פרק פ"ו – פתיחת קופסאות שימורים, בקבוקים וכדו'

הקדמה

מעיקר הדין קי"ל שיש איסור בנין גמור וסתירה גמורה בכלים. אמנם יש סוגי כלים שאין בהם איסור סתירה, אך גם באלו שאין בהם איסור סתירה יש אופנים שמותר לפותחם ויש אופנים שאסור לפותחם, וכפי שיפורט בהמשך.

ניקוב כלים

גדרי ניקוב כלים

• אסור לנקב כלי בשבת, כיון שפעולת ניקוב [פתיחת פתח] כלי נכללת בכלל פעולת "גמר מלאכת הכלי" [מכה בפטיש]. אמנם, יש לחלק בחומרת איסור ניקוב הכלי: ניקוב פתח כזה שעשוי להכניס ולהוציא דרכו [דהיינו גם להכניס דרכו וגם להוציא דרכו] – אסור מדאורייתא^[1]. ניקוב פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא [אלא עשוי לאחד מהם: להכניס או להוציא דרכו] – אסור מדרבנן^[2].

הרחבת נקב קיים

• אסור להרחיב נקב קיים בכלי בשבת^[3], בין אם מרחיבו עד לגודל שיהיה ראוי להכניס ולהוציא דרכו ובין אם מרחיבו לגודל שאינו ראוי להכניס ולהוציא דרכו^[4].

פתח יפה

• גם כאשר מותר לפתוח פתח בכלי [באופנים שיתבארו לקמן] – אסור לעשותו באופן שיהיה פתח יפה^[5].

דוגמאות

קופסאות שימורים

פתיחת קופסת שימורים 

• פתיחת קופסת שימורים עלולה להיות כרוכה באיסור מלאכה בשבת. אמנם, יש להבחין בין סוגי קופסאות השימורים, כפי שיתבאר לקמן:
• קופסת שימורים שדרך בני אדם לעשות בה שימוש חוזר [דהיינו, להשתמש בה אחרי הוצאת תכולתה גם לשימושים אחרים] – אסור לפתחה בשבת. ועל כן יפתח את הקופסא [באופן שיכול להוציא מתוכו מה שדרך לאפסן בו] מערב שבת.
• קופסת שימורים שדרך בני אדם לזרקה לאחר גמר שימושה ואין עושים בה עוד שימוש – מותר לפתחה בשבת. אמנם יש הסוברים שאם משאירים את המאכל בתוך הקופסא לאחר שנפתחה, נחשב זה כשימוש חוזר למרות ששימוש אחר לא יעשה בה. וטוב להחמיר כדעה זו.

אמנם, אדם שמתכוון לעשות בקופסת שימורים הנ"ל שימוש חוזר – אסור לו לפתחה בשבת.

בשעת הדחק – כגון שהגיעו אליו הרבה אורחים, או שאין לו מה לאכול, יכול לסמוך על המקילים ולפתוח, קופסת שימורים שמשתמשים בה שוב^[6].

פותחן

• כאשר מותר לפתוח קופסאות שימורים וכן בקבוקים – מותר לפתחם בכל סוגי הפותחנים, בין בפותחן רגיל ובין בפותחן העושה פתח ללא קצוות [אך כמובן שאין לפתוח בפותחן חשמלי]. וכן מותר לפתוח קופסת שימורים בעלת לשונית לפתיחה [כגון: סרדינים או זיתים] [ראה הערה^[7]].

קופסת קרטון ששוליה מודבקים בנייר דבק 

• מותר לפתוח קופסת קרטון הסגורה עם דבק נייר [ע"י הסרת הדבק]^[8].

קופסת קפה נמס

• כיון שיש אומרים שאסור לקרוע כיסוי ממתכת שמכסה את הקפה נמס [שהרי משמש לשמירת מאכל לתקופה ארוכה], ולכן טוב להחמיר ולפותחה מערב שבת, ואם שכח ולא פתח – יכול לפותחו בשבת^[9].

פחית שתיה עם לשונית פתיחה

• פחית שתייה שיש בראשה לשונית פתיחה ומסירים את הלשונית כדי לשתות מן הפתח שנוצר – מותר לפתחה בשבת. ומכל מקום אין לשתות ישירות מן הפחית בשבת אלא יש לרוקן את המשקה לכוס. וטעם הדבר הוא – שפתיחת הלשונית בפחית השתייה יוצרת "פתח יפה" שניתן להניח עליו את השפתיים^[10].

בקבוק לתינוק

ניקוב פיטמה שעל פי הבקבוק

• אסור לנקב חור חדש בפיטמה שעל פי בקבוק התינוק. כמו כן, אסור להרחיב נקב קיים בפיטמה^[11].

