בגדר חיוב אמירת פסוקי מלכויות זכרונות ושופרות
הגמרא במסכת ר"ה (דף ט"ז ע"א) אומרת: "תניא אמר רבי יהודה משום ר"ע: מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח? מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב"ה: הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות, ומפני מה אמרה התורה הביאו שתי הלחם בעצרת? מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא. אמר הקב"ה: הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג? אמר הקב"ה: נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, ואמרו לפני בר"ה מלכיות, זכרונות ושופרות. מלכיות – כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות – כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה? בשופר. אמר רבי אבהו: למה תוקעים בשופר של איל? אמר הקב"ה: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמיכם לפני".
שופר של איל לכתחילה
לכאורה דברים אלה המוזכרים לעיל הם כעין מדרש אגדה, ואין דרכו של הרי"ף להביא דברים מעין אלה בפסקיו. כל מטרתו היתה לנקות ולנפות ולהביא רק פסקי הלכה[1]. ואילו בנד"ד הביא הרי"ף (דף ג' ע"א בדפי הרי"ף) את דברי רבי יהודה משום ר"ע הנ"ל וגם את דבריו של רבי אבהו. והדבר תמוה, בשלמא דברי רבי אבהו הם לכאורה להלכה, לשיטת הרמב"ם, דהא הרמב"ם בהלכות שופר (פ"א ה"א) פסק שכל השופרות פסולים, חוץ מקרן הכבש דהיינו שופר של איל, והשיג עליו הראב"ד: "הפריז על מידותיו". ועיין בלח"מ שם שלסברתו איל זה רק לשם מצוה, וכן נפסקה הלכה בשו"ע (סימן תקפ"ו ס"א).
אך המגיד משנה הביא הוכחה לדברי הרמב"ם מדברי האגדה של רבי אבהו שאמר: "למה תוקעים בשופר של איל" דהיינו, ששופר של איל זה לעכובא, ולעומתו כתב הר"ן (שם ד"ה א"ר אבהו): "וא"ת מנא לן דבעינן שופר של איל דקאמר למה תוקעים בו (רבי אבהו), י"ל דאין הכי נמי דבשום דוכתא לא תנן אלא מנהגם היה לתקוע בשל איל ומשום הכי קאמר למה נהגו לתקוע כן, ודכוותיה אמרינן בתעניות למה מתכסין בשקים, ולא נשנית כלל אלא מנהגם היה לעשות כן".
ולפיכך נחזור לראשונות. הרי"ף הביא את דברי ר' אבהו לומר שנהגו לתקוע בשל איל, ויש להעדיף שופר של איל. וזאת למד מדברי "מדרש" אלה. גם הרא"ש בפרק שלישי (סי' א') הביא את דברי ר' אבהו ואמר שלדבריו זה לשם מצוה: "אבל כולהו מודו דיוצא בדיעבד בין בשל איל בין בשל יעל". ואח"כ הוסיף הרא"ש: "והא דאמר ר' אבהו למה תוקעין בשופר של איל, לאו דוקא נקט איל, דשאר כפופים נמי שרי לכתחילה, אלא טעמא דמנהגא קא מפרש. והכי קאמר למה תוקעין בשופר של איל ומחזירין עליו למצוה מן המובחר, כדי שיזכור לנו עקידת יצחק, הלכך מצוה מן המובחר בשל איל".
אבל בענין מה שכתוב: "מפני מה אמרה תורה וכו' אמרו לפני מלכויות" וכו' קשה: מדוע הביא זאת הרי"ף וכן הביא הרא"ש בפ"ק (סי' ה')?
