פרק צ"ה – פרטי הלכות במלאכת בורר

מאכלים

זנים שונים של אותו הפרי

• זנים שונים של אותו הפרי ולכל זן שם משל עצמו [כגון: תפוחים מזנים שונים וטעמם שונה] נחשבים מינים שונים לעניין בורר[1]. ועל כן, קערה שיש בה תערובת של זנים שונים של אותו הפרי – אסור לברור מתוכה פרי מזן שאינו רוצה לאכלו, אלא לברור פרי מן הזן שרוצה לאכלו לאלתר.

תפוחים חמוצים ומתוקים

• הסתפק הפמ"ג[2] אם תפוחים חמוצים ומתוקים נחשבים שני מינים או מין אחד. ולמעשה, גם בתערובת של תפוחים חמוצים ומתוקים – יש לברור דווקא את התפוח שרוצים לאכול לאלתר[3].

קערת ירקות ממינים שונים

• קערה שיש בה ירקות ממינים שונים – מותר לקחת מתוכה ירקות שחפץ בהם כדי להכין סלט לארוחה שתתחיל תוך שעה.

קערת ירקות טריים ומעופשים

• קערה שיש בה ירקות ממין אחד [כגון: עגבניות] אך חלקם טריים וחלקם מעופשים – מותר ליטול מתוכה את הטריים כדי להכין סלט לסעודה שתתחיל תוך שעה (אך אסור להסיר את המקולקלים אפילו כדי לאכול מיד)[4].

ראש חסה

• ראש חסה שעליו החיצוניים מעופשים והפנימיים טריים – מותר ליטול מעליו את עלי החסה החיצוניים המעופשים, כדי לאכול את הפנימיים הטריים[5], כדין קילוף קליפה[6]. ואין צריך ליטול את הפנימיים הטריים מתוך המעופשים החיצוניים תחילה, כיון שאין זו דרך אכילה ליטול את הטריים הפנימיים מתוך המעופשים^[7].

עלי חסה

• תערובת של עלי חסה תלושים, טריים ומעופשים המעורבים זה בזה ומונחים בקערה אחת – אסור ליטול מן הקערה את המעופשים, אך מותר ליטול את הטריים כדי לאכלם לאלתר[8].

ארטישוק

• מותר ליטול את עלי הארטישוק החיצוניים מעל גבי ראש הארטישוק ולזרקם כמנהג העולם, כיון שזו דרך קילוף ולא דרך ברירה[9].

שום  

שני חששות

• בירושלמי מובא כי בדין קילוף שום עלול אדם להגיע לידי אחד משני איסורים לפי מבנה ראש השום. בקילוף הקליפה החיצונית המכסה את כל ראש השום עלול להגיע לאיסור דש, ובקילוף הקליפה הפנימית המכסה כל שן שום בנפרד עלול להגיע לאיסור בורר. ומכל מקום, למעשה מותר לקלוף שום לאלתר ובאופן זה אין חשש איסור דש^[10], ולא חשש איסור בורר[11].

כלי להסרת קליפת שום

• אסור להשתמש בכלי מיוחד להסרת קליפת השום בשבת בכל אופן, מפני שהוא כלי המיוחד לברירה[12].

בצל

• מותר לקלף בצל, בין ביד ובין בסכין, לאלתר בשבת ואין בזה איסור בורר[13].

לימון

סחיטה ביד

• מותר לסחוט לימון על דבר מאכל ביד, באופן שגרעיני הלימון יישארו באצבעות הידיים ומיץ הלימון ייזל מטה, כיון שאין זו דרך סינון^[14].

כיסוי רשת 

• לימון המכוסה מערב שבת ברשת המונעת מן הגרעינים לצאת^[15] – אסור לסחטו בשבת כדין ברירה בכלי, אפילו אם סוחט על דבר מאכל[16].

תפוז

לאוכלו מיד

• מותר לקלף תפוח זהב (תפוז) על מנת לאוכלו מיד, אבל אין לקלפו על מנת להשאירו ולאוכלו לאחר זמן[17].

קילוף בדרך אכילה

• מותר לקלף תפוח זהב, בין ביד ובין בסכין, כדי לאכלו לאלתר, כיון שזו דרך אכילה למרות שמפריד פסולת מן האוכל, שהרי רק דרך ברירה אסורה[18].

גרעינים, שקדים, בוטנים וכדו'

קערת גרעינים ובוטנים

• קערה שיש בה גרעינים ובוטנים מעורבים – אסור להפריד את הגרעינים מן הבוטנים כדי לאכול את הבוטנים, למרות שגרעינים בפני עצמם הנם אוכל, כיון שעבורו הגרעינים נחשבים עכשיו פסולת [שהרי כרגע הוא מעוניין בבוטנים].

פסולת מתוך אוכל

• אסור להוציא גרעינים מתוך קערה של בוטנים וגרעינים מעורבים כדי להשאיר את הבוטנים בקערה ולאכלם מן הקערה כנ"ל, אפילו אם מתכוון לאכול גם את הגרעינים מאוחר יותר, כיון שכרגע [בזמן הברירה] אינו מתכוון לאכלם, והרי הוא בורר פסולת מתוך אוכל.

קילוף גרעינים בוטנים וכדו'

• מותר לקלף גרעינים שחורים ולבנים, שקדים, אגוזים וכן בוטנים שיש עליהם קליפה וכיו"ב בשבת ביד, וכ"ש שמותר לקלפם בפה, ובשני האופנים אין איסור דש ולא איסור בורר, אף שמפרידים את הפסולת מן האוכל, מפני שכך דרך אכילתם^[19]. ומ"מ ליראי ה' – ראוי להחמיר לקלף כדרך אכילתם, ולכך גרעינים שחורים וכיו"ב שהדרך לקלפם בפה – לא יקלפם ביד, ואגוזים ובוטנים – מותר לקלפם ביד שכך דרך אכילתם[20].

קילוף למנהג חב"ד

• מנהג האדמו"ר הזקן – חסידי חב"ד הנוהגים על פי פסקי האדמו"ר הזקן – יש להם להחמיר כדעתו ולא לאכול בוטנים וגרעינים שלא קלפום מערב שבת^[21].

ברירת הקליפות

• האוכל גרעינים, בוטנים, פירות וכדו' כנ"ל ומניח את הקליפות בצלחת אחת עם יתרת הפירות – יזהר לא לברור בצלחת, דהיינו לא להפריד בין הקליפות לפירות הנתונים בצלחת, וכן לא בין פירות שאינו רוצה לאכלן לבין פירות שרוצה לאכלן.

[כמו כן יזהר לא להניח את הקליפות שאינן ראויות למאכל אדם או בהמה בתוך צלחת ריקה מדין מבטל כלי מהיכנו^[22], אלא תוך צלחת שיש בה דבר הראוי למאכל[23]].

אגוזים

שבירת הקליפות

• מותר לשבור ולהסיר מעל האגוז את הקליפה הקשה שעליו וכן את הקליפה הדקה הפנימית בשבת. אמנם, לא יסיר מעליו את הקליפה הירוקה החיצונית, כיון שניתן לאכול את הפרי מבלי לפרק את אותה קליפה[24].

שבירת הקליפה בכלי

• מותר לשבור את קליפת האגוז בשבת גם בכלי המיוחד לכך, כי הסרת הקליפה של האגוז גם בכלי הוי דרך אכילה.

קטניות

פירוק קטניות

• מותר לקלף קטניות בשבת מן השרביטים [באופן שראוי להאכל כמות שהוא חי], ביד בשינוי ולאלתר[25], וכיום אין מצוי קטניות שראויים להאכל כמות שהם חיים[26].
• בעניין תלישת ענבים, תמרים, בננות, עגבניות שרי מן האשכול שלהם, וכן בעניין פירוק רימונים – ראה בהרחבה בחלק חמישי הלכות תיקון המאכלים.

דגים

"דרך אכילה" בדג

• האוכל דג – יכול להפריד את עצמות הדג [אדרות] מבשר הדג בכמה אופנים, ויש נ"מ להלכה ביניהם לעניין בורר, ואלו הם: א. הכנסת בשר הדג לפה עם העצמות והוצאת העצמות החוצה. ב. אכילת בשר הדג והשארת העצמות בצלחת. ג. הוצאת העצמות תיכף לפני אכילת בשר הדג.

הוצאת עצמות לפני אכילה

• נחלקו הפוסקים בדין הוצאת העצמות מן הדג תיכף לפני אכילת בשר הדג. למנהג הספרדים – מותר להוציא את העצמות מן הדג תיכף לפני האכילה, כיון שלשיטתם זו דרך אכילה. ולשיטה זו מותר להוציא את העצמות מן הדג אפילו שמוציא פסולת מתוך אוכל^[27]. למנהג האשכנזים – יש להיזהר שלא להוציא את העצמות מן הדג לפני אכילתו, משום איסור בורר[28].

אכילת דג לבני ספרד

• יש להדגיש כי גם למנהג הספרדים המתירים להוציא עצמות מן הדג תיכף לפני אכילתו, הדבר מותר רק אם מתמלאים מספר תנאים:

א. זו דרכו לאכול דג גם בחול. אמנם, אם אין זו דרכו לאכול דג בחול – הרי שגם בשבת יהיה אסור להוציא את העצמות תחילה משום ברירת פסולת מתוך אוכל.

ב. עצמות הדג מחוברות בבשר הדג. אמנם, אם עצמות הדג נפרדות מן הבשר – אסור לברור את העצמות מן הבשר כדין בורר[29].

ג. עצמות הדג מפריעות לאכילת בשר הדג. אמנם, אם העצמות אינן מפריעות לאכילת הבשר – אסור להפריד את העצמות מן הבשר.

ד. ההיתר מתייחס רק לכך שאוכלים את בשר הדג מיד אחרי הפרדת העצמות, אבל גם לשיטה זו אסור להוציא את עצמות הדג כדי לאכול את הבשר לאחר זמן מסוים [אף שהוא בתוך שעה לברירה]^[30].

ראש של דג

• גם למנהג הספרדים – אסור להפריד ראש או זנב של דג שלא רוצים לאכלו ולהניחו בצד, כיון שאין הראש/זנב מפריע לאכילת בשר הדג, והרי זו ברירת פסולת מתוך אוכל [וכל זאת למרות שבהשארתם על השולחן הוא מכער את השולחן].

האכלת דג לקטנים

• מותר – למנהג הספרדים להפריד עצמות מן הדג כדי להאכיל ילדים – מיד. אמנם, אסור להפריד עצמות מן הדג עבור ילדים ולהניחן בצלחת עד שיתקבץ שיעור ראוי לאכילה.

דג טחון

• יש נוהגים לאכול "געפילטע פיש" (דג טחון) בשבת, כדי לא להיכנס לחששות איסור בורר בדג[31].

חתיכות דג גדולות וקטנות 

• קערה שמעורבות בה חתיכות גדולות וקטנות של דג, ורוצה לאכול את הגדולות או את הקטנות – מעיקר הדין אין בזה איסור בורר ומותר לברור מתוך התערובת את הקטנות או את הגדולות כרצונו, אפילו אם אינו רוצה לאכלן כעת, כיון שאין ברירה במין אחד. ומכל מקום, יש להחמיר לכתחילה[32].

חתיכות יפות וחרוכות

• תערובת של חתיכות דג שבושלו יפה עם חתיכות שנחרכו בשעת הבישול (אף שעדיין ראויות הן לאכילה) – מותר ליטול מן התערובת את הטובות מתוך החרוכות על מנת לאוכלן מיד, אך אסור ליטול מתוכה את החרוכות[33].

כמה סוגי בישול

• דגים שחלקם אפויים, חלקם מטוגנים וחלקם מבושלים – נחשבים כשני מינים, אף שכולם אותו סוג דג[34].

בשר ועוף

ברירת עצמות מבשר ועוף

• כשם שאסור להפריד עצמות מן הדג שלא כדרך אכילה כך אסור להפריד עצמות מן הבשר ומן העוף שלא כדרך אכילה. ולכן, הרוצה לאכול בשר או עוף המחוברים בעצמות – עליו לנהוג כפי שנתבאר בסעיפים הקודמים לגבי עצמות הדג.

ברירה בעור העוף

• דין העור שעל גבי העוף כדין קליפה שעל גבי הפרי, ולכן מותר ליטול את העור מעל גבי העוף כדי לאכול את העוף לאלתר[35].

אכילה ביד

• חתיכת עוף או בשר המחוברת בעצם – מותר לאחזה ביד [או באמצעות מזלג וכדו'] ולאכול את הבשר באופן שהבשר נאכל והעצם נשארת ביד, ואין עוררים על אכילת בשר בדרך זו[36].

אכילה בשתי ידיים

• חתיכת עוף או בשר המחוברת בעצם – מותר לאחוז את העצם ביד אחת [ביד ממש או באמצעות מזלג וכדו'] ואת הבשר ביד השנייה, ולמשוך את הבשר מעל גבי העצם כדי לאכול את הבשר[37].

בשר צלוי ובשר מבושל

• קערה ובה בשר צלוי ובשר מבושל בתערובת אחת – אסור לברור ממנה את סוג המאכל שאינו מעוניין בו, כיון שנחשבים שני מינים והמאכל שאינו מעוניין בו נחשב פסולת. ולכן, יש לברור את המאכל שמעוניין בו ולאוכלו לאלתר[38].

מלח גס ומלח דק

• תערובת של מלח גס ומלח דק – אסור לברור ממנה סוג אחד מהם, כיון שנחשבים שני מינים שונים, שהרי מקפיד להשתמש במין אחד ולא בשני. ולדעת הרב "בית מנוחה"[39] הבורר מתערובת מלח כנ"ל עובר על איסור דאוריתא.

מדבקה שעל גבי חלה

• חלה או לחם שרוצים לבצוע עליהם בסעודה ויש עליהם מדבקה – אין להסירה מערב שבת, כיון שבכך יהיו חסרים, וכדי לבצוע עליהם בסעודה עליהם להיות שלמים[40]. אמנם, לעניין דין בורר – יש להיזהר להסיר את המדבקה עם מעט מן החלה/לחם כדי לא להגיע לברירת פסולת מתוך אוכל[41].

נייר אפיה

• נייר אפיה דבוק בעוגה – מותר גם לבני אשכנז להסיר מן העוגה תכף לפני האכילה, נייר אפייה שדבק בה בזמן האפייה, מפני שהותר הברירה בזמן האכילה ממש[42].

תערובת קמח מצה וחתיכות מצה

• מצה שכתשוה והפכוה לקמח מצה, ויש בו גם חתיכות של מצה – הרי אלו שני מינים שונים ושייך בהם דין בורר ולכן מותר לברור רק את האוכל מתוך הפסולת ביד לאלתר[43].

מאכל קפוא

• יזהר לא להסיר שכבת קרח שדבקה במאכל שהיה מונח בהקפאה, משום שיש בזה בורר פסולת מתוך אוכל ואפילו לא להסירה ביד.

מאכל עם שכבת קרח

• מאכל שיש עליו שכבת קרח – מותר לאחוז בקצהו ולנערו כך שהקרח ייפול מעליו, כיון שאין לך שינוי גדול מזה[44].

צלחת סלט

גרעין לימון שנפל לתוך הסלט

• אסור ליטול גרעין של לימון בפני עצמו מתוך קערת הסלט, אפילו שנוטל ביד, אך מותר ליטלו עם מעט סלט[45]. כמו כן מותר להוציא את כל הסלט, אף שמרובה לאין שיעור על הגרעין, כיון שבורר אוכל מתוך פסולת.

הוציאו גרעין לימון באיסור

• הוציאו גרעין של לימון מן הסלט באיסור – נאסר הסלט כולו באכילה, כיון שנעשתה בו מלאכת איסור, ואפילו חלקי הסלט שלא היה שם הגרעין – נאסרים, [וכפי שנתבאר לעיל פרק צ"ד "כללי מלאכת בורר" סעי' ל"ז, וראה בהרחבה בחלק חמישי בהלכות הנאה מעשה שבת].

בצל בצלחת סלט

• אסור להוציא חתיכות בצל מתוך סלט שבצלחת אישית ולהניחם בסלט שבצלחת המרכזית, כדי שלאחר זמן יאכלו שאר בני הבית מהסלט שבצלחת המרכזית, כיון שאינו רוצה לאכול את הבצל כעת והרי הוא פסולת בשבילו. אמנם, אם שאר בני הבית אוכלים את הבצל מיד ממש לאחר שהניחו בצלחת המרכזית – מותר, כיון שאז הבצל לא נחשב פסולת[46].

ברירה באורז

• קערת אורז, שיש בה אבן, תולעת וכדו' – אסור להוציאם מתוכה, אף שניכרים היטב בתוך האוכל^[47].

תבשיל בסיר

• אדם המרים את מכסה הסיר בשבת וראה שחלק מן האוכל לא התבשל כל צרכו – אסור לו להוציא מן הסיר את פרטי המאכל שלא התבשלו כל צרכם משום בורר, אך מותר לו להוציאם עם מעט מן האוכל שהתבשל כל צרכו[48].

הוצאת גרעין/גלעין מתוך פרי

פרי שיש בו גלעין אחד

• פרי שיש בו גלעין אחד (כגון: תמר, משמש, אפרסק וכדו') – מותר להוציא מתוכו את הגלעין כדי לאכלו לאלתר, למרות שנראה כברירת פסולת מתוך אוכל[49]. ומכל מקום, טוב להוציא את הגלעין עם מעט מן הפרי, כיון שאז אין זו ברירת פסולת מן האוכל, אלא אוכל ופסולת מן האוכל[50].

זית

• אסור להוציא את חרצני הזיתים על-ידי מכשיר המיועד לכך, אפילו אם נשאר חלק מבשר הזית על הגרעין, כיון שאסור לברור בכלי בשבת^[51]. אמנם, בידיים – מותר כנ"ל^[52].

פרי שיש בו גרעינים רבים

• אסור להוציא גרעינים מתוך פרי שיש בו גרעינים רבים (כגון: אבטיח וכדו'), כיון שזו הוצאת פסולת מתוך אוכל. ולכן, יש נוהגים להכניס פרי כנ"ל עם הגרעינים שבו לתוך הפה, לאכול את הפרי ולפלוט הגרעינים החוצה[53]. אמנם, אדם שמרגיש לא בנח לאכול כך, יכול לסמוך על המקילים[54] ולברור גרעינים אלה בשינוי, דהיינו – לנער את הפרי או להכות עליו כדי שהגרעינים ייפלו החוצה. ואם לא די בכך – מותר אפילו להוציא את הגרעינים מן האבטיח ביד בשינוי [כלאחר יד] תוך כדי האכילה[55], או להוציא את הגרעינים עם מעט פרי.

אבטיח ללא גרעינים

• כיום מצוי אבטיח שהוא ללא גרעינים, ומצוה לקנות מהם לשבת כי אין בכך מחלוקת ובעיות בהלכה.