פקק שעל פי הבקבוק

הלבשת והסרת פקקים

• דיני הסרת פקק שעל גבי הבקבוק תלויים בכמה פרטים משתנים: א. באופן איטום הבקבוק. ב. הליך הלבשת הפקק על הבקבוק בעת היצור. ג. באופן שימוש הבקבוק, ועוד כפי שיתבאר לקמן:

פקק שעם 

• פקק שעם או פלסטיק שנכנס אל תוך פי הבקבוק בחוזקה, ואוטמו – מותר להוציאו מהבקבוק ומותר להחזירו ולתוחבו בשבת, למרות שהוא תוקע, כיון שדרכו בכך.

פקק "כתר"

• פקק מתכת שניתן על פי בקבוק בלחץ, ושוליו מתעקמים ויוצרים צורה הדומה לכתר (כגון: פקק של בירה וכדו') – מותר להסירו מהבקבוק ולחזור להדקו בשבת, למרות שמהודק על פי הבקבוק בלחץ (ולמרות ששוליו מתעקמים)^[12].

פקק ובסופו טבעת

• פקק המוברג על פי הבקבוק ובתחתיתו טבעת המחוברת אליו חיבור קל, ובעת הסרת הפקק מתנתקת הטבעת מן הפקק: יש אומרים שאסור לנתקם בשבת, כיון שניתוק הפקק מן הטבעת יוצרת כלי [הפקק]. אמנם למעשה – מעיקר הדין מותר להסיר את הפקק מעל הבקבוק ולנתקו מן הטבעת בשבת. וטעם הדבר הוא – שבהליך הייצור, הפקק מיוצר בנפרד מן הבקבוק ויש לו שם של כלי עוד לפני שהולבש על הבקבוק, ומשום כך ניתוק הטבעת מן הפקק לא יוצרת כלי חדש^[13]. אולם הרוצה להחמיר ולחוש לדעות האוסרות – יסיר את הפקק מעל הבקבוק מערב שבת, ואם שכח להסירו מערב שבת – כשמסיר את הפקק בשבת, "מהיות טוב", יסירו בשינוי [כגון: ביד שמאל במקום ביד ימין]^[14].

פקק שיש סביבו חוט ברזל

• בקבוקי שמפניה וכדו' שהפקק אחוז בראשם על ידי חוט ברזל – יש לפותחם מערב-שבת. אם לא התירו את חוט הברזל שבראש הבקבוק מערב שבת כנ"ל – אסור להתיר את חוט הברזל בשבת כדרכו בחול אלא בשינוי [כגון: בעזרת מזלג וכדו' כנ"ל], ובלבד שלא יהיה בדעתו לשוב ולהשתמש בחוט ברזל זה שנית^[15].

ניקוב פקק שעל פי הבקבוק

• מותר לנקב פקק שעל גבי הבקבוק (באופן שהפקק לא נפתח וע"כ רוצה לנקבו), כיון שהפקק אינו חלק מהבקבוק אלא כלי נפרד, שדרך השימוש בו היא בהסרתו מעל הבקבוק, ולכן אין פעולת ניקוב הפקק נחשבת תיקון הבקבוק. וביחס לפקק – ניקובו הורס את הפקק, ולכן אין זה תיקון לפקק^[16].

פקק עם כיתוב עליו

• כיסוי פלסטיק [או חומר אחר] שעל פי הבקבוק ועליו כיתוב וכן חותמת משעווה ועליה כיתוב – יש האוסרים לפתחם בגלל קריעת האותיות^[17]. ואכן, יש לחוש לדבריהם ולחתוך את הכיסוי בעזרת סכין וכדו' במקום שאין כיתוב^[18]. ואם בשעת הפתיחה נקרעו אותיות – אין בכך כלום. ומכל מקום, טוב לפתוח בקבוקים כאלה מערב שבת כדי לא להיכנס לספקות.

שקיות חלב, בוטנים וכדו'

פתיחת שקית חלב, בוטנים, סוכריות וכדו'

• מותר לפתוח את השקית אפילו שלא מרוקנים את כל תוכן השקית מיד, כיון שאין לשקית שם של כלי כלל (כמו חותלות)^[19]. ומכל מקום, בעת פתיחת שקיות כנ"ל – יש להיזהר לא לקרוע אותיות המודפסות עליהן^[20].

פתיחה במספריים

• הפותח שקית חלב וכדו' בעזרת מספריים – צריך להשתמש במספריים המיועדות לשימושים שונים, ולא במספריים שמקפיד להשתמש בו רק לשימוש מסויים [כגון: מספריים של ספר או של חייט שמקפיד להשתמש בהם רק למלאכתן^[21]] .

