן תיכף כשנופל מן האילן ניכר, וא"כ כבר אסור)". והביאו כה"ח (סי' ש"י ס"ק נ"ב).

[45] ראה הערה הקודמת. וה"ה לגבי מים שנוטפים מהמזגן דיש להם דין נולד.

[46] כתב טור (סי' שכ"ב): "ביצה שנולדה בשבת – אסור לאוכלה ואפי' לטלטלה אסור, ואפי' נתערבה באלף – כולן אסורות. ויכול לכוף עליה כלי שלא תשבר, ובלבד שלא יגע בה. ושבת שלאחר י"ט או לפניו, נולדה בזה – אסורה בזה".

וטעם האיסור כתב המשנ"ב (סי' שכ"ב סק"א) : "אפילו לטלטלה – דכיון דלא חזי לאכילה כמוקצה דמיא. והאי דאסורה באכילה [היינו לגומעה חיה], הוא משום גזירה שבת דמיקלע אחר יו"ט, שאז ביצה הנולדה בה – אסורה מדאורייתא באכילה, דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה ונמצא כשנאכלנה דיו"ט הכינה לשבת, וזה אסור, מדכתיב: והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, וסתם ששי חול הוא, להורות לנו דדוקא בחול צריך להכין לסעודת שבת וכן ליו"ט דגם הוא איקרי שבת, אבל ביו"ט – אסור להכין לסעודת שבת, וכ"ש דבשבת אסור להכין לסעודת יום טוב, וע"כ כשנולדה הביצה ביום טוב שחל יום א' – ג"כ אסור מן התורה לאכלה, דבודאי נגמרה במעי התרנגולת מאתמול, ונמצא דשבת הכינה ליו"ט כשנאכלנה. ואף על גב דהכנה בידי שמים היא ולא בידי אדם, גם זה הוא בכלל הכנה ואסור, וע"כ גזרו רבנן בכל שבת ויו"ט כשנולדה, שאסור". כלומר שלדעת המשנ"ב אם נולד בשבת שאחר יו"ט אסור מדאורייתא.

ובדעת הרמב"ם (בפירוש המשניות ביצה פ"א מ"א) מצינו: "ביצה שנולדה ביו"ט בית שמאי אומרים תאכל כו' – המוקצה אסור לאכלו ביום טוב, ומוקצה הוא הדבר שהפרישו מאכילה ונתכוין עליו שלא לאכלו, וכמו כן נולד אסור ביום טוב. ונולד הוא הדבר שיאסר ביום טוב מה שלא חשב עליו, כמו הפירות הנובלות מן האילנות, ועל אלו השני עיקרים תסוב זו המסכתא. ואין מחלוקת ביניהם בזה המקום. וכשיהיה שום עוף עומד לגדל ביצים בלבד ולא לשחיטה ולאכילה, אין מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל שביצתה שנולדה ביום טוב – אסורה, לפי שאותו עוף מוקצה. אבל המחלוקת בתרנגולת העומדת לאכילה, וטעם איסור בית הלל משום הכנה הוא, כי לשון התורה: והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו – חול מכין לשבת, וחול מכין ליום טוב, ואין יום טוב מכין לשבת, ואין שבת מכינה ליום טוב! ויש לנו עוד, כי הביצה שנולדה היום, מאתמול נגמרה, כשיחול יו"ט אחר שבת ונולדה ביום טוב – אסורה, מפני שהשבת הכינה אותה ונאסור אותה בכל יו"ט, גזירה יום טוב אחר השבת, וכמו כן תיאסר כשנולדה בשבת משום שבת אחר יום טוב, וכמו כן הכנה שהיא הכנה טבעית אסרוה, גזירה מדרבנן, ובה חולקין בית שמאי ומתירין אותה" וכו'.

והאמת מה שיש לעיין בזה דהרי להלכה אנו סוברים שאיסור הכנה הוא מדרבנן והפסוק הוא רק אסמכתא.

דהגמ' (פסחים דף נ"ו ע"ב) אומרת: "והכא בהואיל קמיפלגי, דרבי אליעזר סבר: אמרינן הואיל ואי בעי איתשיל עלה ממוניה הוא, ורבי יהושע סבר: לא אמרינן הואיל. איתמר: האופה מיום טוב לחול – רב חסדא אמר: לוקה, רבה אמר: אינו לוקה. רב חסדא אמר: לוקה, לא אמרינן הואיל ומיקלעי ליה אורחים חזי ליה. רבה אמר: אינו לוקה, אמרינן הואיל. אמר ליה רבה לרב חסדא: לדידך דאמרת לא אמרינן הואיל, היאך אופין מיום טוב לשבת? אמר ליה: משום עירובי תבשילין. ומשום עירובי תבשילין שרינן איסורא דאורייתא?! אמר ליה: מדאורייתא צורכי שבת נעשין ביום טוב, ורבנן הוא דגזרו ביה גזירה שמא יאמרו אופין מיום טוב אף לחול, וכיון דאצרכוה רבנן עירובי תבשילין אית ליה היכירא".

