פרק צ"א – קושר ומתיר בשבת

הקדמה

מלאכת קושר הנה אחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת והיא נלמדת מקשירת רשתות לצייד חלזונות התכלת[1]. מתיר היא הפעולה ההפוכה ממלאכת קושר ובכל אופן שנאסרת קשירה נאסרת גם התרה. וצריך אדם ללמוד היטב הלכות קשירה והתרה, ולהיזהר בהן מאוד, כיון שאדם רגיל לעשותן גם בחול, ועלול לעשותן בשבת כפי שעושה בחול ולבוא לאיסור שבת. מעבר לכך – קשירה והתרה מצויות מאוד בשבת, ובניגוד למלאכות אחרות שניתן לוותר עליהן בשבת [כגון: לשחוט, לבשל או לכתוב וכדו' בשבת], קשירה והתרה הן פעולות מוכרחות שאין אפשרות לוותר עליהן בשבת. ועל כן הזהיר גאון עוזנו בעל ה"בן איש חי", וכתב[2]: "מכלל המלאכות הרגילות אצל האדם שבנקל אפשר שיכשל בהם וצריכים השמירה ביותר הוא מלאכת הקושר והמתיר, שהאדם רגיל בזה בימי החול הרבה והידיים עסקניות הם בדבר זה תמיד".  ולכן, חובה ללמוד הלכות אלו ולשננן היטב על מנת לקיימן ולהיזהר בהן ביותר[3].

סוגי קשרים וחומרת האיסור

דיני "קושר" ו"מתיר" סובבים סביב שני סוגי קשרים: א. קשר של קיימא – שעשוי להישאר כמו שהוא לעולם^[4]. ב.  קשר של אומן – שאין הדיוט יודע לקשרו אלא אומן קושרו, כגון: קשר הגמלים והספנים[5]. [למעשה, אין אנו בקיאים מהו קשר של אומן, ועל כן כל קשר קשור ומהודק היטב נחשב "קשר של אומן"^[6]].

והובא בעניין איסורי קושר ומתיר שלוש דרגות בחומרת האיסור^[7]:

א. קשר שאסור לקשרו  או להתירו – מדאורייתא[8].

ב. קשר שאסור לקשרו או להתירו – מדרבנן.

ג. קשר שמותר לקשרו וכן ולהתירו – בין מדאורייתא ובין מדרבנן.

לדעת רש"י[9], רא"ש[10] וטור[11]: חומרת איסור קושר נקבעת על פי היותו קשר של קיימא, אך לא מהיותו קשר של אומן. ולכן, לשיטתם יהיה הדין כדלקמן:

• אסור מדאורייתא – קשר של קיימא שעשוי להתקיים לעולם [ואסור מדאורייתא אפילו אינו קשר של אומן].
• אסור מדרבנן – קשר שעשוי להתקיים זמן ארוך ומתכוון להתירו [ואסור רק מדרבנן אפילו אם הוא קשר של אומן].

מותר בין מדאורייתא ובין מדרבנן – קשר שעשוי לזמן קצר [ומותר אפילו הוא קשר של אומן].

לדעת רי"ף[12] ורמב"ם[13]: איסור קשירת קשר בשבת וחומרתו נקבעים גם מהיותו קשר של קיימא וגם מהיותו "קשר של אומן". ולכן, לשיטתם יהיה הדין כדלקמן:

• אסור מדאורייתא – קשר שהוא גם קשר של קיימא וגם קשר של אומן[14].
• אסור מדרבנן – קשר שהוא קשר של קיימא אך אינו קשר של אומן, או קשר שהוא קשר של אומן אך אינו קשר של קיימא.
• מותר בין מדאורייתא ובין מדרבנן – קשר שאינו קשר של קיימא וגם אינו קשר של אומן[15].

להלכה – יש להחמיר כשתי הדעות[16], כפי שיתבאר לקמן.

ובשיטת רש"י והרא"ש הנ"ל נחלקו עוד הראשונים בגדר קשר לזמן ארוך שאסור מדרבנן^[17]:

לדעת טור[18] ומרדכי[19] – קשר לזמן ארוך הוא קשר שעשוי להתקיים שבעה ימים ואסור מדרבנן. לדעת כל בו[20] והגה"מ[21] – קשר לזמן ארוך "הוא קשר שעשוי  להתקיים יום אחד מעת לעת – דהיינו כ"ד שעות^[22], ואסור מדרבנן [למעשה אנו נוקטים במחלוקת זו לחומרא, שאסור מדרבנן לקשור קשר שנועד ליותר מיום אחד[23]].

דעת הקושר

יש להדגיש, כי חומרת דין הקשר וכן החיוב עליו, נקבעים בדעתו של אדם. דהיינו, כאשר הקושר מתכוון בדעתו להעמיד את הקשר זמן ארוך או לעולם, הרי הוא נחשב קשר לזמן ארוך או לעולם. וכאשר הקושר מתכוון בדעתו להעמידו זמן קצר, הרי הוא נחשב קשר לזמן קצר[24]. ויש אומרים שקשר שברור לכל שהוא עומד להתקיים לעולם, ומציאותו מעידה עליו שאין שום כוונה להתירו, לא אחרי זמן קצר ולא אחרי זמן ארוך, הרי שגם להלכה אין חומרתו וחיובו נקבעים על פי דעתו של הקושר אלא על פי מציאותו, והוא נחשב כקשר העשוי לעולם[25].

איסור קשירה והתרה 

• כל קשר שאסור לקשרו בשבת, בין אם איסורו מדאורייתא ובין אם איסורו מדרבנן – אסור להתירו בשבת. כל קשר שמותר לקושרו בשבת – מותר גם להתירו בשבת^[26].

קשר מעת לעת 

• קשר העשוי להתקיים יותר מיום אחד [מעת לעת = כ"ד שעות] – אסור לקשרו בשבת מדרבנן[27]. כל האמור כאן הוא בקשר אחד מהודק היטב או בקשר ועניבה, אך בקשר על גבי קשר – יתבאר להלן שאסור בכל אופן.

קשירת שני קצוות בקשר אחד

• מותר לקשור קשר אחד בשבת, אף שהוא לזמן ארוך, באופן שקושרים זה לזה שני קצוות נפרדים, ובתנאי שאין הקשר מהודק היטב[28].

קשירת שני קצוות לזמן ארוך

• מותר לקשור קשר באופן הנ"ל בליל שבת על מנת להתירו למחרת [אם אינו קשר של אומן], כיון שאין הקשר עשוי להתקיים כ"ד שעות, ויהא מותר גם אם הקשר מהודק.

שני קשרים זה על גבי זה  

• אסור לקשור שני קשרים זה על גבי זה ויש להחשיבם כקשר של אומן [כיון שאין אנו יודעים בברור מהו קשר של אומן][29], ולכן אסור אפילו אם חושב להתירם בו ביום^[30], ואפילו אם מהדקם רק מעט – יש לאסור[31].

קשר אחד בראש החוט

• אסור לקשור קשר אחד בראש החוט, כיון שדינו כדין קשר על גבי קשר, מפני שמתהדק יפה[32].

חוט וכדו' שנקרע

• אסור לקשור בקשר אחד שני קצוות של חוט, רצועה, חבל וכדו' שנקרעו, באופן שאוחז בשני צידי החוט ביחד וקושרם^[33], כיון שדרך קשר כזה להיות מהודק היטב, ונחשב קשר של אומן ואסור אף לזמן קצר^[34].

 עניבה

• קשר מסוג עניבה אינו נחשב קשר כלל לעניין דיני קושר ומתיר^[35]. ולכן, מותר לקשור קשר מסוג עניבה בשבת אפילו אם מתכוונים שיישאר כמות שהוא יותר מכ"ד שעות^[36].

שני קשרי עניבה

• שני קשרים מסוג עניבה זה על גבי זה, אינם נחשבים קשר כלל לעניין דיני קושר ומתיר. ולכן, מותר לקשור שני קשרי עניבה אחד על גבי השני, אפילו אם מתכוונים להשאירם כך יותר מכ"ד שעות^[37].

קשר ועליו "עניבה"

• קשר רגיל ועליו קשר נוסף מסוג עניבה [הנקרא: קשר וחצי] – נחשבים קשר, אך אינם נחשבים קשר של אומן. ולכן, מותר לקשור [וכן להתיר] קשר רגיל ועליו קשר עניבה, בתנאי שמתכוונים להתירו תוך כ"ד שעות^[38].

עניבה של שתי לולאות

• מותר לקשור קשר רגיל ועליו קשר מסוג "עניבה" העשוי משתי לולאות [שני חצאי קשרים] – "פרח" , בתנאי שמתכוונים להתירו תוך כ"ד שעות.

קשר במקום שעלול להימלך

• אסור לקשור קשר על דעת להתירו באותו יום במקום שאדם עשוי להימלך בדעתו ולהשאירם שם לימים רבים, אפילו הוא קשר רגיל ועליו קשר מסוג עניבה. ואסור לקשרו במקום זה, אפילו אם בשעת הקשירה חושב להתירו באותו יום, כיון שחוששים שיימלך וישאיר את הקשר זמן ארוך מיום אחד ונמצא למפרע שעבר איסור דרבנן[39].

קשר ועניבה שקשורים מערב שבת

• קשר רגיל ועליו קשר מסוג עניבה שהיו קשורים מערב שבת [יותר מיום אחד] – אסור להתירם בשבת[40].

קשר במקום צער

התרת קשר במקום צער

• קשר שאסור לקשרו מדרבנן ואם לא יתירוהו יגרם צער וביטול עונג שבת – מותר להתירו בשבת, כיון שבמקום צער לא גזרו חכמים^[41].

קשר ליום אחד

• שני קשרים זה על גב זה שנעשו לפחות משבוע ימים – אינו אסור אלא מדרבנן, ולכן מותר להתיר במקום צער[42].

קשר שהסתבך

• קשר עניבה אפילו אם הוא נעשה בכדי שיישאר קשור שבוע שלם והסתבך והפך לקשר על גבי קשר נחשב לקשר ליום אחד, ועל כן במקום צער מותר להתירו[43].

חיתוך קשר 

• קשר שהסתבך כנ"ל ואין אפשרות להתירו ויש בכך צער – מותר לחותכו או לנתקו^[44].

קשר שנשכח

• קשר על גבי קשר שנשכח מערב שבת ויש בהשארתו משום צער – מותר להתירו בשבת, בתנאי שאין זה קשר שרגילים להשאירו קשור משבת לשבת. אמנם, אם זהו קשר שרגילים להשאירו קשור משבת לשבת – אסור להתירו אפילו במקום צער[45].

הסרת הצער במקום להתיר הקשר

• אין להתיר קשר, אפילו במקום צער, כל עוד יש דרך אחרת להימנע מן הצער.

קשירת אריזות מזון 

קשירת שני חלקי שקית

• אסור לקשור במהודק היטב שני קצוות של שקית ניילון או אריזה מחומר אחר, אפילו קשר אחד [דהיינו חילוק ראש האריזה לשני קצוות וקשירתם זה בזה], אלא אם כן מתכוונים לפתוח את הקשר בו ביום[46].

קשירת שקית בקשר אומן

• אסור לקשור שני קצוות של שקית ניילון וכדו' ב"קשר אומן" אפילו אם אין זה קשר בר קיימא, ואפילו אם מתכוונים לפתוח את הקשר בו ביום[47].

עטיפה של אריזת מזון

• אסור לקשור עטיפה של אריזת מזון על ידי ליפוף ראשה וקשירתה בעצמה. אמנם, בשעת הדחק כאשר חוששים שיכנסו לתוכה נמלים וכדו' – ניתן להקל ולקשור את ראשה בקשר שאינו מהודק[48].

שקית שקשורה מבעוד יום

• אסור לפתוח קשר בראש אריזת מזון שליפפו את ראשה וקשרוה מבעוד יום, והרוצה לפתוח שקית זו בשבת יקרע את השקית ולא יתיר את הקשר^[49]

שקית להכנת קוביות קרח

• אסור למלאת מים בשקיות להכנת קרח^[50] ולקשור את ראש השקית, אפילו באופן שאין זה קשר בר קיימא, כיון שקשר זה יוצר כלי שמחזיק את המים[51].

הוצאת הקרח מהשקית

• מותר להוציא קרח מתוך שקיות קרח שהוכנו מערב שבת, בין על ידי לחיצה בין על ידי שליפה ובין על ידי קריעת הניילון [כי אינו פותח את הקשר].

איטום אריזות מזון בחוט ברזל

ליפוף חוט ברזל לסגירה

• ככלל – אסור ללפף או להתיר חוט ברזל סביב אריזות מזון וכדו' [כגון: שקיות לחם פרוס^[52] או עוגיות] כדי לסגרן, בין אם החוט מצופה פלסטיק ובין אם לא, כיון שליפוף חוט ברזל כנ"ל נחשבת קשירה והתרתו נחשבת התרה^[53]. ומכל מקום יש לחלק באופן הליפוף:
• ליפוף החוט פעם אחת במהודק היטב ליותר מיום אחד – אסור[54].
• ליפוף החוט פעמיים או יותר כשאינו מהודק היטב, אף לפחות מיום אחד – אסור.
• ליפוף החוט פעם אחת כשאינו מהודק היטב, אף לעולם – מותר[55] [כיון שאין בכך קשר כלל][56].

התרת חוט ברזל מלופף

• אריזת מזון סגורה בחוט ברזל מלופף שצריך לתוכנה בשבת – אסור להתירו כדרכו בחול^[57], אך מותר לפתחה בשינוי, כגון: על ידי מזלג [ובלבד שלא יהיה בדעתו לשוב ולסגור בחוט ברזל זה שנית, וכמבואר לעיל[58]] או לשלוף את החוט מעל האריזה, אמנם, אם הדבר אפשרי – עדיף לקרוע את חוט הברזל.

