פרק צו – סחיטת פירות בשבת

הקדמה

סחיטת פירות עניינה הפרדת המשקה שבפרי [מיץ הפרי] מן הפרי. פעולת פירוק המשקה מן הפרי נקראת: "מפרק" והינה תולדה של מלאכת "דש", ועל כן היא אסורה בשבת. ומכל מקום, יש לדעת שהאיסור וחומרתו משתנים לפי סוגי הפירות השונים ולפי המנהג בסחיטתם.

זיתים וענבים – אסור מהתורה לסוחטם.

פירות שדרך בני אדם לסוחטם – איסורם מדרבנן.

פירות וירקות שאין דרך לסוחטם או כבושים, ושרויים במים  – תלוי אם סוחטם לצורך משקה.

ופירות בוסר- תלוי אם ראויים לאכילה.

ופרטי הדינים יתבארו בהלכות הבאות.

סחיטת זיתים וענבים

• אסור מן התורה לסחוט זיתים או ענבים לצורך המשקין, והסוחטן לשתיה חייב משום "מפרק"^[1].

שיעור סחיטת ענבים וזיתים

• שיעור סחיטת זיתים וענבים שאדם חייב עליהם חטאת הינו – "גרוגרת". הסוחט זיתים או ענבים פחות מ"גרוגרת" – אינו חייב חטאת, אך עובר על איסור תורה, כיון שחצי שיעור אסור מן התורה^[2].

פירות שנוהגים לסחטם

• פרי שנהגו לסחטו לצורך משקה שבו במקום כלשהו בעולם ובמקומות אחרים לא נוהגים לסחטו, משתנה דינו: לספרדים – אסור לסחטו גם במקום שלא נוהגים לסחטו לשם כך. למנהג האשכנזים – במקום שנהגו לסחטו לשם משקה – אסור לסחטו בשבת. ובמקום שלא נהגו לסחטו לשם משקה – מותר לסחטו בשבת. ובלבד שהסיבה שאינם סוחטים אותו קשורה לפרי עצמו [כגון: שאינם אוהבים טעם המשקה היוצא מפרי זה]. אמנם, אם הסיבה שאינם סוחטים משום שאין מאותו סוג פרי הרבה וכדו' ואם היה להם הרבה מאותו פרי גם היו סוחטים אותו – יהיה אסור לסחטו^[3].

פירות שנוהגים לסוחטם בכל מקום – כל פרי שאינו זיתים או ענבים שנוהגים לסוחטם בכל מקום בעולם לצורך משקים שבהם – אסור לסוחטם לדברי הכל.

כיון שכיום נוהגים לסחוט את רוב הפירות לצורך משקין שבהם – לא יסחוט פירות בשבת.

סחיטה באמצעים ביתיים או תעשייתיים

• אסור לסחוט פרי כנ"ל לצורך משקה שבו בשבת, בין אם דרך סחיטתו באמצעים ביתיים ובין אם דרך סחיטתו במכונה תעשייתית.

פירות וירקות שלא נוהגים לסחטם

• פירות וירקות שלא נוהגים לסחטם לצורך משקה שבהם [כגון: אבוקדו, אפרסמון וכדו'] – יש אוסרים לסחטם לצורך משקה שבהם, ויש מתירים^[4]. ולכתחילה יש לחוש לדעת האוסרים^[5].

סחיטה מתמשכת מערב שבת

• זיתים וענבים שהניחו עליהם משקולת בערב שבת כדי לרסקם, אם הניחה עליהם בעוד היום גדול – משקה היוצא מהם מותר. הניחה עליהם סמוך לחשכה (למרות שמותר להניחה אז) – משקה היוצא מהם בשבת אסור בשבת זו שמא יבא לסחוט^[6].

שריית צימוקים במים

שריית צימוקים מערב שבת

• מותר לתת צימוקים במים או ענבים ביין בערב שבת אע"פ שמתבקעים והולכים בשבת, ואפילו אם רואים שנתוסף בזה משקה. ומותר לשתות משקה שיוצא מהם בשבת, והטעם הוא שקמא קמא בטיל, ובלבד שיש שישים בכלי כנגד הטיפה שיוצאת מהם^[7].

שריית צימוקים בשבת

• אסור מדרבנן לתת צימוקים במים או ענבים ביין בשבת עצמה כדי שיתבקעו, אף על פי שיש שישים כנגד כל טיפה. אמנם, בדיעבד אם נתנו צימוקים במים בשבת – המשקה היוצא מהם מותר, כיון שהוא מתבטל בשישים^[8].

משקה הזב מאליו

משקה הזב מזיתים וענבים

• משקה שזב מזיתים וענבים מאליו [בלי שיסחט] בשבת – אסור להשתמש במשקה אפילו היו עומדים לאכילה, והטעם שמא יבוא לסחטם, כיון שעיקר גידולם למשקין^[9].

משקה הזב מן הפירות שדרך לסוחטם

• פירות שהדרך לסוחטם לצורך משקה שבהם [כגון: תותים וכדו'], שזב מהן משקה בשבת, תלוי הדין בדעת בעליהם: אם עומדים לאכילה – משקה שזב מהם בשבת מותר, אם עומדים לשתייה – משקה שזב מהם אסור^[10].

נתינת סוכר על פרי שמשקה זב ממנו

• פרי כנ"ל, כגון: תותים שנתנו עליהם סוכר [והוא שנבדקו מתולעים] ומשקה שבו זב החוצה, פעמים שיהיה המשקה מותר ופעמים שאסור. נתנו את הסוכר על הפרי כדי למתקו ואגב כך זב מעט משקה החוצה – מותר לשתותו. נתנו את הסוכר על הפרי כדי להוציא ממנו משקה ושם את הסוכר בשבת – המשקה אסור^[11].

נתינת סוכר מערב שבת

• נתנו סוכר על הפרי בערב שבת כדי להוציא ממנו משקה – משקה היוצא ממנו בשבת אסור.

סחיטה למתק הפרי

• מותר לסחוט פירות וירקות שלא נוהגים לסחטם לצורך משקה שבהם, אם כוונתו כדי למתקם^[12].

סחיטה בדרך אכילה

• מותר לאכול פרי בדרך אכילה אפילו שתוך כדי כך הפרי נסחט. ועל כן מותר לאכול בשבת אשכולית חצויה (ומוסיפים סוכר) בכפית, כיון שאינו מתכוון לסוחטה^[13].

מעיכה

• אסור למעוך בכפית פרי שנוהגים לסחטו לשם משקין שבו, כגון: אשכולית כדי להוציא משקה שבתוכה (אע"פ שאין דרך סחיטה בכך) בשבת^[14].

מציצת ענבים וזיתים ופירות

• ראוי להחמיר שלא למצוץ זיתים וענבים בפה כדי לשתות משקה שבתוכם בשבת^[15].