לדעת רש"י – ברכות (מלכויות) מדאורייתא
כתב בשלטי גיבורים (שם): "כשם שתוקע בשופר בר"ה כך אומרים פסוקים של מלכויות וזכרונות ושופרות". לכאורה הוא משוה חיוב תקיעת שופר לחיוב אמירת הפסוקים של מלכויות וכו', דהיינו שניהם דאורייתא. וכן משמע מפירוש ר"ח (בדף ט"ז ע"א) וביתר הסבר בדף ל"ב (ע"א), וכך כותב ר"ח: "זכרון אלו זכרונות. תרועה אלו שופרות וכו' ומנין שאומרים מלכויות עמהם, שנאמר והיו לכם לזכרון לפני אלוקיכם שאין ת"ל אני ה' אלוקיכם ולמה כתוב עוד אני ה' אלוקיכם, זה בנה אב כל מקום שנאמרו זכרונות יהיו מלכיות עמהם. הנה מצאנו מן התורה שצריך להזכיר זכרונות שופרות ומלכויות וכו'". הרי גם לדעתו החיוב הוא מהתורה (ולכאורה נוכל לומר שהדברים האלה נאמרו בשם ר"ע בדף ט"ז ע"א והוא שאמר בדף ל"ב ע"א "אם אינו תוקע למלכויות למה הוא מזכיר"). וכן משמע מפירוש רש"י (בדף ל"ב ע"א): "רחמנא אמר אידכר – כמובא בברייתא לקמן", דהיינו דברי ר"ע הנ"ל. וכן משמע מפירוש רש"י אליבא דתוס' והרא"ש על מה שנאמר בגמ' (דף ל"ד ע"ב): "תקיעות וברכות של ר"ה ויוה"כ מעכבות". שהתוס' (דף ל"ג, ע"ב ד"ה שיעור תרועה) הבינו מדברי רש"י שהכוונה היא זו, שאם בירך ולא תקע או תקע ולא בירך, בירך פירושו אמירת מלכויות זכרונות ושופרות, וזה מעכב, וז"ל התוס': "ואם תאמר אהנך דישיבה היכי נפיק הא תניא בסוף פירקין (דף ל"ד ע"ב) תקיעות וברכות של ר"ה ויוה"כ מעכבות זו את זו אלמא בעידן צלותא בעי למעבד. לאו פרכא היא דאע"ג דמשמע מתוך פירוש הקונטרס שאם בירך ולא תקע או תקע ולא בירך, פירוש בירך מלכיות זכרונות ושופרות (זה מעכב), אי אפשר לומר כן, דהא תניא לקמן (שם), שתי עיירות באחת תוקעים ובאחת מברכים, כשהוא הולך, הולך למקום שתוקעין ואין הולך למקום שמברכים. ותנן מי שבירך ואח"כ נזדמנה לו שופר משמע שבלא שופר יכול לברך וכו'".
לדעת תוס' ורא"ש – ברכות מדרבנן
וכן הקשה הרא"ש על רש"י (בפרק רביעי סימן י"ד) וכתב כי פירוש תקיעות וברכות מעכבות זו את זו, לא שהתקיעה קשורה עם ברכה אלא ברכות שמוסיפים בתפילה מעכבות זו את זו, דהיינו שאם יודע רק חלק מהברכות או מלכויות או זכרונות או שופרות – לא יברך, וזה פירוש שהברכות מעכבות זו את זו, וכן מה שכתוב תקיעות וברכות מעכבות זו את זו, דהיינו שאם אינו יודע לתקוע ויודע רק להריע או הפוך, בר"ה זה מעכב ולא יעשה את זה (וכן פירשו התוס' שם דף ל"ג ע"ב).
והמשיך הרא"ש להסביר מדוע בתעניות אם לא יודע כל שש הברכות שמוסיפין יאמר מקצתן, ואילו בר"ה אם לא יודע כל הברכות זה מעכב: "ומאי שנא של ר"ה ויוה"כ? כדרבא, דאמר רבא: אמר הקב"ה לישראל: אמרו לפני בר"ה מלכיות, זכרונות ושופרות. מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה? בשופר".
וכן כתב הר"ן (דף י"א ע"ב בדפי הרי"ף): "פירוש, לא שיהו הברכות מעכבות את התקיעות או התקיעות מעכבות את הברכות, דהא תניא מצוה בתוקעין יותר מן המברכין", אלא הסביר כדעת הרא"ש, שאם לא יודע את כל התקיעות או את כל הברכות – מעכב. והוסיף עוד הסבר: "אי נמי לענין סדרן קאמר שאם הקדים תרועה לתקיעה או זכרונות למלכויות לא יצא…".
ועיין לחזו"א (סי' קל"ו אות ב') שסיכם שלושה פירושים: דעת רש"י: התקיעות מעכבות את הברכות. דעת התוס': חלק מהברכות מעכב חלק שני, חלק מהתקיעות מעכב חלק שני. דעת הר"ן: סדר הברכות מעכב וכן סדר התקיעות, אבל הקדים ברכות לתקיעות ולהיפך, יצא יד"ח.
