בעניין עיקר חיוב מצה בפסח בזמה"ז
בעיקר חיוב אכילת מצה, יש מחלוקת בין רש"י והרשב"ם לבין הרא"ש ושאר מפרשים. היינו כי לדעת רש"י בפסחים (דף מ' ע"א בד"ה באחרונה)[1], וכן כתב (בדף קי"ט ע"ב בד"ה אין מפטירין): "שצריך לאכול מצה בגמר הסעודה זכר למצה הנאכלת עם הפסח וזו היא מצה הבצועה שאנו אוכלים באחרונה, לשם חובת מצה אותה שלאחר אכילה. ועל כרחינו אנו מברכין על אכילת מצה בראשונה אע"פ שאינה באה לשם חובה, כדאמר רב חסדא לעיל (דף קט"ו ע"א) גבי מרור דלאחר שמילא כריסו הימנו היאך חוזר ומברך עליו וכו'". וכן כתב שם הרשב"ם (בד"ה אין מפטירין), שמצה שאנו אוכלים באחרונה – אפיקומן, היא מצת מצוה דאורייתא והיא מצת חובה של הלילה של "בערב תאכלו מצות". ומה שאנו מברכים בתחילה על שתי המצות הראשונות מוציא מצה, זה כדי שנוכל לאכול מצה אך היא אינה לשם חובה אלא לשם סדר פסח.
כאמור הרשב"ם ורש"י הביאו הוכחה מדברי רב חסדא (בדף קט"ו ע"א), ושם כתבו התוס' (ד"ה מתקיף): "מידי דהוה אברכת שופר דמברך אתקיעות דישיבה ומועלת ברכה לתקיעות שבעמידה שהם עיקר, ונעשית על סדר הברכות וכו'". ולכאורה לפי זה יצא שכמו שבהלכות שופר צריך להמנע מדיבור עד גמר התקיעות של מעומד, כך גם לדעת רש"י ורשב"ם יש להמנע מלדבר מתחילת מוציא מצה עד אפיקומן.
ולכאורה מדברי הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ח הל' ט') שכתב: "שאכילתן היא המצוה" משמע כרש"י, אך אפשר לומר שאין הוכחה שסובר כרש"י משום שיתכן וכוונתו על דבריו לעיל. ועיין לערוך השולחן (סי' תע"ז או' א'-ג') מש"כ על זה[2] [ועיין לתוס' פסחים ק"כ ע"א ד"ה באחרונה, בשני התירוצים].
ואילו הרא"ש (פרק י' סימן ל"ד) לאחר שהזכיר את דברי הרשב"ם שמצת האפיקומן היא זכר למצה הנאכלת עם הפסח, ומצה זו היא עיקר החיוב של אכילת מצה, מקשה: הרי לדעת הרשב"ם היו צריכים לברך על מצת האפיקומן על אכילת מצה, אלא מפני שכבר אכל בתחילה לכך מברך אז. והקשה עוד: דא"כ היו צריכים לתקן לאכול עם האפיקומן מרור וחרוסת כיון שהיא זכר למצה הנאכלת עם הפסח בכריכה, ועליה היה רשאי לברך. ומסיק: "הלכך נראה לי דאותה מצה (אפיקומן) אינה לשם חובה אלא אוכלין אותה זכר לפסח שהיה נאכל על השובע באחרונה, ולפי שהוא זכר לפסח יש ליתן לה דין הפסח שלא לאכול אחריה, וא"צ לאכול עמה מרור וחרוסת", עכ"ד.
ולכאורה קושית הרא"ש אינה מובנת, שאם הרשב"ם סובר שאכילת מצת האפיקומן היא עיקר החיוב מדאורייתא, כיצד אפשר לערבב עמה מרור או חרוסת הרי אתי מדרבנן ויבטל את הדאורייתא, כמו שאמרו חז"ל (פסחים דף קט"ו ע"א) שאפ' למ"ד שאין מצוות מבטלות זו את זו, ה"מ מדאורייתא בדאורייתא ודרבנן בדרבנן, אבל דאורייתא ודרבנן אתי דרבנן ומבטל לדאורייתא! ועיין לרשב"ם שם ולתוס' שם, ועיין לב"ח (סי' תע"ז דף רי"ט בדפי הטור ד"ה וי"א שצריך) שרמז בזה. ועיין לדרישה (שם ס"ק א').