קריעת שקית שקשורה

• אריזת מזון סגורה בחוט ברזל מלופף שאסור לפתחה בשבת – מותר לקרוע את האריזה עצמה כדי להוציא את המזון החוצה^[59].

חוט ברזל בבקבוק

• בקבוקי שמפניה וכדו' שהפקק אחוז בראשם על ידי חוט ברזל – יש להתירם מערב-שבת[60].

פתיחת כיסוי בקבוק בשבת

• לא התירו את חוט הברזל שבראש בקבוק השמפניה מערב שבת כנ"ל – אסור להתיר את חוט הברזל בשבת כדרכו בחול אלא בשינוי [כגון: בעזרת מזלג וכדו' כנ"ל ]^[61], ובלבד שלא יהיה בדעתו לשוב ולסגור בחוט ברזל זה שנית [62].

חוט ברזל בלא ליפוף

• מותר לסגור אריזת מזון בחוט ברזל באופן שאינו עושה ליפוף, אלא על ידי קיפול חוט הברזל על גבי השקית באופן שניתן להסירו בקלות, ואין בזה דין קושר[63].

קשירת מפה

• מפת ניילון המושלכת לפח – יש להיזהר לא לקשרה בחוזקה^[64].

קשירת מלבושים

מטפחת ראש וכדו'

• אסור לקשור מטפחת ראש, צעיף וכדו' בשני קשרים זה על גבי זה, למרות שמתירים אותם בו ביום[65].

קשירה לצניעות במקום צורך

• במקום הצורך ולצורך מצוה – מותר לקשור בקשר שעל גבי קשר כיסוי ראש או צעיף לצניעות וכדו', ובתנאי שמתכוונת להתיר את הקשר תוך פחות מיום אחד^[66], ומכל מקום תראה שלא לקושרו מהודק היטב^[67].

קשירת מלבוש בקשר אחד

• מותר לקשור מטפחת ראש, צעיף וכדו' בקשר אחד וכן בקשר ועליו עניבה וכן בקשר "פרח" [קשר ועליו שני חצאי קשר] בשבת, ובתנאי שמתכוונת להתירו בו ביום[68].

קשירה על דעת להתיר בו ביום

• הקושרת מטפחת ראש וכדו' בקשר ועליו עניבה – צריכה לתת בדעתה בשעת הקשירה שהוא על מנת להתיר את הקשר באותו יום. כמו כן צריכה לזכור להתיר קשר זה בשעה שמסירה את המטפחת מעליה, כדי שלא יישאר הקשר כמות שהוא יותר מיום אחד, למרות שזהו קשר ועליו עניבה[69].

הסרת מטפחת של שני קשרים

• אסור להתיר מטפחת הקשורה בקשר על גבי קשר בשבת, אפילו אם יש צער בהשארת המטפחת קשורה על הראש, כיון שניתן להסיר את המטפחת מעל לראש בלי להתיר את הקשר[70].

עניבה [שעל החולצה]

קשירה והתרה בו ביום

קשירה בחזקה ומלאכת אומן

הכנתה מערב שבת

קשירה לזמן ארוך

• עניבה הקשורה לזמן ארוך וכשמורידה מעליו מרחיב את גודל הלולאה וכשלובשה מקטין את גודלה – אסור לקושרה או להתירה בשבת. ומכל מקום, מותר ללבשה ולפשטה בשבת באופן שמרחיב את הלולאה או מקטינה ואינו קושר או מתיר לגמרי.

חולצה ומעיל עם שרוך

• חולצות ומעילים הנסגרים בשרוך – מותר לקשרם בקשר ועליו עניבה, כיון שזהו קשר שעשוי להתירו באותו יום^[72].

בגדים שרגילים להשאירם קשורים

• בגדים שרגילים להשאירם קשורים יותר מיום אחד – יש להיזהר לא לקשרם אפילו בערב שבת כדי שלא יצטרכו להתירם בשבת[73].

גופיה עם שרוך

• מכנסיים הנקשרות בשרוך [כגון: מכנסי פיג'מה שקושרים ע"י השרוך כדי להתאים את המידה הרצויה] – אסור לקשרן ואסור להתירן בשבת, אפילו אם נקשרו בקשר רגיל ועליו קשר מסוג עניבה, כיון שדרכן להישאר קשורות יותר מיום אחד^[74].

פתיחת בגד קשור

• אדם שלבש בגד בערב שבת וקשרו עליו (בקשר ע"ג קשר) ואינו יכול לפשטו כדי ללכת לישון אלא אם יפתח את הקשר ומצטער בזה, בדיעבד מותר להתירו[75].

• רוכסן – ראה בהרחבה בפרק פרק צ"ב "תופר ומתיר" סעי' כ"ד.

קשירת והתרת שרוכי נעליים

קשירת נעליים ליום אחד 

• מותר לקשור שרוכי נעליים בקשר רגיל ועליו קשר מסוג עניבה או בקשר רגיל ושני חצאי קשר ("פרח") בשבת, בתנאי שמתכוון להתירם תוך כ"ד שעות. אמנם, אדם היודע שלא יתיר את השרוכים תוך כ"ד שעות [כגון: המתכוון לטוס לחו"ל במוצאי שבת או שומר לילה] – אסור לו לקשור קשר ועליו עניבה או קשר רגיל ושני חצאי הקשר, כיון שזהו קשר של קיימא[76].

קשר יחיד באמצע השרוך

• אסור לקשור קשר יחיד באמצע שרוך הנעל כדי למנוע מן השרוך להמשך לאחד מצדדי הנעל, כיון שקשר זה הוא קשר חזק, ומפני כך נחשב קשר אומן[77].

התרת שרוכים במקום צער

• שרוכי נעליים [או סינר וכדו'] שהסתבכו והפכו לשני קשרים זה על גבי זה, ואי התרתם תגרום צער – מותר להתירם בשבת, כיון שבמקום צער לא גזרו חכמים[78].

שרוכים שנשכחו קשורים

• שרוכי נעליים וכדו' שהיו קשורים בשני קשרים זה על גבי זה מערב שבת ושכחו להתירם, ואי התרתם בשבת תגרום צער – מותר להתירם, כיון שאין זה קשר שרגילים להשאירו קשור משבת לשבת [וראה לעיל הלכה י"ד].

קשירת מנעלים זה לזה

• הקושר שני מנעלים זה לזה ביום חול [כגון: בטיול בכדי שלא יאבדו], אם קשרם ליותר מיום אחד – אסור לפותחם בשבת.

קליעת שער

• אסור ללפף שיער או לקלוע שיער כדי לעשות צמה וכדו' בשבת, משום שדומה לבונה^[79]. [וראה בהרחבה פרק ס"ד "מלאכת גוזז" סעי' א']

תחבושת

קשירת תחבושת בשני קשרים

• אסור לקשור תחבושת בשני קשרים זה על זה בשבת[80].

קשירת תחבושת בקשר ועניבה

• אסור לקשור תחבושת בקשר אחד ועליו עניבה בשבת, כיון שאינה עומדת לפתיחה בו ביום[81].

תחיבת קצה התחבושת

• במקום הצורך אפשר לתחוב את קצה התחבושת בין כריכתה לבין הגוף ואין בכך איסור קשירה, כיון שתחיבה כזו מתפרקת עם הזמן[82] [וראה עוד בענין חבישת תחבושת בהרחבה בפרק צ"ב בדיני מלאכת תופר סעי' ל"ה-ל"ו].

קשירת והתרת ספר תורה

קשירת ספר תורה

• ספר תורה הנקשר בחגורה, חבל, רצועה וכדו' [כמנהג האשכנזים, המרוקאים ועוד] – אסור לקשרו בקשר בר קיימא או בקשר של אומן בשבת כדין שאר קשרים, ויש לקשרו באופן המותר, כפי שיתבאר לקמן.

חגורה עם אבזם

• המנהג הטוב ביותר לקשירת ספר התורה כנ"ל הוא – בחגורה עם אבזם, באופן זה אין דין קשירה כלל.

חגורה שאין בה אבזם

• קשירת ספר תורה בחגורה, חוט או רצועה בלי אבזם, פעמים מותרת ופעמים אסור כדלקמן:
• קריאת שבת שחרית – מותר לקשור ספר תורה בחגורה שאין בה אבזם בקשר ועליו קשר מסוג עניבה אחרי קריאת התורה של שחרית, כיון שזהו קשר שעשוי להתירו בו ביום [בקריאת התורה של מנחה].
• קריאת שבת מנחה – מותר לקשור ספר תורה בחגורה שאין בה אבזם בקשר ועליו קשר מסוג עניבה אחרי קריאת התורה של מנחה בשבת (וכן אחרי קריאת התורה של שחרית אם אינו מיועד לקריאה במנחה וכל כיו"ב), רק בתנאי שיהיה קשר העניבה רופף[83].

הידוק ותחיבת הרצועה

• הקושר ספר תורה בחגורה שאין בה אבזם – מותר במקום הצורך לכרוך את החגורה סביב הספר ואחר כך לתחוב את קצוות החגורה בין החגורה לספר[84].

גבאי משגיח

• על הגבאי לעמוד ליד הגולל בשבת אחרי הקריאה ולהשגיח שיקשרו את הספר כראוי.

התרת קשר בספר תורה

הכנת ספר תורה

• ספר תורה הנקשר בחגורה שאין בה אבזם – צריך לוודא מערב שבת שאינו קשור בקשר כפול, כדי שלא יצטרכו להתיר קשר כפול בשבת.

ספר תורה שיצא קשור

• הוציאו ספר תורה מן ההיכל ונמצא שהוא קשור קשר כפול – אסור להתירו בשבת ויוציאו אחר במקומו[85]. אין ספר תורה אחר – יתירו את הקשר בשינוי, כיון שבמקום צער לא גזרו[86] ואין לך צער גדול מזה, וכן משום שבמקום מצוה לא גזרו כל קשר האסור מדרבנן[87].

ספר תורה שקשור בעניבה

• הוציאו ספר תורה מן ההיכל ונמצא קשור בקשר רגיל ועליו קשר מסוג עניבה – מותר לפתחו בשבת[88].

קשירה לצורך מדידת מצוה

קשירה בראש החוט

• לצורך מדידת מקוה טהרה (אורך, רוחב וגובה) לדעת אם יש בו מ' סאה, או מדידת תכולת קדרה לביטול בששים וכדו' – מותר לעשות קשירה בראש החוט^[89] לזמן מסוים ואינו לקיימא ^[90], כיון שהיא לצורך מצוה^[91].

שימוש בחוט מוכן 

• אם יש חוט מדוד וקשור – אין לקשור חוט אחר, אפילו לצורך מצוה^[92].

אגידת ארבעת המינים

אגידה בקשר של קיימא

• לכתחילה מצוה ליטול את הלולב כשהוא מאוגד עם ההדסים והערבות בקשר של קיימא, אפילו שמעיקר הדין מותר לנענע את ארבעת המינים כשהם אחוזים בידו ללא אגידה^[93].

אגידה ביום טוב

• אסור לאגוד את הלולב בקשר כפול ביום טוב. ולכן, אדם שלא אגד את הלולב בערב יום טוב או שאגדו והותרה האגודה – יקשרו בקשר עניבה או שיכרוך חוט סביב הלולב ויתחוב את ראש החוט לתוך כריכת עצמו[94].

קוישיקלאך

• לכתחילה צריך לאגוד בקשירה ממש, דהיינו שני קשרים זה על גבי זה. ולכן, אין להסתפק במה שתוחבים את ההדסים והערבות ב"קוישיקלך"[95].

קשירת והתרת ציציות בשבת

בדיקת הציציות

• חשוב עד למאוד לבדוק את חוטי הציצית, וכן יזהר להפריד את חוטי הציציות, ורמזו חז"ל בראשי תיבות המילה "ציצת"^[96] – צ'דיק י'פריד צ'יציותיו ת'מיד.

בדיקה פעם בשבוע

• מתחילה התקינו לבדוק את הציציות בכל יום[97], אמנם בימינו שהחוטים חזקים ואינם נקרעים בקלות – מספיק לבדקם פעם אחת בשבוע.

בדיקה בשבת

• טוב לבדוק את הציציות ולהפרידן בערב שבת. לא בדקו את הציציות בערב שבת – מותר לבדקם בשבת עצמה כדי לוודא שלא נקרעו, כיון שאם נקרעו אסור ללבשה.

התרתן בשבת

• בדק את הציציות בשבת ומצאן מסובכים קצת[98] – אסור להתירן בשבת, משום איסור מתיר[99].

קשירת ראש החוט

• אסור לקשור בשבת את ראש חוט הציצית (=קשר אמיץ) כפי שרגיל לעשות בחול[100].

הידוק קשרי הציצית

• קשרים שבין כריכות הציציות שנתרופפו – אסור להדקן בשבת [ובפרט שהוא לזמן מרובה][101].

הסרת חוטים פסולים

• אסור לנתק חוטי ציצית שנפסלו על מנת להסירם בכל גוונא, כיון שעושים כן על מנת לתקן[102].

פתילת חוטי ציצית

• כשם שאסור לקשור קשר אחד בקצה החוט, כך אסור לשזור שני פתילי החוט זה בזה[103], ולכן ציציות ששזירתן נפרמה ובמקום שמונה חוטים נהיו תשעה – אסור לשזרם בשבת.