צימוקים

• יש חשש איסור בורר בהוצאת חרצנים (שנים או שלושה ומעלה) מתוך הצימוק, ולכן הרוצה להוציא חרצנים מן הצימוק – לא יברור את החרצנים מתוך הצימוק קודם אכילתו [אפילו לא ביד], אלא יכניסו לתוך הפה, יאכל את הפרי ויפלוט את החרצנים החוצה[56].

צימוק שיש בו חרצן אחד

• צימוק שיש בו חרצן אחד – מעיקר הדין מותר להוציאו ביד קודם האכילה, והמחמיר להכניסו לפה ולפלוט את החרצן – תבוא עליו ברכה[57].

מֵלוֹן

• מותר להוציא את גרעיני המלון מתוך המלון לצורך אותה הסעודה[58], כיון שאין אפשרות לאכול את המלון בעודם בפנים, ועל כן הרי זה כמו הסרת הקליפה.

פסולת על גבי הפרי

תות שדה 

• תות שדה שמחובר לראשו עלה קטן – יש אומרים שמותר להסיר את העלה ולזרקו^[59], ויש אוסרים משום בורר^[60]. ולכן, יש להיזהר לאכול תות שדה באופן שאוחזים את העלה העליון ואוכלים את הפרי כך שהעלה נשאר ביד, או יתלוש את העלה עם מעט מן הפרי[61].

עוקץ בראש הפרי

• פירות וירקות [כגון: עגבניות, תפוחי עץ וכדו'] שיש בראשם עוקץ שאינו ראוי לאכילה – יש להסיר את העוקץ מן הפרי עם מעט מהפרי[62].

פירות וירקות מלוכלכים 

הנחת פירות מלוכלכים בכלי שיש בו מים

• פירות וירקות המלוכלכים בעפר[63] [כגון: גזר, צנון או סלק אדום] או כאלה המעורבים בלכלוך, בקליפות וכדו' – אסור להניחם בכלי שיש בו מים כדי שהמים יפרידו בין הפרי ללכלוך, והלכלוך יצוף למעלה והפרי יישאר למטה או להפך[64], אפילו אם עושים כן על מנת לאוכלם לאלתר[65].

קילוף העפר

• פירות וירקות המלוכלכים בעפר – מותר לקלפם כדי להוריד מעליהם את העפר ולאוכלם לאלתר, כיון שהוי ככל קילוף פירות שאין בכך דרך ברירה וכך דרך האכילה[66].

שטיפת פירות מלוכלכים תחת הברז

• יש אומרים[67] שאסור לשטוף פירות מלוכלכים במים תחת הברז, ויש אומרים[68] שמותר לשטפם תחת הברז, וכן הלכה, אך לא ישפשף אותם בידיו[69]. ומכל מקום, טוב להימנע מספקות ולשטוף את הפירות בערב שבת.

הנחת פירות שאינם מלוכלכים בכלי שיש בו מים

• פירות וירקות שאין לכלוך ניכר עליהם ואפשר לאוכלם כמות שהן – מותר להניחם בכלי שיש בו מים, בשביל לנקותם או לכל סיבה שהיא[70].

הנחת פירות שרוססו בכלי שיש בו  מים

• פירות וירקות שרוססו בחומרי הדברה [כגון: ענבים וכדו'] אך חומר הריסוס לא ניכר עליהם – יש מי שאומר שמותר להניחם בכלי שיש בו מים לנקותם למרות שעושים כן משום שחוששים מן הרעל, כיון שחומר ההדברה לא ניכר ולא רואים את חומר ההדברה צף או שוקע. אמנם, למעשה אין להקל ואסור לעשות כן בשבת[71].

קילוף קליפה שיש עליה ריסוס

• לכל הדעות מותר לקלף בשבת פירות וירקות שרוססו בחומרי הדברה, למרות שהקליפה מלוכלכת בריסוס.

פרי שיש בו תולעים

תולעת אחת בפרי

• פרי שיש בו תולעת אחת – מותר מן הדין לאחוז הפרי ולהוציאה בפני עצמה, אך טוב לנער אותה מן הפרי, או להוציאה עם מעט פרי [עיין לעיל סעי' מ"ט לעניין הוצאת גלעין אחד מן הפרי].

כמה תולעים בפרי

• פרי שיש בו כמה תולעים – אסור להוציאם ממנו בפני עצמם, ועל כן יש להוציאם עם מעט מן הפרי[72].

ברירה בדבר בולט

זבוב וכדו' במשקה

• משקה וכן מאכל נוזלי [כגון: כוס תה או צלחת מרק] שיש בתוכם זבוב או חרק אחר – יש מתירים להוציאם בפני עצמם, ויש אוסרים. ומכל מקום, למעשה אין לסמוך על המקילים ויש להסיר את הזבוב עם מעט מן הנוזל^[73].

שליפת חרק באצבע

• כאשר לא ניתן להוציא את החרק מן המשקה עם מעט מן הנוזל – מותר לטבול את האצבע בנוזל כדי שהחרק ייצמד לאצבע ולהוציא את האצבע עם החרק עליה[74].

שערה במשקה

• אסור להוציא שערה מתוך כלי ובו משקה [כגון: כוס חלב ] בפני עצמה, אפילו אם השערה צפה על גבי המשקה, אך מותר להוציאה עם מעט מן המשקה[75].

שומן שעל המרק ועל החלב

אופן הסרתם

• באופן שאינו רוצה את השומן שעל המרק או על החלב[76]– מותר להסירו באחד משני האופנים הבאים:

א)        עם מעט מרק או חלב[77].

ב)         להסיר חלק מן השומן אך לא את כולו, דהיינו, להשאיר שכבה דקה על פני המרק/חלב[78].

הסרת שומן על מנת לאוכלו

• כאשר מתכוונים לאכול את השומן לאלתר[79]– אין להקל להטות את הכלי ולשפוך את השומן החוצה בצמצום באופן שאין משאירים חלק ממנו בכלי ואין שופכים עמו מעט מן המרק/חלב[80].

מי חלב בגביע אשל, לבן וכדו'

• מי חלב שמצטברים בראש גביע אשל, לבן וכדו' – אסור לשפכם מן הגביע, בשבת[81], וכן אסור להוציאם מתוכו בכפית, כיון שבורר פסולת מתוך אוכל. ועל כן, הרוצה לאכול את תוכן הגביע ללא מי החלב – יכול לברור, דהיינו להפוך את הגביע על צידו כך שמי החלב יישפכו החוצה, בתנאי שיישארו מעט מים בגביע. כמו כן, יכול לשפוך את מי החלב [פסולת] עם מעט מן התוכן [אוכל][82].

קפה "בוץ"

• כוס קפה שחור עם כמות גדולה של קפה כך שהקפה מצטבר בתחתית הכוס [=בוץ] – אסור לשפוך את הקפה הצלול (לכוס אחרת) עד הסוף באופן שנשאר רק "בוץ" בכוס. ולמרות שבשפיכת הקפה יוצא אוכל מתוך פסולת – אסור, כיון שזה כעין בורר (שאינו חפץ בבוץ)[83].

פרקולטור

• פרקולטור לחליטת קפה, שהכנת הקפה היא באופן שנותנים קפה טחון תוך מיכל קטן ובתחתיתו מסננת, על הקפה שופכים מים חמים שמבשלים את הקפה ויוצאים הלאה דרך המסננת לתוך קומקום – אסור להשתמש בו בשבת[84].

נוזלים מעורבים בירקות

• סיר ובו מים וירקות וכדו' [כגון: תפוחי אדמה, גריסים] – אסור לשפוך את כל המים שבתוכו החוצה וליטול את הירקות, אך מותר לשפוך את המים באופן שיגיעו עד לגובה הירקות ולא יותר[85].

מרק ירקות

• סיר ובו מים וירקות וכדו', וברצונו מרק צלול – מותר להוציא חלק מהמרק הצלול החוצה בכף[86], אך אסור להוציא את כולו אפילו שזו הוצאת אוכל מתוך פסולת. ולכן, מותר להוציא חלק מהמרק הצלול החוצה אם משאירים ממנו באופן שיגיע לגובה הירקות[87].

הוצאת כל נוזל המרק

• אין להקל ולהוציא את כל נוזל המרק מתוך סיר כנ"ל, אפילו אם מתכוונים לאכלו לאלתר[88].

תה ועלים

כלי ובו תמצית תה ועלי תה

• כלי שיש בו תמצית תה וכן עלי תה מונחים בתחתיתו[89]– מותר לשפוך מן התמצית החוצה, וכל זאת באופן שגובה המים לא יגיע נמוך מגובה העלים שבכלי[90].

כלי ובו תמצית תה ועלי תה ויש בראשו מסננת

• לדעת הבא"ח המים המעורבים עם העלים יש בסינונן חשש ברירה דאוריתא אף ע"מ לשתותן לאלתר, משום שזו ברירה בכלי^[91], והחזו"א מצדד להיתר[92], ולמעשה – לא ישתמש בכלי זה.

דרך מזיגת תה מקומקום

• מותר לשפוך תמצית תה עם עלים דרך מסננת בתנאי שאחד מפתחי המסננת הורחב כך שיכולים לעבור דרכו גם עלי התה[93].

שימוש בפינג'אן

• הטוב ביותר הוא להכין את תמצית התה והעלים מערב שבת בפינג'אן שאין רשת או מסננת בראשו. כמו כן ניתן להשתמש בפינג'אן שיש בראשו מסננת אך לתת בו שקיות תה ולא עלי תה, [ובכל אופן לא ישתמשו בשקיות תה בשום פנים ואופן להניחם בתוך הכוס תה[94]].

קופסת שימורי דגים

• מותר לשפוך שמן דגים מתוך קופסת שימורי דגים כדי להשתמש בדג ללא השמן, ובתנאי שיישאר מעט שמן בקופסת השימורים^[95].

סינון משקים

משקה שצריך סינון

• משקה שאי אפשר לשתותו בלא סינון – אסור לסננו בכל דרך שהיא, משום איסור בורר[96].

משקה הראוי לשתייה

• משקה הראוי לשתיית רוב בני אדם ללא סינון – מותר לסננו אפילו בכלי המיוחד לכך [כגון: מסננת וכדו']. ויש מחמירים לאסור סינון משקה הראוי לשתיית רוב בני אדם, ומתירים רק סינון משקה הראוי לכל בני אדם[97].
• לדעת הרמב"ם – לא הותר סינון במסננת אף שהמשקה ראוי לרוב בני אדם, ולכן לנוהגים כדעת הרמב"ם – יש לאסור בכל אופן בכלי המיועד לברירה^[98].

יחיד המקפיד

• אדם המקפיד לא לשתות משקה מסוים בלא סינון, למרות שרוב בני אדם לא מקפידים לסננו – לא בטלה דעתו ואסור לו לסננו בשבת[99].

משקה שרוב בני אדם מסננים

• משקה הראוי לשתייה ללא סינון, אך רוב בני אדם אינם שותים אותו מבלי לסננו – מותר לסננו בכלי שאינו מיוחד לכך, אך לא במסננת המיוחדת לכך[100]. ואם אפשר – טוב להחמיר ולא לסנן כלל משקה כזה[101].

סינון בבגד

• באופן שהותר לסנן (על פי הכללים שהזכרנו לעיל) – מותר לסנן יין ושאר משקים בבגד [חוץ ממים, משום כיבוס], ואפילו בבגד שאינו מיועד לסינון [כגון: מטפחת]^[102].

שינוי בסינון

• כשמסננים יין בבגד כנ"ל – יש להיזהר שלא לעשות גומא לקבלת היין בבגד, כדי שלא יעשה כעובדין דחול[103]. או ישנה באופן אחר, כגון: יפרוס את הבגד על פי הכלי שבו נמצא היין ולא על פי הכלי שאליו שופכים את היין[104].

שינוי במשקה צלול

• אין צורך לשנות באופן הסינון בבגד אלא כשהמשקה עכור קצת, אך כאשר המשקה צלול שמותר לסננו אף במשמרת – אין צריך שינוי[105].

זהירות מאוהל

• יש להקפיד לא להגביה את הבגד שעל פי הכלי טפח מעל תחתית הכלי, משום אוהל[106]. אמנם, אם הבגד אינו פרוס על כל הכלי – אין איסור להגביהו טפח[107].

סינון יין ושמרים

• חבית או בקבוק יין שיש בהם שמרים – אסור להניח רשת צפופה בפיהם ולמזוג דרכה את היין כך שיצא יין ללא שמרים^[108].

סינון תוך כדי שתייה

• כל האיסור לסנן משקה כנ"ל מתייחס לסינון קודם השתייה. אמנם, תוך כדי שתייה מותר לסנן משקה, כגון: להניח מטפחת וכדו' על הכוס ולשתות דרכה. וכל זאת משום שעצירת פסולת לפני כניסה לפה תוך כדי שתייה אינה מעין מלאכת בורר[109].

סינון כשאין ראוי לשתותו

• מותר לסנן משקה תוך כדי שתייה כנ"ל אפילו אם זהו משקה שאי אפשר לשתותו כלל בלא סינון.

סינון מים

סינון דרך בגד המיועד לסינון

• אסור לסנן מים בעזרת בגד שאינו מיוחד לסינון, משום חשש סחיטה או משום "שרייתו זהו כיבוסו"[110], ואפילו המים צלולים לחלוטין. אמנם, מותר לסנן מים [הראויים לשתייה אף שרוב בני אדם אינם שותים מבלי לסננם, וכפי שנתבאר לעיל בדין סינון יין] בבד המיוחד לסינון או לשימוש רטוב אחר[111].

יין לבן

• טוב להחמיר לא לסנן יין לבן, משום שיש להחשיבו כמו מים[112], ובשעת הצורך – אפשר להקל.

שתיית מים דרך בגד שאינו מיועד לסינון

• כבר נתבאר [לעיל סעיף צ"ב] שאין איסור ברירה בזמן השתייה, ומכל מקום טוב להימנע משתיית מים דרך בגד שאינו מיוחד לסינון, משום שיש מחמירים ואוסרים אף בשרייה מועטה. אמנם בשעת הדחק – אפשר לסמוך על המקילים[113].

חשש סחיטה

• אסור לתת שרוול חולצתו על הכוס ולשתות כך את המים שבתוכה בשבת, כיון שקיים חשש שיבוא לסחוט את החולצה אחרי השתייה^[114].

שימוש במסננת מים

מסננת שעל הברז

• מותר להשתמש בברז שעל פיו מותקנת מסננת^[115].

מסננת ברז כשהמים מלוכלכים מאוד

• כאשר המים שבברז מלוכלכים מאוד ולא ניתן לשתותם ללא סינון – אסור לסננם, ולכן אסור להשתמש במסנן המותקן על הברז[116].

פילטר חשמלי

• אסור להשתמש במסנן מים חשמלי (=פילטר) שמופעל כאשר המים עוברים דרכו, בשבת.

מים נקיים

• מותר להשתמש במסנן מים שהמים עוברים דרכו ולא מפעילים שום מנגנון חשמלי ואין בזה איסור בורר, כיון שהמים ראויים לשתייה גם בלי המסנן. אמנם, אם יש במים חול רב עד כדי כך שאין רוב בני אדם שותים כך – אסור להשתמש בו בשבת, כיון שגורם סינון^[117].

מסנן מונח מערב שבת

• כל האמור לעיל הוא רק כאשר המסנן הורכב על הברז לפני שבת, אך בשבת – אסור להרכיבו בהברגה מדין תוקע, וכמו כן, מכיון שהוא מחובר לברז בהברגה ייתכן שאינו מחובר בצורה טובה, ובמקרה כזה גם כן אסור להדקו מדין תוקע^[118].

מסנן "בריטה" וכדו'

• מותר לסנן מים במסנן מים של חברת "בריטה"[119] והדומים לו, אם מי הברז אינם עכורים, ומסננים אותם במסננת רק כדי שיהיו צלולים יותר[120]. אמנם, אם רוב בני אדם אינם שותים ממים אלה או שיש בהם טעם לוואי והסינון מסיר מהם את טעם הלוואי – אסור לסננן בשבת [ולנוהגים כדעת הרמב"ם – יש לאסור בכל אופן].

אדם המקפיד לשתות מים מסוננים

• אדם שמקפיד לגמרי שלא לשתות בכל אופן מים מן הברז בלא סינון – אסור לו להשתמש במסנן של חברת "בריטה" והדומים לו[121].

מסננת נגד אבנית

• מותר למזוג מים מקומקום שמותקנת בפיו רשת למניעת יציאת האבנית, כיון שהמים ראויים לשתייה גם בלי הרשת, אך אם יש אבנית רבה בקומקום, כך שהדרך לסנן על ידי הרשת – אסור למזוג מים דרך הרשת[122].

כף מחוררת   

• אסור להוציא דבר מאכל מתוך צנצנת מלאה מים [כגון: מלפפונים חמוצים וכדו'] בעזרת כף מחוררת כך שרק המאכל ייצא והמים יישארו בצנצנת, כיון שזו ברירה בכלי המיוחד לברירה, וכך הדין בכף מחוררת המיועדת לסלט ירקות, וכל כיו"ב^[123].

קנקן מים וקוביות קרח

מזיגת מים

• קנקן מים שיש בראשו כלי לסינון [רשת וכדו'] כדי שקוביות הקרח לא ייצאו מן הקנקן עם מזיגת המים – אסור למזוג ממנו מים בשבת אם כוונת המוזג למנוע את כניסת קוביות הקרח לכוס, שזו ברירת אוכל מתוך פסולת ע"י כלי[124].

הוצאת קוביות קרח

• יש להחמיר[125] ולא להוציא את קוביות הקרח מתוך המים שבקנקן [בפני עצמן], למרות שהן צפות על המים[126].

רשת ו"משולש" אשפה שבכיור

• מותר לשפוך מים מעורבים בפסולת ולכלוך לתוך כיור ובו רשת לסינון, כדי שהפסולת והלכלוך ייקלטו ברשת הסינון ולא יעברו אל מערכת הביוב[127].

רשת סינון בכיור ריק

• מותר להניח בשבת בכיור ריק רשת סינון, כדי שיקלטו לכלוך ואשפה שישפכו אל תוך הכיור מאוחר יותר.

הנחת רשת כשיש כלים

• טוב להחמיר שלא להניח רשת סינון בכיור כדי שייקלטו פסולת ולכלוך, בזמן שיש כבר בכיור מים מלוכלכים[128].

מלחייה

• מותר להשתמש במלחייה סגורה ובתוכה מלח וכן גרגירי אורז, כיון שהמשתמש במלחיה מבקש להוציא את המלח מתוכה ולא לברור את האורז, ואין כלי זה מיועד לברירה אלא להוצאת המלח בלבד.