והסביר החזו"א: "הא דתנן בירך ואח"כ נתמנה לו שופר תוקע ומריע ג' פעמים, קאי אף שתקע כבר תקיעות דמיושב. ואשמעינן דגם אחר תפילת המוסף תוקע תקיעות דמעומד. והא דדייקינן לעיל טעמא דלא הו"ל שופר וכו', והיינו דדייק ממתניתין דגם תקיעות דאורייתא מהדרינן על סדר הברכות".
מחלוקת רמב"ם וראב"ד
למעשה מחלוקת הר"ן (שם), הרא"ש (שם) ותוס' (שם) נגד רש"י היא מחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד, שהרמב"ם (בפ"ג מהלכות שופר הי"ג) כתב: "התקיעות אינן מעכבות את הברכות והברכות אינן מעכבות את התקיעות". והסביר הרב המגיד מדוע לא מעכבות, ממה ששנינו שתי עירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולך למקום שתוקעין. וכתב ע"ז הראב"ד: "אבל של ר"ה מעכבות זו את זו". וכתב על זה הלח"מ שהראב"ד מסביר את הגמ' כדעת רש"י.
מקורותיו של רש"י
למעשה מה שמקשים על רש"י מגמ' ערוכה (דף ל"ד ע"ב), מדין שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכים הולכים למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכים, והגמ' מקשה: פשיטא, הא דאורייתא הא דרבנן! ומתרצת הגמ': לא צריכא דאע"ג דהא ודאי והא ספק. משמע מהגמ' שברכות הן מדרבנן ואיך הם יעכבו תקיעת שופר?! לכאורה רש"י יכול להגיד, מכיון שהגמ' אמרה (דף ל"ב ע"א): "למה הוא מזכיר? רחמנא אמר אדכר!". משמע מכאן שמלכויות זכרונות ושופרות זה דאורייתא. ורש"י יסביר שהגמרא הנ"ל (בדף ל"ד ע"ב) היא לא כסברתו של ר"ע שלדעתו התקיעות עם הברכות הוי דאורייתא.
וביתר הסבר, הגמ' (בדף כ"ט ע"ב) שאלה: מדוע לא תוקעין בר"ה שחל בשבת? ומתרצת: מכיון שיש שני פסוקים בתורה, פסוק אחד אומר: "זכרון תרועה" ופסוק שני אומר: "יום תרועה" לא קשיא, כאן ביו"ט שחל להיות בשבת וכאן ביו"ט שחל להיות בחול. ופרש"י: "זכרון תרועה – ולא תרועה ממש אלא מקראות של תרועה יאמרו".
אח"כ הגמ' אומרת שהטעם לא מדין זה אלא מדין גזירה דרבה שמא יטלטל ברה"ר. א"כ שני הפסוקים האלה נאמרו על כל ר"ה בין בשבת ובין בחול, ומה נעשה עם הפסוק שאומר זכרון תרועה? וע"ז הגמ' אמרה (בדף ל"ב ע"א) שר"ע שהלכה כמותו אומר: "זכרון תרועה" זכרון- זה כנגד זכרונות, תרועה- זה כנגד פסוקי שופרות. ומנין שאומרים מלכויות? זאת לומדים מפסוק "אני ה' אלוקיכם", "ובחודש השביעי"- זו מלכות וכו'. (וכן מובא בספרא).
א"כ שני פסוקים אלה מדברים בכל ר"ה. יום תרועה – זה תקיעה שופר, זכרון תרועה, אלה הפסוקים שצריכים לומר, וזה לכאורה דאורייתא, וזה אחד המקורות לשיטתו של רש"י.