מציצת פירות

• מותר למצוץ אפילו פירות שנוהגים לסחטן לצורך משקין שבהם בפה כדי לשתות משקין שבתוכם, כגון: תפוז וכדו'. אך אסור למצוץ את הדם שנמצא בין השינים ולפולטו^[16].

מציצת קנה סוכר

• מותר למצוץ קנה סוכר אפילו שאין מכניסים את כולו לתוך הפה.

ניקוב פרי לשתייה

• מותר לנקוב פרי שנוהגים לסחטו לשם משקין בו בשבת ולשתות את המשקה שבתוכו, כיון ששותים ישירות מן הפרי^[17].

סחיטה לתוך משקה

• אסור לסחוט זיתים וענבים לתוך מים בשבת^[18].

סחיטה על גבי מאכל

• מותר לסחוט זיתים וענבים על גבי מאכל מוצק [כגון: דג או סלט], ויש אוסרים לסחוט אפילו על גבי מאכל מוצק, ולמעשה – מותר^[19].

וכן מותר לסחוט את כל סוגי הפירות על גבי מאכל מוצק^[20].

סחיטת לימון לסלט

• מותר לסחוט לימון ע"ג דבר מאכל. ולכן, מותר לסחוט לימון לתוך סלט וכן מותר לסחוט לימון חמוץ, בין אם הוא בעל חמיצות רגילה ובין אם הוא בעל חמיצות מרובה (שנאכל על ידי הדחק)^[21].

הוצאת גרעין לימון

• אסור להוציא גרעין לימון שנפל לתוך הסלט, משום "בורר", ולגבי איך מותר להוציאו בשבת ראה בפרק צ"ד צ"ה דיני ברירה בשבת^[22].

סחיטה לתוך כלי ריק

זיתים וענבים לכלי ריק

• אסור לסחוט זיתים וענבים לתוך כלי ריק בשבת אפילו אם דעתו לתתו אח"כ לתוך מאכל^[23].

פירות שנוהגים לסוחטם לכלי ריק

• פירות שנוהגים לסחטם לצורך משקה שבהם – אסור לסחטם בשבת לתוך כלי ריק אפילו כדי להניחם אחר כך במאכל, וכן גם אם אינו צריך למשקה היוצא מהם כלל^[24].

פירות שלא רגילים לסוחטם לכלי ריק

• פירות וירקות שלא נוהגים לסחטם – מותר לסוחטם אפילו לתוך כלי ריקן שעתיד ליתן בו את אוכל, כיון שאין דרך לסוחטם לצורך משקה^[25].

סחיטת לימון

• אסור לסחוט לימונים, בין לתוך משקה ובין לכלי ריק, כיון שנוהגים לסחטם לצורך משקין שבהם^[26].

סחיטה על גבי אוכל כדי לערב במשקה 

• אסור לסחוט זיתים וענבים על גבי סוכר אם דעתו לערבם עם משקה אחר כך^[27].

לימונדה

• מותר להכין לימונדה בשבת באופן הבא: יש לתת בכלי שכבת סוכר תחילה ועליה לסחוט את הלימון (כדין סחיטה לתוך אוכל), לערבב את הסוכר בלימון ועליהם להוסיף מים (ויש להיזהר לתת כמות ניכרת של סוכר בכלי ולא מעט סוכר, כיון שבמעט סוכר אין זה נחשב סחיטה על גבי מאכל). וסימנך – סל"ם (סוכר, לימון, מים). לדעת החזו"א אסור להכין לימונדה בשבת אפילו באופן שנזכר, כיון שסוחטו לצורך משקה. ועל כן, על הנוהגים כשיטתו לסחוט את הלימון מערב שבת. ומכל מקום גם לשיטתו – מותר להכין לימונדה בשבת עצמה אם סוחט לימון על גבי סוכר, ואת רוב הסוכר אוכל ומניח מיעוטו בשביל הלימונדה. וכמו כן כאשר צריך לתת מיץ לימון לתינוק לצורך רפואה – יש לעשות כן^[28].

זהירות מצובע

• בהכנת לימונדה יש להיזהר להניח קודם את התרכיז ורק לאחר מכן את המים, משום איסור צובע^[29].

לימון במרק

• אדם שרוצה לסחוט לימון לתוך מרק ש"אין היד סולדת בו" (שאין בו חשש בישול^[30])' נחלקו הפוסקים – לדעת הבא"ח והמשנ"ב^[31] – מותר באופן שיסחט על גבי לחם וכדו' ויניח הלחם במרק^[32]. לדעת החזו"א אסור^[33]. ולמעשה אנו פוסקים שמותר. אמנם, לסחטו על גבי תפו"א וכדו' אסור גם לדעת הבא"ח והמשנ"ב משום שאין הלימון נספג בו .

סחיטה כדי לטבול בסקוויט

• מותר לסחוט פירות וירקות שלא נוהגים לסחטם לצורך משקה שבהם לתוך כלי ריק, כדי לטבול בהם בסקוויט וכדו'^[34].

לימון בכוס תה

• מותר לתת פלח לימון בכוס תה בשבת (באופן שהתה אין היד סולדת בו) אבל אסור לסחוט את הלימון בעזרת כפית גם כאשר הוא נמצא בתוך כוס התה^[35].

ניקוי ידיים בלימון

• מותר לנקות את הידיים בקליפת הלימון בשבת, כיון שאין בה משקה. אך אסור לנקותן בפלחי הלימון עצמו, כיון שגורמים בכך להוצאת משקה ואסור מדרבנן^[36].
• לגבי חליבת בהמה – ראה בהרחבה ח"ג פרק ס"ה סעי' ל"ו מ"ד.

פירות "בוסר"

• יש מתירים לסחוט פירות בוסר לתוך דבר מאכל מוצק כדי לתבל את המאכל, ויש אוסרים. וטעם האוסרים הוא, שפירות בוסר אינם ראויים לאכילה בפני עצמן והאוכלם בטלה דעתו אצל כל אדם, וכיון שעל ידי סחיטתם הפכו ראויים למאכל הרי זה כבורר אוכל מתוך פסולת. ומכל מקום, למעשה אם הפרי נאכל על ידי הדחק – מותר לסחטו לתוך האוכל, ואם אינו נאכל על ידי הדחק – אפי' לתוך אוכל אסור לסחטו^[37].

פירות וירקות כבושים

למתקם לצורך שבת

• מותר לסחוט פירות וירקות כבושים כדי למתקם כך שיהיו ראויים לאכילה בשבת, ומותר לסוחטם אפילו לתוך כלי ריק.