כלים

סכו"ם

• מותר להפריד וליטול כלי אכילה ממין אחד [סכינים או מזלגות וכו'] מתוך תערובת של כלים ולסדרם על השולחן לצורך הסעודה הקרובה, אך אסור להפריד כלים כנ"ל מן התערובת לצורך סעודה שתתקיים כעבור יותר משעה[129].

ברירת כלים לצורך שטיפה

• אסור לברור כלי אכילה על פי מינם [רק מזלגות או רק סכינים וכדו'] מתוך תערובת כלים, כדי לשטפם בנפרד.

לקיחת כלי מתערובת

• מותר לקחת כלי מתוך תערובת כלים לשטפו ובתום השטיפה להניחו במקום המיוחד לו, בתנאי שלוקחים את הכלי לשטיפה באקראי ולא בוחרים את הכלי על פי מינו.

ברירת סכו"ם לאחר שטיפה

• כלי אכילה שנשטפו ומונחים בתערובת אחת – אסור להפרידם על פי סוג הכלי כדי לסדר כל כלי במקום המיוחד לו, כיון שזו ברירה לצורך לאחר זמן.

ספרים

ברירת ספר

• אסור למיין ספרים מסוג מסוים מתוך ערימה של ספרים שונים בשבת, כדי להחזירו למקומו, כיון שיש איסור בורר גם לגבי ספרים. אמנם, מותר לקחת ספר ספר מתוך ערימת ספרים באקראי ולהחזירו למקומו[130].

החזרת ספר למקום

• אדם שטעה והחזיר ספר למקום שאינו מקומו [כגון: כשסיים ללמוד בספר גמרא והחזיר את הגמרא למקום השו"ע] – אסור לו להעביר את הספר למקומו בשבת משום בורר. ועל כן, יעשה אחת מן השתיים: או שישאירו שם עד מוצאי שבת, או שיוציאו שנית, ילמד בו מעט [אפילו שורה אחת] ויחזירו למקומו.

צעצועים

• אסור להפריד צעצועים שונים המעורבים על רצפת החדר וכדו' כדי לסדר את החדר, כיון שזו ברירה לצורך לאחר זמן.

בגדים

כביסה

• ארגז וכן סל כביסה שיש בו בגדים שונים [כגון: חולצות, גופיות וגרביים וכו'] – אסור לברור מתוכו את הבגדים שאינו מעוניין בהם כרגע, אלא יוציא את הבגד שצריך כעת^[131].

הוצאת בגד שרוצה בו

• ערימת בגדים שיצאו מן הכביסה ולא הספיקו לקפלה – מותר לקחת מתוכה בגד שרוצים ללבשו כעת[132], אך אסור להוציא בגד מתוך ערימת בגדים אם רוצים ללבשו לאחר זמן.

מעיל התלוי בארון

• מותר ליטול מעיל התלוי בארון הבגדים, אפילו שתלויים שם כמה מעילים, כיון שנוטל "אוכל מתוך פסולת". אמנם אסור אם רוצה למיין ביניהם. הדבר מצוי אצל הנשים שצריכות לבחור לעצמן בגד מהארון ולשם כך הן מזיזות את הבגדים לכאן ולכאן[133].

הוצאת בגד מן הארון

• בגדים המונחים בארון באופן שאי אפשר להגיע אל הבגד אותו רוצים מבלי ליטול בגדים אחרים תחילה (כמו: מעילים התלויים זה על זה וכדו'] – מותר להסיר את הבגדים האחרים אע"פ שנחשבים פסולת, כיון שאין כל דרך אחרת להגיע אל הבגד הרצוי הנחשב אוכל ונחשב כמו הסרת הקליפה[134].

טלית

טלית של חול על טלית של שבת

• היתה מונחת טלית של חול על הטלית של שבת – אסור ליטול את הטלית של חול תחילה אלא ייקח את הטלית של שבת שתחתיה[135].

[1] ע"פ רמ"א (סי' שי"ט סעיף ג') לעניין שני מיני דגים, ז"ל: "הגה, ושני מיני דגים מיקרי שני מיני אוכלים ואסור לברור א' מחבירו אלא בידו, כדי לאכלן מיד, אע"פ שהחתיכות גדולות וכל אחת נכרת בפני עצמה", וראה בבא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעיף ב'), ז"ל: "ולכן, אם מעורבים חתיכות שני מיני דגים זה בזה והוא רוצה עתה במין אחד דוקא – יברור מין שרוצה בו ממין שאינו רוצה בו כדי לאכול לאלתר, ולא להפך. וכן הוא הדין תמרים שחלוקין בשמן וטעמן ורוצה עתה במין אחד – יברור ויקח מין הרוצה בו, ועיין מש"ז סק"ב", וע"ע בא"א (ס"ק ה').

[2] פרי מגדים (סי' שי"ט משבצות זהב ס"ק ב'), משנ"ב (סי' שי"ט ס"ק ט"ו).

[3] עיין כה"ח (סי' שי"ט ס"ק ל"ג).

[4] ראה בא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעי' ו').

[5] בדרך כלל החלק הפנימי של החסה הוא נקי, ואילו החלק החיצוני מעופש.

[6] ראה בפרק צ"ד "כללי מלאכת בורר" סעי' כ"ז שאין איסור בורר בקילוף,  וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"א שאלה א').

[7] כתב הרמ"א (סי' שי"ט סעיף א'), וז"ל: "ולכן מותר לברור הירק שקורין שלאטי"ן (חסה) מן העלין המעופשין שבו כל מה שצריך לאכול באותה סעודה". וכתב הבא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעיף ו'), וז"ל: "ירקות שיש בהם מעופשים, כגון: כרפס וכרתי וכיוצא – לא יברור המעופשים מן הטובים אלא יברור הטובים. במה דברים אמורים? בעלים מופרדים זה מזה שאינם קלחים מחוברים, אבל קלחים מחוברים, כגון: חזרת וכיוצא, אשר המעופשים מבחוץ – מסירם תחלה ונוטל אחר כך הטובים שבפנים, משום דאורחייהו בהכי שלוקח המעופשים שפוגע בהם תחלה, דאין דרך אכילה בכך לעקם דרכיו להכניס ידו בפנים לתוך החזרת להוציא עלים הטובים ויניח עלים המעופשים תלויים ועומדים, וכן כיוצא בזה. מיהו זה אינו אלא בעושה לאכול לאלתר, אבל בעושה להניח לאחר שעה – אסור, דהא גם בורר אוכל מתוך פסולת דשרינן, משום דדרך אכילה הוא זה, לא שרי אלא באוכל לאלתר או תוך שעה אחת, והוא הדין כאן". וכתב הבה"ל (שם ד"ה "מן העלין"): "אבל אם הם קלחים, כגון חזרת שהעלים שמבחוץ הם המעופשים – אז יסיר מוצא המעופשות, דהו"ל כמסיר הקליפה לאכול התוך [שיורי ברכה וכ"כ בפמ"ג דזהו לאו דרך ברירה רק לתקן המאכל]". וראה כה"ח (שם ס"ק י"ט), וז"ל: "אבל אם הם קלחים כגון חזרת שהעלים מבחוץ הם המעופשים – אז יסיר מוצא המעופשות, דהוה ליה כמסיר הקליפה לאכול התוך. הרב מה"ר יצחק לוי ואלי בהגהות כ"י, ברכי יוסף בשיורי ברכה אות א'. והיינו ברוצה לאכול לאלתר, כמו שכתבנו לעיל אות ט"ו". וע"ע בשולחן ערוך של רבנו זלמן (סי' שי"ט סעיף ד'), וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"א שאלה א').

[8] כך כתב המשנ"ב (שם ס"ק ז'): "ודוקא באופן זה דהוי אוכל מן הפסולת, אבל לא להיפך ליטול העלין המעופשין מן הטובים, דהוי בורר פסולת מן האוכל וחייב. ואפילו אם אין העלין הללו פסולת גמור שראויין לאכילה ע"י הדחק, אפ"ה יש איסור לבררם מדרבנן, דמחזי כבורר פסולת מן האוכלין".

[9] ראה לעיל הערה ז'.

[10] במקור הדין אנו מוצאים לכאורה מחלוקת בין הגמרא ירושלמי לבין הגמרא בבבלי. מהירושלמי (שבת פרק כלל גדול הלכה ב') משמע שאסור לקלף בשבת, שכן אומר: "כד מפרך ברישייא – חייב משום דש, כד מברר בקליפייתא – חייב משום בורר". כלומר, שמי שמפרק ראשי שומים חייב משום דש, ומי שמקלף אותם – חייב משום בורר. לפי זה לכאורה משמע, שכל קילוף אסור משום בורר. מאידך, הגמרא בבבלי (ביצה י"ג ע"ב) מספרת על אשתו של רב שהיתה מקלפת לו שעורים בשבת וממלאת כוסות מהם והיה אוכלם. הנה משמע מהבבלי לכאורה שקילוף בשבת וביום טוב – מותר, ויהיה מותר לקלף תפוזים, תפוחים, בצלים, שומים וכד', וזה סותר לגמרא בירושלמי. על זה הסביר הב"י (סוף סי' שכ"א), שהאיסור המובא בירושלמי הוא רק כשקולף "להניח" – לאוכלם לאחר זמן, אבל הרוצה לאוכלם מיד – יכול לקולפם. לפי זה, אין מחלוקת בין הגמרא בבבלי לגמרא בירושלמי. ולכן כתב ברמ"א (סי' שכ"א סעיף י"ט) שמותר לקלף שום לצורך אכילה מיידית, לאותה סעודה או תוך שעה לסעודה, וז"ל: "אסור לקלוף שומים בצלים כשקולף להניח, אבל לאכול לאלתר – שרי". ועיין לגר"א (שם ס"ק כ"ו) ולמשנ"ב (שם ס"ק פ"ג). ואעפ"כ, יש לכאורה לאסור קילוף פירות משום איסור בורר, כיון שהוא לוקח את הפסולת – הקליפה, ואותה הוא מוציא וזורק, וכמו שנתבאר לעיל שברירה המותרת היא רק בשלושת התנאים הבאים: א). ליקח אוכל מתוך פסולת. ב). ליקח את האוכל ביד ולא בכלי. ג). ליקח את האוכל על מנת לאוכלו מיד ולא לאחר זמן, כדברי השו"ע (סימן שי"ט סעיף א' – ב' עיי"ש). על כן, כתב המאמר מרדכי (סי' שכ"א ס"ק כ"א) וז"ל: "ונראה, דכיון שאי אפשר בענין אחר ודרך אכילתו בכך – לא מיקרי פסולת מתוך אוכל, שאינו אלא לאכול התוך, וכל שהוא לאלתר – שרי, אבל להניח – אסור, דלא עדיף מאוכל מתוך פסולת", עכ"ל. ועיין ביאור הלכה (סי' שכ"א ד"ה "לקלוף") וכה"ח (שם ס"ק קמ"א). וראה עוד בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ') מה שיש לבאר בדעת החזו"א.

[11] יש להדגיש, שההיתר להסיר את הקליפה או הפסולת מהפרי בתנאים שהזכרנו הוא רק במקרה שהקליפה עדיין עוטפת את הפרי (עיין סי' שי"ט ביה"ל ד"ה "מן העלין המעופשין" [שם סעיף א'], כה"ח שם ס"ק י"ט). אך כשהפרי והקליפה מנותקים זה מזה אך מעורבים בתוך צלחת וכדו', חזרנו לדין הרגיל שאין לברור פסולת מאוכל אלא רק אוכל מפסולת וכנ"ל.

לדוגמא: אגוז בקליפתו – אפשר להסיר את הקליפה מן האגוז (עיין משנ"ב ס"ק כ"ד), אך כשהופרדה הקליפה מן הפרי ומעורבים הפרי והקליפה בצלחת – אין להוציא משם את הקליפה אלא רק את הפרי.

[12] ועוד עיין פרק צ"ד "כללי מלאכת בורר" סעי' כ"ד-כ"ה.

[13] וכמו כן אין בזה איסור דש, וראה כה"ח (סי' שי"ט ס"ק ס"ו).

[14] כתב הב"י (סי' שי"ט), וז"ל: "נראה מדברי רש"י בפרק כלל גדול שהברירה נעשית בקנון ותמחוי ונפה וכברה שכך כתב שם: בקנון – כלי עץ שעושין כעין צינור רחב מאחריו וקצר מלפניו, ובעלי מטבע עושין אותו, והבורר בו קטנית נותן קטנית במקום הרחב ומנענעו, והקטנית מפני שהוא סגלגל מתגלגל ויורד דרך פיו הקצר והפסולת נשאר בכלי – פטור אבל אסור. מותר לכתחלה לא הוי – דדמי לברירה, וחייב חטאת לא הוי – דכלאחר יד הוא, דעיקר ברירה בנפה ובכברה, אבל ביד לא דמי לבורר כלל". ובמשנ"ב (סי' ש"כ ס"ק י') כתב, וז"ל: "ואף על גב דאסור לינוק מהבהמה אפילו בפיו כמו שמוכח לקמן סימן שכ"ח סל"ג, התם יניקה מן הבהמה אינו שינוי גמור [דדרך כל בע"ח לינוק], אבל הכא דאין דרך סחיטה כלל באופן זה – לא גזרו". ומכאן אנו למדים דבכל אופן דהוי שינוי גמור מדרך המלאכה ולא רק שינוי קצת -מותר לכתחילה, ומ"מ יש לשאול חכם בכל מקרה של שינוי לגופו כיצד הדין למעשה, וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ב ד').

[15] עיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"א שאלה י').

[16] אבל לסחוט לימון בלא אוכל אלא לקערה ריקה – אסור בכל אופן, וראה להלן בהרחבה בפרק צ"ו סעי' כ"ח.

[17] קליפת תפו"ז מותרת כי זהו דרך אכילה ולא דרך ברירה, שהרי אין לו דרך להגיע אל התפו"ז בלא הסרת הקליפה שמעליו, ומ"מ גם בדרך אכילה אם מקלף תפו"ז לאחר זמן, אז לא חשיב דרך אכילה ואסור. ולכן גם כשמפצח שקדים או אגוזים, אם זה על מנת לאכול – מותר, אבל על מנת לשמור – אסור, וראה בביאור הלכה (ד"ה "לקלף").

[18] ראה בהרחבה פרק צ"ד "כללי מלאכת בורר" סעי' ו'-ז'.

[19] הגמ' בביצה (י"ג ע"ב) אומרת: "תנן התם: המקלף שעורין – מקלף אחת אחת ואוכל, ואם קלף ונתן לתוך ידו – חייב. אמר רבי אלעזר: וכן לשבת. איני, והא רב מקלפא ליה דביתהו כסי כסי, ורב חייא מקלפא ליה דביתהו כסי כסי! אלא אי אתמר אסיפא אתמר: המולל מלילות של חיטים" וכו'.

ופי' רש"י (שם ד"ה "המקלף שעורין"): "לאוכלן קלופין חיים", ועוד כתב (שם ד"ה "ואוכל"): "ובשלא נתמרחו קאי, שמקלפן מתוך שבולת שלהן". אבל תוס' (שם ד"ה "ואם קלף") כתבו: "ותימה היכי מקלפא לרב דביתהו כסי כסי, האמר לעיל דמולל מלילות מע"ש, משמע הא בשבת – אסור! וי"ל דהתם מיירי לתלוש מן השבולים שהוא מפרק, וזהו תולדה דדש שהוא אב מלאכה, והכא מיירי בשכבר נתלשו מע"ש מן השבולים, אבל עוד הן בקליפתן החיצונה, ולכך שרי".

ומבואר שיש שני אופנים: האחד – שמפרק את השעורה מהגבעול, והשני – שמקלף את השעורה לאחר שנפרדה מהשיבולת בע"ש ומקלפה בשבת. ומפרק הוא תולדה דדש, ודש כלאחר יד – מותר ואפילו לכתחילה. וכדי שלא יאמר האומר שיש מקום להחמיר, לכך מביאה הגמרא את מעשה רב שרבי חייא ורב היו אוכלים. ועיין  ביאור  הלכה (סי'  שכ"א בסופו ד"ה "לקלוף"), ועיין לב"י (סי' שי"ט) שהביא  דברי  רש"י  והתוס'  הנ"ל.

והנה הרמ"א כתב (סי' שי"ט סעיף ו') גבי מלילת מלילות: "ואע"פ שמפרק האוכל מתוך השיבולים, הואיל ואינו מפרק רק כלאחר יד כדי לאכול – שרי, ויש מחמירים". ולפי הנ"ל אף לסברת המחמירים  משום שנראה כדש, היינו רק למלול מלילות לפרק את השעורה מהשבולת, אבל אם כבר התפרקו בע"ש – מותר לקלפם בשבת. וכ"כ כה"ח שם (ס"ק ס') ומשנ"ב שם (ס"ק כ"ב), וזה לשונו: "אבל שנתפרק הדגן מן השבולים מע"ש – מותר לקלפו לכו"ע, דאין זה בכלל מפרק כלל".  וע"כ כתב שם הרמ"א לחלק בין אם מפרק אגוזים מקליפתם הירוקה לבין קליפת אגוזים מקליפתם הקשה. ועיין לב"י (בסוף סימן שכ"א) שהביא משם הירושלמי (פרק כלל גדול ה"ב), וז"ל: "האי מאי דשחיק תומא (פירוש – כותש שום) כד מפרך ברישיה – חייב משום דש, כד מברר בקליפייתא (פירוש – שנוטל אותם מן הקליפות) – חייב משום בורר. וכתבו הסמ"ג (לאוין ס"ה) והסמ"ק (סי' רפ"ב  עמ' רפ"ה) והתרומה (סי' ר"כ) דאפ"ה אין לאסור לקלוף שומים ובצלים לאכול לאלתר, דההיא דירושלמי לא מיירי בקולף לאכול לאלתר אלא בקולף להניח, כמו שפירש ר"ח. וכ"כ הג"מ (שבת פרק כ"ב הי"ב), ורבינו ירוחם (ח"ח נתיב י"ב ע"ז ע"ג) כתב שמה שאסר בירושלמי להסיר קליפתו דווקא כדי לשחקו, אבל אם מסיר לו הקליפה בכדי לאכלו כך – מותר" וכו', עכ"ל של הב"י. הרי לכ"ע מותר לקלוף אם קולף לאכול לאלתר. ועיין לרמ"א (סי' שכ"א סעיף י"ט) ולכה"ח (שם ס"ק קל"ט-ק"מ), ולכן התירו לאכול אגוזים ושקדים וכו' ולקלף בצלים וביצים וכו'. וכ"כ הרב זלמן בשו"ע שלו (סי' שי"ט סעיף ט') לדעת היש מחמירים המובא ברמ"א, וז"ל: "אבל מותר לשבר ולקלוף מהן הקליפה הדקה שע"ג הפרי וכו'. וכן מותר לקלוף תבואה ומיני קטניות שנמללו מהשבולים והשרביטין מערב שבת, רק שיזהר שלא יקלוף אלא מה שצריך לאכול לאלתר ולא כדי לאכול לאחר שעה", עכ"ד. אולם לא נכחד שהוא הביא בפסקי סידורו היפך ממה שפסק בשו"ע שלו, ושם כתב להחמיר בהלכתא דשבתא, והוסיף שטוב להימנע מלאכול אגוזים ולוזים בשבת אא"כ הוציאום מקליפתם מע"ש, עי"ש.