דעת הרמב"ן כתוס'
למעשה מחלוקת זו היא מחלוקת יסודית בין רש"י ובין הרמב"ן בפירוש הפסוק (ויקרא כ"ג, כ"ד): "זכרון תרועה יהיה לכם". שכתב רש"י: זכרון תרועה – זכרון פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות וכו', כלומר רש"י מסביר את הפסוק כסברת ר"ע (דף ל"ב ע"א) הנ"ל. וע"ז מקשה הרמב"ן במקום: "והיה צריך הרב להביא גם פסוקי המלכויות מהמדרש שלא יתכן שיזכיר הכתוב פסוקי הזכרונות ושופרות ולא יזכיר המלכויות. וכבר דרשו אותו מפסוק (במדבר י', י'): "והיו לכם לזכרון לפני אלוקיכם וכו'". ומוסיף הרמב"ן: "אבל כל זה אסמכתא מדבריהם ומפורש אמרו (שם דף ל"ד ע"ב) הולכים למקום שתוקעין ואין הולכים למקום שמברכין פשיטא הא דאוריתא הא מדרבנן". ומסביר את הפסוק זכרון תרועה: "שנריע ביום הזה ויהיה לנו לזכרון לפני ה'", וכן פירש רשב"ם שם, וכלשונו: "על ידי התרועה תזכרו למקום כדכתיב והרעותם בחצוצרות וכו' ונזכרתם".
נמצאנו למדים שדעת הרמב"ן בדעת רש"י שזכרונות שופרות ומלכויות דאורייתא, והרמב"ן אומר שכל הפסוקים האלה כולן אסמכתא אבל העיקר הוא מדרבנן.
בירור דעת הרמב"ם
הרמב"ם כותב בהלכות תשובה (פ"ג ה"ד) שתקיעת שופר רמז יש בה להעיר ישנים מתרדמתם ולחזור בתשובה ולזכור בוראם וכו', ומקורו מדברי חז"ל: למה מזכירים מלכויות שתמליכוני עליכם, ובמה – בשופר, זה השופר יעורר את האדם בתשובה ומעשים טובים.
ובהלכות שופר (פ"ג ה"ז) כתב: "הצבור חייבים לשמוע תקיעות על סדר הברכות כיצד וכו' מלכויות ותוקע וכו' זכרונות ותוקע וכו' שופרות ותוקע וכו'". וכתב המגיד משנה שם שמקורו מר"ע והלכה כר"ע. וא"כ לכאורה הרי לדעת ר"ע "רחמנא אמר אידכר" וזה דאורייתא. ולעיל כתבנו שדעת הרמב"ם שקריאת הפסוקים האלה מדרבנן, כמו שהבאנו לעיל מקור לסברתו שתקיעות לא מעכבות את הברכות. וכן כתב הרמב"ם בפירוש (רמב"ם הלכות שופר פ"ג הל' י"ג) שהתקיעות מדברי תורה והברכות מדברי סופרים. כדי להבין כונת הרמב"ם נתבונן בדברי הריטב"א שיובאו להלן.
לדעת הריטב"א – ברכות כעין דאורייתא
הריטב"א (דף ט"ז ע"א ד"ה תניא) הביא את דברי ר"ע שבכולן נאמר מפני מה אמרה תורה (היינו: עומר, ביכורים, נסוך המים), ואילו כאן בר"ה נאמר אמרו לפני מלכויות וכו', וכתב שהכל מדאורייתא אך הברכות מדרבנן. והביא את הגמ' בדף ל"ד ע"ב בענין שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין וכו'. וחידש חידוש עצום, וז"ל: "והא דקאמר אמר הקב"ה אמרו לפני מלכויות זכרונות ושופרות משום דאע"ג דפסוקי מלכויות זכרונות ושופרות אינן מן התורה אלא מדרבנן כדפרישנא מ"מ ממה שאמרה תורה זכרון תרועה יש ללמוד דראוי להזכיר פסוקי תרועה, ופסוקי זכרון, ומלכויות נפקא לן כמו שדרשו חז"ל בספרא (אמור פ' י"א) מפסוק (במדבר י', י') והיו לכם לזכרון לפני אלוקיכם אני ה' אלוקיכם (כמו הפסוק שהביא ר"י בר"ה ל"ב א')… ומשום הכי קתני ר"ע שאמר הקב"ה אמרו לפני מלכויות זכרונות וכו' שכל מה שיש לו אסמכתא מהפסוק העיר הקב"ה שראוי לעשות כן, אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים. וזה דבר ברור ואמת ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהיא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכוונת התורה לכך ח"ו, ישתקע הדבר ולא יאמר שהיא דעת מינות היא אבל התורה העירה בכך ומסרה חיוב הדבר לקבוע לחכמים אם ירצו כמו שכתוב ועשית עפ"י הדבר אשר יגידו לך…".
