פרק עז – "מוקצה מחמת גופו"  

הגדרות

הגדרת "מוקצה מחמת גופו"

• "מוקצה מחמת גופו" הינו דבר שאינו כלי ואינו מאכל אדם או בהמה, כגון: אבנים, מעות, קנים, עפר, חול, מת, וכדו'[1].

הגדרת האיסור

• אסור לטלטל "מוקצה מחמת גופו" בשבת אפילו לצורך גופו או מקומו^[2]. אמנם, יש מקרים בהם יהיה מותר לטלטל "מוקצה מחמת גופו", כפי שיתבאר לקמן.

דוגמאות

בעלי חיים

• בעלי חיים הינם "מוקצה מחמת גופו"[3].

ירקות לא מבושלים

• תפוחי אדמה וכן קישואים או חצילים שאינם מבושלים, או אפויים וכדו' שאינם ראויים למאכל אדם, הנם "מוקצה מחמת גופו", אף על פי שראויים למאכל בהמה כמות שהם חיים. וטעם הדבר הוא, שאין אדם מאכיל את בהמתו דבר שעומד למאכל אדם, כגון: על ידי בישול^[4].

נאכלים חיים בשעת הדחק

• ירקות ופירות שנאכלים כמות שהם חיים בשעת הדחק, אינם "מוקצה" בשבת[5].

אין דרך לאוכלו חי

• כל דבר מאכל שאין דרך בני אדם לאכלו חי (אפילו בשעת הדחק) – דינו כדין "מוקצה מחמת גופו", כגון: תפוח אדמה וכדו'[6].

ירקות או פירות רקובים

• ירקות ופירות רקובים וכן בשר מקולקל וכדו' שאינם עומדים למאכל אדם, אינם "מוקצה" אם נותנים אותם לבעלי חיים המצויים באותו מקום, ואף על פי שאינם ברשותו[7] [ומכל מקום, כאשר נוטלים ירק/פרי רקוב כדי לזורקו – יש להיזהר לא להוציא את הרקוב מתוך הטריים, מכיון שיש בכך משום "בורר", כפי שיתבאר לקמן בהלכות בורר פרק צ"ד].

דבר מאכל שאינו ראוי לאכילה בבין השמשות

• כל דבר מאכל הראוי לאכילה בבין השמשות, אינו "מוקצה" בשבת. אמנם, דבר מאכל שדחאו בידים, ולא היה ראוי לאכילה בזמן בין השמשות, הרי הוא "מוקצה" ואסור לטלטלו, אפילו אם בשבת הוא נהיה ראוי לאכילה[8].

ענבים ותאנים לייבוש

• ענבים ותאנים וכדו' שהיו ראויים לאכילה והעלם לגג כדי לייבשם בחמה, ובזמן בין השמשות לא היו ראויים לאכילה[9], הרי הם "מוקצה" ואסור לטלטלם בשבת[10]. וכן מאכלים שהיו ראוים ונמצאים בתהליכי עיבוד [עד שנעשים ראויים לאכילה] ובבין השמשות לא היו ראויים למאכל, הרי הם "מוקצה" ואסור לטלטלם בשבת.

פירות ראויים בין השמשות

• ענבים ותאנים שהונחו על הגג לייבוש ובזמן "בין השמשות" הגיעו לשלב בו הם מיובשים וראויים לאכילה, אינם "מוקצה" ומותר לאכלם בשבת. ואפילו אם בבין השמשות הבעלים לא ידעו שהם ראויים למאכל, ורק בשבת עצמה נודע לבעלים שב"בין השמשות", כבר היו ראויים לאכילה[11].

אינם ראויים לחלק מבני האדם

• גרוגרות וצימוקים שהסריחו ובבין השמשות היו ראויים לאכילה רק לחלק מבני האדם – צריך "להזמינם", כלומר – לגלות דעתו לפני כניסת שבת שכאשר הם במצב זה עבורו הם ראויים לאכילה[12].

אינם ראויים לשום אדם

• פירות וירקות שאינם ראויים לאכילה לשום אדם בבין השמשות – אי אפשר "להזמינם", ואפילו אם הזמינם – בטלה דעתו[13].

פירות לייבוש השייכים לגוי

• ענבים ותאנים של גוי שהניח הגוי על הגג ליבוש מערב שבת, ובזמן בין השמשות לא היו ראויים לאכילה, הרי הם "מוקצה" ואסור לאכול מהם בשבת. ואפילו אם בשבת הגוי אוכל מהם, עדיין שם "מוקצה" עליהם ואסור לטלטלם. אמנם, אם בזמן בין השמשות היו ראויים לאכילה לחלק מבני האדם – מותר לטלטלם אפילו שלא הזמינם, כיון שהם שייכים לגוי[14].

טילטול חיטה שתלויה בהשרשה

• נחלקו הפוסקים לגבי חיטים שנזרעו בקרקע וכוסו בעפר אך לא השרישו, וביום השבת נתגלו מעפרן: י"א שמותר לטלטלן כדי לאכלן בשבת, וי"א שמותר לטלטלן דווקא אם לא היו מכוסים בעפר בבין השמשות, והלכה כדעה ראשונה. ולכל השיטות כאשר מותר לטלטלם – דווקא אם לא השרישו.

וכל זה היה בזמנם שהיו אוכלים חיטים כך, אבל היום שלא אוכלים חיטים בלי בישול או אפיה- דינם כמוקצה מחמת גופו ואסורים בטלטול[15].

טלטול ירק טמון בקרקע

• צנון או בצל שהוטמנו בקרקע – אסור לטלטלם בשבת, אם הוטמנו בקרקע על מנת לזורעם או שטמנם שלא על מנת לזורעם והשרישו.

אמנם אם לא טמנם כדי לזורעם ולא השרישו – מותר להוציאם מן הקרקע, ובתנאי שהעלים שלהם בולטים מחוץ לקרקע כך שכשמושכם העפר ננער מאליו[16], ומותר אפילו שהניחם בערב שבת על דעת שישארו שם גם בשבת[17].

אולם אם הם מכוסים בעפר – אין לתחוב מחט או סכין וכדו' כדי להוציאם, אך אם הוציאם גוי או קטן – מותרים באכילה, ויש מקילים אף לתחוב סכין כדי להוציאם[18].

הצניע לימונים בעפר

• עפר שייחד בערב שבת לתשמישו והצניע בו לימונים וכדו' כדי לשמור על לחותם וכיסם לגמרי – אסור להוציאם בשבת. ויש מתירים להוציאם על ידי מחט או סכין וכדו'. וי"א שמותר להוציאם בידים. והלכה כדעה ראשונה[19].

הטמין פירות בתבן או בקש

• אם הטמין פירות בתבן או בקש שהם מוקצים ואפילו שהפירות מכוסים – מותר לתחוב מחט או סכין וכדו' ולהוציאם משם[20].

תחיבה בקרקע

• אסור לתחוב שום דבר בקרקע, משום שהוא עושה גומא. וראה בהרחבה בפרק פ"ג בבנין וסתירה בקרקע בהקדמה.

תמרים שהונחו בסל

• תמרים שנפלו מן העץ קודם בישולם ומניחים אותם בסלים על מנת שיתבשלו שם – מותר לקחתם מן הסל בשבת ולאכלם[21].

וכן כל דבר שעל ידי פעולה שאדם עושה בבין השמשות, אפילו שהוא הולך ונתקן במהלך השבת – מותר ואין בו משום מוקצה[22].

הנאה מפת גוי

• גוי שאפה פת בשבת כדי למכור לגויים [באופן שיודע שניפו את הקמח כדבעי, ובתנור של הגוי לא אפו דבר טרף] – ראוי להחמיר שלא להנות ממנו, והטעם שהחמירו בזה יותר מכל מעשה גוי אחר, הוא – שמא יאמר הישראל לגוי לעשות, וכל שכן אם בבין השמשות היה קמח ולא ראוי לאכילה. אמנם אדם שנמצא בכפר יחידי ואין לו מה לאכול, והגוי אפה את הלחם לעצמו או לגויים אחרים, והוא אופה נחתום [ולא פת פרטי של בעל הבית][23]– יש להקל, אמנם לצורך לחם משנה – לא יקח אף באופן שזה פת נחתום^[24].

ביצים שאינן מבושלות

• אף על פי שכתב השולחן ערוך שאפילו ביצים שתחת התרנגולת כל עוד שלא הסריחו – מותר לאוכלם [ובתנאי שלא מזיז את התרנגולת], וכל שכן שמותר לטלטל ביצים שאינן מבושלות, כיום אסור לטלטל ביצים שאינן מבושלות והן בכלל "מוקצה מחמת גופו", כיון שכיום על פי הרפואה אין לאכול ביצה חיה ואנשים לא אוכלים ביצה שאינה מבושלת אפילו בשעת הדחק[25].

מאכל שנתקלקל וחזר וניתקן

• כל דבר מאכל שהיה ראוי לאכילה או לטלטול בזמן בין השמשות, ואירע בו דבר מה ונתקלקל, וחזר ונתקן בו ביום – מותר לאכלו ולטלטלו[26].

סל שהונח לפני האפרוחים

• סל שהניחו לפני האפרוחים כדי שיעלו עליו וישנו, והיו עליו האפרוחים בזמן בין השמשות – אסור לטלטלו כל השבת, כיון ד"מגו דאתקצאי בבין השמשות אתקצאי לכולי יומא". אבל אם בזמן בין השמשות לא היו עליו אפרוחים – מותר לטלטלו בשבת [כאשר אין עליו אפרוחים], כיון ש"אין מוקצה לחצי שבת"[27].

הנחת סל לפני האפרוחים

• מותר להניח סל לפני האפרוחים כדי שיעלו עליו בשבת, ואין בזה משום "מבטל כלי מהיכנו"[28].

בשר עופות שאינם מבושלים

• בשר ועופות שאינם מבושלים, הינם "מוקצה מחמת גופו" ואסור לטלטלם בשבת. ולמרות שבעבר התירו לטלטלם, כיום אסור לטלטלם. וטעם הדבר הוא, שבעבר היו אנשים שאוכלים בשר ועופות לא מבושלים ועל כן לא היו מוקצה, אך כיום אין דרך לאכלם חיים ולכן הם מוקצה. ואע"פ שהם ראויים למאכל בעלי חיים, עדיין יש להם דין "מוקצה", מכיון שדבר שיכול להיות ראוי לאדם, כגון על ידי בישול, לא נותנו לבעל חיים^[29].

דגים שאינם מבושלים

• דגים שאינם מבושלים, הינם "מוקצה מחמת גופו" ואסור לטלטלם בשבת, כיון שאין דרך לאכלם חיים, ואע"פ שהם ראויים למאכל בעלי חיים, עדיין יש להם דין מוקצה, כיון שדבר שעומד למאכל אדם, כגון: על ידי בישול, לא נותנו לבעלי חיים[30].

דגים חיים

• כיום שנוהגים לאכול דגים מסויימים חיים ["סושי"] – מותר לטלטלם[31].

דג מלוח

• דג מלוח שראוי לאכילה כמות שהוא – מותר לטלטלו. אמנם, דג שמלחו אותו מעט בשביל בישול ואינו נאכל כך אפילו בשעת הדחק – אסור לטלטלו[32]. דג מלוח כ"כ שאי אפשר לאוכלו מחמת מליחתו – אסור לטלטלו, כיון שאסור לשטפו אף במים קרים, משום מתקן מנא[33].

בשר ודגים סרוחים

• בשר או דגים סרוחים שאינם ראויים למאכל אדם – מותר לטלטלם במקום שעומדים למאכל לבעלי חיים המצויים[34].

בשר מבושל קפוא

• בשר מבושל קפוא, פעמים שמותר לטלטלו ופעמים שאסור, בהתאם למשך הזמן שלוקח לבשר להפשיר. כאשר יש מספיק זמן במהלך השבת כדי שיפשיר – מותר לטלטלו, כאשר אין מספיק זמן עד מוצאי שבת כדי שיפשיר – אסור לטלטלו[35].

לחם קפוא

• מותר לטלטל לחם קפוא בשבת אפילו אם אין מספיק זמן עד מוצאי שבת כדי שיפשיר בשבת, מכיון שאפילו שאינו ראוי לאכילה כשהוא קפוא, כיון שראוי לצרפו ללחם משנה בשעת הדחק[36] (וראה מש"כ שבת ח"א פרק כ' סעי' כ"ז).

מאכל שמונח עליו מוקצה

• דין הוצאת דבר מאכל שמונח עליו מאכל מוקצה מן ההקפאה בשבת [כגון: פיתה שמונח עליה בשר שאינו מבושל וכדו'] – ראה בפרק ע"ט בהלכות "בסיס לדבר האסור".

קמח ומוצריו

• קמח הינו מוקצה כיום[37]. ולמרות שבעבר היו מאכילים את התרנגולות קמח, ולכן בזמנם הקמח לא היה מוקצה, כיום הוא מוקצה, כיון שכיום לא מאכילים את התרנגולות קמח[38] [משום שהקמח יקר יותר ממזון לבהמות או לתרנגולות]. ומאותה הסיבה גם סולת ובצק שלא נאפה[39] כיום דינם כ"מוקצה מחמת גופו".

איטריות לא מבושלות

• אטריות לא מבושלות, אינן ראויים לאכילה כמות שהם, ועל כן הן "מוקצה מחמת גופו"[40].

מאכל אסור באכילה והנאה

• מאכל שאסור באכילה ובהנאה – אסור לטלטלו בשבת[41].

מאכל אסור באכילה ומותר הנאה לגוי

• מאכל האסור באכילה ומותר בהנאה [כגון: בשר טריפה], שראוי לאכילה לאינו יהודי כמות שהוא [כגון: שהוא מבושל או מטוגן וכדו'], ויכול לתתו לאינו יהודי – מותר לטלטלו. אמנם, בשר כנ"ל ששייך לאדם אחר שאינו נמצא באותו מקום, הרי הוא מוקצה ואסור לטלטלו[42].

מאכל אסור באכילה ומותר בהנאה שלא ראוי לכל

• מאכל האסור באכילה ומותר בהנאה [כגון: בשר טריפה], שאינו ראוי לאכילה לאינו יהודי כמות שהוא [כגון: שהוא חי], וגם לכלבים אינו עומד [מכיון שראוי לאינו יהודי] – אסור לטלטלו בשבת[43].

בשר בהמה שמתה

• בשר של בהמה שמתה אפילו בשבת, בין שהיתה גוססת בערב שבת ובין שהיתה בריאה – מותר לטלטלו בשבת, כיון שעומדת למאכל לבעלי חיים המצויים, כגון: כלבים[44].

קליפות גרעינים ועצמות

• בדין קליפות, גרעינים ועצמות יש להבחין בין שני סוגים:

א. קליפות גרעינים ועצמות שאינם ראויים למאכל אדם ואינם עומדים למאכל בעלי חיים.

ב. קליפות גרעינים ועצמות שאינם ראויים למאכל אדם אך עומדים למאכל בעלי חיים המצויים באותו מקום.

קליפות שאינן ראויות למאכל בעלי חיים

• קליפות [כגון: קליפות גרעינים שקדים, בטנים[45]] או גרעינים [כגון: גרעיני אפרסק, משמש, תפוח עץ ואגסים[46] וכו'] שאינם עומדים למאכל בעלי חיים, הינן "מוקצה מחמת גופו" ואסורות בטלטול אף לצורך גופו או מקומו^[47]. אמנם, באופנים מסוימים יהיה מותר לטלטלן כפי שיתבאר בפרק ע"ט בהלכות בסיס לדבר האסור ומבטל כלי מהיכנו.

קליפות ועצמות שעליהן מעט מאכל

• קליפות גרעינים ועצמות שאינן עומדות למאכל לבעלי חיים כנ"ל הינן מוקצה רק אם לא נשאר עליהן פרי או בשר כלל. אמנם, אם נשאר עליהן אפילו מעט פרי או מעט בשר על העצמות – אינן מוקצה, אע"פ שאין בכוונת האדם לאכול מן הפרי שנשאר על הגרעין^[48].

קליפות הראויות למאכל בעלי חיים

• קליפות [כגון: קליפות אבטיח, מלפפונים וכדו'] או גרעינים[49] ועצמות [כגון: עצמות שאינן קשות וכדו'] שעומדות למאכל לבעלי חיים המצויות באותו מקום – אינן מוקצה [גם אם לא היו מוכנות מערב שבת]^[50]. וראוי לציין שקליפות וכדו' אלה אינן מוקצה בין לאדם שיש בביתו חיות או בהמות ובין לאדם שאין בביתו חיות או בהמות, ובלבד שעומדות למאכל לבעלי חיים המצויים באותו מקום.

אמנם אין לקליפות שנקלפו בשבת דין "מוקצה" ומותר לטלטלן, אך אם נקלפו ביו"ט – אסור לטלטלם, משום שנולד אסור ביו"ט [ראה לעיל במבוא סעי' ח'][51].

קליפות לחיות שאינן מצויות

• קליפות וכדו' העומדות למאכל רק לחיות שאינן מצויות, הנן "מוקצה". אמנם, אדם שמגדל בביתו חיות שאינן מצויות – מותר לו לטלטל את אותן קליפות^[52].

עצמות הראויות לכלב

• מותר לטלטל דבר שעומד למאכל בעלי חיים המצויים, בין שמצוי בביתו אותו בעל חי ובין שאינו מצוי, ובלבד שמצוי שמגדלים במקומו.

וכן מותר לטלטל בשבת עצמות העומדות למאכל כלב, בין שיש בביתו כלב ובין שאין בביתו כלב, כל שמצוי כלב שמגדלים במקומו. ויש מתירים לטלטל עצמות כנ"ל כל שהכלבים מצויים ברחובות, וכן נוהגים האשכנזים^[53].

עצמות הראויות לכלב כשיש כלבים בעיר

• אסור לטלטל עצמות העומדות למאכל הכלב וכדו' אפילו אם יש כלבים בעיר, כאשר הכלבים נמצאים בקצה השני של העיר [כגון: בגן החיות], כיון שאף אדם לא יקח את העצמות לקצה השני כדי לאכילם[54].

מקום שכלבים אוכלים מאכל מיוחד

• במקום שכלבים אוכלים רק מאכל המיועד לכלבים ולא אוכלים עצמות (שאין עליהם בשר), דין העצמות כדין דבר שאינו ראוי למאכל בעלי חיים ["מוקצה מחמת גופו"] ואסור לטלטלם[55].

עצמות קשות כשאוכלים רק רכות

• במקום שכלבים אוכלים רק עצמות רכות ואינם אוכלים עצמות קשות, דין עצמות קשות כדין דבר שאינו ראוי למאכל בעלי חיים ["מוקצה מחמת גופו"] ואסור לטלטלן[56].

עצמות ראויות שהורד מהן הבשר

• עצמות העומדות למאכל לכלבים – אינן מוקצה ומותר לטלטלן, בין אם הורד מהן הבשר קודם השבת ובין אם הורד מהן הבשר בשבת עצמה. ולמרות שעצמות שהורד מהן הבשר בשבת עצמה הן בגדר "נולד" [כלומר, עצמות שבערב שבת לא היו מיועדות למאכל לכלבים מחמת הבשר שסביבם ועתה השתנה מצבן והן מיועדות למאכל לכלבים], אין לעצמות אלה דין "מוקצה" ומותר לטלטלן. אך ביום טוב – אסור^[57].

ראויות למאכל בהמה בחלק מן המקומות

• דברים העומדים למאכל בעלי חיים במקום אחד ובמקום אחר אינם עומדים למאכל בעלי חיים [כגון: גרעיני תמרים], דינם על פי מקומם. במקום שעומדים למאכל בעלי חיים – אין הם "מוקצה", ובמקום שאינם עומדים למאכל בעלי חיים – הינם מוקצה. ואדם חשוב צריך להחמיר במאכל כזה ולא לטלטלם, אפילו במקום שבו מאכילים, כי אם ע"י שינוי^[58].

וכלל גדול הוא שעל הפוסק לפסוק הלכה על פי המציאות הקיימת במקום ובזמן שעליו  נשאל ולא ללמוד הלכה ממקום למקום בלי להתחשב במציאות.

ומשום כך, כיום בארץ ישראל המציאות היא שלא מאכילים עיזים בגרעיני תמרים, ולכן כיום גרעיני תמר, הינם "מוקצה"^[59].

קליפת ביצה

• קליפת הביצה המחוברת לביצה היא טפילה לביצה ומותר לטלטלה, אך קליפה שהוסרה מן הביצה ואינה מחוברת לביצה יותר, הינה "מוקצה מחמת גופו" ואסור לטלטלה[60] [אמנם, יש מקומות שמאכילים קליפת ביצה שאינה מבושלת לעופות, ובאותם מקומות יהיה מותר לטלטלה].

מקום קילוף הביצה

• הנהגה טובה היא להקפיד לקלוף את הביצה סמוך לפח האשפה או למשולש האשפה שבכיור, כדי שלא יהיה צורך להניח את הקליפה על השיש וכדו' תוך כדי הקילוף, ויהיה אסור לטלטלה^[61].

זהירות בקליפות

• אדם שאכל פיצוחים וכדו' והניח את הקליפות בצלחת או על השולחן, אם אינן עומדות למאכל בעלי חיים כנ"ל, צריך להיזהר מאוד לא לשחק בקליפות בידיו, מכיון שהן "מוקצה", וה"ה לגבי עצמות שאינן ראויות למאכל בעלי חיים המצויים[62].
• אופנים שמותרים לטלטול קליפות, עצמות קשות, או עצמות במקום שאין כלבים וכו' – יתבארו בפרק ע"ט "בסיס לדבר האסור ומבטל כלי מהיכנו" סעי' ס"ט-ע"א.

מי נטילה

• מי נטילת ידיים של נטילת שחרית – אינם ראויים לשתייה ולא לשום שימוש אחר [שהרי אין להשקות בהם בעלי חיים, ולא לשטוף בהן את הרצפה וכדו'], ועל כן הינם "מוקצה מחמת גופו" כעצמות וקליפות, ואסור לטלטלם^[63] [עוד בעניין נטילה לתוך קערה בשבת ואופן טלטול המותר – ראה "בסיס לדבר האסור ומבטל כלי מהיכנו" פרק ע"ט סעי' ס"ט-ע"א].

מועדים וימים

חמץ בערב פסח שחל בשבת

• ערב פסח שחל להיות בשבת – צריך אדם לאסוף כל החמץ שבבית, להניחו בתוך ניילון ונייר ולזרקו לפח האשפה הציבורי. המחמיר בהוצאה בשבת – יכול לפורר את החמץ ולזורקו לשירותים.

המאבד את החמץ כנ"ל בערב פסח שחל בשבת – צריך לעשות זאת לפני סוף שעה רביעית, ובדיעבד עד סוף שעה חמישית, או לחלופין יתן אותו בזמן שמותר בהנאה (עד סוף שעה חמישית) לגוי. אמנם, מתחילת שעה שישית – אין לטלטלו, אלא מבטלו ויכפה עליו כלי וישרוף אותו במוצאי יום טוב[64].

חמץ בפסח

• חמץ ביום טוב ראשון או שני של פסח, וכן בשבת חול המועד פסח – הינו "מוקצה מחמת גופו" ואסור לטלטלו[65].

מצא חמץ בפסח

• המוצא חמץ בשבת של פסח או ביום טוב ראשון או שני – יכפה עליו כלי או יפרוש עליו מגבת כעין כפיית כלי[66] עד מוצאי יום טוב או מוצאי שבת, וטוב שיאמר: "רבש"ע, איני שורף את החמץ מפני שחכמים גזרו שלא לגעת בו משום מוקצה, ואתה ציויתני: 'ועשית ככל אשר יורוך' ואני מקיים את מצוותך"[67], ובמוצאי שבת או יו"ט ישרפנו. וכששורפו – יברך ללא שם ומלכות[68].

חמץ בשמיני של פסח

• חל שביעי של פסח ביום שישי – אסור לאכול חמץ בשבת שאחריו[69].

ניקיון כלי חמץ בחול המועד

• שכח לנקות כלי חמץ קודם הפסח ונזכר בו בחול המועד – צריך לנקותו בחול המועד, אך לא בשבת ולא ביום טוב[70].