 פתח שאינו "פתח יפה"

• הפותח שקיות כנ"ל במספריים או בסכין וכדו' – צריך להיזהר לא לכוון לעשות בהן פתח יפה אלא כפי שיעלה בידו, כדי לא לעשות "פיה". וכל זאת למרות ששקיות אלה הן חד פעמיות, עם כל זאת אסור לעשות בהן "פיה", כיון שנוח לו בכך^[22].

חבילה הקשורה בחוט

• חבילה הקשורה בחוט – מותר לקרוע או לחתוך את החוט^[23].

גביעי יוגורט, גבינה, לבן וכדו'

הפרדת גביעים

• צריך להיזהר להפריד גביעי יוגורט, גבינה, לֶבֶּן וכדו' המחוברים בזוגות או ברביעיות, מערב שבת [וכן בערב יום טוב, ובפרט בערב חג שבועות שבו יש נוהגים לאכול מאכלי חלב ומחלקים מעדנים לילדים], משום שיש בהפרדתם כעין תיקון כלי. לא הפרידו את הגביעים בערב שבת – אסור להפרידם בשבת, אך מותר לאכול את תוכן הגביע בעודו מחובר או לרוקן את תוכנו לכלי אחר. ומשום דרך ארץ, בכל מקרה טוב לרוקן את התוכן לכלי אחר ולא לאכלו מן הגביע^[24].

הסרת כיסוי הגביע

• מותר להסיר כיסוי עשוי נייר כסף שבפתח גביעי יוגורט, לבן, גבינה וכדו' בשבת^[25].

ניקוב כיסוי הגביע

• מותר לעשות נקב בכיסוי גביעי יוגורט, לבן, גבינה וכדו' כדי לשתות דרכו את תוכן הגביע^[26].

עשיית כלים מנייר כסף

כריכת נייר כסף על דברי מאכל

• מותר לכרוך נייר כסף [חתוך מערב שבת] על דברי מאכל בשבת כדי לשמור על טריות המאכל ואין בכך משום עשיית כלי, כיון שזהו כלי עראי.

עשיית "כיס" בנייר כסף

• אסור לתחוב את אצבעו בנייר כסף [אפילו הוא חתוך מערב שבת] וליצור כעין "כיס", בכדי לתת בו דבר מאכל, כיון שזו נחשבת עשיית כלי^[27].

פקק מנייר כסף

• אסור לגלגל חתיכת נייר כסף כדי ליצור פקק לבקבוק יין וכדו' בשבת, כיון שזו עשיית מכסה ובניית כלי^[28]. אמנם, מותר להניח על פי הבקבוק חפץ וכדו', כיון שאין בכך עשיית כלי^[29].

[1] שו"ע (סי' שי"ד סעי' א'), משנ"ב (שם ס"ק ו', ח'), כה"ח (שם ס"ק ט').

[2] משנ"ב (סי' שי"ד ס"ק ו', ח'), כה"ח (שם ס"ק י').

[3] שו"ע (סי' שי"ד סעיף א').

[4] משנ"ב (סי' שי"ד ס"ק ט').

[5] והטעם כתב המשנ"ב (סי' שי"ד ס"ק ה') שאע"פ שמותר לסתור מוסתקי, מ"מ בעשיית נקב יפה – אסור, כיון שמכוין ליפות הכלי שתשאר כלי.

[6] הגמ' ביצה (ל"ג ע"ב) דנה האם מותר לקטום מהדס שנקטף כבר בשביל להריח בו, וז"ל: "תני חדא: קוטמו ומריח בו, ותניא אידך: לא יקטמנו להריח בו! אמר רבי זירא אמר רב חסדא: לא קשיא; הא – ברכין, הא – בקשין. מתקיף לה רב אחא בר יעקב: בקשין, אמאי לא? מאי שנא מהא דתנן: שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי?! ועוד, הא רבא בר רב אדא ורבין בר רב אדא דאמרי תרוייהו: כי הוינן בי רב יהודה, הוה מפשח ויהיב לן אלותא אלותא, אף על גב דחזיא לקתתא דנרגי וחציני! לא קשיא; הא – רבי אליעזר, הא – רבנן. דתניא, רבי אליעזר אומר: נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו, וחכמים אומרים: לא יטול אלא מאבוס של בהמה. ושוין שלא יקטמנו, ואם קטמו לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו הדלת, בשוגג בשבת – חייב חטאת, במזיד ביום טוב – סופג את הארבעים, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות. רבי אליעזר דקאמר התם חייב חטאת – הכא פטור אבל אסור, רבנן דקא אמרי התם פטור אבל אסור – הכא מותר לכתחלה. ולית ליה לרבי אליעזר הא דתנן: שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי?! אמר רב אשי: כי תניא ההיא – במוסתקי".