נמצאנו למדים בדעת הריטב"א שמלכויות זכרונות ושופרות זה רצון הבורא יתברך שמו ויתעלה והוי כדאורייתא, כי הקב"ה נתן כח לחז"ל לקבוע את רצונו (ולאפוקי שאר המפרשים שאומרים שפסוקי אסמכתא זה דרבנן ממש).
דעת היום תרועה
וביתר הסבר עיין להרב בעל יום תרועה (על דף כ"ט ע"ב ד"ה גמרא מנא הנ"מ) שהקשה מה ס"ד שזכרון תרועה נאמר על שבת, הרי ר"ע ור"א דרשו (בדף ל"ב ע"א) זכרון תרועה על פסוקי זכרונות ושופרות. נמצא שיש שני חיובים מן התורה בכל ר"ה, אחד דיתקעו בשופר, ועוד דיאמרו פסוקי מלכויות זכרונות ושופרות, ומשמע שם בסוגיא דאמירת פסוקים הללו הוי מן התורה דאמרינן התם רחמנא אמר אדכר וכו'. ותירץ וז"ל: "ול"נ במה שנדייק עוד אההיא, דאיך אפשר לומר דפסוקי מלכויות זכרונות ושופרות הוי מן התורה, והלא לקמן (דף ל"ד ע"ב) תניא מצות בתוקעים יותר מן המברכים כיצד וכו' הרי דפסוקי מז"ו הוי מדרבנן דרך אסמכתא בעלמא, ומ"ש (בדף ל"ב ע"א) רחמנא אמר אדכר, היינו משום דיש אסמכתא דקראי. ואם נפשך לומר דהם מן התורה כדמשמע לשון רחמנא אמר אדכר, י"ל דר"ל ס"ל דה"פ דמדכתיב שבתון זכרון תרועה, דסמיך שבתון לזכרון תרועה, דקרא ה"ק: בשבת אין לכם לתקוע אלא תעשו זכרון תרועה, ר"ל מקראי זכרונות ושופרות תאמרו, וזהו ד"ת בר"ה שחל להיות ביום שבת וכשחל בחול חייב לתקוע ממש, ואין חייבים לומר פסוקי מז"ו. אמנם חכמים ראו לתקן דאף כשחל בחול יאמרו הפסוקים מלבד התקיעה, ולפיכך מצוה בתוקעים יותר מן המברכים, דאמירת הפסוקים הוי מדרבנן משום דמיירי בחול", עכ"ל.
לכאורה נטה אהלו לומר שהפסוקים הם מהתורה ולסברת ר"ל הוי מדרבנן. בכל אופן לא החליט באופן מפורש שהפסוקים הם מהתורה. ואילו לקמן (בדף ל"ב ע"א ד"ה גמרא למה הוא מזכיר) כתב הרב שמכאן משמע ממה שהגמרא אמרה בדף ל"ד ע"ב שתקיעת שופר מהתורה וקריאת הפסוקים מדרבנן, ולפיכך עדיף שילך לתקיעות שופר מאשר למקום שמברכין ולא תוקעים בשופר. ותירץ הרב שאין כוונת הגמרא (בדף ל"ד ע"ב) שברכות, היינו זמ"ו הם מדרבנן, וכלשונו: "י"ל דלאו דרבנן ממש קאמר, אלא ר"ל מדברי סופרים שדרשו חז"ל מז"ו מכח המקראות וכל מידי דאתי מדרשא דקראי ואינו מפורש בקראי מקרי ד"ס, ומצוה בתוקעים מן המברכים, משום דתקיעה מפורשת בתורה משא"כ מלכויות וכו' דהוי מד"ס, וא"כ שפיר קאמר הכא באמירת מלכויות ו. וז"ש הוא לשיטת הרמב"ם דקדושי כסף קרי ליה מד"ס משום דאינו מפורש בתורה. ובריש פרקין תירצתי עוד", עיי"ש.
ומ"ש הרב שזה אליבא דהרמב"ם כוונתו לפ"א מהלכות אישות הלכה ב', ועיין שם למגיד משנה ולחם משנה, ולמשנה למלך שם, היינו שקריאת הפסוקים והברכות הם מהתורה, אבל מאחר וזה לא נאמר בפירוש לפיכך אם יש לפניו שתי אפשרויות אחת לשמוע תקיעת שופר, או לשמוע ברכות של זמ"ו ילך לשופר, כי הוא כתוב בפירוש בתורה.