סוכות

ארבעת המינים

• תקנו חכמים לא ליטול ארבעת המינים בשבת [בין בשבת יום טוב ראשון של סוכות ובין בשבת חול המועד סוכות], שמא יעבירו אותם ארבע אמות ברשות הרבים.
• לולב וערבה – אסור לטלטלם, משום "מוקצה מחמת גופו"[71].
• אסור ליטול כל שבעה הדס כדי להריח בו, שהוקצה למצוותו, ולכן בשבת – אסור לטלטלו[72].
• אתרוג אסור לאכלו כל שבעה, כיון שהוקצה למצוותו, אמנם מותר ליטלו כדי להריח בו, ולכן מותר לטלטלו[73].

ייחוד "מוקצה מחמת גופו" מערב שבת

היתר לייחד מוקצה

• יכול אדם לייחד "מוקצה מחמת גופו" מערב שבת לתשמיש מסויים, ובכך יתבטל ממנו שם "מוקצה" ומותר להשתמש בו בשבת, באופנים שיתבארו לקמן.

ייחוד לשימוש שנהוג לייחד לשמו

• הרוצה לייחד בערב שבת "מוקצה מחמת גופו" לשימוש בשבת, אם הדרך להשתמש במוקצה זה לאותו השימוש – מספיק לייחדו במחשבה [ואינו צריך לייחדו בפיו], ומספיק לייחדו לשבת אחת כדי לבטל שם "מוקצה" ממנו[74].

שימוש בערב שבת במקום ייחוד

• כאשר מספיק ייחוד לשבת אחת כדי לבטל שם "מוקצה", אפילו אם לא ייחדו מערב שבת אלא עשה בו את אותו השימוש אפילו פעם אחת בערב שבת – התבטל ממנו שם "מוקצה" ומותר לעשות בו את אותו השימוש בשבת[75].

ייחוד לשימוש שאין נהוג לייחד לשמו

• הרוצה לייחד בערב שבת "מוקצה מחמת גופו" לשימוש בשבת, כאשר אין דרך להשתמש במוקצה זה לאותו השימוש – צריך לייחדו בפיו וצריך לייחדו לעולם, ולא סגי בייחוד לשבת אחת כדי לבטל שם מוקצה ממנו[76].

אבן

• אבן הינה "מוקצה מחמת גופו"[77].

ייחוד אבן מערב שבת

• מותר לייחד אבן מערב שבת למלאכה (שרגיל להשתמש באבן בשבילה), כגון: להניחה מתחת לדלת כדי שלא תיסגר (באופן שיש רגילות בכך), ובכך מתבטל ממנה שם "מוקצה"[78].

אבנים מסורטטות

• אבנים מסורטטות שנשארו מבנין במקום שהרגילות לשבת עליהם – מותר לטלטלם בשבת[79].

חול שהוקצה לבניין

• אסור לשחק בחול שליד אתר בניה או ליד בניין שבבנייה או בשיפוצים, מכיון שחול זה הוקצה לבניין[80].

כיסוי שמן או פסולת בחול

• אסור להשתמש בחול שמיועד לבניין כדי לכסות שמן או פסולת. אמנם, אם ייחדו מערב שבת לשימוש זה – מותר להשתמש בו בשבת[81].

חול שנשאר מבניין

• מותר לכסות שמן או פסולת אם נשארה ערימה קטנה של חול באתר בניה אחרי שסיימו לבנות בו, וראה בסעי' הבא[82].

שימוש בחול שבערימת חול

• חול שנשאר מבניין – אדם שבערב שבת חשב להשתמש בערימת חול לצורך ארגז חול למשחק לילדים, וכ"ש אם נטל את החול והניחו בארגז – ייחד את החול לשימוש מוגדר ושוב אין החול מוקצה. אמנם אם החול מפוזר על גבי הקרקע – בטל הוא לגבי הקרקע, ולכן יש להזהר לא לשחק בחול שמפוזר סביב הארגז חול[83].

פירות טבל

• פירות טבל [שאינם מעושרים] הינם "מוקצה מחמת גופו"[84].

אשפה

• כל דבר טינוף [כגון: רעי, קיא וצואה של אדם או של תרנגולים] – מותר להוציא מן הבית או מחצר שיושבים בה, וכן מחצר שנכנסים ויוצאים אל האשפה. אבל, אם הטינוף נמצא במקום שלא יושבים בו בני אדם – אסור לקחתו לאשפה[85], אבל אם חושש שמא התינוק יטנף מזה – מותר לקחת כלי ולכסות את הצואה וכד'[86].

החזרת גרף של רעי

• מותר להחזיר אל הבית גרף של רעי ועביט של מי רגליים (העשוי מחרס או מעץ וכדו') אחרי שהוציאו את הרעי ומי הרגלים אל האשפה, כל זמן שהכלי עדיין בידו [כדין כל מוקצה שמותר לטלטלו ולהניחו במקום שרוצה, כל זמן שהוא בידו], וטוב לשים בתוכם מים שראויים לשתיית בעל חיים[87].

גרף של רעי שהניחו מידו

• הוציא גרף של רעי או עביט של מי רגלים החוצה והניחם מידו – אסור לטלטלם עוד, משום דמאיסי טפי[88] [וגרע משאר "מוקצה מחמת מיאוס"]. ומכל מקום, מותר להחזירם גם כאשר הניחם מידו, בשני אופנים: א. אם נתן בהם מים הראויים לשתיית בעלי חיים, כיון שמחזירם אגב המים. ב. כאשר צריכים להם (לעשיית צרכיו)[89], והטעם משום כבוד הבריות[90]. אמנם טוב להחמיר להחזירו רק כאשר יש את שני האופנים[91].

שקית אשפה

• מותר להוציא מן הבית שקית עם אשפה לפח האשפה שברחוב [במקום שיש עירוב] מדין גרף של רעי [וראה הערה[92]]. והטוב ביותר הוא שיהיה בשקית האשפה דבר מה העומד למאכל לבעלי חיים המצויים[93].

עזיבת השקית

• הרוצה לקחת את האשפה מן הבית אל הפח שברחוב בשקית אשפה ולהחזיר את שקית האשפה ריקה [כגון: כשנגמרו לו השקיות] – מותר לו לעשות כן בתנאי שמחזיק את השקית בידו גם אחרי ששפך את האשפה אל תוך הפח שברחוב, אך אם הניח את השקית על הארץ – אסור לו לטלטלה שוב[94].

שברי כלים

שברי כלים הראויים לשימוש כלשהו

• כלי שנשבר [אפילו נשבר בשבת] ושבריו ראויים לשימוש, והדרך להשתמש בהם – אינם מוקצה ומותר לטלטלם, ולמרות שכעת הנם ראויים לשימוש שונה מן השימוש של הכלי המקורי – מותר לטלטלם. ומכל מקום, מותר לטלטלם רק אם הכלי שנשבר היה גם הוא מותר בטלטול בשבת [כגון: טלטול כלי שמלאכתו להיתר אפילו לצורך שמירתו[95]]. ולכן, כלי פלסטיק שנשבר וחלקיו ראויים לכסות על פי בקבוק – מותר לטלטלם בשבת[96].

שברי כלי "מוקצה מחמת חסרון כיס"

• כלי שהיה "מוקצה מחמת חסרון כיס" שנשבר בשבת ואסור היה בטלטול בבין השמשות כלל – אסור לטלטלו אפילו אם כעת הוא ראוי לשימוש, ולא שייך בו "חסרון כיס"[97].

שברי כלים שאינם ראויים לשימוש כלל

• כלי שנשבר בערב שבת ושבריו אינם ראויים לשום שימוש – הינם "מוקצה מחמת גופו" ואסור לטלטלם[98], למעט באופנים מסוימים, כפי שיתבאר לקמן.

כלי שנשבר בשבת ושבריו אינם ראויים לשימוש

• כלי שהיה מותר בטלטול ונשבר בשבת, וכעת שבריו אינם ראויים לשום שימוש – מותר לטלטלם לצורך גופם או מקומם[99] [ובכך דינם קל יותר מסוגי מוקצה אחרים, כגון: אבנים, חול וכדו' שאסור לטלטלם לצורך גופם או מקומם].
• כלי שזרקו לאשפה – ראה בהרחבה בפרק סוגי המוקצה השונים סעי' ל"ג-ל"ה.

טלטול "מן הצד" ובעזרת הגוף

• האיסור לטלטל שברי כלים שנשברו בערב שבת שאינם ראויים לשום שימוש הנו כשאר איסורי טלטול בשבת. כלומר, אסור לטלטלם באופן ישיר [בעזרת הידיים] אבל מותר לטלטלם בשינוי, בעזרת הגוף כלומר על ידי דחיפה ברגל אפילו כדי לשמור את שברי הכלי, או לטלטלם מן הצד, כלומר בעזרת מטאטא לצורך שימוש במקום שבו הם מונחים[100].

שברים שבני אדם עלולים להינזק בהם

• שברי זכוכית וכדו' שנמצאים במקום שבני אדם עלולים להינזק מהם – מותר לטלטלם בידיים ממש [ולא רק בטלטול מן הצד או בעזרת הגוף][101]. ומכל מקום, אם אפשר לטלטלם מן הצד או בעזרת הגוף עדיף לטלטלם כך ולא לטלטלם בידיים[102]. ואם אוספם בעזרת כף אשפה – רצוי להניח בתוכה דבר שמותר לטלטלו, ואגב אותו דבר לטלטל את השברים ולזורקם[103].

שברים במקום שבני אדם עוברים

• ההיתר לטלטל שברי זכוכית כדי שלא יינזקו בהם בני אדם, הוא דווקא כשמונחים במקום שעוברים בו בני אדם, אך אם שברים אלה מונחים במקום שאין עוברים בו בני אדם, ובמקום להרימם ניתן לסגור את המקום כך שאף אדם לא יינזק – יש לעשות כן ואין לטלטל את השברים[104].

כפתור

• כפתור שנפל מן הבגד ביום השבת – הינו מוקצה, מכיון שאסור לתפרו בשבת. במה דברים אמורים, בכפתור שאינו יקר ערך ואין אפשרות לעשות בו שום שימוש מעין המלאכה הראשונה (ככפתור). אמנם, אם הכפתור הינו יקר ערך – יש להתיר לטלטלו באופן שראוי לעשות בו שימוש אחר [כגון: לכסות פי בקבוק קטן של בושם][105].

בגדים שבלו

• בגד שבלה – פעמים שיהיה "מוקצה מחמת גופו" ופעמים שלא, כדלקמן:
• אין בו ג' אצבעות על ג' אצבעות – אסור לטלטלו, מפני שאינו ראוי לשימוש לא לעשירים ולא לעניים, אך מותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו[106].
• יש בו ג' אצבעות על ג' אצבעות והוא שייך לעני, והעני לא זרקו בערב שבת לאשפה מחמת שיש לו שימוש בו – מותר לכל העניים בעולם לטלטלו[107] [מכיון שראוי לשימוש לעניים לעשות ממנו טלאי בבגדיהם ובאופן שמשתמשים בו], אך לעשירים – אסור לטלטלו, אמנם עשיר שגר בבית עני – מותר לו לטלטלו שנגרר אחריו[108], אבל אם זה שייך לעשיר – אסור לטלטלו, אפילו לעני שאינו מתגורר בבית העשיר[109].
• יש בו ג' טפחים על ג' טפחים – הרי הוא ראוי גם לשימוש עשירים באופן שדרכו להשתמש בו ומותר לטלטלו[110].

ציצית שנקרעה

• בגד הציצית שנקרע הינו "מוקצה מחמת גופו" אפילו אם יש בו יותר מג' אצבעות על ג' אצבעות, כיון שאין דרך להשתמש בו לתשמיש של חול[111]. אמנם, אם יש חשש שילדים ינהגו בו מנהג ביזיון – מותר לטלטלו מן הצד[112].

חתיכת נייר טואלט

• חתיכה קטנה של נייר טואלט שאין דרך להשתמש בה אפילו לנוחיות, הרי היא מוקצה. אבל, אם היא ראויה לשימוש – מותר לטלטלה אפילו שאין בה ג' אצבעות על ג' אצבעות[113].

מחט וסיכה

• מחט שנשבר חודה, או ראשה [חור המחט] הנה "מוקצה מחמת גופו", כיון שבדרך כלל במצב כזה רגילים לזרקה לאשפה[114], וה"ה לסיכה עם ראש [שמטרתה לחבר את שני צידי הבגד]. ואמנם, יש מקילים בסיכה עם ראש ולדעתם סיכה הינה מוקצה רק אם נשברו גם חודה וגם ראשה[115].

סיכת ראש

• סיכת ראש וכדו' שנשברה באופן שאין יותר שימוש בשבריה , הינה "מוקצה מחמת גופו"[116].

טלטול מן הצד למחט וסיכה

• מותר לטאטא מחט או סיכה שנשברו והן מונחות על הרצפה, כיון שזה טלטול מן הצד לצורך שימוש במקום בו הם מונחים[117].

מחט או סיכה שנפלו בין המרצפות

• מחט או סיכה המונחות בסדק שבין אריחי הרצפה ואין אפשרות להוציאן בעזרת המטאטא – מותר ליטלן משם בידיים, כדי שלא יינזקו בהן בני אדם[118].

 ייחוד מחט שנשברה

• מחט שנשברה אפילו ראשה וחודה לפני כניסת השבת וייחדו אותה בערב שבת לתשמיש אחר – אינה מוקצה[119].

טלטול קש

• קש במקום שהוא עומד להסקה – אסור לטלטלו, אבל במקום שהוא עומד למאכל בהמה – מותר לטלטלו[120].

קש שסידרו לשכיבה

• קש במקום שעומד להסקה, אם ייחדו לשכיבה מערב שבת – מותר לטלטלו בשבת ואע"פ שייחדו לאחר שהניח את הקש[121]. ואם הניח עליו את הכר כך שסידרו לשכיבה, אע"פ שלא חשב עליו לשכיבה – מותר לטלטלו. וי"א שדווקא אם שכב או ישב.

[1] ראה בית יוסף (סי' ש"ח).

[2] ראה בית יוסף (סי' ש"ח), ובשו"ע (שם סעי' ז'): "אבל דבר שאין בו שייכות כלי כגון צרורות או אבנים אף על פי שראויים לכסות בהם כלי – אסור לטלטלם. הגה: וכל דבר שאינו כלי כלל – אסור לטלטלו אפילו לצורך גופו, כ"ש לצורך מקומו", וראה במשנ"ב (שם ס"ק ל"ד).

[3] שו"ע (סי' ש"ח סעי' ל"ט): "אסור לטלטל בהמה חיה ועוף". וביאר המשנ"ב שם (ס"ק קמ"ו): "דהם בכלל מוקצה כעצים ואבנים, דהא לא חזו". וכן כתב כה"ח (שם ס"ק רל"ג), וז"ל: "אסור לטלטל בהמה, אפילו לצורך גופו ומקומו, דלא אתמר הך כללא אלא במידי דהוי כלי, אבל מידי דלא הוי כלי – לא שרינן ליה". וכן כתב הבא"ח (ש"ש פרשת ויגש סעי' ז'): "אסור לטלטל בהמה וחיה ועוף אפילו לצורך גופן או מקומן, מפני שאין ראויים בשבת כשהם חיים, ולכן אפילו עוף שראוי לצחק בו התינוק כשבוכה – אסור לטלטלו".

[4] כתב השו"ע (סימן ש"ח סעי' ל"ב): "דג מלוח – מותר לטלטלו; ושאינו מלוח – אסור, מפני שאינו ראוי". וביאר בבית יוסף שם: "אבל דג תפל כתב רש"י דאינו ראוי לכלום, ומשום הכי – אסור לטלטלו, ולכלבים לאו דעתיה למישדייה". והביאו כה"ח שם (ס"ק רי"א). וכתב המשנ"ב (שם ס"ק קכ"ז): "הט"ז פירש דהיינו שאינו ראוי אף לכלבים, דאם היה ראוי לכלבים, אף דאינו עומד לאכילת כלבים – מותר לטלטל. אבל המ"א כתב דדבר העומד לאכילת אדם ואינו ראוי לאכול כך עד מו"ש, אף דראוי הוא לאכילת כלבים, מקצה איניש דעתיה מיניה, משום דלא קאי לכלבים. ולפ"ז שומן צונן של בהמה דאינו עומד כך לאכילת אדם – אסור לטלטלו, וכן פסקו האחרונים". וביאר הפרי מגדים (א"א שם ס"ק נ"ו): "כי וודאי אף על גב לקמן [סימן] שכ"ד סעיף ז' מוכן לאדם הוה מוכן לכלבים, היינו בנבילה דעתה עומד לכלבים ובין השמשות דעתיה עליה אי מיית כו' וכדומה, הא מה דראוי לאדם למוצאי שבת ויום טוב ולא עתה, אף על גב שראוי לכלבים, מוקצה הוא, דלא חזי למידי, וכאבן לרבי שמעון נמי, דהא אין נותן לכלבים מה שראוי לאדם". וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ"ט).

[5] כתב בשו"ע (סי' ש"ח סעי' ל"א): "בשר חי, אפילו תפל שאינו מלוח כלל – מותר לטלטלו משום דחזי לאומצא". וביאר המשנ"ב (שם ס"ק קכ"ה): "היינו שיש בני אדם שדעתם יפה וכוססין בשר חי", וכ"כ כה"ח שם (ס"ק ר"ו). ועוד כתב השו"ע שם (סעי' ל"ב): "דג מלוח – מותר לטלטלו", וביאר המשנ"ב שם (ס"ק קכ"ו): "בין המין שקורין הערינ"ג ובין כל המינין, דכיון שהוא מלוח ראוי לאכול ע"י הדחק כמו בשר דחזי לאומצא, וה"ה דג מעושן [תוספת שבת]". וכ"כ כה"ח שם (ס"ק ר"י), וממילא כל דבר שנאכל בשעת הדחק אין לו דין מוקצה (מיהו למעשה כיום בשר חי לא חזי למאכל כלל והוי מוקצה, ויתבאר לקמן).

[6] ראה לעיל הערה ד'.

[7] כתב השו"ע (סי' ש"ח סעי' כ"ט): "כל שהוא ראוי למאכל חיה ועוף המצויים – מטלטלים אותו; ואם אינו ראוי אלא למאכל חיה ועוף שאינן מצויים, אם יש לו מאותו מין חיה או עוף – מותר לטלטל מאכל הראוי לאותו המין, ואם לאו – אסור". וביאר הבית יוסף שם: "וכך מבואר מדברי הרמב"ם (שבת פרק כ"ו הט"ז-י"ז) שכתב: כל שהוא ראוי למאכל חיה ועוף המצויים – מטלטלין אותו בשבת. כיצד מטלטלין את התורמוס היבש וכו' אין מטלטלין שברי זכוכית אף על פי שהן מאכל לנעמיות וכו' מפני שאין אלו וכיוצא בהם מצויין אצל רוב בני אדם, ע"כ. ואם כן לדידן דשכיחי יונים, וכן צביים שהיו מצויין בזמנו וארצו של הרמב"ם, כתב להתיר לטלטל מאכל הראוי להם, דכי האי גוונא לכולי עלמא שרי", וכתב במשנ"ב שם (ס"ק קי"ט): "אצל רוב בני אדם, ומה דעשירים מגדלין אותו המין בבתיהם לא נחשב מצוי". וראה כה"ח שם (ס"ק קצ"ג).

וראה לקמן בהערה נ"ה, וא"כ אע"פ שהמאכל ראוי – צריך שיתנו את זה לבעלי חיים.

[8] ראה בהערה הבאה.

[9] דרך ייבוש תאנים וענבים מתחלקת לשני שלבים: שלב ראשון – שוטחים אותם לייבוש בשמש, השמש מכה עליהם עד שמסריחים ובשלב זה אינם ראויים למאכל. שלב השני – כעבור זמן מה נעשים צימוקים או גרוגרות.

[10] כתב הטור (סימן ש"י): "אבל בכל שאר דבר, קי"ל כר"ש דלית ליה מוקצה אלא בגרוגרות וצמוקים שהעלם לגג ליבשן והן מסריחות קודם שיתייבשו, דכיון שיודע שיסריחו ודאי הסיח דעתו מהם, ועוד שדחה אותם בידיים, בהא מודה שאסורין". וכן פסק השו"ע (סי' ש"י סעי' ב').

[11] גמ' ביצה (כ"ו ע"ב): "וכן אתה מוצא באפרסקין ובחבושין ובשאר כל מיני פירות. היכי דמי? אי דחזו – למה ליה הזמנה, אי דלא חזו – כי אזמין להו, מאי הוי? וכי תימא דלא ידע אי חזו אי לא חזו, והאמר רב כהנא: מוקצה שיבש, ואין הבעלים מכירין בו – מותר" וכו'.

[12] גמ' ביצה (כ"ו ע"ב): "תא שמע: היה אוכל בענבים והותיר והעלן לגג לעשות מהן צמוקין. בתאנים, והותיר והעלן לגג לעשות מהן גרוגרות – לא יאכל מהן עד שיזמין מבעוד יום. וכן אתה מוצא באפרסקין ובחבושין ובשאר כל מיני פירות. היכי דמי? אי דחזו – למה ליה הזמנה, אי דלא חזו – כי אזמין להו מאי הוי? וכי תימא דלא ידע אי חזו אי לא חזו, והאמר רב כהנא: מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו – מותר! אלא לאו – דחזו ואדחו והדר אחזו, ואי אמרת אין מוקצה, למה להו הזמנה?! אלא מאי – יש מוקצה, כי אזמין להו מאי הוי?! לא צריכא, דאחזו ולא אחזו דאיכא אינשי דאכלי ואיכא אינשי דלא אכלי, אזמין – גלי דעתיה, לא אזמין – לא גלי דעתיה".

וכתב השו"ע (סימן ש"י סעי' ה'): "גרוגרות וצמוקים דחזו ולא חזו, דאיכא אינשי דאכלי ליה ואיכא דלא אכלי ליה, אי אזמניה – נפיק ליה מתורת מוקצה, ואי לא – לא".

[13] כתב השו"ע (סימן ש"י סעי' ה'): "אבל אם אינם ראויים והזמינם – הזמנה לאו מלתא היא", דבטלה דעתו. וכתבו המשנ"ב שם (ס"ק י"ט) וכה"ח שם (ס"ק כ"ח) דהויה ליה כמזמין עצים ואבנים לאכילה שאין בריה אוכלתן.

[14] כתב הרמ"א (סי' ש"י סעי' ב'): "יש אומרים דאין הכנה שייך בשל אינו יהודי, ואפילו גרוגרות וצמוקים שבידו – מותרים", וביאר המגן אברהם (שם): "ויש אומרים דאין הכנה, דאין העכו"ם מקצה מדעתו כלום [ר"ן], וכיון שהוא מוכן לאיש אחד מוכן לכל".

וכתב המשנ"ב (שם סקי"ג): "ואפילו גרוגרות וכו' – ר"ל דאף שהעלה האינו יהודי מבעוד יום לייבשן ודחיין בידים, מכל מקום לא חל עלייהו שם מוקצה. ועיין בספר בית מאיר שמפקפק בזה מאד, כיון דדחייה בידים ולא חזי לאכילה, אטו משום דאינו יהודי הוא, נותן דעתו יותר לזה?! וע"ש שמאריך בזה. והגר"ז סובר ג"כ כהבית מאיר, וע"כ מפרש דמיירי השו"ע דוקא בגרוגרות וצמוקין דחזו ולא חזו, וכדלקמן בס"ה דפוסק השו"ע שם דמהני הזמנה, בזה פסק הכלבו דבאינו יהודי אפילו אי לא הזמין – מהני, דאינו מקצה מדעתו, אבל אי לא חזו לגמרי, דקי"ל דאפילו הזמנה לא מהני בישראל, בזה אין נפקא מינה בין ישראל לאינו יהודי".