כלומר: הקוטם הדס בכדי להריח בו, לפי רבי אליעזר – אסור שמא יקטמנו כדי לחצוץ בו שיניו, ואם יקטמנו כדי לחצוץ שניו הרי שבקטימתו יצר כלי ועבר על איסור תורה של בונה כלי. לפי חכמים – מותר לקטום בשביל להריח, כיון שגם אם בטעות יקטמנו כדי לנקות את שיניו, עובר רק על איסור דרבנן, משום שרק על קטימת העץ בסכין יש חיוב מהתורה.

מקשה הגמ' לדעת רבי אליעזר: כיצד מותר לשבור חבית כדי לאכול ממנה, הרי יכול להיות שיכוון לעשות כלי וא"כ ליאסר מדרבנן אפי' אם דעתו רק כדי לאכול? ומתרצת הגמרא בסוף הענין: "אמר רב אשי: כי תניא ההיא – במוסתקי", שרק במוסתקי מותר לשבור את החבית לצורך הגרוגרות. כלומר רק חבית המורכבת משברים, כזאת, מותר לשבור בשבת לצורך האוכל שבתוכה. בביאור מהו "מוסתקי" שמותר לשוברה, כתב רש"י (שם ד"ה "במוסתקי"): "חבית שבורה שמדבקין שבריה בשרף של עץ…  וכיון דרעועה היא – ליכא למגזר בה שלא יתכוון לעשות כלי".

בענין זה יש מחלוקת בין הפוסקים, האם התירוץ של רב אשי הוא לדעת רבי אליעזר או גם לחכמים.

הרמב"ם בהלכות שבת (פרק כ"ג הלכה ב') כתב: "שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי, ומביא אדם חבית של יין ומתיז את ראשה בסייף לפני האורחין ואינו חושש, שאין כוונתו אלא להראות נדיבות לבו". רואים מכאן שהרמב"ם הבין שתירוצו של רב אשי הוא רק לדעת רבי אליעזר, ועיין בספרו של אור החיים הקדוש ראשון לציון (דף צ' ע"ב מהספר) על מסכת ביצה (ל"ג ע"ב) איך שביאר דעת הרמב"ם. וכן הוא דעת הרי"ף (ביצה י"ט ע"א בדפי הרי"ף).

אבל דעת הרא"ש (עירובין פ"ג סי' ה'), שתירוצו של רב אשי הוא גם לדעת חכמים, ואין היתר לשבור חבית אלא אם היא "מוסתקי", וז"ל: "ויש לומר דבמסכת יום טוב (דף לג ב) מוקי לה במוסתקי, ופי' רש"י שברי כלים המדובקות יחד ע"י זפת דמחמת גריעותו לא חיישינן שמא יתכוין לעשות כלי. ואף על גב דהתם לא מוקי לה במוסתקי אלא לר"א, מיהו גם לרבנן איכא לאוקומי הכי, דרבנן לא פליגי עליה דר"א דקאמר ולא להריח בו אלא משום דאיהו סבירא ליה דבקטימת קיסם לחצות בו שיניו – חייב חטאת, ורבנן נמי אי הוו מחייבי הוו מודו דאסור לקטום ולהריח. הלכך בתיקון כלי, דשייך ביה בנין, מודו רבנן דאסור לשבר החבית ולאכול ממנו גרוגרות אי לאו דאיירי במוסתקי".

השו"ע (סי' שי"ד סעי' א') פסק כדעת הרא"ש, וז"ל: "אין בנין וסתירה בכלים. והני מילי שאינו בנין ממש, כגון חבית שנשברה ודיבק שבריה בזפת – יכול לשברה ליקח מה שבתוכה, ובלבד שלא יכוין לנקבה נקב יפה שיהיה לה לפתח, דאם כן הוה ליה מתקן מנא; אבל אם היא שלמה – אסור לשברה אפילו בענין שאינו עושה כלי, ואפילו נקב בעלמא – אסור לנקוב בה מחדש".

לכאורה לפ"ז אסור לפתוח קופסת שימורים, כיון שבזה הוא שוברה, וכל ההיתר לשבור לדעת השו"ע הינו דווקא במוסתקי. אם כן עלינו לברר: מה ההיתר כיום לפתוח קופסאות שימורים?