ציצית שנקרעה והיא עליו

• אם נתגלה קרע באחד מחוטי הציצית [או נפרמה שזירת ציציותיו באופן שנפסלת^[104]], במקום חיבורו לבגד[105], באמצע התפילה בשבת – טוב לשאול מהגבאי טלית של בית הכנסת. אם אין טלית אחרת בבית הכנסת – אין צורך לפשוט את הטלית, אלא להמשיך להתפלל בטלית זו עד סוף התפילה, ואף מותר ללכת בטלית זו מבית הכנסת לביתו באופן שמתבייש ללכת בלא טלית, אמנם, אחרי שהגיע לביתו – אסור ללבשה עד שיתקנה (ביום חול)[106].

[1] בגמ' שבת (ע"ד ע"ב), ז"ל: "קשירה במשכן היכא הואי? אמר רבא: שכן קושרין ביתדות אהלים (קושרים). [א"ל אביי]: ההוא קושר על מנת להתיר הוא! אלא אמר אביי: שכן אורגי יריעות שנפסקה להן נימא קושרים אותה. אמר ליה רבא: תרצת קושר, מתיר מאי איכא למימר? וכי תימא דאי מתרמי ליה תרי חוטי קיטרי בהדי הדדי שרי חד וקטר חד, השתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא עושין?! אלא אמר רבא ואיתימא רבי עילאי: שכן צדי חלזון קושרין ומתירין".

ובמשנה (שבת פ"ז משנה ב') הובא: "הקושר והמתיר", ומבאר ר' עובדיה מברטנורא: "שכן צדי חילזון שממנו עושים תכלת קושרים ומתירים, שפעמים צריך ליטול חוטין מרשת זו להוסיף על זו ומתיר מכאן וקושר מכאן", והוא על פי מסקנת הגמ' כאן, והגאון רבי עקיבא איגר (פרק אלו קשרים) מקשה עליו, ששם ביאר רבנו עובדיה מברטנורא שהמקור למלאכת קושר הוא מאורגי יריעות שנפסקה להם נימא, ונמצא סותר עצמו וגם שלא כמסקנת הגמ', ונשאר עליו ב"צריך עיון". וראה עוד בתפארת ישראל (ריש פרק אלו קשרים) שיישב את רבינו הברטנורא, דהרי גם רש"י (דף קי"א ע"ב) ביאר דלומדים מלאכת קושר מאורגי יריעות שבמשכן, וא"א לומר שגם לרש"י וגם לברטנורא נעלמה מעיניהם מסקנת הגמ' (דף ע"ד ע"ב), ולכן צריך לומר דלכו"ע מסקנת הגמ' הנ"ל שלמדים מלאכת מתיר מצדי חילזון, אבל נחלקו לגבי קושר האם נלמד מאורגי יריעות או מצדי חילזון, דהרי רבא אמר: "תרצת קושר, מתיר מאי איכא למימר"? ואפשר דגם למסקנת הגמ' קושר נלמד מאורגי יריעות ורק מתיר נלמד מצדי חילזון. והנפקא מינה אם זה נלמד מרשת החלזון או מאורגי יריעות רגילות, שאם לומדים מרשת של חלזון – אינו מתחייב עד שיעשה קשר אומן, ואם לומדים מקשר של חוטים רגילים של מה שאורגים – אין חיוב ואין הכרח שיהיה קשר אומן, ועיין בספר תפארת ישראל (פט"ו משנה א').

[2] בא"ח (ש"ש פרשת כי תשא סעי' א').

[3] לפעמים אדם משחק בציציות ובלי מחשבה רואה ציצית אחת שמלמעלה הקשר נפתח, והוא מהדק את זה בקשר אחד, וזה נקרא קשר של קיימא וקשר אומן – וחייב עליו מדאורייתא. ונמצא אדם מתחייב בגלל הציצית שלו, ועובר על איסור דאורייתא.

ועיין לשו"ע (חו"מ סי' ל"ד סעי' כ"ד) שכתב על מי שעושה מלאכה בשבת כשאינו בקי בה שלא נחשב לו לעובר עבירה ואינו נפסל לעדות משום כך, וז"ל: "אבל אם ראוהו עובר על דבר שקרוב העושה להיות שוגג – צריכים להזהירו ואחר כך יפסל. כיצד? ראוהו קושר או מתיר בשבת – צריכים להודיעו שזה חילול שבת, מפני שרוב העם אינם יודעים זה, וכן אם ראוהו עושה מלאכה בשבת או ביום טוב – צריכים להודיעו שהיום שבת, שמא שוכח הוא", עכ"ל. וכך הזהיר מהר"ש אבוהב בספר הזכרונות (זכרון אחד, פרק השני, עמוד ל"ד). ועל זה הוסיף מרן הרב זצ"ל: "מכאן, שאיסור חילול שבת חרות עמוק בנפשו ובנשמתו של כל יהודי, ובלא תזכורת על השבת לא יחשב מזיד ולא יפסל לעדות", עכ"ל.

וכבר אמר האר"י הקדוש שהלומד הלכה על מנת לעשות, בורא לו מלאך שישמור אותו לקיים הלכה זאת לבל יכשל בה, כמו שנאמר: "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך".

[4] הקדמת המשנ"ב (לסי' שי"ז): "אם הוא קשר של קיימא, כגון שדרכו שיהיה כך לעולם (דהיינו שאינו קוצב זמן בדעתו להתירו והוא קשר שעשוי להתקיים תמיד)", וראה עוד בזה להלן.

[5] ראה גמ' שבת (קי"א ע"ב). וראה שו"ע (סי' שי"ז סעי' א'), משנ"ב (שם ס"ק א'), כה"ח (שם ס"ק ד'-ה').

[6] משנ"ב (סי' שי"ז ס"ק י"ד), ז"ל: "כיון דלרי"ף ורמב"ם אסור לכתחילה באומן אפילו כשמתיר בו ביום, ואין אנו בקיאין מהו קשר של אומן, ומסתברא דלכל קשר שקושרין אותו הדק היטב הוי של אומן, לכן אנו נזהרים בכל קשר שהוא של שני קשרים, דשני קשרים הוי קשר אמיץ". וע"ע בא"ח (ש"ש כי תשא סעי' ב'), כה"ח (שם ס"ק כ"א-כ"ב).

[7] גמ' (שבת קי"א ע"ב וקי"ב), הקדמת המשנ"ב (לסי' שי"ז), כף החיים (שם ס"ק א').

[8] וגם בימינו, למרות שאין קרבנות, יש נפקא מינה לעניין פסולי עדות, שנפסל לעדות מן התורה אם עבר איסור דאורייתא במזיד, אבל אם האיסור מדרבנן – לא נפסל משום כך מן התורה אלא מדרבנן (עיין כה"ח סי' שי"ז ס"ק ב'). ועוד נפקא מינה לעניין תשובה, שהתיקון בשוגג שונה מתיקון במזיד, וצריך לדעת כמה תעניות צריך לקבל על חילולי שבת, ואם ישים על לבו דברים אלה תמיד, בודאי שישמור את השבת שמירה יתירה.

[9] שבת (קי"א ע"ב ד"ה "ואלו קשרים").

[10] על מסכת שבת (פרק ט"ו סי' א'), ז"ל: "דבקשר של קיימא אין חילוק בין מעשה אומן למעשה הדיוט".

[11] ריש סי' שי"ז.

[12] רי"ף שבת (מ"א ע"ב מדפי הרי"ף).

[13] הל' שבת (פ"י ה"א), ז"ל: "הקושר קשר של קיימא והוא מעשה אומן – חייב, כגון: קשר הגמלין וקשר הספנין וקשרי רצועות מנעל וסנדל שקושרין הרצענין בשעת עשייתן וכן כל כיוצא בזה, אבל הקושר קשר של קיימא ואינו מעשה אומן – פטור, וקשר שאינו של קיימא ואינו מעשה אומן – מותר לקשרו לכתחלה".

[14] ראה בט"ז (סי' שי"ז ס"ק א'), משנ"ב (הקדמה שם) ובכה"ח (שם ס"ק א').

[15] כן כתב בב"י (סי' שי"ז ד"ה "ולדעת הרי"ף"). ולאפוקי מהאחרונים שסוברים שאם זה מעשה אומן ולא קיימא לא דברו על זה הרי"ף והרמב"ם.

[16] כסברא ראשונה פסק מרן בשו"ע (סי' שי"ז סעי' א'), וכסברא שנייה פסק הרמ"א שם.

לפי סברת הרי"ף והרמב"ם יש קולות וחומרות, כמובא בט"ז (שם ס"ק א'), במשנ"ב (הקדמה להלכות קושר שם סי' שי"ז) ובכה"ח (שם ס"ק א'). היינו, לסברא זו לחיוב מהתורה צריך שני תנאים: קשר של קיימא ומעשה אומן, כהגדרת הט"ז: "קיום וחזק", קיום – הוא קשר קיימא, חזק – הוא קשר אומן. ולעניין איסור דרבנן, קיום לבד או חזק לבד, היינו אם הקשר של קיימא לבד או קשר אומן לבד – פטור אבל אסור. ואם תרתי לטיבותא, היינו לא של קיימא ואינו חזק (של אומן)- מותר לכתחילה.

ולדעת ורש"י והטור אפילו אם הקשר חזק, היינו מעשה אומן – אין זה קובע, אלא העיקר הוא בדעת הקושר: אם מתכוון שישאר הקשר לעולם ואינו קוצב לעצמו זמן מתי להתירו, ואעפ"י שיהיה קשר של הדיוט – חייב חטאת. ואם קוצב לעצמו זמן מתי להתירו – איסור דאורייתא אין, אבל יש איסור דרבנן. היינו, אם חושב להתירו לאחר שבעה ימים לדיעה אחת, או לאחר יום אחד לדיעה שנייה. ולדעתם מותר לקשור קשר אומן אם דעתו להתירו בו ביום, ולכן לשיטתם מותר לכתחילה לקשור שני קשרים אם דעתו להתירו בו ביום.

וכאמור הרמ"א (בהגהה הראשונה בסעיף א') פסק כדעת הרא"ש, דהיינו אם זה קשר של קיימא לעולם, אעפ"י שהוא אינו מעשה אומן – אסור מהתורה. אולם לקולא הוא אינו מסכים עם רש"י והרא"ש, דהיינו לקשור קשר של אומן שעשוי להתירו באותו יום, שמותר לקושרו לכתחילה לדעת רש"י, הרא"ש והטור, דהרי הרמ"א בהגהה שנייה (סימן שי"ז סעיף א') פסק ששני קשרים, אפילו שעשוי להתירם בו ביום – אסור. והוסיף: "וכן נוהגים", היינו שתפס תמיד לחומרא כדעת הרא"ש וכדעת הרי"ף והרמב"ם (ועיין לכה"ח שם ס"ק י"ב, נ"ב, ולמשנ"ב שם ס"ק ה', י', י"ד. ובס"ק ה' כתב המשנ"ב: קשר שבדעתו להתירו לאחר יום או שבוע, והוא לא קיימא ומעשה הדיוט – פטור אבל אסור, ולדעת הרמב"ם – מותר). וראה עוד בהרחבה בשו"ת מאמר מרדכי (חלק א' או"ח סי' י"ד).

[17] רמ"א (סי' שי"ז סעי' א'), משנ"ב (שם ס"ק ה'), כה"ח (שם ס"ק א', י"ד-ט"ו).

[18] טור (סי' שי"ז על סעי' א'). וראה בהרחבה בב"י (סי' שי"ז) שכך מסיק בדעת הטור.

[19] על מסכת שבת (סוף סי' שפ"ו), מובא בבית יוסף (סי' שי"ז סוף ד"ה "ובמספר הימים").

[20] כל בו (סי' ל"א דף כ"ו עמוד ד').

[21] הגהות מימוניות (על הרמב"ם פ"י מהל' שבת אות ג'). וראה עוד בב"י (שם) במה שמדייק מדברי רש"י (גמ' שם קי"ב.) כדעת הטור. וע"ע בט"ז (שם) ס"ק א') דנחלק על כך.

[22] משנ"ב (סי' שי"ז ס"ק ו').

[23] בא"ח (ש"ש פרשת כי תשא סעי' ב'). וע"ע בבה"ל (סי' שי"ז ד"ה "שאינם קבועים").

[24] בית יוסף (או"ח סי' שי"ז) כתב, וז"ל: כתוב בשיבולי הלקט: תני בתוספתא, זה הכלל: כל קשר של קיימא ויכול להתירו באחת מידיו או קשר שאינו של קיימא ואינו יכול להתירו באחת מידיו – אין חייבין עליו. קשר שדעתו לקיימו שבת או חודש – פטור. דעתו לקיימו לעולם – חייב חטאת. אין דעתו אלא ליומו – מותר", עכ"ל. ועיין בט"ז (שם ס"ק א').

וראה בשו"ת תורה לשמה (סימן צ')  שדן ע"פ הכלל שיש לנו ד"אין אדם משים עצמו רשע", וכמו שאומר הרמב"ם (הל' גירושין פי"ג ה"י), בבא אדם ואומר: "אני הרגתי את פלוני"- לא מאמינים לו שהוא הרגו, ומ"מ אשתו של אותו שהעיד עליו מותרת להנשא, כי אין אדם משים עצמו רשע, אך מ"מ מעיד עליו שהוא מת. וה"ה אם אדם בא ואומר: "אני חיללתי שבת"- אנחנו לא מאמינים לו, כי אין אדם משים עצמו רשע.