ונפק"מ תהיה שלמ"ד שההיתר של עירובי תבשילין הוא מדין הואיל, אז אסור לבשל ממש סמוך לשקיעה, כיון שאז גם אם יגיעו אורחים לא יספיקו לאכול (וכך חושש הב"ח למעשה). וא"כ השו"ע בסי' תקכ"ז סעי' א' סתם ולא חילק בין לבשל באמצע היום לבין סמוך לשקיעה, ועל כן חייב להיות שסובר שהפסוק של איסור הכנה הוא אסמכתא ועירובי תבשילין הם מדרבנן (ומ"מ למעשה אנו חוששים ולא מכינים סמוך לחשיכה), וא"כ ה"ה כאן שהאיסור הוא מדרבנן. ויש לדחות, כיון שהב"י (סי' תקכ"ז) הביא דברי התוס' ביצה (דף ב' ע"ב ד"ה "וביום") דמחלקים בין בישול דהוי תיקון מלתא לביצה שלא היתה בעולם.

וכתב המשנ"ב (סי' תקי"ג ס"ק א'): "ביצה שנולדה ביום טוב וכו' – אפילו מתרנגולת העומדת לאכילה דליכא בה מוקצה דאי בעי שחיט לה, מ"מ הביצה אסורה באכילה, דביו"ט שחל להיות באחד בשבת אסורה מדאורייתא, דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה במעיה ואין שבת מכין ליו"ט, וגזרינן יום טוב דעלמא משום יום טוב אחר השבת, וכיון דאסורה באכילה ממילא אסורה בטלטול". וכן כתב הכה"ח (שם ס"ק א') כתב: "ביצה שנולדה ביום טוב – אסור ליגע בה, אפילו מתרנגולת העומדת לאכילה, משום דביום טוב שחל להיות באחד בשבת אסור מדאורייתא, דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה ואין שבת מכין ליום טוב, וגזרינן יום טוב דעלמא אטו יום טוב שחל באחד בשבת".

רש"י (שם) פירש: "שיש לו מתירין – שיכול לאכלו אחר יום טוב בהיתר גמור. אפילו באלף לא בטיל – ואף על גב דמדאורייתא חד בתרי בטיל, דכתיב (שמות כג): אחרי רבים להטות, אחמור רבנן, הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן לא יאכלנו באיסור על ידי ביטול".  לכאורה משמע אבל לטלטל – מותר.

וכתב הכה"ח שם: "והא דאסורה בטלטול משום לא פלוג. ים של שלמה פרק קמא דביצה סימן ה', מגן אברהם ס"ק א'. והוא מגמרא ביצה ב' ע"ב. ומה שכתב משום לא פלוג, ר"ל משום דאין חילוק בין ביצה הנולדה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים לנולדה מתרנגולת העומדת לאכילה, דכיון דשניהם אסורים באכילה – אסורים נמי בטלטול, וכמו שכתב הים של שלמה שם והביא דבריו הערך השלחן אות א'. וכן כתב הרמב"ם פרק א' דין ך' דכשם שאסור לאכלה כך אסור לטלטלה. וכן כתב הרשב"א בעבודת הקודש שער ה' אות ד'. וכן כתב הערך השלחן שם בשם כמה פוסקים ראשונים דאוסרים בטלטול בביצה הנולדה מתרנגולת העומדת לאכילה, ודלא כתוספות שבת מ"ה ע"ב, יעו"ש".

ומהא דנקטו ההיתר של לכפות עליה כלי, משמע דאסור לטלטלה אפי' אם חושש שתשבר.

ולגבי נגיעה בה – ראה בפרק פ"א דינים שונים בהלכות מוקצה סעי' י"א י"ב.

[47] כתב השו"ע (יו"ד סימן ק"ב סעי' א'): "כל דבר שיש לו מתירין, כגון: ביצה שנולדה ביום טוב, שראויה למחר, אם נתערבה באחרות, בין שלימה בין טרופה – אינה בטלה אפילו באלף. ואפילו ספק נולדה ביום טוב, ונתערבה באחרות – אסורות". ולגבי ביצה שספק אם נולדה בשבת ונתערבה באלף", ראה בכה"ח (סי' שכ"ב ס"ק ג' וסי' תקי"ג ס"ק ו').