התשובה היא שבגמ' (בשבת קמ"ו ע"א) נאמר: "חותלות של גרוגרות ושל תמרים – מתיר ומפקיע וחותך". "חותלות" הן אריזות לתמרים העשויות מכפות תמרים וכדו', וכפי שמסביר רש"י (שם ד"ה "חותלות"): "כלי של כפות תמרים ועושין כמין סלים ונותנים לתוכם תמרים רעים להתבשל".

וכן פסק בשו"ע (סי' שי"ד סעי' ח'): "חותלות (פירוש: מיני כלים) של תמרים וגרוגרות, אם הכיסוי קשור בחבל – מתיר וסותר שרשרות החבל וחותך אפילו בסכין, ואפילו גופן של חותלות, שכל זה כמו ששובר אגוזים או שקדים כדי ליטול האוכל שבהם".

על הלכה זו אין חולק שמותר לפתוח החותלות, וא"כ צריך להבין: למה בחבית יש מחלוקת אם מותר לפתוח בשבת, ואילו כאן פשוט שמותר?

אלא הטעם – כיון שחותלות הן לשימוש חד פעמי, ואילו חבית בדרך כלל הינה לשימוש חוזר, וע"כ מותר לחתוך גם את גופם של החותלות משום שאין לה חשיבות כלי כלל דהוי לשימוש חד פעמי. ולפ"ז בקופסאות שימורים שאין משתמשים בהם שימוש חוזר, ונועדו רק לשימור המאכל דינם כחותלות ומותר לפתחם.

יתר על כך, רבים מקפידים לרוקן את תכולת קופסאות השימורים מיד לאחר פתיחתם, מחשש לחיידקים שייוצרו בקופסת הפח, וע"כ יש לזה דין חותלות.

ואין לדייק מדברי המג"א שדווקא כאשר החותלות "מבשלות", אבל אם לא – יהא אסור, כיון שמדברי הבא"ח (ש"ש פרשת ויקהל סעי' י') משמע שבישול לאו דווקא אלא חותלות משום שזה לשימוש חד פעמי ואין לו דין כלי, שכתב, וז"ל: "ואפי' גופן של כלים אלו – מותר להפקיע ולחתוך, דהוי כשובר אגוזים ושקדים בשביל האוכל שבהם". וכיון שכן הוי כלי גרוע וא"כ הוי כמו קיסם שאם נתכוין לחצוץ בו את שיניו – אסור מדרבנן, כיון שאינו כלי כל כך, אבל אם אינו מתכווין לכלי – מותר, וה"ה לחותלות שלא מכוון לפתח יפה שאז אינו מתקן כלי או כאשר אינו עושם וכן מבואר מירושלמי (שבת פ"ז ה"ב), הביאו המג"א (ס"ק י"ג), והכה"ח (ס"ק ס"ח).

אלא שא"כ כל ההיתר דווקא אם לא משתמשים בו שוב, אבל באופן שמשתמשים בכלי שוב – אין זה בכלל חותלות של תמרים וכיון שזה לא כלי גרוע – יהיה אסור לפותחו.

עוד כתוב בשו"ע (סי' שי"ד סעי' א'): "אין בנין וסתירה בכלים. וה"מ, שאינו בנין ממש כגון חבית שנשברה ודיבק שבריה בזפת – יכול לשברה ליקח מה שבתוכה, ובלבד שלא יכוין לנקבה נקב יפה שיהיה לה לפתח, דאם כן הוה ליה מתקן מנא; אבל אם היא שלמה – אסור לשברה אפילו בענין שאינו עושה כלי, ואפילו נקב בעלמא – אסור לנקוב בה מחדש". ויש להקשות מסעי' ו' שכתב השו"ע: "מותר להתיז ראש החבית בסייף דלאו לפתח מכוין, כיון שמסיר ראשה", ולא כתב שהיינו דווקא במוסתקי! תי' השיירי הכנה"ג (בהגהות הטור אות א') שהשו"ע סמך על סעי' א' ששם פירט שמדובר במוסתקי, וכן כתב במשנ"ב ס"ק כ"ג, אמנם המטה יהודה כתב שמהא שסתם בשו"ע משמע שהיתר זה הוא לאו דווקא במוסתקי אלא גם בחבית חדשה, וטעם שמותר הוא משום שאין בסתירה זו משום סתירת כלי לגמרי (כל בונה וסותר ששייך בכלים זה כאשר בונה או סותר כלי לגמרי) [ראה בכה"ח ס"ק ל"ז]. נמצא לנו שלדעת הכנה"ג במוסתקי, וה"ה בכלי גרוע שמשתמש בו באופן חד פעמי, יהיה מותר לפותחו מראשו, ואם הוא עשוי לשימוש חוזר – אסור, כיון שהוא כלי גמור, ולדעת המטה יהודה יהיה מותר לפתוח קופסאות שימורים גם כאלו שעושים בהם שימוש חוזר.