למסקנה: מותר לאכול גרעינים ובוטנים ביום שבת, ומותר לקלפם ולאכלם אפילו אם מקלפם ביד וכ"ש שמותר לקלפם בפה. ואם יש לאדם עונג שבת בזה – אסור לו להחמיר. אולם חסידי חב"ד שהם הולכים לאורו של האדמו"ר הזקן – יש להם לחוש ולהחמיר ולא לאכול בוטנים וגרעינים אם לא שקלפום מע"ש, וראה להלן הערה כ"א מה שהבאנו בזה.

[20] ראה בבא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעיפים ח' – ט'), ז"ל: "ובסה"ק מקבציאל הבאתי דברי הרב מוהריט"ץ ז"ל סימן ר"ג, שאסר לקלוף התרמוסין בידו ולהניח לתוך פיו, אלא יניחנו כמו שהוא ויוציא הקליפה מפיו. והבאתי דברי הרב טל אורות שהביא דברי הרב מהריט"ץ הנזכר, ומה שציין על דבר משה חלק א' סימן כ"ד, ובית דוד סימן קכ"ד, גם הבאתי דברי הרב אשל אברהם בסימן שכ"א סעיף קטן ל', בפותח פלומ"ן (היינו שזיפים), וזורק גרעינים הקשים וכו', ופלפלתי בזה, ועשיתי שלשה חלוקים בדינו של מהריט"ץ, והעליתי בתרמוסין ופולין כיון שדרך בני אדם בחול לקלפם בפיהם כן יעשה בשבת, ולא יקלפם בידו ויניחם בתוך פיו, וכאשר הורה מהריט"ץ. ועיין מאמר מרדכי ז"ל סימן שי"ט סעיף קטן ז', יעוין שם, פרי שקורין בערבי פסתו"ק שקליפתו סדוקה מעט, והאדם גומרה בידיו ומוציא הפרי ואוכלו, העליתי בסה"ק מקבציאל דשאני זה מדין התרמוסים הנזכרים ושרי לעשות. מיהו כל זה אינו אלא באוכל לאלתר או בתוך שעה, אבל לסעודה שאחר שעה – אסור". וע"ע בט"ז (סי' שי"ט ס"ק ג'). וע"ע בשו"ת רב פעלים (ח"א או"ח סי' כ"ו ד"ה "ונראה להביא ראיה") .

[21] ראה בהרחבה לעיל הערה י"ט. וז"ל הסידור הלכתא רבתא לשבתא: "טוב למנוע מלאכול אגוזים ולוזים בשבת אלא אם כן הוציאום מקליפתם מערב שבת, כי הנה אף בעוד שהפרי מונח בקליפתו כולו או מקצתו – מותר להסיר קליפתו בידו ואין בו משום בורר פסולת מאוכל, מכל מקום לאחר שהוסרה הקליפה, אם מונחת איזה חתיכת קליפה בין חתיכות פרי או בין שלמים, אם מסירה משם – חייב חטאת וסקילה משום בורר פסולת מתוך אוכל, אלא יברור הפרי מהקליפות ולא יגע בקליפות כלל, ואפילו אם הקליפות מונחות לבדן בלי שום פרי ביניהן יש איסור גדול בטלטולן משום מוקצה כנודע, וקשה להזהר בכל זה", עכ"ל. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ').

[22] עיין שו"ע (סי' רס"ה סעיף ג').

[23] ראה בהרחבה לעיל פרק ע"ט "בסיס לדבר אסור" סעי' נ"ה.

[24] ראה ברמ"א (סי' שי"ט סעיף ו') שהזכיר איסור דש לגבי פירוק אגוזים מקליפתם הירוקה החיצונה, שעל גבי קליפתם הקשה. ולמעשה כתב הרמ"א שטוב להחמיר כדעת הראשונים האוסרים זאת בשבת אף ביד ובשינוי, מאחר ויכול לאכלן כך בלא פירוק. וע"ע בשו"ע הגר"ז (שם סעיף ט'), ערוך השולחן (שם סעיף כ"ד), כה"ח (שם ס"ק ס"ד). ומבואר מדבריו, שאין איסור דש בפירוק הקליפה הקשה עצמה באגוזים, בוטנים, שקדים וכדומה, או בפירוק הקליפה הדקה הפנימית. וראה בכלכלת שבת (הלכות דש), משנ"ב (שם ס"ק כ"ד).

[25] הנה יש בקילוף קטניות שתי בעיות: א) מפרק – דש (הוא פירוק הגרעין מהשבולת). ב) בורר (שמפריד בין שני דברים). בפירוק פרי מקליפתו החיצונה יש משום דש, כגון לפרק קטניות מהשרביטין (תרמילים) שלהם, אך אם השרביטין נאכלים – אין זה מפרק אלא מפריד אוכל מאוכל, וראה משנ"ב (סי' שי"ט ס"ק כ"א), שעה"צ (שם ס"ק ט"ו), כה"ח (שם ס"ק ס"ג).

נחלקו הראשונים (ראה שו"ע סי' שי"ט סעיף ו' וברמ"א שם) אם מותר לפרק הקטניות מהשרביטין ביד ובשינוי באופן שאין התרמילים ראויים לאכילה, ולכו"ע, ללא שינוי או בכלי – אסור, וה"ה לגבי אותן קליפות שהזכרנו שבהם שייך איסור פירוק.

ועיין שו"ע הגר"ז (סי' שי"ט סעיף ט'), ערוך השולחן (שם סעיף כ"ד), כה"ח (שם ס"ק ס"ד). ומסיבה זו אסר הגר"ז בסידורו (מובא בסוף שו"ע הגר"ז ח"ב בהוספות דף ג' בקטע שכותרתו "הלכתא רבתא לשבתא") וכן בסדור תהלת ה' (נוסח האר"י הוצאת חב"ד בסופו בחלק ההלכות) לאכול פולין שנמצאים בשרביטים שלהם וכן שומשומין (עיין צמח צדק שם בהוספות דף ז' ע"ב) – שאין הגר"ז אוסר משום דש באגוזים וכו', וכן כתב שם, שטוב להמנע מאכילת אגוזים בלתי קלופים מחשש לברירה, אך העולם נהגו להקל בקטניות, וכאמור אם התרמילים ראויים לאכילה, ולו בשעת הדחק – אין זה מפרק, ומלבד זאת יש להוסיף את סברת הט"ז (שם ס"ק ד'), שאם הפולין אינם מחוברים לתרמילים – אין בכך משום דש (אף שהתרמיל אינו ראוי לאכילה). ועיין שו"ע הגר"ז (שם סעיף ט'), ערוך השולחן (שם סעיף כ"ה), כה"ח (שם ס"ק ס"ג), אליה רבה (שם ס"ק י"א) בשם מהר"ש הביאו ביאה"ל (שם ד"ה "בשינוי"). וע"ע בסדור "בית מנוחה" (דינים השייכים לסעודת ליל שבת סעיף כ"ז עמ' 118).

[26] וראה פרק ע"ז "מוקצה מחמת גופו" סעי' י"ד.

[27] ראה בא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעיף י'), ז"ל: "אם אוכל חתיכת דג או חתיכת בשר שיש בהם עצמות  -מותר להוציא בידו תחלה העצמות ולאכול לאלתר, ואע"פ שמסיר בזה כמה עצמות בזה אחר זה, דרך אכילתם בכך תמיד", עכ"ל. ועוד עיין מה שכתב (שם סעיף ז') בענין אכילת אבטיח, שאין חייב להכניס לתוך פיו ולהוציא את הגרעינים דרך פיו (זה לא מכובד ולא דרך ארץ אף בחול), לכן האוכל אבטיח – יהפוך אותו וינער חזק מגבו באופן שהגרעינים יפלו, ומה שנפל – נפל, ומה שלא נפל – יכול להוציא באצבעו (וטוב להוציאם בדרך שינוי), כי זוהי דרך אכילה, ולא גזרו באופן זה. וראה בכה"ח (סי' שי"ט ס"ק מ"ד), וז"ל: "מיהו אם אוכל חתיכת דג או חתיכת בשר שיש בהם עצמות – מותר להוציא בידו תחילה העצמות ולאוכלו לאלתר… ואין זה דרך ברירה אלא דרך אכילה". וכתב עוד (שם ס"ק קכ"ב), וז"ל: "ונראה דאין צריך לשתותם בכלי עצמו שיש שם התולעים על ידי מפה, כמו שנראה לכאורה מדברי הרא"ש ז"ל, דאם היה הכלי גדול יהיה לו טורח לשתות כן בכל שעה, אלא מותר לערות מאותו כלי לכוס מה שצריך לשתות ומניח מפה על הכוס ושותה, ויכול להשליך מן הכלי שיש בו תולעים לכוס אפילו שלא בשעת שתייה ובלבד שבשעת שתייה ישתה בדרך הזה, דלא הקפידו שיהא דוקא בשעת השתייה אלא הסינון, וכל שהסינון בשעת שתייה יכול להשליך אפילו קודם לכן מן הכלי לכוס, דבאותה שעה אין כאן סינון. שיירי כנסת הגדולה שם אות י"א, בית מנוחה אות נ"א", עכ"ל. וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"א שאלה ח').

[28] ראה בבה"ל (סי' שי"ט סעיף ד', ד"ה "הבורר פסולת") שדן אם בורר בזמן אכילתו גופא חשיב גם ברירה, וז"ל: "ויש להסתפק אם שם בורר מונח דוקא כשבורר מקודם ומכין לאכול לאלתר, אבל אם בעת האכילה גופא שאוחז בידו ורוצה לאכול מוציא הפסולת ומשליכו לא שייך בורר, אף שעושה דבר זה קודם האכילה, דזהו דרך מאכל, או דילמא לא שנא אלא צריך להשליכו אחר שיאכל דוקא או שישליך מן האוכל עמו. ומצאתי בספר ברכי יוסף שכתב שנחלקו בדבר מהר"י אבולעפיא ומהרי"ט צהלון, שמהרי"א מיקל ומהריט"ץ אוסר, ומטעם זה אוסר להשליך הזבוב מן הכוס אא"כ ישפוך ג"כ קצת משקה עמה [והובא בבה"ט], והתיר רק מטעם אחר, ועיין לקמן בסט"ז בבה"ל. וכתב הברכי יוסף דמסתימת הפוסקים שלא חילקו בזה, משמע דפסולת מתוך אוכל אפילו באופן זה – חייב. ובינותי בספרים ומצאתי שהראשונים פליגי בסברא זו, דהנה בחידושי הרמב"ן מוכח כדברי מהר"י אבולעפיא הנ"ל, דז"ל הרמב"ן בליקוטיו על שבת דף ע"ד בד"ה "וכי מותר" וכו': פי' מסברא קסבר רבה וכו' שאין דרך ברירה בכך אלא כאוכל ומצא פסולת בחתיכה שהוא אוכל, ומפריש פסולת מתוך אוכל הוא שמותר, הרי דהרמב"ן נקט זה למילתא דפשיטא דזהו לאו דרך ברירה, ורב יוסף דפליג שם על רבה, הוא רק מטעם אחר, כמו שכתב שם בהדיא, ולשון זה של הרמב"ן העתיק ג"כ הריטב"א בחידושיו. אמנם מדברי הרא"ש בתשובה והועתק דבריו בשו"ע לקמן בסט"ז, משמע דס"ל כמהריט"ץ, דלא התיר שם במים שיש בהם תולעים לסנן לתוך פיו ע"י מפה, רק מטעם דמה שמעכב בשעת שתיה את הפסולת שלא יכנס לתוך פיו אין זה מעין מלאכה ומותר [ור"ל דלא שייך שם ברירה במה שמעכב ע"י פיו], ומדלא קאמר סתם דבשעת שתיה גופא אין שייך בורר, אלא ודאי דס"ל כמהריט"ץ דלא שנא", עכ"ל.

וראה עוד בבה"ל (שם ד"ה "מתוך"), ז"ל: "היוצא מכל הנ"ל דבעת האכילה גופא המקיל וקולף העצמות מן הבשר בודאי לא נוכל למחות בידו, ואפילו לתקן קודם אכילה באופן זה, ג"כ לדעת הרמ"א והמהרש"ל דרך אוכלא הוא אם כונתו לאכול הבשר לאלתר, ויש לצרף לזה ג"כ דעת איזה מן הראשונים שהובאו בברכי יוסף שסוברין דלאלתר – מותר אף פסולת מתוך אוכל, ואף דרבים המה האוסרים וכנ"ל ולכן לא פסק בשו"ע כוותייהו, מ"מ בענין זה דבלא"ה יש הרבה סברות להקל וכנ"ל – לא נוכל למחות ביד הנוהגין להקל. אבל לתקן דבר זה אלאחר זמן, כמו שנוהגין בסעודות גדולות, יש ליזהר מאד, וכמו שהבאנו לעיל בשם המאמר מרדכי, ודומיא דלקלוף שומים ובצלים דאסור אלאחר זמן, וכדאיתא בסוף סימן שכ"א, ע"ש. וכ"ז בעצמות שיש עליהם בשר, אבל אותם העצמות שאין עליהם בשר כלל – יש ליזהר שלא לבררם ולהשליכם מעל הקערה קודם האכילה, דהו"ל פסולת מתוך אוכל דשייך בו ברירה אפילו בלאלתר, אלא יטול הבשר והעצמות ישארו בקערה, וכמו שכתבנו למעלה בשם מאמר מרדכי. ואם קשה לו לדקדק בזה, ימצוץ בפיו מעט כל עצם קודם שמשליכו לחוץ, דשוב אין שם פסולת עליו כנ"ל" עיי"ש. אמנם דעת החזו"א (או"ח שבת סי' נ"ד ס"ק א') – למעשה אסור. ולשיטתו צריך להכניס לפיו חתיכת דג ויוציא מתוך פיו את העצמות, או יאכל את החלק העליון של הדג, ואח"כ יהפכנו ויאכל שוב את חלקו העליון כך ששלד הדג ישאר בצלחת. וה"ה בעוף – לא ימשוך מתוך השוק או הכנף את העצמות, אלא יאכל את הבשר והעצם תשאר, או שיוציא את העצם וישאיר עליו קצת בשר.

[29] בא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעיף י"א), ז"ל: "אם יש לפניו קערה של בשר ובתוכה עצמות בלא בשר – אסור להסירם משם, דאלו פסולת גמור הם והוה ליה בורר פסולת מתוך אוכל, וכמו שכתב מאמר מרדכי סעיף קטן ז', עיין שם. וכן הוא הדין אותם שדרכם לסחוט על הביצים לימוני"ס חמוץ או נארנג' (מין תפוז חמוץ מר) חמוצה, דנופלין גרעינים שבהם על הביצים שבקערה, דאסור להסיר הגרעינים להשליכם, דהוה ליה פסולת מאוכל דאסור גם לאלתר".

[30] יש לנו שני סוגי זמן, יש זמן 'לאלתר' שפירושו: תוך שעה לסעודה, ויש זמן אחר שהוא תוך כדי אכילה. כלומר, האוכל דגים ורוצה להוציא את העצמות שבהם – זהו בורר פסולת מתוך אוכל ולכאורה אסור, אלא שכל האיסור הוא דוקא אם מכין לעוד חמש דקות, אבל אם באמצע אכילתו מוציא את העצם מהדג ואוכלו, לדעת המקילים (שנתבאר לעיל) – מותר.

[31] דאף אם נסמוך על השיטות המקילות בזמן אכילה ממש לברור, יש לחוש שמא ישתהה ולא יאכל מיד בזמן ברירתו.

ולענין ברכתו: אם מכין אותו בביתו ואוכלו ללא לחם – ברכתו "שהכל". אך אם קונה בחנות או בשוק –  צריך לברר לפני הקנייה אם יש שם קמח או פתיתי לחם, ואם הקמח או פתיתי הלחם באים לדבק – ברכתו "שהכל", ואם להזין או לטעם – ברכתו "מזונות".

[32] ראה בהרחבה פרק צ"ד "כללי מלאכת בורר" סעי' כ'.

[33] משנ"ב (סי' שי"ט ס"ק ט"ו), ז"ל: "ובמין אחד לא מיקרי ברירה – אם לא שקצת מהם אינם טובים כ"כ כמו חתיכות האחרים, כגון שנקדחו מכח הבישול איזה חתיכות דגים, ורוצה לברור אותן שלא נקדחו, או שאיזה חתיכות דגים הוי מדג חי ואיזה מדג מת, ורוצה לברור אלו מאלו, בכל זה אפילו במין אחד שייך ברירה, וצריך לברור זה שרוצה לאכול עכשיו".

[34] ראה משנ"ב (סי' שי"ט ס"ק ט"ו), ז"ל: "ודע דבשר צלי ומבושל מקרי ב' מינים לענין זה, וכ"ש בשר של מיני עופות מחולקין, וע"כ צריכין ליזהר בסעודות גדולות שמונחים כמה מיני עופות יחד ובוררין להניח למוצאי שבת, שיבררו אלו שרוצין לאכול עכשיו ולא להיפוך".

[35] ויש מחמירים ליטול את העור מעל גבי העוף עם מעט מבשר העוף.

[36] חזו"א (שבת סי' נ"ד אות ה'). וע"ע בשו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"א שאלה ט'): בעוף שיש בו עצמות – לא חוששים לברירה, מכיון שהאוכל מבחוץ והעצמות מתחת ויכול לאכול את הבשר של העוף.

כמו כן אין בעיה של מוקצה בעצמות העוף, ובתנאי שהוא עומד למאכל כלבים. ועיין שו"ע (סי' ש"ח סעיף כ"ז): "עצמות שראויים לכלבים, וקליפים שראוים למאכל בהמה, ופרורים שאין בהם כזית – מותר להעבירם מעל השלחן". ובהגה (שם סעיף כ"ט): "ולפי זה מותר לטלטל עצמות שנתפרקו מן הבשר מע"ש אם ראויים לכלבים, דהא כלבים מצויים". וע"ע בביאור הלכה ד"ה "בית יוסף דלא כהר"ן".

ובפרט אם זה עוף של חמין שהתבשל כל הלילה על האש שאז העצמות כולן או חלקן ראויות גם למאכל אדם. עיין בה"ל (סי' שי"ט סעיף ד' ד"ה "מתוך אוכל"), וז"ל: "לא מיבעיא אם העצמות רכיכי וראויים ג"כ לאכילה, דמצוי הוא דאף לאחר שמפרידם חוזר ואוכלם, דבודאי אין שם פסולת עלייהו כלל".

