חשב לספור כדין וטעה בספירה
מובא בגמרא בברכות (דף י"ב ע"א): "פשיטא היכא דקא נקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשכרא הוא, ופתח ומברך אדעתא דשכרא וסיים בדחמרא – יצא, דאי נמי אם אמר שהכל נהיה בדברו – יצא, דהא תנן: על כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו – יצא".
הנחת הגמרא היא, שדין זה פשוט הוא וללא עוררין. ובהמשך הגמרא יובאו מקרים שבהם הגמרא מסתפקת, אולם גם דברי הגמ' שהובאו לעיל דרושים ביאור, לגבי הפירוש של "פתח" ו"סיים" האם הכוונה בפועל או במחשבה. לפי רש"י המקרה שעליו הגמ' מדברת הוא אם לקח כוס של יין שברכתו בפה"ג וחשב שיש בידו כוס של שכר, שברכתו "שהכל נהיה בדברו", וכלשון רש"י (ד"ה פתח): "תחילת הברכה אמר על מנת שהכל, וכיון שהגיע למלך העולם נזכר שהוא יין ואמר פרי הגפן, פשיטא לן דיצא, דהא אפילו סיים כל הברכה כדעת פתיחתה ואמר שהכל יצא על היין, דתנן וכו'". היינו שלדעת רש"י מה שכתוב בגמרא: "פתח ומברך אדעתא דשיכרא" היינו "פתח" במחשבה, ואילו "סיים בדחמרא" היינו סיים בפועל בדיבור.
המשך דברי הגמרא: "אלא היכא דקא נקיט כסא דשיכרא בידיה, וקסבר דחמרא הוא, ופתח ובריך אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא מאי, בתר עיקר ברכה אזלינן או בתר חתימה אזלינן". כלומר שאחז כוס של שכר שברכתו שהכל, ובירך בפה"ג לא יוצא יד"ח, וכלשון רש"י (ד"ה אלא): "פתח אדעתא דחמרא כדי לסיים בפה"ג, וכשהגיע למלך העולם נזכר שהוא שכר וסיים שהכל מהו. בתר עיקר ברכה אזלינן, ועיקר ברכה אדעתא דיין נאמרה, והוי כמו שסיים ביין ואין ברכת היין מוציאה ידי ברכת שכר שאין השכר מן הגפן". כלומר רש"י לשיטתו שעיקר הברכה היא: "בא"ה אלוקינו", או "בא"ה אלוקינו מלך העולם" ומסביר רש"י: "פתח ובריך" – במחשבה. "וסיים בדשכרא" היינו סיום הברכה בפועל בדבור שאמר שהכל וכו'.
והגמרא מנסה להביא הוכחה מתפילת יוצר, וכלשון הגמרא: "ת"ש שחרית, פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים – לא יצא. פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור – יצא. ערבית, פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור – לא יצא. פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים – יצא. כללו של דבר: הכל הולך אחר החתום". וגם כאן נשאלת השאלה: מה פירוש "פתח" ומה פירוש "סיים", האם הכוונה שפתח בפועל בתחילת הברכה, וסיים בסוף הברכה, או כלשון רש"י: "פתח ביוצר אור, כלומר אדעתא דלימא יוצר אור. וסיים במעריב ערבים, כשאמר מלך העולם נזכר וסיים אשר בדברו מעריב ערבים". פשט דברי רש"י הוא ש"פתח" הכוונה על תחילת הברכה בלבד – "בא"ה אלוקינו מלך העולם" – שהייתה במחשבה לומר "יוצר אור ובורא וכו'", וסיים "אשר בדברו וכו'". וידוע שכל מקום שרש"י אומר "כלומר" – פירושו אינו כפשט הסוגיה, משום שפשט דברי הגמ' הוא ש"פתח ביוצר" היינו בפועל בדיבור, ו"סיים במעריב" – היינו בפועל בדבור. ורש"י מסביר: פתח במחשבה וסיים בפועל. לכאורה מגמ' זו עולה כי הכל הולך אחר החיתום, אולם הגמרא דוחה ראיה זו, ואומרת: "שאני התם דקאמר ברוך יוצר המאורות".