וכתב כה"ח (שם ס"ק טו"ב): "שם בהגה. ואפילו גרוגרות וצימוקים וכו'. משמע דאפילו העלה אותם העכו"ם מבעוד יום ליבשם ודחה אותם בידים – לא חל עלייהו שם מוקצה. אבל ה"ר זלמן אות ג' כתב דמיירי בראויים ואינם ראויים דבישראל צריכין הזמנה, כמ"ש סעיף ה', ובשל עכו"ם אין צריך הזמנה, יעו"ש. משמע הא אם לא היו ראויים, אף בשל עכו"ם אית בהו מוקצה, כמו בשל ישראל".

[15] כתב הטור (סימן ש"י): "אבל שאר כל דבר אפי' חיטין שזרען ועדיין לא השרישו וביצים שנתנן תחת התרנגולת – מותר לטלטלן".

וביאר הב"ח (שם): "ואיכא להקשות: דכאן פסק רבינו דנר שהדליקו בו באותו שבת – אסור אפילו לאחר שכבה, דדחייה בידים, ובחיטין שזרען ולא השרישו, דדחיין נמי בידים, פסק דמותר לטלטלן"? ותירץ: "דאין לו לרבי שמעון מוקצה בשום אוכל אלא בגרוגרות וצמוקים דאית בהו תרתי – דחינהו בידים ולא חזו, אבל חיטין שזרען לא מסיח דעתו מהם כל זמן שלא נשרשו ושרו השתא סבירא לן לדידן בנר שכבה כיון דכל זמן שהוא דולק אסח דעתיה ממנו ודחייה נמי בידים דמי לגרוגרות וצמוקים ואסור אפילו פסק דיחוי שלו. ועוד כיון דאין בנר שכבה אלא טלטול גרידא אסח טפי דעתיה מיניה, מה שאין כן בחיטין שזרען ולא נשרשו דעתיה עלייהו לאכילה דשרי טפי. והכי משמע להדיא בדברי הרא"ש שהביא בפסקיו בפרק כירה (סי' כ"א) הך בעיא דחיטין שזרען ודאסיקנא דשרי, אלמא דכך הלכה", עכ"ל.

והמאמר מרדכי (סימן ש"י ס"ב) תירץ: "ומיהו אכתי קשיא שהרי כבר הקשו האחרונים על הטור שפסק דין זה דחיטין שזרען (וכ"פ רי"ו בח"ח) מ"ש מנר שכבה בשבת דלא קי"ל כר' שמעון משום דדחייה בידים, וה"נ הא דחינהו מדזרעינהו! ותירץ הרב"ח ז"ל דשאני נר דע"כ צריך הוא ליבדל ממנו כל בין השמשות בעוד שדולק, משא"כ חיטין שזרען דלא אסח דעתיה מינייהו כל שלא השרישו כיון שראויין לאכילה, יעו"ש. והרי לפי מה שכתבנו ע"כ צריך ליבדל מהם כל זמן שהם תחת הקרקע ולא אסיק אדעתיה שיתגלו, ואף אי אסיק ליתסר מאחר שע"כ אסור בהם בין השמשות שהיו תחת הקרקע. ושמא י"ל דשאני נר שאסור מחמת מלאכה דאורייתא, דהיינו כיבוי, משא"כ הכא דלא הוי אלא איסורא דרבנן, וכן מצאתי להרב דרישה ז"ל. אלא דקשיא לי, שהרי הטור ורוב הפוסקים פסקו כר' שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה – פטור עליה, וכיבוי נרות לא הוי אלא מדרבנן, כנז"ל סימן רע"ח, נמצא דגם בנר א"צ ליבדל ממנו אלא מחמת איסורא דרבנן, ואפ"ה אסרינן ליה! וי"ל דעכ"פ יש לו לכיבוי עיקר מן התורה, משא"כ טלטול. ועיין סי' שי"א ס"א וס"ב".

וכתב השו"ע (סי' ש"י ס"ב), וז"ל: "אין שום אוכל תלוש הראוי לאכילה מוקצה לשבת; דתמרים ושקדים ושאר פירות העומדים לסחורה – מותר לאכול מהם בשבת. ואפי' חיטים שזרעם בקרקע ועדיין לא השרישו", וא"כ יוצא שאפי' שהניחם על מנת לזורעם – מותר ליטלם כל עוד שלא השרישו.

וכתב משנ"ב (סימן ש"י סק"ה): "ואפילו חטין שזרען וכו' וביצים וכו' – ר"ל דאע"ג דדחינהו בידים מלהשתמש בהן, מ"מ כיון דחזיין ללקטן ולאכול לא הוו מוקצה, דלכשיהיו מוקצה בעינן שני פרטים – דחינהו בידים ולא חזו, וכמש"כ בסוף הסעיף".

אמנם לקמן כתב השו"ע (סימן שי"א סעיף ח'): "טלטול מן הצד לצורך דבר המותר – מותר. הלכך צנון שטמן בארץ ומקצת עליו מגולים ולא השריש, וגם לא נתכוין לזריעה – נוטלו אף על פי שבנטילתו מזיז עפר ממקומו, ואף על פי שהוסיף מחמת לחות הקרקע – מותר" משמע שאם נתכווין לזריעה אפי' שלא השריש – אסור ליטלו בשבת.

וכבר הקשה כן המג"א (שם ס"ק כ"ב), וז"ל: "לא נתכוין לזריעה. צע"ג דהא בסי' ש"י ס"ב כתב דחטין שזרען בקרקע – שרי, ובאמת דברי התוס' דף נ' לא קאי אלא אמעשר ושביעית וכלאים דאם נתכוין לזריעה נתחייב בכולן, אבל גבי שבת אפי' נתכוין לזריעה – שרי כל זמן שלא השרישו, כנ"ל ברור, ע"ש".

ובפרישה (שם סק"ב) כתב: "וכתבו התוספות ור"ן וכו' עד ודוקא נקט הטומן אבל במתכוין לזריעה חושש משום איסור שבת, ע"כ עיי"ש. ואף שרש"י כתב בגמרא (דף מ"ה ע"א) באיבעיא חיטין שזרען לרבי שמעון מהו, זה לשונו: 'שזרען בקרקע ועדיין לא השרישו מהו ללקוט ולאכול', עכ"ל. משמע דלוקטן ממקום הזריעה, מכל מקום לפי מה שכתבו התוספות והר"ן כנ"ל אי אפשר לפרש כן, ואף שהתוספות גם כן כתבו שם (ד"ה היכא) באיבעיא שאיבעיא ליה מפני שחיטין הללו לעולם הן דחויין כל זמן שמונחים שם, מה שאין כן בנר שכבה. יש לומר דהכי פירושו – בבין השמשות אתקצאי דעתו מהן, כיון שהן דחויין לעולם כל זמן שהן מונחים שם ולא עלתה על דעתו שיפזרם הרוח ויוציאן מהקרקע, אם כן מה שאיתא בגמרא דחיטין שזרען – מותר, רצה לומר דלית בהו משום איסור מוקצה, ולא איירי מחשש איסור תלישה, ומה שכתבו התוספות (נ' ע"ב ד"ה הטומן) דאם נתכוין לזריעה יש לחשוש, היינו משום איסור תלישה, וק"ל ועיין בדרישה", כלומר שאפי' בחיטין יהיה אסור אם נתכוין לזריעה.

וניתן ליישב את קושיית המג"א ע"פ מה שכתב הפרישה (שם סק"ב) בתחילת דבריו, וז"ל: "ורצה לומר שעכשיו בשבת החיטין שזרען הם לפנינו, שהוציאן גוי או הרוח או באיזה אופן שיהיה, דהוא עצמו ודאי אסור ליטול מהקרקע דבר שנזרע בו, וכמו שכתב בית יוסף בסוף סימן שי"א".

וכעין זה תי' המשנ"ב (שם ס"ק ו') את ההבדל בין צנון לחיטים שזרען, וז"ל: "בקרקע – ועיין במאירי שכתב דדוקא כשלא היו הזרעים עדיין מכוסין בעפר". ועוד כתב בסי' שי"א (ס"ק כ"ז): "דאם היה נתכוין לזריעה, אף שלא השריש – אסור, כיון שמתחלה היה רוצה בהשרשתן וטמונין בקרקע כדרך הזריעה. ועיין במ"א שהקשה ע"ז מהא דקי"ל בגמרא [והובא לעיל בסימן ש"י ס"ב] דחטין שזרען בקרקע ועדיין לא השרישו דמותר ללקטן ולאכלן, ומ"מ אין לזוז מפסק המחבר דכן נמצא בכמה ראשונים [הרוקח והרמב"ן בחידושיו והמאירי], וההיא דלעיל תירץ המאירי דמיירי כשלא היו הזרעים עדיין מכוסין בעפר". וקצת קשה על דברי הפרישה והמשנ"ב הנ"ל, שהרי הטור והשו"ע לא הזכירו כלל שהחיטים לא מכוסים, ואם זאת היתה כוונתם – העיקר חסר מן הספר.

וכתב כה"ח (שם ס"ק ס"ד): "והא דבסימן ש"י סעיף ב' גבי חיטין כתב דאפילו נתכוין לזריעה – שרי, כתב הלבוש דשאני חיטין שההשרשה ניכר בהן מיד טרם הלקחם, אבל בצנון חיישינן שמא השריש ולא ידע עד שיטלנו, אי נמי שאם נתכוון לזריעה והוסיף מעט מחמת לחות הקרקע הוי כמו השרשה, אבל אם לא נתכוון לזריעה, אף על פי שהוסיף מחמת לחות הקרקע – לית לן בה, שכן דרכו, שהרי אנו רואין שומים ובצלים מתוספין אפילו בחלון, עכ"ל. וכתב עליו האליה רבה אות כ"ח דבתוספות ור"ן ורוקח לא משמע הכי כתירוץ שני ונראה כתירוץ ראשון, יעו"ש. והפרישה בסימן ש"י כתב הא דמותר בחיטין שזרע היינו משום מוקצה וכגון שתלשן כותי או נתגלה על ידי הרוח, אבל ישראל – אסור לתלשן, יעו"ש. ולפי זה משמע דגם הכא – מותר כשתלשן כותי או נתגלה על ידי הרוח, אבל האליה רבה אות הנז' השיג עליו דתלשן כותי – אסור, יעו"ש. והמגן אברהם ס"ק כ"ב כתב דדוקא במעשר ושביעית וכלאים אם נתכוון לזריעה נתחייב בכולן, אבל גבי שבת אפילו נתכוון לזריעה – שרי כל זמן שלא השרישו, יעו"ש. ולפי דבריו גם הכא גבי צנון אפילו נתכוון לזריעה – שרי. אבל הרב נתיב חיים והאליה רבה אות כ"ז והנהר שלום אות ח' השיגו עליו, יעו"ש. ועל כן כיון דדבר זה בפלוגתא שניא, אין לזוז מסתם דברי השלחן ערוך שכתב לאסור בנתכוין לזריעה. ומשמע דאפילו תלשן כותי או נתגלו על ידי הרוח וגם לא השרישו – אסור. ועיין לעיל סימן ש"י אות ח' שכתבנו שגם בחיטין שזרען יש אוסרין, יעויין שם".

אלא ביאור הדברים ע"פ מה שכתב הב"י (סי' שי"א), וז"ל: "וכתבו התוספות והר"ן (כג ע"ב ד"ה והוי יודע) בפרק כירה דבשלא השרישו עסקינן, דאי השרישו – אינן ניטלין בשבת, דהוי עוקר דבר מגידולו. ונראה מדברי התוספות שם שאף על פי שניתוספו מחמת לחות הקרקע – שרי, שאנו רואים שומים ובצלים מיתוספים בחלון. ודוקא נקט הטומן, אבל במתכוין לזריעה חושש משום כולן", וכתירוצו השני של הלבוש.

וכן משמע לשון השו"ע (שם סעי' ח'): "טלטול מן הצד לצורך דבר המותר – מותר. הלכך צנון שטמן בארץ ומקצת עליו מגולים ולא השריש וגם לא נתכוין לזריעה – נוטלו אף על פי שבנטילתו מזיז עפר ממקומו, ואף על פי שהוסיף מחמת לחות הקרקע – מותר", ועל כן אם נתכווין בהטמנתו לזריעה הרי הבצל גדל כבר, אבל אם לא היה כוונתו לזריעה – מותר אפי' שגדל, כי אין זו השרשה, משא"כ חיטים שכל עוד שלא השרישו לא נתווסף אצלם דבר, אז הדין שמותר להוציאם.

ואמנם בחיטים שנתגלו לא הוי מוקצה מחמת העפר שעליהם. וכדי לבאר הדבר נקדים את דברי המשנה במסכת ביצה (ביצה ל"א ע"ב): "בית שהוא מלא פירות ונפחת – נוטל ממקום הפחת. רבי מאיר אומר: אף פוחת לכתחילה ונוטל".  ופרש"י (שם): "ונפחת – מאליו. נוטל ממקום הפחת – ולא אמרינן מוקצין מחמת איסור הן, דאין יכול לפחתו ביום טוב, ואסח דעתו מינייהו דכיון דלא הוה פחיתתו איסורא דאורייתא, כדמוקמינן לה באוירא דלבני לאו מוקצה נינהו, כדאמר גבי טבל בשלהי פרקין (ל"ד, ב') שהוא מוכן אצל שבת, שאם עבר ותקנו – מתוקן".

וכתב השו"ע (סי' תקי"ח ס"ט): "בית שהוא מלא פירות מוכנים ונפחת – נוטל ממקום הפחת". וביאר המגן אברהם (שם ס"ק י"ד): "בית וכו'. מדכתב סתם שמע מינה דסבירא ליה דאפילו מחיצה גמורה שנפלה – מותר ליטול פירות משם, וכמ"ש המ"מ והר"ן לפי שאין הפירות מוקצים מחמת עצמן ולא בסיס לדבר האסור, רק שהיו במקום שאין יכולין לילך שם, ולפיכך – שרי. והרז"ה כתב דמיירי במחיצה רעועה שאין בסתירתה איסור דאורייתא. והאריך הרמב"ן להשיב עליו דמצינו הרבה מוקצה מחמת איסור דדבריהם. ול"נ דאף הרז"ה מודה בזה כמש"ל גבי סוכה רעועה שנפלה אלא ס"ל דהכא איכא תרתי – איסור דבריהם וגם אין הפירות מוקצים בעצמן, לפיכך – שרי, אבל במחיצה גמורה ס"ל דאסור. ולפי מ"ש בש"ע יש ללמוד דמי שיש לו לפתות טמונים בבור ופתחן עכו"ם בשבת או בי"ט דאין בהן משום מוקצה, ומ"מ אם עשה העכו"ם לצורך ישראל – אסור בכ"ש דמלאכה דאורייתא היא, כמ"ש סי' שצ"ד ס"ב. וערסי' תקט"ו. ובימי הפסח צריך ליזהר בזה אם יודע בודאי שפתח הבור היום".

וכתב הביאור הלכה (שם ד"ה "בית"): "ומכל מקום לכתחילה נראה לעניות דעתי שאין להקל, שיש הרבה מהראשונים מחמירין בבית שהוא בנין גמור, לבד רש"י ורשב"א והרא"ש הנ"ל, נמצא כן גם ברז"ה [ומביאו המ"א] ובאור זרוע ובמאירי, שכולם אחזו כשיטת רש"י, וכן רבינו ירוחם כתב ששיטה זו היא העיקר. ועיין בתוס' שהחמירו עוד ביותר מזה, דאפילו באוירא דליבני – אינו מותר כ"א לר"י. וגם דעת הרמב"ן, שהביאו להקל, המעיין במלחמות יראה שהביא שם שני תירוצים, ולתירוץ א' מיירי המשנה דוקא כשנפחת מעיו"ט, עי"ש. ע"כ נלענ"ד שאין להקל בזה וכן בדין הלפתות שהוציא המ"א מסעיף זה כי אם בשעת הדחק". וראה בפרק ע"ה סוגי המוקצה השונים.

וא"כ יוצא שדעת השו"ע שאע"פ שהוא טמון בתוך הבית העשוי מחיצה גמורה – אין לפירות דין מוקצה, כיון שהאיסור לא בגופם, וא"כ מה שהחיטים טמונים בעפר אם נתגלו – יכול לאוכלם. ומ"מ גם לשיטת הרז"ה יהיה מותר, כיון שהאיסור כאן הוא מדרבנן (ולגבי נר, הסיבה שנשאר מאיסורו, כיון שהוא דחוי מצד עצמו, כיון דהוי בסיס וכדברי הר"ן).

[16] ראה בהערה הקודמת.

[17] כתב הב"י (סי' שי"א): "וכתבו שם התוספות (ד"ה האי פוגלא): ואם תאמר האי פוגלא היכי דמי, אי במניח – מאי טעמא שרי מלמטה למעלה, הא אפילו ניעור אסור כל שכן טלטול מן הצד. ואי בשכח – מאי טעמא דמאן דאסר, אפילו טלטול גמור שרי לצורך לטלטל אגב היתר במעות שעל הכר בצריך למקומו (קמב ע"ב)! ויש לומר דמניח על מנת ליטלה איירי אף על גב דכשכח דמי, משום דאין מניח לכל השבת, מכל מקום לא היה לו להניח בענין שיצטרך טלטול מן הצד, ע"כ. ולמדנו מדבריהם דאפילו לדידן דקיימא לן טלטול מן הצד לצורך דבר היתר – מותר, היינו דוקא בשוכח או במניח על מנת ליטול בשבת, אבל מניח ליטול אחר השבת מלמטה למעלה – אסור במכל שכן דניעור".

וכתב עוד שם הב"י: "פירות הטמונין בתבן או בקש המוקצה וכו'. בריש פרק כל הכלים (קכ"ג ע"א) תנו רבנן פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים, אם מגולה מקצתה – מותר לטלטלה, ואם לאו – אסור לטלטלה. רבי אלעזר בן תדאי אומר: תוחבין בכוש או בכרכר והן מנערות מאליהן. אמר רב נחמן: הלכה כרבי אלעזר בן תדאי. וכתבו התוספות (ד"ה פגה) דמיירי כשהניחם שם על מנת ליטלם, אבל אם הניחם שם לכל השבת – הוי בסיס לדבר האסור, כדאמרינן באבן שעל פי החבית. וכ"כ הרא"ש בתשובה (כלל כב סי' ח הדרך הא'). וכתב עוד: אי נמי אפילו במניח, ושאני הכא שלא נעשית החררה בסיס אלא לצורך האפיה ולסלקה, עכ"ל. וטענה זו אפשר דמהניא גם לפגה שטמנה בתבן שלא נעשית הפגה בסיס לתבן אלא לצורך שתתבשל בתבן ולסלקה אחר כך. ואפשר שדעת הפוסקים כן, ומשום הכי סתמו דבריהם ולא חילקו בדין זה בין שוכח למניח. ואף על פי שאפשר לומר שסמכו על מה שכתבו באבן על פי חבית ומעות שעל הכר דדוקא בשוכח – מותר ולא במניח, וכל שכן לטלטל מן הצד דאסור במניח, כיון דמוקצה דרבנן הוא. ויש צד לומר שהפוסקים סוברים להקל, הכי נקטינן".

[18] כתב הב"י (סי' שי"א): "בפרק במה טומנין (נ' ע"ב) אמר רב הונא: האי סליקוסתא דצה שלפה והדר דצה – שרי, ואי לא – אסור. ופירש רש"י: סליקוסתא – עשב שהוא נאה למראה ולהריח וממלאין כד עפר לח ותוחבין אותו לתוכו ונותנו לפני שרים וכשהוא רוצה נוטלו ומריח בו ומחזירו למקומו. ואי מבעוד יום דצה לתוך העפר ושלפה והדר דצה – שפיר דמי ליטלה למחר ולהחזירה, שהרי הורחב מקום מושבה והוחלק מבעוד יום ואינו מזיז עפר. ואותבינן עליה מדתניא: הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עליו מגולים – אינו חושש לא משום כלאים וכו' וניטלים בשבת, ופירש רש"י (ד"ה הטומן לפת) הא דנקט מקצת עליו מגולים משום שבת נקט לה ולא משום מידי אחרינא, דאי אין מקצת עליו מגולים אין לו במה לאוחזה אלא אם כן מזיז העפר בידים.

וכתב הרב המגיד בפרק כ"ה (הלכה ט"ו) דלא שרי על ידי שיתחוב בו כוש או כרכר כמו בפירות הטמונים בתבן דבסמוך, משום דכיון שהגומא מכוסה, אם תוחב בהם כוש או כרכר מיחזי כעושה גומא, אבל בתבן וקש – אין בהם משום גומא.

וגרסינן בפרק תולין (קמא.): אמר רב נחמן: האי פוגלא מלמעלה למטה – שרי, מלמטה למעלה – אסיר. ופירש רש"י צנון שטומנין בקרקע להתקיים כשבא לחלצו מלמעלה למטה – שרי, אם היה ראשה מלמעלה ועוקצה מלמטה וחולצה מראשה העבה תחלה ועוקצה נמשך אחריה – מותר, לפי שהגומא רחבה מלמעלה ואין מזיז הקרקע כשהוא שומטה, אבל אם חולצה מלמטה למעלה, שתחתונה נתון למעלה וראשה שהוא עב נתון למטה והוא שומטה מסופה לראשה – אסור, לפי שהגומא קצרה מלמעלה וכשהוא חולצה מזיז העפר ומטלטלו, ואף על גב דטלטול מן הצד הוא, שמיה טלטול ואסור. ודחינן מימרא דרב נחמן מדתנן: הקש שעל המטה לא ינענעו בידו אבל מנענעו בגופו, שמע מינה טלטול מן הצד לא שמיה טלטול שמע מינה. ובריש פרק כל הכלים (קכג.) אמרינן דהדר ביה רב נחמן מההיא".

ובשו"ע (סימן שי"א סעי' ח'): "טלטול מן הצד לצורך דבר המותר – מותר. הלכך צנון שטמן בארץ ומקצת עליו מגולים ולא השריש וגם לא נתכוין לזריעה – נוטלו אף על פי שבנטילתו מזיז עפר ממקומו, ואף על פי שהוסיף מחמת לחות הקרקע – מותר". וכתב המגן אברהם (סי' שי"א ס"ק כ"א): "ומקצת עליו מגולין, אבל אם אין מגולין – אסור לתחוב בהן כוש כמו בס"ט, דנראה כעושה גומא, אבל בדף נ' בתוס' משמע דלחד גירסא גם כאן שרי לתחוב, וכ"ה בירושלמי בהדיא ספ"ק דכלאים דמותר לתחוב בעפר. וצ"ע על המ"מ דפסק דלא כירושלמי, וע"ש בר"ש".

ובמשנ"ב (שם ס"ק כ"ה): "ומקצת עליו מגולים – דאי לא היו העלין מגולין כלל הרי בע"כ מזיז עפר בידים ואסור, ואפילו אם ירצה לתחוב מחט או כוש דרך העפר בצנון וליטלו וכמו בס"ט – ג"כ אסור, דנראה כעושה גומא. ויש מקילין ע"י תחיבת מחט וכוש". וראה הערה ט"ו.

[19] כתב הב"י (סי' שי"א): "כתוב בשבלי הלקט (סי' ק"כ): כתב ה"ר בנימין: מה שנהגו להצניע אתרוגים או פרישים בחול או בעפר נראה לי שמותר לגלותם ולהוציאם משם, ואינו דומה לפגה שטמנה בתבן וכו' דהתם תבן דומיא דגחלים שהם מוקצים כגון תבן שהכניסו לאוצר, אבל האי חול או עפר אינו מוקצה, כדאמרינן (ביצה ז' ע"א) מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו צרכיו, והוא שייחד לו קרן זוית".

כתב השו"ע (סי' ש"ח סעיף ל"ח): "מכניס אדם מבע"י מלא קופתו עפר ומייחד לו קרן זוית ועושה בו כל צרכיו בשבת, כגון: ליטול ממנו לכסות צואה או רוק וכיוצא בזה; אבל אם לא ייחד לו קרן זוית, בטל אגב עפר הבית ואסור לטלטל. הגה: ולכן מותר ליקח פירות הטמונים בחול, כי אין אותו עפר מוקצה (ב"י ססי' שי"א בשם שבולי לקט)".

