פרק ק"א – הלכות בישום ומוליד ריח

בושם על בגד

• אסור לפזר בושם על בגד, מטפחת או צעיף[1], כיון שמוליד בהם ריח.

בושם על הגוף

• יש מתירים לפזר בושם על הגוף[2], ואעפ"י שדעת גאון עוזנו בעל הבן איש חי לאסור – המנהג להקל[3]. ובפרט אם נותנים את הבושם על הגוף כדי להעביר את ריח הזיעה – מותר, כיון שאין הכוונה להוליד ריח בגוף, אלא להעביר את ריח הזיעה[4]. ומ"מ המחמיר תבוא עליו ברכה.

בושם לאשה

• נהגו להקל לאשה לפזר בושם על גופה בשבת, אבל לא על בגדיה או על מטפחת או על פאה נוכרית וכדו'. וראוי לכל אישה לא לפזר בושם רב על עצמה גם בימות החול, משום צניעות[5].

בושם על הידיים בבית הכנסת

• יש נוהגים לתת בושם על ידי המתפללים בבית הכנסת, כאשר יש שם שמחה. מותר לתת בושם זה על הידיים בשבת, כיון שהבושם מתנדף מהר ואינו נשאר על הידיים, ועוד שאין כוונתו להוליד ריח בידיים (וגם לדעת הבא"ח, המובא בסעי' ב' – מותר[6]). אך אסור לתת בושם זה על בגד, מטפחת וכדו' [כדלעיל], גם כאשר יש שמחה בבית הכנסת.

נתינת מי בושם במים

• אסור לשפוך מי בושם לתוך כלי עם מים, או מים לתוך מי בושם[7].

נתינת "מי פה" במים

• מותר לצחצח שיניים עם "מי פה" באופן שנותן את מי הפה על גבי מברשת השיניים או לתוך פיו ומצחצח. אמנם, טוב שלא לתת מי פה לתוך כוס עם מים, משום הולדת ריח[8]. וראה עוד בפרק פ"ט הלכות חובל הלכות כ"ב- כ"ט את האופנים שבהם מותר לצחצח שיניים בשבת ע"י מברשת.

נטילת ידיים במים מבושמים

• בעבר נהגו הכוהנים ליטול את ידיהם לברכת כוהנים בתפילת נעילה ביום הכיפורים, במים מבושמים [מים מעורבים במי ורדים], כיון שיש מעלה חשובה ומיוחדת בברכת כוהנים זו. אמנם, הרוצים לעשות כן צריכים להיזהר להכין מי נטילה מבושמים בערב יום הכיפורים, שהרי אסור להכינם ביום הכיפורים, משום הולדת ריח במים[9].

נתינת ריח בטבק

• אסור לתת מיני בשמים או מי ורדים בתוך אבקת טבק בשבת כדי להוליד ריח טוב בטבק[10].

נתינת מי ורדים בתוך משקה

• מותר לתת טיפות מי ורדים בתוך כוס תה או בתוך מי שקדים, כיון שכוונתו לתת בהם טעם[11].

תמצית תה

• מותר לתת מים בכוס שיש בה תמצית תה ועלי נענע שהוכנה מערב שבת[12] (ובלבד שלא יבשלם – עיין חלק ג' פרק נ"ב סעי' ס'-ע"א), אף על פי שהמים מקבלים את טעמם וריחם של עלי הנענע, כיון שכוונתו לתת את טעם הנענע במים ואין כוונתו להוליד את ריח הנענע במים[13].

בשמים

שפשוף ענף לפני הרחתו

• מותר למלול מיני בשמים (כגון: עלי הדס וכדו') ביד כדי להוציא מהם ריח טוב, ואין בזה משום מוליד ריח[14].

הנחת אתרוג בבגד

• אסור להניח אתרוג בבגד [או במגבת] ע"מ שיוליד ריח בבגד, בין בשבת ובין ביום טוב, כיון שהבגד סופג את ריחו הטוב של האתרוג והרי הוא מוליד ריח. אבל אם היה האתרוג מונח בבגד מלפני שבת/יום טוב והוציאו ממנו – מותר להחזירו אל תוך הבגד ביום טוב, כיון שהבגד ספג את ריח האתרוג קודם השבת/יום טוב[15].