ושוב היתה לרש"י שאלה כיצד להסביר את דחיית הגמרא, והסביר: "שאני התם, כלומר דלמא פתיחה אינה כלום, והא דקתני יצא, לפי שחוזר וחותם בה בברוך יוצר המאורות, וע"י החתימה קאמר דיצא, אבל שהכל שאין חותם בה בברוך ופתיחתה אדעתא דבורא פרי הגפן הוא אימא דלא יצא". רש"י מסביר שיש הבדל בין ברכה שיש בה "ברוך" בפתיחה ובסיום, לברכה שאין בה אלא בפתיחה בלבד.
ואילו לרי"ף (ברכות דף ו' ע"א בדפי הרי"ף) היתה לו גרסא אחרת בגמ' והוא פירש את הסוגיא בלי "אדעתא" – מחשבה אלא הכל בפועל בדיבור, ומאחר והבעיא לא נפשטה, ע"כ: "לקולא עבדינן ולא מהדרינן ליה דספיקא דרבנן לקולא".
הרא"ש (ברכות פ"א סי' י"ד) הרבה להקשות על פירש"י, והביא את דברי הראב"ד: "שלא מצינו בשום מקום שהברכה נפסדת בשביל חסרון כוונה, ואפילו בלא שום כוונה הברכה עולה לו, כ"ש כשהוא מתכוון לשום ברכה בעולם". והרא"ש דחה את דברי הראב"ד ז"ל, ואמר שאם אדם כלל לא מתכוון – יצא יד"ח, אבל "כשעוקר הכוונה לברכה אחרת" – זה יותר גרוע, ואעפ"כ לא הסכים הרא"ש עם פירוש רש"י, וסובר ש"פתח" היינו בפועל ולא במחשבה, והסכים עם סברת הרי"ף.
וכך הסביר הרא"ש את הרי"ף שהפשיטא של הגמרא איירי במקרה שלקח כוס יין ואמר 'בא"ה אמ"ה שהכל נהיה בדברו', ונזכר שהוא יין וסיים אח"כ "בפה"ג", וכך היתה אמירתו: "בא"י אמ"ה שהכל נהיה בדברו בפה"ג" – בזה יצא יד"ח. אבל אם לקח כוס שכר ואמר: "בא"ה אמ"ה בפה"ג", ואח"כ חזר ואמר: "שהכל נהיה בדברו" – כאן הספק של הגמרא, והבעיה לא נפשטה ולכן חוזר ומברך, שספק אם הולכים בתר הפתיחה או בתר החתימה, בפועל או בדיבור (ועיין באורך בפירוש רש"י והרי"ף ובר' יונה שם).
לרמב"ם יש שיטה אחרת, שביסודה היא כשיטת רש"י אך מחמיר ממנו. וכן פסק הרמב"ם (פרק ח' מהלכות ברכות הלכה י"א): "לקח כוס של שכר בידו, והתחיל הברכה על מנת לומר שהכל, וטעה ואמר בפה"ג – אין מחזירים אותו, וכן אם היו לפניו פירות הארץ והתחיל הברכה על מנת לומר בורא פרי האדמה וטעה ואמר בורא פרי העץ – אין מחזירים אותו. וכן אם היה לפניו תבשיל של דגן ופתח על מנת לומר בורא מיני מזונות וטעה ואמר המוציא – יצא. מפני שבשעה שהזכיר את השם והמלכות שהן עיקר הברכה לא נתכוון אלא לברכה הראויה לאותו המין, והואיל ולא היה בעיקר הברכה טעות, אף על פי שטעה בסופה – יצא ואין מחזירים אותו". היינו שהוא מסביר את דברי הגמ' "פתח" במחשבה, ו"סיים" היינו בפועל. ויותר מזה: ה"פתח" עם שם ומלכות הוא הקובע, אף על פי שלמעשה הוציא מפיו בסיום ההיפך ממה שצריכים לברך. וע"כ משיג הראב"ד ואומר: "שאין הולכין אלא אחר הפירוש אשר הוציא בפיו".
