ב"ה, ה' אלול תשנ"ג.
נהגו היום בסעודות גדולות שקודם תחילת הסעודה מביאים פירות כגון אשכוליות, אננס או תערובת של פירות ואוכלים אותם לאחר ברכת המוציא ולפני הסעודה, ורבים הם השואלים אם צריכים לברך ברכה ראשונה ואחרונה עליהם.
כמו כן בליל פסח אנו אוכלים כרפס בין קידוש להמוציא ומרור בין המוציא לסעודה, והשאלה היא על מה יש לברך בפה"א.
הגמרא בפסחים (קי"ד ע"ב) אומרת: "פשיטא היכא דאיכא שאר ירקות מברך אשאר ירקות בפה"א ואכיל, והדר מברך על אכילת מרור ואכיל. היכא דליכא אלא חסא, מאי? אמר רב הונא: מברך מעיקרא אמרור בורא פרי האדמה ואכיל, ולבסוף מברך עליה על אכילת מרור ואכיל. מתקיף לה רב חסדא: לאחר שמילא כריסו הימנו חוזר ומברך עליה?! אלא אמר רב חסדא: מעיקרא מברך עליה בפה"א ועל אכילת מרור ואכיל, ולבסוף אכיל אכילת חסא בלא ברכה". ומסיימת הגמרא: "והלכתא כוותיה דרב חסדא, רב אחא בריה דרבא מהדר אשאר ירקות לאפוקי נפשיה מפלוגתא". היינו, שבתחילה, בין קידוש לסעודה מברך על ירק בפה"א, ואח"כ אוכל את המרור בין המוציא לסעודה ללא ברכת בפה"א.
ופירש רשב"ם (שם ד"ה פשיטא) וז"ל: "מברך מעיקרא בטיבול ראשון אשאר ירקות בורא פרי האדמה דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, דכיון שיש לו שאר ירקות הכי שפיר טפי שיברך בפה"א תחילה דהיינו ברכה הראויה להן ויפטור את המרור מברכת פרי האדמה ואח"כ יברך על החזרת על אכילת מרור" עכ"ל.
והסביר הרשב"ם בדעת רב חסדא באופן שאין לו ירק אחר, מברך בת חילה – לאחר הקידוש לפני המוציא – שתי ברכות: בפה"א ועל אכילת מרור. ולדעת רב חסדא חוזר ואוכל מרור בין המוציא לסעודה, והטעם שאוכל מרור בפעם השניה, מבואר בדבריו שאוכל ללא ברכה משום דבעי תרי טבולי [אך כיום כיון שמברך בתחילה על הכרפס בפה"א, נפטר המרור בברכה זו].
ואילו התוס' (שם ד"ה מתקיף) הסבירו שלדעת רב חסדא עיקר אכילת מרור הוא לאחר המוציא במקומה, וכלשונם: "אף על גב דעיקר מצות מרור לא נפיק אלא בטיבול שני אחר מצה, מועלת הברכה שבירך בטיבול ראשון לטיבול שני מאחר שאכל ממנו מעט בטיבול ראשון וכו'". כלומר, לדעת התוס' עיקר אכילת מרור זה בטיבול שני, ולדעת הרשב"ם, עיקר אכילת מרור הוא לאחר הברכה, והטיבול השני הוא משום דבעינן תרי טיבולי.
והתוס' (ד"ה והדר) הוסיפו ודנו בדעת רב חסדא, מה יהא הדין כשאין לו ירק אחר ובירך ברכת האדמה על המרור וכן על אכילת מרור, ובטיבול שני לאחר ההגדה אוכל שוב את המרור, והתוס' שם הסבירו מדוע אינו מברך פעם שניה בפה"א, וכלשונם: "ונראה שאין צריך לברך בפה"א אף על גב דהגדה הוי הפסק כדפרישית לעיל, ולא מיפטר בברכה של טיבול ראשון". והטעם שבפעם השניה אינו מברך בפה"א כתבו התוס': "ברכת המוציא פוטרתן דהוה להו דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה שהרי ירקות גוררין הלב וקרי ליה נמי למרור פרפרת הפת, וכן אמר בכיצד מברכין (ברכות מ"ב ע"א) בירך על הפת פטר את הפרפרת, פרפרת היינו דברים הממשיכים האכילה, כגון דגים קטנים ותמרים וירקות והיו רגילים לאוכלם בתוך הסעודה בין מאכל למאכל, ולכן פטר את הפרפרת לפי שבא לצורך שע"י כך אוכל יותר" [ולא נקטו את הטעם שביאר הרשב"ם שברכה ראשונה בטיבול ראשון פוטרת את המרור].