למעשה מר"ן בשו"ע (סי' תע"ז ס"א) פסק לא כמו הרשב"ם ורש"י, שכתב: "לאחר גמר כל הסעודה אוכלים ממצה השמורה תחת המפה כזית כל אחד, זכר לפסח הנאכל על השובע". הרי שפסק מדין זכר לקרבן פסח, ולא מדין מצה הנאכלת עם הפסח, היינו שאם מצוות צריכות כוונה, א"כ כיום אכילת מצה היא חובה בתחילה כשמברכים על אכילת מצה, ואוכלים את האפיקומן רק מטעם שכתב הרא"ש.
אולם כתב הב"ח שם: "ומנהגנו ליקח חלק הגדול לאפיקומן כאשר נתבאר למעלה בסימן תע"ג, ואוכלין ממנו כשיעור ב' זיתים אחד זכר לפסח כאשר כתב הרא"ש, ואחד זכר למצה הנאכלת עם הפסח כאשר פרשב"ם, ואין כורכין אותו במרור וחרוסת וכו', ומשום דלהרא"ש אין אכילה זו אלא זכר לפסח ולא לשם חובת אכילת מצה, ולפירוש הרשב"ם היא משום חובת מצה הנאכלת עם הפסח על כן צריך ב' זיתים ולא סגי כזית אחד לאפוקי נפשיה מפלוגתא", עכ"ל הב"ח ועיי"ש. וכתב הב"ח (בסי' תע"ג, דף רט"ז בדפי הטור ד"ה ומ"ש וחציה השני): "כתוב במהרי"ל (סדר ההגדה עמ' ק"ג סי' כ"א) דחלק הגדול יקח לאפיקומן, ולא פחות מחציה דהיינו חלק הקטן, וכ"כ מהרש"ל (שו"ת סי' פ"ח). ונראה דהטעם הוא משום דראוי להחמיר לאכול אפיקומן ב' זיתים על פי פירוש רשב"ם (פסחים קי"ט ע"א ד"ה אין מפטירין) אחד זכר לפסח, ואחד זכר למצה הנאכלת עם הפסח, כמו שיתבאר לקמן בריש סי' תע"ז, לכך הצריכו ליקח חלק הגדול. נ"ל ודלא כמ"ש המהרי"ל (שם עמ' קט"ו סי' ל"ח) משום חבוב מצוה, ונאכל על השובע וגם כדי שביעה. דטעמים אלו אין להם יסוד כנ"ל", עכ"ל הב"ח.
הרי שהוא הביא את דברי המהרי"ל ומסכים שיאכל שתי כזיתות ולא מטעמיה. וכן כתב הרמ"א בדרכי משה (בסי' תע"ז אות א'): "וכתב מהרי"ל (שם סי' ל"ח) לכתחילה יקח ממצה האחרונה כביצה והיינו ב' זתים, ולכל הפחות לא ימעט מכזית". ולפיכך תימה על המג"א (סי' תע"ז ס"ק א') שכתב, וז"ל: "ומהרי"ל כתב לכתחילה יקח שני זתים אחד לזכר פסח ואחד לזכר מצה הנאכלת עמו, ולכל הפחות לא ימעט מכזית", עכ"ל. ומציינים שם שמקורו של המג"א הוא ד"מ וב"ח. ותימה הרי הב"ח בעצמו הביא את טעמו של המהרי"ל ולא ניחא ליה. ובטעמו של המהרי"ל כתב טעם אחר משום חיבוב מצוה שנאכל על השובע וגם כדי שביעה. ואילו לדעת הב"ח הטעם הוא משום ספק אם כהרשב"ם או כהרא"ש.