ונראה שגם הכה"ח (שם ס"ק ל"ח ס"ק אחר שהביא את דברי המטה יהודה ושיירי הכנה"ג) לא סמך על המטה יהודה לכתחילה, שכתב: "ובעניין תיבות קטנים של מין ברזל שיש בהם דגים קטנים כבושים בשמן ופתחיהם למעלה מדובק באבר, העליתי בתשובה בסה"ק באר מים חיים, דמותר להסיר מהם הפתח בשבת כדי לאכול הדגים אם לא פתחו אותם מבעוד יום, אבל אם אפשר – יפתחו אותם מע"ש".

סומכים על דעת הרמב"ם והרי"ף – כאמור לעיל השו"ע לא פסק כהרמב"ם (שם) שהיקל לשבור חבית לאכול ממנה גרוגרות אף אם החבית שלימה ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי. ועיין בקרבן נתנאל (על הרא"ש שבת פרק כ"ב אות ה') שהקשה על השו"ע: מדוע לא פסק כרמב"ם, הרי גם דעת הרי"ף (ביצה י"ט ע"א בדפי הרי"ף) כן, וגם הרשב"א (בחידושיו ביצה ל"ג ע"ב) והריטב"א (בחדושיו עירובין דף ל"ה ע"א ד"ה "אביי ורבא") פסקו כהרמב"ם וכהרי"ף. ובכל מקום שבו הרמב"ם והרי"ף פוסקים בענין אחד – השו"ע פוסק כמותם, וכאן הוא פסק כדעת הרא"ש (עירובין פ"ג סי' ה')? מחמת קושייה זו כתב הקרבן נתנאל: "ועכ"פ אני אומר לדינא ע"י צירוף היתר קל, אני אסמוך על דבריהם להתיר לשבור כלי שלם להוציא אוכלין אפילו לכתחילה, כנלע"ד".

ועיין בספרו של אור החיים הקדוש ראשון לציון (דף צ' ע"ב מהספר) על מסכת ביצה (ל"ג ע"ב) שכתב: "ובזה מצאנו טעם לשני המאורות הגדולים, הרי"ף והרמב"ם ז"ל, להם יכרעו כל מביני ספר תורת ה' מקור מים חיים", עכ"ד (ועיי"ש שהאריך להסביר את שיטת הרמב"ם, מדוע פסק שמותר בכל חבית ולא צריך "מוסתקי").

הכף החיים (שם ס"ק ה') הביא את קרבן נתנאל הנ"ל, וכתב: "אפשר דבשעת הדחק ומצטער שאין לו מה לאכול דיש לסמוך על המקילין, והוא שאין מחזקת ארבעים סאה, וגם אם הוא בענין שאין עושה אותה כלי". וא"כ גם בכלי שעומד לשימוש רב פעמי – מותר לפותחו, ובלבד שלא יכוון לעשותו כלי.

[עיין בחזו"א (הלכות שבת סי' נ"א ס"ק י"א) שכתב שיש חשש של עשיית פתח יפה בפתיחת הקופסאות שימורים, ואע"פ שלא משתמש בה שוב אפשר שיהיה אסור. ונראה שאם אינו משתשמש בזה עוד פעם – אין חשש של פתח יפה, שהרי כה"ח שם (ס"ק ו') ביאר שמה שכתב השו"ע דדוקא במכוון – אסור במוסתקי (וה"ה לכלי חד פעמי) דמחמת גריעותא לא חייס עליה וליכא למיחש שמא יתכוון לפתח יפה].

סיכומו של דבר: קופסאות שימורים שלא משתמשים בה שוב – מותר לפותחה, הן משום חותלות והן משום מוסתקי, ואין בהם חשש של שמא יכוון לפתח יפה, כיון שהם כלים גרועים [ואין הפתח בהם נחשב כפתח יפה, כיון שיכול לחתוך בהם את הידיים]. ואם משתמשים בהם שוב – אסור, כיון שהם נחשבים לכלי גמור. וזה שמשאירים בתוך הקופסא את המאכל – מותר, דומיא דמוסתקי וחותלות שלא בהכרח שיוציאו מהם את כל האוכל, ומ"מ טוב שירוקן את הכל לתוך צלחת כדי לצאת ידי כל השיטות.