כתב הברכי יוסף (סימן שי"א אות ה'): "פירות הטמונים וכו'. יש אומרים שהמצניע לימונים או חבושים בחול או בעפר כדי לשמור לחותם – מותר לגלות ולהוציאם משם בשבת, דהאי חול או עפר אינו מוקצה, כדאמרינן (שבת נ' ע"א): מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה צרכיו, והוא שיחד לה קרן זוית. מז"ה בהגהותיו כ"י. וזה הוא סברת שבלי הלקט (סי' קכ) שהביא מרן בב"י ופסקו מור"ם לעיל סימן ש"ח דין ל"ח. אבל נראה דאין לסמוך על זה, דבשבלי הלקט עצמו סי' ל"ג כתב: ומי שאינו רוצה לסמוך על התר זה תוחב סכין וכו'. ע"ש". וכן כתב הכה"ח ( ס"ק ע"ח). והאיסור הוא משום עשית גומא, ראה במשנ"ב (סי' ש"ח ס"ק קמ"ג). וא"כ לפי המתבאר בהערה הקודמת שלדעת השו"ע – אסור לתחוב את הכוש כדי להוציא משום עשיית גומא, ה"ה כאן שיהיה אסור להוציא את הלימונים ע"י הסכין, ורק לדעת המג"א יהיה מותר (אמנם גם לדעת השו"ע בעפר המיטלטל והוא תיחוח – אין משום עשיית גומא, ראה בב"י סי' תצ"ח ובשו"ע שם סעי' ט"ז-י"ז וכה"ח שם ס"ק קל"ז, קנ"א, ודו"ק).

[20] ראה הערה י"ז. וכתב השו"ע (סי' שי"א סעי' ט'): "הפירות הטמונין בתבן או בקש המוקצים – יכול לתחוב בהם מחט או כוש ונוטלם והקש ננער מאליו".

[21] גמ' ביצה (מ' ע"א): "ומי אית ליה לרבי מוקצה?! והא בעא מיניה רבי שמעון בר רבי מרבי: פצעילי תמרה לרבי שמעון מהו? אמר ליה: אין מוקצה לרבי שמעון אלא גרוגרות וצימוקים בלבד! איבעית אימא: הני נמי כגרוגרות וצמוקין דמי, ואיבעית אימא: לדבריו דרבי שמעון קאמר, וליה – לא סבירא ליה".

רש"י. "פצעילי תמרה – תמרים שאין מתבשלות באילן לעולם, וגודרין אותן מהאילן ועושין להן חותלות, הן כלי כפות תמרים, וכונסין אותן לתוכן, ומתבשלות".

רש"י: "אלא בגרוגרות וצימוקין – שהן מתחילה ראויין לאכילה, והוא דחה אותן בידים להעלותן ליבשן, ושוב אינן ראויין עד שייבשו, אבל אלו לא דחה אותן בידיים, ואיכא דאכיל מנייהו, הכי קא סלקא דעתיה מדפריש ליה מילתיה דרבי שמעון אלמא כר' שמעון סבירא ליה".

ופסק השו"ע (סי' ש"י סעי' ב'): "וכן תמרים הלקוטים קודם בישולן וכונסין אותם בסלים והם מתבשלים מאליהן – מותר לאכול מהם קודם בישולן". ובטעם הדבר כתב הב"ח (סימן ש"י ד"ה ומ"ש): "ומ"ש דכיון שיודע שיסריחו ודאי הסיח דעתו מהם, ועוד שדחה אותם בידים. נראה דהני תרתי טעמי תרווייהו צריכין, דאי משום שמסריחין מסיח דעתו מהם, אם כן פצעילי תמרים נמי מסיח דעתו מהם קודם שנתבשלו מאליהן בסל, וקא מיבעיא לן מהו לאכול מהם קודם בישולם מי הוי כגרוגרות וצמוקים או לא? ופשטינן דלא דמי, ואמאי, הלא גם בפצעילי תמרים מסיח דעתו מהם כיון שלא נתבשלו כי היכי דמסיח דעתו מגרוגרות וצמוקים! אלא צריך לומר דלא דמי לגרוגרות שהעלם לגג לייבשן דדחינהו בידים, אבל פצעילי תמרים לא דחינהו אלא אדרבה כונסן בכלים כדי שיוכשרו לאכילה" (כלומר אפילו שאין מי שיאכל מהם). וראה בהרחבה הערה י"ד.

[22] כתוב בגמ' ביצה (כ"ו ע"ב): "בעי מיניה הלל מרבא: יש מוקצה לחצי שבת או אין מוקצה לחצי שבת? היכי דמי, אי דאחזי בין השמשות – אחזי; אי דלא אחזי – לא אחזי! – לא צריכא, דאחזי והדר אדחי, והדר אחזי, מאי? וכו'  אמר רבי זירא: תא שמע: מפולין ועדשים, דהא פולין ועדשים מעיקרא חזו לכוס שדינהו בקדרה אדחו להו, גמר בשולייהו חזו להו. אמר ליה אביי: ולטעמיך תקשי לך – קדרות דעלמא דהא סתם קדרות דעלמא בין השמשות רותחות הן ולאורתא אכלינן מינייהו, אלא גמרו בידי אדם לא קא מבעיא לן, כי קא מבעיא לן גמרו בידי שמים".

ופרש"י (שם): "ולטעמיך – דמשוית להו לרתיחתן תורת מוקצה, וילפת מינה דאין מוקצה לחצי שבת. תקשי לך – מהשתא, דלא תוכל לתרץ היאך אנו אוכלים שום קדרות בלילי שבתות, דעל כרחך המוקצה לבין השמשות מוקצה לכולי יומא, והרי בין השמשות כל הקדרות מסולקות מרותחות מן הכירה, ואכלינן מנייהו לאורתא. אלא מידי דגמרו בידי אדם לא קא מבעיא לן – דכיון דבידו לתקנו בו ביום לא מקצה ליה מדעתיה מפני דחייתו, הלכך, פולין ועדשים אינם ראייה לכאן, ומהאי טעמא נמי שרינן קדרות של בין השמשות. כי קא מבעיא לן גמרו בידי שמים – על ידי חמה, דכיון שאין בידו לתקנו מסח דעתיה מיניה". משמע מרש"י שדווקא דבר שניתן לתקנו בו ביום כלומר ביום שישי – מותר לאכלו בשבת, ולכן קדירה שיכול לבשלה במהלך יום שישי – מותר לאוכלה בשבת ולא נחשב כהסיח דעתו הימנה, למרות שאינה ראויה בבין השמשות (דאם הכוונה בשבת יהיה קשה מאפרוחים וכלקמן בתוס').

אמנם מה שיש לעיין לפ"ז, דקיי"ל (ראה משנ"ב סי' ש"ח ס"ק ס"ג) שמגבת שהיתה רטובה בבין השמשות – אסורה בשבת, אע"פ שנתיבשה במהלך השבת, והרי אם אני אסחט את המגבת ביום שישי ואשים אותה על התנור היא תתייבש!

ועוד יש להקשות שכתוב בגמ' שבת (מ"ד ע"ב): "אמר רב יהודה אמר רב: מטה שיחדה למעות, הניח עליה מעות – אסור לטלטלה, לא הניח עליה מעות – מותר לטלטלה. לא יחדה למעות, יש עליה מעות – אסור לטלטלה, אין עליה מעות – מותר לטלטלה, והוא שלא היו עליה בין השמשות". וכתב השו"ע (סי' ש"י סעי' ז') מטה שהיו מונחים עליה מעות בבין השמשות – אסור לטלטל אותם (וראה שם שפסק שאין זה משנה אם יחדה לכך, דלא כרב), והרי יכול ביום שישי להורידם מעליה!

ועוד יש לעיין שבגמ' (שבת מ"ג ע"א): "כופין את הסל לפני האפרוחין שיעלו וירדו – קסבר: מותר לטלטלו. – והתניא: אסור לטלטלו! – בעודן עליו. – והתניא: אף על פי שאין עודן עליו אסור! – אמר רבי אבהו: בעודן עליו כל בין השמשות, מיגו דאיתקצאי לבין השמשות – איתקצאי לכולי יומא". ולכאורה אם היו עליו בבין השמשות למה אתקצאי לכולי יומא, הרי אפשר להפריחם מעל הסל ביום שישי!

וכתבו התוס' (ביצה כ"ז ע"א ד"ה "אלא גומרו בידי אדם לא מיבעי לן"): "וא"ת אמאי אין מוכיח מההיא דכופין את הסל לפני האפרוחין כדי שיעלו וירדו, וקאמר [שבת מ"ג ע"א]: מותר לטלטלם, פי' – אחר שירדו – מותר לטלטל הסל אף על פי שהיה אסור כשעלו האפרוחים עליו בחצי היום, אלמא – אין מוקצה לחצי שבת! וי"ל דשאני התם דהוי כמו גמרו בידי אדם שבידו להפריחם מעליו, דהא שרינן קדרות אף על גב דבין השמשות רותחות הן. ועוד יש לומר דהתם מיירי לענין טלטול דפשיטא ליה דאין מוקצה לחצי שבת, והכא קא בעי לענין אכילה" (וכתי' הב' כתב הרא"ש הובא לקמן בב"י).

ומצינו שתוס' בעוד מקום מקשים כן (שם ד"ה "בעודן עליו כל בין השמשות"), וז"ל: "בעודן עליו כל בין השמשות – תימה הא כיון דבידו להפריחם למטה הוי גמרו בידי אדם, ולית לן למימר מיגו דאיתקצאי לבין השמשות, כדמוכח בפ' אין צדין (ביצה כו:) דפריך ר' זירא למ"ד יש מוקצה לחצי שבת: והא פולין ועדשים דמבשלים ביו"ט דמעיקרא חזו לכוס כי שדינהו בקדרה חייתא אידחו להו גמר בישולייהו אישתרו להו. א"ל אביי: ולטעמיך תקשי לך קדירות דעלמא, דהא קדירות דשבתא בין השמשות רותחות הן ולאורתא קא אכלינן מינייהו. אלא גמרו בידי אדם לא קמבעיא ליה, כי קא מיבעיא ליה גמרו בידי שמים!

וי"ל דשאני קדירות אם הוה צריך להו בין השמשות היה מקררן, וכן פולין ועדשים רצונו שיתבשלו בלא שום דיחוי, אבל הכא רצונו היה שיעלו האפרוחין על הסל שלכך כפאו, והרי שעה אחת הקצה אותו לצרכן, ומיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא", כלומר שבבישול אין רצונו שהפולין יהיו במצב זה אלא אדרבה רוצה שיתבשלו, משא"כ בסל שרוצה שהאפרוחים יהיו עליה. ולפ"ז מיושב גם הקושיה ממטה שהניח עליה מעות, כיון שהניחם שם מדעת, דאחרת לא נעשה בסיס (ראה משנ"ב סי' ש"י ס"ק כ"ג ע"פ השו"ע סי' ש"ט סעי' ד').

ולכאורה לפי תי' הראשון הרי גם במגבת שנרטבה אני רוצה אותה יבשה, אני לא רוצה אותה במצב הזה. אלא שיש הבדל בין גמרו בידי אדם לגמרו בידי שמים סיר שאני שם על האש ומכוחי הוא מתבשל ואני יכול לבשל מבעוד יום – אז זה לא מוקצה גם אם לא היה אפשר לאוכלו בבין השמשות, משא"כ לגבי המגבת שזה גמרו בידי שמים, שהשמש היא מיבשת את המגבת – אסור, כיון שאפשר שיהיה יום המעונן ולכן אסח דעתיה מינה (ראה כה"ח סי' ש"י ס"ק כ"ז ומשנ"ב שם ס"ק י"ט), וגם לרש"י שהובא לעיל כתב: "דכיון דבידו לתקנו בו ביום לא מקצה ליה מדעתיה מפני דחייתו", כלומר ההיתר הוא דווקא בדבר שגמרו בידי אדם.

ובטור (סימן ש"י): "ואין מוקצה לחצי שבת בין באיסור אכילה בין באיסור טלטול. הלכך כל דבר שהיה ראוי בין השמשות, אם אירע בו דבר שנתקלקל בו ביום וחזר ונתקן – שרי, אבל כל דבר שהוקצה בין השמשות – אסור כל היום".

ובבית יוסף (שם): "ואין מוקצה לחצי שבת. בפרק אין צדין איבעיא לן אי יש מוקצה לחצי שבת. ואמרינן: היכי דמי? אי דאחזו בין השמשות – אחזו, אי דלא אחזו – לא אחזו! לא צריכא, דאחזו והדר אדחו והדר אחזו מאי? ופירש רש"י: דאחזו – בין השמשות, ואדחו – בשבת שנפלו עליהם גשמים ותפחו והדר אחזו ששזפתן השמש. וקא מיבעיא לן הך שעתא דתפחו מי אסרה להו כולי יומא או לא. וכתב הרא"ש (סי' ז) ובמידי דאכילה קא מיבעיא ליה, אבל במידי דטלטול – פשיטא דאין מוקצה לחצי שבת, מדתנן (שבת קכח ע"ב) כופין את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו, ותניא בפרק כירה (מג.) מותר לטלטלן כשאינן עליו והוא שלא היו עליו כל בין השמשות. ועוד דקאמר התם (מד ע"ב) אמר רב: מטה שיש עליה מעות – אסור לטלטלה, אין עליה מעות – מותר לטלטלה והוא שלא היו עליה כל בין השמשות. ואיכא תרי לישני בגמרא, לחד לישנא אמר ליה: יש מוקצה, ולאידך לישנא אמר ליה: אין מוקצה. וכתב הרא"ש (פרק אין צדין סי' ז): ומסתבר כלישנא בתרא, דבשל סופרים הלך אחר המיקל, ולכך לא הביאה הרי"ף, וכן פסק הר"ן ז"ל (שם ד"ה גרסי'), וכן פסק הרשב"א בתשובה (ח"ג סי' רסח), וכתבתיה בסימן רע"ט (עמ' קו ד"ה כתב הרשב"א)".

ומה שכתב רש"י שיצא השמש וניהיו ראוים, היינו אפי' בדבר שגמרו בידי שמים.

וכתב השו"ע (סימן ש"י סעיף ג'): "בין באיסור אכילה בין באיסור טלטול כל דבר שהיה ראוי בין השמשות, אם אירע בו דבר שנתקלקל בו ביום וחזר ונתקן בו ביום – חזר להיתרו; אבל דבר שהוקצה בין השמשות – אסור כל היום".

ובט"ז שם (ס"ק ד') כתב: "כתב ב"י בשם ארחות חיים: תמרים שנותנין עליהם מים בגיגית בע"ש ואינם ראוים ובשבת נעשו ראוים, דמותרים בשבת". ולכאורה לפי מה שבארנו ברש"י דכיון דבידו לתקנו ביום שישי א"כ זה דווקא בבישול וכדו' שיכול לזרז את הכנתו, משא"כ בכבוש שצריך מספר ימים בשביל הכנתו.

וביאר הלבושי שרד (על הט"ז שם): "ובשבת נעשו ראויים, ר"ל והא י"ל מגו דאתקצאי לבה"ש דהא בביה"ש לא הוי חזי, וא"כ הוי כגרוגרות וצמוקים דדחינן בידיים וגם לא חזי בביה"ש, וכמו שכתבתי באות וא"ו ואפילו הכי – שרי. והטעם ביאר שם משום דהוי גומרו בידי אדם, ע"ש. ורוצה לומר דאמרינן בביצה דף כ"ז סתם קדרות הן רותחות בבין השמשות, ואינן ראויות לאכילה ואיך אכלינן מינייהו באורתא, ולא אמרינן מגו דאתקצאי, אלא משום דהוי גומרו בידי אדם. ופירש"י כיון דבידו לתקנו בו ביום לא מקצינן ליה מדעתו, מחמת דחייתו, עכ"ל. וע"כ לאו דוקא פי' דבידו לתקנו, דהא בבין השמשות הוא רותח ואין בידו לתקנו אז, אלא ע"כ רוצה לומר כיון דברי שיתקן מעצמו מיקרי גומרו בידי אדם (וכן משמע ממה שפירש רש"י שם גבי גומרו בידי שמים, דהיינו על ידי חמה וכו' ובזה ספק הוא שמא לא יהיה חמה) דלא מסח דעתיה. ומשום הכי הנך תמרים שידוע שיהיה תיקונם בשבת כשנקלט טעם התמרים במים הוי גומרו בידי אדם, כך נראה הכוונה. ודברי הבית יוסף תמוהים בזה מאוד. שוב מצאתי שכן הקשה בספר חמד משה. ומכל מקום קצת קשה לי בנר שכבה דאסרינן מטעם מגו דאתקצאי, מכל מקום לא אמרינן אם היה ברי לפי ערך השמן שיכבה בשבת – מותר, דהוי גומרו בידי אדם, ויש לחלק. ועיין מה שכתבתי בסימן רע"ט אות י"ב, ודו"ק". כלומר שכל דבר שמוכרח שיהיה תיקונו בשבת הוי בכלל גמרו בידי אדם.

אמנם הבית יוסף (שם) כתב: "כתוב בארחות חיים (הל' יו"ט אות י"ט) דדברים שאינם ראויים והזמינם – אין מועיל בהם הזמנה. כתב הכל בו בסימן נ"ח (יח ע"ד): כל דבר שגמרו בידי אדם – אינו מוקצה (ביצה כז.). ואית דבעי למימר שאלה התמרים שנותנין [עליהם] מים בגיגית בערב שבת או בערב יום טוב ונדחו על [ידי] זה מיד, אי חזו להו בתר הכי בליל שבת או בליל יום טוב שלקחו טעם היין – מותר לשתותן [בו] ביום, שגמרו בידי אדם [מיקרי] אם שהו [שם] כפי הצורך, עד כאן. ודבריו תמוהים, דהא אמרינן בגמרא פרק כירה (מה.) דשאר פירות בר מגרוגרות וצמוקים לית בהו מוקצה, ואם כן למה הוצרך ליתן טעם מפני שגמרו בידי אדם? ועוד דהני ודאי לא הוי גמרו בידי אדם!". משמע מהבית יוסף שכיון שא"א לזרז את הכנתו ביום שישי זה לא נחשב כגמרו בידי אדם.

אלא שטעם ההיתר הוא ע"פ מה שכתב בשו"ע (סימן ש"י סעי' ב'): "אבל גרוגרות וצמוקים שמניחים אותם במוקצה לייבשן – אסורין בשבת משום מוקצה, שהן מסריחות קודם שיתייבשו, דכיון שיודע שיסריחו הסיח דעתו מהם, וכיון דאיכא תרתי – דחינהו בידים", כלומר כיון שהעלם לגג ליבש ואינם ראוים לאכילה, שיש את שני התנאים – אסור. וא"כ דווקא גרגרות וצימוקים נחשב כדחינהו בידים משא"כ תמרים ששם עליהם מים. וראה בהערה כ"א.

[23] ראה שו"ע (יו"ד סי' קי"ב סעי' ב').

[24] שו"ע (סי' שכ"ה סעי' ד'): "פת שאפה א"י לעצמו בשבת – יש אוסרים ויש מתירים; ובשעת הדחק או לצורך מצוה, כגון: סעודת ברית מילה או לצורך ברכת המוציא – יש לסמוך על המתירים" [ואין בהם דיני בישולי עכו"מ (שהוא נאכל כמות שהוא חי, או שלא עולה על שולחן מלכים), שמותר].

וכתב הבא"ח (ש"ש פרשת תרומה סעיף ח'), וז"ל: "פת שאפאה גוי פלטר בשבת למכור לגוים, מלבד דאיכא חששא דחשו במידי דאכילה שמא יאמר הישראל לגוי לעשות, הנה יש בזה עוד חששות אחרות, והוא איסור מוקצה, דאולי זה הפת לא היה חיטים דחזו לכוס בין השמשות, אלא היה קמח או עיסה בבין השמשות, דלא חזו מידי ומוקצה זה דמי לגרוגרות וצימוקים דאדחינהו בידיים, ואסור גם אחר אפיה, ואף על פי שיש מתירים גם בזה, לענין הלכה אין לסמוך על המתירים אלא בשעת הדחק, שדר בכפר יחידי שאי אפשר לו לשאול פת מישראל חבירו, או לצורך מצוה, כגון: סעודת מילה וחתן, אבל בלאו הכי צריך להחמיר כסברת האוסרין". וא"כ יש שני חששות – שמא זה היה קמח וכן שמא יאמר לגוי לעשות. וראה עוד במשנ"ב שם (ס"ק ט"ז-י"ז) ובכה"ח שם (ס"ק כ"ו, כ"ח). וראה עוד שם (ס"ק ל"ג) לגבי בישולי עכו"ם ופת עכו"ם. ולגבי מה נקרא שעת הדחק גדולה, כתב המשנ"ב שם (ס"ק י"ח): "כגון שדר בכפר יחידי, שא"א לשאול פת מחבירו". והטעם שנקל, אע"פ שהפת היתה קמח בערב שבת ולא ראויה אפילו לכוס, הביא הב"י בשם הרא"ש שכיון שהגוי יכול לגמרו בשבת הוי כגמרו בידי אדם, וכן ע"פ מה שהקל הרמ"א שאין מוקצה בגרגרות וצימוקים השייכים לגוי, וכ"ש כאן כיון שיכול הגוי להכינו במהלך השבת, ובפרט אם הוא נחתום שזה עיסוקו.

ומה שכתבנו שאין לקחתו ללחם משנה אע"פ שהכה"ח (שם ס"ק ל"ב) הביא להקל בזה הוא, כיון שהשו"ע פסק כסמ"ק: "ובשעת הדחק וכו' לצורך ברכת המוציא יש לסמוך על המתירים". ונחלקו האחרונים מה הכוונה בברכת המוציא האם הכוונה ללחם משנה או לסעודה שלישית (ראה כה"ח שם ס"ק מ'). והמעיין בסמ"ק בפנים (סי' רפ"ב) יראה שכתב: "אבל פת שנאפה בשבת בשביל עכו"ם – יש שאוסרים בו ביום. מיהו שמעתי שגדולים התירו לצורך סעודת ברית מילה, ונראה דהוא הדין לצורך ברכת המזון", כלומר שמה שהקל הוא משום ברכת המזון ולא ללחם משנה, וללחם משנה באמת יהיה אסור אפי' אם זה לא היה קמח.

[25] גמ' פסחים (נ"ה ע"ב). וכתב השו"ע (סימן ש"י ס"ב): "אין שום אוכל תלוש הראוי לאכילה מוקצה לשבת; דתמרים ושקדים ושאר פירות העומדים לסחורה – מותר לאכול מהם בשבת. ואפי' חיטים שזרעם בקרקע ועדיין לא השרישו, וביצים שתחת התרנגולת – מותר לטלטלן. וכן תמרים הלקוטים קודם בישולן וכונסין אותם בסלים והם מתבשלים מאליהן – מותר לאכול מהם קודם בישולן. אבל גרוגרות וצמוקים שמניחים אותם במוקצה לייבשן – אסורין בשבת משום מוקצה, שהן מסריחות קודם שיתייבשו, דכיון שיודע שיסריחו הסיח דעתו מהם, וכיון דאיכא תרתי: דחינהו בידים ולא חזו – הוי מוקצה". וביאר כה"ח (שם סק"י): "וביצים שתחת וכו'. פירוש שנולדו מאתמול. עולת שבת אות ג'. והיינו תוך שלושה לישיבתה ועיין פסחים נ"ה ב'. הגהות יעב"ץ על הגמרא, פתחי עולם אות ד'".