סבון באסלה

• מותר לתת באסלה שבחדר השירותים סבון חיטוי וכדו', למרות שיש בו צבע וריח טוב וכאשר האסלה נשטפת במים נצבעים המים וניתן בהם ריח טוב, כיון שאין כוונתו להוסיף צבע או ריח במים אלא רק להעביר ריח רע ולנקות ולחטא את האסלה. ובפרט יש להקל כיון שנעשה בדרך "גרמא" (דהיינו – שהמים שוטפים את הסבון ונצבעים ומקבלים ריח טוב כתוצאה מלחיצה על ידית הניאגרה ולא בדרך של שפיכת מים ישירות על גבי הסבון). אמנם אם כוונתו שייצבעו המים או שיהא בהם ריח טוב – אסור[16].

ספריי ריח

• מותר להתיז מי בושם מתוך מיכל או בקבוק ריח ("ספריי") כאשר ההתזה נעשית אל חלל האוויר[17], כגון: דאודורנט ספריי, או מטהר אויר וכדו'.
• דין מוליד בשטיפה עם סבון מוצק – ראה פרק פ"ז הלכות ממחק סעיפים י- י"ב.

[1] גמ' ביצה (כ"ג ע"א), וז"ל: "רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: סחופי כסא אשיראי ביומא טבא – אסור, מאי טעמא? משום דקא מוליד ריחא". דהיינו, אסור לתת כוס שהוא מבושם בריח טוב על בגד משי להכניס בו ריח טוב. והובאו הדברים בב"י (סי' תקי"א) והביאם הרמ"א (שם סעי' ד'), וז"ל: "ואסור לסחוף כוס מבושם על הבגדים, משום דמוליד בהן ריחא". והטעם ביאר המשנ"ב (סי' תקי"א ס"ק כ"ז): "ואסור מדרבנן, שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה".

[2] כיון שאין הבושם נשאר על הגוף ומתנדף מהר. ובמיוחד אם כוונתו להעביר הזיעה – מותר, כיון שהוא דבר שאינו מתכוין.

[3] כתב הבא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' י"א), וז"ל: "הנשים שדרכם לרחוץ פניהם ושערותיהם במי ורד בשבת כדי שיהיה בהם ריח טוב – אסור לסברת הט"ז ודעמיה, דאפילו בבשר האדם איכא מוליד ריחא וכ"ש בשער, וכ"ש כאן דאפשר שיהיה הריח נקלט בבגדים שלהם ג"כ, דבזה אסור לכו"ע". וראה עוד בשו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סי' נ"א). ומנהגנו להקל בזה, וכ"כ כף החיים (סי' קכ"ח ס"ק מ"ד). אמנם ביו"ט ראוי ליזהר בזה. ועיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סוף סי' צ"ב).

[4] עיין לעיל הערה ב'.

[5] שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ"ב), וראה הערה ג'.

[6] כתב הבא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' י"א): "וכן אותם ששופכים מי ורדים בכפם כדי להריח – שרי, דאין כונתם להוליד ריח טוב בידים שלהם, וכאשר העליתי בס"ד בכל זה בסה"ק רב פעלים (ח"ב או"ח סי' נ"א)".

[7] כתב הבא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' י"א): "וכן יש דרכם להניח מי ורדים בתוך כלי שקורין קומק"ם, וכשרואים שלא יש בכלי אלא מעט מי ורדים מוסיפין עליו מים, דאסור לעשות כן בשבת, דהם כונתם להוליד ריח טוב באלו המים אשר מוסיפין בכלי". ועיין ט"ז סי' תקי"א ס"ק ח' ובשולחן ערוך רבנו זלמן שם.

[8] עיין משנ"ב (סי' שכ"ב ס"ק ח"י), כה"ח (סי' קכ"ח ס"ק מ"ד), שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ס"ה, צ"ב), וראה עוד לעיל סעי' ב' ובהערה.

