ב"ה, ירושלים כ"א בחשון התשכ"ו
לכבוד ה"ה י. מ. נר"ו שלום וברכה. כב' הרה"ג הרב הראשי לישראל וראשון לציון מרן יצחק ניסים שליט"א – מחמת עסוקיו המרובים – כבדני לעיין ולענות למכתבך מיום ד' בתמוז תשכ"ה והנני עושה כמצוותו.
ראשית הנני כמזכיר, כי עצם הדין של פורס על שמע כמשמעו, אינו נוהג היום. רק מי שבא מאוחר לבית הכנסת, בשחרית מתפלל לחוד עד ברכו ושם אומר קדיש וברכו, ואח"כ ממשיך לחוד עד תפילת י"ח ואומר ג' ראשונות וקדושה בקול רם. ובמנחה אומר קדיש וג' ראשונות דקדושה בקול רם. ובערבית אומר קדיש וברכו (ויש נוהגים גם קדיש שלפני העמידה בקול רם), עיין בכף החיים (סי' ס"ט אות א' ואות ד').
ועתה לעצם השאלה. אם הבנתי נכון המדובר באופן שלאחר גמר התפילה, הקהל יושב ועוסק בדברי תורה במקום, בא אחד מהקהל ורוצה לומר קדיש או קדושה ומבקש מהלומדים שיצטרפו לעשרה, וע"י כך הקהל הלומד בטל מלימודו כי הוא מוכרח להפסיק כדי לענות קדיש וקדושה ואח"כ לחזור ללמודם והדבר הזה קשה על חלק מהקהל. אמנם אין היחיד יכול לחייב קהל לעשות דבר שאין הם חייבים לעשותו ובפרט להפסיקם מלימוד תורה. עיין למשל במס' שבת (דף י"א ע"א) כמה עובדות, אך כנגד זה אין שורת דרך המוסר למנוע אדם שנאנס ובא לומר קדיש או קדושה, והקהל מקיים שעונה על דבר שבקדושה. עיין בכעין זה על סברת ר"א בקדושין (ל"ג ע"ב) שלדעתו אסור להפסיק מלימוד תורה ולעמוד בפני רבו. וע"ז לייט אביי, והלכה[1] שחייב להפסיק ולעמוד מפני רבו, עיין שם. והעיקר שהכל יתנהל בדרך השלום כאמור האמת והשלום אהבו ושלום על ישראל.
בכבוד ובהוקרה, מרדכי אליהו
[1] ראה שו"ע יו"ד סי' רמ"א סעי' י"א.