וכתב המאמר מרדכי (סימן ש"י סק"ד): "וביצים שתחת התרנגולת. הדבר ברור דרצה לומר שהושיב תרנגולת על הביצים להוציא מהם אפרוחים, וקמשמע לן שאינו מסיח דעתו מהם בכך ולא אקציינהו, אבל לא איירי הכא מחשש ביצים שנולדו בשבת. ואינו ענין לאותו דין שאלו הביצים אפשר שנולדו ה' או ו' חדשים מקודם זה, וגם אינם מזאת התרנגולת, וק"ל. והרב עולת שבת ז"ל כתב, וז"ל: פירוש שנולדו מאתמול ע"כ משמע קצת שהבין שנולדו מזאת התרנגולת ושעומדת עדיין עליהם וליתא, ומיהו העיקר כדעת הרב ז"ל כמ"ש דלא אתא אלא לומר דאין בהם באלו הביצים חשש נולד אלא שקיצר וכן ראיתי ברי"ו ני"ב ח"ח שכתב וביצים שתחת התרנגולת פי' שלא נולדו בשבת – מותר וכו', עכ"ל. וביאור דבריו על כרחין הוא על הדרך שכתבתי ופשוט הוא". ומה שכתב: לאחר ה' או ו' חודשים, צ"ל ששמר אותם באופן שלא יסריחו והתרנגולת לא ישבה ג' ימים עליהם עדיין.

וראה לעיל הערות ד' וה'. וכהיום כיון שביצה אין דרך בני אדם לאוכלה כך דינה כמוקצה מחמת גופה. וכך כתב ערוך השולחן (סי' תקי"ז סעי' ב'): "ונ"ל דבמדינתנו הוי מוקצה, דאצלינו אין עושין קליות, וחטין שלנו אין ראויין לאכילה כשהן חיים". כלומר שהכל לפי הזמן והמקום, ומה שהחזנים אוכלים זה מצד רפואה ולא כמאכל וממילא זה לא מוגדר כנאכל בשעת הדחק, ולבהמה זה לא נחשב כראוי כיון שזה מאכל העומד לאכילת אדם (על ידי בישול).

[26] שו"ע (סי' ש"י סעי' ג').

[27] ראה בהערה הבאה.

[28] ראה בשו"ע (סי' ש"ח סעי' ל"ח). ובטעם הדבר שאין בזה משום מבטל כלי מהיכנו כתבו התוס' (שבת דף מ"ג ע"א ד"ה "בעודן עליו"): "וי"ל דלא דמי, דהכא ודאי לא חשיב ביטול כלי כי מיד כשבאו על הסל בידו להפריחם ולהבריחם משם". והבית יוסף (סימן ש"י) כתב: "ואם תאמר אם כן למה שנינו (קכח:): כופין הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו בו, כמו שכתב רבינו בסימן ש"ח (סז.) שהרי אפרוחים דבר שאסור לטלטלן הוא, כמו שנתבאר שם. כבר תירצו בגמרא פרק כירה (מג.) דכיון דכשירדו מעליו מותר לטלטלו לא חשיב מבטל כלי מהיכנו, כלומר וכיון שהאפרוחים עשויים לירד – שרי, ולא דמי לביצה שאינה עשויה לזוז ממקומה".

[29] כתב בשו"ע (סי' ש"ח סעי' ל"א): "בשר חי אפי' תפל שאינו מלוח – מותר לטלטלו, משום דחזי לאומצא, וכן אם הוא תפוח (סרוח) – מותר לטלטלו, מפני שהוא ראוי לכלבים". והנה המג"א (שם ס"ק נ"ו) חידש שמה שאנו אומרים שמותר לטלטל בשר חי זה דוקא בסוג של בשר שהוא רך, כגון: בשר עוף שאפשר לאכול אותו כך חי, אבל לא בשר בהמה שאינו ראוי לאוכלו חי. אכן הט"ז (שם ס"ק כ') מסיק ליישב סתימות לשון הגמרא והרמב"ם, שלא חילקו בין סוגי הבשר, שמ"מ לענין היתר טלטול – סגי בראוי קצת, ועפ"ז מפרש שפסק גם בשו"ע שכל בשר חי – אפשר לטלטלו בשבת.

ויש להוכיח מדברי השו"ע (סי' שי"ח סעי' ב') שכתב השוחט לחולה בשבת, בין שהיה חולה מאתמול ובין שחלה היום – מותר לבריא לאכול ממנו חי (אבל המבשל לחולה בשבת – אסור לבריא שמא ירבה בשבילו). ומדובר בבשר בהמה כמבואר בב"י. וא"כ דעת השו"ע שבשר בהמה חי  – מותר בטלטול.

ובהל' מליחה (שו"ע יו"ד סי' ס"ז סעי' א'-ב') נתבאר שמותר לאכול בשר חי למרות שלא מלחו אותו ובתנאי שישטוף אותו מהדם בעין שעליו.

אמנם כתב הבא"ח (ש"ש פרשת פקודי סעי' ט'), וז"ל: "בשר חי אפילו אינו מלוח – מותר לטלטלו, מפני שראוי לאכילת אדם שיש בני אדם כוססין בשר חי, אבל בשר קשה שאינו ראוי לכוס אותו – אסור לטלטלו, וה"ה שומן וכיוצא דאין ראוי לאכלו חי דאסור לטלטלו (הרי שנוקט כסברת המג"א בדעת מרן השו"ע, ואפשר שגם השו"ע יודה כיון שאינו ראוי לכוס אותו). ואע"ג דראוי לכלבים וחתולים, כל שראוי למאכל אדם – אינו עומד לכלבים. אבל בשר סרוח – מותר לטלטלו דהוא ראוי לכלבים ועומד לכלבים. ועיין שו"ע ר"ז סי' ש"ח סעי' ס"ח. ובסה"ק מקבציאל העליתי דהאי דינא דבשר חי דמותר בטלטול משום דחזי לאומצא לא שייך בזה"ז, כי עתה אנחנו רואין דליכא בני אדם בינינו שכוססין בשר חי", עכ"ל. וראה בכף החיים (סימן ש"ח ס"ק ר"ו).

ואף שהגמרא והרמב"ם והשו"ע פסקו שמותר, היינו בזמנם וכמו שהמג"א חולק על השו"ע, וטעמו כיון שלא אוכלים את זה בני אדם, ולזה כתב הרב בספרו מקבצאל, שבזמן השו"ע שהיו אוכלים בשר חי – היה מותר להם לטלטל אותו בשבת, כיון שהוא ראוי לאכילה, אבל בזמנינו אנחנו "שאין בני אדם בינינו שאוכלים בשר חי", הוי בכלל מוקצה מחמת גופו. וכן כתב ערוך השולחן (סי' ש"ח סעי' נ"ח).

ואמנם יש מקום לטעון שאף בבשר שאינו ראוי לאכילת אדם כלל, מ"מ לא יהא מוקצה שהרי ראוי לכלבים, וזה בא הרב לאפוקי, שלפי השו"ע אם הבשר מיועד לאכילת אדם, לא מהני מה שראוי לכלבים, והטעם כי אדם שהולך לחנות וקונה דג או בשר ומשלם עליו מחיר יקר וגבוה, אינו קונה בשביל כלבים, ונמצא שהסיח דעתו מלתת את זה לכלבים. ולכן כתוב בשו"ע שרק אם הבשר היה סרוח, אנחנו אומרים שראוי לכלבים. ועיין ב"י שם דלכלבים לאו אדעתיה למשדייה. ועיין כה"ח שם (ס"ק רי"א), עולת שבת שם (ס"ק ר"ס) ושו"ע הרב זלמן (ס"ק ס"ט). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ"ט), שו"ת קול אליהו (שבת פרק ט"ז שאלה ח').

[30] פסק השו"ע (סי' ש"ח סעי' ל"ב) שאם הוא מלוח – מותר לטלטלו, ואם לאו – אסור לטלטלו משום שאינו ראוי. וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק ט"ז שאלה ז').

[31] ראה לעיל הערות ד'-ה'.

[32] כתב הבא"ח (ש"ש פרשת פקודי סעי' ט'), וז"ל: "וכן דג מלוח – מותר לטלטלו, ושאינו מלוח – אסור, שאינו ראוי לשום אדם ואינו עומד להשליכו לכלבים. וגם על דין זה כתבתי שם דהיינו דוקא בדג מלוח שראוי לאכילה, כמו דגים מלוחים הבאים מעיר בצרה שדרכם למלחם מליחה מעלייא הרבה שהם ראויים לאכילה, אבל דגים שמולחים אותם מעט בשביל לטגנם באש דאין ראויים לאכילה כלל – אסור לטלטלם בשבת".

היינו, הבא"ח מחלק בין דגים רגילים שמולחים אותם אחר ניקויים מעט עבור הבישול, שהם אינם ראויים לאכילה ואסורים בטלטול, לבין דגים שדרכם לאוכלם ע"י מליחתם ללא בישול כגון טונה, או טונינה – סרדינים, וכן דג מלוח שקוראים היום הרינ"ג, שמותרים בטלטול. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ"ט).

וכן כתב המשנ"ב (שם ס"ק קכ"ו) על דג מלוח היטב: "בין המין שקורין הערינ"ג ובין כל המינין, דכיון שהוא מלוח ראוי לאכול ע"י הדחק כמו בשר דחזי לאומצא, וה"ה דג מעושן [תוספות שבת]", וכ"כ כה"ח (שם ס"ק ר"י).

[33] ראה בהרחבה בפרק תיקון מאכלים [יש לציין שבח"ג פרק נ"ב סעי' קי"א נפלה טעות וצריך למחוק את השורה: "ואפילו שאינו ראוי לאכילה כמות שהוא בלא רחיצה במים"].

[34] כתב בשו"ע (סי' ש"ח סעי' ל"א): "בשר חי, אפילו תפל שאינו מלוח כלל – מותר לטלטלו משום דחזי לאומצא; וכן אם הוא תפוח (פי' מסריח, רש"י) – מותר לטלטלו משום דראוי לכלבים". ולהגדרת בעלי חיים המצויים – ראה לעיל הערה ז'.

[35] ראה הערה ה'. והיות והבשר כאשר הוא קפוא אינו ראוי כלל לאכילה ועכשיו אין שהות שיהיה מוכן במהלך השבת – אסור לטלטלו, ראה בשו"ע (סי' ש"י סעי' ג'). אמנם אם יש שהות של זמן שיהיה מוכן – מותר לטלטלו, אמנם אסור לטלטלו בשביל מוצ"ש משום מכין, ועיין עוד שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ"ט).

[36] ראה חזו"א (קובץ אגרות ח"א, אגרת קפ"ח), וראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ"ט).

[37] עיין לעיל סעי' ד', ו'.

[38] ראה שו"ע (סי' שכ"ה סעי' ד') ובמשנ"ב שם. וכל היתר זה דוקא משום שזה שייך לגוי ויש יכולת בידיו להכינו. וכתב שולחן ערוך הרב (סי' ש"ח סעי' ח'): "וכל זה בדבר שיש תורת כלי עליו, אבל כל דבר שאין תורת כלי עליו ואינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה, כגון: אבנים ומעות ועצים וקנים וקורות ועפר וחול וקמח ועיסה (של ישראל, אבל של נכרי – יש מתירים כמו שיתבאר בסי' ש"י) והמת ובעלי חיים וכל כיוצא בדברים אלו וכו' וזהו הנקרא מוקצה מחמת גופו". וכן כתב הבא"ח (ש"ש פרשת מקץ סעי' ז'). ועיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סוף סי' נ"ט). וראה במשנ"ב (סי' ש"ח ס"ק קכ"ב) שכתב: "אבל מקום שאין דרך להאכילם לבהמה – אסור לטלטלם אף על גב דחזו לבהמה", וראה הערה ז'.

[39] עיין בשו"ע (סי' שי"ח סעי' ו') שכתב: "כלי שיש בו דבר חם שהיד סולדת בו – מותר להניחו בשבת ע"ג קדירה הטמונה כדי שישמור חומו ולא יצטנן, ויכול לטוח פיו בבצק אם יש לו בצק שנלוש מאתמול". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק נ"ב): "פיו בבצק – כדי שלא יצא חומו, ומיירי בשאינו מוקצה, כגון דצריך הבצק לתרנגולין שבביתו". מיהו בימינו שהאדם לא מאכיל את התרנגולים בבצק (כיון שזה דבר יקר) הוי מוקצה. וראה עוד משנ"ב (סי' ש"ח ס"ק קכ"ב), הובא בהערה הקודמת.

[40] כיון שאין דרך בני אדם לאוכלם, ומה שיכול להיות מוכן במוצאי שבת לאדם אינו מניחו לבהמתו, וראה הערה ח'.

[41] כתב הבא"ח (ש"ש פרשת מקץ סעי' ו'): "כל מאכלים שאסורים בהנאה, כגון: בשר בחלב וערלה וכיוצא, שאינו יכול להאכילם גם לכלבים – אסור לטלטלם אפילו לצורך גופן ומקומן. וכן ה"ה ביין נסך, אפילו סתם יינם שאיסורו מד"ס, דכל אלו מוקצים מחמת גופן ואסור לטלטלם בכל אופן".

[42] קיצור שו"ע (סי' פ"ח סעי' ג'). וכתב הבא"ח (ש"ש פרשת מקץ סעי' ו'): "אבל מאכלים שאסורים באכילה ומותרים בהנאה, כגון: נבלות וטרפות או בשר עוף בחלב וכיוצא בזה, כיון שהם עומדים להאכילן לכלבים – מותר לטלטלם כשאר מאכלי בהמה".

[43] קיצור שו"ע (סי' פ"ח סעי' ג'). והטעם שלא נותן ממנה לכלבו הוא משום שבשר טרף הינו יקר שנשחט במקום מסודר וכדו' והדרך לתת לכלבים שאריות בשר או בשר ישן וכדו' אמנם במקום שאין בו גויים או שאין דרך לתת לגוי – מותר לטלטלו, כיון שעומד למאכל כלבים.

[44] כתב השו"ע (סי' שכ"ד סעי' ז'): "מחתכין נבילה לפני הכלבים אפי' נתנבלה היום, בין שהיתה מסוכנת בין שהיתה בריאה, והני מילי בנבילה הקשה שאי אפשר להם לאכלה בלא חתיכה, אבל אם היתה ראויה להם בלא חתיכה – לא, דמיטרח במה שהוא ראוי לא טרחינן". והטעם שמותר לטלטל ולתת לבהמה אפילו מתה בשבת, כתב כה"ח שם (ס"ק כ"ג): "כרבי שמעון דלית ליה מוקצה אלא בגרוגרות וצימוקין דדחינהו בידים. טור ובית יוסף. ואין לדייק דיש לאסור בטלטול משום דכיון דאתקצאי בטלטול בין השמשות אסור בכל היום, שהרי בעלי חיים אסורים בטלטול לכולי עלמא, יש לומר דגם מגו דאתקצאי בין השמשות וכו' לית ליה לרבי שמעון, וכן כתבו התוספות (דף קנ"ו ע"ב ד"ה והא) סוף פרק מי שהחשיך יעו"ש, והגם דהשו"ע פסק לעיל סימן ש"י סעיף ג' דדבר שהוקצה בין השמשות – אסור כל היום, יש לומר דלא אמרינן כן אלא בדבר שדחאו בידים כמו נר וכדומה, אבל אם נדחה מעצמו כמו הכא – שרי. עולת שבת אות ט', ועי"ש". וראה משנ"ב שם (ס"ק י"ז). והחילוק בין זה לבשר טריפה הוא, שבשר בהמה שמתה בצורה לא מבוקרת הדרך לתת לכלבים וכדו' משא"כ בשר טריפה שהיא נשחטה בצורה מבוקרת.

ולגבי חיתוך דק דק – ראה מאמר מרדכי (שבת ח"ג פרק ס"ה סעי' י"ב, וח"ד הלכות טוחן פרק צ"ט סעי' ב'-ה').

[45] כן כתב כה"ח (סי' ש"ח ס"ק קע"ט): "אבל אם אין הקליפים ראויים וכו'. כגון קליפי אגוזים וכל כיוצא בהם. לבוש. ובשלטי הגבורים פרק נוטל כתב דמנהג העולם לטלטל קליפי אגוזים ושקדים וכו' שאינם ראויים לאכילה כלל לא לאדם ולא לבהמה כי סומכים על רש"י, יעו"ש. והביאו כנסת הגדולה בהגהות הטור. מיהו הב"ח כתב דגם רש"י מודה למסקנא דאסור, אליה רבה אות ס"א". וראה במשנ"ב (סי' ש"ח ס"ק קי"ג).

[46] ואע"פ שהביאור הלכה (סי' ש"ח ד"ה "גרעיני תמרים") כתב לגבי גרעיני תפוח עץ או אגסים שבימיו שיש שאוכלים גרעינים אלו, ואנו שלא רחוקים מימיו של המשנ"ב לא אוכלים גרעינים אלו, ואם יוציאו אותם מהתפוח הם יהיו מוקצה. וכיון שהזמנים השתנו צריך לשים לב לא ללמוד הלכה ממקום למקום בלי להתחשב במציאות המקום.

[47] כתב השו"ע (סי' ש"ח סעי' כ"ז): "אבל אם אין הקליפים ראוים למאכל בהמה – אסור לטלטלם" וראה עוד בהערה ג'-ד'.

[48] כתוב בגמ' שבת (כ"ט ע"א): "תא שמע: דכי אתא רב לבבל אכל תמרי ושדא קשייתא לחיותא. מאי לאו בפרסייאתא ולא קיבלה! לא, בארמיאתא – הואיל וחזי אגב אימייהו". ופרש"י  (שם ד"ה אגב אימייהו) – "שיש עוד מאמן עליהן". וביאר המאירי (שבת קמ"ג ע"א ד"ה אמר): "וא"כ הלכה שמגביהין העצמות והקלפין. וכבר ביארנו בראשון של יום טוב שאם יש בשר בעצמות ופרי בקלפין אף לר' יהודה – מותר ואף ביום טוב, ואם אין שם כלל והם גרעינים וקלפים קשים אף לר' שמעון – אסור אף בשבת, הואיל ואין ראויים לאכילה וכו' ". וכן משמע מהביאור הלכה (סי' ש"ח ד"ה "גרעיני"), וז"ל: "עיין ברי"ף לענין תמרי ארמייתא וכ"ש גרעיני הפירות [שקורין פלוימען (שזיפים)] שיש בתוכן אוכל בודאי מותר לטלטל לד"ה אף שאין בדעתו לאכלן", ובמשנ"ב (סי' ש"ח ס"ק קי"ד) ובשער הציון שם (ס"ק צ"ד), ובכה"ח (שם ס"ק קע"ט), וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק ט"ז סוף הע' כ"ח).

[49] כתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק כ"ו הט"ז): "וכן כל הקליפין והגרעינין הראויין למאכל בהמה – מטלטלין אותן, ושאינן ראויין – אוכל את האוכל וזורקן לאחוריו ואסור לטלטלן". וראה בשו"ע (סי' ש"ח סעי' ל'). וכתב הביאור הלכה שם (ד"ה "גרעיני"): "לענין גרעיני שאר פירות אפשר דמודה השו"ע למה שמשמע ברמב"ם דסגי שיהיה עכ"פ ראוי למאכל בהמה".

[50] שו"ע (סי' ש"ח סעי' כ"ז). 

[51] שו"ע (סי' ש"ח סעי' כ"ט).

[52] שו"ע (סי' ש"ח סעי' כ"ט).

[53] ראה שו"ע ורמ"א (סי' ש"ח סעי' כ"ט), משנ"ב שם (ס"ק ק"כ), כה"ח שם (ס"ק קצ"ג). ועיין בשו"ע (סי' שכ"ד הי"א): "אין נותנין מים ולא מזונות לפני דבורים, ולא לפני יוני שובך ויוני עליה, ולא לפני חזיר; אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולים ויוני בייתות וכן לפני כלב שמזונותיו עליך".

וכתב המגן אברהם (שם ס"ק ז'): "משמע בגמ' אפי' כלב שאינו מגדלו בביתו – מותר, דמצוה ליתן לו מזונות, ועסי' ש"ח ססכ"ט". ובמשנ"ב (שם סקל"א-ל"ב) הרחיב: "לפני כלב – ואפילו כלב שאינו מגדלו בביתו – מותר, דמצוה קצת ג"כ ליתן לו מזונות, כמו שאחז"ל שחס הקב"ה עליו לפי שמזונותיו מועטין ומשהה אכילתו במעיו שלא יתעכל ג' ימים". וא"כ כיון שמותר להאכיל גם כלבים שברחוב – מותר לטלטל בשבילם. אבל האליה רבה דחה ראיה זו וביאר שמה שהתורה אמרה ליתן לכלב אין זו מצווה אלא שכך היא דרך העולם, וכתב שכן ס"ל הרמב"ם והשו"ע וע"כ ס"ל שדוקא לכלב שברשותו או ברשות אדם אחר יכול לטלטל בשבילם. ונ"מ גם לענייננו במקום שבני אדם לא מאכילים את הכלבים שלהם עצמות ומצויים כלבים ברחובות. ולמעשה ס"ל כדברי האליה רבא שכן דעת השו"ע, ולכן אין לטלטל רק אם יש לשכנו כלב וכדו'.

[54] ראה בהערה הקודמת. והטעם – כיון שלא יטלטל את האוכל עד לשם, חשיב כאלו לא מצויים.

[55] כתב השו"ע (סי' ש"ח סעי' ל'): "גרעיני תמרים, במקום שמאכילים אותם לבהמה – מותר לטלטלן". וכתב בכה"ח שם (ס"ק קצ"ו): "ובמקום שאין נמצאים כי אם אותם מין כלבים שאין אוכלין עצמות, חשוב אין כלבים מצויין". וראה במשנ"ב שם (ס"ק קכ"ב).

[56] משנה שבת (קמ"ג ע"א): "בית שמאי אומרים: מעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין, ובית הלל אומרים: מסלק את הטבלא כולה ומנערה". ומסקינן בגמ': מוחלפת השיטה, ולפי ב"ה וכן ההלכה מעבירין מעל השולחן עצמות. ופרש"י שם (ד"ה עצמות): "קשין, שאינן ראויין לכלב", ואפ"ה מותר לטלטלם לפי ב"ה. אמנם בתוס' שם (ד"ה עצמות וקליפין) כתבו: "לא כפירוש הקונטרס דפירש אפילו קשין ואין ראויין לאכילת כלבים, דהאי תנא אמרינן בגמרא דכרבי שמעון סבירא ליה, ור"ש בעי לכל הפחות ראויות למאכל בהמה, דקתני מעבירין מעל השלחן פירורין כו' מפני שהוא מאכל בהמה, ומוקמינן בגמרא כוותיה". וראה הערה מ"ד שלדעת הב"ח למסקנא גם רש"י מודה. ופסק השו"ע (סי' ש"ח סעי' כ"ז): "אבל אם אין הקליפים ראוים למאכל בהמה – אסור לטלטלם". וכן כתבו המשנ"ב שם (ס"ק קי"ד) ובכה"ח שם (ס"ק קצ"ה) שעצמות קשות שאינן ראויות לכלבים – אסור לטלטלן. וראה בהערה הקודמת.