כלומר דעת תוס' שא"א לומר ש"פרפרת" פירושו שאוכל יחד עם הפת, שמזה תיפוק ליה שהפת עיקר והפת טפילה אלא הביאו את סברת רב פפא שדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה – היינו פרפרת – אינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, ואילו דברים שבאים בתוך הסעודה, ולא מחמת הסעודה, כגון תאנים וענבים שבאים רק לתענוג, צריכים ברכה לפניהם ולא לאחריהם. והביאו התוס' מדברי ה"ר יוסף טוב עלם שפת לא פוטרת את המרור, ואינו מחשיבו פרפרת הפת, משום שאינו אוכל אלא כזית.
ואילו התוס' במסכת ברכות (מ"א ע"ב ד"ה אי הכי) כתבו טעם אחר, וז"ל: "שהעולם מקשים אמאי אין מברכין נמי ב"פ האדמה, וב"פ האדמה דשאר ירקות אינו פוטר, כדקאמרינן התם כיון דאיכא הגדה והלל אסח דעתיה, אלא ודאי טעמא הוי כיוון דרחמנא קבעיה חובה דכתיב: 'על מצות ומרורים יאכלוהו' הוי כמו דברים הרגילין לבא מחמת הסעודה דפת פוטרתן".
היינו, לפי התוס' בפסחים אם אוכל חסה או מרור אחרי המוציא ביום רגיל – בשאר ימות השנה, אינו מברך על המרור, משום שבא לגרור התיאבון, ואילו לפי התוס' בברכות יצא, שרק בליל פסח לא מברכים על המרור מפני שהתורה חייבה לאכול מרור, ואז זה נקרא שבא מחמת הסעודה.
וכבר עמד הקרבן נתנאל (על הרא"ש פסחים פרק י', סי' כ"ו, אות ש') על שינוי הטעמים בתוס', ותירץ ששם במס' ברכות איירי שבירך ברכת האדמה על ירק אחר, ואילו בשמעתין דמס' פסחים מדובר אליבא דרב חסדא שאין לו ירק אחר וברך עליו בפה"א בתחילה. ונדו מדבריהם דהתם מטעם שהתורה חייבה אותו לאכול, "דהא אי בעי פטר נפשיה בטיבול ראשון".
לכאורה יש להקשות על התוס': למה להם להביא ממרחק לחמם בענין מרור, ולא אמרו שדינו כדין פרפרת, הרי הגמ' (ע"ז י"א ע"א) אמרה על אנטונינוס ורבי שלא פסקו מעל שולחנם לא חזרת ולא קשות ולא צנון לא בימי החמה ולא בימי הגשמים, דאמר מר: צנון מחתך אוכל, חזרת מהפך מאכל, קישות מרחיב מעיים. משמע שחזרת גורמת להפך את האוכל וא"כ הוי ממש "דברים הבאים מחמת הסעודה".
ויש לתרץ בדוחק כדברי התוס' (שם ד"ה "שלא") שכתבו: "אין זה רבותא אלא שהיו מרבים סעודת שולחנם שהיו צריכין לחתך ולהפך מאכל ולהרחיב בני מעיים". היינו שבד"כ אנשים לא אוכלים חזרת כדי להפך המאכל אלא אם כן הם אוכלים הרבה.
הרא"ש בפסחים (שם) הביא את סברת רשב"ם שאם בירך על ירק אחר ברכת האדמה פטר את המרור, ודחה דבריו מדברי הגמרא שאם נטל ידיו בטבול ראשון חוזר ונוטל בטיבול שני, והגמ' (פסחים קט"ו ע"ב) אמרה לגבי נטילה: "כיון דבעי למימר אגדתא והלילא דילמא אסוחי אסחיה לדעתיה ונגע" ומזה מוכיח הרא"ש שההגדה וההלל הוי הפסק. והסביר הרא"ש (כטעם התוס' בברכות), וז"ל: "ומה שאין מברכין בפה"א על המרור היינו משום דכתיב: 'על מצות ומרורים יאכלוהו' וחובה הוא להביא מרור אחר מצה, הלכך הוה כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה שאין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם" עכ"ל.