מלפפון חמוץ

• מותר לסחוט מלפפון חמוץ וכדו' בשבת אפילו לתוך כלי ריק, באופן שאינו רוצה במים ובדעתו לשופכם^[38].

על גבי אוכל מוצק

• מותר לסחוט פירות וירקות כבושים על גבי אוכל מוצק. אמנם, לסחטם לתוך כלי ריק לצורך מימיהן – אסור [אפילו רוצה אחר כך לערבם באוכל]^[39].

פלפל כבוש

• אם שבשעה שחותכו יוצאים ממנו מים [ויש הרגילים לשתותם], אם אינו מעוניין עתה במים אלה ובדעתו לשפכם – מותר לחתכו בשבת, משום שאינו צריך למים^[40].

מאכלים הנתונים בנוזל

 חסה שרויה

• מותר לסחוט חסה שרויה במים, כיון שאינו צריך למים אלא לחסה עצמה.

דג מבושל

• מותר לסחוט דג מהנוזלים שמתווספים עליו בשעת הבישול לתוך כלי ריק, וכן מותר להספיגו בנייר עבה כדי שיהיה ראוי לאכילה בשבת. כמו כן, מותר לסחוט דג מבושל כנ"ל על גבי מאכלים אחרים כדי לתבלן. אמנם, אסור לסחוט דג כנ"ל לצורך משקין שבו^[41].

סחיטת דג מהנוזלים שבו

• מותר לסחוט דג מהנוזלים הטבעיים שבו, כיון שאין דרך לסחטו. אמנם, אם סוחטם לצורך משקה לכתחילה – יש לחוש לדברי האוסרים (ראה סעי' ה').

[1] ראה גמ' שבת (קמ"ה ע"א), רמב"ם (שבת פ"ח ה"י), ו"חייב משום מפרק" (=תולדה של דש). וע"ע שו"ע (או"ח סי' ש"כ סעי' א') ובמשנ"ב (שם ס"ק א') ובכה"ח שם (ס"ק ב').

[2] כתב הרמב"ם (הלכות שבת פ"ח הל' י'): "הסוחט את הפירות להוציא מימיהן – חייב משום מפרק, ואינו חייב עד שיהיה במשקין שסחט כגרוגרת". ובמגיד משנה (שם) כתב: "הסוחט את הפירות וכו'. פרק חבית, משנה (שבת קמ"ג ע"ב) אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין. ואמר רבא: דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד וכן תנא דבי מנשה. ושיעור כגרוגרת כבר נתבאר שהדש הוא בכגרוגרת". ושיעור גרוגרת ראה בשו"ע (סי' שס"ח סעי' ג') שהוא לדעת הסתם בשו"ע שמונה עשרה גרוגרות שיעורן 336 גרם, ולדעת הי"א 448 גרם, ועל כן יוצא שלפי דעת השו"ע בסתם שיעור גרוגרת הוא  18.66 גרם.

[3] המשנה בשבת (קמ"ג ע"ב) אמרה: "אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין, ואם יצאו מעצמם – אסורין". והגמ' (שם) מבחינה בין סוגי הפירות, שאין דינם שווה, ומביאה הגמרא (קמ"ד ע"א) את הברייתא: "סוחטין בפגיעין ובפרישין ובעוזרדין אבל לא ברימונים, ושל בית מנשיא בר מנחם היו סוחטין ברימונים".

ומסביר רש"י את טעם איסור סחיטה ברימונים: "אבל לא ברימונים – דאורחייהו בהכי, ושל בית מנשיא – היו רגילין לסחוט רימונים בחול, אלמא איכא דסחיט להו, הלכך בשבת – אסור".

והגמ' מביאה דוגמא לכך שמקום אחד משתנה הדין גם למקומות אחרים, שבערביא הערבים זורעים ומגדלים קוצים בכרם לגמליהם, והיות שזה זריעה לגביהם – הרי זה כלאי הכרם בכל מקום, וצריך לעקור אותם לשיטת רבי אליעזר.

ולמסקנת הגמרא: סחיטת זיתים וענבים – אסורה מדאורייתא, תותים ורימונים – מדרבנן, ושאר הפירות – מותר.

וכתב הבית יוסף (סי' ש"כ): "ולא עוד אלא אפילו אם רובא דעלמא אין נוהגין לסחוט אותו פרי למימיו, אם נודע לנו שבשום מקום סוחטין אותו למימיו – אסור לסחטו, כדאשכחן ברימונים שלא היו נוהגים לסחטן ואפילו הכי אסרו משום דבית מנשיא, ואפילו מאן דאקשי ומנשיא הוי רובא דעלמא לא אקשי הכי אלא משום דכיון דיחידאה הוא בטלה דעתו, אבל אם היה מנהג מקום אחד לסחטן הוה ניחא ליה דניחוש להם, וכדחיישינן למנהג ערביא גבי מקיים קוצים בכרם. מיהו הני מילי כשדרך בני המקום ההוא לסחטו לשתות מימיו להסיר הצמא או לתענוג, אבל אם אין דרכם לסחטו למימיו אלא לרפואה, נראה לי דלא מיתסר משום הכי, דאם לא כן פרישין דתניא דסוחטין ופירש רש"י שהם קודוניו"ש וכן לימוני"ש שהתיר הרא"ש וכן רימונים למאן דאקשי ומנשיא בן מנחם הוי רובא דעלמא מי לא סחטי להו הרופאים לעשות ממימיהם משקין, אלא ודאי כל שאין סוחטין אותו אלא לרפואה אינו בכלל תותים ורימונים, דדוחק לומר שבימיהם לא היו סוחטין אותם הרופאים כלל".

וכך כתב בשו"ע (סי' ש"כ סעי' א'): "זיתים וענבים – אסור לסחטן, ואם יצאו מעצמן – אסורים אפילו לא היו עומדים אלא לאכילה. ותותים ורמונים – אסור לסחטן; ואם יצאו מעצמן, אם עומדים לאכילה – מותר; ואם עומדים למשקים – אסור. ושאר כל הפירות – מותר לסחטן".

וכתב הרמ"א שם: "ובמקום שנהגו לסחוט איזה פירות לשתות מימיו מחמת צמא או תענוג דינו כתותים ורמונים, אבל אם נהגו לסחטו לרפואה לבד – אין לחוש".