[57] כתוב בגמ' שבת (כ"ט ע"א): "אמר רב יהודה אמר רב: מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים, דברי רבי יהודה, ורבי שמעון – מתיר. מסיקין בתמרין, אכלן – אין מסיקין בגרעיניהן, דברי רבי יהודה, ורבי שמעון – מתיר. מסיקין באגוזים, אכלן – אין מסיקין בקליפותיהן, דברי רבי יהודה, ורבי שמעון מתיר. וצריכא, דאי אשמעינן קמייתא – בההיא קאמר רבי יהודה – משום דמעיקרא כלי והשתא שבר כלי, והוה ליה נולד – ואסור. אבל תמרים, דמעיקרא גרעינין והשתא גרעינין – אימא שפיר דמי. ואי אשמעינן גרעינין – הוה אמינא: דמעיקרא מכסיין, והשתא מיגליין. אבל קליפי אגוזין, דמעיקרא מיגלו והשתא מיגלו – אימא שפיר דמי, צריכא". וכתב השו"ע (סימן ש"ח סעי' כ"ז): "עצמות שראויים לכלבים, וקליפים שראוים למאכל בהמה, ופרורים שאין בהם כזית – מותר להעבירם מעל השלחן". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ק"י) מזה דסתם השו"ע משמע: "אפילו אם נתפרקו מן הבשר בשבת דמבעוד יום לא היה מוכן לכלבים – אפ"ה שרי, וכ"ש אם נתפרקו מבע"י", ובשער הציון שם (ס"ק צ"ג) כתב: "כן מוכח מבית יוסף ומגן אברהם וזהו דעת כל הפוסקים, לבד להמחמירים לקמן בסימן תצ"ה סעיף ד' בהג"ה לענין נולד, יש להחמיר בזה". וכדבריו של השו"ע כתב הרמ"א שם (סעי' כ"ט), ובהל' יו"ט (סי' תצ"ה סעי' ד') הביא הרמ"א את דעת המחמירים בנולד אף בשבת. וכתב המשנ"ב שם (ס"ק י"ז): "וכתבו האחרונים דאף שבשבת נקטינן לעיקר להתיר אפילו במוקצה דנולד דלא כבעלי סברא זו, מ"מ ביום טוב אין להתיר עכ"פ במוקצה דנולד", וכעין זה כתב השו"ע הגר"ז (סי' ש"ח סעי' מ') דנולד בשבת – מותר וביו"ט רק "יש להחמיר", וראה בכה"ח (סי' ש"ח ס"ק קע"ו-קע"ז, קצ"ד ובסי' תצ"ה ס"ק ל"ה). וכתב הבן איש חי (ש"ר פרשת במדבר סעי' י"א): "עצמות וקליפין שנתפרקו ביום טוב – ה"ז נולד, ואף על פי דמותר לטלטלם בשבת שראויין הם למאכל בהמה, מ"מ ביום טוב החמירו חז"ל ואסרו לטלטלן כדי דלא אתי לזלזולי ביה. מיהו שבת שחל בו יום טוב – מותר לטלטלן, ולא אמרינן לא פלוג רבנן, וכאשר העליתי בסה"ק רב פעלים בס"ד".

[58] דוגמאות לכך: ישנם סוגים שונים של תמרים (לפחות שבעים סוגים): יש תמרים שגרעינם רך ואפשר לאוכלם ויש שגרעינם קשה ואפילו בהמה לא אוכלתם. ובמסכת בשבת (קמ"ג ע"א) מובא: "הני גרעינין דתמרי ארמייתא – שרו לטלטולינהו הואיל וחזיין אגב אמן. ודפרסייתא – אסור". כלומר שיש סוג תמר הנקרא: "ארמייתא" שהוא גרוע והבהמות אוכלות את התמרים עם הגרעין, וגרעין כזה לא הוי מוקצה. וסוג שני הנקרא: "פרסייתא" שבני אדם אוכלים את התמרים ולא נותנים את התמרים לבהמות, והגרעין שלהם לא לאכילה, והוא מוקצה.

וכתב השו"ע (סי' ש"ח סעי' ל'), ז"ל: "גרעיני תמרים, במקום שמאכילים אותם לבהמה – מותר לטלטלן. ואדם חשוב צריך להחמיר על עצמו שלא לטלטלן אלא דרך שינוי". ובביאור הטעם שאדם חשוב צריך להחמיר כתב כה"ח שם (ס"ק קצ"ח): "מדלא כתבו הטור והמחבר בשאר נולד שצריך להחמיר נראה דוקא גרעינין, משום דיש מקומות שאין מאכילין אותם לבהמה, ולכן יש להחמיר גם בשאר מקומות. מגן אברהם ס"ק נ"ה, תוספת שבת אות פ"ג, רבינו זלמן אות ס"ו. והלבוש כתב הטעם משום דאינם נאכלין גם לבהמה אלא על ידי הדחק. ואם כן משמע הא שאר גרעינין הראויין לבהמה בכל מקום ובלא דחק אף אדם חשוב אינו צריך להחמיר". וראה במשנ"ב שם (ס"ק קכ"ג) ששילב בין שני הטעמים. אמנם מה שכתב הבא"ח (ש"ש פרשת מקץ סעי' ט"ו) שבעירו מאכילים את העיזים גרעינים של תמרים ולכן מותר לטלטלם, בימינו בישראל לא מאכילים עיזים בגרעיני תמרים. ולכן גרעינים אלו הם מוקצה אחרי שאדם אכל את התמרים.

[59] ראה לעיל בהערה הקודמת.

[60] ראה שו"ע (סי' ש"ח סעי' כ"ז). וכתב כה"ח (סי' ש"ח ס"ק ק"פ): "מכאן נראה דאסור לטלטל קליפות הביצה שאוכלין ביום השבת דלא חזו למאכל בהמה, ונראה שמכאן נתפשט המנהג לרוב בני אדם לשבר הביצים תוך הכלי ונופלים שם קליפתן". וכן כתב המשנ"ב שם (ס"ק קי"ג). וע"ע בבא"ח (ש"ש סוף פרשת מקץ סעי' ט"ז) שאם מניחה בתוך צלחת – צריך להניח בתוכה דבר שעומד למאכל בהמה, כדי שלא יהיה מבטל כלי מהיכנו.

[61] ראה בהערה הקודמת. וראה עוד מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ס"א).

[62] ראה בשו"ע (סי' ש"ח סעי' ד'). וכתב השו"ע (שם סעי' כ"ז): "אבל אם אין הקליפים ראוים למאכל בהמה – אסור לטלטלם".

[63] ראה שו"ע (סי' ד' סעי' ח'-ט'). וכתב עוד יוסף חי (פרשת תולדות סעי' ג'): "מים של נט"י שחרית – אסור ליהנות מהם, ולכן לא יתנם לפני בהמתו לשתות, לא ישפכם בבית ע"ג רצפה, אלא ישפכם במקום מדרון בחפירה עמוקה שיש בקרקע הבית שנשפכים בה מים המזוהמים ומאוסים, או בחפירה של בית הכסא. ויזהר שישפכם ביום אחר שנטלו הוא וב"ב בשחרית, ולא ילין אותו בכלי שלהם בלילה שאחר היום, אלא קבור יקברנו ביום ההוא". וכ"כ כה"ח (סי' ד' ס"ק ל"א) בשם הזוהר (פרשת וישב דף קפ"ד ע"ב). ע"כ מים אלו הינם מוקצה, שלא כדעת הבאור הלכה (סי' של"ח ד"ה "אסור"), שהיקל בענין טלטול מי נטילת שחרית ומים אחרונים.

[64] כתב השו"ע (סימן תמ"ד סעי' ד'): "אחר שאכל בשבת זה סעודת שחרית, ינער המפה שאכלו בה ויקנח הקערות באצבעו ויטמנם מן העין עם שאר כלי החמץ, ואם נשאר פת יכול ליתנו לא"י על מנת שלא לצאת בו לר"ה, דרך הערמה, ודבר מועט". ועוד כתב שם (סעיף ה'): "אם נשאר חמץ אחר שאכלו, מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב, ומבערו". וכתב כה"ח שם (ס"ק מ"ב): "והוא הדין דמותר לטלטלו אם הוא בשעה חמישית ולהשליכו לבית הכסא אם יש לו בית הכסא בחצרו, וכמו שכתבנו לעיל אות ל"ד, או להוציאו מביתו למקום שמותר לטלטל, וכן נכון לעשות לכתחילה. חמד משה אות ה' ".

וכתב המשנ"ב שם (ס"ק כ"א): "ומיירי דלית כותי או כלב ליתנו לו, דאל"ה אף שכבר עברו ארבע שעות ועומד בשעה חמישית יטלטלו ויתן להם. וכן מותר לטלטלו ולהשליכו לביה"כ אם יש לו ביה"כ בחצירו. ואם נשתהה עד שעה ששית, דאז אסור בהנאה ואסור בטלטול – אפ"ה שרי ע"י עכו"ם שיזרקו בנהר או לביה"כ". וכן כתב כה"ח שם (ס"ק מ').

אמנם ראה בשו"ע וברמ"א (סי' תמ"ו סעי' א') שכתבו רק את הדין של לכפות עליו כלי. וכתב כה"ח (שם ס"ק ט'): "הנה בדין זה רבו הדעות: דיש אומרים דוקא בביטל קודם שעה ששית ואחר כך מצא חמץ ברשותו דאינו עובר בבל יראה, כיון שביטל – סגי בכפיית כלי, אבל בלא ביטל או אפילו ביטל ונתחמץ לו עיסה בתוך הפסח דלא היתה בכלל ביטול זה – לא סגי בכפיית כלי, כיון דעובר עליו מן התורה בבל יראה ויכול לשורפו ביום טוב, דכיון דיש קצת מצוה בשריפתו אמרינן שמתוך שהותרה הבערה לצורך יום טוב הותרה נמי שלא לצורך. ויש אומרים דאפילו בלא ביטל או שנתחמצה לו עיסה ביום טוב דלא היתה בכלל ביטול – אסור לשרוף ביום טוב, ולא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך אלא אם כן יש שם קצת צורך היום, מה שאין כן הכא שאין בו צורך היום כיון שיכול להמתין עד הערב וכיון דרצונו לבערו אלא שחכמים אסרוהו אינו עובר עליו דאונס הוא. כמבואר כל זה בטור ובית יוסף וב"ח וט"ז ומגן אברהם ושאר האחרונים יעו"ש. ובשל"ה כתב דיוציא החמץ על ידי עכו"ם, דאתי עשה דתשביתו דרבנן (כשכבר ביטל) ודחי לא תעשה דרבנן, דאמירה לגוי שבות, יעו"ש, והביאו מגן אברהם ס"ק ב'. אמנם מסתמיות דברי השו"ע ומור"ם ז"ל בהגה משמע דאפילו בלא ביטל – אסור לשרפו ביום טוב או לטלטלו להוציאו לחוץ, ולא שרי אלא רק בכפיית הכלי. וכן מסיק המגן אברהם שם, אלא שכתב: והיכא דנהוג – נהוג, ומקום שאין מנהג – שב ואל תעשה עדיף, יעו"ש. וכן כתב חק יעקב אות ג' דהסכמת רוב האחרונים כמשמעות הפסק בשלחן ערוך דאין לו שום תקנה אלא בכפיית כלי, ואפילו על ידי אמירה לעכו"ם לזרוק לים גם כן לא התירו, רק היכא דנהוג היתר נהוג ויש להם על מה שיסמוכו, יעו"ש. וכן כתב חק יוסף אות ב', חמד משה אות ב'. וכן הסכים הפרי חדש דאפילו לא ביטל – לא שרי אלא בכפיית כלי, יעו"ש. וכן מסיק המטה יהודה סוף אות ז'. וכן פסק אליה רבה אות ב', מקור חיים אות ג', חיי אדם כלל קי"ט אות כ"ט". ולגבי ההיתר לפוררו, ראה ברמ"א (סי' שכ"א סעי' י"ב) שאין טוחן אחר טוחן. וראה עוד פרק צ"ט הלכות טוחן סעי' י"ד, וע"ע מאמר מרדכי (למועדים ולימים פרק י' סעי' מ"ט).

[65] כתב בשו"ע (סי' תמ"ו סעי' א'): "המוצא חמץ בביתו, אם הוא בחול המועד – יוציאנו ויבערנו מיד.  ואם הוא יום טוב – יכפה עליו כלי עד הלילה ואז יבערנו (הגה: לפי שלא יוכל לטלטלו ביום טוב (ריב"ש), גם לשרפו במקומו אסור) (ר"ן)". ועוד כתב שם (סעי' ב'): "ויש מי שאומר דיום טוב שני דינו כחול המועד לענין זה", וביאר כה"ח שם (ס"ק ט"ו) למה יו"ט שני יש צד שהוא יותר קל, וז"ל: "שהוא מדרבנן מותר לטלטלו ולזורקו או לשורפו. בית יוסף בשם ארחות חיים. והביאו הט"ז ס"ק ד' וכתב דיש לסמוך על זה רק באיסור טלטול לחוד אבל לא לשרוף שהוא אב מלאכה, יעו"ש. וכן כתב העולת שבת אות ב', מגן אברהם ס"ק ד'. וחק יעקב אות ה' לחלק יצא, דדוקא בלא ביטל או שנתחמץ בתוך הפסח דלא היה בכלל הביטול, אז יש להתיר ביום טוב שני לבער על ידי טלטול לים או לרוח או לבית הכסא, אבל בביטל – אין לחלק בין יום טוב ראשון לשני, יעו"ש. וכן כתב המקור חיים אות ד'. והפרי חדש כתב דאף בלא ביטל אין לחלק בין יום טוב ראשון לשני, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, יעו"ש. וכן כתב אליה רבה אות ג' שזקנו הגאון נהג לאסור בכל ענין כמו בראשון, וכתב שכן נראה מדברי השו"ע ולבוש שכתבו סברת המתיר בשם יש מי שאומר, אבל סברא הראשונה כתבו אם הוא בחול המועד, משמע דיום טוב שני כראשון, יעו"ש. וכן משמע מדברי מור"ם ז"ל בדרכי משה אות א' דלא סבירא ליה כדברי ארחות חיים ויום טוב שני כראשון, יעו"ש. ועיין לעיל סימן י"ג אות ז' שכתבנו דכל היכא שסותם השלחן ערוך ואחר כך כותב בשם יש אומרים או בשם יש מי שאומר דדעתו לפסוק כסתם, יעו"ש".

[66] רש"י (פסחים ו' ע"א ד"ה "כופה עליו") כתב שהטעם שכופים כלי הוא כדי שלא ישכח ויאכלנו, וא"כ אין זה משנה במה מכסהו, העיקר שלא ישכח. ועיין מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק ג' סעי' ל"א).

[67] ראה שו"ע (סי' תמ"ו סעי' א'). ובתוס' (פסחים כ"ט ע"ב ד"ה "רב אשי") כתב: "ומכאן מוכיח ר"י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהייה". ולכן טוב שיאמר כנזכר למעלה, כך שבאמירה זו מוכיח כוונתו שלא יעבור על "בל יראה ובל ימצא" כי רצונו לבערו מיד לכשיוכל. וע"ע מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק ג' סעי' ל"ב).

[68] כתב כה"ח (סי' תל"ה ס"ק י"ב): "ואם בדק וביטל ומצא חמץ בתוך הפסח, נסתפק מגן אברהם ס"ק ב' אם יברך כיון שכבר קיים תקנת חכמים, ובריש סימן תמ"ו כתב בפשיטות דיברך, יעו"ש, וכן כתב חק יעקב אות ה', חקת הפסח שם (והשיג על האליה רבה שכתב לחלק בין כאן לסימן תמ"ו, יעו"ש), מקור חיים אות ג', רבינו זלמן ריש סימן תמ"ו, חיי אדם כלל קי"ט אות כ"ז. אמנם דעת האשל אברהם אות ב' שלא לברך משום דספק ברכות להקל, וכן בספר דבר משה חלק אורח חיים סימן ל"א הסכים שלא לברך, יעו"ש, והביאו הברכי יוסף אות ג'. ומה שכתב בשו"ת קול אליהו חלק ב' סימן ך' להשיג עליו אינו מוכרח כיעו"ש. ואם אין בו כזית אף לדיעה ראשונה – לא יברך. רבינו זלמן שם אות ג', חיי אדם שם. ובשר האלף כתב דאפילו נתחמץ לו חמץ בתוך הפסח – אין צריך לברך, יעו"ש, והביאו פתחי עולם אות ב'".

[69] ראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א או"ח סי' י"ט): "הגמ' בסוכה (מ"ו ע"ב) אומרת: "א"ר יוחנן: אתרוג בשביעי – אסור, בשמיני – מותר. סוכה – אפילו בשמיני אסורה. וריש לקיש אמר: אתרוג – אפילו בשביעי נמי מותר. במאי קא מיפלגי? מר סבר: למצותא אתקצאי, ומר סבר: לכולי יומא אתקצאי". ופרש"י: "אסור – לאכילה, ואפילו לאחר שיצא בה כדמפרש טעמא קסבר לכל שבעת הימים אתקצאי". ובדעת ריש לקיש שאמר שאפילו בשביעי מותר, כתב רש"י: "משיצא בה ואינה עומדת למצוה עוד, דקסבר למצותה אתקצאי ותו לא", עכ"ל. ובהמשך הגמ': "א"ל רב פפא לאביי: לרבי יוחנן, מאי שנא סוכה מאי שנא אתרוג? א"ל: סוכה דחזיא לבין השמשות, דאי איתרמי ליה סעודתא, בעי מיתב בגווה ומיכל בגווה, אתקצאי לבין השמשות, ומיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא דשמיני, אתרוג דלא חזי לבין השמשות לא אתקצאי לבין השמשות ולא אתקצאי לכולי יומא דשמיני". ופרש"י לגבי סוכה: "דחזיא לבין השמשות – שהרי מצותה כל היום". ועל הא דאתרוג לא חזי לבין השמשות פרש"י: "משיצא בו שחרית". אח"כ אומרת הגמרא: "ולוי אמר: אתרוג – אפילו בשמיני אסור", ופירש"י: "אתרוג אפילו בשמיני אסורה – מיגו דאסירה בין השמשות דשמיני, משום דבין השמשות ספק יום הוא ובשביעי אתקצאי לכולי יומא, וכיון דבין השמשות אסורה – ואע"ג דלא חזיא לבין השמשות – אסורה לכולי יומא", עכ"ל.

וכידוע נפסקה הלכה כדעת רבי יוחנן, שאתרוג בשביעי – אסור ובשמיני – מותר, עיין רמב"ם (פ"ז מהלכות לולב הלכה כ"ז) ושו"ע (סימן תרס"ה סעיף א').

אח"כ אומרת הגמ' שמחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש כמחלוקת רב ורב אסי בענין אם אדם הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים (לפי גירסה שלנו בגמרא). לדעת רב, כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר. והגמרא מסבירה שלדעת רב אתקצאי למצותה בלבד כדעת ריש לקיש, ולכן אחרי שיצא בה י"ח יכול לאוכלה לאלתר, ולדעת רב אסי אתקצאי לכולי יומא כדעת רבי יוחנן, ולכן אין לאוכלה באותו היום אלא רק למחר.

הסבר הגמרא לדעת רש"י בדברי לוי לכאורה הוא, שהרי בין השמשות של יום שביעי בערב שמיני היה אסור, וא"כ חזרנו לדין אתקצאי לבין השמשות, ויהא מוקצה גם ליום השמיני. וההסבר בדעת ריש לקיש הוא כך: שלדעת ר"ל למצוה אתקצאי, וכיון שקיים את המצוה בנטילת לולב בבוקר – לפי שבדרך כלל עיקר המצוה הוא נטילת לולב בבוקר – ממילא בעת קריאת ההלל בניענועים כבר קיים את המצוה, וסובר ר"ל שכל האיסור של הנאה באתרוג הוא מכיון שהוא מוקצה למצוה, ואחרי שקיים את המצוה ביום השביעי ויצא ידי חובה, האתרוג כבר לא מוקצה. ואע"פ שמהדין כל היום יכול ליטול את הלולב, כדברי הגמרא במסכת מגילה (כ' ע"ב): "זה הכלל, דבר שמצותו ביום – כשר כל היום", וא"כ למה יהיה מותר לאוכלו לאחר קיום המצוה – אלא סובר ר"ל, שאע"פ שאפשר לצאת בו כל היום, מ"מ בדרך כלל מקיים האדם את מצות נטילת לולב בבוקר, ואחר קיום המצוה הוא כבר לא מוקצה. ועל זה חולק לוי ואומר שמכיון שמצות אתרוג הינה כל היום, אע"פ שלא רגילים ליטול לולב בבין השמשות בכל זאת הוקצה גם לבין השמשות ואתקצאי לכולי יומי ואסור בשמיני (וכאמור אין הלכה כמותו). דעת רבי יוחנן היא, שאדם שמקצה לולב, מקצה אותו ליום ולא למצוה בלבד. ומכיון שכל היום מצותו, ואין רגילות להשתמש בו בבין השמשות או במשך היום, די לנו שנאסור ונאמר שהוא מוקצה ליום ולא לבין השמשות, מכיון שלא רגילים בזה. וע"כ, לדעת רבי יוחנן, מכיון שלא רגילים להשתמש בו בבין השמשות גם לא אתקצאי ליום השמיני.

וכן כתב הריטב"א בחידושיו (סוכה דף מ"ו ע"ב) בסברת רבי יוחנן, וכן משמע שזו שיטת הרמב"ם (פ"ז הלכה כ"ז), וכדברי פירושו של רבינו מנוח שם שכתב, וז"ל: "אבל אתרוג לא חזי לבין השמשות של שביעי, שהרי כיון שבירך עליו שחרית שוב אין מצותו נוהג, ולפיכך לא הוקצה לבין השמשות", עיי"ש.

אולם, להר"ן (סוכה כ"ב ע"ב ד"ה אמר) משמע שלא ניחא לו הפירוש הזה, ועל כן פירש את ההבדל בין אתרוג לסוכה באופן אחר. וכתב לגבי אתרוג: מדוע סובר רבי יוחנן שבשביעי אסור ובשמיני מותר – בשביעי אסור, מפני שכל היום חזי למצוה, ולא אומרים מגו דאיתקצאי לביה"ש דאז לא חזי יותר למצוה, וכלשונו: "דלבין השמשות גופיה לא אתקצאי, שהרי בין השמשות אינו ראוי למצות אתרוג, שאפילו לא נטל כל היום אינו נוטלו בין השמשות, דכיון דלולב בזמן הזה מדרבנן בר מיום הראשון, ובין השמשות ספיקא הוא – ספיקא דרבנן לקולא. וליכא למימר דמגו דאתקצאי אפלגא דיומא דשביעי אתקצאי נמי לכוליה, ונמצא שהוקצה אף בין השמשות, דלא אמרינן הכי אלא בשבת ויו"ט וכו'. ובין השמשות, כיון שאינו ראוי לנטילת לולב, אין האתרוג מוקצה בו – אבל סוכה אפילו בשמיני אסורה, משום דאתקצאי לבין השמשות לשביעי, משום דאי מתרמיא ליה לסעודתא בבין השמשות מבעי ליה למיכל בגווה, וכיון דאתקצאי בבין השמשות של תחילת שמיני שהוא יום טוב, אתקצאי לכוליה יומא", עכ"ל.

ופירוש לדבריו – במשך היום השביעי של סוכות, אם אדם לא נטל את האתרוג נוטלו במשך היום, שמצותו כל היום, אבל בבין השמשות, מכיון שכל החיוב הוא מדרבנן ובין השמשות הוא ספק, לא נוטל בו אתרוג. ועל כן, אין מציאות שאדם יקח אתרוג לצאת בו בבין השמשות. אבל סוכה, יש מציאות שאדם יאכל בה בבין השמשות.

ועיין מג"א (סימן תרס"ה ס"ק ג') בדין הפריש שבעה אתרוגים בשבעה ימים שכתב: "ולא אמרינן מיגו דאתקצאי לביה"ש איתקצי לכוליה יומא, דכיון דהפריש שבעה אתרוגים הוי כאילו התנה בפירוש שאינו מקצה אותו אלא למצוותו".

עיין שו"ע (סי' תרס"ה סעי' א') גבי אתרוג בענין אם חל תשיעי באחד בשבת אם מותר או אסור שהביא בסתם סברא שמותר, ואח"כ הביא: "ויש אוסרים בחל להיות באחד בשבת". ואילו בדין סוכה ונויה (סי' תרס"ז סעי' א') כתב שאם חל שבת במוצאי יו"ט של חג נוהגים לא להסתפק מנוי סוכה עד מוצש"ק, ויש מתירים. ועיין משנ"ב (סי' תרס"ג ס"ק ג') שכתב שבדין סוכה האיסור אינו אלא מנהג, ולא מדינא. ועיין לרש"י בביצה (דף ל' ע"ב ד"ה אביי ורבא) על דברי אביי ורבא דאמרי תרווייהו שאפשר להתנות בערב סוכות ולומר: "איני בודל מהם כל בין השמשות" וזה רק על נוי סוכה, אבל על עצי סוכה חלה עליהם קדושה, וכיון דאתקצאי בליל חג הראשון, אתקצאי לכל שבעה. והסביר רש"י מדוע סוכה אסורה כל שבעה, משום שלגבי נוי סוכה, בעת קדושת היום בליל יו"ט ראשון לא חלה עליהם קדושת היום כי התנה שלא בודל מהם, ולפיכך לא הוקצו, כיון שבביה"ש יכול בפועל לקחת מהם ולהשתמש, אבל בענין עצי סוכה לא, וכלשונו: "אבל עצי סוכה שאינו יכול להתנות עליהם תנאי זה, שהרי על כרחו יבדל מהם בין השמשות משום דסתר אהלא, ובין השמשות ספק יו"ט הוא, חלה קדושה עלייהו ועל ידי קדושה זו הוקצו לשבעה", עכ"ד. למדנו מדבריו, שאם בבין השמשות אין לו אפשרות להשתמש בדבר, בזה אני אומר שאתקצאי לכולי יומא ולכולי שבעה.