ואח"כ כתב הרא"ש לתרץ את הקושיא על הרשב"ם שיש לחלק בין ענין הנטילה שלגביו הגדה והלל הוי הפסק, לענין ברכה שלגביו לא הוי הפסק, משום שבנטילה חיישינן שמא נגע משום דידים עסקניות הן, "אבל לענין אכילה כיון שבירך בפה"א על ירקות וחזרת לפניו, ודעתו לאכול ממנו לאו נמלך הוא, ואין כאן לא היסח הדעת ולא שינוי מקום שיהא צריך לברך, שהרי חברים שעקרו רגלם לילך לבית הכנסת או לבית המדרש (לעיל דף ק"ב ע"א), אף על פי שהתפללו ושינו מקומם אם הניחו שם מקצת חבריהם לא הוי היסח הדעת, כל שכן הכא שיושב במקומו, אף על פי שקורא ההגדה לא הוי היסח הדעת" עכ"ל.
משמע מדברי הרא"ש שלא הסביר כדברי התוס' שמרור הוי כדברים הבאים בתוך הסעודה, מפני שאינו אוכל את המרור עם הפת, ולא בא לגרור התיאבון כי אוכל זאת לשם מצווה, ויתכן שלדעת הרא"ש ביום חול, של שאר ימות השנה, אדם שאוכל מרור לאחר המוציא לפני הסעודה יש לו דין של גריר ולא מברך עליו.
ועיין לב"י (סימן תע"ג) שהביא את תשובת הרשב"א, שדן לגבי אדם שאכל כזית בטבול ראשון, אם יברך ברכה אחרונה, וכתב שם שיש צורך לברך כי אין ברכת המזון פוטרת את מה שאכל לפני הסעודה. והוסיף: "אינו ראוי לברך אחריו מיד עד שיאכל מרור" שאם לא כן יצטרך לברך על המרור בפה"א "שאין ברכת הלחם פוטרת את המרור". וכתב הב"י שם שנקטינן כדברי הרשב"א שאינו מברך אחר טיבול ראשון אעפ"י שאכל כזית.
ועיין לטור (סימן תע"ה) שהביא את מחלוקת רשב"ם ור"י, והרא"ש הסכים לדברי הרשב"ם שלא יברך אחר טיבול ראשון בורא נפשות רבות אם אכל כזית, ולדעת ר"י מברך. ועי' בב"י בסימן תע"ג שהסביר את הטעם בסברת הרשב"ם כי ברכת האדמה פוטרת את המרור, ולכן לא יברך ברכה אחרונה. והקשה על הטור שכתב שדעת הרשב"ם "אין צריך לברך אחריו", משמע שאם רצה יברך. וע"ז קשה שהרי זו ברכה שאינה צריכה, ולכן לפי הב"י לדעת הרשב"ם לא מברך נפשות ולדעת ר"י מברך.
ולפיכך פסק בשו"ע (סימן תע"ג סעי' ו'): "ויקח מהכרפס פחות מכזית ומטבילו בחומץ ומברך בפה"א ואוכל ואינו מברך אחריו". כלומר הטעם שכתב שיקח מהכרפס פחות מכזית, הוא משום שאם אכל כזית יש ספק אם יברך ברכה אחרונה או לא. ולפיכך, יאכל פחות מכזית וכשמברך בפה"א על הכרפס כתבו האחרונים שיכוון לפטור בזה את המרור. ומה שכתב מרן "ואינו מברך אחריו" – פשיטא שלא מברך על פחות מכזית, אלא כוונתו לומר שגם אם אכל כזית לא יברך אחריו (וראה מ"ב שם ס"ק נ"ו). ועיין כה"ח (שם ס"ק ק"ט) שהביא שמכיון שהכרפס בא להתמיה את התינוקות, סגי בכל שהוא. ולפי הרא"ש מכיון שלא מברך על אכילת כרפס, לכן אין צורך בכזית. ועיין שם שהביא להקת פוסקים הסוברת שגם אם אכל כזית לא יברך ברכה אחרונה (ועיי"ש בס"ק קט"ז).