וא"כ אדם שקשר קשר, כיון שהכל תלוי בשכל שלו אם נתכוון לקיימא, כיצד העדים יכולים להתרות בו, הרי הם לא יודעים מהי המחשבה שלו, אם זה להיום או לעוד שבוע. ואף אם אומר שנתכוון לקיימא, והרי אין אדם משים עצמו רשע! ונמצא שלעולם לא שייך במלאכה זו חיוב סקילה. וכן בדיני בורר, אם ברר אוכל מתוך פסולת – הרי אם הוא ברר את האוכל מתוך פסולת לאלתר – מותר. אבל אם אדם בורר אוכל מתוך פסולת בשביל אחר זמן – חייב. וא"כ שוב: כיצד יוכל להתחייב על כך סקילה?

והוא מביא אפשרות אף במלאכות אלו, ז"ל: "תשובה: נראה הגם שכתוב בבית יוסף ז"ל דהכל תלוי בדעתו, ולפ"ז לא יתחייב, דאיך יתרו בו, שאפילו אם יאמר שדעתו לעולם, איך יתחייב ע"פ דיבורו, ודילמא משקר? עכ"ז יש מציאות שיתחייב סקילה כי אפשר להתרות בו והוא כגון שהוא עשה הקשר לגוי, והגוי אמר לו מקודם שהוא רוצה הקשר הזה לעולם, וכך הוא נראה ג"כ לפי הענין ההוא של הקשר, שזה דרכו להניחו לעולם, ומאחר שהגוי ג"כ אומר לו כן בפירוש שהוא רוצה לעולם, והוא קושר אותו בשבילו שהוא רוצה להניחו לעולם, והם מתרים בו ואינו שומע – הרי זה חייב סקילה.

ובאופן אחר יש לעשות מציאות שיכולים להתרות בו ויבוא מזה לידי חיוב סקילה, והוא, כגון שראוהו קושר ומטיל לים, דהא ודאי זה הקשר הוא לעולם, ואיירי במלאכה שהוא צריך לגופא, דהיינו שהיה נצרך לזרוק עץ לים, והיה רוצה שיטבע אותו העץ ולא יצוף כדי שלא יזדמן ליד שום אדם, ולכן הוא קושר העץ באבן או בדבר אחר כבד וזורקו לים כדי שיטבע, ונמצא זו הקשירה היא מלאכה הצריכה לגופה. או אפשר שהיה לו חתיכות פת חמץ בשביל שחל בערב פסח, ורוצה לזורקו לים, וכדי שיטבע הפת היה קושר כל חתיכה באבן כבדה, כדי שיוכל לזורקה למרחוק וגם תטבע החתיכה ולא תצוף".

ואף בדיני בורר אומר הרב, ז"ל: "והנה גם בדין הבורר יש עניין כזה, דקי"ל אם בירר אוכל מתוך פסולת כדי להניחו לסעודת בין הערביים – הרי זה חייב מן התורה. וגם בזה יש לחקור איך יתחייב בזה סקילה במזיד דבעינן שיתרו בו ואיך יתרו, והלא י"ל דילמא בעי לאכלו לאלתר, דהיינו תוך שעה, ואפילו אם שומעים אומר בפיו שרוצה לסעודת בין הערביים דילמא משקר הוא! אך כפי האמת נראה דגם בזה יש למצוא שיתחייב סקילה, וכגון שראו אותו בורר מלח מתוך פסולת ומערב בקמח שאין ראוי עוד לאכילה לאלתר כי אם עד אחר כמה שעות עד שילושו הקמח ויאפו אותו, כי בהיותו קמח ובהיותו עיסה אינו ראוי לאכילה, או שבורר המלח ונותנו למי כבשין שהם מרים ואינם מתמתקים ע"י מי המלח אלא אחר כמה ימים. והיה זה שלום ואל שדי ה' צבאות יעזור לי. כ"ד הקטן יחזקאל כחלי נר"ו", עכ"ל.

אחר כך כתב: "אמר המעתיק יצ"ו עיין בחק"ל א"ח סי' ס' מה שחקר בענין הקשר ומה שתמה שם ובדברי המחבר ז"ל נתיישבה הקושיה של חק"ל ז"ל ודוק".

[25] כתב הבה"ל (סי' שי"ז ד"ה "הקושר"), ז"ל: "דע, דקשר שאינו של קיימא שאין חייבין עליו, מקרי כשהקשר עשוי שלא להתקיים בתמידות [היינו שדרכו של הקשר הזה להתירו ואין מתקיים בתמידות, וכמה דצייר בגמרא קטרא דקטרי בזממא]. ואפילו אם הוא עשוי באופן חזק שלא יכול להתירו באחת מידיו, מקרי בין לדעת הרי"ף והרמב"ם ובין לדעת הרא"ש, קשר שאינו של קיימא, כיון שדרכו של הקשר הזה שלא לקיימו בתמידות. וראיה ממאי דתניא בתוספתא [והרישא הוא לדעת ר"מ כמו שכתב הדרכי משה], דכל קשר של קיימא שיכול להתירו באחת מידיו, או קשר שאינו של קיימא שאין יכול להתירו באחת מידיו – אין חייבין עליו. ודע עוד, דמה דפוסק בשו"ע דקשר ומעשה אומן – חייב, הוא אפילו אותו הקשר לא מיהדק שפיר ויכול להתירו באחת מידיו, וכמו שכתבנו במ"ב וכן פסק בדרכי משה, כי רבנן פליגי על ר"מ שאמר דיכול להתירו באחת מידיו – פטור [וכמו שכתב בספר יראים וכן מוכח מפירוש המשניות ולהרמב"ם והרע"ב שהם פליגי], וסברי דחייבין, והלכה כמותם וכמו שפסקו כל אלו הפוסקים הנ"ל, ומוכח בגמרא דקשר כזה לא מיהדק, וע"כ באופן דהוי מעשה אומן, דאל"ה לא מיחייבי לדעת הרי"ף והרמב"ם, הרי דמעשה אומן נקרא אפילו לא מיהדק שפיר. ולפ"ז לכאורה צ"ע על הט"ז שכתב דמעשה אומן נקרא כשהקשר חזק מאד, ואפשר דכונתו שהוא חזק מאד, היינו שלא יהיה ניתר בשום אופן מעצמו, כדרך האומן היודע אופן תיקון עשייתו, ומעשה הדיוט הוא כשהקשר אינו עשוי בטוב, שיוכל לפעמים במשך הזמן להיות ניתר מעצמו. וא"ל א"כ אמאי פליג הרא"ש על הרי"ף בסברא זו, י"ל דהרא"ש ס"ל דכיון שהוא עושה אותו כדי שיתקיים לעולם, מצוי הוא שעושה אותו שלא יהיה ניתר מעצמו, ומה שיקרה לפעמים שהוא ניתר, אין בטל עי"ז שם קשר קיימא ממנו. אך זה אתפלא על הט"ז שכתב דלדעת הרא"ש והטור, הכל תלוי בדעת האדם הקושר לחוד, דאם דעתו שישאר כן לעולם – הוי קש"ק, ואם לזמן – הוא פטור ואסור, ואם דעתו להתירו ביומו – מותר לכתחלה ע"ש, ולפ"ז אפילו בקשר הגמלין והספנין גופא, או בקטרי דאושכפי, אם דעתו בעת הקשר להתירו ביומו – אין עליו שם קשר כלל אפילו עשהו אושכפי בעצמו. ולפענ"ד צע"ג בזה, דנראה דקשר שדרכו של העולם לעשותו בקביעות לא אזלינן בתר מחשבת הקושר לבטל שם קשר ממנו ומה דמצייר הגמרא במנעל בקשר דרבנן, ובסנדל בקטרא דקטרי אינהו, היינו באותן האנשים שדרכן שאין עושין הקשר שלהן בקביעות רק לפי שעה, וזה דמי לענין חיובא לסנדל דנפקי ביה בי תרי דמוכח שם דלא מקרי קשר, והיינו אפילו אם עשהו חזק כעין קטרא דאושכפי, כדמוכח שם בגמרא עי"ש ברש"י, ומטעם דלאנשים כאלו אין דרך של הקשר הזה להתקיים, משא"כ בעניננו לענין אושכפי שדרך כל העולם שעושין קשר ע"ז בקביעות והוא ג"כ עשהו חזק כראוי לא אזלינן בתר דעתו שהוא חושב להתירו ביומו ויתבטל ע"ז שם קשר ממנו. ומדרבנן לא מיבעיא לי דאסור בזה, וכמו שהביא המ"א בשם הכל בו וכ"כ בספר יראים, דקשר אפילו שאינו ש"ק, שדרכו של האדם להמלך לפעמים שישאר כך – אסור. ונראה דבענין שלנו שדרך כל העולם לעשותו לקביעות, לא אזלינן בתר דעתו ומדאורייתא אסור, ואח"כ מצאתי שכן כתב בספר בית מאיר, שנראה לו כן ברור. ובזה יתורץ קושית הפמ"ג למה אין עושין ציצית בשבת, יחשוב שלמ"ש יתירו מיד, עי"ש שנדחק בזה מאד, ולדברינו ניחא. וגם קושית הגרע"א שהקשה על סוגיא דעירובין ק"ג גבי נימא במקדש דהוא לדבר מצוה, יחשוב להתירו במוש"ק, ולדברינו דהוא איסור דאורייתא – ניחא. וכאשר תעיין היטב בדברי רש"י בכמה מקומות בסוגיא זו דף קי"ב, תמצא כדברינו .אך לענין איסור הוא ברור ופשוט דאסור, ואפילו בחבל דגרדי איתא בגמרא דגזרו חז"ל שמא יבוא להתיר בחבל דעלמא, וכ"ש בזה".

[26] המשנה (שבת קי"א ע"ב) אומרת: "כשם שהוא חייב על קישורן כך הוא חייב על היתרן", וכ"פ הרמב"ם (שבת פ"י ה"ז), וז"ל: "כל קשר שחייבים על קישורו כך חייבים על היתרו, וכל קשר שהקושר אותו פטור, כך המתיר אותו פטור (אבל אסור), וכל קשר שמותר לקושרו כך מותר להתירו".

וראה בשו"ע (סי' שי"ד סעי' ז'): "חותמות שבכלים, כגון: שידה תיבה ומגדל שהכיסוי שלהם קשור בהם בחבל – יכול להתירו". וכתבו כה"ח (שם ס"ק נ') והמשנ"ב (שם ס"ק ל') שהקשר של הכלים האלו לאו קשר של קיימא הוא, ולכאורה הרי הקשר הזה ושאר קשרים כיו"ב, כגון: סרט של חבילות שוקולד גדולות, קיימים למעלה משבעה ימים לפחות, וכיצד מותר להתירו, הרי קשר כזה אסור לקשרו? וקשה לומר שמדובר בקשר אחד ולא בשני קשרים, וצ"ע. וע"ע ברמ"א (סי' שי"ז סעי' א') ומשנ"ב (שם ס"ק ז') וכה"ח (שם ס"ק טו"ב).

[27] בא"ח (ש"ש פרשת כי תשא סעי' ב'). וע"ע בבה"ל (סי' שי"ז ד"ה "שאינם קבועים") שמצדד להקל במקום צורך.

[28] ראה ברב פעלים (ח"ב או"ח סי' מ"ד), הובא להלן הערה ל"א.

[29] כדעת הרי"ף והרמב"ם (הדעה השנייה לעיל), והאיסור הוא דרבנן.

[30] מקור ההלכה לאסור שני קשרים זה על גב זה, אפילו אם חושב להתיר אותם בו ביום, הוא בשלטי גבורים (שבת פט"ו אות ג', מ"א ע"א בדפי הרי"ף) אליבא דהרי"ף והרמב"ם. וכתב הרמ"א (סי' שי"ז סעי' א') שכן נוהגים לאסור. ואע"פ שהרמ"א פסק לפני כן (שם) כדעת רש"י והרא"ש, ולדעתם אם נעשה להתיר בו ביום -מותר, עכ"ז חשש רמ"א לסברת הרי"ף והרמב"ם, וכ"כ שם הגר"א (בביאורו על השו"ע שם ס"א ד"ה "וי"א") ומגן אברהם (שם ס"ק ה') וט"ז (שם ס"ק א'). וכך הובא בשלטי גבורים (המובא בדרכי משה סי' שי"ז אות א') על הרי"ף, וז"ל: ""ולדבריהם (שיטת הרי"ף והרמב"ם) כל קשר שהוא כמעשה אומן, אף על פי שאינו קשר של קיימא – אסור לקושרו בשבת וכן להתירו. והכי כתב מיי' פ"י מהלכות שבת. וקשר אומן – לא נתברר לי היטב, היאך הוא. מיהו, נראה מלשון האלפסי הוא קשר שקושרין אותו הדק היטב. ומכאן נ"ל שיצאה האזהרה שכשקושרים שני קשרים זה על זה, שאין מתירין אותו בשבת, ואע"פ שההוא קשר עשוי לקשור ולהתיר בו ביום ואינו קשר של קיימא, אעפ"כ נזהרים בקשירתו ובהתרתו, משום דהוי קשר אמיץ". וכאמור כל זה בדעת הרי"ף והרמב"ם, ולדעת רש"י והרא"ש והטור, כתב הש"ג, וז"ל: "והיכא שעומד לקשור ולהתיר בו ביום – מותר לכתחילה, ל"ש אם הוא של אומן או של הדיוט. וא"כ לדידהו הקושר שני קשרים זה על זה במקום שעשוי להתיר בו ביום, אע"פ דבכה"ג הוי קשר אומן – מותר להתירו בשבת וכן לקושרו", עכ"ל.