ולכאורה מכאן הלכתא עצומה, שביום שביעי של פסח בערב בין השמשות, אף אדם לא ניחא לו שהחמץ יהיה ברשותו ויזכה בו, והוא מקצה אותו, וע"כ אתקצאי לכולי יומא של שמיני, דהיינו ביום שבת איסרו חג.

והנה, בענין הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים, אשר התוספות בסוכה (י' ע"ב ד"ה "עד מוצאי") הביאו מכאן הוכחה שלא אומרים "מיגו דאיתקצאי" על מוקצה של יום שעבר, שכתבו: "ולא אסרינן למחר אף על גב דאתקצאי בין השמשות, משום ספיקא דיום שעבר". משמע מדבריהם, שאפילו לדעת רב אסי שמתיר למחר, על כן בבין השמשות עצמו – אסור, רק שאין איסור של בין השמשות משפיע על יום המחר. ומכאן לכאורה קשיא על מה שמובא בכה"ח (סי' תרס"ה אות י"א) ובמשנ"ב (שם ס"ק ז'), שיש להסתפק אם לסברת רב אסי שנפסקה הלכה כמותו מותר לאכול בבין השמשות – והרי למעשה בפירוש אמרו התוספות הנ"ל שבין השמשות אסור.

א"כ יוצא, שיש מחלוקת אם אומרים אתקצאי לביה"ש איתקצאי לכולי יומא תמיד. לדעת התוספות ולסוברים כמותם, אם הנושא הוא אתקצאי על יום שעבר – לא אומרים מגו לאסור על יום שאחריו, וסוכה שאני, שממש בבין השמשות אם יאכל תהא אסורה בשביל אותו הזמן – או בצירוף משום מצוה. ולדעת רש"י – אומרים מגו דאיתקצאי ביה"ש אתקצאי לכולי יומא אפילו ביום שעבר, ואתרוג שאני שלא הוקצה לבין השמשות דלא שכיח, או מפני שתרי חומרי לאוסרו כל היום, אע"פ שבבוקר עתו וזמנו, ובעיקר בעת הנענועים בהלל, ועכ"ז כל היום אסור, ואין להחמיר שוב ויותר לאוסרו בביה"ש.

ואין לנו שום הוכחה שמרן הב"י או הרמ"א פוסקים כאחד מהם, וא"כ חמץ בפסח הוא מוקצה גם ביום השמיני היכא שחל יו"ט ושבת, שכן אי אפשר לשורפו, ואדם שמוצא חמץ בשבת זו כופה עליו כלי (עיין פסחים דף ו' ע"א ורמב"ם הלכות חו"מ פרק ג' ה"ח ושו"ע ס' תמ"ו סעיף א'), וכיון שבין השמשות של יום שישי ז' דפסח היה מוקצה ספק יום שישי ספק יום שבת, ואתקצאי לכולי יומא דשבת. ואפילו לסברת החולקים ואומרים הטעם של אתרוג כסברת התוספות, כאן בנ"ד אפילו התוספות יודו שאומרים מגו דאתקצאי, כי כמו שסוכה אסורה בשמיני שמא איתרמי ליה סעודה ואז בבין השמשות ישתמש בסוכה, כאן בבין השמשות אנן סהדי דלא ניחא לו לזכות בחמץ, כי בין השמשות ספק הוא יום או לילה, וחמץ איסורו מהתורה.

וכמו סוכה שבליל א' דסוכות אדם בודל בין השמשות, כי אם יקח מהסוכה (מעצי סוכה לא מהנוי) הוא סותר אוהל, ושב ואל תעשה, וממילא הסוכה מוקצית לכל שבעה, כאן ק"ו שלא ניחא ליה בשימוש בחמץ בבין השמשות כיון שיש ספק איסור תורה של בל יראה וא"כ אין רצונו בחמץ בבין השמשות, אז אמרינן מגו איתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא.

נוסיף עוד סברה ובקצרה – ידוע שמכירת חמץ בפסח לגוי, אין בה דין הערמה אלא מכירה גמורה, ומי שחושב שזו הערמה בלבד המכירה לא מכירה, והחמץ שהשאיר בביתו "ומכר", נשאר חמצו ועובר בכל רגע ורגע ב"בל יראה ובל ימצא". ע"כ הרבנים עושים את כל סוגי המכירות כשמוכרים לגוי בערב פסח, כדי שהמכירה והקניה תהיה אליבא דכ"ע. ולפעמים יש בהלכה שכשאדם עושה פעולה מסוימת ומבטל את המכירה, דינו כדין גזלן, וע"כ אדם שמכר חמצו שנמצא בחדר מסויים והשכיר את החדר כדין, ורוצה בפסח לקחת חפץ מחדר זה, מאחר שהשכיר את כל החדר וכל הנמצא בו, אם נכנס ולוקח משם מחוט עד שרוך נעל שאינם חמץ, הופך את המכירה לעורמה, כדי שלא יהפך לגזלן, כלומר שע"י שלקח חמץ שמכר המכירה אינה מכירה משום שאם המכירה היא מכירה הרי החמץ אינו שלו ואם לוקח הרי גוזל מהגוי וידוע שגזל הגוי אסור.

ויש לדעת שעל הרבנים להיזהר לקנות את החמץ כמה שיותר קרוב למוצאי החג – כיון שכשמוכרים את החמץ לגוי בערב פסח, המכירה – מכירה, והחמץ כולו שייך לגוי, ואין רשות לאף יהודי להשתמש בחמץ עד אחרי שהרב "יקנה". ולא יחזיר הגוי את החמץ, או שיאמר הרב: "אם אינך מגיע במוצאי החג המכירה בטלה", שאם מחזיר או מבטל – עובר על איסור חמץ בפסח למפרע, והופך את המכירה לעורמה בלבד. עיין בשדי חמד (מערכת חמץ ומצה סי' ט' אות כ"ג) מכיון שהמכירה מכירה גמורה בלי שום הערמה – צריך במוצאי-החג לקנות מהגוי באחת מדרכי ההקנאה, ועיין שם באורך.

וא"כ ביום שישי בערב, ביום שביעי של פסח בערב, שום רב אינו קונה את החמץ בשבת מהגוי, וע"כ אם אדם ישתמש בחמץ שנמכר לגוי בליל שבת או ביום שבת הופך את המכירה לעורמה בלבד ועובר על איסור חמץ למפרע. וכאן ראוי להדגיש את הדברים שכתב אחד מגאוני עולם בפירושו על הרמב"ם, הוא רבנו מנוח, שכתב טעם להלכה שאדם שביטל את החמץ ולא בדק צריך לבדוק אחר הפסח ומה שמצא אסור בהנאה, וזה לשונו: "ואף על גב דקא מבטל ליה קודם זמן איסורו ושוייה כעפרא, ואפילו הכי אסור, שהביטול מהני ליה שלא עבר בבל יראה ובל ימצא כי מאחר שהוא מבוטל אינו מצוי. מכל מקום, כי מתהני לאחר הפסח נמצא למפרע שביטולו לא היה ביטול כיון דדעתיה עלויה עדיין ונמצא שעבר עליו ואסור לאחר הפסח". וע"ע מאמר מרדכי (למועדים ולימים פרק ג' סעי' ל"ד).

[70] כתב כה"ח (סי' תנ"א ס"ק ז'): "ואם לא שפשפן קודם פסח – משפשפן תוך הפסח או לאחר הפסח כדין לא ביער קודם פסח המבואר לעיל סימן תל"ה יעו"ש. חק יעקב אות ד', מקור חיים אות ד', רבינו זלמן אות ג'. והא דמשפשפן תוך הפסח היינו דוקא בחול המועד אבל בשבת ויום טוב – אסור ליגע בחמץ אפילו כדי לבערו, כמ"ש בסימן תמ"ו, יעו"ש. רבינו זלמן שם". וראה במשנ"ב (שם ס"ק ו') ובמאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק ד' סעי' ו').

[71] כתב השו"ע (סי' תרנ"ח סעי' ב'): "יום שבת אינו נוטל, אפי' אם הוא יום ראשון. הגה: ואסור לטלטל הלולב בשבת, דהוי כאבן (ר"ן ס"פ לולב הגזול והמגיד פ"ד וכל בו); אבל האתרוג – מותר בטלטול, דראוי להריח בו". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ג'): "וה"ה הערבות וההדסים", וכ"כ כה"ח שם (ס"ק ד'), וביאר בשער הציון שם (ס"ק ב'): "דהא ההדס של מצוה הקצה לכל ז' ימים ואסור להריח בו אף בשבת, וכמו שכתבנו לעיל בסימן תרנ"ג, ועל כן כעץ בעלמא דמי". ושם כתב השו"ע שלמרות שבהדס אסור להריח, באתרוג מותר להריח רק שלא מריחים בגלל ספק בברכתו, וא"כ אם יברך על פרי אחר – יצא שמותר לטלטלו. וכן כתב המשנ"ב שם (ס"ק ה'). ולשיטות אלו הביאור בחילוק בין הדס לאתרוג, ראה בכה"ח (סי' תרנ"ג ס"ק א').

ועיין כה"ח (סי' תרנ"ח ס"ק ג') שהביא מחלוקת אחרונים אם מותר לטלטל את הלולב לצורך גופו ומקומו. והעלה עוד שם (סי' ש"ח ס"ק נ"א): "והוא הדין נמי דשרי לטלטל הלולב לצורך גופו או מקומו. ט"ז סימן תרנ"ח ס"ק ג', אליה רבה שם אות א'. אמנם התוספת שבת בסימן זה אות כ"ב תמה על דברי הט"ז הנז', דאיך כתב כן בפשיטות ולא שת לבו לדברי רמ"א שם שכתב דהוי כאבן, והוא מדברי הר"ן והרב המגיד ומשמע דאסור לטלטלו גם לצורך גופו כמו אבן. וטעמו של דבר נראה בפשיטות משום דהוי ליה כמוקצה מחמת חסרון כיס, דמסתמא מקפידין עליו שלא להשתמש בו שום תשמיש כדי שלא יפסל מחמת תשמישו, וליכא לדמויי לשופר כלל, עכ"ל. וכן הרב חמד משה שם אות ב' כתב על דברי הט"ז הנז' דלא דק, והסכים לדבריו המחצית השקל שם ס"ק ב', יעו"ש. וכן השיג עליו המשבצות זהב שם אות ג', ערך השלחן שם אות ב', חיי אדם כלל ס"ו אות י"ג. וכן הוא הסכמת האחרונים דלולב אסור לטלטל בשבת אפילו לצורך גופו ומקומו, משום דאין עליו תורת כלי כלל". וע"ע מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק נ"ב סעי' ו').

[72] ראה בהערה הקודמת.

[73] ראה בהערה הקודמת. ולגבי ברכתו – ראה במאמר מרדכי הלכות שבת חלק ב' פרק מ"ה סעי' ל"ב.

[74] כתב  השו"ע (סי' ש"ח סעי' כ'): "חריות (פי' ענפים) של דקל שקצצם לשריפה – מוקצים הם ואסור לטלטלם; ישב עליהם מעט מבע"י – מותר לישב עליהם בשבת. וכ"ש אם קשרן לישב עליהם, או אם חשב עליהם מבע"י לישב עליהם, אפילו בחול".  ועוד כתב (סעי' כ"ב): "אבל בכל מידי דאורחיה בהכי, כגון: לפצוע בה אגוזים, ביחוד לשבת אחת סגי. ויש מי שאומר דלא שנא. וי"א שצריך שיעשה בה שום מעשה של תיקון מבע"י". וכן כתב הבא"ח (ש"ש פר' ויגש סעי' א'), וביאר המשנ"ב שלכן בחריות מספיק יחוד ולשבת אחת, כיון דאיכא דקיימא לישיבה, וכן כתב כה"ח שם (ס"ק קנ"ד).

[75] ראה בהערה הקודמת, משנ"ב (סי' ש"ח ס"ק פ"ג). וכתב הכה"ח שם (ס"ק קנ"ה): "וכן אם נשתמש בה כבר תשמיש זה מבעוד יום אפילו פעם אחת בלבד – הוכנה לכך, אף על פי שלא חשב עליה לשבת זו".

[76] כתב השו"ע (סי' ש"ח סעי' כ"ב): "אסור לכסות פי חבית באבן או בבקעת, או לסגור בהן את הדלת, או להכות בהן בברזא (פירוש הקנה שמשימים בחבית להוציא היין ממנו); אף על פי שחשב עליה מבעוד יום – אסור, אלא אם כן יחדה לכך לעולם; אבל יחדה לשבת זה בלבד – לא. והני מילי, בדבר שאין דרכה לייחדה לכך, כגון הני דאמרן". וכתב עוד (סימן רנ"ט סעי' א'): "מוכין, (פי' כל דבר רך קרוי מוכין, כגון: צמר גפן ותלישי צמר רך של בהמה וגרירת בגדים בלוים), שטמן בהם  דרך מקרה – אסור לטלטלן אלא מנער הכיסוי והן נופלות; וכגון שמקצתן מגולה, שאין זה טלטול אלא מצדו. ואם יחדן לכך – מותר לטלטלן". וכתב הפמ"ג (א"א סי' רנ"ט ס"ק ב'): "והך יחדן משמע שאומר בפירוש בפיו, לא במחשבה", וכן כתב הבא"ח (פר' ויגש ש"ש סעי' א'): "אבל אבן או בקעת עץ שחשב עליהם מבעו"י לכסות בהם פי החבית, כיון דלאו אורחייהו בהכי אין מחשבתו מועלת כלום, ואפילו אם כבר נשתמש בהם תשמיש זה פעמים רבות בחול, אפ"ה כיון דלא יחדם בפירוש לתשמיש זה לעולם לכסות בהם פי חבית וכיוצא – אסור לטלטלם בשבת. אבל אם יחדם בפיו בפירוש לתשמיש זה לעולם – אז ירד עליהם תורת כלי מאחר שנתייחדו לתשמיש זה לעולם".

[77] עיין שו"ע (סי' ש"ח סעי' ז').

[78] ראה שו"ע (סי' ש"ח סעי' כ"ב).

[79] כתב השו"ע (סימן ש"ח סעי' י"ז): "לבנים שנשארו מהבנין – מותר לטלטלם, דמעתה לא קיימי לבנין אלא למזגא (פי' לסמוך ולשבת עליהן) עלייהו". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ע"ג): "והוי תורת כלי עלייהו, דכל דראוי למידי ועומד לכך תורת כלי עליה, וכמו נסרים ועורות לקמן בסכ"ה כ"ו. ומותר לטלטל אפילו מחמה לצל כדין כלי שמלאכתו להיתר. ומשמע דא"צ מחשבה מע"ש למזגא עלייהו [א"ר], ויש מחמירין בזה". וכן כתב כה"ח שם (ס"ק קכ"ה) שלא צריך מחשבה.

[80] ב"י (סי' ש"ח), שו"ע (שם סעי' ל"ח). וראה בביה"ל שם (ד"ה "בטל אגב").

[81] ראה לעיל הערה ע"ד. וכתב השו"ע (סי' ש"ח סעי' ל"ח): "מכניס אדם מבע"י מלא קופתו עפר ומייחד לו קרן זוית ועושה בו כל צרכיו בשבת, כגון: ליטול ממנו לכסות צואה או רוק וכיוצא בזה; אבל אם לא ייחד לו קרן זוית – בטל אגב עפר הבית ואסור לטלטלו", וכתב כה"ח שם (ס"ק רכ"ט): "אפילו למאן דאמר בסעיף כ"א דבעי מעשה, הני מילי מידי שיכול לעשות בו מעשה הוכחה שתקנו לכך, אבל עפר לאו בר מיעבד מעשה הוא, ושרי". ולגבי עשיית מעשה, ראה ברמ"א (סי' ש"ח סעי' ל"ח) ובשו"ע שם (סעי' כ"ב) ובכה"ח שם (ס"ק רל"ב).

[82] ראה בהערה ע"ד. וה"ה לחול שנשאר באתר בנייה שאין דרך לאוספו ולקחת אותו, ודרך הילדים לשחק בו, אמנם אם נשאר הרבה וסידרום לקחתם – אסור.

[83]כתב המשנ"ב (סי' ש"ח ס"ק קמ"ד): "אפילו אם בעת שהכניס הקופה לבית היה כונתו לכסות צואה ורוק, מ"מ כיון שפזרו באמצע ביתו למדרס רגלים, הרי הוא בטל לגבי קרקעית הבית והוא מוקצה ואסור. ולפ"ז אסור ליקח בשבת מעט מן החול המפוזר בקרקע הבית להשתמש בו לאיזה דבר". וראה בביה"ל שם (ד"ה "בטל אגב").

[84] כתב בשו"ע הרב (סי' ש"ח סעי' ט'): "ובכלל מוקצה זה הוא כל מאכלות האסורות בהנאה שאינו יכול להאכילן אפילו לכלבים, ואפילו אין איסורן אלא מדברי סופרים, כגון: סתם יינם וכיוצא בו, ואפילו אין איסורן אלא בו ביום בלבד, כגון: טבל שיכול לתקנו במוצאי שבת ולאכלו אלא שבשבת אסור לתקנו מדברי סופרים, כמו שיתבאר בסי' של"ט, וכן כל כיוצא בזה הוא מוקצה מחמת גופו ואסור לטלטלו אפילו לצורך גופו ומקומו", כפות תמרים (יומא פ"ג ע"ב), וכתב הבא"ח (ש"ש פרשת מקץ סעי' ו'): "וכן ה"ה טבל שאסור לאדם בשבת מחמת שאינו יכול לתקנו בשבת, כיון דהוא מוכן לאדם, כי תיכף אחר שבת מתקנו ואוכל אותו, ה"ז מוקצה מחמת גופו ואסור לטלטלו בשום אופן, ואף על פי שאיסור תיקונו בשבת אינו אלא מדברי סופרים".

[85] כתב השו"ע (סי' ש"ח סעי' ל"ד): "כל דבר מטונף, כגון: רעי וקיא וצואה, בין של אדם בין של תרנגולים וכיוצא בהם, אם היו בחצר שיושבים בה – מותר להוציאם לאשפה או לבית הכסא, ואפי' בלא כלי, ואם היו בחצר שאינו דר שם – אסור להוציאם. ואם ירא מפני התינוק שלא יתלכלך בה – מותר לכפות עליה כלי". וכתב הבא"ח (ש"ש פרשת ויגש סעי' ג'): "כל דבר מטונף כגון קיא או צואה בין של אדם בין של תרנגולים וכיוצא, אם הם במקום שיושב שם או בחצר שנכנס ויוצא באותו מקום – מותר לפנותם להוציאם לאשפה או לבית הכסא, אפילו בידיו ממש, וזהו הנקרא בדברי חז"ל בכל מקום: 'גרף של רעי', וכן אם הוא במבוי במקום דריסת הרגל – מותר לסלקם לצדדין, כדי שלא יטנפו בהם, אבל אם מונחים במקום שאינו יושב ודר שם, וכן אם הם בחצר שאחורי הבית, שהוא מקום שאין נכנסים ויוצאים בו ואין מקפידין עליו אם יש בו טינוף – אסור לפנותו משם בשבת", וכן כתב המשנ"ב (שם ס"ק קל"א).

[86] כתב הבא"ח (ש"ש פרשת ויגש סעי' ג'): "ואם ירא מפני התינוק שלא ילך שמה ויתלכלך בצואה – מותר לכפות עליה כלי. ולכן אם יש בחצר איזה חדרים שאינו דר בהם בשבת, וגם אין לו כניסה ויציאה שם, ואזדמן שנכנס שם תינוק וטינף – אסור לפנות הטינוף ההוא בשבת, וכן בימות הקיץ אשר יושבים וישנים על הגג, ובבוקר אחר זריחת החמה יורדים למטה ואין עולין שם עד הלילה, והזדמן שהתינוק טינף שם בבוקר בעת שהם יורדים – לא יפנו הטינוף עד הלילה כשיעלו, יען כי ביום אין עולין שם מחמת חום השמש, וכן כיוצא בזה".

[87] כתב כה"ח (סימן ש"ח ס"ק רכ"א): "וכתב שם המגן אברהם דבעודו בידו – מותר להחזירו, עכ"ל, ור"ל אפילו בלא מים. מיהו האליה רבה אות ע"ו כתב על דברי המגן אברהם הנז' אפשר דבדבר מאוס כזה לא התירו. וכן כתב נתיב חיים דדוקא במוקצה התירו אבל לא בגרף". וכן כתב המשנ"ב שם (ס"ק קל"ז). וראה בבא"ח (ש"ש פרשת ויגש סעי' ד'): "והא דצריך תיקון זה של שימת המים, היינו אם סילק זה הגרף מידו כשהגיע לאשפה או לבית הכסא, אבל אם שפכו והוא עודנו בידו – מותר להחזירו אף על פי שלא הניח בו מים, וזהו משורת הדין, אבל טוב להחמיר להניח בו מים אף על פי שלא סילקו מידו".

[88] ראה שו"ע (סי' ש"ח סעי' ל"ה) ובמשנ"ב שם (ס"ק קל"ו).

[89] כתב השו"ע (סימן ש"ח סעיף ל"ה): "אף על פי שמותר להוציא גרף של רעי ועביט של מי רגלים – אסור להחזירם, אא"כ נתן לתוכם מים". וכתב כה"ח שם: "וכתב רבינו ירוחם בנתיב ד' חלק א' וכשהוא מחזירו פירוש כשמחזירו לצורך להוציא בו צואה או מי רגלים, דאם לא כן אסור לטלטלו שלא לצורך אפילו יש בתוכו מים, דלא אמרו ככר אלא גבי מת, וכן כתב מהר"י אבוהב ז"ל בסימן תקי"ח בשם הרשב"א אלא שכתב שהרא"ש לא חילק בזה יעו"ש, והביא דבריהם בית יוסף. וכתב המגן אברהם ס"ק ס"א מדסתם הרב בית יוסף משמע דסבירא ליה אפילו אין צריך לפנות עליו – שרי להחזירו, וכמו שכתב בשם הרא"ש, ובים של שלמה פרק ה' דביצה סימן [ד'] פסק כרבינו ירוחם דדוקא כשצריך לפנות עליו – שרי להחזירו או שצריך להוציא בו צואה, עכ"ד המגן אברהם. וכן כתב העולת שבת אות ס"ה מדסתם המחבר משמע דאפילו אין צריך לגרף – מותר להחזירו על ידי המים, וגם משמע דאין לחלק אם הגרף מונח במקום המשתמר או באשפה דבכל גוונא – מותר להחזירו על ידי מים דוקא, עכ"ל. וכן כתב בהגהת הלבוש" וכו'.

ולמה מועיל נתינת מים? כתב הב"י שם בשם הרשב"א: "מה מועיל בנתינת מים לתוכו והלא כשנותן אותן המים כגרף הם ואינם ראויים לכלום, והיאך יטלטל הכלי המאוס מחמתן והמים חזרו להיות כעביט? והשיב – דחזו לבהמות".

[90] ראה שו"ע (סי' שי"ב סעי' א'). וכתב המגן אברהם (סימן ש"ח ס"ק נ"ט): "נ"ל דאם הוא מלא וא"א לפנות עליו – מותר להוציאו ולהחזירו משום כבוד הבריות, כמ"ש סי' שי"ב". וכן כתב הקיצור שו"ע (סי' פ"ח סעי' י"ז).