[48] ראה בהערה הקודמת. ראה בפרק ע"ט הלכות בסיס סעי' ל"א ובהערה שם. שבמקום הפסד, אפילו של המוקצה, אנו מקילים לטלטל את הסל.

[49]  שו"ע (סי' ש"ח סעי' י"ט): "סולם של עלייה שהוא גדול ועשוי להטיח בו גגו – אסור לטלטלו", וראה עוד בשו"ע (סי' תקי"ח סעי' ד').

[50] ראה משנ"ב (סי' תקי"ח ס"ק כ"ח).

[51] משום שמיוחד לשימוש היתר, וצורתו מוכיחה עליו, וליכא למיחש למראית עין.

[52] איתא במסכת ביצה (ט' ע"א): "בית שמאי אומרים: אין מוליכין את הסולם משובך לשובך, אבל מטהו מחלון לחלון. ובית הלל – מתירין". ובגמרא: "אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים? בסולם של שובך, אבל בסולם של עלייה – דברי הכל אסור". וכתב רש"י דבסולם של עלייה בודאי אמרי בו להטיח גגו הוא צריך, וז"ל הבית יוסף (הלכות יו"ט סימן תקי"ח): "והקשה הרא"ש מדאמרינן בפרק חלון (עח.) שמותר לטלטל סולם בשבת. ותירץ רבינו תם (תוס' שם עז: ד"ה אי) דהתם איירי בסולמות של בית שדרך לטלטלם מזוית לזוית, ולא דמי לסולמות של עלייה שהיו גדולים וחזו להטיח בהם גגו. וה"ר אברהם מבורגיי"ל תירץ: דהכא ביום טוב שמותר להוציא הסולם לרשות הרבים והרואה אומר להטיח גגו הוא צריך, וכיון דאסור ברשות הרבים – גם בחדרי חדרים אסור, אבל בשבת דאין דרך להוציא דרך רשות הרבים, הילכך בבית – מותר, ולהאי שינויא אסור לטלטל סולם שלנו ביום טוב, עכ"ל".

ובשו"ע בהלכות שבת (סימן ש"ח סעיף י"ט): "סולם של עליה שהוא גדול ועשוי להטיח בו גגו – אסור לטלטלו", משמע דסובר כשיטת ר"ת. דאילו לדברי רבנו אברהם מבורגייל – מותר לטלטל סולם של עליה בשבת, דליכא למיחש לחשדא. וכ"כ בביאור הגר"א על דברי השו"ע, וז"ל: "דלא כתירוץ דרבנו אברהם בתוספות ע"ז ע"ב, אלא כתירוץ הראשון וכמו שכתב ר"ת בעירובין שם, עכ"ל".

נמצא דלדעת השו"ע אין חילוק בין שבת ליו"ט, דכל סולם ששייך בו חשדא – אסור לטלטלו. וז"ל כה"ח (סי' תקי"ח ס"ק ט"ל): "וסולם של בית שדרך לטלטל מזוית לזוית ולא דמי לסולם של עלייה שאינו גדול ולא חזי להטיח בו גגו, יש אומרים דדינו כסולם של שובך ושרי בטלטול, ויש אומרים דדינו כסולם של עלייה ואסור, כמבואר בבית יוסף, יעו"ש. וכן כתב הים של שלמה פרק קמא דביצה סימן כ"ו דאפילו לטלטלו בבית – אסור, אלא שכתב דהמיקל לא הפסיד. והביא דבריו שיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות יו"ד, מגן אברהם ס"ק ז'. וה"ר זלמן אות ט' כתב דבתוך הבית – מותר לטלטלו מזוית לזוית, אבל לרשות הרבים – אסור להוציא אפילו בעיר המעורבת שאין בה משום איסור הוצאה, יעו"ש. וכן כתב המקרא קודש שם. והמשנה ברורה שם כתב: ברשות היחיד יש לסמוך להקל לטלטל סולם שבבית, וברשות הרבים נכון להחמיר לכתחילה, יעו"ש".

ואף על פי שבשבת סב"ל להקל טפי, מ"מ מוכח דלדעת השו"ע בין בשבת בין ביו"ט דין אחד להם, כשיטת ר"ת.

ועל כן היו כמה רבנים שהיה להם בביתם סולם של שני רגליים והיו משעינים אותו על ארון הספרים, ואם היו צריכים ליטול ספר מהמדף העליון וכדו' לא היו מרימים את הסולם אלא היו דוחפים אותו, כדי שלא יהא חשש מראית עין.