ועיין לגאון (סימן תע"ג אות ו' ד"ה ואינו מברך אחריו) שהביא את המחלוקת בין מרן למור"ם בסימן תע"ד ס"א אם מברכים על כל כוס וכוס ברכה ראשונה. שלדעת מרן מברך רק על כוס ראשונה ושלישית, ולדעת רמ"א מברך על כל כוס וכוס. וכתב שם, שמה שפסק מרן בסימן תע"ג שלא יברך ברכה אחרונה אם אכל כזית, הוא מפני שסבירא ליה שברכה על הכרפס פוטרת את המרור אעפ"י שיש באמצע הגדה והלל, והיינו כסברתו בסי' תע"ד שאינו מברך על כוס שני 'הגפן' כי ברכת כוס ראשון פטרתה, והגדה והלל לא הוי הפסק, ואילו לדעת הרמ"א שמברך על כל כוס וכוס, היינו מפני שהגדה והלל הוי הפסק, ולכן כתב וז"ל: "ולפיכך פסק השו"ע יפה הוא לשיטתו, אבל לדעת הרב שם (תע"ד) גם כאן צריך לברך". וכבר עמד על דבריו בביאור הלכה (סימן תע"ג ד"ה ואינו מברך אחריו), והביא את דברי המג"א (סימן תע"ד ס"ק א') על מה שאמר הרמ"א שמברך על כל כוס וכוס, וז"ל: "אף על גב דהגדה לא הוי הפסק כמו שכתוב בסימן קע"ח מכל מקום כיון דכל חדא וחדא הוי מצוה בפני עצמה מברכים על כל אחד ואחד". ועיי"ש למחצית השקל שהביא סברת הרי"ף שנתן שני טעמים לזה: א. מכיוון שכל כוס מצוה בפני עצמה. ב. מכיון שהגדה הוי הפסק. וכתב שם משם הרא"ש, כשם שאם אדם עמד להתפלל באמצע הסעודה לא הוי הפסק – ה"ה לגבי אמירת הגדה והלל. ועיי"ש שכתב הביאור הלכה על דברי הגאון שיתכן וכרפס ומרור שתי מצוות הן והשאיר בצ"ע.
ועיין בשו"ע שהגדיר מהם "הדברים הבאים בתוך הסעודה", וכן מהי פרפרת. וכתב (סי' קע"ו סעי' א'): "פרפרת דהיינו פירורי פת דק דק שדבקם עם מרק או דבש", ואילו כשהגדיר דברים הבאים בתוך הסעודה כתב (סימן קע"ז סעי' א'): "דהיינו דברים שדרך לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת, כגון בשר ודגים וביצים וירקות וגבינה ודייסה ומיני מלוחים אפילו אוכלם בלא פת אין טעונים ברכה לפניהם דברכת המוציא פוטרתן, ולא לאחריהם דברכת המזון פוטרתן. ואם הם דברים הבאים שלא מחמת הסעודה, דהיינו שאין דרך לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת, כגון תאנים וענבים וכל מיני פירות, אם אוכל אותם בלא פת טעונין ברכה לפניהם, דברכת המוציא אינה פוטרתן, דלאו מעיקר הסעודה הם ואינם טעונים ברכה לאחריהם, דכיון שבאו בתוך הסעודה ברכת המזון פוטרתם, ואם בתחילת אכילתו אכל את הפירות (עם הפת) ובסוף אכל עימהם פת אפילו אם בינתיים אכל מהם בלא פת, אינם טעונים ברכה אף לפניהם" עכ"ל.
והוסיף וכתב (סעיף ג'): "ואם קובע לפתן סעודתו על הפירות, הוו ליה הפירות כדברים הבאים מחמת הסעודה, ואפילו אם אוכל מהפירות בתחילת סעודתו בלא פת, אינו מברך לא לפניהם ולא לאחריהם, ויש חולקין, ולכן טוב שיאכל בהתחלה מהפירות עם פת, ואז אפילו אם אח"כ יאכל מהם בלא פת אינם טעונים ברכה כלל. הגה, ואף על פי שאינו חוזר לבסוף לאכול עימהם פת מאחר שעיקר קביעות היה עלייהו".