[91] ראה בהערה פ"ט. וכתב הבא"ח (ש"ש פרשת ויגש סעי' ד'): "גרף של רעי ועביט של מי רגלים ששופכים לאשפה או לבית הכסא בשבת – לא יחזירם למקומן ריקנין, אף על פי שמחזירם כדי שיפנו בהם עוד, לפי שהם עצמן מאוסים ואסורים בטלטול. כיצד יעשה? אחר שישפכם בבית הכסא יתן בהם שם מים, ואז מותר לטלטלם להחזירם למקומן, מפני שהמים שבתוכם ראויין לבהמה, דהקילו בתיקון זה מפני שדבר זה יש בו כבוד הבריות".

[92] באופן שיש עירוב, ובלבד שלא יקשור את השקית  בקשר אחד על עצמו או בשני קשרים כי בכך הוא עושה קשר של קיימא. עיין שו"ע ורמ"א (סי' שי"ז סעי' א').

[93] ראה שו"ע (סי' ש"ח  סעי' ל"ד). ואם מניח בה דבר שעומד למאכל בעלי חיים המצויים – יהא מותר בטלטול ללא דין גרף של רעי, וכך גם אם הניחה או שמונחת במקום שלא דר שם יהיה מותר לו לטלטלה.

[94] ראה שו"ע (סי' ש"ח סעי' ל"ה) ובמשנ"ב שם (ס"ק קל"ו).

[95]כתב כה"ח (סי' ש"ח ס"ק נ"ז): "ונראה דלהכי נקט המשנה כל הכלים הניטלין בשבת לאפוקי כלים שאינם ניטלין, כגון שהם מוקצה מחמת חסרון כיס דאסור לטלטל שבריהם אפילו לצורך גופן ומקומן, והוא הדין דאם מתחלה היו הכלים מלאכתן לאיסור ועכשיו הם ראויים למלאכת היתר, אפילו הכי אין בהם היתר טלטול אלא לצורך גופו ומקומו, והוא הדין אפכא דאם מתחלה היה מלאכתו להיתר ועכשיו אינו ראוי אלא למלאכת איסור – אסורים השברים לטלטל מחמה לצל אלא רק לצורך גופו ומקומו".

[96] כתב השו"ע (סי' ש"ח סעי' ו'): "כל הכלים שנשברו, אפי' בשבת, מותר לטלטל שבריהם ובלבד שיהיו ראוים לשום מלאכה כגון שברי עריבה לכסות בה החבית ושברי זכוכית לכסות בה פי הפך; אבל אם אינם ראוים לשום מלאכה, לא". וביאר המשנ"ב ס"ק כ"ח "שברי כלים הם מחלק ב' שבמוקצה משום דכשנשברו דמי לצרורות והוי מוקצה מחמת גופו אלא כיון שבאו מכלי לא בטיל שם כלי מהם כ"ז שראויים לשום דבר כגון לכסות משא"כ בצרורות דאע"פ שראוים לכסות לאו מנא הם". וראה בבא"ח (ש"ש פרשת מקץ סעי' י').

[97]  כתב האליה רבה (סימן ש"ח ס"ק י"ד): "אבל כלים המוקצים מחמת חיסרון כיס אף דהשברים אינן מוקצין – אסור אפילו לצורך גופו ומקומו, כיון דאתקצי לבין השמשות איתקצי לכולה יומא". וראה בפמ"ג (משב"ז סי' ש"ח ס"ק ט"ז), ראה בכה"ח שם (ס"ק ז"ן) הובא בהערה צ"ה.

[98] שו"ע (סי' ש"ח סעי' ו') וכן הבא"ח (ש"ש פרשת מקץ סעי' י').

[99] כתב כה"ח (סי' ש"ח ס"ק ס"ב): "נראה דהיינו דוקא לטלטלן לצורך גופן שלא יגנבו, אבל לצורך גופו או למקומו – מותר, הואיל דאתי מתורת כלי, כמו שכתב הרא"ש בקליפי אגוזים שמותר לצורך מקומו. פרישה אות ו'. והביאו אליה רבה אות ט"ז, וכתב שכן משמע מלבוש".

[100] כתב השו"ע (סי' שי"א סעי' ח'): "טלטול מן הצד לצורך דבר המותר – מותר. הלכך צנון שטמן בארץ ומקצת עליו מגולים  ולא השריש וגם לא נתכוין לזריעה – נוטלו אף על פי שבנטילתו מזיז עפר ממקומו, ואף על פי שהוסיף מחמת לחות הקרקע – מותר. הגה: ואפי' הניחו שם מבע"י להיות שם כל השבת, דאין באוכלין משום בסיס לדבר האסור (כל בו). וטלטול בגופו אפי' לצורך דבר האסור – מותר; הילכך קש שעל המטה, דסתמו מוקצה להסקה – מנענעו בגופו; ואם הניח עליו מבע"י כר או כסת – מנענעו אפילו בידו שהרי הכינו מבע"י לשכב עליו". ובכה"ח שם (ס"ק ס"ח) וראה במשנ"ב (סי' ש"ח ס"ק ל'),

[101] כתב רמ"א (סי' ש"ח סעי' ו'): "ואם נשברו במקום שיכולים להזיק, כגון: זכוכית שנשברה על השלחן או במקום שהולכין – מותר לטלטל השברים כדי לפנותן שלא יוזקו בהם". וכן בבא"ח (ש"ש מקץ סעי' י').

[102] כתב כה"ח (סי' ש"ח ס"ק ס"ד): "ונראה דאם יכולין לטלטל בטלטול מן הצד יטלטלם ולא יטלטלם בהדיא". וראה בביה"ל (סי' תקי"ח ד"ה "אלא").

[103] ראה בשו"ע (סי' ש"י סעי' ו') שכתב שאסור לבטל כלי מהיכנו. וראה בשו"ע (סי' רס"ו סעי' ט') ובמשנ"ב שם (ס"ק כ"ז) שאפילו לשעה אסור לבטל כלי מהיכנו. אמנם אם יש צער לבהמה הקלו לפי שעה, ולכן עדיף, ואם אי אפשר – מותר, דכאן יש חשש סכנה.

[104] ראה בב"י וברמ"א (סי' ש"ח סעי' ו'), הובא בהערה ק"א.

[105] כתב השו"ע (סימן ש"ח סעי' ז'): "חתיכת חרס שנשברה בחול מכלי וראויה לכסות בה כלי – מותר לטלטלה אפי' במקום שאין כלים מצויים שם לכסותם בה; ואם זרקה לאשפה מבע"י – אסור לטלטלה, כיון שבטלה מהיות עוד כלי". וכתב כה"ח (סי' שי"ח ס"ק ס"ו): "זהו לשון הטור. והא דלא קאמר אפילו נשברה בשבת כבסעיף הקודם, כתב בית יוסף דהתם בכלים שנשברו והכא בכלי שנשברה ממנו חתיכה, וכיון שהכלי עדיין משמש תשמישו הראשון, וחתיכה זו שנשברה ממנו לא היתה ראויה לשמש בפני עצמה קודם שנשברה, ועכשיו שנשברה היא ראויה לשמש בפני עצמה, הוי נולד, עכ"ל. ואם כן לפי דבריו דוקא אם נשברה בחול – מותר לטלטלה, אבל אם נשברה בשבת – אסור לטלטלה, משום דהוי נולד גמור, ולא דמי לסעיף הקודם. וכן כתב הלבוש דיש להחמיר כדברי הבית יוסף, וכן הסכים היד אהרן בהגהות בית יוסף כדברי מרן ז"ל, יעו"ש. אמנם מור"ם ז"ל בדרכי משה אות ד' כתב על דברי הטור הנז' דהא דנקט נשברה בחול לאו דוקא אלא נקט משום סיפא דבעינן זרקה לאשפה מבעוד יום, אבל אם לא זרקה עד שחשכה, מאחר שבקידוש היום הוי מוכן לא פקעה מיניה תו שם כלי, יעו"ש. וכן כתב הב"ח, מגן אברהם ס"ק י"ז, אליה רבה אות י"ט, תוספת שבת אות כ"ח, רבינו זלמן אות כ"ט, הגר"א, חסד לאלפים אות ה'. ומכל מקום נראה דיש ליזהר לכתחלה לחוש לדעת האוסרים, או לדחותה ברגליו אם אפשר". ולכן כיון שאין הכפתור עושה מעין המלאכתו – אסור לטלטלו, אבל בכפתור יקר ערך – יש להקל כשיטת מור"ם.

[106] ראה שו"ע (סי' ש"ח סעי' י"ג). והטעם כתב הבא"ח (ש"ש פרשת מקץ סעי' י"ג): "מפני שאין ראוין לא לעניים ולא לעשירים". וכתב כה"ח שם (ס"ק ק"ד): "דכיון שאין בהם שלש על שלש לא חזיין לא לעניים ולא לעשירים. ב"ח. והוי ליה כאילו זרקה לאשפה ובטלה מהיות עוד כלי. תוספת שבת אות מ"ב. ומשמע דאפילו לצורך גופם ומקומם – אסור לטלטלם, וכן כתב המשבצות זהב אות י"ב. אבל באות י"א דקדק מלשון הרמב"ם דדוקא מחמה לצל – אסור, אבל לצורך גופו ומקומו – שרי, הואיל והוה שם כלי עליו, ולא דמי לאבן וצרור, יעו"ש. ועיין לעיל אות ס"ב" (ששם כתב ששברי כלים שאין בהם שימוש – מותר לטלטלם לצורך גופו או מקומו, וא"כ ה"ה לבגד שבלה). והלכה כדעה האחרונה.

[107] ראה בשו"ע (סי' ש"ח סעי' י"ג). וכתב המשנ"ב שהטעם שמותר (שם ס"ק נ"ב): "דיש בזה קצת חשיבות דחזיין לעניים". ושם כתב (ס"ק נ"ג) דהיינו כל זמן שלא זרקו לאשפה.

[108] ראה בשו"ע (סי' ש"ח  סעי' י"ג) שכתב: "שירי מטלניות שבלו, אם יש בהם ג' אצבעות על ג"א – מותר לטלטלן; וא"ל – אסור. ויש מתירין אפי' אין להם ג' על ג', ובלבד שלא יהיו טליתות של מצוה", משמע שאם יש ג' אצבעות – כולם מטלטלים ואפילו עשירים. אמנם שם (סעי' נ"ב) כתב: "מוקצה לעשירים הוי מוקצה, ואפילו עניים אין מטלטלין", כלומר שהולכים אחרי בעליו, וע"כ ביארו האחרונים (ט"ז ס"ק כ"ה מג"א ס"ק ע"ט ומשנ"ב ס"ק ק"ע) שלעולם הולכים אחרי מי שהוא בעלים, ואם זה שייך לעשיר – אסור לעניים לטלטלו גם לאלו שלא גרים אצלו, ואם זה שייך לעני – מותר לעשיר לטלטלו. וכתב הט"ז שם שכל מה שמותר לעשיר זה דווקא אם דר בבית העני, שאז נגרר אחרי העני, אבל סתם עשיר – לא, כיון שמ"מ לא חשיב לו, וכן כתב בא"ח (ש"ש פרשת מקץ סעי' י"ג), וז"ל: "ואם יש בהם שלש אצבעות על שלש אצבעות והם של עני אם לא זרקם לאשפה – מותרים כל העניים שבעולם לטלטלם, דראויות להם לעשות טלאי בבגדיהם, אבל העשירים – אסור לטלטלם אא"כ היא ג' טפחים על ג' טפחים, דאז היא ראויה גם לעשירים. מיהו אם העשיר יושב בביתו של אותו עני בעל המטלית, אז אפילו אם היא רק שלש אצבעות על שלש אצבעות דאינה ראויה לעשירים – מותר אותו עשיר לטלטלה, יען דהוא נגרר אחר בעה"ב שהוא עני שראוייה לו דנמצא ראויה זו באותו הבית. ואם המטלית היא פחות משלשה טפחים על שלשה טפחים והיא של העשיר דאינה ראויה לו – אז היא מוקצית גם לעניים, דאזלינן בתר הבעלים וחשבינן לה כאלו נזרקה לאשפה". וראה כה"ח שם (ס"ק ק"ג).

[109] ראה כה"ח (שם ס"ק רפ"ב).

[110] כתב המשנ"ב (סי' ש"ח ס"ק נ"ב): "ועיין באחרונים שכתבו דלעשירים – אסור לטלטלן, דלהם לא חשיבי שירי מטלניות אא"כ יש בהם ג' טפחים על ג' טפחים לדעה זו". וראה עוד שם שער הציון (ס"ק נ"ו).

[111] שו"ע (סימן כ"א סעי' ב'): "טליתות של מצוה שבלו, אדם בודל עצמו מהם ואינו מותר לקנח עצמו בהם ולא לייחד אותם לתשמיש המגונה, אלא זורקן והם כלים". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק י"ב) שלתשמיש שאינו מגונה – מותר להשתמש בו. ראה בא"ח (ש"ר פרשת לך לך סעי' כ'). וכתב כה"ח שם (ס"ק י'): "ואי רשאי לעשות בו תשמיש הדיוט, כתב עולת תמיד אות ד' דשרי אי אין תשמיש מגונה ואפילו בעוד הציצית בו, אבל האליה רבה אות א' חלק עליו וכתב דאינו מותר אלא אחר שהסיר ממנו הציצית, יעו"ש, והפרי מגדים באשל אברהם אות א' כתב דלהט"ז באות ג' שכתב דטלית להמחבר חמיר מציצית, לו נראה דיש לומר טלית של תפלה המיוחד לכך חמיר הטלית כמו ציצית אבל טלית קטן לבוש פשיטא דשרי לכל תשמיש שאינו מגונה דהא לבוש הדיוט הוא ואפילו לשכב בלילה רשאי, עכ"ל, והביאו פתחי עולם אות ד'. מיהו לדידן שמכוונים בטלית קטן ללובשו משום מצוה יש להחמיר כמו שכתבנו אות ב' יעו"ש". וע"כ נהגו שלא להשתמש בהם, ואפילו גדולים מג' על ג' הינם מוקצה מחמת גופו. וכן כתב הבא"ח (ש"ש פרשת מקץ סעי' י"ג): "וחתיכת טלית של מצוה אע"פ שהיא גדולה – אסור לטלטלה, מפני שאין משתמשים בה תשמיש של חול". וראה במאמר מרדכי (הלכות לימות החול פ"ז סעי' קנ"ג).

[112] כדין בטלטול מן הצד שמותר, שאף שכתב השו"ע (סי' שי"א סעי' ח') שמותר לטלטל רק לצורך דבר המותר, כיון שזה בשביל שלא יבואו הילדים לבזות את הטלית – מותר, דהוי לצורך דבר המותר, ראה בשער הציון (סי' של"ז ס"ק ז').

[113] כתב השו"ע (סי' ש"ח סעי' י"ב): "שירי מחצלאות – מותר לטלטלם, דחזי לכסות בהו טינופא", וכתבו הכה"ח שם (ס"ק ק') והמשנ"ב (שם ס"ק נ') שאפילו אין בהם ג' על ג' – מותר, כיון שזה תשמישם, הא אם אינם ראויות גם לזה – אסור לטלטלם.

[114] כתוב בגמ' שבת (קכ"ג ע"א): "שלח ליה רבא בריה דרבה לרב יוסף: ילמדנו רבינו, מחט שניטל חררה או עוקצה, מהו? אמר ליה: תניתוה: מחט של יד ליטול בה את הקוץ. וכי מה איכפת ליה לקוץ בין נקובה לבין שאינה נקובה?! – איתיביה: מחט שניטל חררה או עוקצה – טהורה! – אמר אביי: טומאה אשבת קרמית?! טומאה – כלי מעשה בעינן, לענין שבת – מידי דחזי בעינן, והא נמי חזיא למשקלא בה קוץ. אמר רבא: מאן דקמותיב – שפיר קמותיב, מדלענין טומאה לאו מנא הוא – לענין שבת נמי לאו מנא הוא. מיתיבי: מחט, בין נקובה בין שאינה נקובה – מותר לטלטלה בשבת, ולא אמרו נקובה אלא לענין טומאה בלבד! תרגמא אביי אליבא דרבא: בגולמי עסקינן, זימנין דמימלך עלייהו ומשוי להו מנא. אבל היכא דניטל חררה או עוקצה – אדם זורקה לבין גרוטאות". וכתב השו"ע (סי' ש"ח סעי' י"א): "מחט שלימה – מותר לטלטלה ליטול בה את הקוץ; ניטל חודה או חור שלה – אסור". והטעם כתב הכה"ח (שם ס"ק צ"ז): "דשברי מתכות אדם זורקה לבין שברי מתכות ובטל שם כלי מעליה", וכן כתב המשנ"ב שם (ס"ק מ"ח).

[115] כתב השו"ע (סי' ש"ג סעי' י"ט): "צריך להזהיר לנשים שלא יטלטלו מחט שניטל חודה או עוקצה לשום בצעיפים, אא"כ ניטל מע"ש חודה ועוקצה (ויחדה) לשום כך". וביאר המשנ"ב (סי' ש"ג ס"ק ס"ח): "מיירי במחט שאינה נקובה שיש לה קשר עב בראשה [שקורין שפילק"ע], והוא נקרא עוקץ, וע"י שניטל ממנה או שניטל חודה נתבטל ממנה שם כלי. ועיין במ"א שחולק על המחבר וס"ל דנהי דבמחט נקובה נתבטל שם כלי ע"י שניטל חודה או חורה, וכדלקמן בסימן ש"ח סי"א, במחט שאינה נקובה לא נתבטל שם כלי ממנה עד שינטלו שניהם, דהיינו חודה ועוקצה", וכן כתב כה"ח (שם ס"ק צ"ה).

[116] ראה הערה צ"ט.

[117] ראה בהרחבה במאמר מרדכי הלכות שבת חלק ה' הלכות ניקוי הבית בשבת. והטעם שמותר, כיון דהוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר וכפי שנפסק בשו"ע (סי' שי"א סעי' ה'): "אם צריך למקום המת או לדבר שהמת מונח עליו – מותר לטלטלו מן הצד דהיינו שהופכו ממטה למטה, כיון דלצורך דבר המותר הוא לא התירו לטלטל ע"י ככר או תינוק אלא במת בלבד, אבל לא בשאר דברים האסורים לטלטל".  ועיין בשער הציון (סי' של"ז ס"ק ז').

[118] ראה ברמ"א (סי' ש"ח סעי' ו'). וכתב המשנ"ב (שם ס"ק מ"ז): "וכ"ש שמותר לטלטלה אם מצאה מונחת במקום שיכולין ליזוק בה אנשי ביתו, דבזה אפילו בניטל חורה שאין עליה שם כלי כלל – ג"כ מותר לטלטלה", וכן כתב כה"ח (שם ס"ק צ"ד), וכפי שהתבאר לעיל (סעי' ס"ז) בענין שברים העלולים להזיק.

[119] כתב השו"ע (סי' ש"ג סעי' י"ט): "צריך להזהיר לנשים שלא יטלטלו מחט שניטל חודה או עוקצה לשום בצעיפים, אא"כ ניטל מע"ש חודה ועוקצה (ויחדה) לשום כך". וראה במשנ"ב שם (ס"ק ס"ח) שאפי' ניטל חודה ועוקצה – מותר אם יחדה, וכן כתב כה"ח שם (ס"ק צ"ה), וכן כתבו ט"ז (סי' ש"ח ס"ק י"א), א"ר שם (ס"ק כ"ז) ובכה"ח שם (ס"ק צ"ז) ובמשנ"ב שם (ס"ק מ"ח).

[120] משנה שבת (קמ"א): "מתניתין – הקש שעל גבי המטה לא ינענענו בידו אלא מנענעו בגופו, ואם היה מאכל בהמה או שהיה עליו כר או סדין – מנענעו בידו".

ופרש"י (שם): "הקש שעל המטה – וסתמא להסקה, ומוקצה הוא, ובא לשכב עליו ומנענעו כדי שיהא צף ורך לשכב. לא ינענענו בידו – דמוקצה הוא. אבל מנענעו בגופו – בכתפיו, וטלטול מן הצד הוא, דלא שמיה טלטול".

וכתב בפרישה (שם סקי"ב): "הילכך קש וכו' והוא מוקצה. פירוש לטיט או להסקה אבל לא למאכל בהמה כגון שהוא סרוח". והבית יוסף (שם) כתב: "ודין קש שעל המטה משנה בסוף פרק תולין (קמא.) ופירש רש"י דסתם קש מוקצה להסקה, כלומר שאם היה מיוחד למאכל בהמה – מותר לטלטלו". משמע אפי' לא הסריח אלא כיון שסתם קש עומד להסקה, ולפרישה דווקא בסרוח.

וכתב השו"ע (סימן שי"א ס"ח): "הילכך קש שעל המטה, דסתמו מוקצה להסקה – מנענעו בגופו". כלומר כיון שדרך האנשים ליעדו להסקה. והמשנ"ב שם (ס"ק ל"א) כתב: "דסתמו וכו' – היינו במקומות שמסיקין בקש, אבל במקומותינו סתמא עומד למאכל בהמה או לשכיבה ומותר לנענעו אפילו ביד".

[121] משנה שבת (קמ"א): "הקש שעל גבי המטה – לא ינענענו בידו אלא מנענעו בגופו, ואם היה מאכל בהמה או שהיה עליו כר או סדין – מנענעו בידו".

ופרש"י (דף נ' ע"א): "או שהיה עליו כר או סדין – ששכב עליו מבעוד יום, ואף על פי שלא יחדו לכך ולא חישב עליו, דהיינו כרב אסי". ומה שפרש"י (שבת קמ"א): "או שהיה עליו כר או סדין – דגלי דעתיה דאקצייה לשכיבה, מעתה תורת כלי עליו" צ"ל דהיינו ע"י שכיבה.

והרמב"ם (הלכות שבת פרק כ"ה הלכה כ"ב) כתב: "הקש שעל המטה – לא ינענענו בידו, אבל מנענעו בגופו. ואם היה מאכל בהמה – מותר לטלטלו. וכן אם היה עליו כר או סדין וכיוצא בהן – מנענעו בידו, שהרי נעשה כמי שישב עליו מבעוד יום…". א"כ יוצא מחלוקת שלדעת הרמב"ם מספיק שיפרוס עליו את הכר אע"פ שלא ישב עליו, ולדעת רש"י צריך מעשה, כלומר שישב עליו מבעוד יום או ששכב עליו.

וכתב השו"ע (סימן שי"א ס"ח): "הילכך קש שעל המטה, דסתמו מוקצה להסקה – מנענעו בגופו; ואם הניח עליו מבע"י כר או כסת – מנענעו אפילו בידו שהרי הכינו מבע"י לשכב עליו (וכן אם חשב לשכב עליו)". וכתב כה"ח שם (ס"ק ע"ב) שמדברי השו"ע משמע כדעת הרמב"ם.

וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ל"ג): "שהרי הכינו וכו' – היינו אפילו אם לא חשב בהדיא לשכב עליו חשבינן ע"י מעשה זו כאלו חשב, ואם חשב בהדיא מהני אפילו בלא כר וכסת, וכמו שכתב הרמ"א", ועוד שם (ס"ק ל"ד): "וכן אם חשב – פי' אפילו הניחו להקש על המטה בסתמא ואח"כ חישב עליו". כלומר שלדעת המשנ"ב יועיל גם אם פרס שלא על דעת לשכב עליו, דאם חשב עליו מועיל גם בלי זה.

וכתב כה"ח (שם ס"ק ע"ב): "וכבר כתבתי בסימן ש"ח [כ'], דאף על גב דקש סתמא עומד להסקה, מכל מקום סגי בישב עליו מבעוד יום, ומכל שכן חשב עליו כמו בחריות של דקל, כמבואר בש"ס דמדמי להו להדדי, אלא דלענין זה קש גרע מחריות, דבחריות לא נאסרו מתחלה אלא בשגדרן לעצים וקש סתמא נמי עומד להסקה, אבל בחשב עליהם, ודאי מהני, כיון דאיכא נמי קצת דקיימי לשכיבה או למאכל בהמה, יעו"ש. וכבר נתבאר שם דקש שלנו תליא במנהג מקומות, יעו"ש".