ועיין מה שכתב לתרץ את דברי רש"י (בדף ל"ד ע"ב) בעניין הברכות, והסביר שבעלמא בשאר תעניות אם התפלל ובירך את הברכות ולא היה לו שופר ואח"כ בא לו אינו חייב לתקוע, ואילו בר"ה אם התפלל בלי שופר ואח"כ בא לו שופר, חייב לתקוע, ופירוש מעכבות זו את זו, היינו שאם בירך ולא תקע חייב לתקוע, כלומר דחייב לעשות לכתחילה שתיהן יחד, ואם לא מצא שופר יתפלל בלא שופר, ואם אחר התפילה מצא שופר חייב לתקוע.
וכבר הקשה עליו בעל שדי חמד בספרו מכתב לחזקיהו (ר"ה דף ל"ב ע"א) ואמר שתירוצו יבוא רק אליבא דהרמב"ם, ועוד אם חז"ל היו אומרים דברכות הם מד"ס ניחא, אבל הם אמרו שזה מדרבנן ורבנן לא חשיב מד"ס, ועיין שם שהאריך והשאיר בצ"ע, והוא תירץ שיש שני דינים, יש דין של קריאת פסוקי מלכויות זכרונות ושופרות, ויש דין של ברכות מלכויות וכו', הברכות הם מדרבנן, אבל הפסוקים הם מהתורה עיי"ש. ועיין לרא"ם ולגור אריה (על התורה, ויקרא פכ"ג פס' כ"ד) שפסוקים וברכות משמע שזה היינו הך, שניהם מדרבנן.
הסבר הירושלמי
בירושלמי (ר"ה פ"ד ה"י) מובא שאם במקום אחד תוקעין ובמקום אחד מברכים "אית תניי תני הולך אצל התוקע, אית תניי תני הולך אצל המברך". אח"כ הביא הירושלמי את דברי ר' יעקב בר אידי בשם ריב"ל: "במקום אחד תוקעין, ובמקום אחד מברכין הולך לו אצל התוקע, ואינו הולך לו אצל המברך", ועיין לפני משה ולקרבן העדה מה שהסבירו, אם יש שהות ביום או אין שהות ביום, ואח"כ הביאו למסקנא שזה מחלוקת.
ואפשר לומר שמחלוקות אלו תלויות בסברא המובאת ביום תרועה ובריטב"א דלעיל, אם דברי חז"ל שיש להם אסמכתא מפסוקים הם אלימי כתורה אע"פ שלא מפורש או נאמר שהם חולקים אם כדעת ר"ח המובא לעיל שברכות דאורייתא, או כדעת רוב הפוסקים שברכות ופסוקים מז"ו הם מדרבנן.
סדר התקיעות והברכות ביחיד
הגמרא (דף ל"ד ע"ב) אומרת שתוקעים באמצע תפילת העמידה, ואמר לו רב פפא בר שמואל לשמעיה: כשאסיים את הברכה וארמוז לך תתקע. אמר רבה לא אמרו אלא בחבר עיר. והגמ' אומרת: "תניא נמי הכי: כשהוא שומען, שומען על הסדר ועל סדר ברכות. במה דברים אמורים – בחבר עיר, אבל שלא בחבר עיר- שומען על הסדר ושלא על סדר ברכות". והסביר רש"י (ד"ה אלא בחבר עיר): "אבל יחיד מברך כולו ואח"כ תוקע תשע תקיעות", דהיינו משמע מפירושו שלא יתקע באמצע וכן לא לפני מוסף אלא רק אחר מוסף.
ואילו הרמב"ם כתב (הל' שופר פ"ג הי"ב): "אבל היחיד בין ששמע על סדר ברכות בין שלא שמע על הסדר, בין מעומד בין מיושב- יצא. ואין בזה מנהג", דהיינו לכאורה אם היחיד יודע לתקוע או שיש מי שיתקע לו יכול לתקוע בסדר הברכות.
