סוף זמן אכילת מצה בליל פסח
בפרשת ויקרא (ויקרא א', ג') נאמר: "אל פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה'", אמרו חז"ל (ערכין דף כ"א ע"א): "יקריב אותו – מלמד שכופין אותו. לרצונו – הא כיצד – כופין אותו עד שיאמר: רוצה אני". וידוע דברי הרמב"ם (גירושין ספ"ב ה"כ) שע"י שכופין הגוף והיצר מגלים את הרצון הנפשי הפנימי של היהודי. וכתבו התוס' בב"ב (דף כ"א ע"א ד"ה כי מציון) בשם הספרי עה"פ "למען תלמד ליראה את ה'" האמור על אכילת מע"ש – שבזמן שאדם עולה לירושלים, ורואה כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וכו' בבית המקדש אזי נחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה ליראה את ה', וזו הכונה שכופין את האדם להקריב לפני פתח אהל מועד במקדש.
כמו במקדש כן הדבר במקודשיו – הכונה כלפי האדמו"ר הגדול הגאון העצום בש"ס פוסקים וקבלה, האדמו"ר מליובאויטש (שליט"א) [זצ"ל], ישלח לו ה' רפואה שלמה ובריאות איתנה, אדם שבא אתו במגע רואה לפניו מלאך ה' צב – אות, ושואב ממנו תורה וקדושה ויר"ש. הוא המפיץ תורה, הוא המפיץ יראת שמים בכל העולם כולו גם במקומות הכי נדחים. כשמדברים אתו נדהמים מהבקיאות והחריפות הגדולה בש"ס קבלה ופוסקים. צריכים לומר שיש לו נשמה גדולה, נשמת משה רבנו (שהרי לת"ח יש מנשמת מרע"ה). יה"ר שזכות הרמב"ם וזכות תקנת הלימוד היומי תעמוד לאדמו"ר (שליט"א) [זצ"ל] ולכל אלה שהולכים לאורו, להתברך באורה ושמחה ששון ויקר בקבלת פני משיח צדקנו בקרוב בימינו אמן.
הרמב"ם פוסק שמצות אכילת מצה כל הלילה (הל' חו"מ פ"ו הל' א'), וכתב ה"ה שכן דעתו (הלכות קרבן פסח פ"ח ה' ט"ו) דאכילת קרבן פסח כל הלילה, כסברת ר"ע (פסחים דף ק"כ ע"ב) ולאפוקי מראב"ע שאמר עד חצות. ולכאורה קשה כי בהלכות קרבן פסח שם כתב: "כבר בארנו בכמה מקומות שאין הפסח נאכל אלא עד חצות כדי להרחיק מן העבירה, ודין תורה שיאכל כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר", משמע שמדרבנן החמירו עליו ואין לאוכלו לכתחילה אחר חצות, וא"כ מדוע בהלכות חו"מ (שם) לא כתב שמצה תאכל לכתחילה עד חצות, אלא כתב שמצותה כל הלילה ללא שום הגבלה, הרי לסברת ראב"ע יש השוואה בין מצה לקרבן פסח, ואמר רבא: אכל מצה בזמן הזה אחר חצות לראב"ע לא יצא יד"ח (פסחים דף ק"כ ע"ב), וכתבו התוס' (שם ד"ה אמר רבא) שיש פוסקים כראב"ע, וכתב הב"י (סי' תע"ז דף רי"ט ע"א בדפי הטור) משם הרא"ש (פ"י סי' ל"ח) בענין מצה אחר חצות שנכון להחמיר כראב"ע מטעם להרחיק את האדם מן העבירה, וכן ההלל יש לקרותו לפני חצות "והרמב"ם פסק שזמנה כל הלילה", כוונת הב"י שלדעת הרמב"ם אין צורך אפילו להרחיק מן העבירה בענין מצה, ותימה מאי שנא מקרבן פסח?
