פרק צ' – צידה בשבת

איסור צידה בשבת מתחלק לשניים:

א. צידה האסורה מדאורייתא, יש בה שלושה תנאים: א. שבמינו ניצוד. ב. שצדו לצורך מסויים. ג. צדו למקום שיכול לתופסו בשחיה אחת.

ב. צידה האסורה מדרבנן: א. אסור אף שאין במינו ניצוד. ב. האיסור הוא אף בצדו ללא צורך. ג. אפילו מכניסו למקום גדול.

ופרטי הדינים יתבארו לקמן.

סוגי בעל חיים הניצודים

במינו ניצוד 

• אסור מדאורייתא לצוד בשבת בעלי חיים המוגדרים במינו ניצוד. כלומר, בעל חיים שרגילים לצוד ממינו לצורך מסויים[1], כגון: חיות, ציפורים, דגים[2].

מלאכה הצריכה לגופה

• חומרת איסור צידה של בעל חיים שבמינו ניצוד משתנה על פי מטרת הציד. צידת בעל חיים כדי לרכב עליו, כדי שיישא משאות, כדי לאכלו או כדי להשתמש בעורו – אסור מדאורייתא, כיון שזו מלאכה הצריכה לגופה. צידת בעל חיים שלא לצורך גופו, כגון: בשביל שלא יזיק בבית או למשחק שצדו ומשחררו מיד ושוב צדו – אסור מדרבנן, כיון שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה[3].

אין במינו ניצוד

• אין איסור דאורייתא לצוד בעלי חיים שאין במינו ניצוד[4] [כלומר שאין רגילות לצודם לצורך מסויים, כגון: זבובים, צרעות ויתושים וכדו'], אפילו אם צד אותם לצורך. אך יש איסור דרבנן לצוד אותם בשבת, וכל זאת אפילו אם צדים אותם שלא לצורך^[5].

גדרי צידה מדאורייתא או מדרבנן

איסור דאורייתא – שחייה אחת

• אסור מדאורייתא לצוד בעלי חיים [כדלעיל בסעיף ב'] בשבת, גם כאשר הצד לא תופס את בעל החיים בידיו ממש אלא רק סוגר אותו במקום בו יכול הוא לתופסו בשחייה אחת[6] [= בריצה אחת, מבלי שיצטרך לעצור ולנוח עד שתופסו][7].

איסור צידת ציפור מדאורייתא

• אסור מדאורייתא לסגור ציפור במקום קטן מקורה שחלונותיו סגורים, כיון ששם ניתן לתפסה בשחיה אחת[8].

צידת צבי מדאורייתא

• אסור מדאורייתא להכניס צבי לבית, לחצר או למרפסת מגודרת אפילו שאינה מקורה, כיון שלמרות שהמקום גדול יחסית, גם במקום כזה ניתן לתפסו בשחיה אחת.

מחוסר צידה – ושאינו מחוסר צידה

• בעל חיים הנתון במקום שאפשר לתפסו בשחיה אחת נחשב – כאינו מחוסר צידה מדאורייתא וכניצוד ועומד, ובעל חיים הנתון במקום גדול שאין אפשרות לתפסו בשחיה אחת, מכונה: מחוסר צידה מדאורייתא. ולכן מי שהכניסו למקום כזה – אינו עובר על איסור צידה מדאורייתא.

איסור צידה מדרבנן 

יותר מ"שחייה אחת"

• אסור מדרבנן לסגור בעל חיים גם במקום גדול [כגון: בית גדול או חצר], אפילו כאשר אין אפשרות לתפסו בשחיה אחת[9].

איסור צידת ציפור מדרבנן

• אסור מדרבנן לסגור ציפור בחדר, אפילו שאי אפשר לתפסה בשחייה אחת[10]. ועל כן אסור לסגור חלון או דלת בחדר שנכנסה אליו ציפור, באופן שלא תוכל לצאת החוצה.

תוספת שמירה

• כאשר בעל חיים נמצא במקום בו הוא נחשב כניצוד ועומד [דהיינו: שאפשר לתפסו בשחיה אחת כנ"ל] – מותר להוסיף שמירה על שמירתו, כגון: בעל חיים הנתון בקולר במקום שאפשר לתופסו בשחיה אחת, כגון: בחצר, ודלת החצר סגורה – מותר לשחררו מהקולר וכן להיפך וכדו', וכל זאת בתנאי שלא יגעו בבעל החיים עצמו.

היה בעל חיים קשור בקולר והוסיפו וסגרו עליו את דלת החצר בשבת כנ"ל ונקרע הקולר – אין צורך לשוב ולפתוח את דלת החצר, כיון שכאשר סגרו את הדלת סגרוה בהיתר[11].

צידת מחוסר צידה לגמרי

• בעל חיים שעבר והכניסו למקום גדול בשבת – הינו עובר על איסור דרבנן, ואם חזר וצדו לגמרי, דהיינו שהכניסו למקום בו הוא ניצוד ועומד (שניתן לתופסו בשחיה אחת) – עובר גם על איסור דאורייתא של צידה[12].

נכנס בעל חיים לבגדיו של אדם

• נכנס בעל חיים [כגון: ציפור וכדו'] לתוך בגדיו של אדם – מותר לו לשבת במקומו ולשמרו שם עד מוצאי שבת. כמו כן, מותר לו לקום וללכת לחדר סגור ולשחררו שם[13], אך אסור לו ליטלו ביד ולטלטלו משום מוקצה[14].

חיה הנשמטת

• בעל חיים שאפילו אם יתפסוהו יכול להשמט ולברוח [כגון: אריה, שור בר וכדו'] -אסור לתפסו מדרבנן, אך אין בכך איסור מדאורייתא, כיון שיכול להישמט.

אך אם תפסו והכניסו למקום בו נאסר כגון לכלוב וכדו' – עובר על איסור מדאורייתא, כיון שזו צידה גמורה[15].

מצודה – מלכודת

לכידת בעלי חיים במלכודת – בשעת הנחתה

• המניח מלכודת לבעל חיים בשבת, ובשעה שמניחה [ממש] נלכד הבעל חיים במלכודת – הרי זו צידה גמורה האסורה מדאורייתא, למרות שנעשית הצידה על ידי המלכודת[16].

לכידת בעלי חיים במלכודת – לאחר זמן

• המניח מלכודת לבעל חיים בשבת, ורק אחרי שהניחה נלכד בה בעל חיים – אינו עובר על איסור צידה מדאורייתא, כיון שבשעה שהניחה אינו יודע אם יצוד או לא. ומכל מקום אסור להניח מלכודת כנ"ל בשבת מדרבנן[17].

הנחת מלכודת בערב שבת

• מותר להניח מלכודת בערב שבת, למרות שייתכן שיצודו בה בשבת עצמה[18].

צידת בעלי חיים בעזרת בעל חיים אחר

• אסור לצוד בעל חיים אחד בעזרת בעל חיים אחר בשבת [כגון: ציד בעזרת כלב וכדו']:

אם האדם מסייעו בפועל בציד [כגון: שחוסם את דרכי הבריחה מבעל החיים הניצוד] – עובר על איסור מדאורייתא, ואם לא מסייע [רק משסה את בעל החיים הצד בבעל החיים השני] – עובר על איסור מדרבנן[19].

גרימת צידה בלא כוונה

אינו מתכוון לצידה

• ככלל אסור לעשות פעולה שגורמת לציד בעלי חיים, ואפילו אם עושה הפעולה מתכוון לתכלית אחרת[20], למעט מקרים מסוימים בהם יהיה מותר לעשות כן, כפי שיתבאר לקמן.

צידת בעל חיים בלא כוונת צידה

כשיש אפשרות לתפסו בשחייה אחת

• אסור לסגור בעל חיים במקום שיש אפשרות לתפסו בשחייה אחת, אפילו אם הסוגר אינו מתכוון לצוד את בעל החיים, כיון שסגירת בעל חיים במקום שבו ניתן לתפסו בשחייה אחת הינו איסור צידה מהתורה והוי פסיק רישיה[21].

כשאין אפשרות לתפסו בשחיה אחת

• ככלל אסור לסגור בעל חיים (שבמינו ניצוד) אפילו במקום שאין אפשרות לתפסו בשחיה אחת, ואפילו שהסוגר אינו מתכוון לצוד את בעל החיים, וזה איסור דרבנן. אמנם, במקרים מסוימים יהיה הדבר מותר כפי שיתבאר לקמן[22].

כשאין אפשרות לתפסו בשחיה אחת ויש צער

• מותר לסגור בעל חיים (אפילו שבמינו ניצוד) במקום שאין אפשרות לתפסו בשחיה אחת, כדי למנוע צער. ולכן, מותר לסגור חלון או דלת בבית שיש בו ציפור, אם דרך הפתח נכנס קור ויש בכך צער, וסוגרים כדי למנוע את כניסת הקור לבית[23]. ולכן, מותר לסגור את הדלת או החלון כנ"ל גם כדי למנוע הפסד כספי [כגון: מחמת גנבים וכדו'].

סגרו על בעל חיים בטעות

• סגרו את חלונות או את דלת הבית ולא ידעו שיש בתוכו ציפור או חתול וכדו' (אפילו במקום שניצוד ועומד), ולאחר זמן נודע שיש שם בעל חיים כנ"ל – אין צורך לפתוח את הדלת, כיון שניצוד בהיתר[24].

ציד דבורים

• כיום דבורים נחשבים אין במינם ניצוד, ואסור לצודם מדרבנן, אך אין בכך איסור דאורייתא [כפי שהתבאר לעיל בסעיף ד'][25].

כיסוי כוורת

• אסור לכסות כוורת של דבורים, והוא הדין לכל בעל חיים אף שאין במינו ניצוד בשבת, באופן שאינן יכולות לצאת משם, אף אם אינו מתכוון. אמנם, מותר לכסות כוורת דבורים בשבת, אם משאירים פתח דרכו יכולות הדבורים לצאת, ואין בכך איסור דרבנן[26].

ציד זבובים

• מגירה או תיבה קטנה שיש בה זבובים – אסור מדרבנן לסגרה בשבת (באופן שאפשר לתפסם בשחיה אחת), למרות שזבובים הינם בגדר אין במינו ניצוד, אפילו אם אין סוגרים את המגירה כדי לצודם אלא לשם סיבה אחרת[27].

כיסוי קופסא וכדו' שיש בהם פירות וזבובים

• הרוצה לסגור מגירה או לכסות במפה קופסה או קרטון וכדו' שיש בתוכם זבובים – יפריח מה שהוא רואה (ואינו צריך לבדוק אם נשארו שם זבובים) ואחר כך יסגור[28], או לחליפין יסגור, אך ישאיר פתח דרכו יוכלו הזבובים לצאת החוצה, ובאופן זה אין איסור צידה[29].

בדיקת מגירה, קופסא וכדו' לפני סגירתה

• הרוצה לכסות קופסא או מגירה ואינו יודע אם יש בהם זבובים – אינו חייב לבדוק כדי לוודא שאין שם זבובים לפני שסוגרה, ורק אם יודע שיש בתוכם זבובים – צריך להבריחם או להשאיר פתח, כפי שהתבאר לעיל.

אמנם כאשר סביר להניח שיש בקופסה זבובים וכדו' [כגון: בקופסה של פירות ומאכלים מגולים בזמן הקיץ כשבדרך כלל נמשכים למאכלים זבובים יתושים וכדו'] – צריך לבדקם לפני שמכסים[30].

זבובים במקום גדול שאין אפשרות לתפסם בשחיה אחת

• זבובים (וה"ה לכל בעל חיים שאין במינו ניצוד) הנמצאים במקום גדול שאין אפשרות לתפסם בשחיה אחת – מותר לסגרם שם. ולכן, מותר לסגור חלון בחדר שיש בו זבובים, וכן מותר לסגור דלת של ארון גדול ולכסות קופסה גדולה שיש בה זבובים כשאינו מתכוון לצודם בכך[31].

בעלי חיים ביתיים

גידול בעלי חיים בבית

• אין ראוי לגדל בבית בעלי חיים, כגון: כלבים[32] וחתולים כל ימות השנה.

מעבר לכך המגדל בעלי חיים בביתו עלול להגיע גם לאיסור מוקצה, משום שכל בעלי חיים הם מוקצה^[33].

ועוד המגדל בעלי חיים בביתו יכול לעבור על איסור צידה בשבת, וכמו שיתבאר להלן.

גידול בעלי חיים בבית

• הרוצה לגדל בעלי חיים בביתו, וכן אדם הנדרש לשאלות שונות בעניין זה כיון ששכנו מגדל בעלי חיים שנכנסים לביתו או לחצרו – צריך לברר היטב עם תלמיד חכם כיצד עליו לנהוג, כדי לא להיכשל באיסורים[34].

בעלי חיים מבוייתים

• כבשים, עיזים, פרות, סוסים וכדו' מבויתים שאינם נשמטים מיד אדם, אין בהם איסור צידה[35].

בעלי חיים מבוייתים ומרדו

• כבשים, עיזים, פרות, סוסים וכדו' מבויתים שמרדו ונמצאים במקום שאין אפשרות לצודם ב"שחיה אחת" – אסור לצודם בשבת[36].

בעלי חיים מבויתים שחוזרים לביתם בערב

• נחלקו הפוסקים בדין בעלי חיים מבויתים [כגון: חתולים, חיות ועופות] שהורגלו בבית וחוזרים לבית בכל ערב אך נשמטים מידי בעליהם. לדעת השו"ע מותר לצודם, ולדעת הרמ"א אסור לצודם מדרבנן[37].

חשש הפסד כספי

• למרות האמור לעיל, גם לדעת הרמ"א, כאשר יש חשש שיגרם הפסד כספי [כגון: כשיש שם כלי זכוכית וחושש שינזקו על ידי הבעלי חיים] – מותר לדחותם למקום שבו לא יזיקו, אפילו אם במקום זה הם ניצודים, ובלבד שלא יגעו בהם בידיים.

וכאשר יש חשש שבעלי החיים יאבדו – מותר לדחותם כלאחר יד למקום שבו לא יאבדו, אפילו אם במקום זה הם ניצודים, ובלבד שלא יגעו בהם בידיים, וכן יכול לרדוף אחריהם ולהבריחם לחצר גדולה (שאינם ניצודים בה בשחיה אחת)[38].

ברחו למקום שאינם ניצודים בשחיה אחת

• בעלי חיים שחוזרים לביתם בערב אך נשמטים מידי בעליהם, שמרדו וברחו למקום גדול בו אינם ניצודים בשחיה אחת – גם לדעת השו"ע יהיה אסור לצודם מדרבנן[39].

ברחו למקום שניתן לצודם בשחיה אחת

• בעלי חיים שחוזרים לביתם בערב אך נשמטים מידי בעליהם, שנמצאים במקום קטן בו ניתן לצודם בשחיה אחת – גם לדעת הרמ"א אין איסור בצידתם[40].

פתח דלת בבית שבו בעל חיים

• בעלי חיים שחוזרים לביתם בערב אך נשמטים מידי בעליהם, שהיו בגדר ניצודים ועומדים [כגון: שדלת הבית הייתה סגורה וניתן היה לתפסו בשחיה אחת], ובא אדם ופתח את דלת הבית בשבת – מותר לשוב ולסגרה גם לדעת הרמ"א[41].

בעלי חיים שאינם נשמטים מיד בעליהם

• כלבים וחתולים וכדו' שאינם נשמטים מיד בעליהם – גם לדעת הרמ"א אין בהם איסור צידה[42].

בעלי חיים שהחליפו מקום

• כלבים וחתולים וכדו' שאינם נשמטים מיד בעליהם, שהתרגלו למקום אחד ועתה נמצאים במקום אחר וטרם התרגלו למקום החדש (ולכן הם נשמטים) – אסור להכניסם למקום שבו יהיו ניצודים ועומדים [שניתן לתפסם בשחיה אחת] בשבת, ואפילו אם נכנסו מעצמן לתוך הכלוב – אסור לסגרו בעודם שם[43].

ולכן, אדם שקיבל מחבר (הגר במקום רחוק[44]) בעל חיים שאינו נשמט מיד בעליו, על מנת לשמרו בשבת – צריך להיזהר לא להכניסו למקום שבו הוא ניצוד ועומד ולא לסגרו שם.

חשש הפסד כספי

• בעלי חיים שאינם נשמטים מיד בעליהם, שהתרגלו למקום אחד ועתה נמצאים במקום אחר (המרוחק מהמקום הראשון[45]) – אסור לצודם לגמרי כנ"ל גם כאשר יש חשש להפסד כספי, דהיינו שיזיקו או שיאבדו[46].

תרנגולות ואווזים מבויתים

הכנסתם לכלוב

• תרנגולים ואווזים הנמצאים מחוץ לכלובן, שהינם מורדים ונשמטים מיד האדם, ויש טורח רב בתפיסתם – אסור להכניסם לכלוב לכל הדעות, ואפילו אם הם חוזרים לביתם בערב.

אך כאשר יש בכך חשש להפסד כספי – מותר לדחותם למקום גדול בו לא יזיקו או יאבדו[47].

בעל חיים שנשמט

היה בגדר ניצוד

• בעל חיים שנשמט מיד האדם ואינו חוזר לבית בערב, אפילו שהיה בגדר ניצוד ועומד בערב שבת ובא אדם ופתח את דלת הבית בשבת – אסור לשוב ולסוגרה, לכל הדעות[48].

כלוב בעלי חיים בחצר

• אדם שיש בביתו או בחצרו כלוב ובו בעלי חיים (שאינם חוזרים לביתם בערב) – צריך להיזהר בשעה שפותח את דלת הכלוב כדי להאכילם, לא לפתחה לגמרי באופן שיכולים לצאת מן הכלוב אלא יפתח באופן שלא יכולים לצאת [יפתח פתח קטן או יחסום את הפתח עם היד], כיון שאם יפתח את הדלת באופן שיכולים לצאת מן הכלוב – אסור לחזור ולסגרה משום צידה. וטעם הדבר הוא – כשהכלוב סגור היו בגדר ניצוד ועומד וכשהכלוב פתוח הם בגדר מחוסר צידה, ועל כן סגירת הדלת זו צידתם לגמרי.