ואילו מהרמב"ם בהלכות ק"ש (פ"א הלכה ח') משמע אחרת, שפסק שם: "בשחרית פתח יוצר אור וסיים מעריב ערבים – לא יצא. פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור – יצא. ובערב פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור – לא יצא. פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים – יצא". לכאורה פסק זה של הרמב"ם אינו כפי שפסק בהלכות ברכות, ש"בא"ה אמ"ה" הוא הקובע מה רצה לומר, ואפילו אם סיים כמו שצריך לומר – המחשבה קובעת ולא הסיום בפועל. ועיין בכסף משנה בהל' ק"ש וכן בלחם משנה שם, כיצד מיישבים את דברי הרמב"ם וכן את הגמ', והזכיר את פירוש ר' יונה ורבינו מנוח אשר מסבירים את הרמב"ם בשיטה אחרת.
ואח"כ הביא הכסף משנה את תשובת הרמב"ם לשאלתם של חכמי לוניל על הסתירה לכאורה בין הלכות קריאת שמע להלכות ברכות, וז"ל: "תשובה, יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בשכר היוצא מן הגפן כמו בנזיר 'מיין ושכר יזיר' ובאותו שכר של ענבים שאין אדם רואה בכוס אם שכר אם יין, ושיבא אדם לטעות ויפתח ע"מ שהוא שכר ויסיים בורא פרי הגפן (בזה יצא יד"ח ולא מחזירים אותו אף על פי שבירך על שכר בורא פרי הגפן), אבל בשכר של שעורים וכיוצא בו לא איירי רבנן בדבר זה כלל, וכי יש מי שיאמר, לקח תמרה על דעת לברך בורא פרי העץ וסיים המוציא לחם מן הארץ יצא, אטו בשופטני עסקינן וכו'".
והרבה מרן הכסף משנה להקשות על חכמי לוניל. ועל עצם התשובה המיוחסת להרמב"ם העומדת בסתירה למה שפסק בהלכות ברכות, כתב הכסף משנה: "אין מקום לתשובה זו" והביא את דברי הרמ"ך ודברי הר"ש בן וירגה והאריך להקשות עליהם, ובהלכות ברכות (פ"ח הלכה י"א) האריך הלחם משנה להסביר דברי הרמב"ם ושאלת חכמי לוניל ותשובת הרמב"ם, עיין שם.
והתוס' (ברכות דף י"ב ע"א ד"ה פתח וד"ה לא לאתויי) מסבירים כמו רש"י, אלא שלענין הלכה הביאו את דברי הרי"ף שפוסקים לקולא, ולא חוזר ומברך. ולדעת ר"י חוזר ומברך, אא"כ תיקן את עצמו תוך כדי דיבור, עיין שם, ועיין גליון הש"ס במקום.
הטור (סי' ר"ט) התעלם למעשה מדברי הרמב"ם ופסק שהולכים לפי הסיום שאמר, ולא הולכים בתר מחשבה (ועיין שם בב"י ובב"ח ועיין בטור בסי' נ"ט בענין יוצר אור ומה שהאריך מרן ב"י שם וכן הפרישה והדרישה).
למעשה בשו"ע או"ח (סי' ר"ט סעיף א' – ב'), פסק מרן, וז"ל: "לקח כוס של שכר או של מים (לאפוקי תשובת חכמי לוניל) ופתח ואמר בא"ה אמ"ה על דעת לומר שהכל, וטעה ואמר בפה"ג – אין מחזירים אותו, מפני שבשעה שהזכיר שם ומלכות שהם עיקר הברכה לא נתכוין אלא לברכה הראויה לאותו המין. ויש אומרים שאם לקח כוס של שכר או מים וסבור שהוא של יין ופתח בא"ה אמ"ה ע"ד לומר בפה"ג ונזכר שהוא שכר או מים, וסיים שהכל – יצא". היינו שבתחילה הביא את סברת הרמב"ם – שהעיקר מה שחשב כשאמר בא"ה אמ"ה – וביש אומרים הביא את סברת הראב"ד שהולכים אחר ה'בפועל', מה שסיים, ולא הולכים אחר המחשבה.