ומזה למד הדרכי משה (שם) ששני קשרים זע"ז, אפילו אם לא עומד להתקיים רק ליומו – אסור מדרבנן. והקשה הד"מ (סי' שי"ז אות א') על הש"ג מפרק כלל גדול (שבת ע"ד ע"ב) ששם משמע שאפילו הקשר אמיץ וחזק, כל שקשרו על מנת להתיר – אין חייבין עליו: "דפריך התם והא על מנת להתיר הוא" וכו', ותירץ הד"מ: "מ"מ נראה דזהירין ביה, משום דאע"ג דאין חייבין עליו מ"מ אסור מדרבנן, מידי דהוי כעקירה בלא הנחה", וכו' עכ"ל. והכוונה, שקשר אומן או קיימא – אסורין מדרבנן.

וכן כתב בב"י (שם ד"ה "ולדעת הרי"ף", ס"ט ע"ב בדפי הטור) שלדעת הרי"ף והרמב"ם: "…אם הוא של קיימא וקשרו הדיוט – פטור אבל אסור, והיינו דרבנן. ואם אינו קשר של קיימא וקשרו אומן, נראה מדברי הרי"ף דהיינו דחומרתא דקטרא אינהו דפטור אבל אסור, וכ"נ מדברי הרמב"ם", עכ"ל. ולאפוקי מהאחרונים שסוברים שאם זה מעשה אומן ולא קיימא, לא דברו על זה הרי"ף והרמב"ם.

והקשה הפמ"ג (סי' שי"ז אשל אברהם ס"ק ד'): אם הקשר הוא מעשה אומן ולא של קיימא האיסור הוא מדרבנן, ומהתורה מותר, ואם השלטי גיבורים מסתפק בשני קשרים אם זה נקרא מעשה אומן, מדוע אסר? וכן מדוע כותב הרמ"א שכן נוהגים לאסור (אעפ"י שהוא סובר כסברת הרא"ש), הרי זה ספיקא דרבנן, וכל ספיקא דרבנן לקולא! ותירץ שיש שני סוגי ספיקא דרבנן: כל ספק של רבנן שהוא ספק הלכתי הוא לקולא, אולם ספק של חסרון ידיעה אינו נקרא ספק ואפילו מדרבנן מחמירים. ועיין לשו"ע יו"ד (סי' צ"ח סעי' ג') ולט"ז (שם סק"ו) שחילק בין חסרון ידיעה לכל הדור לבין חסרון ידיעה ליחידים, ולש"ך (שם סק"ט), וז"ל: "כתבו הפוסקים דספק התלוי בחסרון ידיעה לא מיקרי ספק, דדעת שוטים הוא זה".

[31] ראה ברמ"א (סי' שי"ז סעי' א'), ז"ל: "ויש אומרים דיש להיזהר שלא להתיר שום קשר שהוא שני קשרים זה על זה, דאין אנו בקיאים איזה מיקרי קשר של אומן", וראה במגן אברהם (שם ס"ק ד') כתב, ז"ל: "דאין אנו בקיאין כו'. ומיהו נראה מלשון הרי"ף, [כל] שהוא קשר שקושרין אותו הדק היטב", עכ"ל. כלומר, שלדעת המג"א אף בקשר שעל גבי קשר, אם מהודק מעט – מותר. וע"ז כתב בשו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סי' מ"ד) שאין זו כוונת הש"ג והמג"א, וז"ל: "אך ספק של שלטי הגבורים ז"ל הוא בשני קשרים, דיש להסתפק ולומר מאחר שהם שני קשרים, אע"פ דאינם מהודקים הדק היטב כי אם קצת, אפילו הכי חשיבי כקשר אחד שהוא מהודק היטב. וממילא תבין מזה דבשני קשרים זה על גבי זה לא בעינן (בשביל לאסור) שיהו מהודקין הדק היטב", עכ"ל. והביא בשם ה"לבושי שרד" שגם הוא הבין מדברי המג"א שבשני קשרים אפילו מהודק מעט – אסור. וראה שם שביאר שנתכוון המג"א רק לאפוקי שלא נבוא להחמיר גם בקשר אחד מפני שאין אנו בקיאים, דזה אינו, דכיון שהוא קשר שאינו מהודק הדק היטב – אין לחוש בו, עיי"ש. ולפי"ז יש להקל בקשר אחד אם נעשה מהודק מעט אף לדעת הבא"ח.

[32] רמ"א (סי' שי"ז סעי' א'), ז"ל: "והא דבעינן ב' קשרים זה על זה היינו כשקושר ב' דברים ביחד, אבל אם עשה קשר בראש אחד של חוט או משיחה – דינו כשאר קשרים". ובבא"ח (ש"ש פרשת כי תשא סעי' ד'), ז"ל: "אם עושה קשר אחד בראש החוט או חבל או משיחה – דינו כמו שני קשרים זה על זה, דכל כהא מתקיים טפי והוה קשר חזק אפילו שהוא קשר אחד. ואין קושרין דלי בחבל אם הדלי קבוע בבור, דמבטל ליה התם והוי קשר של קיימא, ואם קושר בחגורה וכיוצא – מותר, דלא מבטל ליה", וראה משנ"ב (שם ס"ק ט"ו). ולכן קשירת שקית בשבת אסורה באופן שקושר את ראש השקית מניה וביה, וכן אסור לאדם לקשור חוט אחד בטליתו בשבת, אם מצאו שאינו קשור.

[33] כה"ח (סי' שי"ז ס"ק ל') בשם חיי אדם, עיי"ש וראה שם שביאר שאיסור זה הינו גם ע"פ השה"ג.

[34] וראה משנ"ב (סי' שי"ז ס"ק ט"ו).

[35] גמ' שבת (קי"ג ע"א), וז"ל: "קושרין דלי בפסקיא, אבל לא בחבל, רבי יהודה – מתיר. כלל אמר רבי יהודה: כל קשר שאינו של קיימא – אין חייבין עליו. גמרא. חבל דמאי? אי לימא חבל דעלמא – רבי יהודה מתיר?!  קשר של קיימא הוא! אלא חבל דגרדי. למימרא, דרבנן סברי: גזרינן חבל דגרדי אטו חבל דעלמא, ורבי יהודה סבר: לא גזרינן?! ורמינהו: חבל דלי שנפסק – לא יהא קושרו אלא עונבו, ורבי יהודה אומר: כורך עליו פונדא או פסקיא, ובלבד שלא יענבנו. קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה, קשיא דרבנן אדרבנן! דרבנן אדרבנן לא קשיא: חבל בחבל – מיחלף, עניבה בקשירה – לא מיחלפא. דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא: התם – לא משום דמיחלפא עניבה בקשירה, אלא: עניבה גופה קשירה היא". ובשו"ע (סי' שי"ז סעי' ה') כתב, וז"ל: "עניבה – מותר, דלאו קשר הוא. הגה: ואפילו אם עשה קשר אחד למטה – נוהגין בו היתר".

ונפק"מ בכך שקשר עניבה אינו נחשב קשר, לעניין קשירת לולב שבעינן "אגד" כלומר, קשר גמור, כמו שפסק מרן בשו"ע (או"ח סי' תרנ"א סעי' א'), והיינו שני קשרים זה על גב זה, ושם כתבו המשנ"ב (ס"ק ח') וכה"ח (ס"ק י') שלא יקשור לכתחילה בקשר עניבה, משום שאינו נחשב קשר להיות נאסר בשבת.

[36] ביה"ל (סי' שי"ז סעי' ה' ד"ה "עניבה"), כה"ח (שם ס"ק י"ב, ח"ן). והוא לכל הדעות הנ"ל.

[37] משנ"ב (סי' שי"ז ס"ק כ"ט), כה"ח (שם ס"ק ח"ן-נ"ט).

[38] שו"ע (סי' שי"ז סעי' ה'), משנ"ב (שם ס"ק כ"ט), כה"ח (שם, ס"ק י"ב, נ"ט). והיינו מפני שאנו חוששים לדעת רש"י והרא"ש (הדעה הראשונה לעיל), ולשיטתם יש הסוברים שביותר מכ"ד שעות – נחשב כזמן ארוך שאסור מדרבנן לקושרו, ונקטינן כמותם לחומרא, וראה לעיל בהקדמה לפרק.

[39] משנ"ב (סי' שי"ז ס"ק ל"ד) בשם היראים, שער הציון (שם ס"ק כ"ב), כה"ח (שם ס"ק ל"א) בשם החיי אדם.

[40] ראה לעיל סעי' י'.

[41] הרמ"א (סי' שי"ז סעי' א') כתב: אעפ"י שאסור לעשות שני קשרים זה על גבי זה או להתירם, "מ"מ נראה דבמקום צערא – אין לחוש, ומותר להתירו דאינו אלא איסור דרבנן, ובמקום צער לא גזרו". וע"ז כתב הכנסת הגדולה (שם הגהות ב"י סי' שי"ז) שזה הוא חידוש של הרמ"א שבמקום צער אין לחוש, והוסיף: "ובעל הזכרונות בדף נ"ג אוסר אפילו במקום צער", והוא לבעל מהר"ש אבוהב ז"ל. והביאו בקיצור במגן אברהם (שם ס"ק ו') ובשו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סי' מ"ד). והיינו שלדעת בעל ספר הזכרונות אף שאיסורו הוא רק מדין חומרא דרבנן, אין להקל, וז"ל: "ונלע"ד דיש לדון במ"ש הרמ"א דבמקום צער לא גזרו, והוא שאין לומר כן אלא במקומות שחז"ל בעצמם פירשו כן או שיש ראיה ברורה לזה, דאל"כ בכל דבר מדבריהם יאמרו במקום צער לא גזרו, ובכמה דברים כתבו ז"ל שאפי' לדמות אין לנו רשות", ומ"מ לדעת הרמ"א כיון שזה רק חומרא מדרבנן – במקום צער לא גזרו (כתובות ס' ע"א). וכך כתב הגאון (שם סי' שי"ז סעי' א' ד"ה "וה"ה") דלא גזרו על שבות במקום צערא.

והנה אעפ"י שברב פעלים (שם) הובא סברת בעל הזכרונות, עכ"ז פסק בבא"ח (פרשת כי תשא ש"ש סעי' ג') כסברת הרמ"א להקל, וז"ל: "במקום צער, כתבו הפוסקים ז"ל דאין לחוש בהתרת שני קשרים זה על זה, כגון ששכח וקשר המכנסים שני קשרים והוצרך לנקביו, דמותר להתירם, וכן כיו"ב במקום צער", עכ"ל. היינו דלא כמהר"ש אבוהב. ולכאורה לדעת מהר"ש אבוהב במקום להתיר יש אפשרות לנתק וע"כ אסר מלהתיר, אולם דעת המתירים, שבמקום צערא לא גזרו ואין צורך לנתק.

[42] ראה לעיל הערה קודמת.

[43] ראה משנ"ב (ס"ק כ"ז) בשם החיי אדם (כלל כ"ו ס"ק ב'), שכיון שנעשה בלא כוונה – דינו כקשר העשוי להתיר בכל יום.

[44] משנ"ב (סי' שי"ז ס"ק ז', כ"ג) בשם היש"ש, וכ"כ כה"ח (שם ס"ק מ"ה). והוסיף והדגיש שם, שכל האמור דווקא בקשר שהסתבך, אך קשר אומן או קשר שנעשה על מנת להיות קשור משבת לשבת – אסור לחותכו ולנתקו, וראה עוד בהרחבה בפרק צ"ב "תופר ומתיר" סעי' ה' – ז'.

[45] עיין לכה"ח (סי' שי"ז ס"ק כ"ד) בעניין שכח וקשר מכנסיים או חגורה בשני קשרים והוצרך לנקביו, ושם (ס"ק כ"ח) כתב שלא הותר אלא באופן שנקשר מאליו, דאז מותר בכל אופן, היינו, אפי' שדרכו להיות קשור (בעניבה משבוע לשבוע), אבל אם קשר בידים משבת לשבת – אסור להתירו.

[46] אף שהוא קשר אחד, יש לכאורה לאסור לדעת הרא"ש שהזמן הוא הקובע לחיוב קשירה, וקי"ל כוותיה לחומרא, וראה לעיל הער' ט"ז, ויש להקל אם הקשר אינו מהודק היטב, וכאמור ע"פ המג"א, והובא לעיל הע' ל"א, וראה עוד באורך בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א סי' י"ד).

כתב הרמב"ם (פ"י מהלכות שבת ה"א), וז"ל: "וקשר שאינו של קיימא ואינו מעשה אומן – מותר לקושרו לכתחילה". והוסיף והביא דוגמאות (שם בה"ג) להיתר זה, וסיכם את הדברים, וז"ל: "מפני שכל אלו הקשרים מעשה הדיוט הן ואינם של קיימא אלא פעם קושר ופעם מתיר". ולפיכך מותר לקשור אותן לכתחילה.

היינו, דלשיטת הרמב"ם אם הקשר הוא של אומן, אפילו אם הוא לא של קיימא – אסור ואפילו לבו ביום. וא"כ לפי סברת הש"ג (הנ"ל), שהרמ"א והאחרונים פסקו כמותו בשני קשרים זה על גבי זה שאסור מדין קשר אומן, מוכרחים לומר שכל מה שכתב הרמב"ם להתיר (הלכה ב'- ג') שם, היינו באופן שלא קשרו בשני קשרים, וכן משמע מדברי המשנ"ב (שם ס"ק י"ד) שדקדק בדברי הרמ"א, וז"ל: "ומה שכתב שום קשר, ר"ל אפילו אותם קשרים האמורים לקמן בסימן זה דמותר לקשור ולהתיר, היינו דווקא בקשר אחד", עכ"ל. והדבר ברור, מכיון שלפי הש"ג לסברת הרי"ף והרמב"ם שני קשרים נקראים מעשה אומן או ספק מעשה אומן, וזה אסור מדרבנן. וכל שכן שכך משמע מדברי המ"מ (שם ה"ג), שכל הדוגמאות שהתיר הרמב"ם (שם הלכה ב'- ג'), הם בודאי אינם מעשה אומן ולא של קיימא. ולפי זה מוכרחים לומר שהרמב"ם התיר אליבא דהש"ג רק בקשר אחד.