[37] וראה מה שביארנו להלן סעי' מ"ט לעניין הוצאת גרעין משמש או תמר וכדו', שבאופן שיש רק גרעין אחד – מותר לדעת הבא"ח אף למשוך את הגרעין מן הפרי, וא"כ ה"ה כאן אם יש עצם אחת בלבד לדעת הבא"ח יהיה מותר למשוך את העצם מן הבשר, ולדעת החזו"א שאוסר אף בגרעין אחד, ה"ה כאן בעצם אחד יהיה אסור. ויתכן שגם לדעת הבא"ח יהיה אסור, מפני שכל ההיתר של הוצאת הגרעין הוא מפני שזה דרך אכילה (שלפעמים מוציא את הגרעין ולפעמים מוציא את הפרי) אבל בעצמות עם בשר, שהרגילות שאוכלים את הבשר וזורקים את העצם וכאשר מפריד קודם את העצם אין בזה את ההיתר של דרך אכילה.

[38] כה"ח (סי' שי"ט ס"ק ל"ג). וע"ע לעיל בעניין דגים אפויים ומבושלים בתערובת.

[39] סידור בית מנוחה (עמו' 120 ס"ק ל"ח), ז"ל: "אבל אם הוא מין אחד, כגון: מצה שנידוכה ויש בה פירורין גדולים – אסור לברור הגדולים מן הקטנים, דמה שנידוך הוי כקמח וכשני מינים חשיבי. מגן אברהם סימן תק"ד ס"ק ט' בשם מהרי"ל. ולפי זה יש ליזהר שלא לברור ממלח הנידוך פירורי מלח, דהוי דומיא למצה נידוכה דמהרי"ל". וראה בכה"ח (סי' שי"ט ס"ק ל"ב).

[40] ראה לעיל בהרחבה שבת חלק א' פרק כ' סעי' ד'-ז'.

[41] וכן ביום שבת כשפורסים את הלחם או את החלה, יזהרו שלא יפרסו במקום הפתק שיש עליו, אלא מצד ימין או מצד שמאל של הפתק, ואחר כך יסיר את הפתק עם חתיכת לחם, ועיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ו).

[42] כה"ח (סי' שי"ט ס"ק ט"ו), ז"ל: "ומה שנהגו לחתוך המעופש, ודאי לכולי עלמא אינו אלא כקליפת תפוחים וכהסרת עצם המחטין דקין מן הדגים דשרי סמוך לאכילתו, ואפילו לקרוע הנייר הנדבק בעוגות מתירין מהאי טעמא בשעת אכילה" ועל כן מותר גם לבני אשכנז דהוי כמו קליפה, ולא דמי למדבקה שעל הלחם, כיון ששם רוצה שיהיה דבוק בלחם משא"כ כאן.

[43] מג"א (סי' תק"ד ס"ק ט') בשם המהרי"ל, כה"ח (סי' שי"ט ס"ק ל"ב).

[44] כיון שאינו מסיר בידו כדרך ברירה אלא מנער, לא נחשב דרך ברירה, וע"ע בא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעיף ז').

[45] מצוי שבא אדם לסחוט לימון לתוך סלט, ובלי לחשוב ומתוך הרגל מוציא את גרעיני הלימון שנפלו לסלט. אף על פי שבשבת מותר לסחוט לימון על סלט, מ"מ אם נפל גרעין לתוך הסלט – אסור להוציאו, שכן הוא בורר פסולת מאוכל, והעושה כן עובר על איסור בורר דאורייתא. אבל אם מוציאו עם מעט סלט – מותר. וע"ע מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ז בסופו). וכיו"ב כתב הבא"ח (שם סעי' י"א): "אם יש לפניו קערה של בשר ובתוכה עצמות בלא בשר – אסור להסירם משם, דאלו פסולת גמור הם, והו"ל בורר פסולת מתוך אוכל, וכמ"ש מאמר מרדכי ס"ק ז' עי"ש. וכן ה"ה אותם שדרכם לסחוט על הבצים לימוני"ם חמוץ או נארנ"ג חמוצה, דנופלין גרעינים שבהם על הביצים שבקערה, דאסור להסיר הגרעינים להשליכם דהו"ל פסולת מאוכל, דאסור גם לאלתר". לכן הדרך הטובה – להסיר את הגרעין של הלימון עם חלק מהסלט.

[46] הנה בעיקר דין ברירה לצורך אחרים אף שאינו בורר ואוכל לעצמו, ראה בתוספות (שבת ע"ד ע"א ד"ה "בורר ומניח"): "בורר ומניח – פי' לצורך אחרים". ופסקו הרמ"א (סי' שי"ט סעיף א'), וז"ל: "ואפילו אחרים אוכלים עמו – שרי (תוספות פ' כלל גדול)". ובמשנ"ב (שם ס"ק ו') כתב, וז"ל: "ר"ל דאחד יכול לברור בעד כל בני הסעודה, ואין בזה משום בורר, דדרך אכילה היא. ואפילו אינו אוכל בעצמו כלל עמהם – ג"כ שרי, והאי 'עמו' שכתב רמ"א, לאו דוקא הוא", והכא כיון שבורר את הבצל שאינו רוצה והוי לדידו פסולת, יש להקל רק באופן שהאחרים אוכלים מיד ממש, וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"א שאלה י"ג).

[47] כפי האמור להלן סעי' ס"ו שנקטינן שאיסור בורר אינו דווקא בדבר מעורב ובלול בתוך המאכל, אלא אפילו אם אותו הפסולת צף מעל פני המאכל ובנקל אפשר להוציאו, גם כן יש בו איסור בורר מדאורייתא. ואם הפסולת צף מעל פני משקה – מותר להוציאו עם מעט מהמשקה.

[48] שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ' שאלה ו'). ועיין בט"ז (סי' שי"ט ס"ק י"ג), וראה עוד בהרחבה שבת ח"ג פרק נ"ג בישול אחר בישול סעיף י"ב-י"ג.

[49] כשמחזיק בידו האחת בפרי, ובשניה בגרעין ומוציאו – אפשר להגדיר זאת כהוצאת אוכל מפסולת למרות שהאדם מושך את הגרעין (הפסולת), משום שאפשר שהברירה נקראת על מה שהאוכל נותר בידו השנית. משא"כ במקרה שכמה חתיכות של פסולת מעורבות באוכל, שהוצאת אחת מהן לא מותירה את האוכל נפרד ומבורר ורק הפסולת שהוּצאה היא הנפרדת והמבוררת מתוך התערובת, ולכן פעולה כזו נחשבת הוצאת פסולת מאוכל. ולפי"ז מותר להוציא את הגרעין של המשמש, תמר וכדו' ע"מ לאכול את הפרי מיד, כדין הוצאת אוכל מפסולת, וכך כתב הרב בן איש חי (ש"ש פרשת בשלח סעיף ח'): "אם אוכל תמרים בשבת – מותר להפריד התמרה מן הגרעין בידו, וזורק הגרעין ואוכל התמרה, כי כיון שיש שם גרעין אחד, הו"ל לוקח אוכל מתוך פסולת כשהוא מפרידם זה מזה. וה"ה בפרי שקורין משמ"ש וכיוצא בו. אבל בצימוקים שהם ענבים יבשים, שיש בכל אחת שלש וארבע גרעינים, אם הוא רוצה להוציא הגרעינים – ה"ז נמצא בורר פסולת מתוך אוכל, כי הוא מוכרח להוציא הגרעינים בזה אחר זה מתוך הענבה. כיצד יעשה? יניח הענבה בפיו ויוציא הגרעינים מפיו", עכ"ל. וע"ע כה"ח (סי' שי"ט ס"ק מ"ח). וראה חזו"א (סי' נ"ד סעיף ב', ג', ה') שהעלה סברא חדשה שכאשר אוחז בידיו הן את האוכל והן את הפסולת שמחוברים זה לזה, נחשב הדבר כאוכל מפסולת אף אם מושך הוא את הפסולת, משום שמתעסק הוא גם באוכל וזוהי דרך אכילה, ואינו מחלק בין גרעין אחד לרבים. ומ"מ למסקנה (ס"ק ה') נקט שצריך דווקא לאחוז הגרעין בידו האחת ולמשוך את האוכל בידו השנית, ואז נחשב כבורר אוכל מפסולת, עיי"ש.

[50] מפני שלדעת החזו"א הנ"ל (הובא בהערה קודמת) אסור אף בגרעין אחד, אך אם מוציא מעט אוכל עמו – יש להקל, ע"פ הט"ז (סי' שי"ט ס"ק י"ג). ועיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ').

[51] דכך הדרך להוציא הגרעין עם מעט מהפרי עליו, ולכך עדיין יש לחוש בזה לברירה בכלי, וראה עוד בפרק צ"ד "כללי מלאכת בורר" סעי' כ"ח מש"כ בעניין שימוש בקולפן בשבת באופן שנשאר חלק מן הפרי עם הקליפה.

[52] ראה בא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעיף ח'). וראה שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ') ושו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"א שאלה י"א).

[53] ראה במשנ"ב (בה"ל ד"ה "הבורר פסולת") ובחזו"א (סי' נ"ד ס"ק ד'-ה') שנוקטים להחמיר בברירה בזמן האכילה. וא"כ יש לדעתם גם להחמיר בגרעיני אבטיח ואסור להוציא ביד, אלא יכניס פלח האבטיח לפיו ואח"כ יפלוט את הגרעינים, ובדרך אחרת – אסור. הכלל הוא: כל שעושה דרך אכילה, כקילוף אגוזים או בטנים או תפוח זהב – מותר כי זה דרך אכילה שמקלפים, אבל כשאינו בדרך קילוף – אסור. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ').

[54] ראה בא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעיף ז'), וז"ל: "אבטיחים שקורין בערבי רק"י, שיש בקרבם גרעינין הרבה מפוזרים אנה ואנה – העליתי בסה"ק 'מקבציאל' שיקח החתיכה בידו וינתז בכח בעודה בידו להשליך ממנה הגרעינים בהתזה זו, ומה שלא יפול בהתזה מחמת שדבוקים בה הרבה, שרינן ליה להוציא הגרעין בידים דחשיב זה דרך אכילה בכך, שאין מחייבין אותו לתת החתיכה כמו שהיא בפיו ויוציא הגרעינים מפיו, דאין זו דרך אכילה, מיהו טוב להוציאם על ידי שינוי קצת לדחותם כלאחר יד". וראה כה"ח (סי' שי"ט ס"ק מ"ז, מ"ח) שמה שאסור לברור פסולת מאוכל ואפילו על מנת לאכול מיד, הוא דוקא כשאוכלים לאחר הברירה (ואפילו בסמוך, בתוך שעה), אך תוך כדי אכילה – מותר להסיר את הפסולת מתוך האוכל כי זו דרך אכילה. נחזור ונדגיש, שאין היתר גם על פי דעה זו להסיר את הגרעינים מהאבטיח (פסולת מאוכל) כדי להגישו לאורחים אף שיאכלוהו בשיעור לאלתר (משא"כ באוכל מתוך פסולת שמותר). ומותר לדעה זו להסיר את הפסולת מהאוכל רק בשעת האכילה ממש, ועיין ברכי יוסף (שם אות ה').

[55] ראה בבא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעיף ז', הובא בהערה קודמת) שמיקל להוציא את שאר הגרעינים בשינוי מעט, ולכן רשאי להוריד את הגרעין שנשאר בידית של המזלג או של הכפית, אך לא בסכין או בחוד המזלג מפני שרגילים להוציא בו את הגרעינים האלה, וזה נקרא כעין כלי.

[56]  ראה בא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעיף ח'), ועוד עיין חזו"א (או"ח סי נ"ד ס"ק ב'-ג', ה').

[57] וע"ע בבא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעיפים ח', ט'), ז"ל: "ובסה"ק מקבציאל הבאתי דברי הרב מוהריט"ץ ז"ל סימן ר"ג, שאסר לקלוף התרמוסין בידו ולהניח לתוך פיו, אלא יניחנו כמו שהוא ויוציא הקליפה מפיו. והבאתי דברי הרב טל אורות שהביא דברי הרב מהריט"ץ הנזכר, ומה שציין על דבר משה חלק א' סימן כ"ד, ובית דוד סימן קכ"ד, גם הבאתי דברי הרב אשל אברהם בסימן שכ"א סעיף קטן ל', בפותח פלומ"ן (היינו שזיפים), וזורק גרעינים הקשים וכו', ופלפלתי בזה, ועשיתי שלשה חלוקים בדינו של מהריט"ץ, והעליתי בתרמוסין ופולין כיון שדרך בני אדם בחול לקלפם בפיהם – כן יעשה בשבת, ולא יקלפם בידו ויניחם בתוך פיו, וכאשר הורה מהריט"ץ. ועיין מאמר מרדכי ז"ל סימן שי"ט סעיף קטן ז', יעוין שם, פרי שקורין בערבי פסתו"ק שקליפתו סדוקה מעט, והאדם גומרה בידיו ומוציא הפרי ואוכלו, העליתי בסה"ק מקבציאל דשאני זה מדין התרמוסים הנזכרים ושרי לעשות. מיהו כל זה אינו אלא באוכל לאלתר או בתוך שעה, אבל לסעודה שאחר שעה – אסור".

[58] בְּמֵלוֹן – הגרעינים מרוכזים בבטנו ולא מפוזרים בבשר הפרי כמו באבטיח, וא"א לאכול ממנו מבלי להסירם, לכן מותר להסירם לצורך אותה סעודה בדומה לקליפת פרי מקליפתו. ועיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ' בסופו).

[59] ראה משנ"ב (סי' שכ"א ס"ק פ"ד) והביאור הלכה (סי' שי"ט סעיף ד' ד"ה "מתוך אוכל"), שהביא את המגן אברהם (סימן תק"י) בשם היש"ש לענין לוזים ובטנים שנשתברו ועדיין הם בקליפתן, דאף לענין בורר מין אחד הוא ואין שם פסולת עליו, ובאיזה הענין שמתקן האוכל מתוך השומר תקון אוכל בעלמא הוא ואין שם מלאכה עליו. [ואף שדחה המ"א דבר זה מהא דכתב הב"י בסוף סימן שכ"א בשם הירושלמי דהקולף שומים ובצלים – חייב משום בורר, דחייתו היה רק מה שסתם היש"ש וכתב דאין שם מלאכה עליו, ומשמע אפילו שכונתו היה בזה אלאחר זמן, ולזה השיג מהא דהקולף שומים וכו', אבל לאלתר גם המ"א מודה דאין שם בורר עליו, כדאיתא שם בב"י גופא, דלאכלן לאלתר – מותר לקלוף שומים ובצלים, ובזה מתורץ ג"כ דברי המ"א מהשגת הא"ר]. ומוסיף בבה"ל שם, וז"ל: "וזה דוחק לומר דדוקא שם סובר היש"ש כן משום שקליפת אגוזים הוא שומר לפרי וכן קליפת השום, דז"א דהיש"ש מדמה איסור ברירה לאיסור טלטול המוזכר שם ברא"ש וטור, ובאיסור טלטול מחלק שם הרא"ש והטור בהדיא בין עצמות לזה, משום שהעצמות כבר נפרדו, משמע דבלא נפרדו דינו כמו אגוזים" וכו', וע"ע להלן סעי' כ"ה.

[60] ראה בחזו"א (סי' נ"ד ס"ק ד'-ה') שדחה את סברת הים של שלמה, וז"ל: "ואינו מובן, דכיון דמבואר בירושלמי דקולף להניח חשיב בורר, ודלא כהיש"ש, א"כ אין לנו רק לדון אם זה דשרינן בורר סמוך לסעודה אם יש בזה היתר פסולת מתוך האוכל, ובזה כבר כתבו הפוסקים דלא הותר רק אוכל מתוך הפסולת. אלא דמצינו מה שהתיר הרמ"א סוף סימן שכ"א לקלוף סמוך לסעודה, והתם אי אפשר בענין אחר ודרך אכילתו לקלוף הפסולת, אבל בבשר ועצמות שאפשר ליטול הבשר וכן דרך אכילתו, ואם עושה סדק בבשר ומוציא את העצם מעשיו מוכיחין עלי' שרוצה בברירת עצמות, ומנ"ל היתר בזה. ואם דבוקין העצם והבשר ומחזיק העצם ביד אחת והבשר בשני' ומפריד, יש מקום לומר דהוי כנוטל פסולת מתוך האוכל אף כשמושך את האוכל. ויש מקום לומר שמותר אף במושך את העצם, וכמש"כ לעיל. ויש מקום לומר שצריך למשוך את האוכל ובזה מותר, ונראה דבמושך האוכל – יש להקל", עכ"ל.

[61] בתות שדה יש סברא לומר שזה ברור ועומד, מכיון שהעלה שמעליו נחשב לפסולת ביחס לפרי עצמו, והוא בולט ודומה לדבר צף, והוא הדין בגבעול שעל העגבניה או חתיכת העץ שיש על המשמש או על השזיפים למעלה, ורוצה להוציאם בשביל לאכול את הפרי, שהוא ברור ועומד מאליו, כמו התולעת או היתוש, וא"כ יהא מותר לדעת המקילים בדבר בולט (ראה להלן סעי' ס"ו). אמנם יש מקום לומר שאף המקילים בדבר צף – יחמירו בזה. כי במשקה שיש בו את הצרעה וכיו"ב, לא מנתק דבר מתוך דבר, אלא רק מפריש דבר מתוך דבר, ועל זה אומרים שזה ברור ועומד, וכמו ששולף שערה מתוך חלב או החמאה, אבל כאן הרי עושה פעולה של ניתוק, שזה מחובר אליו והוא מנתק אותו, ולא מצינו שמותר להפריד דבר, ומנין שמועיל ברירה בדרך כזאת ובאופן כזה, לפיכך, להוציא את הגבעול, או את העץ הזה מהפרי לבדו – זה ככל בורר פסולת מתוך אוכל, ויכול להיות שגם איסור דאורייתא יש כאן, ולכן המסיר גבעול, שע"ג הפרי או הירק, מכיון שהוא מחובר אליו ויש חשש ברירה, יש לו שתי אפשרויות: א. יתפוס את הגבעול בידו ויאכל כך את הפרי עד שיגיע לגבעול. ב. יסיר את הגבעול עם חלק מהפרי או הירק. וע"ע ברמ"א (סי' שכ"א סעיף י"ט) שאסור לקלוף שומים ובצלים כאשר קולף להניח, ורק כשקולף על מנת לאכול לאלתר – מותר. וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"א שאלה ב').

[62] ועוד עיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"א שאלה ב').

[63] ונשאלתי על ידי הרב עבודי: מדוע אין העפר שעל הצנון וכיו"ב אסור מדין מוקצה? והשבתי לו, דכיון שכך הדרך להיות, הוי כמיוחד לדבר ובטל אליו, וכמו שמותר לטלטל את הפרי עם קליפתו אפילו באופן שאין ראויה הקליפה למאכל בהמה.