וכתב כה"ח (שם ס"ק ז'), שמה שכתב מרן בסעי' א' שברכת המזון פוטרת את הפירות, היינו שבאו בתוך הסעודה, אבל אם לא באו בתוך הסעודה, כגון שאכל פירות קודם נטילת ידים – אין ברכת המזון פוטרתן, וצריך לברך עליהם ברכה אחרונה, ואפילו שנזכר באמצע הסעודה יברך ברכה אחרונה על הפירות קודם ברכת המזון.
ובענין ההבדל בין דברי השו"ע בסעי' א' לדבריו בסעי' ג', שבסעי' א' משמע שצריך לאכול פת גם בתחילת אכילת הפירות וגם בסוף, ואילו בסעי' ג' משמע שאין צורך לאכול פת בסוף – יש לומר שבסעי' א' איירי, באופן שקבע סעודתו על ליפתן אחר בשר, דגים וכו', ובאמצע הסעודה הביאו לו פירות והתכוון ללפת בהם את הפת, ומאחר שלא קבע סעודתו על הפירות – צריך לאכול עם הפת בהתחלה ובסוף. ובסעי' ג' איירי שקבע סעודתו על הפירות כלפתן הנאכל עם לחם.
וכיון שיש מחלוקת בשו"ע אם חייב לאכול בתחילה את הפירות עם הפת, שלפי 'סתם' בשו"ע אין צורך לאכול את הפת בתחילה מפני שעכשיו דינם כדין לפתן, ולדעת ה'יש חולקין' צריך לאכול פת בתחילה, ע"כ כתב מרן שטוב לצאת ידי כל הדעות שיאכל בתחילה את הפירות עם פת. וע"כ הוסיף רמ"א שמכיון שקבע לאכול את הפירות כלפתן, ומכיון שעיקר סעודתו הוא הלפתן – אין צורך שיאכל פת בסוף. ועיין לכה"ח (שם ס"ק ח'), ולמ"ב (שם ס"ק ח' וס"ק י"ז). ומה שפסק מרן בסעי' א' שזה לכאורה כסברת רבינו יונה המובא בב"י ולאפוקי הרא"ש, עיין ביאור הלכה שם (ד"ה ובסוף אכל עמהם).
נמצאנו למדים בנד"ד: פירות אלו המובאים בתחילת הסעודה – אין רגילים לאוכלם עם פת ולקבוע עליהם סעודתו, ואעפ"י שבירך 'המוציא', אם מביאים אותם לאחר 'המוציא' – ברור שחייב לברך עליהם ברכה ראשונה אבל ברכה אחרונה לא יברך משום שברכת המזון פוטרתן. דהיינו, אף שבירך המוציא וטעם מהלחם, כשאוכל את הפירות יברך ברכה הראויה להם. ואם רוצה לאוכלם עם פת – חייב לאוכלם בתחילה וסוף עם פת, כדי לצאת יד"ח כל הדעות.
לפיכך, הדרך הטובה ביותר לאפוקי עצמו מהמחלוקת היא שיטעם מפירות אלו לפני 'המוציא' פחות מכשעור, ויברך ברכה ראשונה, וכשאוכלם באמצע הסעודה – לא יברך לא ברכה ראשונה ולא אחרונה. אפשרות נוספת היא לאכול את הפירות עם פת ממש תחילה וסוף, ואם לא עושה כן – חייב לברך ברכה ראשונה על הפירות, וברכה אחרונה ברה"מ פוטרתן, כאמור לעיל.
וכבר אמרו חכמינו ז"ל (גמרא בבא קמא ל' ע"א): "האי מאן דבעי למיהוי חסידא לקיים מילי דברכות", כי דיני ברכות הם קשים, שהרי אדם האוכל ללא ברכה – דינו כגזלן, ואם מברך ברכה שאינה צריכה – מזכיר שם שמים לבטלה. ולפיכך טוב אם ילמד דיני ברכות תמיד ויחזור עליהן.