ולכאורה יש עוד נ"מ ביניהם שלדעת המהרי"ל שצריך לאכול מדין חשיבות, יעשה כן לכתחילה, ואילו לדעת הב"ח הרי אין צורך לכאורה לכתחילה לאכול שתי כזיתות אלא יאכל כזית אחת, ויתנה: אם הלכה כרשב"ם הוא אוכלה לזכר מצה הנאכלת עם הפסח ומכוון בזה לצאת יד"ח דאורייתא, ואם הלכה כרא"ש אוכל את המצה לזכר קרבן פסח הנאכל על השובע ואכילה זו מדרבנן. ומדוע יש לכתחילה לאכל שני כזיתות? אלא יתכן שאנו מצרפים את שתי הסברות של הב"ח והמהרי"ל לשתי כזיתות.
ועיין שם לט"ז (ס"ק א') שאכן הביא את המהרי"ל והסביר אותו כדברי הב"ח מדין חיבוב מצוה, ולא הזכיר את סברת הב"ח מדין מחלוקת הרשב"ם והרא"ש. ועיין לחיי אדם (כלל ק"ל סעיף י"ד) שלדעתו יש טעם אחר לשתי כזיתות, וז"ל: "ולכתחילה ב' זיתים. אחד זכר לפסח, ואחד לחגיגה". הרי שלא הסביר לא את סברת הב"ח ולא את סברת המהרי"ל, אלא כתב סברה חדשה מדין קרבן חגיגה. ולפלא, הרי חגיגה לא נאכל יחד עם הפסח אלא לפניו, כדברי הרמב"ם (פ"ח אות ז' מהלכות חו"מ), עיי"ש.
כאמור סתם מר"ן והרמב"ם הוא שאכילת אפיקומן הינה בכזית. ועיין לכה"ח (שם ס"ק א') שכתב: "שלכתחילה יקח שני זיתים". והמש"ב (ס"ק א') כתב: "לכתחילה 'טוב' שיקח שני זיתים". ועיין לגאון עוזינו ותפארתנו הרי"ח זיע"א בספרו בא"ח (פרשת צו הל' ל"ה) שכתב שזה מצוה מן המובחר.
לכל האמירות ולכל הדעות מהדין מספיק כזית, ואם ירצה להחמיר יחמיר. וטוב שבעת שרוצה להתחיל להחמיר לאכול באפיקומן שתי כזיתות, שיאמר שעושה כן בלי נדר, כדי שאם פעם יקשה לו לאכול כביצה אזי יאכל כזית בשופי.
וכבר הזכרנו שהא לחמא עניא – הלחם שעונים עליו, זה האפיקומן כי המצה שאנו אוכלים בתחילת הסעודה אמנם ענו עליה את כל ההגדה, אך האפיקומן בנוסף לכך אמרו עליו דברי תורה על השולחן בענין יציאת מצרים וכו'. וכן כאמור לסברת חלק מהפוסקים – אשר חוששין לסברתם לכתחילה, או למצוה מן המובחר, או לטוב בעלמא – הוא עיקר מצות אכילת מצה מהתורה.
וע"כ צריכים לאכול, כלשון הבא"ח שם: "אחר שגמר סעודתו יאכל בשמחה". אף שלמעשה זה עצב שהרי הוא רק זכר לקרבן פסח, זכר ולא קרבן פסח ממש. אלא מאחר ויש לו קשר עם קרבן פסח, וכן איכא מ"ד דהוא אכילה מדאורייתא, לפיכך צריך לשמוח, ועוד כיון שזה זכר לקרבן פסח שנאכל על השובע כדרך בני מלכים יש לאכול בשמחה, ועוד שגם הכהנים אוכלים "לשמחה" בהם לפיכך יאכלנו בשמחה.
מרדכי אליהו
[1] וז"ל: "מצות אכילתה שעם הפסח, היא חובת אכילתה, דכתיב קרא 'על מצות ומרורים יאכלוהו', ופסח נאכל על השובע כדתנן (דף קי"ט ע"ב) אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן".
[2] וז"ל הערוך השולחן (סי' תע"ז אות ב') לגבי דעת הרמב"ם: "ואפשר לומר דעיקר כוונתו הוא על זמן הבית".