ומשמע שבאותו מקום – אסור, ובשאר מקומות – מותר, ודלא כדעת הב"י שהמקום קובע לכלל כולו. והמגן אברהם (שם ס"ק א') האריך להסביר מה קובע לחייב את כל העולם, והיינו אפילו מקצת בני אדם שיש להם פירות הרבה, ובלבד שמשערים שאילו היה למקומות אחרים גם כן היו סוחטים, וכגון בני אנגליה שאין להם תפוזים בשפע, הם אמנם לא רגילים לסחוט מיץ תפוזים כי הם יקרים מאוד, אבל בארץ ישראל סוחטים תפוזים – ולכן יש לאסור סחיטת תפוזים גם באנגליה. וע"ע משנ"ב (שם ס"ק ח') וכפה"ח (שם ס"ק ט') – ועיין שם שהביא דעות בפוסקים שס"ל שלא נחלק הרמ"א על השו"ע כלל, ודלא כהמג"א), וראה בגר"א שם (ולדוגמא לפי המג"א, שיש כיום מכונות הסוחטות לדוג' גזר אבל לאדם אין בביתו מכונה ולכן הוא לא סוחט את הגזר, אבל אם היתה לו מכונה הוא היה סוחט, הרי זה נחשב כמיץ שציבור סוחטין).

אבל הרמב"ם (פכ"א הי"ב) כתב, וז"ל: "מפרק – חייב משום דש, והסוחט זיתים וענבים – חייב משום מפרק. לפיכך אסור לסחוט תותים ורמונים הואיל ומקצת בני אדם סוחטים אותם כזיתים וענבים שמא יבוא לסחוט זיתים וענבים. אבל שאר פירות, כגון: פרישין ותפוחים ועוזרדין – מותר לסוחטן בשבת מפני שאינן בני סחיטה".

למעשה: כל מיץ שציבור עושים אותו – הרי זה חשוב, ואסור לסחוט כן בשבת. ודברי הרמב"ם מתייחסים לתקופתו. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"א) ובשו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ב שאלה א').

[4] כיון שאין סוחטין אותו למשקה. ראה שו"ע (סי' ש"כ סעי' א'), וראה בכה"ח שם (ס"ק ח') ובמשנ"ב שם (ס"ק ז') וביאור הלכה שם (ד"ה "מותר לסוחטן").

[5] שו"ע (סי' ש"כ סעי' א'). וכתב הבא"ח (ש"ש פרשת יתרו סעי' ג'): "שאר פירות חוץ מזיתים וענבים ותותים ורמונים הנז"ל אם סוחטן בעבור שיש לו צורך במשקין שלהם – אסור, אבל אם סוחטן לרכך או למתק הפרי, כגון: פירות וירקות הכבושין במי מלח וכיוצא שסוחטן כדי למתקם ולרככם – שרי כי כל שאינו צריך לדבר המתפרק דהיינו מימיהן אין בזה משום דש ומפרק, ולכן אסור לסחוט פרי האדמה שהוא אבטיחין השחורים שקורין בערבי רק"י כדי לשתות מים שלהם. ואע"ג דיש מתירין בפירות שאין דרך בני אדם לסחטן, וס"ל דאילו אם זה מתכוין לסחטן לשתות מימיהן בטלה דעתו אצל כל אדם ושרי, מ"מ יש לחוש לסברת האוסרים, ואין לסחוט שום פרי אם מתכוין להוציא משקה לשתותו". כלומר, שהם – הב"ח וסיעתו שסוברים את התי' של אחשבינהו. ובכה"ח (סי' ש"כ ס"ק ח') כתב: "בבית יוסף הביא פלוגתא בזה, דלהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור משמע דבשאר פירות סוחטין לכתחילה אפילו למימיהן, אבל לרש"י ותוספות והגהת סמ"ק דוקא לסחוט למתקן שרי אבל למימיהן – אסור, יעו"ש. ומסתמיות דברי השלחן ערוך משמע דאפילו למימיהן מותר לסחוט. אבל הב"ח כתב דאין להורות היתר בשום פרי לסוחטו למימיהן, ודלא כמו שכתוב בשלחן ערוך בסתם, וגם בהגהת שלחן ערוך נמשך אחריו דליתא. והכי נהוג עלמא לאסור כל פרי לסחטו למימיהן, עכ"ד, וכו' ומכל מקום לענין דינא הגם דהעיקר כסברא הראשונה שהוא דעת השלחן ערוך ודעמייהו, ורק היכא דנהוג להחמיר אין לשנות וכמו שכתב ה"ר זלמן, מכל מקום לכתחלה יש לחוש לדעת האוסרים, וכן פסק חיי אדם כלל י"ד אות ג', בן איש חי פרשת יתרו אות ג'", ע"כ. ועי' עוד בה"ל שם (ד"ה "מותר לסוחטן") ובשו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ב שאלה ז').

[6] ראה שו"ע (סי' רנ"ב סעי' ה'). וכתב המג"א (סימן רנ"ב ס"ק י"ח): "דדוקא כשטען מבעוד היום גדול דנתרסקו הענבים קודם שבת בטעינת הקורה, וא"כ אפי' סחיט להו בידים אח"כ ליכא חיוב חטאת, ולכן המשקין היוצאין מהן מותרים, אבל באמת מותר להטעינו סמוך לחשיכה, אך המשקים היוצאין מהן אסורין דגזרינן שמא יסחוט". וכתב בכה"ח שם (ס"ק נ"ט): "וכן כתב הט"ז ס"ק ו' לדעת השלחן ערוך דדי אם נתרסקו בטעינת הקורה, אבל לדעת הטור כתב דאין היתר להיין והשמן היוצא מהן אלא בנתרסקו תחלה ואחר כך הטעינם בקורה בערב שבת עד שנדוכו היטב, יעו"ש. וכן כתב הערך השלחן (אות ד'), יעו"ש". וראה במשנ"ב שם (ס"ק מ"ב) ובשו"ע (סי' ש"כ סעי' ב') ובמשנ"ב שם (ס"ק י"ג). ובבא"ח (ש"ש פרשת יתרו ז') יובא בהערה ח'.

[7] וכתב הב"י (סי' ש"כ): "וכ"כ המרדכי סוף פרק קמא דשבת (סי' רנט) דשרינן יין היוצא בשבת על ידי שמתבטל ביין שיצא מערב שבת, ולא דמי לדבר שיש לו מתירין שיכול להמתין עד לאחר השבת ואפילו באלף לא בטיל (ביצה ג:), דהני מילי כשהאיסור בעין מתחלה ואחר כך נתערב בהיתר, אבל הני לא ניכר מעולם אלא מעט מעט שיוצא מתערב עם המשקין שיצאו מאתמול". וכן פסק בשו"ע (שם סעי' ב'), וז"ל: "זיתים וענבים שנתרסקו מע"ש – משקים היוצאים מהם מותרין; ואפי' אם לא נתרסקו מע"ש, אם יש יין בגיגית שהענבים בתוכה, אף על פי שהענבים מתבקעים בשבת בגיגית – מותר לשתותו בשבת, שכל יין היוצא מהענבים מתבטל ביין שבגיגית". וראה משנ"ב שם (ס"ק י"ד) ובבא"ח (ש"ש פרשת יתרו סעי' ז') הובא בהערה הבאה, וראה עוד בכה"ח שם (ס"ק כ') מש"כ בזה.