אמנם גם בקופסאות שימורים שמשתמשים בה שוב, אם עושה נקב [באופן שיכול להוציא מתוכו מה שדרך לאחסן בו] בערב שבת – מותר, כיון שביטלה מהיות כלי גמור, אבל בשבת יהיה אסור לעשות בה חור משום סותר כלי.

אמנם פחיות שזה פתח יפה – אסור, כמו בדין חביות מוסתקי שהבאנו לעיל, כיון שמתקן כלי על ידי זה.

[7] שאין זה פתח כ"כ יפה שהרי הוא חותך את הידיים וכו', וע"כ יש להתיר.

[8] כתב בשו"ע (סי' שי"ד סעי' ז'-ח'): "חותמות שבכלים, כגון: שידה, תיבה ומגדל שהכיסוי שלהם קשור בהם בחבל – יכול להתירו או לחתכו בסכין או להתיר קליעתו… חותלות (פירוש: מיני כלים) של תמרים וגרוגרות, אם הכיסוי קשור בחבל – מתיר וסותר שרשרות החבל וחותך אפילו בסכין, ואפילו גופן של חותלות, שכל זה כמו ששובר אגוזים או שקדים כדי ליטול האוכל שבהם". וראה לעיל הערה ו'  וראה לעיל בפרק צ"ב תופר הערה ל"ז, בעניין הפרדת שקיות המודבקות בדבק קל בלבד, ומ"מ כאן מותר בכל אופן, שהרי אינו יוצר כלי חדש, ולכך מותר בכל אופן לקרוע את הקופסא וכדין חותלות של תמרים.

[9] ראה בהערה ו'. עיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ח שאלה ו').

[10] ראה בהערה ו', וכיון שהפחית היא כמוסתקי – מותר לפותחה, ובלבד שלא יכוון לפתח יפה. ופחית כיון שמיועד לשתיה ממנו עושים אותו חלק שלא ישרטו השפתים, ואם הוא שותה ממנה הרי הוא מתכוון לפתח יפה, ולכן עליו לרוקנה לכוס וכשמרוקנה מוכיח שאינו מכוון לפתח יפה.

[11] ואם מוכרח להשתמש בפיטמה להאכלת התינוק – ישאל שאלת רב.

[12] ראה בהערה ו'.

[13] ואין זה דומה לשפוד שנעקם לדעת הרמב"ם (הל' יו"ט פ"ד הל' ח') שביישורו נעשה כלי ואסור, וכן דעת השו"ע (הל' יו"ט סי' תק"ט). ועיין בכה"ח (סי' תק"ט ס"ק ד') שהביא שלמדו מכך גם מחט שנתעקמה שאסור ליישרה, כיון שלגבי שיפוד ומחט א"א להשתמש בו אלא ע"י יישור, וזהו תיקון מנא, כי בהיותו עקום פקע ממנו שם כלי שהיה עליו קודם, משא"כ פקק של בקבוק שהיה כלי עוד לפני שהושם בבקבוק, אם כן גם לאחר שנפתח חוזר להיות כלי, ומה שהיה בינתיים לא הפקיע ממנו שם כלי, כיון שמכסה הוא את הבקבוק.

[14] עיין שו"ת הרב הראשי (תשמ"ח-תשמ"ט סי' ט' אות ג' הע' 3; שם סי' פ"ג), שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ח שאלה ד').

[15] ראה רמב"ם (הלכות שבת פ"י ה"ח), שפותל חבלים הרי הוא תולדת קושר, וא"כ ה"ה כשמתירו. אמנם כשמתיר את חוט הברזל שלא ע"מ לקושרו שוב – יש להקל אם מתיר בשינוי, ולסמוך על דעת התוספות (שבת ע"ד ע"א ד"ה "הקושר") שמתיר שלא ע"מ לקשור – אסור מדרבנן. ראה שו"ת מאמר מרדכי (ח"א סי' י"ד). עיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ט שאלה ג').

[16] חזו"א (סי' נ"א ס"ק י') והטעם – משום שמותר לסתור מוסתקי.

[17] שו"ע (סי' ש"מ סעי' ג'), ראה בהרחבה בחלק חמישי דיני כותב ומוחק.

[18] עיין רמ"א (סי' ש"מ סעי' ג'), ומש"כ בשו"ת קול אליהו (שבת פרק ח"י שאלה ג') בדבר פתיחת מכסה האלומיניום שיש בהן אותיות שע"ג גביעי לבן, עיי"ש.

[19] עיין שו"ע (סי' שי"ד סעי' ח') – גופן של חותלות. משנ"ב (שם ס"ק מ'), כה"ח (שם ס"ק ס"ח-ס"ט).

[20] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ט),

[21] משום מוקצה מחמת חסרון כיס, ראה בפרק ע"ה מוקצה מחמת חיסרון כיס סעי' ז'.