אמנם אם הכלוב נמצא בתוך חדר או חצר סגורים, וגם לאחר שיפתח את הכלוב יהיה ניתן לתפוס את בעלי חיים בשחיה אחת, מותר לפתוח את דלת הכלוב ואף לסגרה ואין צריך להיזהר בזה כלל, כיון שגם אם יצאו בעלי החיים הרי הם עדיין בגדר ניצוד ועומד[49].

פיתוי בעלי חיים

• אסור לפתות בעלי חיים שאינם חוזרים לביתם בערב, ואפילו בעלי חיים שאינם נשמטים מידי הבעלים, אך טרם התרגלו למקום החדש (ולכן הם נשמטים), להיכנס למקום שבו יהיו ניצודים.

ואסור לעשות כן, בין באופן שקורא להם שיכנסו למקום הנ"ל ובין אם מניח שם מאכלים כדי שיכנסו פנימה (לעניין כללי הדינים מתי מותר להאכיל בעלי חיים ראה במאמר מרדכי חלק שלישי פרק ס"ה).

אך מותר לקרוא לבעל חיים כדי שיבוא אל האדם או להניח מזונות לפניו במקום שאינו ניצוד בו[50].

דגים

הוצאת דגים מאקווריום

• אסור להוציא דגים מן האקווריום בשבת, אפילו אם רוצים להעבירם מיד לאקווריום אחר [כגון: שנולדו דגים קטנים ורוצה להעבירם כדי שלא יאכלו אותם הדגים הגדולים או שרוצה להחליף את המים], ושלש סיבות לדבר:
  • איסור צידה – משום שהדגים בורחים בעת שמנסים לצודם, ובדגים קטנים הוי צידה, כיון שתפיסתם לוקחת יותר משחיה אחת [וראה בהערה[51]].
  • איסור נטילת נשמה – משום שאסור מדאורייתא להוציא דג מן המים למקום יבש, באופן שהדג מתייבש עד שאינו יכול להמשיך לחיות [ושיעורו – יבש ברוחב סלע][52]. ומדרבנן, אסור לגרום לדג גם ייבוש פחות מסלע אפילו שזורקים אותו חזרה למים[53].
  • איסור מוקצה – לבעלי חיים יש דין של מוקצה בשבת[54].

חשש שהדגים ימותו

• בשעת הצורך, כגון: כאשר יש חשש שאם לא יחליפו את המים בשבת, הדגים ימותו וכ"ש כשמדובר בדגים יקרים – מותר לומר לגוי להוציאם מן המים להעבירם למיכל מים אחר[55].

אקווריום עם צמחי מים

• הרוצה להחליף מים באקווריום בשבת על ידי גוי כנ"ל ויש באקווריום צמחי מים – צריך לומר לו שלא ירוקן את המים לגמרי שכן ריקון המים לגמרי הוא איסור דאורייתא משום קוצר. ולכן, יש לוודא שירוקן את רוב המים וישאיר מספיק מים כדי חיות הצמחים. ואם רוקן לגמרי – אסור לומר לו למלאות מים במיכל שנית, משום זורע[56].

חרקים שעפים באוויר

• מותר להרחיק זבובים, יתושים ושאר חרקים שעפים באוויר, בנענוע היד וכיוצא בזה, אולם אסור לתפסם בידיים משום מוקצה ומשום צידה[57].

צידה כדי למנוע צער

הסרת פרעוש מעל הגוף

• ישנם אופנים שמותר להסיר ביד פרעוש וכיו"ב מעל גוף האדם כאשר עוקצו ויש לו צער בכך, ומותר להסירו אפילו בדרך של צידה גמורה בידיים[58], משום שאין במעשה צידה זה אלא איסור דרבנן [משום שבעלי חיים אלה אין במינם ניצוד, וכמו כן זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אין לאדם צורך בפרעוש הניצוד]. ואפילו שכרוך בכך גם איסור "מוקצה", במקום צער – לא גזרו וכדלקמן[59].

הסרת פרעוש עוקץ

• נחלקו הדעות מתי מותר להסיר פרעוש, כדלקמן:
• יש אומרים שמה שהתירו להסיר פרעוש בשבת הוא רק כאשר הפרעוש נמצא על בשרו ועוקצו ממש.
• יש אומרים שצער לעניין זה הוא גם כאשר הפרעוש נמצא על בשרו ואינו עוקצו, [וטעמם הוא – שפרעוש שנמצא על גופו של אדם מצוי שיבוא לידי עקיצה, ולכן אפילו שעדיין לא עקץ – מותר לצודו].
• יש אומרים שצער לעניין זה הוא אפילו כאשר הפרעוש אינו נמצא על גופו של אדם אלא על בגדו מבפנים ויש חשש שיעקצו.

למעשה – דעת השו"ע והבא"ח שאסור להסירו אלא א"כ הוא על בשרו ועוקצו, אבל נוהגים להקל להסיר בידיים פרעוש אפילו שאינו על הגוף ממש אלא על הבגד מבפנים, כיון שעלול להיגרם צער בשל כך. והמחמיר – תבוא עליו ברכה^[60].

הסרת פרעוש בשל אי נעימות

• לסברת המקילים – מותר להסיר ביד פרעוש שנמצא על הבגד מבחוץ, אפילו שאין חשש שיעקוץ כאשר מדובר בצער מסוג אחר, כגון: כאשר חש בייוש לצאת לרשות הרבים עם פרעוש על הבגד, וכיוצא בזה, וכן המנהג. והמחמיר שלא לסלקו – תבוא עליו ברכה[61].

הסרת פשפש

• פשפש שנמצא על בגדיו, אפילו מבחוץ – מותר לכל השיטות ליטלו בידיו ולהשליכו, כיון שעקיצתו מצערת ביותר[62].

הסרת פרעוש בלי צידה בידיים

• כאשר ניתן להסיר פרעוש או פשפש מעל האדם בלי לצודו בידיים – יש לעשות כן. ועל כן, יש לנשוף לעברו או להכות לידו עד שיעוף, או לנענע את היד עד שיפול ממנה וכדו', וכל זאת אפילו כאשר הפרעוש או הפשפש נמצא על גופו ועוקצו[63].

הסרת דבורה וצרעה

• אסור לצוד דבורים וצרעות, ובשעה שהינם על הבגד מבפנים – מותר לצודם ולהשליכם. והמחמיר לסלקו רק בשעה שהוא על בשרו ועוקצו – תבוא עליו ברכה. ומכל מקום, אם ניתן להסירם בדרך אחרת [כמבואר לעיל] – עדיף לעשות כן[64].

דבורים במקום חשש סכנה

• דבורים הנמצאות בקרבת תינוק או אדם הרגיש לארס הדבורה – מותר לצודם כדי למנוע נזק לאדם, גם כאשר הנם בסביבה ולא ממש על בגדו[65].

הריגת בעלי חיים שאינם מזיקים

בשעת עקיצה

• אסור להרוג בעלי חיים, חרקים, שקצים ורמשים וכדו' אפילו בשעה שעוקצים את האדם, וכל ההורג פרעוש כהורג גמל[66].

זהירות לא להרוג

• המסיר מעליו פרעוש, פשפש, דבורה וכדו' [כאשר מותר להסירם, כדלעיל] – צריך לעשות זאת בזהירות כך שלא ימחצם בעת שמסירם מעליו, כיון שלמרות שמותר להסירם עדיין אסור להרגם[67].

השלכה למים

• אסור להשליך פרעוש וכדו' למים כדי שימות[68].

זהירות יתירה בימות הקיץ

• בימות הקיץ יש להיזהר במשנה זהירות לא להכות יתושים בשבת (כיון שהורגם). ויש להיזהר בימים אלה ביותר כיון שיש רגילות לעשות כן בחול[69].

הריגת כינים

• מן הדין מותר להרוג כינים בשבת, כיון שמתהוות מן הזיעה. אמנם, כיום אין אנו בקיאים בסוגי הכינים, ואין אנו יודעים איזה סוג כינה מותר להרוג ואיזה אסור. ולכן, כיום אסור להרוג כינים משום סוג[70].

דריכה על נמלים

• אסור לדרוך על שביל של נמלים ההולכות על הארץ בשבת. אמנם, אדם ההולך ברחוב כדרכו – לא חייב לבדוק אם יש נמלים על הרצפה, ורק במקום שמוחזק שיש שם נמלים – צריך לבדוק[71].

הריגת בעלי חיים מזיקים

בעלי חיים שוודאי ממיתים

• מותר להרוג בשבת בעלי חיים שנשיכתם ממיתה בוודאות [כגון: נחש ארסי או עקרב צהוב][72], אפילו אינם רודפים אחריו ואפילו אם בורחים מפניו[73]. ומותר להשתמש לשם כך בכל כלי המזדמן לפניו ואפילו בכלי שהוא מוקצה (ואפילו באבן וכדו')[74].

 בעלי חיים מזיקים שאינם ממיתים

• מותר להרוג בשבת בעלי חיים שנשיכתם מזיקה מאד אך לא ממיתה [כגון: נחשים שאינם ארסים] כשהם רודפים אחרי האדם[75].

הריגה באמצעות חפץ

• מותר להרוג בעלי חיים שנשיכתם מזיקה מאוד אך לא ממיתה [כנ"ל] באמצעות חפץ מוקצה[76].

הריגה תוך כדי הליכה

• בעלי חיים שנשיכתם מזיקה מאוד אך לא ממיתה כנ"ל, שאינם רודפים אחרי אדם – אסור להרגם באופן שניכר לעיני הרואים שכוונתו להורגם, אך מותר להרגם באופן שלא יהיה ניכר שמתכוון להרגם [אפילו אם מתכוון להרגם], כגון: לדרוך עליהם תוך כדי הליכה ולהרגם[77].

צידת בעלי חיים שנושכים

• מותר לכפות כלי על בעלי חיים (אפילו שבמינם ניצוד) שנשיכתם מזיקה מאוד אך לא ממיתה, ולצודם בדרך זו אע"פ שאינם רצים אחריו[78].

בעלי חיים איטיים

• בעלי חיים איטיים כגון נמלה וכדו' אסור לצודם בשבת[79]

בעל חיים ישן או סומא

• הצד בעל חיים ישן או סומא (שיכול להישמט) עובר על איסור תורה[80].

בעל חיים עייף

• יש אומרים שבעל חיים עייף – אסור מהתורה לצודו, ובעל חיים חולה – איסורו מדרבנן. ויש אומרים שבעל חיים עייף – איסורו מדרבנן, ובעל חיים חולה – איסור מהתורה. מכל מקום בין עייף ובין חולה יש איסור ולכן יש להיזהר, והדבר מצוי כאשר רואה בצד הדרך בעל חיים חולה שלא לקחתו[81].
• בעל חיים חיגר או זקן שאינו יכול להישמט או לברוח, הצדו עובר על איסור מדרבנן[82].

בעל חיים קטן

• הצד צבי וכדו' קטן, כלומר קודם שלמד לרוץ – עובר על איסור מדרבנן[83].

דין מיוחד בדג

• למרות האמור בסעיפים הקודמים בדגים – אינו כן, שדג בין שהוא חולה או זקן או קטן הינו משתמט מיד אדם, ולכן הצדו עובר על איסור מהתורה[84] .

רשת חלשה

• התופס בעל חיים ברשת חלשה שהוא יכול לברוח ממנה – עובר על איסור צידה מדרבנן[85].

בורר בצידה

נמלים על לחם או פירות

• אסור להסיר נמלים שהולכות על דברי מאכל [כגון: על לחם או על פירות] בשבת, מכיון שמלבד איסור צידה[86], יש בהסרתם מן האוכלים גם איסור בורר [פסולת מאוכל][87]. אמנם, מותר לנשוף עליהם כדי להסירם[88].

צידת בני אדם

• בני אדם אין בהם איסור צידה ולכן מותר לנעול אסיר בתוך תא בית הסוהר, וכן לקשור תינוקות לעגלתם[89].

ריסוס בשבת

ריסוס ישירות על חרקים

• אסור מדרבנן לרסס ישירות על חרקים חומר שגורם להריגתם בשבת מדין נטילת נשמה[90], וכמו כן אסור לרסס ישירות עליהם חומר שגורם להחלשתם או להרדמתם מדין צידה[91].

ריסוס באוויר

• לצורך אנשים בריאים אסור לרסס בשבת חומר נגד חרקים גם באוויר אפילו שאינו מרסס ישירות עליהם מכיוון שגם ריסוס באוויר עשוי לגרום צידה או נטילת נשמה. ולמרות שאין זו פעולה ישירה אלא רק "גרמא", גם "גרמא" אסורה בזה, ואף אם החלונות פתוחים אסור כיון שיכול בטעות לרסס עליהם ולהורגם או לגרום צידתם[92].

ריסוס לצורך תינוק או חולה

• מותר לרסס באוויר חומר נגד חרקים לצורך תינוק או חולה [אפילו חולה שאין בו סכנה] כאשר משאירים את חלונות הבית פתוחים [באופן שתהיה אפשרות לזבובים לברוח בגלל הריח ולא להיות ניצודים או מומתים][93].

שילוח הקן

• אין לעשות מצות שילוח הקן בשבת[94].

[1] ראה בגמ' בשבת (ק"ו ע"ב): "תנו רבנן: הצד חגבין, גזין, צרעין ויתושין בשבת – חייב, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: כל שבמינו ניצוד – חייב, וכל שאין במינו ניצוד – פטור עכ"ל.  ופרש"י (ד"ה "שאין במינו ניצוד"): "צירעין ויתושין שאינן לצורך". ופסק הרמב"ם כחכמים  (פ"י מהל' שבת הל' כ"ד). ובשו"ע כתב (סי' שט"ז סעי' א'): "כל שבמינו נצוד – חייב עליו", עכ"ל. וביאר בכה"ח (שם ס"ק כ"א): "היינו שדרך העולם לצוד מינים אלו, כגון: חיות ועופות ודגים. רבינו זלמן אות ד'. וכו' עכבר הוא דבר שבמינו ניצוד דיש מין עכברים שמשתמשין בעורן. חיי אדם כלל ל' אות ז'". וראה עוד במשנ"ב (סי' שט"ז ס"ק י"ג), אמנם כיום אין דרך לצוד עכבר והכל הולך לפי הזמן.

[2] כתב הרמב"ם (הלכות שבת פ"י הי"ט): "הצד דבר שדרך מינו לצוד אותן – חייב, כגון: חיה ועופות ודגים, והוא שיצוד אותן למקום שאינו מחוסר צידה". וראה במג"א (סי' תצ"ז ס"ק ו') שהביא בשם מהרש"ל שאין חיוב צידה בדגים, כיון דלא היתה צידת דגים במשכן. ועיי"ש מה שהקשה עליו ודחה דבריו. וכתב הפמ"ג (א"א שם): "ומ"ש בשם מהרש"ל אני תמה על עצמי, דהמעיין ביש"ש פרק אין צדין סימן ב' וסי' י"א יראה דבדגים שייך צידה, אלא דדגים ביבר קטן דאין צידה, ולא דמי למשכן שהיו מחוסרין צידה ותחבולה".

[3] כתב השו"ע (סימן שט"ז סעי' ח'): "שמונה שרצים האמורים בתורה, הצדן – חייב, והחובל בהם, אף על פי שלא יצא מהם דם אלא נצרר תחת העור – חייב; ושאר שרצים – אינו חייב החובל בהם אא"כ יצא מהם דם, והצדן לצורך, חייב; שלא לצורך או סתם – פטור אבל אסור, ולהרמב"ם – חייב". וביאר המשנ"ב (שם ס"ק ל"ג) "שלא לצורך, כגון: לשחק (כך מבואר מהרמב"ם פ"י הכ"א) וכה"ג, ופטור משום דהוה ליה מלאכה שאין צריך לגופה". וכתב החזו"א (סי' נ' ס"ק ד') על דברי הרמב"ם: "אין הכוונה לשחק בהן אחר הצידה, דהרי זה לצורך, אלא אוהב לשחק עמהן לצודן ולשחררם ולחזור לצודן, ושלא לצורך היינו שלא לצורך גופן אלא שלא יפסידו בבית או בשדה".

[4] שאף שלפעמים צדים אותם, בדרך כלל אין שימוש וצורך בהם.

[5] ראה בגמ' בשבת (ק"ו ע"ב) וברמב"ם הל' שבת (פ"י הל' כ"ד) ובתוס' (שבת ק"ז ע"א ד"ה "שלא") ובר"ן (ל"ח ע"ב ד"ה "והצדן") ובריטב"א שם (ד"ה "והצדן"), ובשו"ע שכתב (סי' שט"ז סעי' א') "כל שבמינו נצוד. חייב עליו, אין במינו נצוד – פטור אבל אסור. הלכך, זבובים אף על פי שאין במינו נצוד, אסור לצודן" עכ"ל. ובכה"ח ביאר (שם ס"ק כ"ב): "כגון: צרעים וזבובים ויתושים וכיוצא באלו שאין דרך העולם לצוד מינים אלו מפני שאין בהם צורך, ואף על פי שהוא צד אותם לצורך – פטור אבל אסור מדברי סופרים, אפילו לצודן שלא לצורך אלא כמתעסק בעלמא. רבינו זלמן שם", וראה במשנ"ב (שם ס"ק י"ב).

[6] [6] ולסגור בעל חי במקום שאינו נתפס בשחייה אחת, אינו עובר על איסור דאורייתא, אמנם עובר על איסור דרבנן, כפי שמפורט בסעיפים הבאים.

[7] במשנה ביצה (דף כ"ג ע"ב) כתוב: "אין צדין דגים מן הביברים ביום טוב, ואין נותנין לפניהם מזונות, אבל צדין חיה ועוף מן הביברין ונותנין לפניהם מזונות". וביארה הגמ' (שבת דף קו ע"ב ובביצה כ"ד ע"א): "תנן התם: אין צדין דגים מן הביברין ביום טוב, ואין נותנין לפניהם מזונות. אבל צדין חיה ועוף, ונותנין לפניהם מזונות. ורמינהו: ביברין של חיות ושל עופות ושל דגים – אין צדין מהם ביום טוב, ואין נותנין לפניהם מזונות. קשיא חיה אחיה, קשיא עופות אעופות וכו' אמר רב אשי: כל היכא דרהיט בתריה, ומטי לה בחד שיחייא – ביבר קטן, ואידך – ביבר גדול. אי נמי: כל היכא דנפיל טולא דכתלים אהדדי – ביבר קטן, ואידך – ביבר גדול, ואי נמי: כל היכא דליכא עוקצי עוקצי – ביבר קטן, ואידך – ביבר גדול".