[64] גמ' שבת (ק"מ ע"א): "ואין שורין (שולין) את הכרשינין, ולא שפין אותן, אבל נותן לתוך הכברה או לתוך הכלכלה". ובשו"ע (סי' שי"ט סעיף ח'), וז"ל: "אין שורין את הכרשינין (פי' הערוך ויצ"ה בלע"ז), דהיינו שמציף מים עליהם בכלי כדי להסיר הפסולת". ויש לדון אם יש כאן דין דאורייתא או שזה רק כעין בורר. ולכאורה נראה שזה לא ממש בורר אלא כעין בורר, דמלאכת בורר זה כשאדם מפריש בידים את הפסולת מתוך האוכל, ופה זה על ידי הפעולה של המים. וראה ביאור הלכה (שם ד"ה "דהו"ל כבורר"), וז"ל: "ולשון רש"י בזה דהו"ל בורר. ועיין בפמ"ג שמסתפק אם יש בזה חיוב חטאת (ואולי יהיה נפק"מ אם עשה בשגגה לעניין בדיעבד, אם יהיה מותר לאכול). ולענ"ד יש להביא ממה דאיתא ביצה י"ג ע"ב: וב"ה אומרים: בורר כדרכו וכו' ר"ג אומר: אף מדיח ושולה, עי"ש בגמרא דהוא ממש כעניננו. והנה מדקאמרי ב"ה: בורר כדרכו וכו' מוכח דהתירו ביום טוב מלאכת ברירה גמורה, ולא אסרו בנפה וכברה אלא משום דמחזי כמאן דעביד הרבה לצורך חול, וכמו שכתבו הראשונים, ומדר"ג הוסיף ואמר: אף מדיח, ע"כ דגם זה מלאכה גמורה הוא מדאורייתא, וכן בירושלמי שם בביצה משמע כדברינו". וע"ע משנ"ב (שם ס"ק כ"ח). וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"א שאלה י"ד).

[65] ראה במשבצות זהב (סי' שי"ט ס"ק ה'), ז"ל: "ואני העני שואל שאלה קטנה: אם שולה במים שיציף המאכל והעפר למטה ורוצה לאכול מיד האוכל, אם שרי. ויש לומר דכיון דנברר בפעם אחת האוכל והפסולת בשווה, כבורר פסולת מתוך אוכל הוי, ואפשר חייב חטאת". וע"ע כה"ח (סי' שי"ט ס"ק ע"ג-ע"ד).

[66] עיין שו"ע (סי' שי"ט סעיף ח') והחונים עליו בענין שריית כרשינין במים. וע"ע בבה"ל (ד"ה "מן המעופשים").

[67] חזו"א (דינים והנהגות פי"ג אות ו', ארחות רבינו ח"ג עמ' רמ"ד בשם החזו"א). ולפי"ז מי שלא שטף את הפירות והירקות מערב שבת, מחשש שאם ישטוף מוקדם יתקלקלו או יסריחו עד שבת למחרת – יהא אסור לשפוך עליהם מים מדין בורר, והדרך היחידה – לקלף בסכין עם העפר.

[68] ומה שכתוב לגבי כרשינין שהנחת האוכל בתוך סיר מים והמים יעשו פעולתן, שהקש יצוף למעלה או שהחול ישקע למטה – זה אסור מדין בורר, מפני שרואים פעולה של ברירה, שהדברים נפרדים. וכן בתותים ששם אותם במים, והמים מורידים את החול והחול שוקע למטה – זה בורר. אבל השם מתחת לברז, ושוטף מתחת לברז – מותר כי בדרך רחיצה אין בורר כלל, וכמו לדוגמא בשוטף צלחת מהלכלוך, האם נאמר שיש כאן ברירה פסולת מתוך אוכל, והרי מוציא פסולת מאוכל, ובהכרח לומר שדרך רחיצה זה לא דרך ברירה, וכן כשרוחצים גזר או צנון, זה דרך רחיצה ולא דרך ברירה. וכך מוכח מדין קניבת הירק ביום הכיפורים (סי' תרי"א סעיף ב'), וכן מדין הדחת המליח הישן שכל חשש האיסור בזה הוא מדין מבשל או גמר מלאכה.

אולם, מכיון שיש חולקים – לא ישפשף זאת בידיו, כי זה נראה כבורר ממש שמוציא פסולת מהאוכל בידים. אבל מותר לשים תחת הברז, עד שהמים ינקו ויוציאו את העפר.

ועדיף שלא יעשה זאת ביום שבת, אלא מערב שבת ישים את הגזר במים שיצא העפר, ואם חושש שיתקלקל – ינגב את הגזר ממים שעליו ויניח במקרר, וכן בצנון ובתותים, בכדי שלא יכנס לספקות.

ובדיעבד שלא עשה, או עשה ובאו אורחים, והוא צריך צנון או גזר – אין להניחם בתוך כלי עם מים, אבל תחת ברז – מותר. והרוצה להחמיר על עצמו – יקלף קליפה עבה את הגזר שיצא גם העפר. וע"ע משנ"ב (סי' שי"ט ס"ק כ"ט), וע"ע שו"ת רב פעלים (ח"א סי' ט"ז), וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"א שאלה י"ד).

[69] ואין לחוש בזה משום מתקן באוכלין, למרות שלדעת הבא"ח יש לפעמים גמר מלאכה גם במים קרים, וכמו שכתב הרמ"א (סי' שי"ח סעיף ד') לענין לשרות דבר קשה שאינו ראוי לאכילה, שאסור משום דהוי גמר מלאכה. וראה בשו"ע (שם) שיש מבשל בדבר קל מאוד, כגון, אם לוקח קולייס האיספנין שהוא מין דג מלוח ושופכים עליו מים חמים ובכך נגמר בישולו, וחייב חטאת! דזה גמר מלאכה ממש, אף על פי כן כאן שונה הדבר, שזה נחשב אוכל בכל מקרה, ורק הלכלוך נמצא עליו מלמעלה, וכיון שבשטיפה בעלמא מוציאים את הלכלוך – מותר.

[70] ראה בשו"ע (סי' שי"ט סעיף י').

[71] אין נראה להקל בכך, כי כל מטרת נתינת הענבים בתוך כלי זה, נועדה שהמים יסירו את הרעל או האבקה מעל הענבים, ומתכוון לברור, וכשמתכוון להוציא דבר מתוך דבר – אסור, ומה שלא רואים – אין זה משנה, וכ"ש אם רואה כמין אבקה לבנה על הפירות, שיש בזה סכנה מוחשית של רעל, שאסור להניח בכלי ולשפשף דהוי כבורר גמור.

ולכן גם בענבים, הדרך הטובה ביותר – לרחוץ מערב שבת, ואם לא רחץ מער"ש – מותר בשבת לרחוץ מתחת לברז. וגם למחמירים תמיד מתחת לברז – בזה יש להקל, מכיון שהלכלוך לא נראה בעין אלא אבקה כל שהיא. והטוב ביותר – שישטוף הכל בערב שבת, בבחינת 'והכינו את אשר יביאו' שלא יכנס לספקות.

[72] ולגבי חשש צידה – עיין  בפרק צ' "צידה בשבת" סעי' ס"ז.

[73] דעת המהריט"ץ (סי' ר"ג) לחדש שמותר להוציא את הזבוב מן הכוס, כיון שאין דרך ברירה בלח, וכיון שהוא צף הוא ברור ועומד, ובכל תערובת שהפסולת עומדת בפני עצמה אין זה נקרא בורר אלא מוציא בלבד. וראה בבה"ל (סי' שי"ט ד"ה "אלא במתקן"). אמנם הט"ז (סי' שי"ט ס"ק י"ג, סי' תק"ו ס"ק ג') אומר כשיש זבוב בתוך יין – יוציא אותו עם מעט יין, בכדי שלא יהיה עושה מעשה ברירה, וכך דעת המשנ"ב (סי' שי"ט ס"ק ס"א) והנלוים אליו שאסור להוציא הזבוב לבדו מדין בורר, וכך דעת הבא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעיף י"ב), ז"ל: "ועם כל זה אין לסמוך להתיר ברירה בלח, דיש פוסקים שפקפקו בזה, ועיין טורי זהב שי"ט סעיף קטן י"ג וסימן תק"ו סעיף קטן ג', ועוד אחרונים. לכן נכון לעשות כך שיטול עם היתוש מעט משקה על ידי כף או דבר אחר, ואם אין לו דבר כזה – יתחוב אצבעו לתוך המשקה, כדי שיהיה היתוש עולה על אצבעו ובודאי יהיה על אצבעו משקה שראוי למצוץ אותו בפיו", וע"ע בבאר היטב (סי' שי"ט ס"ק ב'), כה"ח (סי' שי"ט ס"ק מ"ב).

וראה בגמרא שבת (קל"ט ע"ב) שהובא: "דבי רב פפא שאפו שיכרא ממנא למנא. אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: האיכא ניצוצות! – ניצוצות לבי רב פפא לא חשיבי". וכך נפסקה הלכה בשו"ע (סי' שי"ט סעיף י"ד): "מותר לערות בנחת מכלי לחבירו ובלבד שיזהר שכשיפסוק הקילוח ומתחילים לירד נצוצות קטנות הנישופות באחרונה מתוך הפסולת, יפסיק ויניחם עם השמרים שאם לא יעשה כן, הני ניצוצות מוכחי שהוא בורר", עכ"ל. ומכאן לכאורה מבואר שאם זה ברור ועומד, המים – היין למעלה, והשמרים למטה – זה מותר, וא"כ ה"ה לענין הזבוב שיחשב כברור ועומד, וכך הוכיח החזו"א (אור"ח סי' נ"ג).

אולם ניתן להשיב שמשם אין הוכחה, מפני שיש הבדל בין ברירה בידיים או בכלי, לבין מעשה שפיכה שאינו בגדר בורר, שהלוקח בקבוק ושופך אותו, הוא לא בורר, הוא לא מוציא דבר מתוך דבר, הוא רק שופך, ולכן, גם ברגע שיגיע לשמרים וישפוך את היין מתוך השמרים, לא יעבור על איסור בורר מדאורייתא, כי אין בזה דין ברירה, שלא כך בוררים, ולכך בשפיכה של המשקה שנמצא למעלה ומופרד לגמרי – מותר, ואינו בגדר בורר כלל. ונמצא שסיבת ההיתר לא מפני שזה "ברור ועומד" אלא מפני שזה דרך שפיכה ולא דרך ברירה. וממילא אם בורר את היין ביד או בכלי, אז היה נחשב דרך ברירה, ומ"מ גם מעשה שפיכה יש לה דין בורר אם יש שם רשת בפי הכלי, וכדין ברירה בכלי.

וראה בחזו"א (אור"ח שבת סי' נ"ג) שכתב שלכאורה זה לא נקרא בורר כי בכל דבר שצף למעלה אין בו דין בורר, וכלשונו: "ובבה"ט כתב וכו' שמותר להסיר הצרעה מן הכוס, דדבר שצף כבר ברור ועומד הוא, וכן מותר למשחיל ביניתא מחלבא". כלומר, אם יש שערה בתוך החלב – מותר להוציא ולשולפה כי זה ברור ועומד. וראה שהקשה על שיטת הט"ז היאך מתיר להוציא את הזבוב עם המשקה, הרי אין כוונתו לחלק המשקה אלא לנקות המשקה, ומה שמוציא מעט מן האוכל עושה כן רק להתיר את הברירה, וא"כ מה מועיל להוציא יחד עם המשקה?

ולכן מסיק שהעיקר כסברת המהריט"ץ שלא נקרא בורר בכל דבר שצף למעלה, ואין ברירה בעצם הוצאת הזבוב מן הכוס, אלא הברירה היא שבורר בין היין שדבוק לזבוב, שחשוב פסולת ואינו חפץ בו, לבין שאר היין,  ולכך מצריך הט"ז להוציא גם מעט מן המשקה שסמוך לזבוב, ושאר המשקה אין עליו שם בורר שלא היה הזבוב מעורב בו כלל, וכנ"ל.

[וראה בשו"ע הרב של בעל ה"תניא" (סי' שי"ט סעיף כ"ד) שכתב, ז"ל: "ונראה לי אם נפלו זבובים לכוס – לא יוציא הזבובים לבדן, שהרי זה כבורר פסולת מתוך האוכל אלא יקח גם מן המשקה קצת עמהם שאז אינו נראה כבורר כלל", עכ"ל. אמנם ראה בסידורו בהלכתא רבתא לשבתא שכתב, וז"ל: "והן קצת אזהרות והערות להרים המכשולות והשגגות המצויות והשכיחות"… וממשיך ואומר "שלא לסמוך על ההיתר הנהוג שאם נפל זבוב או שאר פסולת לכוס או לקערה ולהוציא על ידי כף ולשאוב קצת משקה עמו, כי יש בזה חשש חיוב חטאת ואיסור סקילה ח"ו, ואין תקנה רק לשפוך מהכוס עד שיצא הפסולת מתוכו"].

וע"ע בהרחבה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ') בעניין קנקן של מים ובו קוביות קרח שרוצה להוציא את הקוביות קרח, כגון מפני שנהיו המים קרים יותר מדאי, דלדעת המהריט"ץ וכן לדעת החזו"א – יש להקל, כמו בכל דבר שצף למעלה שאין כאן דין בורר, ואף שעדיין עושה פעולת ברירה (וכמו בזבוב שאף לחזו"א צריך להוציא עם המשקה, וכמבואר לעיל), מ"מ כאן המים (שדבוקים לקרח) לא חשובים פסולת כמו בזבוב והוא חפץ בהם, ולכך אין בעיה שמפרידם זה מזה, ולדעת הבא"ח והמשנ"ב ע"פ הט"ז עדיין יש לאסור כדין הוצאת פסולת מאוכל, אלא אם יוציא מעט מן המשקה.

[74] בא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעיף י"ב).

[75] ראה לעיל בפלוגתת הפוסקים בדבר צף, וה"ה להוצאת ביניתא מחלבא. וע"ע בגמ' מועד קטן (כ"ח ע"א) שמובא כהמחשה לקלות ההפרדה של שערה מן המשקה, עיי"ש. והיה חכם אחד שאמר שקל להפריע לו בלימוד כמו שמוציאים שערה מחלב.

[76] יש להבחין בין מקרה שהסרתם היא כדי לזרקם, שאז זו ברירת פסולת מאוכל, לבין מקרה שהסרתם היא כדי לאוכלם, שאז זו ברירת אוכל מתוך פסולת. וראה במשנ"ב (סי' שי"ט ס"ק נ"ה, ס"ב), כה"ח (שם ס"ק ק"ט-ק"י). וראה לעיל סעי' ס"ו בהרחבה לענין הוצאת הזבוב מן המשקה. ובכל אופן גם כאשר מפריד על מנת לאכול את השומן למחר, מכיון שכעת אינו מעוניין בשומן, זה נחשב לברירת פסולת מאוכל.

[77] ראה כה"ח (סי' שי"ט ס"ק ק"י) ומשנ"ב (שם ס"ק נ"ה).

[78] ראה מג"א (סי' תק"י ס"ק י"ג), משנ"ב (שם ס"ק ס"ב) ושעה"צ (שם ס"ק נ"ט).

[79] ונחשב לברירת אוכל מתוך פסולת לאלתר.

[80] בגמרא שבת (קל"ט ע"ב) נאמר: "דבי רב פפא שאפו שיכרא ממנא למנא. אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: האיכא ניצוצות! – ניצוצות לבי רב פפא לא חשיבי" (פירוש: אנשי ביתו של ר' פפא היו מערים שיכר מכלי לכלי בנחת, והפסולת ששקעה מהשיכר הייתה נשארת בתחתית הכלי. ומקשה הגמ': והרי יש טיפות שיכר שיוצאות מתוך הפסולת שבתחתית הכלי והוי בורר! ומשיבה הגמ', שר' פפא היה סוחר בשיכר ולפיכך לא היה מקפיד על הטיפות האחרונות של השיכר שנשארו בפסולת, והיה משליך אותם עם השמרים), וכך נפסקה הלכה בשו"ע (סי' שי"ט סעיף י"ד): "מותר לערות בנחת מכלי לחבירו, ובלבד שיזהר שכשיפסוק הקילוח ומתחילים לירד נצוצות קטנות הנישופות באחרונה מתוך הפסולת, יפסיק ויניחם עם השמרים, שאם לא יעשה כן, הני ניצוצות מוכחי שהוא בורר", עכ"ל. ולכאורה כל מה שאמרנו שאסור לו לשפוך ברגע שיגיע לשמרים, זה מדובר במי שרוצה לאכול או לשתות לאחר זמן, אבל אם זה נעשה לאלתר, מכיון שזה אוכל מתוך פסולת, הרי מוציא את היין מתוך השמרים, ומותר. וכך גם פסק רבנו זלמן בשו"ע שלו (סעיף י"ח), שכל מה שנא' בשו"ע ובגמ' על בני רב פפא זה מדובר לא לאלתר אלא לאחר זמן, וכך משמע באחרונים, והמשנה ברורה (ס"ק נ"ה) הסכים לכך, ואולם הבן איש חי כתב (ש"ש פרשת בשלח סעיף י"ח) שיש להחמיר, וז"ל: "אם מערה יין או שאר משקין שיש בהם שמרים מכלי אל כלי – לא ימתין עד שירד כל הצלול כולו מן השמרים, משום דניצוצות שיורדות באחרונה מוכחים שהוא בורר. והגם דהרב תוספת שבת והגאון ר"ז מתירים בה אם רוצה לשתותה לאלתר, מכל מקום יש שהחמירו בזה אפילו אם שותה לאלתר או לסעודה הסמוכה", וכך פסק בחיי אדם (כלל ט"ז סעיף ט'), ז"ל: "כששותין קאווע – צריכין ליזהר שלא ישפוך כל הצלול מן הקאווע השחוק, דהוי כבורר, ומכל שכן כשאינו שותה עכשיו, רק שמסנן לבו ביום, ומכל שכן כשמסננו על ידי כלי שיש בו נקבים קטנים, דאסור אפילו כוונתו לשתותו תיכף, ואפשר דחייב". טעם החומרא של הפוסקים אף שבורר לאלתר – מפני שאפשר לדון את המעשה הזה כברירת פסולת מאוכל, דמה שנשאר בידו הוא בעצם הפסולת שאינו חפץ בה.

[81] ראה במשנ"ב (סי' שי"ט ס"ק נ"ה) בנוגע לרוטב שיש למעלה שומן צף והוא לא רוצה בו, שיוציא אותו עם מעט מן האוכל, ואז זה לא נקרא בורר. כיום כמעט אין שומן בחלב, אבל בלבן יש עדיין נוזל מים צף והוא אינו טעים. ועיין בא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעיף יט), כה"ח (סי' שי"ט ס"ק קכ"ט). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ').