[8] ראה הערה הקודמת. וראה בבא"ח (ש"ש פרשת יתרו סעי' ז'): "אבל בשבת עצמו – אסור ליתן הענבים בתוך היין כדי שיתבקעו ויוציאו יינם, דאע"ג דאינו סחיטה בידים מ"מ סחיטה כלאחר יד אסור מדרבנן, ואם עבר ונתן – מותר לשתות מן היין, מפני שהמשקין היוצאין מאלו הענבים בטלים בשאר היין שבכלי קמא קמא, וכמ"ש באחרונים ז"ל".

[9] כתב השו"ע (סי' ש"כ סעי' א') "זיתים וענבים – אסור לסחטן, ואם יצאו מעצמן – אסורים אפילו לא היו עומדים אלא לאכילה". וראה בכה"ח שם (ס"ק ד'). וביאר המשנ"ב שם (ס"ק ד'): "והטעם דכיון דרובן לסחיטה קיימא ניחא ליה בהמשקה שזבו ושמא ימלך עליהן לסחיטה".

[10] שו"ע (סי' ש"כ סעי' א'). ובא"ח (ש"ש פרשת יתרו סעי' ח'): "משקים שזבו מאליהן בשבת מזיתים וענבים אפילו שהם עומדים לאכילה – אסורים עד לערב גזירה שמא יסחוט בידיים. אבל תותים ורימונים, אם עומדים לאכילה – משקים היוצא מהם מותרים, ואם עומדים למשקים – אז המשקים היוצאים מהם אסורים".

[11] ראה לעיל סעי' הקודם.

[12] שו"ע (סי' ש"כ סעי' א' וז') ובא"ח (ש"ש פרשת יתרו סעי' ג') וכה"ח שם (ס"ק מ"ב).

[13] כתב השו"ע (סי' ש"כ סעי' ז'): "לסחוט כבשים ושלקות, אם לגופם, שא"צ למים ואינו סוחטן אלא לתקנם לאכילה, אפי' סוחט לתוך קערה שאין בה אוכל – מותר", וכתב כה"ח (ס"ק מ"ב): "וכן תותים שרי (כלומר להוציא מהם כדי) למתקן", וכן משמע מהמשנ"ב שם (ס"ק כ"ד). וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ב שאלה ו') (ועוד שהסחיטה היא דרך אכילה, וכלאחר יד).

[14] כיון דלא הוי שינוי גמור. ראה בית יוסף (סי' שי"ט סעי' א' וסי' שכ"א סעי' ז'-ח') ושו"ע (סי' שכ"א סעי' ז'-ח'). וע"ע בשו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ב שאלה ו').

[15] ראה לקמן בהרחבה בהערה הבאה, שהובאה מחלוקת ברמ"א האם מציצת פרי נחשב כסוחט ואסור. וכתב הבא"ח שבענבים כיון שאיסורם מדאוריתא – יש להחמיר.

[16] כתב הרמ"א (סי' ש"כ סעי' א'), וז"ל: "מותר למצוץ בפיו מן הענבים המשקה שבהן וכ"ש בשאר דברים (ב"י בשם ש"ל). ויש אוסרין למצוץ בפה מענבים וכיוצא בהם (הגה"מ פכ"א)". וכתב בבא"ח (ש"ש פרשת יתרו סעי' ח') דאין דרך סחיטה בפיו, וז"ל שם: "מותר למצוץ בפיו המשקה מן הפירות, מפני דאין דרך סחיטה בכך, ואע"ג דיש אוסרין, העיקר כסברת המתירין, ורק בזיתים וענבים נכון להחמיר במציצה", וכן כתב המשנ"ב (שם ס"ק י'). ובכה"ח (שם ס"ק י"ב), וז"ל: "כן כתב בית יוסף בשם השבלי הלקט דאין במציצת בשר ופת ולא המוצץ בפיו משקה מפירות או מענבים דרך סחיטה כלל, אבל בשם הגהות מיימוניות פרק כ"א כתב שיזהר אדם שלא יסחוט בשר הנבלע בו מרק לצורך משקה היוצא ממנו. והנותן בשר במרק או השורה פתו ביין ומחזירו לפיו ומוצץ המשקין – אסור, וחוששני לו מחטאת, וכל שכן שלא ימוץ בפיו מענבים וכיוצא בהם, עכ"ל. וזהו שכתב מור"ם ז"ל בהגה: ויש אוסרין למצוץ בפיו וכו'", עכ"ל.

ולגבי דם כתב הבא"ח שם: "ומכל מקום אסור למצוץ דם של בין השינים ולפלט, ואף על גב דהוי מפרק כלאחר יד, אפילו הכי אסור מדברי סופרים".

[17] ראה הערה הקודמת.

[18] בה"ל (סי' ש"כ ד"ה "הבא לאוכל"): "אבל לתוך כלי שיש בה משקה – אסור וחיובא נמי יש בזה, כ"כ הא"ר וש"א ופשוט". וראה בכה"ח שם (ס"ק כ"ו).

[19] בגמ' שבת (קמ"ד ע"ב), וז"ל: "אמר רב יהודה אמר שמואל: "סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה, אבל לא לתוך הקערה. אמר רב חסדא: מדברי רבינו נלמד: חולב אדם עז לתוך הקדרה, אבל לא לתוך הקערה. אלמא קסבר: משקה הבא לאוכל – אוכל הוא". ושם (קמה.): "כבשים שסחטן, אמר רב: לגופן – מותר, למימיהן – פטור אבל אסור, ושלקות בין לגופן בין למימיהן – מותר. ושמואל אמר: אחד זה ואחד זה לגופן – מותר, למימיהן – פטור אבל אסור. רבי יוחנן אמר: אחד כבשים ואחד שלקות לגופן – מותר, למימיהן – חייב חטאת". וכתב הב"י (סי' ש"כ): "וכתב הרי"ף שרבינו חננאל (קמה.) פסק כרבי יוחנן דאמר למימיהן – חייב חטאת בין לתוך הקערה בין לתוך הקדרה, אבל הוא ז"ל פסק דלית הלכתא כרבי יוחנן לענין חיוב חטאת, דה"ל רב ושמואל בחדא שיטתא, וה"ל רבי יוחנן יחיד ואין דבריו של אחד במקום שנים. ומיהו איסורא איכא כדאמר שמואל דקאי רבי יוחנן כוותיה לענין איסור, דהא ליכא בינייהו פלוגתא אלא לענין חיוב חטאת. וכן כתב הרמב"ם בפרק כ"א (הי"ג) וכן נראה שהוא דעת הרא"ש (שם) שהעתיק דברי הרי"ף ולא חלק עליו, וממה שכתבתי בסמוך יתבאר לך דלא מיתסר לסחוט למימיהן אלא בסוחט לתוך הקערה, כלומר שאין בה אוכל, אבל לסחוט לתוך האוכל – מותר, דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי לדעת הרי"ף וסייעתו", ע"כ. ופסק בשו"ע (סי' ש"כ סעי' ד'), וז"ל: "מותר לסחוט אשכול ענבים לתוך קדירה שיש בה תבשיל כדי לתקן האוכל, דהוה ליה משקה הבא לאוכל וכאוכל דמי, אבל אם אין בה תבשיל – אסור". כלומר כיון שכאשר זה בא על האוכל ומאוכל, כגון: ענב, זה נחשב כחלק מאוכל, ואינו דומה לדש שמפרק משקה מאוכל (ובביאור דברי הגמ' האם דווקא בקדירה או לתוך כל כלי, ראה בבה"ל שם ד"ה "לתוך").