ובמשנה בביצה שם הביאה: "רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הביברין שוין. זה הכלל: כל המחוסר צידה – אסור, ושאינו מחוסר צידה – מותר", והגמ' בביצה ביארה: "רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הביברין שוין וכו'. אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי שמעון בן גמליאל. היכי דמי מחוסר צידה? – אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: 'כל שאומר הבא מצודה ונצודנו'" .

וכתב הרמב"ם (פרק י' מהל' שבת הל' כ'): "כל מקום שאם ירוץ בו יגיע לחיה בשחיה אחת, או שהיו הכתלים קרובין זה לזה עד שיפול צל שניהם לאמצע כאחד – הרי זה מקום קטן, ואם הבריח הצבי וכיוצא בו לתוכו – חייב. ומקום שהוא גדול מזה, המבריח חיה ועוף לתוכו – פטור".

וכתב השו"ע (סי' שט"ז סעי' א'): "הצד צפור דרור למגדל שהוא ניצוד בו, ושאר צפרים, וצבי, לבית או לביבר שהם נצודים בו – חייב; ואם אינו נצוד בו – פטור אבל אסור", עכ"ל. ובסימן תצ"ז סעי' ז' כתב השו"ע: "שאר כל חיה ועוף שמחוסרים צידה, שצריך לומר: 'הבא מצודה ונצודנו' – אסור לצודן וליתן לפניהם מזונות; וכל שאין מחוסרים צידה – מותר לצודם וליתן לפניהם מזונות".

וכתב בביאור הלכה (סי' שט"ז ד"ה "שהם נצודים"): "עיין במשנה ברורה שכתבתי דשיעור צידה הוא היכא דמטיא ליה בשחיה אחת, ואף על גב דבסימן תצ"ז איתא בשו"ע השיעור דאם צריך לומר: 'הבא מצודה ונצודנו', לא קשיא, דכבר כתבו הפוסקים דאידי ואידי חד שיעורא הוא, ועל כן אפילו בעופות שייך שיעור זה וכו'. ודע עוד, דבגמרא איתא, דאם איכא בביבר או בבית עוקצי [פיאות להשמט רש"י] הוא בכלל ביבר גדול. וכתב שם ר"ח דהני אוקימתא כולהו הילכתא נינהו, וכן העתיקם הרי"ו, וצריך טעמא על הרמב"ם שהשמיט זה, ואולי סבירא ליה להרמב"ם דשיעורא דשמואל [ביצה כ"ד] ד'הבא מצודה ונצודנו' אין להשוותו רק עם הני תרי שיעורי קמייתא, דתלוי בהביבר לפי גדלו וקטנו, משא"כ לפי סברא דעוקצי, דינא הוא דאפילו אם הביבר קטן שאין צריך להביא מצודה עבורו ג"כ הוא בכלל מחוסר צידה עדיין, וכיון דהגמרא מביא מימרא דשמואל באחרונה שמע מינה דלית הלכתא כהאי לישנא, ועיין במאירי. אי נמי דנכלל במה שכתב הרמב"ם בפ"י הי"ט שאין זו צידה גמורה וכו' צריך לרדוף וכו' וה"נ בזה". וראה בכה"ח (שם ס"ק ט') שכתב לישב בשם התוספת שבת: "והטור והמחבר השמיטו שיעור זה (של נפילת הצל), משום דלא פסיקא להו, דהכל תלוי בגבהות הכתלים ורוחב הבית, אלא שבזמן הש"ס היה להם שיעור ידוע לזה, כמו שכתבו התוספות, ולכך נקטו הך שיעורא לחוד".

ובשיעור שחייה אחת, כתב הבא"ח (ש"ש פרשת וארא סעי' א'): "ומיהו אינו חייב מן התורה אלא בהיכא דאין הבית גדול כ"כ, והרי הוא יכול לתפוס החיה או העוף בנקל במרוצה אחת, ואינו צריך לבקש תחבולות כדי לתפסו, אבל אם הבית גדול כ"כ שאינו יכול להגיע ולתפוס העוף במרוצה אחת, מפני שנשמטין ממנו וצריך לרוץ אחריהם בתוך הבית ריצה שנית או שלישית – הרי אלו מחוסרים צידה ופטור מן התורה, אבל מדרבנן אסור בכל גוונא", וכן כתב במשנ"ב (שם ס"ק ד'): "לאפוקי אם הבית והביבר גדול שאין יכולין לתפסו בשחיה אחת, היינו בריצה אחת, אלא צריך להנפש קודם שיגיענו, לא מקרי צידה דאורייתא אף שהוא מקורה, וממילא הצודהו שם בבית או בביבר – חייב", עכ"ל.

[8] כתב השו"ע (סימן שט"ז סעי' א'): "הצד צפור דרור למגדל שהוא ניצוד בו, ושאר צפרים, וצבי, לבית או לביבר שהם נצודים בו – חייב; ואם אינו נצוד בו – פטור אבל אסור". וביאר המשנ"ב (שם ס"ק ג'): "לצדדין קתני, דבציפורים וכן בשאר עופות – אינו חייב עד שיהיה הביבר והבית מקורה וגם חלונותיו סתומין שאינו יכול לברוח דרך שם, ובצבי ושאר חיות – חייב אפילו אינו מקורה וגם חלונותיו פתוחין", וכן כתב הכה"ח (שם ס"ק ט'). וראה עוד בבה"ל שם (ד"ה "שהם ניצודים") לגבי ציפור דרור, ראה בכה"ח (שם ס"ק ב'), משנ"ב (שם ס"ק א').

[9] ראה בגמ' שבת (ק"ו ע"א). ופסק בשו"ע (סימן שטז סעי' א'): "ושאר צפרים, וצבי, לבית או לביבר שהם נצודים בו – חייב; ואם אינו נצוד בו – פטור אבל אסור", וביאר המשנ"ב שם (ס"ק ה'): "פטור אבל אסור, על כל הסעיף קאי, וע"כ צפור דרור שנכנס לבית דרך הפתח או החלון, אף על גב שאינו ניצוד שם, מ"מ אסור לסגור הפתח והחלון", וכן כתב כה"ח (שם ס"ק ד'). וראה עוד ביאור הלכה (סימן שט"ז ד"ה "שהם נצודים") מה שנסתפק: "אם הכניס עוף לבית והדלת פתוחה או החלון פתוח, או ביבר שאינו מקורה, אפשר דליכא אפילו איסור דרבנן, דדוקא היכא דהדלת נעולה, דהחיה והעוף ניצודין עכ"פ במקצת, רק צריך עוד לרדיפה והשתדלות, משא"כ היכא דפתוח, עדיין לא נצודה כלום. ומלשון הרמב"ם שכתב: 'הכניסה לטרקלין ונעל' משמע כדברינו, ויש לדחות דכונתו דאפ"ה – פטור. ובתוספתא תניא: 'הצד צבי לחצר שיש לה ב' פתחים – פטור', ומשמע אבל אסור, ככל פטורי דשבת דקי"ל בהו לאיסור. ואין להקשות מביצה ל"ו, והובא לקמן בסעי' ד', עי"ש בבה"ל, דאם הניח חור גדול – מותר ואפילו במתכוין, שם שאני שהדבורים היו שם מכבר, וכיון דגם עתה הם יכולים לצאת – לא עשה כלום, משא"כ הכא דמקודם היו בחוץ והוא הכניסן  בידים לפנים, וכעין צידה הוא. ועיין בא"ר מה שכתב בשם מהרי"ט צהלון, והובא בבה"ט, משמע דשרי בכל גווני בדבורים, ואפשר דצבי שיש במינו ניצוד שאני".

[10] ראה בהערה הקודמת.

[11] כתב הרמ"א (סי' שט"ז סעי' ה'): "ואם הפתח כבר מגופף – מותר לנעלה במנעול". וכתב הבא"ח (ש"ש פרשת וארא סעי' ד'): "מי שהיה לו צבי קשור בביתו – מותר לנעול הדלת בפניו כדי להוסיף שמירה על שמירתו, כי מאחר שהיה הצבי קשור, ניצוד ועומד הוא. ואם אחר שנעל הדלת ניתר הצבי מקשירתו דנמצא עתה ניצוד ושמור מכח הדלת – אין מחייבים אותו לפתוח הדלת כדי לבטל שמירתו, מפני שבשעה שנעל בהיתר נעל ואין עתה עושה כלום וכו' והטעם – מפני שכאשר נעל בהיתר נעל, שלא היה יודע שיש צבי או עוף, אבל אם היה יודע שיש צבי ועוף ובא לסגור הדלת – אסור, אף על פי שאין מתכוין לצוד אותם אלא כונתו לשמור ביתו, מאחר כי בודאי ניצוד". וכ"כ המשנ"ב שם (ס"ק כ"ג). וראה בכה"ח שם (ס"ק מ').

[12] כתב המשנ"ב (סי' שט"ז ס"ק נ"ח): "ולפ"ז יש ליזהר שלא להכניס העופות בשבת מן הבית [כשהוא גדול ומחוסר צידה שם] למקום הכלוב שלהם, ששם המקום צר ומקרי צידה גמורה", וכן כתב בביאור הלכה (ד"ה "לצוד").

[13] ובלבד שכשיוצא מהחדר ממלא בגופו את הפתח כדי שלא יהיה צידה.

[14] כתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק י הכ"ג): "נכנסה לו צפור תחת כנפיו – יושב ומשמרה עד שתחשך ומותר". וכתב המשנ"ב (סימן שט"ז ס"ק כ"ה): "נכנסה לו צפור תחת כנפי כסותו, אף דכבר ניצוד ועומד הוא, מ"מ אסור לו ליקח בידו משום מוקצה דבע"ח, אלא יושב ומשמרו עד שתחשך, או אם יש לו בית – הולך ומניחו שם". וכתב כה"ח שם (ס"ק מ"ז): "ור"ל דאין צריך לפתוח לו מקום שיצא דהא אינו אלא שומר, ורק דאסור ליטלו ביד משום מוקצה. לבושי שרד. ואם יש לו בית – הולך ומניחו שם, רק ביד אסור ליקח משום מוקצה. וביום טוב נמי מוקצה שניצוד היום, הא בגוונא דלא שייך מוקצה – מותר ליקח ביד, דכבר ניצוד ועומד הוא. אשל אברהם אות י"א. ומה שכתב דאם יש לו בית – הולך ומניחו שם וכו', היינו במקום דליכא איסור הוצאה, וכגון שיש עירוב, ודוק".

[15] כתוב בגמ' שבת (ק"ו ע"ב): "אמר רבי ירמיה בר אבא אמר שמואל: הצד ארי בשבת – אינו חייב עד שיכניסנו לגורזקי שלו", ופרש"י רש"י (שם ד"ה "הצד ארי"): "אפילו תופסו אין זו צידתו, שכשכועס משחית והולך". וכתב הרמב"ם (הל' שבת פ"י הלכה י"ט): "אבל אם הפריח צפור לבית ונעל בפניו, או שהבריח דג ועקרו מן הים לבריכה של מים, או שרדף אחר צבי עד שנכנס לטרקלין רחב ונעל בפניו – הרי זה פטור, שאין זו צידה גמורה, שאם יבא לקחתו צריך לרדוף אחריו ולצוד אותו משם, לפיכך הצד ארי – אינו חייב עד שיכניסנו לכיפה שלו שהוא נאסר בה".

[16]כתוב בתוספתא (שבת פרק י"ג הלכה ה'): "הפורס מצודה על גבי בהמה חיה ועוף, אם נכנסים לתוכה – חייב, לבהמה חיה ועוף, אף על פי שנכנסים לתוכה – פטור". וכתב המנחת ביכורים: "דהכי פירושו: אם כשפירש המצודה הוי על גבי בהמה ועוף, שבשעת הצידה ברור שיצדו – חייב דהוי ליה צידה, אבל לבהמה חיה ועוף, שאינו ידוע לו שיצוד – פטור אף על פי שאח"כ נכנס החיה או העוף לתוכו, מכל מקום בשעת הפרישה לא צדה ומה שנעשה אח"כ ממילא קא אתי, ופטור אבל אסור". והביא המג"א (שם ס"ק ט') את התוספתא להלכה. וראה עוד בבא"ח (ש"ש פרשת וארא סעי' ז'), משנ"ב (סי' שט"ז ס"ק י"ח), כה"ח (שם, ס"ק ל'). וראה עוד בפמ"ג (אשל אברהם ס"ק ט') שכתב: "הפורס מצודה, תוספות שבת י"ז ב' ד"ה אין פורסין. [ומצודת] עכברין לפרוס על השולחן, דלא חיישינן בעת פריסתו יצוד, ולהניח אחר כך על הארץ, אפילו הכי – אסור, ממה שכתבו התוספות דבשבת אין חייב חטאת כי אינו יודע אם יצוד, משמע איסורא – איכא, יש לומר האיסור דלמא יצוד בשעת פריסתו במקום שמצוי חיה בחורשין, יע"ש. גם ממה שכתבו התוספות ואינו יודע אם יצוד, הא וודאי שיצוד כי יש הרבה חיות ויבואו לאכול וכדומה חייב".

[17] ראה בהערה הקודמת.

[18] התוספות (שבת י"ז ע"ב ד"ה "אין פורסין") כתבו על דברי בית שמאי שאסור לפרוס מצודות בע"ש אלא בכדי שיצדו מבעוד יום, ובית הלל חולקים ומתירים עם שמש: "אף על גב דבשבת נמי אם פירש מצודה – אינו חייב חטאת, שאינו יודע אם יצוד אם לאו, מ"מ גזרו לפרוש מצודה, דפעמים אתי לידי חיוב חטאת, כגון שבשעת פריסתו ילכוד, דהכי קתני בתוספתא: הפורס מצודה לבהמה או לעוף ונכנס לתוכה – חייב". וכתבו על זה בפסקי התוס' (שם אות ס"ב), וז"ל: "לפרוס מצודה לעכברים בע"ש – שרי, כ"מ ד"ה אין פורסין", וכתב בשו"ע (סימן רנ"ב סעי' א'): "ומותר לפרוס מצודות חיה ועופות ודגים והם נצודים בשבת".

[19] כתב הרמב"ם (הלכות שבת פ"י הכ"ב): "המשלח כלבים כדי שיצודו צבאים וארנבים וכיוצא בהן, וברח הצבי מפני הכלב, והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו והבהילו עד שהגיע הכלב ותפשו – הרי זה תולדת הצד וחייב, וכן העושה כדרך הזו בעופות". וכתב המגן אברהם (שם ס"ק ד') על הרמב"ם: "משמע דאם לא עשה בעצמו מעשה – פטור, והכל בו לאיסורא בעלמא קאמר".

וכתב הרמ"א (סימן שט"ז סעי' ב'): "המשסה כלב אחר חיה בשבת – הוי צידה (כלבו); וי"א אף בחול אסור לצוד בכלבים, משום מושב לצים (תהילים א', א') (א"ז)".

וכתב הערוך השולחן סעי' ב' [לאחר שהביא את דברי הרמב"ם]: "ולדבריו מקרי תולדה כשמצוה להכלב שיצודנו והוא מסייע להכלב במלאכתו, אבל אם אינו מסייע לו אלא ששולחו לצוד – אין בו מלאכה דאורייתא רק איסור שבות, וזה שכתב רבינו הרמ"א בסעיף ב': המשסה כלב אחר חיה בשבת – הוי צידה, וי"א דאף בחול אסור משום מושב לצים, עכ"ל. אם כונתו שהוא יסייע להכלב במלאכתו – הוי דאורייתא, ואם אינו מסייעו – הוה דרבנן [עמג"א סק"ד]. וזה שכתב די"א דאף בחול אסור, ביאור דבריו דדוקא ע"י כלבים, אבל בעצמו – מותר לצוד אם צריך לכך למלאכתו או לפרנסתו או לאכילתו. וע"י כלבים הוה מושב לצים ולא יזכה לראות בשמחת לויתן, כדאיתא במדרש פ' שמיני [שם סק"ה]".

[20] ראה שו"ע (סי' שט"ז סעי' ה'-ו').

[21] וראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ב): "הגמרא בשבת (כ"ט ע"ב, מ"א ע"ב) מביאה מחלוקת בין רבי יהודה לרבי שמעון בדין דבר שאינו מתכוון, אם מותר בשבת או אסור. דעת רבי יהודה שאסור, ודעת רבי שמעון שמותר. ונפסקה ההלכה (שם כ"ב ע"א) כר' שמעון. וכך הרמב"ם (פ"א מהל' שבת ה"ה) כותב: "דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה, אם לא נתכוין לאותה מלאכה – הרי זה מותר. כיצד? גורר אדם מטה וכסא וספסל וכיוצא בהן בשבת, ובלבד שלא יתכוין לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן, ולפיכך אם חפרו הקרקע – אינו חושש בכך לפי שלא נתכוון", עכ"ל (וכ"פ בשו"ע סי' של"ז סעי' א'). כלומר, ההגדרה של דבר שאינו מתכוון, היא עשיית פעולה מותרת ונעשית גם פעולה אחרת שיש בה מלאכה, והוא לא התכוון לה, ואינו ודאי שייעשה. וכלשון הרמב"ם: 'אפשר שתעשה ואפשר שלא תעשה', כלומר ולא ודאי, כי כאשר בודאי תעשה המלאכה כמו 'מושך את הספסל', והספסל הוא כבד, בהכרח שהקרקע תחפר, ואז גם הרמב"ם מודה שאליבא דרבי שמעון – אסור (דהוי פסיק רישא)".