[82] וע"ע במשנ"ב (סי' שי"ט ס"ק ס"ב) שע"י כף נחשב כבורר בכלי. וע"ע במש"כ שם (ס"ק ס"ו) שלא נחשב ככלי. וראה לעיל סעי' ס"ו בהרחבה לענין איסור הוצאת הזבוב שצף על המשקה שלהוציא בידים נחשב כבורר אף בדבר צף.

[83] ראה חיי אדם (כלל ט"ז סעיף ט'), ז"ל: "כששותין קאווע – צריכין ליזהר שלא ישפוך כל הצלול מן הקאווע השחוק, דהוי כבורר, ומכל שכן כשאינו שותה עכשיו, רק שמסנן לבו ביום, ומכל שכן כשמסננו על ידי כלי שיש בו נקבים קטנים, דאסור אפילו כוונתו לשתותו תיכף, ואפשר דחייב".

[84] ואינו דומה למה שכתב בשו"ע (שם סעיף ט') שמותר לשפוך מים ע"ג שמרים הנתונים במשמרת כדי שיחזרו אח"כ עם טעם היין (כיון שהיו המים ראויים לשתייה קודם לכן), וכ"כ כל האחרונים להתיר בכלי זה. כי כאן דרכם ששופכים מים חמים לתוך כלי זה כדי שיבשל את הקפה, ולאחר זמן שנעשה משקה קפה עם הגרגירים, חוזר ומסתנן מן הגרגירים לכלי שתחתיו, והוי ברירה גמורה בכלי, וראה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ט).

[85] בגמ' שבת (קל"ט ע"ב) נאמר: "דבי רב פפא שאפו שיכרא ממנא למנא. אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: האיכא ניצוצות! – ניצוצות לבי רב פפא לא חשיבי". שו"ע (סי' שי"ט סעיף י"ד), ז"ל: "מותר לערות בנחת מכלי לחבירו, ובלבד שיזהר שכשיפסוק הקילוח ומתחילים לירד נצוצות קטנות הנישופות באחרונה מתוך הפסולת, יפסיק ויניחם עם השמרים שאם לא יעשה כן, הני ניצוצות מוכחי שהוא בורר", עכ"ל. וכאן כששופכים את המים כדי לאכול את תפוחי האדמה, המים נחשבים פסולת. והנה לרוב התפוחי האדמה או הגריסים המונחים בתחתית הכלי מעורבים בנוזלים, ומעליהם שכבת נוזלים שאינה מעורבת בהם. ובשפיכת הנוזל שמעל תפוחי האדמה או הגריסים אין משום בורר משום שהפסולת לא מעורבת בהם, וניתן לשפוך בנחת את הנוזלים עד שיגיעו לגובה תפוחי האדמה או הגריסים, אולם אסור להמשיך ולשפוך את הנוזלים המעורבים ממש בתוך התפוחי אדמה או הגריסים כי מוכח שהוא בורר.

[86] וראה להלן סעי' ק"ו לענין מצקת עם חורים שדינה ככלי העשוי לברירה.

[87] ראה בשו"ע (סי' שי"ט סעיף י"ד), וראה לעיל בהרחבה סעי' ע' והערה פ'.

[88] הנה לכאורה כל מה שאמרנו שאסור לו לשפוך ברגע שיגיע לשמרים, זה מדובר במי שרוצה לאכול או לשתות לאחר זמן, אבל אם זה נעשה לאלתר, מכיון שזה אוכל מתוך פסולת, הרי מוציא את היין מתוך השמרים, ומותר. וכך גם פסק רבנו זלמן בשו"ע שלו (סעיף י"ח), שכל מה שנא' בשו"ע ובגמ' על בני רב פפא זה מדובר לא לאלתר אלא לאחר זמן, וכך משמע באחרונים, והמשנה ברורה (ס"ק נ"ה) הסכים לכך, ואולם הבן איש חי (ש"ש פרשת בשלח סעיף י"ח) כתב שיש להחמיר בזה, וכך דעת החיי אדם (כלל ט"ז סעיף ט'), וראה בהרחבה לעיל הערה פ'.

[89] שאז תמצית התה נחשבת לאוכל ועלי התה לפסולת.

[90] וראה  משנ"ב (סי' שי"ט ס"ק נ"ה, ס"ב), כה"ח (שם ס"ק ק"ח, קי"א), וכנ"ל סעי' ע"ה בדין מים המעורבים עם תפוחי אדמה או גריסים.

[91] יש מחלוקת ידועה ויסודית בין הבא"ח לחזו"א בעניין שימוש בשבת בקנקן שבו עלי התה ובפיו ישנה רשת. לדעת החזו"א (או"ח, שבת סי' נ"ג ד"ה "מן האמור") – מותר להשתמש בקנקן זה בשבת, כי הרשת לא נקראת "כלי המיוחד לברירה" אלא היא חלק מהכלי עצמו. זאת ועוד, הוא בורר אוכל מפסולת ולא להיפך. ולדעתו אין ייעוד קומקום זה לברירה אלא לאחסן את התמצית, וז"ל: "מן האמור נלמד בעלי תה שנזהרים שלא לסנן את כל התה מן העלין, היינו נמי משום שהמים הסמוכים לעלים חשובים מעורבים. אבל המים הצפים על פני העלים לא חשיבי מעורבים. ולפי זה, אם נעכרו אלה העלים בתוך המים על ידי תנועה חזקה – אין לערות בשעה ההיא עד שיחזרו ויצללו. ומיהו אפשר, כיון שאין כאן שימוש בכברה ממש, אף שיש בפנים כנגד חוטמה של כלי כעין רשת לעכב העלים, מכל מקום יש לומר דלא הוי רק דין ברירה ביד דמותר כשנוטל אוכל מתוך פסולת כשרוצה לאכול מיד". ולדעת הבא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעיף י"ח), שאין אנו זזים מפסקיו- אסור למזוג מקנקן זה כי הרשת עוצרת את עלי התה, וא"כ העושה כן עובר על איסור בורר דאורייתא. ואין להקשות: הרי המזיגה נעשית באופן שבורר אוכל מתוך הפסולת ולא להפך! כי כל ההיתר של הוצאת אוכל מתוך פסולת זה דוקא אם בורר ביד, אבל אם הברירה נעשית על ידי כלי המיוחד לברירה – אסור מדאורייתא, וז"ל: "והנה פה עירנו שורין הצימוקין במים בערב שבת בכלי שקורין ג'יידא"ן (קומקום), שיש לו שתי פיות אחד רחב ואחד דק, ובזה הדק יש נקבים כמו משמרת, כדי שיריקו משם המשקה ולא יעברו השמרים גם כן, דצריך להזהירם שלא יריקו מזה הדק שיש בו נקבים, דנמצא זה כבורר על ידי משמרת, אלא יריקו מן פה הרחב, ולא יריק כל הצלול כולו, אלא ישאר מן הצלול מעט עם השמרים. ועיין בית מנוחה דף ס"א אות מ"ח. גם צריך להזהיר את העם אותם שיש להם כלי קטן מלא נקבים כמו נקבי המשמרת, שדרכם להניחו על פי הכלי ולהריק לתוכו קהוו"א (קפה) או משקה של ג'איי (תה), דלא יעשו כן בשבת להריק על ידי כלי זה". ועיין שו"ת תורה לשמה (סימן קט"ו) ולסידור "בית מנוחה" (דף ס"א ע"ב סעיף מ"ח) שחיברו הרה"ג רבי יאודה שמואל אשכנזי זצ"ל שכותב, וז"ל: כלי הנקרא:  אלבריק [=קומקום] שעושים בו משקה מעשב הנקרא "טיי", ויש לכלי זה שני פיות, אחד רחב והשני פיו צר וסתום, ויש בסתימתו נקבים דקים כדי שיעברו מי ה"טיי" דרך אותו הפה ולא יעברו העשבים של ה"טיי" אלא נשארים תוך הכלי, ומי ה"טיי" עוברים דרך נקבי הפה הנזכר צלול בלתי שום עשב, נראה לי דבשבת אסור לשפוך ה"טיי "דרך פה הצר המנוקב הנז', דהוי ליה מסנן המי "טיי" דרך פיו הנזכר, וכיון שלכך נעשה הפה הקצר הנזכר כדי שיצונן (יסונן) מי ה"טיי" בו, הרי הוא כבורר על ידי כלי דאסור אפילו לשתותו מייד. ולכן יש להזהר ולשפוך ה"טיי" בכלי בשבת "מהליברק" הנזכר דרך פיו השני הגדול, ויכול לערות ממנו בנחת להכלי כדי שישארו עשבי ה"טיי" בהליבריקו", עכ"ל. וראה בחיי אדם (כלל ט"ז סעיף ט').

הנה מה שהיה מצוי אז – קומקום-תיון, ויש בו שתי פיות – ומלמעלה מכניסים בו עלי התה, ומן הצד יש לו כעין מרזב-משפך, ובין המרזב והמשפך לבין הכלי יש רשת-מסננת, כדי שלא יעברו העלים.

וכן בתיון של היום אנשים משתמשים בשתי אפשרויות. אפשרות אחת – לוקחים שקיות נייר עם עלי תה ומכניסים אותם לתוך הקומקום בערב שבת ושופכים עליהם מים רותחים, וביום שבת מערים מן הקומקום. ובאופן טבעי אף פעם השקית הזאת לא יכולה לעבור דרך הצינור הזה הקטן, בין אם יש רשת ובין אם אין רשת. והאדם השופך לא אכפת לו אם שקית התה תעבור או לא תעבור.

אבל אם לוקח קומקום של תה, ומכניס בפנים עלי תה ושופך עליהם את המים וכנ"ל, כאן יש לדון, ואומר החזון איש שאם המים צפים למעלה בלא עלי התה – מותר. אך אם עלי התה צפים למעלה, יש כאן תערובת, ואפשר לדון שזה כברירה בכלי. ומ"מ אומר החזון איש שם בלשון "אפשר": "וכיון שאפשר שאין כאן שימוש בכברה ממש, אף שיש בפנים כנגד חוטמה של כלי כעין רשת לעכב העלים, מכל מקום יש לומר דלא הוי רק כדין בררה ביד שמותר כשנוטל אוכל מתוך פסולת ולאכול מיד".

ועל זה אומרים ה"בן איש חי" וה"בית מנוחה" והכף החיים (סי' שי"ט ס"ק קי"ג) – שאסור, כיון שזה בכלי שמיוחד לברירה, שהרי בשביל כך עשו רשת למטה בשביל לברור, דינו כמו נפה וכברה שאפילו בורר אוכל מתוך פסולת – אסור אפילו לאלתר.

ולכן כתב הרב בצימוקים ועלי תה, שזהו בורר אוכל מתוך פסולת מתוך כלי המיועד לברירה ואסור. ואולי אפשר לצמצם את המחלוקת ולומר שגם לדעת ה"בן איש חי" וה"בית מנוחה" זה לא יהיה דאורייתא, דדוקא כלי שמיוחד לברירה בלבד, כגון: נפה וכברה – אסור מן התורה, אבל כאן הקנקן הזה לא יצרו אותו בשביל ברירה – לברור ממנו, הקנקן עצמו הוא בשביל לשים בו תה ועלי תה, ובכדי שיהיה אפשר להוציא את התה בלי מה שמפריע, הוסיפו לו את המסננת והרשת הזאת. וא"כ יכול להיות שגם לדעת האוסרים – לא יהיה איסור דאורייתא, כי זה לא כלי המיוחד לברירה, והוי רק איסור דרבנן וכדין כלי שאינו מיוחד לברירה. ומ"מ כאמור נקטינן לחומרא ואף קרוב לאיסור דאורייתא. וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"א שא' ג').

ופעם היו לוקחים צימוקים בערב שבת, והיו מרסקים ומערבבים אותם בתוך כלי עם מים, וביום שבת היה להם קומקום כזה מיוחד שבתחתיתו רשת-מסננת והמים המתוקים היו יוצאים והצימוקים היו נשארים.

[92] ראה חזו"א (או"ח סי' נ"ג ד"ה "מן האמור נלמד"), וטעמו – שכיון שהרשת נעשתה בשביל התיון (והוא לא מיועד לברירה אלא למזיגה), היא בטלה כלפי התיון, ולא נחשב ככלי שמיועד לברירה כמו נפה וכברה.

ואחרונים נוספים מתירים ומנמקים את ההיתר בכך שרוב בני אדם לא נמנעים מלשתות תה עם עלים, וא"כ זהו משקה ששותים אותו כך גם בלי סינון, ולכן מותר לסננו. ועיין שביתת שבת (מלאכת בורר בב"ר ס"ק מ"ט), קצות השולחן (סי' קכ"ה, בדי השלחן שם ס"ק כ"א). ויש שמוסיפים (קצות השלחן שם) להסביר שהאדם מתכוון לשפוך את תמצית התה לכוס ואין כוונתו בשפיכה לסנן את התמצית.

[93] אמנם רבים מקילים בזה וסומכים על החזון איש (או"ח סי' נ"ג ד"ה "מן האמור נלמד"), ואין הדעת נוחה מכך כי החזו"א כתב דבריו בלשון "אפשר" ולא אמר בלשון ודאי. והרב בעל "בית מנוחה", הובאו דבריו בכה"ח (שם ס"ק קי"ג) כתב, שזו ברירה בכלי ואסור ליטול אפילו אוכל מתוך פסולת, וזהו ספק דאורייתא ויש להחמיר בזה. ולכן, הטוב ביותר הוא לקנות קומקום בלי רשת, ובקומקום שיש רשת, אם החורים גדולים – יכול להשתמש בו, ואם לאו – יגדיל מקום החור, ובזה הקומקום לא נחשב ככלי של ברירה וגם ניכר שאינו מתכוון לברור ולסנן כי בכך מגלה שלא אכפת לו אם יעברו עם התמצית גם עלים, ולא אכפת לנו אם בפועל לא עברו כלל עלים דרך המסננת (אחרונים). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ט) ושו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"א שאלה ג').

[94] יש לאסור מכמה טעמים: א. מדין צובע במשקין. עיין בא"ח (ש"ש פרשת פקודי סעיף ג'), שו"ת רב פעלים (ח"ג אור"ח סי' י"א). ב. חשש בישול בשקיות תה. וראה בהרחבה בפרק נ"ב "בישול אחר בישול" סעי' ס'-ס"א. ג. חשש בורר, ולכן הרוצה להשתמש בשקיות תה – מותר לו בערב שבת לשים אותם בתוך התיון, ואין בהוצאת המים מן התיון חשש ברירה, כפי שנתבאר לעיל, ואז יהיה מותר להשתמש בתמצית הזו בשבת.

ואף בשימוש בתמצית תה לדעת הבא"ח (ש"ש פרשת פקודי סעיף ג', שו"ת רב פעלים ח"ג או"ח סי' י"א) והרבה אחרונים, וביניהם הגינת ורדים (כלל ג' סי' ט') ועוד – יש צביעה במשקין, ולכן יש לשים את התמצית למטה ועליה לשים את המים למעלה. ואסור לערות מהמיחם על התמצית תה, אלא צריך כלי שני. וראה עוד בהרחבה לעיל שבת ח"ג פרק נ"ג: בישול אחר בישול סעיף ס"א-ס"ב.

[95] שו"ע (סי' שי"ט סעיף י"ד) כתב, וז"ל: "מותר לערות בנחת מכלי לחבירו, ובלבד שיזהר שכשיפסוק הקילוח ומתחילים לירד נצוצות קטנות הנישופות באחרונה מתוך הפסולת, יפסיק ויניחם עם השמרים, שאם לא יעשה כן, הני  ניצוצות מוכחי שהוא בורר". ועי' בנו"כ שם. וראה בא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעיף י"ח). וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"א שא' ט"ו).

[96] ראה משנ"ב (סי' שי"ט ס"ק מ', מ"ב).

[97] גמ' שבת (קל"ט ע"ב): "אמר זעירי: נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש, אבל עכורין – לא. מיתיבי: רבן שמעון בן גמליאל אומר: טורד אדם חבית של יין, יינה ושמריה, ונותן לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש! תרגמה זעירי: בין הגיתות שנו". ופסק השו"ע (סי' שי"ט סעיף י'), וז"ל: "יין או מים שהם צלולים – מותר לסננן במשמרת. הגה: ואף על פי שיש בו קסמין דקין, הואיל וראוין לשתות בלאו הכי (סמ"ג). אבל בסודר, מים – אסור משום ליבון, ויין ושאר משקין – מותר. ואם הם עכורים, בין מים בין יין – אסור לסננם". וראה במשנ"ב (שם ס"ק ל"ד), ז"ל: "כיון דבלאו הסינון ג"כ הם צלולים וראוים לשתות, לכן אין בזה משום בורר. וצלולים מקרי כל שראוי לשתות כך בלי סינון לרוב בני אדם, ויש מחמירין דדוקא כשכולם יכולים לשתות כך, ואין מסננן אלא כדי שיהיו צלולין ביותר. וכן משקה שקדים הכתושין מע"ש – מותר לסנן בשבת, הואיל דיכולים לשתותו כך בלי סינון". וראה בבא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעיף ט"ו), ז"ל: "אסור לסנן במשמרת, אף על גב דבירור שלה הוא אוכל מתוך פסולת, מכל מקום משמרת חמירא, דדמי לברירה בנפה וכברה ודמי למרקד, דחייב גם בשותה לאלתר. אבל אם נתן שמרים במשמרת מערב שבת – מותר ליתן בה מים בשבת כדי שיהיו צלולין לזוב. ויין שהוא צלול ורובא דעלמא שותים אותו ולא קפדי – מותר ליתנו אפילו לתוך המשמרת כדי שיהיה צלול יותר, וכל שכן דמותר לסננו בסודרים". וע"ע כה"ח (שם ס"ק פ"א).

[98] כך דעת הרמב"ם (שבת פרק ח' הל' י"ד) שגם במים צלולים – אין להתיר במשמרת שלהם רק על ידי שינוי, והביאו השו"ע (סי' שי"ט סעיף י') כדיעה שניה, ז"ל: "ולהרמב"ם, במשמרת – אסור ואפילו מים ויין צלולים, ואפילו בסודרים לא התירו אלא בצלולין אבל לא בעכורים. ויין מגתו – כל זמן שהוא תוסס (פי' שנראה כרותח), טורף חבית בשמריה ונותן לתוך הסודר". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק מ"א) בטעם דברי הרמב"ם, וז"ל: וטעמו נראה משום שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ולדינא הלכה כדעה א' [א"ז]". וראה בבא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעיף ט"ו). וע"ע בכה"ח (שם ס"ק פ"ט) שהעיקר להלכה כדיעה הראשונה.

[99] ראה ביאור הלכה (סי' שי"ט סעיף י' ד"ה "הואיל וראוין").