ועוד פסק (שם סעי' ז'): "לסחוט כבשים (פי' פירות ומיני ירקות המונחים בחומץ ובמלח כדי שלא ירקבו) ושלקות, אם לגופם, שא"צ למים ואינו סוחטן אלא לתקנם לאכילה, אפי' סוחט לתוך קערה שאין בה אוכל – מותר. ואם צריך למימיהן – מותר לסחוט לתוך קדירה שיש בה אוכל, אבל אם אין בה אוכל – אסור. ולר"ח, כל שהוא צריך למימיהן – חייב חטאת אפילו סחט לקדירה שיש בה אוכל (ולדבריו, הסוחט אשכול לקדירה נמי אסור)". וכן פסקו החיד"א בברכ"י (שם ס"ק ב') ובא"ח (ש"ש פרשת יתרו סעי' א') להקל.

וכתב כה"ח שם (ס"ק נ"ב): "ועל כל פנים דעת השו"ע להקל, דסתם כאן ובסימן תק"ה גבי היתר חליבה ביום טוב כדעת המתירין. מטה יהודה שם. וכן כתב האליה רבה אות ט' דהבית יוסף והב"ח ואחרונים הסכימו לסברא ראשונה. מיהו החיי אדם כלל י"ד אות ג' כתב דנכון ליזהר בספק איסור תורה".

[20] ראה בהערה הקודמת.

[21] [סברת המהריק"ש שלימון חמוץ אינו נחשב כדבר מאכל וממילא לא מברכים עליו העץ, וא"כ האם בשבת יהיה לו דין של בוסר, שלפי ר"ת בוסר אינו יכול לסחוט אותו לתוך האוכל! ענבים, זיתים, רימונים – אפשר לסחוט לתוך האוכל, אבל בוסר – לא, כיון שהוא לא ראוי לאכילה, ועל ידי שסוחט אותו – הוא נהיה ראוי לאכילה וזה אסור בשבת. וא"כ גם לימונים אסור, כי לא יכול לאכול אותם והם לא ראויים לאכילה. ומכיון שהם לא ראויים לאכילה, רק על ידי הסחיטה – הם ראויים לאכילה, ואם כן אסור לסחוט אותם אפי' על האוכל וכ"ש על משקה. ודחה סברה זו בשו"ת רב פעלים (ח"ד או"ח סי' ג') שבבגדד וכן כיום לימונים ראויים להיאכל חיים, ועוד שאם יסחוט טיפה יצא רוב החמיצות ויהיה אפשר לאכלו וא"כ החמציות הזאת היא כקליפה, ע"כ תורף דבריו, ועוד כיון שדרך השמוש בלימונים הוא בשביל המשקה שיוצא מהם הוי כדרך אכילה אין בזה משום בורר, משא"כ בבוסר. אמנם אם לא נאכל גם על ידי הדחק – אסור, ראה בא"ח (ש"ש פרשת יתרו סעי' ד') וכפרי כדבדי"ב].

[22] עיין בשו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ב שאלה ג').

[23] כתב השו"ע (סי' ש"כ סעיף ד'): "מותר לסחוט אשכול ענבים לתוך קדירה שיש בה תבשיל כדי לתקן האוכל, דהוה ליה משקה הבא לאוכל וכאוכל דמי; אבל אם אין בה תבשיל – אסור". וכתב כה"ח (שם ס"ק כ"ח): "ושלשה דינין יש בענין זה: לתוך האוכל – מותר לכתחלה, לתוך המשקה או לתוך הכוס או לתוך הקערה סתם – חייב חטאת, אבל פירש דלאוכל קא בעי ליה – פטור אבל אסור". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק י"ח): "ואפילו דעתו ליתנו אח"כ לתבשיל – ג"כ אסור, דבעינן שיסחטנו לתוך התבשיל. ועיין בדרישה שכתב דחיובא נמי יש בזה". ובשער הציון שם (ס"ק כ"ג) כתב: "אמנם אח"כ מצאתי בתשובת רדב"ז סימן תרפ"ו דיש בזה איסורא ולא חיובא כיון שדעתו ליתן לתוך התבשיל, וכ"כ הפמ"ג אות ה'. וכתב עוד דה"ה בתותים ורמונים – יש איסור באופן זה". וע"ע בא"ח (ש"ש פרשת יתרו סעי' ה') הובא בהערה כ"ו, ובשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"א).

[24] ראה שו"ע (סי' ש"כ סעי' א'). וכתב בשער הציון שם (ס"ק כ"ג): "וכתב (הפמ"ג אות ה') עוד דה"ה בתותים ורמונים – יש איסור באופן זה". וכן כתב בכה"ח שם (ס"ק כ"ז) וכן משמע מהבא"ח (ש"ש פרשת יתרו סעי' ג').

[25] ראה בהערה ה'.

[26] כתב הבית יוסף (סי' ש"כ ד"ה "ומשמע לי") בשם הרא"ש (כלל כ"ב סי' ב'), וז"ל: "וששאלת על סחיטת לימוני"ש, נראה שהם בכלל שאר פירות שמותר לסחטן, שאין דרך כלל לסחוט לימוני"ש לצורך משקה אלא לצורך אוכל ומותר לסחטן בשבת", עכ"ל.

והקשה הב"י שם, וז"ל: "ויש לתמוה שבמצרים נוהגים לסחוט לימוני"ש לתוך מים שנתנו בהם סוכר לשתות לתענוג, ואין נמנעין מפני כך לסחטן בשבת לתוך אותם מים, ולא ראינו מי שמיחה בידם ולא ראינו מי שפקפק בדבר. ואפשר דלא מתסר אלא כששותין מי סחיטת הפרי בלא תערובת משקה אחר, אי נמי דלא מתסר אלא כשסוחטין מימיו לבד ואחר כך מערבין אותם, אבל אם המנהג לסחוט מימיו לתוך משקה אחר – שרי", והובאו דברי הבב"י באחרונים בארוכה.