וכתב הבית יוסף (סימן שט"ז): "תנן בסוף פרק האורג (ק"ו ע"ב) ישב לו על הפתח ומילאהו ובא השני וישב לו בצדו, אף על פי שעמד הראשון והלך לו – הראשון חייב והשני פטור. הא למה זה דומה? לנועל ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו. וכתב הר"ן (ל"ח ע"א ד"ה "מתני' השני") בשם הרשב"א (ק"ז ע"א סוד"ה "אף") דבירושלמי (שם ה"ו) נראה שהתירו לנעול בתחלה [ביתו] לשמור ביתו וצבי שבתוכו דכיון שהוא צריך לשמור ביתו, אף על פי שעל ידי כך ניצוד הצבי ממילא – מותר, ובלבד שלא יתכוין לשמור הצבי בלבד. ותמה עליו הר"ן, דאטו מפני שהוא צריך לנעול את ביתו נתיר לו לעשות מלאכה בשבת?! ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו אינו מתכוין לנעול בעד הצבי, כל שהוא ידוע שהצבי בתוכו ושאי אפשר לו שלא יהא הצבי בתוכו ניצוד – אסור, דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. וזו שאמרו בירושלמי, ענין אחר הוא, לומר שאם נתכוין לנעול את ביתו ולא נתכוין לצבי כלל, אף על פי שאחר כך מצא הצבי שמור בתוכו – מותר, כלומר שאינו מחוייב שיפתח את ביתו. וגם הרב המגיד כתב בפרק י' (הכ"ג) דברי הרשב"א, וכתב שאין להקל כל כך".

[22] ראה במשנ"ב (שם ס"ק ה') ובכה"ח (שם ס"ק ד') דבמקום צער – לא העמידו חכמים גזירתם.

[23] כתב החיי אדם (כלל ל' סעי' ב'): "צפור שנכנס לבית דרך חלון הפתוח, אף על גב שאינו ניצוד שם, מכל מקום אסור לסגור החלון או לסתום החור. ונראה לי דבזמן הקור שיש צער צינה או צער אחר – מותר לנעול אם אין כוונתו רק להציל מן הקור, כיון דאין בו צידה דאורייתא, אף על גב דהוי פסיק רישיה בדרבנן. אבל בשאר חיה ועוף, דשייך בו צידה מדאורייתא – אסור, אע"ג שאין מכוון כלל, דהוי פסיק רישיה". ובנשמת אדם שם (ס"ק א') כתב: "עי' בב"י ס"ס שט"ז כ' בשם הרשב"א שהתירו לנעול ביתו לשמרו, אף על פי שעל ידי זה ניצוד הצבי, כיון שאין דעתו כלל לשמירת הצבי, והר"ן תמה עליו שהרי הוא פסיק רישא, ע"ש. ונ"ל דס"ל לרשב"א דכיון דהוי פסיק רישא, דלא אכפת ליה כלל אם יצא, ומשום שמירת ממונו מתיר כדעת הערוך. אך מה שנראה מלשון רשב"א דאפי' ניחא ליה ג"כ בשמירת הצבי מתיר, כבר תמה עליו הר"ן ואוסר אפי' אם אינו מתכוין כלל, דאזיל לשיטתו שכתב בפרק ח' שרצים, ודחה ראיות הערוך. ועכ"פ אף דבצבי ושאר עופות בודאי אין להקל כדעת רשב"א, מ"מ בצפור דרור, דאין בו צידה דאורייתא בבית כמפורש ברמב"ם ושאר פוסקים, יש לסמוך במקום צער אם אין כוונתו כלל לשמירת הצפור, דהוי פסיק רישיה דלא אכפת ליה בדרבנן. ועי' בסי' שי"ד במ"א ס"ק ה'". וראה בשו"ע (סי' ש"כ סעי' י"ח) וראה במשנ"ב (סי' שט"ז ס"ק ה'), כה"ח (שם ס"ק ד') שהביאו דבריו להלכה. וראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ב) לגבי פסיק רישא באיסור דרבנן.

[24] כתב הבא"ח (ש"ש פרשת וארא סעי' ד'): "וכן מי שנעל ביתו לשמרו והיה עוף או צבי בתוכו, והוא לא היה יודע כלל שיש שם עוף או צבי ואחר שנעל נודע לו – אין מחייבין אותו לפתוח הדלת, אלא ישאר נעול עד חשיכה כדי שיבא ויטול הצבי או העוף משם, והטעם – מפני שכאשר נעל בהיתר נעל, שלא היה יודע שיש צבי או עוף, אבל אם היה יודע שיש צבי ועוף ובא לסגור הדלת – אסור, אף על פי שאין מתכוין לצוד אותם אלא כונתו לשמור ביתו, מאחר כי בודאי ניצוד".

[25] כתב המשנ"ב (סימן שט"ז ס"ק י"ג): "ודבורים, משמע בב"י דהוא בכלל דבר שבמינו ניצוד, אבל שאר פוסקים פליגי עליה, וכן משמע מהגר"א סק"ו. וחגבים טהורים, לדעת רש"י הוא דבר שבמינו ניצוד, והרמב"ם אין סובר כן. ודגים הוא בכלל דבר שבמינו ניצוד [אחרונים]". וכתב כה"ח שם (ס"ק כ"א): "ודבורים משמע בבית יוסף דהוא בכלל דבר שבמינו ניצוד, אבל שאר פוסקים פליגי עליה, וכן משמע מהגר"א ס"ק ז'. וחגבים טהורין, לדעת רש"י הוא דבר שבמינו ניצוד, אבל הרמב"ם אין סובר כן, עיין אליה רבה אות י"א", וכ"כ שם (ס"ק כ"ח). ומכל מקום כיום שאין דרך לצוד דבורים, גם לדעת הב"י הוי דבר שאין במינו ניצוד ואיסורו מדרבנן.

[26] כתוב בגמ' ביצה (ל"ו ע"א): "תא שמע: פורסין מחצלת על גבי כורת דבורים בשבת, בחמה – מפני החמה, ובגשמים – מפני הגשמים, ובלבד שלא יתכוין לצוד וכו' במאי אוקימתא – כרבי יהודה דאית ליה מוקצה, אימא סיפא: ובלבד שלא יתכוין לצוד, אתאן לרבי שמעון, דאמר: דבר שאין מתכוין – מותר! ותסברא דרבי שמעון, והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות! לעולם כולה רבי יהודה היא, והכא במאי עסקינן – דאית ביה כוי. ולא תימא לרבי יהודה ובלבד שלא יתכוין לצוד אלא אימא: ובלבד שלא יעשנה מצודה. פשיטא! מהו דתימא: במינו נצוד – אסור, שלא במינו נצוד – מותר, קא משמע לן".

ובב"י (סי' שט"ז סעי' ג') כתב: "וכתבו התוספות (ביצה ל"ו ע"ב ד"ה "אלא") ובלבד שלא יעשנה מצודה פירש הקונטרס – שלא יכסה בו כל החלונות דלרבי יהודה – אסור ולרבי שמעון – מותר. וגם מעיקרא כי בעי לאוקומי כרבי שמעון משמע ליה דבכל ענין מיירי אפילו לעשותו כעין מצודה לסתום כל החלונות. ותימה דהא מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. ופירש הר"מ מאייבר"א דלרבי שמעון נמי מיירי שיש חור קטן בכוורת אך אינו נראה, וא"כ לא הוי פסיק רישיה ולרבי שמעון – מותר. ורבי יהודה דאסר אפילו דבר שאין מתכוין, בעי חור גדול שיהא נראה לדבורים לצאת מן הכוורת". עכ"ל.

[27]כתב הטור (סי' שט"ז): "כתב בעל התרומות שאסור לנעול בשבת התיבה שיש בה זבובים אלא יתן סכין או שום דבר בין הכיסוי לתיבה בענין שיוכלו לצאת משם. ונ"ל שא"צ לדקדק בזה, שאין הזבובים נצודין בתיבה, שאם בא לפתוח התיבה וליטלם יברחו, ולא דמי לדבורים בכוורת דקתני פורסין המחצלת ע"ג כוורת ובלבד שלא יכוין לצוד, כי הכוורת קטנה היא והדבורים ניצודין בה, ועוד דבכוורת גופה קתני: 'ובלבד שלא יכוין לצוד', אלמא כי לא מכוין – שרי". וכתב הב"י לדחות את דברי בעל התרומה בדרך אחרת, וז"ל: "אלא אי איכא למידחי דברי בעל התרומה הכי הוא, דאיכא למידחינהו שאני דבורים דכוורת היא מקום שהם ניצודין, והוי כמכניס אריה לגרזקי שלו (ק"ו ע"ב) אבל זבובים דתיבה וכוורת לא הוו מקום צידתם, אפשר דלא חשיבי ניצודים עד שיתפסם בידו, אי נמי דעד כאן לא אסר רבי שמעון לפרוס מחצלת על הכוורת בפסיק רישיה אלא בדבורים שבמינן ניצוד, אבל זבובים שאין במינן ניצוד כל שאינו מתכוין – שרי ואף על גב דפסיק רישיה הוא. ומכל מקום כיון דנפק מפומיה דבעל התרומה, וכתבו המרדכי, ולא חזינן מאן דאיפליג עליה, מי יקל ראשו שלא לחוש לדבריהם".

וכתב השו"ע (שם סעי' ג'): "כל שבמינו נצוד – חייב עליו; אין במינו נצוד – פטור אבל אסור. הלכך, זבובים אף על פי שאין במינו נצוד – אסור לצודן. הגה: ולכן יש להזהר שלא לסגור תיבה קטנה, או לסתום כלים שזבובים בו בשבת, דהוי פסיק רישיה שיצודו שם. ויש מקילין במקום שאם יפתח הכלי ליטלם משם, יברחו".

וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ט"ז) על דברי הרמ"א: "ויש מקילין, הוא דעת הטור, דס"ל דאע"ג דבש"ס איתא להדיא גבי כוורת דבורים דאם מכסה אותו באופן שאין בו נקב – אסור משום פסיק רישיה, וכדלקמן בס"ד, מ"מ זבובים שאני דלא מקרי צידה כלל, דלרוב קטנותן מצוי שכשפותח הכלי בורחין הכל משם, משא"כ בכוורת דבורים שהיא מלאה מהם והם גדולים קצת, א"א שלא יתפוס אחד מהם, ולכך חשיב צידה על ידי זה. והב"ח ס"ק ג' פסק להחמיר כדעה הראשונה, וכן המג"א (ס"ק ח') כתב דכן עיקר, וע"כ יש לראות להפריח הזבובים". וכן כתב כה"ח (שם ס"ק כ"ו).

[28] ראה בהרחבה בט"ז (סי' שט"ז ס"ק ג'-ד'), וכתב: "כבר העליתי בס"ד דדוקא בספק אם יש שם זבובים – א"צ לבדוק אחר זה, אבל אם רואה בודאי שיש שם זבובים – יפריח מה שנראה בעיניו ואין חשש יותר, כן ראוי לפסוק בפרט במידי דרבנן במין שאינו ניצוד, דמה"ת אין חיוב בו כלל, רק משום גזירה דרבנן משום מינו ניצוד".

וכתב במשנ"ב (שם ס"ק ט"ז): "ועיין בט"ז שהכריע, דמכיון שהפריח הזבובים שראה בעיניו, תו אין צריך לעיין ולדקדק אולי יש שם עוד איזה זבובים, כיון דזה לא הוי אלא ספק פסיק רישיה במילתא דרבנן, דהוא דבר שאין במינו ניצוד – אין להחמיר כל כך". ובבה"ל (ד"ה "ולכן יש להיזהר") הביא ראיה להט"ז מהרמב"ן. ובביאור הלכה שם (ד"ה "ויש מקילין") כתב: "עיין במשנה ברורה מה שכתב בשם הב"ח ומג"א והכרעת הט"ז להקל כשיש ספק אם יש שם זבובים. ובפרט אם יש בהתיבה אוכלים, לפי מה שכתב הפמ"ג בסק"ט, דבתיבה שיש אוכלין ומשקין דבודאי לא ניחא ליה הזבובים דשם, שיטנפו את האוכלין, והוא פסיק רישא דלא ניחא ליה, יש לצדד יותר להתיר, ע"ש בודאי אין להחמיר אם הפריח הזבובים שראה אותם". וראה מש"כ כה"ח (שם ס"ק כ"ד) בשם הלבוש.

[29] כתב המשנ"ב (סי' שט"ז ס"ק י"ד): "אלא יתן סכין או שום דבר אחר בין הכיסוי להתיבה בענין שיוכלו לצאת משם, וכן אם יש חור קטן בתיבה, אף שאינו נראה להדיא להזבובים, אפילו הכי מותר, דתו לא הוי פסיק רישיה", וראה בכה"ח (שם ס"ק כ"ה).

[30] ראה מש"כ הט"ז (סי' שט"ז בס"ק ד') ובמשנ"ב (שם ס"ק ט"ז). וכה"ח (שם ס"ק כ"ו) כתב: "והט"ז ס"ק ד' כתב להכריע דדוקא בספק אם יש שם זבובים – אין צריך לבדוק אחר זה, אבל אם רואה בודאי שיש שם זבובים – יפריח מה שנראה בעיניו ואין לחוש יותר, ובפרט דמידי דרבנן הוא שאין במינו ניצוד, יעו"ש". ובאליה רבה (שם ס"ק י') כתב: "והט"ז [סק"ג] מיקל כשיש ספק אם יש שם זבובים, עי"ש. ולענ"ד אין להקל בקיץ במקום שיש אוכלין, וכ"כ אגודה פ' משילין [ביצה סי' נג]".

[31] ראה מש"כ הרמ"א (סי' שט"ז סעי' ג'): "ולכן יש ליזהר שלא לסגור תיבה קטנה, או לסתום כלים שזבובים בו בשבת, דהוי פסיק רישיה שיצודו שם, ויש מקילין במקום שאם יפתח הכלי ליטלם משם, יברחו". וביאר המשנ"ב (שם בס"ק ט"ו): "אבל תיבה גדולה, סבירא ליה לרמ"א דלכו"ע שרי, דאפילו אם היה אדם עומד בתוכה לא היה יכול לתפסה בחד שחיה, וגם הוא דבר שאין במינו ניצוד". וביאר בשער הציון (שם ס"ק י"ח): "רוצה לומר, משום דהוי תרי דרבנן, משום הכי מותר באינו מכוון אף על גב דהוי פסיק רישיה [פמ"ג א"א ס"ק ז']". וכן הוא בכה"ח (שם ס"ק כ"ד), ועיין שם מה שהביא בשם הלבוש.

[32] ראה בשו"ע (חו"מ סימן ת"ט סעי' א- ג'): "אין מגדלים בהמה דקה בארץ ישראל, מפני שדרכם לרעות בשדות של אחרים והיזקם מצוי; אבל מגדלים בסוריא ובמדברות שבארץ ישראל. והאידנא, שאין מצוי שיהיו לישראל בארץ ישראל שדות, נראה דשרי. לא יגדל ישראל חזירים בכל מקום, אפילו למשוח בהם עורות; ואין צריך לומר לסחורה. אסור לגדל כלב רע, אלא אם כן הוא אסור בשלשלאות של ברזל וקשור בהם. ובעיר הסמוכה לספר – מותר לגדלו; וקושרו ביום ומתירו בלילה. הגה: וי"א דהשתא שאנו שרוין בין העכו"ם ואומות – בכל ענין שרי, ופוק חזי מאי עמא דבר (הגהת אלפסי החדשים). מיהו נראה אם הוא כלב רע, שיש לחוש שיזיק בני אדם, דאסור לגדלו אלא אם כן קשור בשלשלאות של ברזל".

[33] ראה בשו"ע (סי' ש"ח סעי' ל"ט): "אסור לטלטל בהמה, חיה ועוף". וביאר המשנ"ב שם (ס"ק קמ"ו): "דהם בכלל מוקצה כעצים ואבנים, דהא לא חזו. ואפילו אם יכול להגיע להפסד על ידם, כגון שהעוף פורח ע"ג הכלים ויכול לשברם, אפ"ה אסור לתפסם בידים. ואפילו אם הוא מורגל בבית מכבר דתו אין בו משום חשש צידה, כמבואר בסימן שט"ז, אפ"ה ליטלם בידים – אסור משום מוקצה, אלא יפריחנה מעליהם, וכמבואר בסימן של"ד במ"א בסק"ג דאיסור טלטול מוקצה הוא אפילו במקום הפסד".

ובשו"ע (סימן ש"ח סעי' מ'): "כל בהמה חיה ועוף – מדדים אותם בחצר, דהיינו שאוחז בצוארן ובצדדים ומוליכן, אם צריכין הבע"ח לכך, ובלבד שלא יגביהם בענין שיעקרו רגליהם מן הארץ, דמוקצין הם ואסור לטלטלו; חוץ מתרנגולת שאין מדדין אותה, מפני שמגבהת עצמה מן הארץ ונמצא זה מטלטל, אבל דוחים אותה מאחוריה בידים כדי שתכנס". ואף על פי שכתב השו"ע בסי' שט"ז סעי' י"ב דחיה ועוף שברשותו – מותר לצודן, כבר ביאר כה"ח (סי' שט"ז ס"ק קי"א): "היינו שירדוף אותה עד שתכנס לבית או שדוחין אותה בידים, כדלעיל סימן ש"ח סעיף מ', אבל לטלטל אותה – ודאי אסור. ט"ז שם, תוספת שבת אות ל"ב. וכן כתבו האחרונים", וכן כתב במשנ"ב (שם ס"ק נ"ד).

[34] כתב המשנ"ב (בהקדמה להלכות שבת): "העצה היעוצה לזה, שיראה לזרז את עצמו ללמוד הלכות שבת ולחזור עליה תמיד כדי שידע האסור והמותר, דאל"ה, אפילו אם ילמוד כל ענינים המוסרים המזרזים לשמירת שבת כראוי לא יועיל לו. וכדאיתא במדרש משלי: 'לדעת חכמה ומוסר', אם יש בידו של אדם חכמה – הוא יכול ללמוד מוסר, ואם אין בידו של אדם חכמה – אין יכול ללמוד מוסר. והכונה, דאם הוא טועה בעיקר הענין, שחושב שאין זה בכלל איסור מה יועיל לו המוסר בזה וה"נ בעניננו אם הוא חושב על איזה דבר שאין זה בכלל מלאכה או שבות, לא יועיל לו שום מוסר [הדמיון, כגון: שקרה לו הפסד פתאום, שמרדו בהמותיו וברחו להן בשבת, או אווזין ותרנגולין שקנה זה מחדש ולא הורגלו בבית וברחו מה מאוד נקל לו להכשל באיסור צידה דאורייתא כשיתפסם, וגם אמירה לנכרי לתפסם בידו לא הותר בכגון זה, ואלו היה לומד הדין היה יודע אופן המותר, והיינו שיאמר: 'כל המציל אינו מפסיד' או שיאמר לנכרי שיכניס האווזין ותרנגולין למקום דלית ביה צידה דאורייתא, כגון בבית גדול שאינו קל לתפשם אף אחר שיכניסם, וכמו דאיתא בגמרא, דהיכא דלא מטי לי' בחד שיחיא – לית ביה צידה דאורייתא".