[100] ראה בשו"ע (סי' שי"ט סעיף י'), משנ"ב (ס"ק מ'). ולכן אם המים עכורים קצת או שיש בהם קסמין דקים ואפשר לשתותן בלא סינון, אבל רוב בני אדם אין שותים את המים בלא סינון – יש בזה משום בורר ואסור במסננת רגילה. וע"ע כה"ח (שם ס"ק פ"ג).

[101] בא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעיף ט"ו), ז"ל: "אבל יין שהוא עכור קצת, דאיכא אינשי דשתו ליה אבל רובא לא שתו ליה – אסור לסננו במשמרת, אבל מותר בסודרים. ואם יש בו קמחין אפילו שהם מעט, מסתמא לא שתו ליה רובא דעלמא – ואין לסננו במשמרת אלא רק בסודרים. ואם עכור לגמרי דאפילו מיעוט אין שותים – אסור לסננו גם בסודרים. ויש מחמירים גם בעכורים קצת אי רובא לא שתו ליה. ויש לחוש לדברים אלו היכא דאפשר, אבל לעת הצורך יש לסמוך על המתירים דהם עיקר". וע"ע משנ"ב (סי' שי"ט ס"ק מ"ב), כה"ח (שם ס"ק פ"ט, פ"ג).

[102] יין אדום ושאר משקים – אין איסור מלבן בשרייתם לכו"ע, שהרי מלכלכים ולא מנקים, ולכן בשרייתם אין משום מלבן, משום שגם לאחר שרייתם נשאר הבגד מלוכלך, ואין לחשוש שיבוא לסוחטו, משום שבין כך ישאר הבגד מלוכלך. עיין משנ"ב (סי' ש"ב ס"ק ל"ט, סי' שי"ט ס"ק ל"ט), כה"ח (סי' ש"ב ס"ק פ"ו). ולכן מותר לסננם (על פי הכללים שהזכרנו לעיל) גם בבגד שאינו מיועד לכך (סי' שי"ט סעיף י'), אולם בסינונם של מים במטפחת קיימת בעיה של מלבן, ויתבאר בהמשך.

בסחיטת משקים קיימת בעיה נוספת של דש – סחיטת המשקה כדי להשתמש בו, אולם במקרה שלנו אין חשש שאדם יבוא לסחוט את המשקה שבבגד כדי להשתמש בו.

[103] שו"ע (סי' שי"ט סעיף י"א), משנ"ב (סי' שי"ט ס"ק מ"ו), כה"ח (שם ס"ק צ"ה).

[104] בא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעיף ט"ז).

[105] משנ"ב (סי' שי"ט ס"ק מ"ה), כה"ח (שם ס"ק צ"ג).

[106] משנ"ב (סי' שי"ט ס"ק מ"ט), בה"ל ד"ה "הכפיפה", כה"ח (שם ס"ק צ"ט). וע"ע בשו"ע (סי' שט"ו סעיף י"ג).

[107] ובשאר דיני אוהל בכלים – ראה בהרחבה פרק פ"ח "דיני אוהל" סעי' נ"ח-ס"ג.

[108] ראה בגמ' שבת (קל"ט ע"ב), וכך פסק השו"ע (סי' שי"ט סעיף י"ג): "כלי שמערים בו יין מהחבית – לא יתן בפיו קשין וקסמין בחוזקה, שאין לך מסננת גדולה מזו". כלומר, היו לוקחים את הכלי שבו היין, ומניחים בראשו קש ותבן בחוזקה, כמו פקק של קש ותבן ושופכים את היין מתוכו, וזה היה מסנן את כל היין מהשמרים. וכך כתב הבא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעיף י"ח), וז"ל: "והנה פה עירנו שורין הצימוקין במים בע"ש בכלי שקורין ג'יידא"ן (תיון) שיש לו שתי פיות אחד רחב ואחד דק ובזה הדק יש נקבים כמו משמרת כדי שיריקו משם המשקה ולא יעברו השמרים ג"כ, דצריך להזהירם שלא יריקו מזה הדק שיש בו נקבים, דנמצא זה כבורר ע"י משמרת, אלא יריקו מן הפה הרחב, ולא יריק כל הצלול כולו, אלא ישאר מן הצלול מעט עם השמרים. ועיין בית מנוחה דף ס"א אות מ"ח. גם צריך להזהיר את העם אותם שיש להם כלי קטן מלא נקבים כמו נקבי המשמרת שדרכם להניחו על פי הכלי ולהריק לתוכו קהוו"א (קפה) או משקה של גא"י (תה) דלא יעשו כן בשבת להריק ע"י כלי זה. ועיין חיי אדם כלל ט"ז אות ט' יע"ש", עכ"ל. וכל האמור הוא באופן שרוב בני אדם אין שותים את היין כמות שהוא, וכ"כ המשנ"ב (שם ס"ק נ'), ונתבאר לעיל סעי' פ"ב-פ"ט בהרחבה.

[109] בשו"ע (סי' שי"ט סעיף ט"ז) כתב: "מים שיש בהם תולעים – מותר לשתותן ע"י מפה בשבת, דלא שייך בורר ומשמר אלא במתקן הענין קודם אכילה או שתיה, אבל אם בשעת שתיה מעכב את הפסולת שלא יכנס לתוך פיו – אין זה מעין מלאכה ומותר". ומבואר שההיתר דווקא בשעת השתיה, וראה בכה"ח (סי' שי"ט ס"ק קט"ז-קי"ח) דמסיק שאפילו במקום שאין איסור מחמת התולעים, וכגון תולעים הגדלים במים שבכלים ובבורות שאינם נובעים, כמבואר ביו"ד סי' פ"ד, מ"מ איכא בהו איסור אחר של "בל תשקצו", ולכן אסור גם לסננן אלא אם כן בשעת שתיה ממש.

[110] כתב השו"ע (סי' שי"ט סעיף י'), ז"ל: "אבל בסודר מים – אסור משום ליבון", עכ"ל. בסינון המים בעזרת בד קיימת בעיה של מלבן (=כיבוס). יש אומרים ששרייתו של בגד זהו כיבוסו אף שאין על הבגד כל לכלוך. ולפי"ז, כשבאים המים במגע עם הבגד בשעת הסינון, עוברים על איסור מלבן. ויש אומרים ששרייתו של בגד נקי אינה כיבוסו, אך יש חשש שלאחר שאדם יסיים את הסינון, יסחט את הבגד הרטוב וסחיטה כזו אסורה משום מלבן. וראה במשנ"ב (סי' שי"ט ס"ק ל"ו, ל"ז), כה"ח (שם ס"ק פ"ה). וראה בהרחבה שבת ח"ג פרק ס"ג, חשש סחיטה, סעיף ל"ב-ל"ו.

[111] בבגד בד המיוחד לסינון, אין אדם מקפיד אם הבגד נשאר רטוב, ולכן למ"ד שבבגד שאין עליו לכלוך אסור ליתן עליו מים מרובים משום דחיישינן שמא יסחוט – הכא שרי, דאין לחוש שמא יסחט, כיון שמיירי בבגד המיוחד לסינון שאינו מקפיד עליו. וי"א שגם למ"ד "שרייתו זהו כיבוסו" – אין איסור לסנן בבגד המיוחד לכך, משום שאין אדם חושש לליבונו של בגד כזה ואין ליבונו נחשב כלום. לכן למעשה – מותר לסנן בבד המיוחד לסינון או לשימוש רטוב אחר אבל אין לסנן מים בסודרים, מטפחות וכדו', כי אינם מיוחדים לכך. ועיין שו"ע הגר"ז (סי' שי"ט סעיף י"ג), ערוך השולחן (שם סעיף כ"ט). וראה עוד באורך בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ') ובשו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"א שאלה ז') ולעיל שבת ח"ג פרק ס"ג, חשש סחיטה, סעיף ל"ה.

[112] נחלקו הפוסקים לעניין דין ליבון, אם יין לבן דינו כמים או כיין (אדום). ולכן טוב לכתחילה להחמיר. עיין משנ"ב (סי' שי"ט ס"ק ל"ח), כה"ח (שם ס"ק פ"ז).

[113] כתב השו"ע (סי' שי"ט סעיף ט"ז), ז"ל: "מים שיש בהם תולעים – מותר לשתותן על ידי מפה בשבת, דלא שייך בורר ומשמר אלא במתקן הענין קודם אכילה". ואף שנתבאר לעיל שיש לאסור סינון מים על ידי בגד שאינו מיוחד לכך משום כיבוס, כאן יש צדדים נוספים להקל, שכן בפעולה זו נרטב שטח מועט בלבד, כדי הנחת הפה, עיין משנ"ב (שם ס"ק נ"ט). וראה בא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעיף י"ז), ז"ל: "ולכן טוב שישא האדם מפה קטנה בחיקו שמייחד אותה לסינון המים בכל עת שישתה, ואע"ג דיש מתירים לשתות מים ע"י מפה, אע"פ שאינה מיוחדת לכך, דס"ל כיון דאינו נשרה ממנו אלא מעט לא חיישינן, ועיין אליה רבה ונשמת אדם, מ"מ יש חולקין. ועיין שיורי כנה"ג. וכתבתי בסה"ק מקבציאל דלעת הצורך יש לסמוך על המתירים לשתות ע"י מפה אפילו שאינה מיוחדת לכך, והנזהר ליחד לו מפה לכך – תע"ב", וע"ע שו"ע הגר"ז (סי' שי"ט סעיף כ"ג). ולכן כתבנו, שלכתחילה טוב להמנע מלשתות דרך בגד שאינו מיוחד לסינון, משום שיש מחמירים ואוסרים אף בשרייה מועטת, אך בשעת הדחק – אפשר לסמוך על המקילים. וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"א שאלה ז').

[114] בשרוול הבגד יש חשש גדול יותר לסחיטה. משנ"ב (סי' שי"ט ס"ק ס'), ז"ל: "ומ"מ יש ליזהר שלא ישתה דרך בית יד מכתונת שלו, דבזה חיישינן יותר שמא יסחוט שמצטער בלבישתו". וטוב יעשה אדם שיודע שיצטרך לסנן מים בשבת אם ייחד לכך בד או בגד מיוחד. עיין בא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעיף י"ז). ועוד עיין כה"ח (שם ס"ק קכ"ה).

[115] בימינו יש ברזים שבהם רשתות דקות מאוד, ובפתיחת הברז נעצרים הלכלוכים שבמים. ומ"מ מותר להשתמש בברזים אלו בשבת, מפני שאין כאן בורר, שהמים ראויים לשתייה אף בלא פעולת הסינון. ואף שלדעת הרמב"ם (הל' שבת פ"ח הי"ד, וע"ע בטור וב"י שם), שס"ל שבכלי המיועד לברירה כמו משמרת וכיו"ב – יש בזה איסור בורר מדרבנן גם באופן שהמים או היין ראויים לשתייה, למעשה – לא חוששים לרמב"ם (שהובא לעיל סעי' פ"ד), ומכיון שהמים ראויים לשתייה – מותר (ראה שו"ע סי' שי"ט סעיף י'). וראה חזו"א (סי' נ"ג ד"ה "ואם המשמרת שעל הברזא"). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ט),

[116] ראה להלן סעי' ק"ג לענין מסנן "בריטה".

[117] וראה במשנ"ב (סי' שי"ט ס"ק ל"ד), ז"ל: "כיון דבלאו הסינון ג"כ הם צלולים וראוים לשתות, לכן אין בזה משום בורר. וצלולים מקרי כל שראוי לשתות כך בלי סינון לרוב בני אדם. ויש מחמירין דדוקא כשכולם יכולים לשתות כך, ואין מסננן אלא כדי שיהיו צלולין ביותר". וראה בחזו"א (סי' נ"ג), ז"ל: "ואפילו כשכבר נתקבץ הרבה חול במשמרת, נראה דמותר. ואף על גב דכשבאים המים במשמרת כבר יש שם חול מרובה, מכל מקום כיון דהמים הנקלחים על ידי האדם בפתיחת הברז הם מים צלולים, אף על גב שהם אחר כך מתערבים עם החול וחוזרים ומסתננים, אין זה מלאכת בורר, וכדתנן (קל"ט:) בנותן מים למשמרת התלויה מערב שבת כדי שיחזרו השמרים צלולים, ואף על גב דמתערבים המים עם השמרים וחוזרים ומסתננים, כיון שנתן צלולים – לית לן בה", עכ"ל.

[118] משום תוקע, ראה שו"ע (סי' שי"ג סעיף ו'). וע"ע במגן אברהם (סי' שי"ג ס"ק י"ב) שכתב, וז"ל: "ונ"ל דכוסות שלנו העשויות בחריצים סביב ומהודקים בחוזק – לכ"ע אסור", והכא שמחובר – חמיר טפי. וראה חזו"א (סוף סי' נ"ג), ז"ל: "לכרוך היטב בגד על גבי ברז כדרך שעושים בחול – יש בו משום חשש בונה", וראה עוד בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ס"ב), ועיין בפרק פ"ד "בניין וסתירה בכלים" בהקדמה לפרק, ושם בסעי' א' מש"כ בזה, וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"א שאלה ו').

[119] תיאורו: המיכל כולו הינו חומר קשה מפלסטיק, בתחתית המיכל ישנם רשתות של מתכת וכן חומרים אחרים שמזקקים את המים, ויש מקום לכניסת מים על ידי ברז של מים ויוצאים המים דרך נקבים קטנים הנראים מבחוץ כרשת, כך שהמים יוצאים ללא טעם לוואי אלא זכים ממש, מהמיכל הזה.

[120] ראה לעיל פרטי הדינים סעי' פ"ב-פ"ט בהרחבה, וע"כ כיון שהמים הנכנסים למיכל ה"בריטה" הם מי ברז רגילים, כל עוד שאין במים של הברז טעם מיוחד משונה, כך שאפשר לומר שרוב ככל הציבור משתמש במים של הברז לשתיה – אין כאן דין של בורר או מסנן, כמו כל מים צלולים שמותר להשתמש במשמרת המיועדת להם.

[121] ראה לעיל סעי' פ"ה.

[122] ראה לעיל בהרחבה סעי' פ"ב-פ"ט.

[123] ראה שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ט) ושו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"א שאלה ה'). כמו כן, המכין בביתו ירקות כבושים בצנצנת והוציא בשבת ירק שלא נכבש טוב – אסור להחזירו לצנצנת משום כובש.

[124] וכמו בכף מחוררת שהובא בסעי' הקודם.

[125] מותר להכניס קוביות קרח לקנקן מים כדי לקרר המים, וגם לנענע המים עם הקרח – מותר, אלא שאסור לערבב עם כף כדי להמיס ולרסק את הקרח. וראה בהרחבה בפרק צ"ז "הקפאת והמסת נוזלים" סעי' ז'-ט'.

[126] ראה בהרחבה לעיל סעי' ס"ו בפלוגתת הפוסקים בדבר צף. ואכן לדעת המקילים בדבר, צף שלא נחשב כתערובת – מותר להוציא את קוביות הקרח מלמעלה כי זה דבר צף ומותר. וראה לעיל בדברי החזו"א בעניין תערובת המים הטופחים על גוף הזבוב, ולכאורה אינו דומה למים שנמצאים על הזבובים, דמי בכלל שותה מים אלה של הזבוב, ולבטח יזרקו אותם כי נקרא מאוס ופסולת, אבל קובית קרח, המים שלהם הוא טעים וטוב ואינו נקרא פסולת, ולכן כאן יש מקום להקל אף לדעת החזו"א. ובכל אופן יש להוציאם עם מעט מים לחוש לדעת הט"ז, שו"ע הרב, המשנ"ב והבא"ח, שגם בצף וגם בדבר שהוא לח – יש בזה משום בורר.

[127] הסיבה להיתר – מפני שנעשית כאן ברירה בין פסולת לפסולת, וברירה כזאת, שאין צורך לאדם הבורר בשום דבר מהדברים הנבררים – מותרת. ועיין בה"ל (סי' שי"ט ד"ה "היו לפניו", סעיף ג'), פרי מגדים (שם משבצות זהב ס"ק י'), וע"ע בחזו"א (סי' נ"ג ד"ה "ולעניין ברזא"), ועוד שכוונת האדם לשפוך את המים ולא לברור בין סוגי הפסולת, ופעולת הברירה נעשית מאיליה.

[128] כיון שעושה בידים ממש את פעולת הברירה בכלי שמיועד לברירה ולא נעשית רק כלאחר יד, ולכך אף שבורר פסולת מפסולת טוב להחמיר.

[129] ראה לעיל פרק צ"ד "כללי מלאכת בורר" סעי' ל"ו בהרחבה שנתבאר שיש איסור ברירה גם בדברים שאינם ממין אוכלים. וז"ל הבא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעיף י"ג): "כשם שיש דין איסור בורר באוכלין, כך ישנו בכלים או בגדים שהם מעורבים ורוצה לברור מין אחד – צריך לברור דבר הרוצה בו מדבר שאינו רוצה בו, וצריך שיהיה לצורך לאלתר כדין האוכלין הנז"ל, וכמ"ש הפוסקים, ודלא כהרב מטה יאודה ז"ל", וכאמור לעיל דבבורר אוכל מתוך פסולת – מותר. ועוד עיין ערוך השולחן (סי' שי"ט סעיף ט').

[130] ראה בתה"ד (סי' נ"ז) שאף שניכרים הדברים המעורבים כל אחד לעצמו, עדיין יש לחוש משום איסור בורר. ולכן, אם מונחים על שולחנו כמה ספרים, כגון: רמב"ם, משנה ברורה, כף החיים, ונוטל כל אחד מהם בפני עצמו כדי להחזירו למקומו – אין בזה איסור בורר ומותר. אבל אם רוצה להחזיר למקום רק חלק מהספרים, ובורר ביניהם לשם כך – יהא אסור. וכמו"כ אם המדף של הספרים קרוב למקום ישיבתו, ורואה שמונחים שם ספרים שאינם במקומם – אסור להוציאם בכדי להחזירם למקומם משום בורר.

[131] ראה בבא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעיף י"ג), הובא לעיל הערה קכ"ט.

[132] אסור להבחין בלילה בין בגד לבגד לאור הנר, משום החשש של שמא יטה, אא"כ ישים לידו שומר, וראה בשו"ע (סי' רע"ה סעיף י"א), וראה בהרחבה בחלק שלישי פרק נ"ד "עיון לאור הנר" סעי' י"ג.

[133] אך מותר להסיר את הבגד העליון אם הכוונה להגיע לבגד שלמטה יותר.

[134] ראה משנ"ב (סי' שי"ט ס"ק ט"ו).

[135] ביום חול מותר ליטול את הטלית של שבת ולהניחה בצד, ולקחת את הטלית של חול, ואין בזה משום אין מעבירין על המצוות, וראה כה"ח (סי' כ"ה ס"ק ח'). וראה בסעי' הקודם.