מר"ן בשו"ע (סימן תקצ"ב סעי' ב') פסק: "יחיד אינו מפסיק לתקוע בברכות ואפי' יש לו מי שיתקע לו". ובהגהה כתב: "אלא תוקעים לו קודם שיתפלל מוסף ואין צריך לתקוע לו שנית". ועיין לגר"א שם שכתב מדוע תוקע לפני מוסף, כדי לערבב את השטן, דהיינו שלא יקטרג עליו בשעת תפילתו, עיין משנ"ב שם (ס"ק ז'). ועיין בב"י (סי' תקצ"ב דף שי"א ע"ב בדפי הטור) משם הכלבו, וז"ל: "יש פוסקים דכיון דיחיד אינו שומע תקיעות על סדר הברכות טוב שישמע אותן לפני הברכות, ומוכחי האי סברא מהא דאמרינן בירך ואח"כ נתמנה לו שופר, משמע שאם נתמנה לו קודם שיברך, שתוקע קודם שמברך", עכ"ל.
ולכאורה הוכחת הכלבו קשה כי המשנה שאמרה מי שבירך ואח"כ נתמנה לו איירי בציבור דאי לא תימא הכי הרי ביחיד לכתחילה צריך לברך ולהתפלל ואח"כ לתקוע, ולמה כתוב מי שבירך, משמע בדיעבד. וכן לשון הגמ' (בדף ל"ד ע"ב): "טעמא דלא הו' לי' שופר מעיקרא הא הו' ליה שופר מעיקרא כי שמע להו אסדר ברכות שמע להו", וע"ז הגמרא אומרת: אמר רבא: לא אמרו אלא בחבר עיר. א"כ כל מה שכתוב במשנה מי שבירך ואח"כ נתמנה איירי בציבור. וכן פירש רש"י על הרי"ף (דף י"א ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה אלא בחבר עיר): לא אמרו שיהיה תוקע בכל ברכה אלא בחבר עיר אבל יחיד מברך ואח"כ תוקע.
אמנם לפי האמור לעיל הסבר דברי רש"י צ"ל כך: שמעיקר הדין היו צריכים לתקוע לפני שחרית מדין זריזין מקדימין (עיין בגמ' דף ל"ב ע"ב), והגמ' אומרת: מדוע לא תוקעים בשחרית? ומתרצת: "בשעת גזירת המלכות שנו", והסביר רש"י (ד"ה בשעת גזרת) שלכן העבירו את התקיעות למוסף (עיין תוס' שם).
ועיין בר"ח (דף ל"ב ע"ב) מה שהביא בשם הירושלמי מדוע תוקעין במוסף, טעם ראשון כדברי התוס' שהשונאים לא יחשבו שישראל מתכונן למלחמה. וטעם שני כתב, וז"ל: "ריב"ל שמע לה מהכא, שמעה ה' צדק זו ק"ש, הקשיבה רנתי זה רינון תורה, האזינה תפילתי זו תפלה. בלא שפתי מרמה זו מוסף וכו'. אמר ר' תנחומא קרייה אמרה כן יום תרועה ועשיתם עולה כלומר התרועה במוסף בעשיית העולה", עכ"ל הר"ח. הר"ח מסביר שאם לא משום גזירת מלכות היו קובעים מלכיות זכרונות ושופרות בשחרית, ולפי הירושלמי אכן לפני הגזירה היו מתפללים בשחרית מז"ו תשע ברכות ואח"כ קבעו במוסף.
ושאלת הגמ' (דף ל"ב ע"ב) שהיו צריכים בשחרית לתקן תשע ברכות, כי לדעת כולם פוסקים שבציבור תקיעה וברכות קשורים יחד. ולפיכך כשהגמרא שאלה למה לא תוקעים בשחרית, הכוונה שיתקנו תשע ברכות בשחרית. ועיין לכה"ח (סי' תקפ"ח ס"ק ה' וסי' תקפ"ה ס"ק כ"ח) שלפי הסוד התקיעות צריכות להיות אחרי שחרית וקריאת התורה.
ולדעת רש"י גם ביחיד התקיעה והברכות קשורים, והרי שברכות דאורייתא ותקיעת שופר דאורייתא, א"כ אם מקדים תפילת מוסף לפני תקיעת שופר כדין עושה כי זה דאורייתא וזה דאורייתא ותפילה תדיר היא. וכן משמע מהכלבו (סימן שם נ"ח ע"ג) שכתב: "טוב שישמע אותן לפני הברכות", משמע שיכול לשמוע גם בתוך הברכות או אחר הברכות. ואילו מרן (סימן תקצ"ב סעי' ב') פסק, וז"ל: "יחיד אינו מפסיק לתקוע בברכות ואפילו יש לו מי שיתקע לו" (לאפוקי הרמב"ם הנ"ל), משמע מדבריו שבאמצע הברכות לא יתקע וכדברי הלבוש (סי' תקצ"ב אות ג') דתקיעה הוי הפסק בברכות יחיד, או כדברי השו"ע הגר"ז (סי' תקצ"ב אות ז') שלא תקנו לתקוע על סדר ברכות אלא בציבור (עיין כה"ח תקצ"ב סקי"ב).