[35] כתב השו"ע (סימן שט"ז סעי' י"ב): "חיה ועוף שברשותו – מותר לצודן". וכתב כה"ח שם (ס"ק ק"כ): "אבל בהמות, כגון: פרות ורחלים ושאר בהמות – מותר. דרכי משה אות ב'. וכן כתב בשלטי הגבורים פרק האורג וספר הזכרונות דף נ"ד והביא דבריהם הכנסת הגדולה בהגהות בית יוסף. וכן כתב ה"ר זלמן אות כ"ה". וכ"כ המשנ"ב (סימן שט"ז ס"ק נ"ט): "פירוש, דבפרה וסוס שהם מיני בהמות – לא שייך צידה כלל אפילו מדרבנן, אפילו קנה אותם מחדש ועדיין לא הורגלו לבוא לביתו כי אין עשויין להשמט מתחת ידי אדם, ומותר לתפוס אותן ולסגור אותן במקום צר".

[36] וכתב במשנ"ב שם (ס"ק נ"ט): "והוא שמרדו הפרה והסוס לגמרי וברחו מרשותו עד שצריך לבקש מצודה או איזה תחבולות לתפסו, וגם אינן באים לערב לביתו", וכתב בשער הציון שם (ס"ק צ"א): "דאם לא כן אינו חייב חטאת רק איסורא בעלמא, ודומיא דאווזין ותרנגולים דגם כן קשה לתפסן לפעמים בלי מצודה או איזה תחבולה, ואפילו הכי משמע שם בגמרא דאינו חייב חטאת מחמת דבאין לכלובן לערב, עיין שם".

[37] כתוב בגמ' (ביצה כ"ד ע"א) "היכי דמי מחוסר צידה? – אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: כל שאומר: 'הבא מצודה ונצודנו'. אמר ליה אביי: והא אווזין ותרנגולין, שאומרים: 'הבא מצודה ונצודנו', ותניא: הצד אווזין ותרנגולין ויוני הרדיסאות – פטור! אמר רבה בר רב הונא אמר שמואל: הללו – באין לכלובן לערב, והללו – אין באין לכלובן לערב. והרי יוני שובך ויוני עלייה, דבאין לכלובן לערב. ותניא: הצד יוני שובך ויוני עלייה, וצפרים שקננו בטפיחין בבירות – חייב! אלא אמר רבה בר רב הונא אמר שמואל: הללו – באין לכלובן לערב ומזונותן עליך, והללו – באין לכלובן לערב ואין מזונותן עליך. רב מרי אמר: הני – עבידי לרבויי, והני – לא עבידי לרבויי. – כולהו נמי עבידי לרבויי! – לכלובן קאמרינן, דעבידי לרבויי".

כתב השו"ע (סי' שט"ז סעי' י"ב): "חיה ועוף שברשותו מותר – לצודן", וכתב הרמ"א שם: "וי"א דאסור לצוד חיה ועוף שברשותו ואם צדן – פטור (הגהות אלפסי)". ובמשנ"ב (שם ס"ק נ"ג) בדעת השו"ע כתב: "היינו, אפילו בחוץ, והטעם – כיון שהם בני תרבות והורגלו בבית, וממילא יחזרו לביתם בערב ונוח לתפסן, לכן אף כשיצאו מן הבית הרי הן כניצודין ועומדין ולא שייך בהם צידה". ובס"ק נ"ט בדעת הרמ"א כתב: "ובשאר חיה ועוף שברשותו שעשויין להשמט מידי אדם, אף שאין צריכין מצודה לתפסן כי יבואו מעצמן לביתן לערב, מ"מ יש בו איסור צידה דרבנן".

[38] כתב המשנ"ב (סימן שט"ז ס"ק נ"ח): "ואם הוא מתכוין להכניסם לכלוב רק כדי שלא יעשו היזיקות בבית – אפשר שיש להקל". וכתב בבה"ל שם (ד"ה "לצוד"): "הטעם, דזה הוי מלאכה שאין צריכה לגופה, דרוב הפוסקים ס"ל כר"ש, ודומיא דמאי דפסק המחבר בסעיף ז' דאם מתעסק בשביל שלא ישכנו דמותר, ומטעם דאינו צריך לעיקר הצידה, כמו שפירש רש"י שם בגמרא ק"ז ע"ב, וה"נ דכוותיה, ולא נשאר לנו רק האיסור דרבנן שיש בזה [דשם דמקילינן לגמרי, משום דבמקום הזיקא – לא גזרו, משא"כ הכא דהוא הפסד בעלמא, עיין לעיל במ"ב סקל"ג], וגם הלא הוא דבר שאינו מחוסר צידה דהוא ג"כ רק מדרבנן, כיון דהוי תרי דרבנן אפשר שיש להקל במקום הפסד, ודומיא דמה דפסק המשאת בנימין בסימן ח', דאם חושש שלא יגנבו ואיכא הפסד, מקילינן דחיית התרנגולת לבית שהוא צידה כלאחר יד, במקום דיהיה האיסור צידה רק מדרבנן, כגון שהורגלה לבוא לביתה וכו' וגם נוכל לצרף לזה דעת הגר"א דפוסק כהמקילין לענין אווזין ותרנגולין שברשותו כשבאין לכלובן לערב" [וראה בהערה הבאה]. וכ"כ הבא"ח (ש"ש פרשת וארא סעי' ח') "מיהו אם יצאו חוץ לחצר שאם לא ירדפו אחריהם יאבדו – התירו משום פסידא לרדוף אחריהם כדי להכניסם לתוך החצר, או לבית גדול שאינו יכול לתפסם בו במרוצה אחת, ובלבד שלא יטלטלם, ועיין אחרונים ז"ל", וראה כה"ח שם (ס"ק קכ"ג).

[39] כתב שו"ע (סימן שט"ז סעי' י"ב): "חיה ועוף שברשותו מותר – לצודן, והוא שלא ימרודו; אבל אם הם מורדים – אסור לתפסם אפילו בחצר, אם החצר גדול שאם לא גדלו בין בני אדם היו צריכים מצודה". וכתב הכה"ח (ס"ק קט"ז) בדעת השו"ע: "אבל עכשיו שגדלו בין בני אדם – אין צריך להם מצודה כי יבואו מעצמם לביתם בערב, ומכל מקום כיון שמרדו ואין נוח לתפשם והחצר גדול – מחזי כעין צידה ואסור על כל פנים מדרבנן. הגר"א".

וכתב המשנ"ב שם (ס"ק נ"ה): "אבל אם החצר קטן דבלא"ה אין צריכין להם מצודה – אפילו איסור דרבנן ליכא" [וכתב השער הציון שם (ס"ק פ"ד) שלגבי עוף צריך מקורה], וכ"כ כה"ח שם (ס"ק קט"ו).

[40] ראה בהערה הקודמת. וכתב כה"ח שם (ס"ק קי"ח): "משמע אפילו בבית קטן – אסור לכתחלה. עולת שבת אות ט"ז. אבל האשל אברהם אות כ"ו כתב דאף לדעת רמ"א היינו בחצר גדול – אסור באין מורדין. וכן כתב ה"ר זלמן שם. וכן הוכיח הרב בעל משנה ברורה בביאור הלכה וכתב דדברי העולת שבת והט"ז אינם בדקדוק, יעו"ש. וכן כתבנו לעיל אות ק"י בשם האליה רבה יעו"ש. וחצר גדול היינו שאינו יכול לתפשו בשחיה אחת כמו שכתבנו לעיל אות ט', יעו"ש".

[41] כתב הפרי מגדים (א"א סימן שט"ז ס"ק י"א): "תוספות יום טוב פרק י"ג משנה ז' דכל שנסתלק הצידה, אף על פי שהיה ניצוד מקודם – חייב כשעושה צידה מחדש, ואם כן בתרנגולת (עיין מ"א ס"ק כ"ו) – נמי, אף דברשותו, מכל מקום ראוי להיות פטור ואסור, ועולם אין נזהרין לפתוח ולסגור אחר כך, וזה ששינה בהעתקה וכתב: 'חייב' במקום ולמה יהיה פטור, דחדא הוא, מה שאין כן אי איסורא דרבנן, יש לומר בתרנגולת המחבר [סעי' י"ב] מתיר, ואף למאן דאוסר [רמ"א שם] דרבנן הוא, יש לומר כהאי גוונא לא גזרו, ובציפור דרור כי האי גוונא אין הכי נמי דאסור". כתב הביאור הלכה (סימן שט"ז ד"ה "והלך לו"): "ודוקא כשהבית קצר דמטא ליה בחד שחיה, אבל אם הבית גדול, או שהעוף כבר מורגל בבית ובא הוא מעצמו לערב למקומו, דאין בצידתו לכו"ע רק איסור דרבנן, וכדלקמן בסי"ב, י"ל כה"ג לא גזרו על פתיחת הדלת אחרי שכבר ניצוד קצת פ"א [פמ"ג]. ובאמת אי אפשר ליזהר בזה כלל, ע"כ כדי להנצל מחילול שבת – ראוי ליזהר כשקונה עוף מחדש קודם השבת והבית קצר דמטא ליה בחד שחיה, יהיה קשור אצלו עד אחר השבת".

[42] כתב המשנ"ב (סי' שט"ז ס"ק נ"ז): "ובחיי אדם כתב דאם דרכו של אותו העוף שאין נשמט מן היד, כמו שיש מן התרנגולות שתיכף היא יושבת כשרוצין לתפסה ואין צריך לרדוף אחריה, דבהו אין איסור צידה כלל לכו"ע אם הורגלה כבר בבית, ומותר להכניסה ע"י דחיה או לרדפה אף לבית קטן או לכלוב שלה, וכן יש להקל".

[43] כתב כה"ח שם (ס"ק קכ"ד): "ולכן אם קנה תרנגולת מחדש, ואין רגילה כלל בביתו, ואם תצא לא תחזור עוד לבית, אלא תנקר באשפה – הצדה חייב, ואם יצאה מן הבית – אסור לצודה אפילו על ידי גוי". וכן כתב המשנ"ב שם (ס"ק נ"ח): "ואם היו עופות חדשים שלא הורגלו בבית, יש בזה איסור בכל גוונא, ואפילו אם נכנסו בעצמן לכלוב – אסור לנעול הדלת של הכלוב בפניהם".

[44] כך שאינו חוזר לביתו בערב.

[45] כך שאינו חוזר לביתו בערב.

[46] כתב בבה"ל (סי' שט"ז ד"ה "לצוד"): "אך בעופות חדשים שלא הורגלו לבוא לביתן, נראה דיש ליזהר בזה בכל גוונא, כי שם אם יכניסם לכלוב שהוא מקום צר כדי לשמרם שלא יצא לחוץ, הוא איסור צידה דאורייתא לפי מה שכתבו האחרונים דבהו שייך צידה דאורייתא, וא"כ אף כשיכניסם רק בשביל שלא יזיקו דהוא בכלל מלאכה שאינה צריכה לגופה, יש בזה עכ"פ איסור דרבנן לרוב הפוסקים, דס"ל דבמתעסק שלא ישכנו הוי בכלל מלאכה שא"צ לגופה". וכ"כ כה"ח שם (ס"ק קכ"ג).

[47] בא"ח (שנה שניה פרשת וארא סעי' ח'): "אוזים ותרנגולים וכיוצא הגדלים ברשותו של אדם – אסור לצודם, דהיינו להכניסם תוך הלול שלהם, או לתוך חדר אחד ולסגור הפתח עליהם כדי שלא יצאו, לא מבעיא אם מרדו ויצאו מן הלול דאסור מן התורה להכניסם לתוכו, אלא אפילו אם יצאו מן הלול לתומם – אסור להחזירם ללול מדרבנן, מפני דאלו דרכם להיות מורדים חוץ לכלובן שיש טורח לתפשם מפני שנשמטין אנה ואנה, ולכן אסור מדרבנן לצודן להכניסם ללול ולסגור עליהם. ואף על פי דאלו דרכם לבוא לעת ערב מאליהן ללול – ג"כ אסור, מאחר דהם דרכם להיות מורדים חוץ לכלובן שיש טורח לתפשם. מיהו אם אין דרכם למרוד חוץ לכלובן ואין טורח לתפשם, מותר להכניסם ללול או לחדר אחד ויסגור עליהם הפתח, ועיין בפוסקים. והנה התרנגולים הגדלים פה עירנו יע"א דרכם למרוד חוץ לכלובן, ויש טורח גדול לתפשם ולכן צריך להזהיר המון העם בזה, דאם יצאו חוץ ללול – אסור לרדוף אחריהם עד שיכניסם לתוך הלול, או לתוך חדר ויסגור הדלת".

וכתב במשנ"ב (סימן שט"ז סעיף נ"ט): "ובשאר חיה ועוף שברשותו שעשויין להשמט מידי אדם, אף שאין צריכין מצודה לתפסן כי יבואו מעצמן לביתן לערב – מ"מ יש בו איסור צידה דרבנן". וכתב הבה"ל שם (ד"ה "לצוד"): "אמנם גוף דברי הגר"א שמחלק בין אווזין ותרנגולין לשאר חיה ועוף להקל בהן לכתחלה משום דלא עבידי לרבויי, לא ידעתי ביאורו, עיין בביצה כ"ד דגם אווזין ותרנגולין עבידי לרבויי. ואם כונתו דלכלובן לא עבידי לרבויי, א"כ ע"כ דשאר חיה ועוף שברשותו לגמרי עבידי לרבויי, וזה אינו דא"כ היה חייב חטאת כמו ביוני שובך דג"כ באין לכלובן לערב ואפ"ה חייב הצודן מטעם זה, וצ"ע. אך עיקר דינו של הגר"א שמחלק בין אווזין ותרנגולין לשאר חיה ועוף שברשותו, ישנו במאירי בשם איזו ראשונים שסוברין כן, לחלק בין בייתים למדבריים שגדלן ונעשו בני תרבות, וצריך לברר הסוגיא הנ"ל לשיטתם".

[48] כתב השו"ע (סימן שט"ז סעיף ו'): "ישב אחד על הפתח ומלאו – יכול השני לישב בצדו; ואפי' אם עמד הראשון והלך לו: השני – פטור ומותר; והראשון – חייב".

וכתב במשנ"ב שם (ס"ק כ"ה) "ומיירי שבעת שהלך הראשון לא זז השני ממקומו כלל, וכגון שהליכתו היתה לתוך הבית או שהשני ישב בתוך חלל הפתח מבפנים להבית והראשון ישב בתוך חלל הפתח לחוץ, ונמצא כשהלך הראשון נשאר הוא על מקומו, וע"כ מותר לו לכתחלה לישב עד שתחשך אף שהוא מתכוין בשביל הצבי, כיון דאינו עושה מעשה מחדש אלא הוא שומר להצבי שכבר ניצוד. דאם היה להיפוך, שהשני ישב מבחוץ והראשון מבפנים, א"כ היה צריך השני לקום ממקומו בעת שהלך הראשון לחוץ, וממילא נתבטלה צידת הצבי, וכשחוזר השני לישב על מקומו למלא את הפתח הרי הוא חייב משום צידה".

וכתב הביאור הלכה שם (ד"ה "והלך לו"): "עיין במשנה ברורה שהעתקנו דברי התוי"ט לדינא, שכן סוברין רוב האחרונים וכמעט כולם, ודלא כהמג"א שכתב דהיכא שכבר ניצוד פעם אחת – תו לא שייך בו צידה ומותר לסגור הדלת לדידיה אם מכוין לשמור ביתו ולא לצוד העוף, דאי לאו הכי גם להמג"א אסור, כן כתב בספר נהר שלום. ולפ"ז אם קנה עוף מחדש קודם השבת ועדיין לא הורגל העוף בהבית ואירע שנפתח הדלת – אסור לסגרו אח"כ, דנחשב על ידי זה צידה גמורה, ויש בזה חיוב חטאת [א"ר]. ואפילו אם מכוין בסגירתו הדלת לשמור ביתו לבד, פסיק רישא הוא וכמ"ש במ"ב סקכ"ו, וכ"ש אם מתכוין לשמור העוף שלא יצא מן הבית". וראה בשער הציון שם (ס"ק כ"ט). וע"ע כה"ח שם (ס"ק קי"ב, קכ"ב).

[49] ראה בהערות הקודמות.

[50] כתב המהרי"ט צהלון (סימן רמ"ה): "שאין איסור להניח מזונות לפני הדבורים כדי שיכנסו לכוורת, כיון שיכולים לצאת ממנה בכל עת". וכתב שכן פשוט, דאם ראה צבי ואמר לו: 'תע"א תע"א' ולא עשה בו מעשה ובא וישב שם עד הערב ולא הכניסו למקום המשתמר – וודאי שאין בו סרך איסור כלל וה"ה לכאן. והביאו אליה רבה שם (אות ו'), ברכי יוסף שם (אות ב'). וראה בשערי תשובה שם (ס"ק י"ח) ובכה"ח שם (ס"ק י"ד). ועיין בביאור הלכה שם (ד"ה "שהם ניצודים") מה שכתב לאסור בבעל חיים שבמינו ניצוד לסגור אחריו את הדלת גם אם יש לחצר שני פתחים והדלת השניה פתוחה.

 [51]ראה שו"ע (סי' שט"ז סעי' ג'): "כל שבמינו נצוד – חייב עליו". וכתב המשנ"ב (סי' שט"ז ס"ק י"ג): "ודגים הוא בכלל דבר שבמינו ניצוד". וראה שם (ס"ק ל"ג), וראה עוד כה"ח שם (ס"ק כ"א).

ובשו"ע (סי' תצ"ז סעי' ה') כתב: "אם סכר אמת המים בכניסה וביציאה מערב יום טוב – מותר ליקח ממנה דגים ביום טוב דהוה ליה ניצודין ועומדין (מאחר שאמת המים היא צרה ואינן יכולים להשמט) (מגיד משנה)".