ואפשר לומר שקרבן פסח יש חשש שאם ישהה אותו ולא יאכל אותו עד הבוקר יעבור על איסור לאו דלא תותירו (שמות י"ב, ב'. ספר המצוות לאוין קי"ז), ויעבור על עשה שלא אכל ק"פ במועדו. ואילו במצה יעבור רק איסור עשה בלבד. ולפיכך בקרבן פסח הרחיקו מן העבירה, ובמצה לא. ועיין בפירוש רבינו מנוח (הל' חמץ ומצה שם) בדרך זו וביתר שאת[1].
עוד מצינו שהרמב"ם פוסק שם (הל' חמץ ומצה פ"ז הל' א') בענין סיפור יציאת מצרים: "מצוות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים, בליל חמשה עשר בניסן שנאמר וכו' בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך", עכ"ל. ולכאורה משמע כדברי המג"א (בסי' תפ"ה ס"ק א')[2] שהגדה של פסח אינו יכול לאמרה למחר ואין לה תשלומים, משום שהיא קשורה עם המצה בעבור זה וכו', ועיין שערי תשובה (סי' תע"ז ס"ק א')[3], ולפי זה מי שסובר שהלכה כראב"ע הרי שגם במצה סובר שהלכה כמותו ואין לאוכלה אחר חצות. ומי שלא קרא הגדה עד חצות אין לו חיוב לקרוא אחר חצות, ואם קורא אינו יכול לברך אשר גאלנו וכו'. ולדעת הרא"ש שרק מחמירים כראב"ע עדיין יש לו חיוב לאכול מצה אחר חצות ולקרוא את ההגדה ולא יברך, מתוך ספק ברכות להקל, ועיין לכה"ח (סי' תע"ג ס"ק ט"ז, סי' תע"ז ס"ק י'), ולמש"ב שם (ס"ק ו' – ז') ולביאור הלכה שם (ד"ה יהא זהיר). ולסברת הרמב"ם חייב לאכול מצה כל הלילה, ולכאורה תימה על הגר"א (סי' תע"ז ס"ק ה') שסובר שגם לר"ע יש להחמיר ולאכול מצה לפני חצות, וזה שלא כסברת הרמב"ם בענין מצה אלא רק לענין קרבן פסח.
ונראה לומר מאחר ויש מצות עשה לספר ביציאת מצרים בזמן שמצה ומרור לפניך, א"כ אם נאמר שאחר חצות לא יאכל מצה כסברת ראב"ע, לדידו גם מצות סיפור יציאת מצרים אין חייב רק עד חצות ולא יותר, ואף על פי שהוא בעצמו היה במעשה בר"א ור"י וראב"ע ור"ע ור"ט שהיו מספרין כל הלילה, אפשר שראב"ע נמשך אחר שיחתן של ת"ח, ועוד הרי אין איסור לספר אחרי חצות, אלא שאין מצוה אם נאמר שזה קשור עם מצות מצה.
והנה אף על פי שמרן פסק (בסי' תע"ז סעי' א') כך, לשון של זהורית נקט ולא אמר שמצות מצה רק עד חצות אלא: "יהא זהיר לאוכלו קודם חצות", ואפשר שמצות אכילת מצה שונה ממצות אכילת אפיקומן שהוא זכר לקרבן פסח, ובזה יש להזהר ואין לאוכלו אחר חצות, אבל אכילת מצה שאין לה שום קשר עם קרבן פסח אין חייב להזהר, רק לסברת ראב"ע, ולכן פסק בשו"ע בסי' תע"ה (סעי' ה') שאכילת מצה כל הלילה, ולא חילק מתי נרפא החולה[4] ועיין שם לכה"ח (ס"ק ס"ד) ולא משמע כן מביאור הלכה (סי' תע"ז ד"ה ויהא זהיר) ומכה"ח (סי' תע"ז ס"ק ט'), ואכמ"ל.
מסקנא דדינא
אליבא דהרמב"ם שפוסק כר"ע שזמן אכילת פסח כל הלילה מהתורה ולהחמיר מדרבנן עד חצות להרחיקו מעבירה, מצות אכילת מצה כל הלילה, ואין גזרת חז"ל להרחיקו מן העבירה, וכן סיפור יציאת מצרים כל הלילה.