[22] שו"ת קול אליהו (שבת פרק ח"י שאלה ב').

[23] כתב השו"ע (סי' שי"ד סעי' ז'): "חותמות שבכלים, כגון: שידה, תיבה ומגדל שהכיסוי שלהם קשור בהם בחבל, יכול להתירו או לחתכו בסכין או להתיר קליעתו; ודוקא כעין קשירת חבל וכיוצא בו", וראה בבה"ל (שם ד"ה "חותלות"), וראה בהרחבה פרק צ"א קושר ומתיר הערה נ"ט.

[24] הגמ' ביצה (ל"ב ע"א) אומרת: "אין פוחתין את הנר מפני שהוא עושה כלי". ובפירוש הרמב"ם (ביצה פ"ד משנה ד') פירש, וז"ל: "נר ידוע, והנרות שלהן היו עושין אותן זוגות וחותכין אותן אחר עשייתן". וכך כתב ביד החזקה (הל' יו"ט פ"ד ה"ח): "שני כלים שהן מחוברין בתחילת עשייתן, כגון: שתי נרות או שתי כוסות – אין פוחתין אותן לשתיים, מפני שהוא כמתקן כלי".

האור החיים הקדוש בספרו ראשון לציון (מסכת ביצה שם) ביאר שהרמב"ם למד הלכה זו מהמשנה במסכת עדיות (פרק ב' משנה ה') לגבי "לפסין אירוניות", שביאר שם הרמב"ם: "מחבתות, עושין אותן מזדווגות, וכשנשלם בשולם חולקים אותם באמצע ונעשין שתי מחבתות כמו שעושין בכוסות הזכוכית". ולדעת ר' אליעזר ב"ר צדוק כל עוד לא הופרדו – אין זה גמר מלאכה. משמע שההפרדה יוצרת דין חדש על הכלי.

המג"א (שם ס"ק י"ז) הביא את דעת הרמב"ם, וז"ל המשנ"ב (שם, ס"ק ל"ז) ע"פ דברי המג"א: "וכן שני כלים שהם מחוברין יחד בתחלת עשייתן, כגון: שני נרות או כוסות וכה"ג – אין פוחתין אותן לשנים שהוא כמתקן כלי", עכ"ל.

וע"כ גביעי לֶבֶּן או גבינות וכדו' שמחוברים זה לזה בזוגות או ברביעיות, לדעת הרמב"ם הנ"ל היינו "פוחתין" הנ"ל, וע"כ יש להזהר להפרידם קודם שבת וקודם יום טוב.

ואמנם לגבי גביעי הלבן, אם היה מתחילת עשייתן גביעים נפרדים, אלא שהדביקו את הגביעים אחד לשני – היה מותר לחתוך אותם ולהפריד אחד מהשני, אבל אם משעת הייצור היו מחוברים אחד לשני, כמו שהיום עושים את הלבן ואת האשל – אסור להפריד שזה ממש מתקן את הכלי. ובאמת אין זה מצוי כלל שאדם ישתה מהלבן הזה בהיות האחד מחובר לשני או כשכל הארבעה מחוברים אחד לחברו, מכאן שהפרדתם היא גמר מלאכתם והכנתם.

אמנם אומרים משמו של הרה"ג שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל, שהדבר מותר, משום שאין עליו דין עשיית כלי, אבל לדעתנו יש על זה דין גמר מלאכה. ודברי הרמב"ם הם ראיה מוכחת, שכן הרמב"ם דיבר על שני כלים מחוברים בשעת ייצור. ועל כן, למעשה האדם ינתק ויפריד את גביע הלבן מערב שבת או מערב יום טוב. ואם לא עשה כן ולא הפריד אותם מבעוד יום, ורוצה לשתות אשל או לבן ביום טוב או בשבת – רק יפתח את המכסה של אחד מהגביעים בהיותם מחוברים, וכך ישתה ממנו בהיותו עדיין מחובר לשאר, או שישפוך לכוס וישתה משם, וכל זה בלי לנתק אותו מהחיבור שלו עם השאר. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ט), שו"ת קול אליהו (שבת פרק ח"י שאלה ג').

[25] כדין הסרת קליפה, עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ט).

[26] ראה לעיל בהערה כ"ו.

[27] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ט).

[28] ואין להביא ראיה להתיר מדברי הרמב"ם (שבת פרק כ"ב סעי' כ"א): "ופוקקין את הביב בסודרין", משום שאפשר דאיירי בסודרים שייעדם לכך.

[29] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סוף סימן ס"ח), שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ח שאלה ה').