ועיין לט"ז (שם ס"ק א') שכתב שרוב הפוסקים סוברים כמו הראב"ד ולא כהרמב"ם. ועיין למג"א (שם ס"ק א') שהביא את התשובה לחכמי לוניל וציין שמרן בכ"מ דחה את התשובה ולכן כתב כאן בשו"ע: "או מים" והב"ח מסכים עם התשובה, והוסיף שאזלינן בתר רוב הפוסקים "וכמעט כולם הסכימו דלא אזלינן בתר דעתו", וכן פסק המש"ב (שם ס"ק א') שלא פוסקים כרמב"ם שהולכים לפי דעתו של האדם בתחילת הברכה, אלא כמו שפסק בשו"ע כסברת היש אומרים שלדעתם אם בירך על מים בפה"ג אף על פי שחשב בתחילה לברך שהכל, וכשאמר בא"ה אמ"ה התכוון לשהכל – מאחר וסיים בפה"ג ולא תיקן את עצמו תוך כדי דיבור, חוזר ומברך שהכל על המים.
ואילו לדברי כה"ח (שם ס"ק א' – ג') שמרן פוסק ככל הסברות ולהקל, וע"כ בנידון דידן יברך ויהרהר שם ומלכות בליבו, עיין שם. ואפשר להסביר את דברי הרמב"ם שמאחר שעיקר הברכה בפה והוא "הרהר" בליבו וטעה וסיים אחרת – אינו חוזר ומברך, כי הטעות כאונס, ובאונס הרהור כדיבור.
[ועיין בשו"ע (סי' נ"ט סעי' ב') בענין יוצר המאורות מה שפסק שם מרן בשו"ע ומה שהאריכו האחרונים להסביר דבריו. ועיין לג"ע בעל האור החיים הקדוש בספרו ראשון לציון על מסכת ברכות (דף י"ב ע"א) שהאריך להסביר דברי הרמב"ם דבר דבור על אופניו, בטוב טעם ודעת. ועיין בתשובת הרדב"ז (ח"ה סימן אלף תצ"ו) שהביא את שתי הסברות ברמב"ם בהלכות ק"ש ובהלכות ברכות, ומסקנתו כמעט זהה לדברי אור החיים הקדוש, עיין שם].
ג"ע ותפארתנו רשכבה"ג המאור הגדול הרי"ח הטוב זיע"א התיחס לענין זה בספרו "אורח חיים" (הגדה של פסח הלכות ספירת העומר עמוד ר"י סעיף ט"ז י"ז, אשר ערכו וסדרו וזיכה אותנו מכת"י הוא הצדיק והחסיד קדישא ופרישא הרה"ג ר' דוד יהודיוף זצ"ל שבזכותו זכינו לאוצר החיים ועשה עבודה מדויקת ומדוקדקת במסירות נפלאה ובדבקות דקדושה. ויבדל לחיים טובים וארוכים ומתוקנים ר' ישועה סאלם הי"ו שזכה להוציא לאור את הספר הנ"ל עם עוד ספרים של הרי"ח זיע"א כיד ה' הטובה עליו ועוד ידו נטויה, ויהי רצון שיזכה להוציא מן המחשבה למעשה וזכות הגאון האדיר תגן עליו ועל ב"ב), ושם בסעי' ט"ז הוא כותב: אם פתח ואמר בא"ה אמ"ה אדעתא דלימא היום ארבעה, שהוא סבור שהוא ארבעה ונזכר וסיים היום חמשה אינו חוזר ומברך, ובסעיף י"ז הוסיף: "אם היום הוא ארבעה והוא ג"כ חשב שהוא ארבעה ובירך אדעתא דהכי, ורק כשבא לספור טעה ומנה חמישה ונרגש, אינו חוזר ומברך, אלא חוזר וסופר ארבעה בלא ברכה – כן פסק מרן ז"ל וכן הוא הסכמת האחרונים וכ"כ חק יוסף (ס"ק י"ב) ודלא כהב"ח דפליג", עכ"ל.