וכך בשו"ע (שם סעי' ו') פסק: "מותר לסחוט לימוני"ש". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק כ"ב) שהיינו אף לתוך משקה – מותר לסחוט לימון (דלתוך אוכל מותר אפילו ענבים).

אמנם דעת הרדב"ז (שו"ת ח"א סי' י') שהרא"ש היה באירופה ושם אין לימונים, אבל במצרים ממלאין חביות של מיץ לימון, וא"כ הוי כתותים ורימונים ואסור. והובא גם בחיי אדם (כלל י"ד אות ד'), וראה במור וקציעה (סימן ש"כ) מש"כ בזה.

והביא המשנ"ב (שם ס"ק כ"ב) את שני תירוצי הב"י, והוסיף שיהא נפק"מ ביניהם: "ולפ"ז בזמן הזה שידוע שממלאין חביות למאות לשתות עם פאנ"ש באיזה מקומות, צ"ע גדול אם מותר לסחטן בשבת לתוך משקה, דאפשר דדמי לתותים ורמונים, כיון דדרך לסחטן בכלים בפני עצמם". וראה בכה"ח (שם ס"ק ל"ו)

וכתב הבא"ח (ש"ש פרשת יתרו סעי' ה'): "לימונים יש אוסרים לסוחטו לכלי ריקן אע"פ שרוצה לתנו לתוך האוכל, מפני כי במקומות שיש ממנו הרבה דרכם לסחוט הרבה ממנו לצורך המשקה שקורין לימונאדה… ואף על גב דמרן ז"ל התיר לסחטו – נראין דברי האוסרים בזמן הזה, ולכן הסכימו האחרונים שלא לסחטו לתוך כלי ריקן, וכן הסכים הרב חיד"א ז"ל" (ולגבי להשימו בתוך משקה כן מוכח מסוף לשונו).

פעם שאלנו את החקלאים: כמה אחוזים מהלימונים משמשים להכנת משקה, וכמה לסחיטה – לתיבול? והם ענו: בין 3% ל-4% הולכים לשימוש ביתי, ומכל השאר עושים מיץ. כלומר הרוב נעשה בשביל מיץ ולכן אסור לסחוט לימון לתוך משקה כיום, וכדברי הבא"ח שנראין דברי האוסרין בזמן הזה.

והסכימו הבא"ח המשנ"ב והכה"ח ועוד אחרונים לאסור סחיטת הלימון לכלי ריק או לתוך משקה, וזה אפי' שהלימונים לא שותים מהם כך אלא בצירוף סוכר ומים וכדו'. וכך נקטינן להלכה ולמעשה. וע"ע בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"א) ובשו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ב שאלה ב') ובשו"ת הרב הראשי (תשמ"ח-תשמ"ט סי' קס"ד שאלה א').

[27] וראה לקמן בהערה הבאה, שנחלקו שדעת הבא"ח (ש"ש פרשת יתרו סעי' י"ד) שסוכר נידון לעולם כאוכל, ולכן מותר לרסקו בתוך המים אף ששלג וברד אסור, ואמנם דעת החזו"א (או"ח סי' נ"ו ס"ק ז') אם סוחט על אוכל ואח"כ רוצה לשים עליו מים – זה אסור, הואיל ומטרתו היא שיהיה משקה ולא אוכל, וכיון שסחיטת זיתים וענבים איסורה מהתורה – יש להחמיר כדעת החזו"א.

[28] בבא"ח (ש"ש פרשת יתרו סעי' י"ד) כתב שסוכר נידון לעולם כאוכל, ולכן מותר לרסקו בתוך המים אף ששלג וברד אסור, וע"ע בשו"ת רב פעלים (ח"ג או"ח סי' י"ד) שהאריך בזה. וראה עוד מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי חלק חמישי-ושבתה הארץ (פי"ג סעי' כ"ה) ובשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"א).

וכתב הבא"ח (ש"ש יתרו סעי' ח'), וז"ל: "ומי שרוצה לעשות לימונאדה שהוא משקה הנסחט מן הלימונים הנז' עם סוכ"ר ומים – ישים תחלה הסוכ"ר בכלי ויסחוט הלימונים הנז' על הסוכר עצמו שהוא אוכל ואח"כ יניח המים אבל לא יניח המים קודם סחיטת הלימוני"ם הנז'. ונתנו סימן על זה: "והנה סלם מצב ארצה" "סולם" ר"ת סוכר לימונים מים. כפי הסדר הזה תעשה וכנז' באחרונים ז"ל". וכ"כ המשנ"ב (שם ס"ק כ"ב). וכתב בשער הציון (שם ס"ק כ"ז): "והוא מתשובת רדב"ז סימן י'. ואף על גב שהחיי אדם מפקפק גם בזה, מכל מקום נראה דאין לחוש". ועיין כה"ח (שם ס"ק ל"ו).

ואמנם לדעת החזו"א (או"ח סי' נ"ו ס"ק ז') אם סוחט על אוכל ואח"כ רוצה לשים עליו מים – זה אסור, הואיל ומטרתו היא שיהיה משקה ולא אוכל, וז"ל: "אבל אם דעתו לתת את הסוכר לתוך המים – נראה דסחיטה זו אסורה, דכיון שדעתו למשקה חשיב משקה כשיוצא קודם שנבלע בסוכר, ואף אם היה אפשרי שלא יהיה המשקה בעולם אלא היה נפרש לתוך הסוכר י"ל דחשיבא סחיטה כיון שסוחט למשקה, ואפשר שאם יאכל רובו והמיעוט ישליך למים – מותר, ואם צריך ליתן מיץ לימון לתינוק לרפואה – יש לעשות כן", עכ"ל. וראה בחיי אדם (שם) גם כן שפקפק בהיתר סחיטת הלימון ע"ג סוכר. ולמעשה נקטינן שמותר כדעת הבא"ח והמשנ"ב ושאר אחרונים, ודלא כהחזו"א. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"א).

[29] עיין בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ב) ובשו"ת הרב הראשי (תשמ"ו-תשמ"ז סי' רט"ז אות ט') וכדעת הבא"ח (בפרשת פקודי ש"ש סעי' ד', ובשו"ת רב פעלים או"ח ח"ג סי' י"א). וראה בהרחבה בפרק צ"ח דיני צובע סעי' כ"ה.

[30] ראה במאמר מרדכי שבת (פרק נ"ב סעי' ק"א) שלימון נחשב מקלי הבישול.

[31] משנ"ב (סי' ש"כ ס"ק כ"ב).

[32] עיין בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"א).