[47] כדעת הרי"ף והרמב"ם שאיסורו הוא מדרבנן, וקי"ל כוותייהו לחומרא, וכפי שנתבאר לעיל.

[48] עיין בסעיף ל"ד והערה ס"ו לעניין מה שהתרנו במטפחת שני קשרים במקום מצוה.

[49] שקית של עוגיות או קטניות שאדם פרטי משתמש בה ואח"כ סוגר אותה, ואינו סוגר על מנת להשתמש באותו היום, אלא ליום או יומיים או יותר ולפעמים עד לשבת הבאה, גם לדעת הרא"ש – אסור לקשור. ולדעת הרי"ף והרמב"ם אף אם נסגר ליומו והוא קשר אומן – אסור מדרבנן. ומאחר שכל קשר שאתה חייב על קישורו אתה חייב על היתרו, תהיה בעיה גם אם רוצה לפתוח שקית זו בשבת, אא"כ יפקיענה ולא יתיר אותה. וראה עוד באורך בעניין זה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א סי' י"ד).

[50] שקיות ניילון שממלאים אותם במים מלמעלה והם חודרים בשקית ומתפצלים לקוביות בתוך השקית, ואחר כך קושרים את ראש השקית כדי שהמים לא יצאו, ואחר שהמים נקפאים ונהפכים לקוביות מוציאים אותם על ידי קריעת הניילון או על ידי שליפה ולחיצה.

[51] ובעיקר דין הקפאת מים בשבת, ראה בהרחבה פרק צ"ז "הקפאת והמסת נוזלים" סעי' א'.

[52] יש להוסיף שלחם סגור בשקית נקרא לחם משנה בשעת הצורך (ואינו לכתחילה), למרות שהוא חתוך לפרוסות, וראה מש"כ בפרק כ' סעיף י"ד.

[53] הנה יש לדון בהגדרת אותו סוגר ממתכת כיצד דינו. הרמב"ם (שבת פ"י ה"ח) פסק, וז"ל: "הפותל חבלים מן ההוצין ומן החלף או מחוטי צמר או מחוטי פשתן או חוטי שיער וכיו"ב – הרי זה תולדת קושר וחייב, ושעורו כדי שיעמוד החבל בפתילתו בלא קשירה, שנמצאת מלאכתו מתקיימת", עכ"ל (ועיין באור שמח שם שהביא בשם הירושלמי שהפותל חייב מדין טווה). ורמב"ם זה הובא להלכה במג"א (סו"ס שי"ז ס"ק כ') ובמשנ"ב (שם ס"ק ל"ד) ובכה"ח (שם ס"ק ע"ב). וכתב בשו"ע הרב (שם סעי' א') שמה שכתב הרמב"ם שיעור בפתילה היינו בדאורייתא, אבל מדרבנן פותל כלשהו אסור, ועיי"ש.

ולכאורה הרמב"ם בדין פותל חבלים לא כתב שצריך להיות מלאכת אומן, רק כתב שהקשר יתקיים. ואפשר  שסמך על מה שכתב לעיל שכל קשר שחיובו דאורייתא הוא בתרתי לריעותא קיימא ושל אומן וה"ה בפותל, או שנאמר שבפותל יהיה איסור דאורייתא כאשר הוא לקיימא בלבד, שכן הרמב"ם הגדיר הגדרה של פותל, דהיינו שעושה מחוטים חוט עבה, וזו קשירתן, והעיקר הוא שיתקיים הפיתול.

וכתב הבא"ח (ש"ש פרשת כי תשא סעי' ו'): "הפותל חבלים מכל מין שיהיה חייב משום קושר, ושיעורו כדי שיעמוד החבל בפתילתו בלא קשירה", עכ"ל. ועיין עוד בשו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סי' מ"ד). ועוד בהרחבה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א סי' י"ד).

אנחנו רואים למעשה, שיש סוגים של אריזות מזון, שקושרים אותם באותו חוט ברזל שעטוף בפלסטיק, וזה נשאר שבוע אחד או שבועיים, וכך רגילים האומנים לעשות, והשאלה: האם זה נקרא בגדר קשירה או זה נקרא בגדר פתילה, דאם זה נקרא פתילה אסור בכל אופן, וכפי שאומר הרב בא"ח שהובא לעיל בעניין פתילה, ונראה לומר שנחשב בגדר קשירה, ואם כן יש לנו לחלק בין אם מסובב סיבוב אחד, שנתבאר לעיל שאף לדעת הרב פעלים אם זה לא מהודק – אז זה מותר, ואם עושה סיבוב אחד וחזק – אסור, אך אם עושה שני סיבובים, ונאמר שזה כמו שני קשרים, אז גם אם זה מהודק מעט, לדעת הרב פעלים – אסור, וכפי שנתבאר לעיל הערה ל"א, והרב הבא"ח כותב ש"הפותל חבלים מכל מין שיהיה חייב משום קושר, ושיעורו כדי שיעמוד החבל בפתילתו בלא קשירה", והיום בחוט ברזל הרי זה עומד בקשירה שלו, אז לכאורה יצא שאם אדם קשר סיבוב אחד חזק בחוט הברזל הזה יהיה כמעט חיוב דאורייתא, ואם בשני קשרים, אף שלא מהודקים, זה עדיין אסור כי אולי זה נקרא קשר אומן, וכפי שנתבאר לעיל לענין קשר שעל גבי קשר, ולכן כשפותלים את הברזל הזה, יש לפתול רק פעם אחת, ולפתול באופן שזה לא מהודק.

[54] וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"א או"ח סי' י"ד).

[55] שאז אינו מתקיים ללא קשירה נוספת, ואינו נחשב לקשירה.

[56] וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"א או"ח סי' י"ד), שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ט שאלה ב').

[57] כדין קשירתו כך דין היתרו, ראה לעיל סעי' א'.

[58] ראה שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ט שאלה ב').

[59] ראה בגמ' בשבת (קמ"ו ע"א): "חותלות של גרוגרות ושל תמרים – מתיר ומפקיע וחותך". וכן במס' ביצה (ל"א ע"ב) הביאה הגמ' את ההגדרה של מתיר ומפקיע וחותך. ופירש"י שם (ד"ה "מתיר"): "מתיר את הקשר – דהא לאו קשר של קיימא הוא, שהרי להתיר תמיד הוא עשוי". ועוד שם (ד"ה "אבל לא מפקיע"): "אבל לא מפקיע את החבל להתיר עבותו וגדילתו".

ובשבת שם פרש"י (ד"ה "מתיר"): "מתיר אם הכיסוי קשור בחבל", ועוד שם (ד"ה "אבל לא מפקיע"): "אבל לא מפקיע – סותר שרשרות החבל בכלי". והרמב"ם (שבת פ"י ה"ג) הביא הלכה זו, וז"ל: "חותלות של תמרים ושל גרוגרות – מתיר ומפקיע וחותך ונוטל ואוכל", עכ"ל. וז"ל מרן (סי' שי"ד סעי' ח'): "חותלות של תמרים וגרוגרות (וביאר המשנ"ב שם ס"ק ל"ח: כלים עשויים מכפות תמרים כמין סלים ומניחים בתוכן תמרים רעים להתבשל) אם הכיסוי קשור בחבל – מתיר וסותר שרשרות החבל וחותך אפילו בסכין, ואפי' גופן של חותלות, שכל זה כמו ששובר אגוזים או שקדים כדי ליטול האוכל שבהם".

ועיין לרע"א על המקום (ס"ק ו'), והובא בביאור הלכה (סי' שי"ד סעי' ח' ד"ה "חותלות") ובחזו"א (מועד, שבת סימן נ"א אות י"ג) שהקשה הרי לדעת הרמב"ם שפסק (שבת פ"י ה"ח), וז"ל: "המפריד את הפתיל – הרי זה תולדת מתיר וחייב, והוא שלא התכוון לקלקל בלבד". א"כ כיצד התירו להפקיע את החותלות, דהיינו לפרק את השזירה או את הטויה שלהן? והסביר הביאור הלכה (שם ד"ה "חותלות של תמרים") שאין הכוונה להתיר את החבל מהשזירה אלא לנתק ולקרוע ממש. ואולי זו כוונת רש"י בשבת: "סותר שרשרות החבל בכלי", דהיינו קורע אותו בכלי", ולא כמו רש"י בביצה שכתב: "לסתור עבותו וגדילתו".

[60] מותר בשבת להשתמש בחולץ פקקים כדי להוציא את פקק השעם, ואם לא הצליח להחזיר את הפקק כדי לסגור את הבקבוק, ורוצה להשתמש לצורך סגירתו בנייר של מפית – אסור בשבת לגלגל נייר לעשותו מעין פקק, משום שהפך נייר לכלי, וראה בהרחבה בפרק פ"ד "בנין וסתירה בכלים" סעי' כ"ו, ס"ב, וע"ע שו"ת קול אליהו (פי"ח שאלה ה').

[61] ראה לעיל סעי' כ"ז.

[62] עיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ט שאלה ג').

[63] ראה לעיל הערה נ"ג.

[64] ראה לעיל הערה ל"א בעניין קשר אחד שלא במהודק.

[65] עיין קיצור שו"ע (סי' פ' סעי' מ"ה) שכתב, וז"ל: "ואסור לעשות כן בשבת שני קשרים זה על גב זה, אפילו בדבר שדרכו להתירו בו ביום. וצריכים להיזהר בזה במטפחת שכורכים סביב הצוואר שלא לעשות בשבת שני קשרים, וכן בערב שבת לא יהיו בו שני קשרים, דא"כ אסור להתירו בשבת", עכ"ל. כה"ח (סי' שי"ז ס"ק כ"ד). ועיין לשו"ת רב פעלים (ח"ב סי' מ"ד), וז"ל: וראיתי להרב רבינו חיד"א ז"ל בברכי יוסף שכתב, וז"ל: ובגלילותינו פשט המנהג לקשור שני קשרים בחגורתו אשר במתניו שאינו של קיימא ולית דחש לה אלא מיעוטא דמיעוטא דבטלי במיעוטייהו, עכ"ל, ואפשר שהרואה בדבריו יטעה לחשוב מ"ש הרב: 'לית דחש לה אלא מיעוטא דמיעוטא דבטלי במיעוטייהו' קאי על הפוסקים ז"ל, אך באמת זה אינו, דחלילה לחשוב כן על רבינו חיד"א ז"ל שהיה נזהר בלשונו לדבר דרך כבוד אפילו על האחרונים דאחרונים, ואיך יכתוב: 'מיעוטא דמיעוטא דבטלי במיעוטייהו' בדבר זה דחשו בו כמה גדולים שלמים וכן רבים אליבא דהרי"ף והרמב"ם. אך כוונתו על אנשי גלילותיו, דעלייהו קאי ואמר דנהגו היתר, ולית מאנשי הגלילות ההם דחש להזהר בזה כי אם אנשים מעט דמעט דבטלי במיעוטייהו לגבי רוב האנשים שנהגו היתר, ולא בא הרב חיד"א ז"ל להודיענו דעתו בעיקר הדין אלא בא להעיד על המנהג שנתפשט בגלילתו ברוב האנשים, ונפקא מינה הוא – דאין למחות ביד המקילים במקומות ההם", וראה שסיים שם הרב פעלים, וז"ל: "המורם מכל האמור שגם בקושר שני קשרים זה על זה – אסור אפילו בעשוי להתיר בו ביום. ולכן החגורה שבמתניים וחבל של המכנסיים – אסור לקשרם שני קשרים זה בזה".

ולמעשה אם יש לו צער גדול, הרי רמ"א (סי' שי"ז סעי' א') התיר לפותחו בשבת. ועיין לשו"ע של רבנו זלמן (שו"ע הרב שם סעיף ב') שגם הוא פסק ששני קשרים – אסור, ובמקום צער אין להחמיר, וכלשונו: "ושני קשרים זה על גבי זה הוא ג"כ קשר אמיץ, ומ"מ במקום צער – אין להחמיר בדברי סופרים ומותר להתירו אם אינו עומד להתקיים כלל בענין שמותר בודאי מעשה הדיוט, כיוון שלפי סברא האחרונה מותר אפילו בודאי מעשה אומן", עכ"ל. היינו, שהוא מצרף לקולא לא רק את הדין שבמקום צער לא גזרו רבנן, אלא גם הוסיף את הטעם שיש מי שאומר שמותר, והיא סברת רש"י והרא"ש (וכנראה שכתב זאת לחוש לסברת ספר הזכרונות דלעיל שהובא במג"א (שם ס"ק ו') שאוסר אף במקום צער). וראה עוד בהרחבה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א או"ח סי' י"ד).