וכתב המגן אברהם ס"ק ו': "ואפי' היא ארוכה הרבה – שרי (מגיד משנה)". וכתב הכה"ח בס"ק כ"ה: "מיהו בנחלת צבי מפקפק על זה, דכמו בביבר יותר מן ששה טפחים יוכל הדג להשמט, כן הוא הדין באמה שארכה הרבה, יעו"ש. וכן כתב המשבצות זהב אות א', דמה שכתב המגיד משנה היינו להרמב"ם שאין מחלק בין ביבר קטן לאמה, מה שאין כן להראב"ד והרשב"א דמחלקין ופסק מור"ם ז"ל כוותייהו, אין זה מוכרח, יעו"ש. וכן משמע קצת במאירי שכתב חפירה קטנה, יעו"ש".

וכתב המגן אברהם ס"ק ו': "וכל ארגז שהוא רחב יותר מששה טפחים – אסור ליקח ממנו ביו"ט כמ"ש ס"א (ב"ח). ומהרי"ל כתב אם יכול לתפסן בידים – אין בהם צידה, ואם אינו יכול לצודן רק ע"י כלי – אסור ליטול מהן ביו"ט. לכן אם נתונים בבאר – מחוסרין צידה, עכ"ל. ולדידיה אם יכול לתופסו בידו רק שאינו רוצה לירד לתוך המים ונוטלן בכלי – שפיר דמי. וזהו לדעת הרמב"ם ורש"י, אבל לפי מ"ש רמ"א, כדעת הראב"ד ורשב"א, אפי' אינו מחוסר צידה כל שהארגז רחב – אסור. והעולם נוהגין להקל, ויש להחמיר עכ"פ לעשותו ע"י עכו"ם כשהארגז רחב".

וכתב הביאור הלכה (סי' תצ"ז ד"ה "אין צדין"): "ובחי' רשב"א ר"פ אין צדין, ובשבת ק"ו גבי אין נותנין לפניהם מזונות, משמע שם דאיסור צידת דגים אפילו מביבר קטן הוא דאורייתא, משום דמשתמיט לחורין ולסדקין, ומשו"ה גזרו שלא ליתן לפניהם מזונות שמא יבוא לצודם, ע"ש". ועל כן לא מיבעי לדעת הרשב"א שיש כאן איסור צידה בנשמטים לחורים ולסדקים, אלא נראה שכל מה שכתב המגיד משנה היינו בדגים גדולים שעומדים לאכילה, ואין באמה הנ"ל שום מקום שאליו הם יכולים לברוח, אבל בדגים קטנים מאוד או באקווריום שיש בו סלעים צמחים וכדו' שהם יכולים לברוח, נראה פשוט שגם יודה שאסור לצודם.

[52] ראה משנ"ב (סי' שט"ז ס"ק ל"ג) שכתב: "הצד דגים מן הנהר, אפילו נתנו תיכף בתוך ספל של מים שלא ימות – חייב משום צידה, ואם הניחו עד שמת – חייב גם משום נטילת נשמה, ולאו דוקא מת אלא אפילו אם הניחו עד שיבש כרוחב סלע בין סנפיריו ועדיין הוא מפרכס והחזירו בתוך המים – חייב ג"כ משום נטילת נשמה, דשוב אינו יכול לחיות [ואמרינן בגמרא דלאו דוקא יבש ממש אלא כשזב ריר משם ונמשך האצבע שם כשמניחו עליו]". וכן כתב כה"ח (שם ס"ק ס"ח), והוסיף שם: "ומיהו לפי מה שכתב מגן אברהם סימן תצ"ז ס"ק ו' בשם הירושלמי דחייב משום קוצר, ואם כן כיון שהעלהו מן המים – חייב משום עוקר דבר מגידולו, ואפילו דעתו להחזירו למים". וכתב בשער הציון שם (ס"ק נ"ג): "ואם העלה אותו מן הספל של מים, שהוא ניצוד ועומד שם, והניחו עד שנתייבש כסלע – חייב משום נטילת נשמה לבד [גמרא וכפירוש רש"י שם, עיין שם]".

[53] כתב המחצית השקל (סימן שטז ס"ק י"ז): "דכיון שיבש בו כסלע – חייב, אם כן קודם שיבש כסלע ניהו דלא חייב, מכל מקום איסורא עביד, דהא בכל רגע כשהוא חוץ למים מתיבש קצת. וכן כתב בתשובות חות יאיר (סימן קס"ד) תוך התשובה, וז"ל: ובכהאי גוונא השולה דג מן הים, כיון שיבש בו כסלע בין סנפיריו חייב, ומקמי הכי אם מחזירו למים, אפשר לישאר בחיותו ופטור, ומכל מקום איסורא עביד, רק דחומר האיסור אפשר לו לתקן דלא יתעביד מחשבתו כו', עכ"ל. ואם כן כשלקחו הגוי מן המים מעוטים, טרם שנותנו תוך מים מרובים, באותו זמן נעשה על כל פנים איסור דרבנן, ועל ידי גוי הוי שבות דשבות. אולם כהאי גוונא לאו שבות מיקרי, אלא איסור תורה, דהא קיימא לן [יומא ע"ד ע"א] כרבי יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה, וכן כתב משנה למלך [שבת] פרק ח"י סעי' א' דכל השיעורים בל"ט מלאכות הן לענין חיוב, אבל איסור תורה יש אפילו פחות מכשיעור. והביא ראיה מדברי רש"י [שבת ע"ד ע"א ד"ה "וכי מותר"] גבי אופה (עיין שם בתשובת חות יאיר דמדמה בזה שולה דג לאופה), וכן מהגהות אשר"י [שם פ"ח סימן א'], דלא כתשובות ה"ה חכם צבי סימן פ"ו". ולכן אם רוצה להעביר מבריכה לבריכה ע"י גוי – לדעת המחצ"ש אסור. ועיין מש"כ דעת תורה שם (סעי' ח'). וראה בהערה נ"ה את דעת הנשמת אדם.

[54] ראה בשו"ע (סי' ש"ח סעי' ל"ט), משנ"ב (סי' שט"ז ס"ק ל"ג).

[55] ראה בחיי אדם (כלל ל"א סעי' ב'). וכתב הנשמת אדם שם (סעי' א'): "אבל השולה מן המים בשביל שירא שימות, לא ידעתי באיזה צד יהיה איסור דאורייתא, וכדפריך בדף ע"ה גבי הצד חלזון, דפריך – לחייב נמי משום נטילת נשמה! ומשני מתעסק הוא אצל נטילת נשמה, והתם בין לר"י ובין לר"ש משני הכי, וע"ש בתוס'. וא"כ ה"נ כיון דאדרבה כוונתו שלא ימות, מסתמא מותר לשפוך מים אחרים ולא הוי פסיק רישא, ואם כן אפילו ימות – אין כאן איסור דנטילת נשמה. ואף דלישראל אסור משום טלטול או ככל איסורין דאסרינן מדרבנן, אפילו במלאכה שאין צריכה לגופה, מ"מ ע"י אינו יהודי הוי שבות דשבות, וצ"ע. וכל שכן דמסתמא יצוה לאינו יהודי שיניחנה למים אחרים, דאל"כ מה ירויח, וא"כ פשיטא דאינו אלא שבות דשבות דמותר במקום הפסד". וכדברי הנשמת אדם כתב הפמ"ג (א"א סי' שט"ז ס"ק י"ז). וכ"כ המשנ"ב (סימן שט"ז ס"ק ל"ג): "וא"כ צריך ליזהר שלא יצוה לאינו יהודי ליטול דג מן החבית של מים ולהניחו ביבשה, אף על פי שירא שמא ימות ויפסדו המים, דלא מקילינן איסור דאורייתא ע"י אינו יהודי במקום הפסד, אם לא שיצוהו ליתן אותו תיכף בתוך בריכה אחרת של מים, וטלטול בע"ח שהוא איסור דרבנן מקילינן ע"י אינו יהודי בזה". עיין שו"ע (סי' של"ב סעי' ד'), ואף בדגים מותר מתי שיש חשש שימותו ומשום צער בעלי חיים. וראה עוד בשו"ע (סי' ש"ה סעיפים י"ח-כ').

[56] כתוב בגמ' שבת (ק"ז ע"ב): "אמר אביי: האי מאן דתלש פיטרא מאונא דחצבא – מיחייב משום עוקר דבר מגידולו". ופרש"י שם (ד"ה "מאונא"): "פעמים שהוא גדל בשפת הדלי, ממים", ופסקו השו"ע (סי' של"ו סעי' ה'). וראה שם במשנ"ב (ס"ק ל"ה) וכן בשו"ע (שם סעי' י"א) ובמשנ"ב (ס"ק נ"א).

[57] שו"ע (סימן ש"ח סעי' מ"ח): "מותר לטלטל מניפה בשבת להבריח הזבובים". ומה שלא התירו לתופסו בידים, כמבואר לקמן בסעיפים הבאים, שרק במקום צער ממש התירו.

[58] ראה משנ"ב (סי' שט"ז ס"ק ל"ז), וזה שלא כבמקרה של סגירת חלון של חדר שציפור או זבובים בתוכו, ששם לא הותרה צידה גמורה, כי שם הצער לא נגרם ע"י הבעלי חיים הניצודים. עיין לעיל סעי' כ"ה כ"ו ובהערה שם.

[59] שו"ע (סי' שט"ז סעי' ט'): "פרעוש, הנקרא ברגו"ת בלשון ערב – אסור לצודו אא"כ הוא על בשרו ועוקצו, ואסור להרגו. הגה: ואף לא ימללנו בידו, שמא יהרגנו, אלא יטלנו בידו, ויזרקנו". וכתב כה"ח שם (ס"ק ע"ג): "אבל אין חיוב צידה, כאן דהוי דבר שאין במינו ניצוד. ט"ז ס"ק ז'. ומכל מקום פטור אבל אסור מדרבנן, ולכך משום צערא – מותר לכתחלה". ובמשנ"ב שם (ס"ק ל"ו ל"ז). וראה כה"ח (ס"ק ע"ה) שדן אם פשפש דינו כמו פרעוש או יותר קל, וראה בהערה הבאה.

[60] כתב השו"ע (סי' שט"ז סעי' ט'): "פרעוש, הנקרא ברגו"ת בלשון ערב – אסור לצודו אא"כ הוא על בשרו ועוקצו".

וכתב כה"ח (שם ס"ק ע"ד): "משמע אבל אם הוא על בשרו ואינו עוקצו או על חלוקו מבפנים -אסור לצודו". וכן כתב הבא"ח (ש"ש פרשת וארא סעיף י'). אמנם הט"ז (שם ס"ק ח') הכריע לומר דאם הוא על בשרו אפילו אינו עוקצו – שרי ליטלו כיון שראוי לעוקצו. ואם הוא על חלוקו מבפנים ואינו יכול להפילו, כגון שלבוש בבתי שוקיים, נמי המקל לא הפסיד, יעו"ש. וכן כתב המגן אברהם (שם ס"ק ח"י) דיש אומרים דמותר ליטלו מעל בגדיו מבפנים. והחמד משה אות ח' כתב דלכולי עלמא – שרי ליטלו מעל בגדיו מבפנים, יעו"ש. וכן כתב הנהר שלום אות ו'. וכן האליה רבה אות כ"ב התיר ליטלו מעל בשרו אפילו אינו עוקצו, יעו"ש. וכן כתב התוספת שבת אות כ"א".

וכתב במשנ"ב (סי' שט"ז ס"ק ל"ז): "היינו דמשום צערא דעקיצה לא גזרו רבנן על איסור צידה, ומותר לצודו ולהשליכו, וזהו שכתב 'עוקצו' [מג"א וכ"כ הגר"א דהאי עוקצו דוקא הוא]. ויש מקילין גם כשהוא על חלוקו מבפנים ליטלו בידו ולהשליכו פן יבא לידי עקיצה, ואם אפשר לו להפילו לארץ בלי נטילה ביד בודאי נכון להחמיר בזה".

וראה בשעה"צ (שם ס"ק ס"ג): "ועיין באליה רבה שמצדד לפסוק כהט"ז באם הוא על בשרו דמצוי לבא לידי עקיצה, ולענין על בגדיו מבפנים, הביא בשם ספר יראים דירא שמים – יפרוש, והצדן – לא הפסיד. והנה באמת יש בזה פלוגתא דרבותא, עיין בבית יוסף במה שהביא בזה מן הפוסקים, ולבד זה הריטב"א בחידושיו והר"ן גם כן מן המקילין על בגדיו מבפנים, ולעומת זה דעת האור זרוע וספר התרומה [כפי מה שמובא ממנו בספר שבלי הלקט בסימן קכ"ה] והרוקח הוא מן המחמירין, דאפילו על בשרו כל זמן שאינו עוקצו – אסור, על כן מהנכון להחמיר לכתחלה, ואין למחות ביד המקילין". ושם מבואר דאם הוא על בשרו, אף שאינו עוקצו, קיל טפי, שמצוי שיבוא לידי עקיצה.

ובערוך השולחן (סי' שט"ז סעי' ל') [הביא את ג' השיטות], וכתב: "וי"א דכשהיא על חלוקו מבפנים או במכנסים או בפוזמקאות שקופצת שם – רשאי ליטלה ולהשליכה, וכן המנהג. ויש מי שחושש אפילו כשעומדת על בשרו ואינה עוקצת, והמנהג כמ"ש".

[61] כתב הפרי מגדים במשב"ז (סימן שט"ז ס"ק ט'): "עיין מה שכתבתי באות ו' ז' אף אי פרעוש רק איסורא, לא חייב, גזור משום ספיקא. ומלשון הטור משמע אפילו מעל בגדיו בחוץ, שלא ירא שישוך, התירו הטלטול בכנה לבנה, משמע מטעם מאיסותא כגרף של רעי. והרא"ש (שבת פרק י"ד סימן א') בפרעוש בפנים קאמר, או דפרעוש לא מאוס בחוץ ככינה לבנה". יוצא שגם מעל בגדים היכא שיש מאיסותא – מותר בכינה לבנה, אבל בפרעוש שאין מאיסותא אסור על גבי בגדיו וא"כ היכא שיש ביוש כגון שנמצא במקום ציבורי ומתבייש בכך מותר גם בפרעוש (ובפרט שאין במינו ניצוד וזה מלאכה שאינה צריכה לגופה).

[62] כתב כה"ח (סי' שט"ז ס"ק ע"ה): "ונראה דהוא הדין בפשפש, שהוא מין שרץ כשמוללין אותו ריחו מאוס ביותר, והוא מצוי בכותלים ובמטות, וקורין לו בערבי ב"ק, כמו שכתב ה"ר עובדיה ברטנורה פרק ח' דתרומות משנה ב' וברש"י נדה דף נ"ח ע"ב, יעו"ש, דדינו כמו פרעוש, דאסור ליטלו כי אם על בשרו ועוקצו, וההורגו – חייב כמו שנכתוב באות שאחר זה, יעו"ש. אבל כפי הנראה דיש להקל יותר בפשפש מפרעוש בענין הנטילה, ואפילו על בגדו מבחוץ – שרי ליטלו אם אינו יכול להפילו כלאחר יד, משום דעקיצתו מצערת הרבה יותר מפרעוש, וגם מתחבא בבגדים ועוקץ אם אין מסירין אותו כידוע. ואחר כך ראיתי שכן כתב הפתח הדביר אות יו"ד בשם ספר שם חדש עמוד זמנים דף ס"ג ע"ד, יעו"ש".

[63] בבא"ח (ש"ש פרשת וארא סעיף י') כתב: "פרעוש שקורין בערבי ברגו"ת – אסור לצודו אא"כ הוא על בשרו ועוקצו, וכל דאפשר להפילו לארץ בלי נטילה בידיו – יש לעשות כן". וראה משנ"ב (סי' שט"ז ס"ק ל"ז), כה"ח שם (ס"ק ע"ד).

[64] כדין פרעוש שנתבאר בסעיפים הקודמים.

[65] ראה סעי' נ'.

[66] ראה בגמ' שבת (ק"ז ע"ב). ופסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק י"א הלכה ב'): "רמשים שהן פרין ורבין מזכר ונקבה או נהוין מן העפר כמו הפרעושין, הורג אותן – חייב כהורג בהמה וחיה, אבל רמשים שהויתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיוצא בהן, כגון: תולעים של בשר ותולעים שבתוך הקטניות,  ההורגן – פטור".

ובשו"ע (סי' שט"ז סעי' ט') פסק: "פרעוש, הנקרא ברגו"ת בלשון ערב – אסור לצודו אא"כ הוא על בשרו ועוקצו, ואסור להרגו".

וביאר המשנ"ב שם (ס"ק ל"ח): "הטעם דמחלקינן בין פרעוש לכנה הוא – דכל מלאכות דשבת ממשכן ילפינן להן, וילפינן מיתת כל בע"ח לחיוב, משחיטת אילים מאדמים שהיו במשכן בשביל עורותיהן, ולאו דוקא ע"י שחיטה דה"ה ע"י הכאה וחניקה או נחירה וכל כי האי גוונא, כיון שבא עי"ז נטילת נשמה – חייב ואמרינן: מה אילים מאדמים שפרים ורבים אף כל שפרים ורבים, לאפוקי כנה דאינה באה מזכר ונקבה אלא באה מן הזיעה, לא חשיבא בריה, אבל פרעוש אף על פי שגם היא אינה פרה ורבה, מ"מ כיון שהוייתה מן העפר יש בה חיות כאלו נברא מזכר ונקבה, וחייב עליה משום נטילת נשמה, ואפילו אם הפרעוש עוקצו – אסור להרגו". וראה בא"ח (ש"ש  פרשת וארא סעיף י"א).

ובטעם הדבר שצידת פרעוש מותרת ואילו הריגתו אסורה, כתב בביאור הלכה שם (ד"ה "ואסור"): "ולא דמי לצידה דמקילינן בעוקצו, היינו לפי שאין במינו ניצוד וליכא איסור דאורייתא כלל בזה, משא"כ בהריגה דכשצריך לגופה – חייב, לכך לא מקילינן משום צערא בעלמא אפילו כשאינו צריך לה".