ולצערי רבים לא הבינו את דבריו ואת פסקיו אלו, למרות שיש לו בענין זה תשובה מפורשת ברב פעלים (ח"ד או"ח סימן ו'), וז"ל התשובה: הקושיא שנתקשית בדברי השו"ע או"ח (סי' תפ"ט סעי' ו') במה שכתב אם הוא ארבעה ופתח בברכה אדעתא דלימא ארבעה וטעה וסיים בחמשה דאינו חוזר ומברך, ונתקשית והא הוציא שקר מפיו כי מנה חמשה והם ארבעה ואיך יצא י"ח, הנה קושיא זו כבר הקשה אותה הגאון הלבוש, וגם הגאון ב"ח והסכימו דבהאי גוונא לא יצא י"ח. וכ"כ הר' פר"ח ז"ל, והנה טעמו של האור זרוע והשו"ע דס"ל דיצא י"ח היינו משום כי במחשבתו כיון על ארבעה אפילו בשעה שהוציא הספירה שאמר היום וכו', ורק מפיו יצא תיבת חמשה בטעות דבלבו חשב להוציא מפיו ארבעה ובטעות יצא מפיו חמשה ולהכי ס"ל דלמ"ד ספירה בזה"ז מדרבנן מקילינן בכה"ג לומר דיספיק לזה מה שהיה במחשבתו למנות היום על ארבעה ורק שבטעות לשון יצא מפיו חמשה, ועם כ"ז הקשו הגאונים הנז' על סברא זו דמה תועיל מחשבתו וכוונתו דהעיקר הוא מה שהוציא מפיו לכן פסקו דבכה"ג לא יצאו י"ח, אך הגאון הט"ז פירש כוונת הא"ז ומרן ז"ל בשו"ע דפסק כוותיה לא איירי שמנה בפיו חמשה אלא לעולם מנה ארבעה כפי האמת ורק בסיום הברכה חשב בדעתו לומר חמשה ומה שאמרו וסיים בחמשה קאי על הברכה אבל לעולם בעת שבא לספור מנה ארבעה כפי האמת וקמ"ל בזה דלא תימא כיון דבסיום הברכה כיון על הטעות שהוא בחמשה לא תועיל לו הברכה לז"א דבכה"ג יצא י"ח בברכה, אבל אה"נ אם במנין טעה ג"כ ומנה חמשה גם הא"ז ומרן ז"ל יודו דלא יצא י"ח ע"ש. וגם הגאון א"ר פירש כן כט"ז ז"ל, וכן הרב נהר שלום ז"ל ג"כ פירש דברי מרן ז"ל כפירוש הט"ז ז"ל.
אבל נראה פי' הט"ז וא"ר הנז' בדברי מרן ז"ל בשו"ע הוא דוחק, כי עדיין יש להקשות לפ"ד מה ספק בזה כיון דהספירה היא היתה כראוי ורק בברכה הוא הספק דפשיטא הוא דלא יברך דספק ברכות להקל, ואף למ"ד ספירה בזה"ז דאורייתא וכאשר הקשה כן הגאון משבצות זהב ז"ל ומה שרצה לישב ע"ז הרב נהר שלום ז"ל הוא דוחק כאשר יראה הרואה. והנה הר' מאמר מרדכי (ס"ק ח') כתב פי' הט"ז ז"ל הוא דוחק הרבה והוא תי' דברי מרן בשו"ע באופן אחר, דהיינו אין כוונתו לומר דיצא ידי ספירה בהיכא דסיים ומנה חמשה, אלא כוונתו לומר דיצא י"ח ברכה, ואה"נ ודאי צריך לחזור ולספור ארבעה ורק לא יברך דעולה לו אותה הברכה שבירך אעפ"י ששהה יותר מכדי דבור כל שלא הפסיק בדברים אחרים, ואה"נ מודה מרן ז"ל דאם לא חזר וספר ארבעה כפי האמת לא יצא י"ח. וכן אם הפסיק בדברים אחרים דחוזר המברך ג"כ ע"ש. ודין זה כתבו הרב מ"א ז"ל אך לא פי' כן דעת השו"ע מפני שדוחק לפרש דברי השו"ע בהכי, ועוד כי מדברי מרן ז"ל בב"י לא משמע כן, וכבר הוא עצמו נרגש בדבר זה. ודע כי יש עוד מן האחרונים ז"ל שהאריכו בדין זה ונתקשו בו ויש שהלכו אחר פשט דברי מרן בשו"ע ועכ"ז קיימו דבריו משום דעיקר כוונתו בברכתו וספירתו היתה על הארבעה שהוא מספר האמתי ורק בטעות נזרקה תיבת חמשה מפיו, ושאני טובא מהך דינא (דסי' ר"ט) דנקיט כסא דשכרא וסיים בדחמרא. ועיין להגאון חק יעקב (ס"ק י"ט) מ"ש בזה, ועוד אחרונים נקטי הכי ואין צורך להאריך יותר בזה. והנה כי כן לענין הלכה זה שבירך אדעתא דלימא ד' וטעה ואמר חמשה דחוזר וסופר ארבעה על האמת, אך לא יברך עוד שנית משום ספק כיון דברכות אינן מעכבות".
