כתיבה בלע"ז בשבת
אופן נטילת ד' מינים; נאמנות האדם על יהדותו
כ"ח תמוז תשנ"ב
לידידי הנכבד הרב המופלא וכבוד ה' מלא. הרב הגדול מעוז ומגדול, חריף ובקי ומשנתו קב ונקי בנם של קדושים אראלים ותרשישים נטע נעמן צנצנת המן הגאון ר' יהושע מאמאן שליט"א, אשר היה ראש על ארץ רבה דיינא דאתי ממערבא הרב הראשי למרקש וראב"ד לערעורים גם לאגפיה. וכאן בארץ עלה ונתעלה לרב ראשי לנהריה ואח"כ לחב"ד בבית הדין בבאר שבע וישבנו יחד בשבת תחכמוני בבית הדין הגדול לערעורים ונהנינו מאורה זו תורה מסברות ישרות ומלימוד מעמיק ויסודי ממש, דיינא דנחית לעומקא דדינא הדיין המצויין הקולע לשערה ולא יחטיא. אודה ולא אבוש כי עברתי על בל תאחר כשקבלתי את הספר של הרה"ג הנ"ל "עמק יהושע" ח"ג, לא כתבתי ולא הערתי ואחר עד עתה, וידון אותי לזכות מעול הציבור הרובץ עלי מבוקר עד ערב זה בא בכדו וזה בא בקורתו, ומה שאדם חושק הזמן עושק אמרו.
ביני לביני ראה ראיתי, וכל ראייה לטובה ספרו החשוב "עמק יהושע" ח"ג וכבר אתמחי גברא וקמיעא בספריו הראשונים ועתה כל מה שמזקינים דעתם מתוספת עליהם. ועברתי וראיתי וכן התפעלתי מהבקיאות הנפלאה ועל העומק בד"ת והכל בשפה ברורה ונעימה, קודח וחורז וצולל במים אדירים ומעלה מרגלית יקרה.
בענין כתיבה של גויים
בעמוד י"ג מהספר בסי' ט' אות ב', בענין כתיבה של גויים אם הוי מדאורייתא או מדרבנן שבתחילה כתב בספר שושנים לדוד (האחרון) שזה רק מדרבנן ואח"כ מודים דרבנן היינו שבחייהו חזר בו בספרו משכיל לדוד. וכת"ר כתב שהאריך בתשובה בח"ב והמחבר הודה לכת"ר בפה מלא שעתה לדעתו הוי מדאורייתא, ועיין בכה"ח (סי' ש"ו ס"ק פ"ה) שהביא פוסקים רבים הסוברים כן שהוא מהתורה, וכן פוסק הרמב"ם (הל' שבת פי"א הל' י') המובא במג"א (סי' ש"מ ס"ק י'). ועיין באורך במשנ"ב (סי' ש"ו ס"ק מ"ז) ובביאור להלכה (ד"ה בכתב שלהם) שלדעתו אסור מהתורה. ולכאורה כן כתב רש"י על המקום (שבת דף ק"ג ע"א) על המשנה: "הכותב שתי אותיות וכו' בכל לשון חייב", ופירש"י שם (בד"ה בכל לשון): "של כל כתבים וגופן של כל אומה ואומה". וכן כתב רע"ב על המשנה (פי"ב משנה ג'): "בכל לשון – וכתב של כל אומה ואומה", הרי שהיה אפשר לפרש בכל לשון היינו כתב עברי בלשון עכו"ם, קמ"ל שהכתב הוא בלשון עכו"ם, וכ"ש אם הכתב עברי והלשון עכו"ם, ואכמ"ל.
בענין נטילת ד' מינים
תו ראיתי בעמוד ל"ד סימן כ"ב שהביא את פירוש ר"ח על מסכת סוכה (דף מ"ב ע"א), בענין אדם שנוטל לולב הרי בעת הנטילה יצא יד"ח, ואמר אביי: "כשהפכו", ופירש"י (ד"ה הא מדאגבהיה) שנטלו שלא כדרך גדילתו, היינו שהפך את האתרוג או את הלולב מלמטה למעלה. וכן פירשו התוס' (בדף ל"ט ע"א ד"ה עובר). ואילו הר"ח הסביר "כשהפכו – כשהפך הלולב בשמאל ואתרוג בימין", והזכירו המג"א (סי' תרנ"א ס"ק ח'). והאריך הרב המחבר בנושא כיד ה' הטובה עליו, שאם היפך אפילו שאינו אטר והפך ונטל את האתרוג בימין יצא יד"ח וסברת ר"ח יחידאה היא. וכן כתב המשנ"ב (סי' תרנ"א ס"ק י"ט) ובשער הציון (אות כ"ג), ועיין כה"ח (ס"ק ט"ל) שפסק כדעת הרמב"ם (הל' שבת פ"ז ה"ט).