ואע"פ שבסעי' י' כתב השו"ע שנחש ועקרב אפי' במקום שאין ממתין – מותר להורגם, כבר כתב שם המשנ"ב (בס"ק מ"ו): "מיהו לדידן דסבירא לן מלאכה שאין צריכה לגופה מדרבנן הוא דאסירא, אף שאין ספק פקוח נפש כלל – שרי משום צערא בעלמא, כדי שלא יוזק. ודוקא אלו וכל כי האי גוונא שמזיקין הן בטבען ונשיכתן נשיכה עוקצת אלא שאין דרכן להמית בזה המקום, משא"כ פרעוש דלעיל וכל רמשים קטנים כהאי גוונא, דאף ע"י עקיצתן ליכא צער כולי האי, בהני – אסור להורגן אף כשהם עוקצין אותו אלא יבריחם מעליו". וכן כתב כה"ח שם (ס"ק ע"ו). וראה עוד בביאור הלכה שם (ד"ה "ואסור").

[67] רמ"א (סי' שט"ז סעי' ט'): "ואף לא ימללנו בידו, שמא יהרגנו, אלא יטלנו בידו, ויזרקנו". וכתב כה"ח שם (ס"ק פ"א): "ומיהו עיין אליה רבה אות כ"ג שהביא למאן דאמר דמותר למלול, יעו"ש. ומכל מקום מי שיודע באשתו שמוללת ומפרכת אותם ואינה מקבלת תוכחה – אינו חייב להוכיחה. ברכי יוסף שם".

וראה בכה"ח שם (ס"ק פ'). וכתב בביאור הלכה שם (ד"ה "לא ימללנו"): "והנה בספר אליה זוטא מצדד להקל במלילה, וכעין זה כתב ג"כ בספרו אליה רבא, והיינו כשעוקצו דאי לאו הכי – אסור ללקחו בידו משום צידה. וגם יזהר שלא ימללנו בדוחק דיבוא לידי הריגה וכדפירש"י על הא דאמרו: "ובלבד שלא יהרוג", ע"ש. והנה אף דאליה רבא הביא שהר"ן הוא מהמקילין במלילה וכן הרמב"ן והרשב"א והריטב"א, מ"מ למעשה נראה שאין להקל בזה אחרי דדעת רש"י והתוספות והרא"ש ורבינו ירוחם בהדיא להחמיר בזה וכמו שכתב האליה רבא בעצמו, וגם הרמ"א הביא זה לפסק הלכה. וראית האליה רבא שהביא מסברת הר"ן [וכן שארי הראשונים הנ"ל דקיימי בשיטתיה] דמתיר אפילו לר"א מלילה בכנים ולא גזרו אטו הריגה, לעניננו אין ראיה כ"כ, דאפשר דבכנים משום מאיסותא הקילו טפי בדבר שאין בו חשש דאורייתא, ותדע דאנן מקילינן אפילו הריגה בכנים משום שבא מן הזיעה ואינם פרים ורבים, ואלו בשאר יתושים שנתהוו מן העיפוש מוכח מן הרמב"ם דאיסורא יש בו וכמו שכתב האליה רבא בעצמו".

[68] כתב המשנ"ב (סי' שט"ז ס"ק מ"ב): "ומ"מ מותר לזרקן (את הכנים) במים, דהריגה גופא אינו אלא גזירה ולא גזרו בזה, אבל בפרעושים דיש בהן חשש דאורייתא – אסור גם בזה, דהוא כמו הריגה ממש". וכ"כ כה"ח (שם ס"ק ע"ט-פ') דחייב על הריגתם חטאת, וחלילה להקל נגד רוב הפוסקים. ומ"מ דוקא פרעוש משום שיש בהריגתו חשש דאורייתא, אבל כינים נתבאר בשו"ע שם (סעי' ט') שמותר להורגם (וראה להלן בהערה ע' שכיום שאין בקיאים – אין להורגם). ומ"מ המפלה בגדיו מכינים כתב השו"ע (שם) לאסור להורגם, מפני שמצויים שם גם פרעושים, ויש חשש שיבוא להורגם. ומ"מ כיון שאיסור הריגת כינים באופן זה אינה אלא גזירה דרבנן, כתב המשנ"ב (שם בשם המג"א) כשמפלה בגדיו – מותר להשליכם למים. וראה בכה"ח (ס"ק פ"ד).

[69] בא"ח (ש"ש פרשת וארא סעי' י"א) כתב: "אסור להרוג צרעה וזבובין ויתושין, וכל ההורג פרעוש או יתוש כהורג גמל, ויזהרו העם בדבר זה לשים עליו עין השגחתם, ובפרט ביתושים המצויים בימי הקיץ בתוך המרתף כי רבים המה, וכיון דכאיב לאדם טובא מחמת עקיצתו, אז יחרה אפו ויכנו בכפו, שאלו בהנחת היד עליהם כרגע אומללו ודמם שותת, ומאחר דרגיל בהכי בימי החול צריך לשים השגחתו מאד בשבת, שלא ישכח ויהרוג הפרעוש או היתוש".

[70] כתוב בגמ' שבת (י"ב ע"א): "תנו רבנן: המפלה את כליו – מולל וזורק, ובלבד שלא יהרוג. אבא שאול אומר: נוטל וזורק, ובלבד שלא ימלול. אמר רב הונא: הלכה – מולל וזורק וזהו כבודו, ואפילו בחול. רבה מקטע להו, ורב ששת מקטע להו. רבא שדי להו לקנא דמיא. אמר להו רב נחמן לבנתיה: קטולין ואשמעינן לי קלא דסנוותי. תניא – רבי שמעון בן אלעזר אומר: אין הורגין את המאכולת (פרש"י: כינה) בשבת, דברי בית שמאי, ובית הלל מתירין". ובגמ' (שם ק"ז ע"ב): "הא הורגן חייב. מאן תנא? אמר רבי ירמיה: רבי אליעזר היא, דתניא: רבי אליעזר אומר: ההורג כינה בשבת – כהורג גמל בשבת. מתקיף לה רב יוסף: עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר אלא בכינה דאינה פרה ורבה, אבל שאר שקצים ורמשים דפרין ורבין – לא פליגי. ושניהם לא למדוה אלא מאילים, רבי אליעזר סבר – כאילים, מה אילים שיש בהן נטילת נשמה אף כל שיש בו נטילת נשמה. ורבנן סברי – כאילים, מה אילים דפרין ורבין אף כל דפרה ורבה. אמר ליה אביי: וכינה אין פרה ורבה?! והאמר מר יושב הקדוש ברוך הוא וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים! מינא הוא דמיקרי ביצי כינים. והתניא: טפויי וביצי כינים! מינא הוא דמיקרי ביצי כינים".

ועי' בב"י (סי' שט"ז). ובשו"ע (שם סעי' ט') כתב, וז"ל: "פרעוש, הנקרא ברגו"ת בלשון ערב – אסור לצודו אא"כ הוא על בשרו ועוקצו, ואסור להרגו: הגה – ואף לא ימללנו בידו, שמא יהרגנו, אלא יטלנו בידו, ויזרקנו אבל כנה מותר להרגה. והמפלה בגדיו מכנים – לא יהרגם אלא מוללן בידו וזורקן. אבל המפלה ראשו – מותר להרגם".

וכתב בספר המצוות לרמב"ם (מצות לא תעשה קע"ט): "ואינו נמנע התיילד הצרעה או הנמלה או זולתם ממיני העופות והשרצים מן העיפושים ובתוך האוכלים אלא אצל הסכלים, שאין להם ידיעה בחכמת הטבע, אלא יחשבו כי כל מין אי אפשר שיתיילד איש מאישיו אלא מזכר ונקבה, בעבור שהם רואים זה העניין ברוב כן. ושמור אלו השרשים והבין זה העניין כי הוא דבר דבור על אפניו".

וכתב הבא"ח (ש"ש פרשת וארא סעי' י"ג), וז"ל: "הכינה אינה מתהוית מן העפר אלא מן הזיעה, לכך מותר להרגה בשבת. במה דברים אמורים, במוצא כינה על בשרו או שמצאה על בגדיו דרך מקרה, אבל המפלה את בגדיו מכנים – אסור להרגן, אלא מוללן בידיו וזורקן. והטעם, דגזרו שמא ימצא גם פרעוש ויבא להרגו, כיון דשכיחי פרעושין בבגדים. לפיכך המפלה ראשו – מותר להרוג הכנים שימצא שם, משום דאין פרעושין מצוים בראש. ואם בלילה עקצו בבשרו ואינו יודע אם הוא כינה או פרעוש – הרי זה יזרקנו, דשמא פרעוש הוא".

ועיין בפחד יצחק (למפרונטי) ערך צידה האסורה, וז"ל: "ואני הצעיר הכותב אי לאו דמסתפינא אמינא דבזמננו שחכמי התולדות הביטו וראו וידעו וכתבו דכל בעל חי יהיה מי שיהיה הוה מן הביצים, וכל זה הוכיחו בראיות ברורות, א"כ שומר נפשו ירחק מהם ולא יהרוג לא פרעוש ולא כינה ואל יכניס עצמו בספק חיוב חטאת. ובדבר זה אמינא דאם ישמעו חכמי ישראל ראיות אוה"ע יחזרו ויודו לדבריהם כמו בגלגל חוזר ומזל קבוע, עיין אלפסי ור"ן פ"א דשבת דף ק"א ע"ב ושלטי גיבורים שם אות ב', דנחלקו הפוסקים אם פרעוש הוא הלבן או השחור. אלא ששאלתי את פי מ"ע מוהרדי"ב נר"ו ממנוטבה וקיים ההיתר בתשובתו. זאת נשאלתי: אם בעת הזאת שמלאה הארץ דעת החוקרים העסקנים בדברים, האומרים כי כל בעל חי נולד ומתהוה מביצה, האם מותר להרוג כינה בשבת? והשיבותי: שאין לשנות הדינים המיוסדים על קבלת קדמונינו בשביל חקירת חכמי אוה"ע, הלא תראה שהרבה מהחוקרים מכחישים בראיות דבר עין הרע, והרמב"ן כתב שדי לסתור דבריהם במ"ש בגמ' לענין דינא אסור לעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה. ואין צורך למאמין לבקש ממקום אחר ראיות וטענות, אע"פ שישנן רבות ועצומות, כי תספיק קבלת רבותינו שעל אדני הדבר הזה הטביעו ויסדו דין ומשפט גמור. ועוד עדות נאמנה אצלי מ"ש בגמ' דפסחים על ענין אם הגלגל קבוע ומזל חוזר שחזרו חכמי ישראל והודו לחכמי א"ה, וסוף דבר אחרי מאות רבות בשנים כל התוכנים מא"ה בחקירתם ע"פ הנסיון והמופת שבו לדברי חכמינו וקבלתינו הקדמונית. וא"כ אין לזוז ממה שנפסק עפ"י גמרתינו, אפי' כל רוחות החקירות האנושיות שבעולם באות ונושבות בו, כי ריח ה' דבר בנו. אכן חסר דעת החוקר ואין שכלו מגיע לעומק חכמת הטבע ומעשה בראשית כי רב הוא, וכתוב מגיד דבריו ליעקב וסוד ה' ליראיו, וחכמי א"ה לא ידעו ולא הבינו בטבע כי אם שטחיות הדברים הנראה לעין ולא פנימיותם כאשר השכילו מקבלי המעשה בראשית כמ"ש הר"ן בדרשותיו. ועוד אפי' יהבינן להו בהא מילתא כל טענתיהו, לא אמרו שכל הדברים פרים ורבים מחבור זכר ונקבה אלא שכל הנולד מתחילה מביצה וגם מכינים יתאמת מאמרם שנולדים מביצה המתהוה מן הזיעה. ורש"י ז"ל כתב במס' ע"ז על ביצי כינים מינא הוא דמתקרי ביצי כינים ודקין הן, ובלע"ז לינדרים, והוא מגמ' בשבת שמונה שרצים, וא"כ הדין אמת ויציב ונכון וקיים וכו' יהודה בכמ"ר אליעזר בריל. והיתה תשובתי אליו: ראיתי פסק מעכ"ת על הכינים ואמרתי יישר ויישר, אע"ג דמנגד לסברא בכל מכל כל, יען כי להחמיר ולא להקל אנן קיימין בדבר דבין הפוסקים נבוך ומסופק הוא אם הפידוקקיו או הפולצי מותר להרוג בשבת, ליעיין מר בשלטי גיבורים פ"א דשבת קי"א ע"ב אות א' וב', ואם הוא הפידוקקיו מה הוא אם של ראש או של מקום אחד. ועל הכל דמוללו וזורקו אמרינן בגמ' דשבת פ"א וזה כבודו אפי' בחול, והחוקרים הודיעו בראיות ברורות דאין מן בא מן העיפוש ואין הביצים מתהווים מן הזיעה אלא מן הבעלי חיים. וחכמי ישראל שחזרו והודו לחכמי אוה"ע בענין מזל קבוע וגלגל חוזר הורו באצבע דלאו כל מילי דאתמרו בגמ' מפי הקבלה אלא דחכמי ישראל דברו גם הם לפעמים מפי השכל והחקירה האנושית ואל מפי קבלה, דאל"כ למה להם להודות היה להם להתחזק בקבלתם ולא לשוב מפני כל הראיות אוה"ע. ואם בזמנינו איכא חכמי אוה"ע הסוברים כקאפערריניקוס דגלגל קבוע, לא מעטו הסוברים ג"כ ומוכיחים להיפך והדברים ההם, אינם בחכמה למודית, היינו מאטעמאטיקע, שיוכל האדם להביא ראיות ברורות ואמתיות ומופת חתוך, עד אשר לא ישאר לבעל דין מקום לחלוק ולהשיב עליהם אלא זה בכה  וזה בכה" וכו' (הערת העורך וראה במכתב מאליהו ח"ד עמ' 355 מה שביאר בזה).

 [71] בא"ח (ש"ש פרשת וארא סעי' ט"ז), כתב: "לא ידרוס במקום שיש רמשים הרבה, כמו נמלים וכיוצא, אף על פי דאינו מתכוין להרגם, הוה ליה פסיק רישיה ולא ימות, שבודאי יהרגם בדריסה". וכתב הכה"ח (שם ס"ק צ"ח): "אמנם נמלים, ושאר שקצים וכהאי גוונא, אף דרך הילוכו – אסור אלא צריך לדקדק בדריסתו במקומות שהם מצויים". וראה במשנ"ב (סי' שט"ז ס"ק מ"ח). וראה מש"כ בשו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ז שאלה ג').

[72] ראה בהערה הבאה.

[73] פסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק י"א הלכה ד'): "חיה ורמש שהן נושכין וממיתין ודאי, כגון: זבוב שבמצרים וצרעה שבנינוה ועקרב שבהדיב ונחש שבארץ ישראל וכלב שוטה בכל מקום – מותר להרגן בשבת כשיראו".

וכתב השו"ע (סי' שט"ז סעי' י'): "כל חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי – נהרגים בשבת אפילו אין רצין אחריו". וביאר כה"ח שם (ס"ק צ"ג): "דיש פקוח נפש בהראותן בלבד, ולפיכך שרי אפילו למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. בית יוסף".

וכתבו כה"ח (ס"ק צ"ד) והמשנ"ב (סי' שט"ז ס"ק מ"ה): "ואפילו בורחין מלפניו" וההיתר הוא גם לדעת הרמב"ם שס"ל שמלאכה שאינה צריכה לגופה – חייב עליה. ראה כה"ח שם (ס"ק צ"ט) ומשנ"ב שם (ס"ק מ"ו). וכתב בשער הציון שם (ס"ק ע"ב): "פרי מגדים, והוכיח כן מהרמב"ם, והנה מהרמב"ם משמע דדוקא כשנראו על כל פנים לפניו אבל לא לחפש אחריהן, ואפשר דדוקא לפי דעתו דסבירא לה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליהן, מה שאין כן לדידן. ואם היה במקום שרבים מצויין, לכאורה גם להרמב"ם – שרי". וראה בשו"ע (סי' תקע"ו סעי' ו').

[74] וראה בשו"ע (סי' ש"ח סעי' י"ח, ובסעי' ו', ובסי' תקי"ח סעי' ג', וסי' של"ד סעי' כ"ז), וה"ה כאן שבאים לסלק היזק מצוי.

[75] כתב השו"ע (סימן שט"ז סעי' י'): "ושאר מזיקין, כגון: נחש ועקרב במקום שאינם ממיתין, אם רצין אחריו – מותר להרגם; ואם לאו – אסור", והטעם – משום שאז קרוב לודאי שיזיקו כי בריצתם מוכח שעומדים לכך, ואז יגרמו צער גדול.

וכתב המשנ"ב שם (ס"ק מ"ו): "לדעת הרמב"ם דמחייב במלאכה שאין צריך לגופה צ"ל דהכי קאמר: שאין ממיתין ודאי אלא הוא ספק פקוח נפש, ולכן ברצין אחריו איכא חשש סכנתא ושרי. מיהו לדידן דסבירא לן מלאכה שאין צריכה לגופה מדרבנן הוא דאסירא, אף שאין ספק פקוח נפש כלל – שרי משום צערא בעלמא (ב"י), כדי שלא יוזק. ודוקא אלו וכל כי האי גוונא שמזיקין הן בטבען ונשיכתן נשיכה עוקצת אלא שאין דרכן להמית בזה המקום, משא"כ פרעוש דלעיל וכל רמשים קטנים כהאי גוונא, דאף ע"י עקיצתן ליכא צער כולי האי, בהני – אסור להורגן אף כשהם עוקצין אותו אלא יבריחם מעליו", ועיין כה"ח שם (ס"ק צ"ו).

[76] ראה בהערה ע"ד.

[77] כתב השו"ע (סימן שט"ז סעי' י'): "ושאר מזיקין, כגון: נחש ועקרב מקום שאינם ממיתין, אם רצין אחריו – מותר להרגם; ואם לאו – אסור. אבל מותר לדורסם לפי תומו, ואפילו במתכוין אלא שמראה עצמו כאילו אינו מכוון". וביאר המשנ"ב (שם ס"ק מ"ח): "דמלאכה שאין צריכה לגופה היא, והכא כשהן מזיקין, אפילו מדרבנן לא גזרו כשאין הורגן להדיא אלא שיראה לפני הרואה כאלו אינו מתכוין, שלא יאמרו: 'זה, נוטל נשמה בשבת במתכוין', ולא ידעו לחלק". וראה עוד בכה"ח (ס"ק צ"ז), וראה מש"כ עוד (ס"ק צ"ט) ובביאור הלכה (ד"ה "ואפילו").