ולמעשה גם מי שיעיין בדברי הב"י (בסי' תפ"ט) על דברי הראבי"ה המובא בטור (שם) יראה שמסתפק אם הולכים בתר פתיחה או בתר חתימה, וכתב שם: "וכיון דספירה דאורייתא אזלינן לחומרא וצריך לחזור ולברך כדאיתא בפרק מי שמתו (דף כ"א), ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר, קסבר אמת ויציב דאורייתא וחוזר ואומר אמת ויציב ואין בו ברכה לבטלה, הכא נמי ספירת העומר דאורייתא וחוזר ומברך וסופר. ולפי מה שכתבתי לעיל בשם הר"ן שרוב המפרשים מסכימים דספירת העומר עכשיו אינה אלא דרבנן בעלמא, הויא ספיקא דרבנן ולקולא ואינו חוזר ומברך", עכ"ל. ועל פי זה פסק בשו"ע (סי' תפ"ט סעי' ו'): "אם פתח ואמר בא"ה אמ"ה אדעתא דלימא היום ארבעה שהוא סבור שהם ארבעה ונזכר וסיים חמישה והם חמישה או איפכא שהם ארבעה ופתח אדעתא דלימא ארבעה וטעה וסיים בחמישה – אינו חוזר ומברך".
ופשוט הוא שאינו חוזר ומברך אבל חוזר וסופר, ועיין לב"ח שם, שלדעתו אם סיים ה' והיום הוא ד' אף על פי שחשב בעת הברכה לספור ד' מאחר והוציא מפיו ה' – חוזר ומברך, וכן פסק הפר"ח. אולם ר"ז בשו"ע שלו (סי' תפ"ט ס"ק כ' – כ"א) פסק כדעת השו"ע, ועיין שם שיש לו חילוק מתי נזכר. ועיין למג"א (שם ס"ק י"ב), וכה"ח (ס"ק ע"ה – ע"ז), ועיין למשנ"ב (שם ס"ק ל"ב) שפסק כסברת הב"ח, שאם סיים היום ה' ימים לעומר במקום ארבעה אפילו שחשב בעת הברכה – ארבעה חוזר ומברך, עיין שם.
אבל כאמור מרן פוסק כשתי הסברות של הרמב"ם והראבי"ה לקולא מדין סב"ל, ולפיכך פסק שאינו חוזר ומברך, וכאמור חוזר וסופר. ומה שכתב הבא"ח באורח חיים (שם סעי' ט"ז) ש"אינו חוזר ומברך", הכוונה היא כמו שכתב בסעי' י"ז שחוזר וסופר בלי ברכה, כי שמא הלכה כמו הרמב"ם שלא יצא יד"ח וחייב לברך שוב.
ולפי האמור לעיל אין תימה על השו"ע ולא על הבא"ח שזכותם תגן עלינו ועליכם ועל כל עמו ישראל אכי"ר.