[66] כלומר, שמתכוונת לפתוח את הקשר אחר כך, ולא להסיר הכיסוי או הצעיף בלא לפתוח את הקשר, וראה שו"ע (סי' שי"ז סעי' א'), ז"ל: "וכל קשר שאינו של קיימא אם קשרו קשר אומן – הרי זה אסור. ולצורך מצווה, כגון: שקושר למדוד אחד משיעורי תורה – מותר לקשור קשר שאינו של קיימא", וכתב המשנ"ב (שם ס"ק י"ב), ז"ל: היינו אפילו הוא מעשה אומן, דאי לאו הכי אפילו בלא מצוה שרי. ומיירי כשא"א בענין אחר, דאי לאו הכי יעשהו מעשה הדיוט או עניבה לבד וימדוד בו, ולא יצטרך להתיר איסור דרבנן". וראה עוד מה שכתב (שם ס"ק י"ג), שרק לדעת הרמב"ם והטור – מותר, אבל לדעת רש"י ותוס' והברטנורא – קשר האסור, אפילו במקום מצוה – אסור (ומ"מ הכא לדעת רש"י והרא"ש – מותר אף שאינו לדבר מצווה, כיון שמיירי בקשר שדעתה להתירו באותו יום).

[67] ראה במג"א (סי' שי"ז ס"ק ד') בענין איסור של קשר על גבי קשר, ז"ל: "ומיהו נראה מלשון הרי"ף שהוא קשר שקושרין אותו הדק היטב", וראה לעיל הע' ל"א בהרחבה בביאור דברי המג"א, ובדברי הר"פ בזה.

[68] ראה לעיל בסעי' י'.

[69] כי יש נשים שקושרות בקשר ועניבה, וכל פעם שרוצות ללבוש צעיף לוקחות ולובשות את זה על סמך הקשר הישן, ונמצא שהקשר הזה הוא קשר של קיימא, וזה כאמור אסור. ולפיכך צריכה מראש להזהר ולהתכוון לפתוח את הקשר.

[70] וראה להלן סעי' ס"ה.

[71] שאם זה קשר אומן – אסור, אף שאין דעתו לקיימא כלל, וראה לעיל הע' ל'.

[72] ראה בכה"ח (סי' שי"ז ס"ק נ"ט), שהחמירו בכתונת, ובזמנם ובמקומם היה דרכם להשאיר כך משבת לשבת, וע"ע בבא"ח (ש"ש פרשת כי תשא סעי' ה').

[73] בא"ח (ש"ש פרשת כי תשא סעי' ה'). ואף שבדיעבד – מותר להתיר, וכמובא למעלה, אסור להכניס עצמו למצב כזה שיצטרך להתיר את הקשר הזה, ולכן לכתחילה לא יקשור שני קשרים.

[74] בדומה לזה כתב בא"ח (ש"ש כי תשא סעי' ה'), ז"ל: "החלוק שקורין בערבי קמי"ץ, יש תולין לה בראשיה אצל הצואר שני חוטין כדי לקשרם זה על זה, וצריכין ליזהר שלא יקשרום אלא רק יעשו עניבה, יען כי זה הקשר אינו עשוי להתיר בו ביום. ואפילו אם קושרם בערב שבת מבעוד יום, גם כן לא יקשרם שמא יצטרך לפשוט החלוק בשבת ויצטרך להתיר, וכל קשר שאסור לקשרו אסור להתירו. ויותר טוב שלא יעשו לחלוק חוטין על דרך האמור, אלא יעשה שם לולאות שקורין בערבי זרו"ר, ואז בזה לא יבא לידי מכשול", עכ"ל. וכאמור לעיל דקשר שעל עניבה נחשב קשר (ורק שאינו נחשב אומן), ולכך יהא מותר רק אם קושר לאותו יום בלבד.

[75] כדין התרת הקשר במקום צער, וראה לעיל בהרחבה סעי' י"ד והע' מ"א.

[76] ראה לעיל סעי' י'.

[77]  ראה לעיל סעי' ו'.

[78] שרוכי נעליים או סינר לא נקשרים לזמן רב, וקשר זה אינו אסור אלא מדרבנן, ואפי' אם דרכו להיות לשבוע ויותר, בכל אופן כיון שנקשר מאיליו, נחשב כמו קשר ליומו. וראה כה"ח (סי' שי"ז ס"ק כ"ח), וראה לעיל בהרחבה סעי' י"ד והע' מ"א בדין קשר האסור מדרבנן במקום צער.

[79] שו"ע (סי' ש"ג סעי' כ"ו), משנ"ב (שם, ס"ק פ"ב-פ"ג): "וכדדרשינן על הפסוק: 'ויבן ה' א-להים את הצלע', וגם אינו אלא במחובר לראש אבל בתלוש איכא חיוב אורג, והנפק"מ בפאה נוכרית (כה"ח סי' ש"ג ס"ק קי"ז) שחיובו מדרבנן לדעת הרמב"ם ודעמיה, וע"ע בכה"ח (שם ס"ק קט"ו) שלשיטת הסמ"ג והראב"ן והר"ן איסורו דאורייתא ויש בקליעת שער ובהתרתו חיוב חטאת.

[80] שהרי אפשר לקשור באופן שלא יעשה שני קשרים, וראה להלן בסעי' ס"ה.

[81] ראה לעיל סעי' י'.

[82] ראה להלן סעי' ס"ז לעניין אגידת הלולב ביו"ט.

[83] מגן אברהם (סי' שי"ז ס"ק ד', ט"ו). וראה לעיל בהרחבה הע' ל"א.

[84] ראה שו"ע (או"ח סי' תרנ"א סעי' א') ובדברי הגר"א (שם). וראה להלן סעי' ס"ז לעניין אגידת הלולב ביו"ט.

[85] ראה בלב חיים (או"ח ח"ד סי' קס"ז סי' א' אות י"ב), ז"ל: "ולענ"ד נראה שישתדל להסיר המפה בלתי חתיכה, ואם לאו – יחזירו הספר למקומו ויוציאו אחר, וליכא משום פגם לספר תורה, דכבר נתודע לכל שהוא קשור קשר של קיימא, כי אינן יכולין להתירו בשבת, ולשבת הבאה יוציאו לספר תורה הלזה, וזה עדיף טפי מלעשות על ידי גוי, וגם לא על ידי ישראל, כי יראו עמי הארץ, ויהיו מקילין לחתוך בסכין בשבת בביתם בדבר הרשות ושלא מן הדין, ועל דרך שפסק מור"ם ז"ל בהגהה סי' שי"ז סעי' ג' דאין להתיר בפני עם הארץ", עכ"ל. וע"ע כה"ח (סי' שי"ז ס"ק ט') בשם רוח חיים פלאגי'.

[86] ע"פ רמ"א (סי' שי"ז סעי' א'). ועיין לעיל סעי' י"ד והע' מ"א בדין התרה במקום צער.

[87] שו"ע (סי' שי"ז סעי' א') ובמשנ"ב (שם ס"ק י"ג).

[88] ראה כה"ח (סי' שי"ז ס"ק נ"ט) בשם הברכ"י דסבירא ליה בדעת הדרכי משה דקשר שעליו עניבה נוהגים בו היתר דאינו בכלל קשר, ואפילו לזמן מרובה, וכיון שכבר הוציאו הספר תורה יש לסמוך על המקילים דחשיב כמקום מצווה.

[89] כלומר, שרוצה לקשור חוט אחרי שלקח את מדתו ממקום אחר ולהשתמש בו לצורך מדידה.

[90] ראה משנ"ב (סימן שי"ז ס"ק י"ג), ז"ל: "היינו, אפילו הוא עשוי לזמן. כתב בספר בית מאיר שמה שהעתיק השו"ע דמותר במקום מצוה הוא רק דעת הרמב"ם והטור, אבל לרש"י והתוספות וברטנורה שם, מצדד דקשר האסור – אסור אפילו במקום מצוה, עי"ש". וע"ע בשעה"צ (שם ס"ק ו').

[91] במשנה אחרונה במסכת שבת (פרק כ"ד), נאמר: "מפירין נדרים בשבת ונשאלין לדברים שהן לצורך השבת. פוקקין את המאור ומודדין את המטלית ואת המקוה. ומעשה בימי אביו של רבי צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית שפקקו את המאור בטפיח, וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח אם לאו. ומדבריהן למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת". ופסק הרמב"ם (שבת פ"י ה"ו) והשו"ע (סי' שי"ז סעי' א') שהתירו קשר שאינו של קיימא לצורך מצוה.

[92] ראה משנ"ב (סימן שי"ז ס"ק י"ב), ז"ל: "ומיירי כשא"א בענין אחר, דאל"ה יעשהו מעשה הדיוט או עניבה לבד וימדוד בו, ולא יצטרך להתיר איסור דרבנן".

[93] הגמ' סוכה (י"א ע"ב, ל"ג ע"א) מביאה מחלוקת בברייתא בין רבי יהודה לבין חכמים אם לולב צריך אגד או לא, וז"ל: "דתניא – לולב, בין אגוד בין שאינו אגוד – כשר. רבי יהודה אומר: אגוד – כשר, שאינו אגוד – פסול. מאי טעמא דרבי יהודה? יליף לקיחה לקיחה מאגודת אזוב, כתיב התם (שמות י"ב): 'ולקחתם אגדת אזוב', וכתיב הכא (ויקרא כ"ג): 'ולקחתם לכם ביום הראשון', מה להלן באגודה אף כאן נמי באגודה. ורבנן – לקיחה מלקיחה לא ילפינן. כמאן אזלא הא דתניא, לולב מצוה לאוגדו, ואם לא אגדו – כשר? אי רבי יהודה, כי לא אגדו אמאי כשר? אי רבנן, אמאי מצוה? לעולם רבנן היא, ומשום שנאמר (שמות ט"ו): 'זה אלי ואנוהו' – התנאה לפניו במצות". באותו ענין יש מחלוקת במשנה (שם ל"ו ע"ב) האם אפשר לקשור בכל דבר או דוקא במינו, ז"ל: "אין אוגדין את הלולב אלא במינו, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: אפילו בחוט במשיחה. אמר רבי מאיר: מעשה באנשי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות של זהב. אמרו לו, במינו היו אוגדין אותו מלמטה". והגמרא (שם) מבארת את דעתו של רבי יהודה שצריך לקשור דוקא במינו, מכיון שהוא סובר שלולב צריך אגד מבלי לגרוע בארבעת המינים, ואם יקשור במין אחר, הופך האגד לחמשה מינים. וז"ל: "אמר רבא: אפילו בסיב אפילו בעיקרא דדיקלא. ואמר רבא: מאי טעמא דרבי יהודה – קסבר: לולב צריך אגד, ואי מייתי מינא אחרינא הוה חמשה מיני". ובאר רש"י: "וטעמא דר' יהודה לאו משום הדר הוא, דהא אוקימנא דלא בעי הדר, אלא משום דבעי מינו. ומאי טעמא בעי מינו, כיון דאמר לולב צריך אגד הוה ליה אף האגד מן המצוה. ואי מייתי מינא אחרינא כו' ועובר משום בל תוסיף". ולהלכה לא נפסק כרבי יהודה, אלא כחכמים שאומרים שלא צריך אגד, ואם כן אין צורך לקשור דוקא במינו אלא יכול לקשור גם בשאינו מינו כגון בחוט וכדומה, ואין בזה משום "בל תוסיף", ואף על פי כן נהגו לקשור בעלי הלולב אבל אין זה מעכב, שמעיקר הדין יכול לקושרו בכל חוט שירצה. ובאמת מנהג יוצאי מרוקו לקשט את הלולב בצמר גפן ובחוטי צבעונים שונים ומגוונים, עד כדי כך שלא רואים כלל לולב, ויש להם על מה לסמוך. אך יש מצוה לאגוד על כל פנים, וראה דברי הטור שכותב (סי' תרנ"א), ז"ל: "אע"ג דקי"ל לולב אין צריך אגד, מצוה לאגדו משום נוי", וכן פסק השו"ע (שם סעי' א'), וז"ל: "ומצוה לאגדם בקשר גמור, דהיינו ב' קשרים זה על זה, משום נוי" – "משום זה אלי ואנוהו". ועיין משנ"ב (שם ס"ק ז').

והגמ' סוכה (ל"ג ע"ב) דנה בעניין הקשר של האגד שצריך, ומשמעות הגמ' שצריך להיות קשר גמור שכמוהו אסור לעשות ביום טוב, וז"ל: "תנו רבנן: הותר אגדו ביום טוב – אוגדו כאגודה של ירק. ואמאי, ליענביה מיענב! הא מני רבי יהודה היא, דאמר: עניבה – קשירה מעלייתא היא. אי רבי יהודה, אגד מעלייתא בעי! האי תנא סבר לה כוותיה בחדא, ופליג עליה בחדא". וביאור דברי הגמ' הוא שכיון שאסור לקשור ביום טוב קשר גמור שהוא מאבות מלאכות, אם כן מי שהותר אגדו ביום טוב, לא יכול לחזור ולקושרו כדרך שקושר בחול שני קשרים זה על גב זה, אלא קושרו כקשר הירק שהוא כריכה בעלמא. והגמ' מנסה לחפש אפשרות בקשר המותר ביום טוב, כגון קשר של עניבה, ודנה אם נחשב לקשר או לא. רש"י מקשר את דברי הגמרא לסוג הקשר הראוי לעשות לאגד של הלולב, וז"ל (שם ד"ה ופליג עליה): "שמעינן מהכא דבעינן בלולב קשר גמור, שיקשור שני ראשי האגד, והאוגדן כאגודה של ירק – לאו אגד הוא, ואפילו רבנן דפליגי עליה דר' יהודה, ואמרי לולב שאינו אגוד – כשר, מודו דמצוה לאוגדו, כדתניא לעיל: 'משום זה אלי ואנוהו', ואוקימנא כרבנן", וכך גם הבית יוסף (או"ח סי' תרנ"א) כותב כדברים האלה להלכה, וז"ל: "כתב המרדכי (פרק לולב הגזול סי' תשמ"ח): כתב רא"מ (יראים השלם סי' תכ"ב) צריך שיאגדנו שני קשרים זה על זה, דתניא הותר אגדו ביום טוב אוגדו כאגודה של ירק וכו' הא בחול יש לאגדו אגד הנאסר בשבת ויום טוב". ובשו"ע (סי' תרנ"א סעי' א') פסק וכתב: "ומצוה לאגדם בקשר גמור, דהיינו ב' קשרים זה על זה, משום נוי". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ח') וכה"ח (שם ס"ק י) שלא יקשור בעניבה, כי עניבה זה לא קשר הנאסר בשבת, ולכן אין קשר זה נקרא "אגד". ומרן שם הוסיף שאם לא אגדו בעיו"ט – אין לאוגדו בשני קשרים ביו"ט אלא בעניבה, וע"ע במאמר מרדכי (למועדים ולימים פרק נ"ב סעי' צ"ח).