[78] כתב השו"ע (סימן שט"ז סעיף ז'): "הצד נחשים בשבת, או שאר רמשים המזיקים, אם לרפואה – חייב; ואם בשביל שלא ישכנו – מותר". וביאר המשנ"ב שם (ס"ק כ"ז): "היינו אפי' במקום שאין רגילין הנחשים להמית, ואין רצין אחריו אלא עומדין במקומן, דבזה אסור לילך להרגן וכדלקמן בס"י, אפ"ה לצודן – שרי, דהיינו שכופה עליהם כלי או שקושר אותן. והטעם – דהא הוי מלאכה שאין צריך לגופה, דהא אינו צריך לצוד אלא שלא ישכנו, ואם היה יודע שיעמוד ולא יזיקנו לא היה צד, וקי"ל דמלאכה שאינו צריך לגופה – פטור אבל אסור מדרבנן, והכא משום הזיקא אפילו איסור דרבנן ליכא. ואפי' להרמב"ם דמחייב בעלמא במלאכה שא"צ לגופה מודה בזה, וכתבו דטעמא משום דס"ל דזה לא מיקרי מלאכה כלל והוי כמתעסק בעלמא, כיון שאין רצונו בעצם הצידה כלל ואדרבה כונתו להבריח אותו מעליו". וכתב הביאור הלכה שם (ד"ה "נחשים"): "דהיינו גם בנחשים, שחשיב כמינו ניצוד". וכן כתב כה"ח שם (ס"ק נ"ה). וכתב עוד שם: "ומיהו בעיקר הטעם דפוטר הרמב"ם, כתב האליה רבה שם בשם ספר יראים ופסקי רקאנטי דכל צידה שאינו אלא להבריח ההיזק ממנו מודה רבי יהודה דלא מיקרי צידה". וכתב הכה"ח (בס"ק צ"ח): "והוא הדין לכוף עליהם כלי, ואפילו יושבים במקומם או בורחין מפניו". וכ"כ המשנ"ב (בס"ק מ"ז).

[79] איתא במשנה שבת (ק"ז ע"א): "שמונה שרצים האמורים בתורה, הצדן והחובל בהן – חייב. ושאר שקצים ורמשים, החובל בהן – פטור, הצדן לצורך – חייב, שלא לצורך – פטור", ופרש"י ד"ה "ושאר שקצים ורמשים" – "כגון: תולעת ונחשים ועקרבים". וכן כתב רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב י"ב חלק י'): "ושאר שרצים כגון: תולעת וחלזונות ועקרבים הצדן לצורך – חייב, ושלא לצורך – פטור אבל אסור, דאין במינו נצוד".

עיין רש"י חגיגה דף י"א ע"א בד"ה "חומט" שכתב, וז"ל: "אומר אני שהוא מין שרץ שקורין לימג"א (שבלול), הגדל בקליפה ההולכת ומעגלת תמיד כל כמה שגדל, ותחילת הניצר כקליפה של עדשה היא", וכתב בתוספות רי"ד שם: "והאיך יתכן שזהו חומט האמור בשמנה שרצים וכו' ובשבת תנן: שמנה שרצים האמורין בתורה הצדן והחובל בהן – חייב ואם זה הוא החומט מאי צידה שייכא ביה, שהוא ניצוד ועומד ואינו יכול לזוז כ"א מעט ביותר וכו', לפיכך נ"ל שחומט אחר הוא ואין זה שבלול", וא"כ מצינו בזה מחלוקת ראשונים.

[80] כתוב בגמ' שבת (ק"ו ע"ב): "תנו רבנן: הצד צבי סומא וישן – חייב". ופרש"י (ד"ה "סומא וישן עבידי לרבויי"): "לישמט, כשמרגישין יד אדם". וכתב השו"ע (סימן שט"ז סעי' ב'): "צד צבי ישן או סומא – חייב; חיגר או חולה או זקן – פטור". וביאר המשנ"ב (סימן שט"ז ס"ק ז'): "דהני דרכן להשמט כשמרגישין יד אדם, וע"כ כשצדו הוי צידה ממש, משא"כ בחיגר ודכוותיה שאין יכולין להשמט, ואפילו אם החיגר יכול להלך קצת, עכ"פ הרי יכול להגיעו בשחיה אחת, ע"כ חשיבי כניצודין ועומדין". וכן כתב כה"ח שם (ס"ק י"א).

וכתבו המשנ"ב שם (ס"ק ו') והכה"ח שם (ס"ק י"ב) דה"ה לשאר מינים. וכתב בבה"ל שם (ד"ה "הצד צבי"): "עיין בא"ר שכתב דה"ה שאר מינים, וכן משמע מרמב"ם וסמ"ג שכתבו סתמא דישן או סומא – חייב. וצע"ק ממה דאיתא בגמרא דחגבים בשעת הטל – פטור, ופי' רש"י משום שאז עיניהם מתעוורות והרי הם כניצודין ועומדין, וע"כ דיש מינים שכשהם סומין לא עבידי לרבויי".

[81] כתוב בגמ' (שבת ק"ו ע"ב): "ת"ר הצד צבי סומא וישן – חייב, חיגר וזקן וחולה – פטור. אמר ליה אביי לרב יוסף: מאי שנא הני ומאי שנא הני?  הני – עבידי לרבויי, הני – לא עבידי לרבויי. והתניא: חולה – חייב! אמר רב ששת: לא קשיא, הא – בחולה מחמת אישתא, הא – בחולה מחמת אובצנא". ופרש"י (ד"ה "אובצנא") – "עייפות, שאינו יכול לזוז ממקומו, נצוד ועומד הוא". וכתב הרמב"ם (הלכות שבת פ"י הכ"ד): "הצד צבי זקן או חיגר או חולה או קטן – פטור". וביאר הבית יוסף (סימן שט"ז) שהרמב"ם למד שמחמת אובצנא חייב, ודלא כרש"י.

וכתב השו"ע (סימן שט"ז סעי' ב'): "צד צבי ישן או סומא – חייב; חיגר או חולה או זקן – פטור". וביאר המשנ"ב שם (ס"ק ט'): "אבל אסור וע"כ כשמוצא לפעמים ארנבת חולה מונחת על הדרך, אף על פי שאינה יכולה לזוז ממקומה – אסור ליקח אותה, דהוי צידה מדרבנן, וי"א דחייב, ועיין בבה"ל. ובלאו הכי אסור ליקח אותה משום מוקצה".

וכתב כה"ח שם (ס"ק י"ג): "והא דלא כתבו הטור ושלחן ערוך לחלק בין חולה לחולה וכאחד מן הפירושים, כתב הב"ח דאפשר כיון שראה הטור שנחלקו באיזה חולה חייב, לכך כתב בסתם דחיגר חולה או זקן – פטור, כלומר דחולה דניצוד ועומד דומיא דחיגר או זקן הוא דפטור, ואם אינו כל כך חולה – חייב, והדבר מסור לפי מה שמכירין בני אדם באותו חולה, בין בחולה מחמת אישתא בין בחולה מחמת אובצנא, דהדבר ניתן לשיעורין לפי מה שהוא חולה, עכ"ל. וכן כתב העולת שבת אות ד' בסתם דחולה הרבה מאד שאינו יכול לזוז ממקומו, אפילו – הכי פטור אבל אסור, ע"כ. משמע דכל חולה שאינו יכול לזוז ממקומו, בין מחמת חמימות בין מחמת עייפות, הצדו – פטור אבל אסור. וכן משמע מדברי האליה רבה אות ד'. מיהו הט"ז ס"ק ב' פירש דברי הטור והשלחן ערוך כדעת רש"י דחולה מחמת עייפות הוא דפטור, אבל מחמת חמימות – חייב, יעו"ש. וכן כתב ה"ר זלמן אות ב'. אמנם יכול לומר דגם לדעת הט"ז ודעימיה אם חולה כל כך מחמת חמימות עד שאינו יכול לזוז ממקומו, הוה ליה כחולה מחמת עייפות והצדו בשבת – פטור אבל אסור. ויכול לומר דגם באופן זה – חייב. נמצא דיש בזה מחלוקת הפוסקים, אבל מכל מקום לכולי עלמא פטור אבל אסור".

וכתב ביאור הלכה שם (ד"ה  "או חולה"): "ועיין בט"ז דרוצה לצדד דהמחבר יסבור כרש"י דדוקא בחולה מחמת אובצנא [היינו שאינו יכול לזוז ממקומו מחמת עייפות, כן פירש"י שם] אז חשיב כניצוד, אבל בחולה מחמת אשתא – חייב. ובאמת מדסתם המחבר משמע דאיירי בסתם חולה, וס"ל כהר"ח דהברייתא דפוטרת איירי מחמת אשתא [כ"כ הרב המגיד בשמו, ולפלא שבר"ח שלפנינו כתוב להיפך] וכן כתב הגר"א, וממילא מחמת אובצנא – חייב. אך אפשר דלהר"ח ג"כ אם אינו יכול לזוז ממקומו מחמת עייפות, ס"ל כרש"י דחשיב כניצוד, והוא איירי בשאינו עיף כ"כ, ובב"י משמע דהר"ח איירי בכל גווני ואיני יודע טעמו למה עדיף מחיגר וזקן ואין לומר דהטעם כיון דהעייפות ממילא נסתלק לבסוף לא דמי לחיגר וזקן. ולא חשיב כניצוד ועומד וע"כ חייב הצודה אותו, דזה אינו, דחגבים בשעת הטל יוכיח דפסק הברייתא דפטור הצודן אז, משום שעיניהם מתעוורות וחשיבי כניצודין אף שממילא יסתלק מעליהם העורון, גם באליה רבא משמע שסובר כמו שכתבתי דאם אינו יכול לזוז ממקומו מחמת עייפות – לכ"ע פטור. וכ"מ ממחצית השקל ונשמת אדם".

וכתב הבא"ח (שנה שנייה פרשת וארא סעי' ב'): "הצד דבר שאינו מחוסר צידה, כגון: צד צבי חגר, או חולה מחמת עייפות שהוא יגע ואינו יכול לזוז ממקומו – פטור מן התורה אבל אסור מדרבנן. אך הצד צבי ישן או סומא או חולה מחמת חום שנולד בגופו – חייב, מפני שהם עשויים להשמט כשמרגישים ידי אדם ומחוסרי צידה הם".

[82] ראה בהערה הקודמת.

[83] כתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק י' הכ"ד): "הצד צבי זקן או חיגר או חולה או קטן – פטור". משנה ברורה (סימן שט"ז ס"ק ח'): "וקטן מקרי קודם שיכול לרוץ, כ"כ המאירי". וכן כתב הכה"ח בס"ק י"ז.

[84] כתב ערוך השולחן (סימן שט"ז סעי' ו'): "אבל בדגים נ"ל דלא שייך זה, דחיגר לא שייך בהם, וזקן ג"כ לא שייך דהם מהג' דכל זמן שמזקינין מוסיפין גבורה, וגם קטן לא שייך דמיד כשהדג נולד שט על פני המים ונצרך לו צידה, וגם חולה לא שייך בדגים, שהרי תמיד שוטט במים עד שימות".

[85] כתב הפמ"ג בסי' שט"ז ס"ק ו' שכמו אריה שהתופסו עובר על איסור דרבנן ולא דאוריתא עד שיכניסו לכלוב שלו, כיון שיכול להישמט ממנו, ה"ה לתופס ברשת רעועה.

[86] ראה לעייל בהערה ע"ט.

[87] ראה בשו"ע (סי' שי"ט סעי' ד').

[88] כתב בשו"ע (שי"ט סעי' ז'): "היו לו מלילות מע"ש – לא ינפה בקנון (ופירש"י: כלי שראשו אחד רחב והשני עשוי כמין מרזב, ונותנין הקטניות בראשו הרחב ומנענע האוכל ומתגלגל דרך המרזב, והפסולת נשאר בכלי) ותמחוי (פי' קערה גדולה), ולא בשתי ידיו, אלא מנפה בידו אחת בכל כחו", ובמשנ"ב (שם ס"ק י"ז). וכתב השו"ע (בסי' ש"ח סעי' מ"ג) "מותר לטלטל מוקצה ע"י נפיחה".

[89] ראה בספר קובץ (על הרמב"ם שבת פ"י הכ"ב) שכתב שיש איסור צידה באדם. וכתב בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' קפ"ט ס"ק כ"ב): "ותינוק נכרי שנפל לים, לכאורה נראה פשוט דלא שייך באדם שום צידה. אלא שראיתי להתוס' במסכת מנחות (ס"ד ע"א) בדיבור המתחיל להעלות דגים והעלה דגים ותינוק, לא דמי להא דאמרינן הואיל ואי מקלעי לי' אורחים. והכא נמי הואיל ופטר ליה אתינוק פטור נמי אדגים, עיין שם. משמע דפטורא דתינוק משום פקוח נפש. ויש לומר דשייך ביה צידה להשיבו אל אביו, וצריך עיון. ובאדם גדול שהוא איש לעצמו, פשיטא דלא שייך ביה צידה, דלמי צד אותו ואינו אלא מצילו ממיתה לבד".

וראה בשו"ע (סי' של"ט סעי' ד') שכתב: "אין דנין. הגה: ולכן אסור לתפוס ולהכניס לבית הסוהר מי שנתחייב איזה עונש כדי שלא יברח, וכל שכן שאסור להלקותו דהוי בכלל דין; ואם יברח – אין עלינו כלום".

[90] ראה לעיל בהערה ס"ו. ראה בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סי' קל"ה) שכתב: "אם מותר להעמיד סם לפני הזבובים בשבת. נראה שהוא אסור, ומה שרצה רו"מ לדמות זה למ"ש בחו"מ הל' נזיקין בהעמיד סם המות לפני בהמת חברו שהוא פטור דהוי ליה שלא תאכל, זה אינו. חדא – דגם שם אינו רק פטור בדיעבד, אבל לכתחילה – אסור לעשות כן. ועוד מה מדמה איסורא לממונא, התם גרמא פטור, ובשבת אפי' דבור אסור. ויפה הביא רו"מ ממה שמוכח בש"ס ופוסקים שאסור להעמיד מצודה בשבת לצוד בו עופות, ולמה לא אמרינן הוי ליה שלא תכנוס. ואף דאין ראיה, דשם הוי במינו ניצוד וזבובין אין במינו ניצוד, מ"מ הרי אסור מדרבנן, גם התם הוי רק צידה וכאן ימותו והוי נטילת נשמה, ואף דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, מ"מ יש דעות דחייבין ע"ז, ואף אם אינו מן התורה מדרבנן עכ"פ אסור. לכך ודאי דיש לאסור זה". וכ"כ בשו"ת קרית חנה (סי' ד').

[91] בה"ל (ד"ה "או חולה") כתב: "ודע דנסתפקתי לרש"י דס"ל בהדיא דעייפות כזה חשיב כניצוד וע"כ פטור הצודהו אח"כ, איך הדין אם רדף אחר איזה חיה ועוף כדי לצודו עד שעשהו עיף שאינו יכול לזוז ממקומו, או שהכהו באיזה דבר עד שנעשה חיגר, אם חייב עבור זה גם משום צידה אף שלא תפסו בידו, או אפשר אין דרך צידה בכך, דדרך צידה לטלה אחר שצדה או להכניסה למקום משומר". ועוד עיין כה"ח (סי' שט"ז ס"ק ל"א) בענין העמדת סם המות בפני זבובים או עכברים, ומסיק לאסור מדין מוקצה.

[92] וראה בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' מ"ה) מה שדן והעלה להקל במקום צער, כיון דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופא, וגרמא. ושוב אסר משום שדנים את סם המוות כמוקצה. וראה כה"ח שם (ס"ק ל"א) ובקצות השולחן (סי' קכ"ב). ובבדי השולחן (ס"ק י"א) כתב דיש לחוש עוד שמא יזלף על הזבובים ויהרגם ובזה אסור לכו"ע.

[93] כיון שאינו מתיז עליהם ולא הוי פסיק רישיה במלאכה שאינה צריכה לגופא – יש להקל.

[94] כדי לבאר דין זה נקדים את דברי הרמב"ם (הלכות שחיטה פרק י"ג ה"ה): "וכיצד משלח האם? אוחז בכנפיה ומפריחה. שלחה וחזרה ושלחה וחזרה, אפילו ארבע וחמש פעמים – חייב לשלח, שנאמר: 'שלח תשלח'". וכן משמע מלשון השו"ע (יו"ד סימן רצ"ב סעי' ד'): "צריך לשלח האם עד שתצא מתחת ידו, ואח"כ יקח את הבנים", ועל כן כתב כה"ח שם (ס"ק שט"ז ס"ק ה'): "מי שפגע ביום שבת קודש בקן והאם רובצת על האפרוחים, אי מחייב בקיום מצות שילוח הקן. עיין להרב חתם סופר חלק אור"ח סימן ק' שנשאל על זה והשיב דלא מיבעיא לטעם הזוהר הקדוש דמצות שילוח הקן הוא לעורר יללת אימא עילאה על בניה דפשיטא דבשבת ויום טוב – אסור לעורר יללה לעילא, אלא אפילו על פי הנגלה לאו שפיר דמי. ועיין שם שכתב דאפילו היכא דליכא חיוב משום צידה (כגון שלא יכולה לעוף וכדו') אלא איסור מוקצה דרבנן, אפילו הכי אסור (שאסור לטלטלה), יעו"ש. והביאו הפתח הדביר אות א', ועיין שם מה שכתב על דבריו, יעו"ש. ועוד עיין להרש"ש ז"ל על עץ חיים שער ט"ו פרק ג' שכתב דצריך ליזהר שלא לעשות מצוה זו בעת שיש לזו"ן מוחין דגדלות, כגון בעתות התפלה וכיוצא, ולא במ"ט ימי העומר, ולא מראש השנה עד שמיני עצרת, כי בכל העתים האלו יש מוחין דגדלות, יעו"ש. ולפי זה גם בשבת לא יש מקום למצוה זו כי בשבת נכנסין מוחין דגדלות וגם אין מסתלקין כידוע". וראה עוד בכה"ח (סי' ש"ח ס"ק רל"ד).