וצריכים להדגיש שלדעת הרמב"ם אם אדם ילמד הלכות קרבן פסח בליל פסח או הלכות חמץ או אפית מצה לא קיים מצות עשה מן התורה לספר ביציאת מצרים.
ולפי זה מובן מה שחלקו חז"ל בפסחים (דף קט"ז ע"א) מהיכן מתחילה ההגדה, אם מתחילה עובדי ע"ז או מעבדים היינו, ולכאורה מאי נ"מ מהיכן מתחיל? אולם לסברת שמואל שאומר מ"עבדים היינו לפרעה במצרים", היינו מצוה לספר נסים ונפלאות של יציאת מצרים, ולא מה שקדם לכך אף על פי שהם נסים ונפלאות ה'. אולם לסברת רב מתחיל "מתחילה עובדי ע"ז", והטעם כלשון הרמב"ם שם "ומתחיל בגנות ומסיים שקרבנו המקום לו והבדילנו מהאומות וקרבנו ליחודו", היינו שזה חלק מיציאת מצרים, לא רק שחרור גופני, הצלה משעבוד בלבד, אלא קבלת עול תורה ומצוות, מאפילה לאור גדול, זה קיום תורה ומצוות, שהבדילנו מן התועים וקרבנו אליו, זה חלק מנס סיפור יציאת מצרים.
ויהי רצון שנזכה כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות בעגלא ובזמן קריב דידן אכי"ר.
[1] וזה לשונו: "ומצוותה כל הלילה, ואית מרבוותא דפסקי דמצה אינה נאכלת אלא עד חצות כר' אלעזר בן עזריה דסתם לן תנא באיזהו מקומן (נ"ו ב) כוותיה, כדאמרינן ואינו נאכל אלא עד חצות, ואפ"ה מסתברא כפסקיה דר' משה מדקאמרינן בגמ' שלהי פרק ערבי פסחים (ק"כ) אמר רבא: אכל מצה בזמן הזה אחר חצות לראב"ע לא יצא ידי חובתו, ולא קאמר אכל מצה אחר חצות לא יצא ש"מ הלכה כרבי עקיבא דאמר כל הלילה. ותו דסתמא אחרינא אשכחינן כר"ע דתנן (מגילה כ' ע"ב) דבר שמצוותו בלילה כשר כל הלילה, ואמרינן בגמ' לאתויי אכילת מאי, לאתויי אכילת פסחים ודלא כראב"ע. ותו אמרינן בברכות (ב' ע"א) כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצוותו כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר, כלומר מצוותן מן התורה. ועוד שנינו (שם) לא אמרו חכמים עד חצות אלא כדי להרחיק אדם מן העבירה וממילא שמעת מינה דמצה מצוותה כל הלילה, דמידי הוא טעמא בפסח כשאינו נאכל עד חצות אלא שמא יאכל ממנו לאחר שיעלה עמוד השחר ומתחייב כרת, ומוטב שיבואו קדשים לבית הפסול לזמן מועט שלא לאכול אחר חצות משיאכל ויבוא לידי כרת, במצה ליתיה האי טעמא שרי. זה היא דעת הרב. תדע, שהרי כתב מצוותה כל הלילה והניח ההיא דעד חצות, ובשלהי פ"ח מהל' קרבן פסח כ' דמצות הפסח כל הלילה אבל חכמים אמרו עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה", עכ"ל.
[2] וזה לשונו שם: "ונראה לי דמי שלא אמר הגדה בליל פסח אין לו תשלומין, דהא כתיב בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, וכתיב בערב תאכלו מצות מכאן ואילך רשות, כן נראה לי דלא כעיר שושן".
[3] עיין שם שדן בא' שמתחיל את הסדר סמוך לחצות היאך עליו לנהוג.
[4] וז"ל: "אכל כזית מצה והוא נכפה בעת שטותו ואח"כ נתרפא, חייב לאכול אחר שנתרפא".