אולם אנו צריכים להסביר את דברי הר"ח שלא יהא תמוה ולא יהא יחידאה. והוא שלפי התוס' (בדף מ"ב ובדף ל"ט), וכן סברת הרא"ש (פ"ג סי' ל"ג) המובאים בבית יוסף, יש שלושה דרכים לצאת מידי חשש של מדאגביה נפק ביה. האחת שראשית יטול את הלולב, ויברך ואח"כ יטול את האתרוג. שנית, שיהפוך את הלולב או את האתרוג. ואופן שלישי הוא שבעת שיגביה את שניהם יתכוון שאינו רוצה לצאת בזה יד"ח עד אחר הברכה ונמצא בעת ההגבהה לא נפיק ביה. ובשו"ע (שם סעי' ה') הזכיר מרן רק את שני האופנים הראשונים ולא את האופן השלישי, ועיין לט"ז (ס"ק ה') שהקשה למה לא הזכיר טעם זה, ועיין בכה"ח (ס"ק ז"ן – ח"ן) שאחד הטעמים הוא משום שלא כל אחד ואחד יודע לכוין דבר זה, ואה"נ אם כיון שלא לצאת שפיר עבד, ועיין למש"ב (ס"ק כ"ה) שאליבא דהגר"א דרך זו היא הדרך הטובה, היינו שיכוון שלא לצאת יד"ח. ולאפוקי מסברת המג"א (בס"ק י"ב) שחושש למ"ד מצוות אינם צריכות כוונה, כי כאן הוא מתכוון ממש שלא לצאת יד"ח ובזה כולם מודים. ועיין טעמו של הגר"א בביאוריו (ס"ק ט"ו).
וא"כ נראה כוונת הר"ח כך. אדם שבדרך כלל מברך על הלולב ונוטלו ומנענע בו כשהלולב בימינו והאתרוג בשמאלו ועתה הוא מהפך, היינו להראות שאינו מתכוין עתה לצאת יד"ח ולפיכך הפך ולקח את הלולב בשמאל ואה"נ אחר הברכה הוא יחזירם זה בימין וזה בשמאל. ובעלמא אם האדם מהפך ולוקח לולב בשמאל ולא מתכוון בהיפוך לא לצאת יד"ח יודה הר"ח להרמב"ם שיוצא יד"ח. אמנם פירוש זה דחוק אבל כדי לא לשוותיה לר"ח יחידאה.
בענין נאמנות האדם על יהדותו
בעמוד צ' בחלק אבן העזר סימן ב' הביא, בענין אדם שבא ואמר: יהודי אני, את סברת הרמב"ם (פי"ג מהל' איסו"ב הל' ט' – י') ושו"ע (יו"ד סי' רס"ח סעי' י' – י"א) שאם הוחזק לנוכרי לא נאמן עד ולא מועיל גילוי מילתא, ואם לא הוחזק נאמן במיגו.
וכן נראה מדברי רש"י ביבמות (דף מ"ו ע"ב) אשר יוסבר להלן, וכן מתוס' (דף מ"ז ע"א ד"ה במוחזק) שלדעת ר"ת אדם שאומר יהודי אני – נאמן, ורק אם הוא מוחזק לגוי צריך הוכחה, אבל אם הוא לא מוחזק לגוי נאמן לומר שהתגייר מיגו שיאמר ישראל אני עיין שם.
אולם יש לדקדק ברש"י (דף מ"ו ע"א) בענין "מי שבא ואמר גר אני יכול נקבלנו", ופירש"י: "יכול מקבלין אותו – לא נצריכנו הטפת דם ברית וטבילה". ולכאורה: למה הוצרך רש"י לומר רק את הדברים האלה ולא אמר גם קבלת תורה ומצוות שזה דבר חשוב ויסודי בקבלת הגר, ומדוע הזכיר רק את ענין הטפת דם ברית וענין הטבילה? ואפשר שכל מה שהגמרא מדברת בענין אדם שבא ואומר גר אני, או לסברת ר"ת יהודי אני שנאמן אם לא הוחזק לגוי, היינו באופן שאנו רואים שהוא בא ומקיים תורה ומצוות, וחרד לדבר ה' היא תורה, ומדקדק במצוות, אלא שאין אנו יודעים אם נתגייר כדין או לא – אין אנו יודעים אם הוא יהודי או לא, ולפיכך השאלה היא: אם נחייב אותו בהטפת דם ברית וטבילה, כי קבלת מצוות אנו רואים שמקיים, אבל אדם שבא ואינו שומר תורה ומצוות מהיכן יעלה על הדעת שנחשוש שמא יהודי הוא או נתגייר, ולפיכך רש"י לא הזכיר קבלת עול תורה ומצוות משום שהוא מקיים בפועל.
ויתכן ואלו שעולים מארצות המצוקה ששם לא ידעו תורה ומצוות מה היא, אף על פי שעתה אינם שומרים תומ"צ, אם יוכיחו בגילוי מלתא או בהוכחות על יהדותם מועיל, משא"כ גרים שבאו משם ולא שומרים תומ"צ שדינם שונה, וכאן עמד הקולמוס.
וחזרתי על הראשונות וכל מן דין כתובו לנא ויזכה להגדיל תורה ולהאדירה ולראות עוד ספרים כהנה וכהנה, אכי"ר.
מרדכי אליהו ראשון לציון הרב הראשי לישראל