ועיין בסימן תקצ"א (דף שי"א בדפי הטור) שכתב הב"י משם ארחות חיים, וז"ל: "יחיד אעפ"י שיש לו מי שיתקע לו אין צריך לשמעם על סדר הברכות, ויש אומרים שטוב שישמע אותן לפני הברכות", משמע אין צריך אבל לא לעיכובא, ויכול לשמוע באמצע סדר הברכות, ודלא כלבוש וגר"ז הנ"ל.
אבל למעשה עיין בכה"ח (שם ס"ק י"ג) שהתקיעות ליחיד אחרי מוסף, ועיין לרדב"ז (ח"ב סי' שמ"ז) ומה שכתב עליו הברכ"י (אות א'), ועיין לכה"ח שם (ס"ק י"א), ולדעת הרמ"א יתקע לפני מוסף, וכאמור לערבב השטן. ועיין בשלטי גבורים (דף י' ע"ב בדפי הרי"ף) שכתב על יחיד: "ואין צריך לשמוע על סדר הברכות", ומלשון הטור משמע (סי' תקצ"ב): "אבל יחיד אפי' אם יש לו שופר אינו מפסיק בברכות לתקוע", היינו לא טוב ולא אין צריך בלבד כלשון הארחות חיים שמביא הב"י, אלא אינו מפסיק בברכות. וכתב הדרישה שם (אות ב') שהטעם שיחיד תוקע לפני התפילה והברכות, משום זריזין מקדימין. אבל לפי מה שהסברנו לעיל בדעת רש"י, שהברכות הן דאורייתא וכן התקיעות, אין בזה משום זריזין מקדימין אם מתפלל לפני כן.
סיכום – הכונה הראויה
בהא אסקינן ובהא אחתינן. מלכיות זכרונות ושופרות יש אומרים דאורייתא, ויש אומרים כעין דאורייתא, ויש אומרים דרבנן, ותקיעה באמצע התפילה במוסף בחבר עיר, בציבור, זו תקנה מיוחדת במלכיות כדי שתמליכוני עליכם, ואח"כ יבוא זכרונכם לפני לטובה, ובמה בשופר. דהיינו לומר גם פסוקי שופרות וגם תקיעת שופר. ולכן הרמב"ם המובא לעיל נתן טעם דתקיעת שופר מדין עורו ישנים וכו'. ואליבא דכו"ע עיקר התפילה היא שתמליכוני עליכם, ולדידהו שופר הוא אמצעי להמלכה ולהזכרה לטובה. הוי אומר שאדם המתפלל בר"ה ומזכיר מלכיות ידע לו שזה עיקר חשוב ש"ידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה", ואם לאו- לא יצא יד"ח.
לפיכך חייב כל אדם לכוון הן בתפילת לחש שהוא מתפלל, והן בשמיעה מש"צ בחזרה, מלכיות שתמליכוני עליכם, ובזכרונות שהקב"ה יזכור אותנו לטובה ולברכה ע"י שאנו תוקעים בשופר. ויזכור לנו זכותו של יצחק אבינו ע"ה בן אברהם אבינו ע"ה, וכאילו עקדנו את עצמנו לפניו והשופר בא לעורר. ויזכור שבעת שמיעת קול שופר לא יכוון שום כוונה רק לעשות רצון הבורא יתברך שמו ויתעלה. וכל הטעמים שנאמרו ע"י רש"י או תוס' או הרמב"ם הנ"ל, או עשרה טעמים שהזכיר רס"ג[2] כל אלו יחשוב לפני התקיעות, אבל במלכויות חייב לחשוב לקבל עול מלכות שמים – "שתמליכוני עליכם".
[1] ראה בב"י ריש סי' תמ"ד ד"ה ודבריו תמוהין.
[2] מובא באבודרהם טעמי התפילות – סדר התפילות בר"ה.