[33] חזו"א (או"ח סי' נ"ו ס"ק ז'), הובאו דבריו לעיל הערה כ"ח.

[34] ראה בהערה ה'.

[35] כמבואר לעיל הערה י"ד.

[36] כתב האליה רבה (סימן ש"כ ס"ק ט"ז): "מותר לשפשף הידים בקליפי לימונים או הלימונים עצמו כשכבר נסחט לתוך מאכל, אבל לחתך לימוני ולשפשף ידיו בלא סחיטה לתוך אוכל אסור" והביאו הכה"ח (שם ס"ק ל"ח).

[37] שו"ע (סימן ש"כ ס"ד): "מותר לסחוט אשכול ענבים לתוך קדירה שיש בה תבשיל כדי לתקן האוכל, דהוה ליה משקה הבא לאוכל וכאוכל דמי; אבל אם אין בה תבשיל – אסור". וכתב עוד (סעי' ה'): "יש מי שאומר דה"ה לבוסר שמותר לסחטו לתוך האוכל, ור"ת אוסר בבוסר (הואיל ואינו ראוי לאכול)".

ובכה"ח (שם ס"ק ל"ב) כתב: "ורבינו תם אוסר בבוסר. ואף דכלל מסור בידנו מגדולי האחרונים, דכל פוסק שמביא סברא אחת ב'סתם' ואחר כך אומר: 'ויש מי שאומר' וכו' דעתו לתפוס כאותה סברא שכתב ב'סתם', וכשכותב: 'יש מי שאומר ויש מי שאומר' דעתו לתפוס כ'יש מי שאומר' האחרון, אפשר דהכא שאני, שלא אמר: 'יש מי שאומר ויש מי שאומר', אלא 'ורבינו תם אוסר בבוסר'! ואולי דרצה לומר דסברת רבינו תם יחידאה היא, ואף על פי שהסמ"ק לא הביא אלא סברת רבינו תם וגם ריא"ז הכי סבירא ליה, אפשר דשאר רבוותא כה"ר יוסף סבירא להו דשרי, ואף אם נאמר דהרב לא פסיקא ליה מילתא וכתב שתי הסברות ולא הכריע, אין ספק דלא לחנם כתב סברת המתיר, אלא לומר דהרוצה לסמוך על סברא זו יכול לסמוך עליו. שיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות ז'. אמנם ה"ר זלמן שם הביא שתי הסברות וכתב ד'יש להחמיר'. וכן משמע מדברי הפוסקים שנכתוב באות שאחר זה דפליגי בענין אם רוצה לאוכלו לאלתר משמע דבאינו אוכל לאלתר דעת כולם לאסור, יעו"ש"' ע"כ. ועוד כתב שם (ס"ק ל"ג), וז"ל: "וכתב שם הט"ז: ואם כן אם רוצה לאכול לאלתר אותו דבר שסוחט לתוכו הבוסר – מותר כדלעיל סימן שי"ט לענין בורר, עכ"ל. וכן כתב העולת שבת אות י"ד. אמנם המגן אברהם שם כתב על דברי העולת שבת הנז' דלא דק דאטו מי שרי לעשות מלאכה כדי לאכול לאלתר, אלא הטעם בבורר בידו לאכול לאלתר לא מקרי ברירה דהוי דרך אכילה וכן הטעם במחתך לאכול לאלתר כמ"ש סימן שכ"א סעיף י"ב ולהכי בקנון ותמחוי אסור לברור אפילו לאכול לאלתר וכן פסולת מתוך האוכל אסור ומכל שכן דאסור לסחוט בוסר, יעו"ש. וכן נראה דעת התוספת שבת אות י"א. וכן הסכים בנשמת אדם כלל י"ד אות ג' לאסור אפילו לאכול לאלתר אלא שכתב שם טעם אחר משום דש, יעו"ש. וכן פסק הבית מנוחה אות ס'. והגם דהאליה רבה אות ח' מצדד להקל נראה דהנכון להחמיר".

אמנם הבא"ח (ש"ש פרשת יתרו סעי' ד') כתב: "אע"פ שמותר לסחוט כל מיני פירות ואפילו זיתים לתוך קדירה שיש בה אוכל, מ"מ הבוסר יש אוסרים לסחטו אפילו לתוך האוכל הואיל ואינו ראוי לאכילה בפני עצמו, דדוקא אשכול שהוא ראוי לאכילה הוי ליה כמפריד אוכל מאוכל ושרי, אבל בוסר שאינו ראוי לאכילה אין זה כמפריד אוכל מאוכל, ואפילו האוכלו – בטלה דעתו אצל כל אדם, וה"ה לכל פירות שאינם ראוים לאכילה דאסור לסחטן גם לתוך האוכל, ולכן פרי חמוץ שקורין בערבי דבדי"ב אסור לסחטו אפילו לתוך האוכל מפני שזה אינו ראוי לאכילה אבל פרי שקורין בערבי נארינ"ג' ראוי לאכילה הוא ומותר לסחטו לתוך האוכל. וכן נוהגין פה עירנו יע"א לסחוט פרי שקורין נארינ"ג' בתוך הביצים בשבת. ונראה דשרי לסחטו גם לתוך כלי ריקן כדי להניח את המשקה באוכל או כדי לטבל במשקה פת וכיוצא, אבל אסור לסחטו לתוך כלי ריקן ולשתותו כמו שהוא".

יוצא איפוא, לדעת הכה"ח דלאחר זמן – אסור לכו"ע, ואם רוצה לאוכלו לאלתר – טוב להחמיר.

אבל דעת הבא"ח שאם הבוסר אינו ראוי לאכילה אז אסור אפילו לאלתר וזהו החילוק בין הפרי דבדי"ב לנארינ"ג' שנארינ"ג' הוא נאכל בשעת הדחק ולכן מותר לסוחטו על אוכל אבל דבדי"ב לא נאכל בשעת הדחק ולכן אסור לסוחטו. וראה עוד במשנ"ב שם (ס"ק כ' ובבה"ל שם ד"ה "לאכול"). ובמשנ"ב שם (ס"ק כ"א) ובשער הציון שם (ס"ק כ"ה).

[38] שו"ע (סי' ש"כ סעי' ז'), קיצור שו"ע (סי' פ' סעי' י"ב), משנ"ב (שם ס"ק כ"ד) ובכה"ח (ס"ק מ"ה).

[39] שו"ע (סי' ש"כ סעי' ז'), וראה בכה"ח (ס"ק מ"ט).

[40] שו"ע (סי' ש"כ סעי' ז') ומשנ"ב (שם ס"ק כ"ד).

[41] שו"ע (סי' ש"כ סעי' ז' ח') ומשנ"ב שם (ס"ק ל"א), ובכה"ח שם (ס"ק נ"ד, נ"ו).