[94] כתב השו"ע (סי' תרנ"א סעי' א'): "ואם לא אגדו מבעוד יום, או שהותר אגודו – אי אפשר לאגדו בי"ט בקשר גמור, אלא אוגדו בעניבה". והנה הפשט של עניבה הוא כפשוטו שקושר כמו שקושרים קשר של מנעלים (כלומר, עניבה על גבי קשר), אבל הרב "ביכורי יעקב" (שם ס"ק ה') אומר שעניבה פירושו שתי עניבות אחת על השניה, אך עניבה על גבי קשר – אסור לעשות.

והרמ"א שם מחדש חידוש בנוגע לקשר שקושר ביום טוב, וז"ל: "יש מי שכתבו לעשות הקשר בדרך אחר, שכורכין סביבות ג' מינים אלו ותוחבין ראש הכרך תוך העגול הכרוך, וכן נוהגין". ועל מה שכתב: "וכן נוהגין" אומר המגן אברהם (שם ס"ק ג'): "וכן נוהגין – אפי' בחול". כלומר שלדעתו כך צריך וראוי להיות הקשר של האגד. והנה מרא דהאי שמעתתא הוא המרדכי בשם הראבי"ה, ומביאו הב"י, וז"ל: "כתב המרדכי (בפרק לולב הגזול סי' תשמ"ח) וכו' וראבי"ה (סי' תרס"ו) כתב: אנן נהגינן לקשור פעם אחת ושוב מתעגל וכורכו סביב ומתוך כך מהודק יפה כאילו קשרו בשני ראשי האגד שתי פעמים", ודנו האחרונים בביאור דברי המרדכי האלה, אם הכוונה שלוקחים לדוגמא עלה של לולב ומקיפים בו את האגד ואחר כך מכניס את ראש העלה לתוך הכריכה וכך נוצר כעין קשר של אגד, אבל לא עושה שום קשר בכריכה שכורך פעם ראשונה את האגד, או שהביאור של המרדכי הוא שבפעם הראשונה עושה קשר אחד, ומה שבולט מהעלה או מהחוט אחרי הקשר הזה עושה כדרך הנ"ל, שמכניס אותו סביב הכרך שנוצר מהקשר. וראה במשנ"ב (שם ס"ק י"א), וז"ל: "ופי' המ"א אף בחול, צ"ע דאף דבמרדכי נזכר ההיתר דכריכה אף בחול, אבל לא באופן זה, אלא שמתחלה קושר פ"א ואח"כ כורך וכו', ומתוך כך הוא כאלו קושר ב' קשרים זה ע"ג זה, אבל בלא קשירה לא עדיף מעניבה. אח"כ מצאתי שגם הגר"א מתמה ע"ז, וע"כ נראה לפי מה שמבואר לקמיה דהמנהג לעשות ג' קשרים, הקשר התחתון מה שמאגד הג' מינים ביחד יעשה בקשירה מקודם".

וראה בגמ' בשבת (נ"ד ע"א) בענין כלאים שאם אדם תופר צמר ופשתים בתכיפה אחת – אינו מתחייב משום כלאים. ופרש"י שם: "בתכיפה אחת ע"י מחט פעם אחת או שקשר קשר אחד". ועוד אמרה הגמ' שם: "ובלבד שלא יכרוך ויקשור". ופרש"י: "כריכה וקשירה בשתי תכיפות", משמע שקשירה וכריכה לא הוי שתי קשירות, ולכך צריך לעשות ב' קשירות, ובמרדכי (סי' שמ"ב) מביא בשם רש"י: "כריכה וקשירה היינו ב' תכיפות", משמע שקשירה וכריכה הוי כשתי קשירות, ויש שגרסו ברש"י (שנות אליהו ע"פ הב"י): "כשתי תכיפות".

היוצא מהאמור לגבי צורת הקשר של האגד, שלקשור קשר כמו האופן שכתוב על יום טוב שכורך ותוחב – אינו לכתחילה, ולכן רק ביו"ט יעשה כן כי אין ברירה, אבל בחול בודאי שצריך לעשות שני קשרים גמורים כדרך שרגיל לעשות תמיד, וע"ע במאמר מרדכי (למועדים ולימים פרק נ"ב סעי' צ"ח).

[95] המשנ"ב (סי' תרנ"א ס"ק ח') מתייחס למה שנוהגים לאגוד את המינים במה שקרוי היום :"קוישיקלא"ך" (הוא כעין נרתיק ובו שלושה תאים אחד עבה במרכז ושניים יותר צרים בצדדים, וכולו עשוי מעלי לולבים), וז"ל: "ועיין בתשובת אגורה באהלך שמצדד דמה שנוהגין העולם שלא לעשות קשר אלא עושין מן עלי לולב כמין בית יד ותוחבין הלולב בו – ג"ז בכלל קשר". ולכאורה קצת תמוה, שכן בקשר שרק כורכים עלה לולב מסביב ומכניסים את ראשו בתוך הכריכה, כבר על זה מתפלפלים האחרונים אם מהני או לא (וכאמור לעיל), שהרי צריך דוקא שני קשרים, ועל זה אומר הגאון שמדובר שעושה קשר אחד ועליו כורך, והכל כדי שיחשב לשני קשרים, ומצד שני בבית יד הזה שאין בו שום קשר אלא רק מתפיס אותם בצורה יפה אומרים שנחשב לקשר?! ואם רוצה דוקא שיהיה מסודר ויפה, זה לא אמור להפריע, אלא יקשור קשר מעליא מלמטה ויניח את המינים בתוך הבית יד הזה. ועל כן כך ראוי לעשות, שגם הנוהגים לעשות אגד עם הבית יד מעלי לולבים, יניח אותם בתוך הקוישיקלאך, ואח"כ יקשור אותם מלמטה. וכן גם הנוהגים לעשות טבעות לארבעת המינים, לא איכפת לנו גם אם יעשו הרבה טבעות, וכמו שיש הנוהגים לעשות מלמטה ועד למעלה, רק שזה בדיעבד, כי לכתחילה צריך לעשות שני קשרים מלמטה, בין עם עלה לולב ובין עם חוט. וע"ע כה"ח (שם ס"ק י"א), משנ"ב (שם ס"ק ח'), מאמר מרדכי (לימים ולמועדים, פרק נ"ב סעי' צ"ג).

[96] בתורה המילה "ציצת" כתובה בכתיב חסר. ועיין משנ"ב (סי' ח' ס"ק ח"י), ז"ל: "כתב האר"י ציצת ר"ת "צדיק "יפריד "ציציותיו "תמיד", [ומקורו באליה רבא שם שמצא כן בספר מ"מ כמובא בכה"ח (סי' ח' ס"ק כ"ט), וראשי תיבות מ"מ הם הספר מטה משה שהוא תלמיד המהרש"ל, אמנם במטה משה בדיני ציצית אות ט"ו כתב בן בשם רבו מהר"ש זצ"ל].

[97] ראה שו"ע (סי' ח' סעי ז', ט'), בא"ח (ש"ר פרשת בראשית סעי' ג').

[98] ואף שאינם קשורים בקשר אמיץ ראה.

[99] ראה בא"ח (ש"ר פרשת בראשית סעי' ג'), ז"ל: "וגם יפריד הציציות בידיו שלא יהיו החוטים מסובכים זה בזה, ורק בשבת לא יפריד אלא יבדקם בלבד", כה"ח (סי' ח' ס"ק ל'), ז"ל: "ואם מסתבכים קצת – אסור להפרידם בשבת. גן המלך סימן ס"ה, קשר גודל סימן ב' אות ג', שלמי צבור שם, שתילי זיתים אות י"ג, חסד לאלפים אות ח', וכתב שם החסד לאלפים דצריך זהירות להקדים מערב שבת, כרם שלמה, שערי תשובה אות ח', וכן כתב מהר"י פראג'י בתשובה כ"י המפריד חוטי הציצית בשבת – יש בו משום תולדת מלאכה, הביאו כסא אליהו אות ה'. והגם שמדברי מטה משה סימן תמ"ג משמע שמותר להפרידם בשבת, והביאו שיירי כנסת הגדולה סימן רפ"א בהגהות הטור אות ד', וכן הרב כסא אליהו שם כתב שיש לעמוד על דברי גן המלך, וכן היפה ללב נר"ו חלק א' אות טו"ב כתב דאינו אוסר גן המלך אלא בתחילה בגמר העשייה דהוי כגמר מלאכה, הא לאו הכי – מותר להפרידם, ונסתייע מדברי המאמר מרדכי אות ט', יעו"ש, מכל מקום שב ואל תעשה עדיף", עכ"ל. וע"ע בה"ל (שם ד"ה "צריך להפריד"), וראה בהרחבה במאמר מרדכי (לימות החול פ"ז הלכה ל"ב).

[100] ראה ברמ"א (סי' שי"ז סעי' א'). ולשיטת הרא"ש זהו איסור דאורייתא, כיון שהקשר הזה הוא קבוע, ולשיטת הרי"ף והרמב"ם רק אם זה קשר אומן ומתקיים – אסור מדאורייתא, וכיון שהשלטי גבורים מסתפק אם הוי קשר אומן בכאי גוונא, הוי ספק דאוריתא. וראה במשנ"ב (שם ס"ק ט"ו), כה"ח (שם ס"ק כ"ט, ל') שזה אסור מדין קשר של קיימא.

[101] עיין קצות השולחן (סי' קכ"ג סעי' א'), ובדי השלחן (שם סוס"ק ד'), ז"ל: "ולפי דבריו דמעשה אומן הוי כשהוא מהודק – צריך ליזהר מאד בציצית שמצוי לפעמים שהקשר העליון מתרופף קצת ואם מושכו ומהדקו יש בזה חשש חיוב חטאת להרמב"ם, דבהידוק נעשה מעשה אומן, וקודם לכן היה קשר מעשה הדיוט, דלא הוי קשר מה"ת, ואם היה רפוי הרבה מאד שהיה הקשר השני רחוק קצת מהקשר שתחתיו, י"ל דגם להרא"ש – אסור להדקו, דאע"פ דלהרא"ש גם קשר בלתי מהודק הוי קשר מה"ת, אפשר דהיינו ברפוי קצת שיכול להתירו בא' מידיו, אבל כשהיה ריוח גדול בין קשר התחתון לקשר שעל גבו גם להרא"ש לא הוי קשר ואסור להדקו אפילו מעט, וכן בקשר מהודק – אסור לפתחו קצת לבטל ההידוק דבזה הוי מתיר הקשר לדעת הרמב"ם".

[102] כה"ח (סי' שי"ז ס"ק ע"ב) בשם א"א בסוף הסימן.

[103] וראה לעיל סעי' כ"ו בענין הסוגר ממתכת.

[104] אבל במוצאי שבת – מיד יתקן את זה, וישזור את החוטין בחזרה, למרות שיש מי שאומר שלא מועיל לשזור כי זה "תעשה ולא מן העשוי", וראה בה"ל (סי' י"א סע' ג' ד"ה "והוא וכו' כדי עניבה"), להלכה אנו נוקטים שמותר, וראה ערוך השולחן (שם סעיף ח'), ועיין עוד מחזיק ברכה (או"ח סי' י"א אות ב'), ולענין איזו פרימת שזירה פוסלת, ראה בשו"ע (סי' י"א סעיף ג' ובנו"כ שם).

וכבר נחלקו הפוסקים אם רצוי לקשור קשר בקצה החוט של הציצית, יש מי שאומר אדרבה טוב לקשור בכדי שלא יתפרק, ויש מי שאומר שאסור להוסיף על הקשירות האלה. מרן (שו"ע סי' י"א סעי' י"ד) כתב שטוב לקשור בכדי שלא ייפתח, וע"ע ברמ"א (שם סעי' ד'), וראה בהרחבה בפלוגתת הפוסקים בזה, הובאו בכה"ח (שם ס"ק י"ג), וראה שם דנוקט ע"פ המהרח"ו כדעת השו"ע, וכך פסק הבא"ח (נח, סעי' י"ד), וכך כדאי לנהוג לקשור בקצה בכדי שלא יפתח, לא ביום שבת ולא ביום חול, ולא יכנס לתוך הספק.

[105] כלומר, בחור שמושחל בו, שאז הבגד נפסל, וראה בהרחבה במאמר מרדכי (הלכות לימות החול פרק ז' סעי' קל"ח-קנ"ד), אם בשבת ישב עם טליתו, ואחד החוטים נתפס בכסא ונקרע – אין הציצית נפסלת, אבל לא יקח את החוט שנקרע, כי הוא מוקצה שהרי אין בו שום שימוש.

[106] ראה הע' ק"ד.