[9] עיין גינת ורדים (כלל ג' סי' ט"ז) באריכות, ובכה"ח (סי' קכ"ח ס"ק מ"ד). מיהו כאמור לדעת הבא"ח – אסור אפי' אם הכינו מערב יום כיפור, כיון שכוונתו להוליד ריח בידיים.

[10] בא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' י"א).

[11] כתב הבא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' י"א): "אבל מותר להניח מי ורדים בתוך שרב"ת (=לימונדה) או לתוך מאכל כדי לתת בו טעם טוב, וכמ"ש הרב נחפה בכסף והסכים עמו מהר"י עייאש ז"ל".

[12] אך לא ישים את התמצית לתוך כוס המים, כיון שיש צביעה במשקין. עיין בא"ח (ש"ש פרשת פקודי סעי' ג').

[13] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ"ב).

[14] שפשוף ההדס גורם לריח הכנוס בתוכו לצאת, ולכן אינו נקרא מוליד ריח (כעין אבק שמסירו), ובזה שונה הוא מנתינת בושם על בגד, ששם הריח הטוב נולד בו כעת ולכן נאסר. ועיין מסכת ביצה (כ"ג ע"א) ושו"ע (סי' תקי"א סעי' ד') והחונים עליו. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ"ב), שו"ת הרב הראשי (ח"א תשמ"ו-תשמ"ז סי' נ' אות א').

[15] ראה לעיל סעי' א' ובהערה, ובמשנ"ב (סי' שכ"ב ס"ק ח"י).

[16] גמ' ביצה (סוף כ"ב ע"ב), וז"ל: "אמר רב יהודה: על גבי גחלת – אסור (פרש"י שם: דאיכא מכבה ומבעיר), על גבי חרס – מותר (פרש"י שם: דכבוי ליכא, והבערה נמי על ידי שינוי היא כלאחר יד, וליכא איסורא דאורייתא). ורבה אמר: על גבי חרס נמי אסור, משום דקא מוליד ריחא (ופרש"י שם: שנכנס בחרס, שלא היה בו ריח, ואסור מדרבנן, שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה). רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: סחופי כסא אשיראי ביומא טבא (פרש"י: לכפות כוס מבושם על השיראים של מלבוש, להכניס בהן ריח הבושם שבכוס) – אסור. מאי טעמא? – משום דקמוליד ריחא (פרש"י: דקא מוליד ריח בשיראים). ומאי שנא ממוללו ומריח בו, וקוטמו ומריח בו (פרש"י: דתניא בהמביא גבי עצי בשמים: מוללו בין אצבעותיו כדי להוציא ריחו, או קוטמו שיהא מקום הקטימה לח ונותן ריח, ובתלושין קמיירי)? התם – ריחא מיהא איתא, ואוסופי הוא דקא מוסיף ריחא, הכא – אולודי הוא דקמוליד ריחא (פרש"י: "שנכנס בחרס, שלא היה בו ריח, ואסור מדרבנן, שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה"). ולכאורה יהיה אסור להוריד מים, כיון שיש בזה איסור דרבנן. אלא שהב"י (סי' ש"כ סעי' י"ט-כ') הביא את דעת שבלי הלקט בדין צביעה של כרכום וכתב שהכל תלוי בכוונת האדם, אם הוא לצבע או לטעם. דומה הדבר לדין זה שתלוי בדעת האדם – האם כוונתו היא להפיץ ריח או להעביר את הזוהמא. עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ"ב), שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ט שאלה ו').

[17] אעפ"י שכוונתו לריח והוי דבר המתכוין – מותר, כיון שאינו מוליד ריח בחפץ מסויים, כגון: בגד או נייר אלא בחלל האוויר.  אמנם, יש אוסרים בזה מדין זורה, אך אין הלכה כמותם. וראה ברמ"א (סי' שי"ט סעי' י"ז) שאסר מדין זורה, משנ"ב (שם ס"ק ס"ז), ביה"ל (שם ד"ה "מפזר"). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד שבת סי' צ"ב).