מקור הדין של ברכה על אורז
עיקר הדין לענין הברכה על פריכיות אורז וכדו' הוא בגמרא (ברכות דף ל"ז ע"א) שאומרת: "הכוסס את החיטה מברך עליה בפה"א. טחנה אפאה ובשלה, בזמן שהפרוסות קיימות, בתחילה- מברך עליה המוציא לחם מן הארץ, ולבסוף- מברך עליה ג' ברכות. הכוסס את האורז מברך עליו בפה"א. טחנו אפאו ובשלו, אף על פי שהפרוסות קיימות, בתחילה- מברך במ"מ, ולבסוף- ברכה אחת מעין שלש".
אח"כ הגמ' הביאה (שם, ומפורש יותר בע"ב שהוא לדעת חכמים) ברייתא אחרת בענין האורז כנ"ל, אבל אומרת לענין ברכה אחרונה: "אחריו ולא כלום". ופירש"י (שם ע"א ד"ה ולא כלום): "כלומר, אין טעון מברכות פירות ארץ ישראל ולא כלום, אלא מברך ברכת בורא נפשות רבות ככל מידי דליתיה משבעת המינים", עכ"ל. וכן פסק הרא"ש (ברכות סי' ח') בענין ברכה אחרונה, והביא את דברי רש"י הנ"ל.
הנה למעשה, יש שם בגמרא מספר שיטות בענין האורז. לדעת רבי יוחנן בן נורי, דין אורז כדין דגן, ואם עשאה כעין פת מברך בתחילה המוציא ולאחריו ברכת המזון. וכבר אמרה הגמ' בפסחים (דף קי"ד ע"ב): "לית דחש לה לסברת ר' יוחנן בן נורי". סברא נוספת מובאת בגמ' (שם), שבתחילה מברך "מזונות" על האורז, ולבסוף ברכה מעין שלוש, והיא סברת רבן גמליאל. וסברא אחרת, והיא הסברא של רב ושמואל, שפת העשויה מקמח אורז מברך בתחילה שהכל נהיה בדברו ולבסוף נפשות.
מסקנת הראשונים והשו"ע
ולמעשה אנו נוהגים היום כמסקנת הגמרא וכדעת חכמים, ומברכים בתחילה בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות (ועיין ברשב"א שהביא גאונים שפסקו להלכה כמו רב ושמואל, אבל הרמב"ם (פ"ג מהל' ברכות ה"י) והרי"ף (דף כ"ו ע"א מדפי הרי"ף) והרא"ש (שם) ומרן בשו"ע (סי' ר"ח סעי' ז') ועוד, פסקו כחכמים).
ועיין ל"ראשון לציון" למהר"ח בן עטר בעל ה"אור החיים" הקדוש (ברכות דף ל"ז עמ' י"א), שהביא שמשמע מדברי הרמב"ם שמה שכתוב הכוסס חיטה או הכוסס אורז שמברך בפה"א, מדובר בחיטה ואורז קלויים ולא בכוסס אותם כמו שהם חיים, כי הרי הרמב"ם פסק (בפ"ח מהלכות ברכות הלכה ג') שכל פרי או ירק הנאכל מבושל ולא נאכל חי ואכלו חי, מברך עליו שהכל שזה לא דרך אכילתו. וכתב שם, שהוא תמה על השו"ע שכתב אפי' אכלו חי מברך האדמה. ולדעתו, ההגדרה של אורז שמברך עליו האדמה היינו אם צריך ללועסו, משמע שלא כדרך בישולו, ואם אין צריך ללעוס מחמת בישולם ורכותם מברך במ"מ עיי"ש. (ומה שכתבנו לעיל משם רש"י והרא"ש שברכה אחרונה ברכת בנ"ר, וחז"ל מגדירים אותו "לא כלום", הסבירו המעדני יו"ט, עיי"ש).
דעת הרא"ש באורז קלוי ומבושל
וכתב הרא"ש (שם פ"ו סי' ח'), וז"ל: "הלכך, על אורז אם אפאו ועשה ממנו פת, או שבשלו ועשה כעין דייסא, מברכים עליו תחילה במ"מ אעפ"י שאינו מן שבעת המינים, כיון שזה נקרא מזון כי הוא משביע וסועד הלב, ואחריו בנ"ר דלא נתקנה ברכת מעין שלוש כי אם על שבעת המינים", עכ"ל. וכתב שם ה"דברי חמודות" (אות כ"ב) משם הב"י, שלדעת הרא"ש דוקא שנתמעך האורז יפה דהוי כמו דייסא, "הא לאו הכי, אעפ"י ששלקו אינו מברך עליו אלא בפה"א", כדין כוסס חיטה, שאם החיטה שלמה ברכתה תהא בפה"א, ועיין שם (אות כ"א) מה שכתב בדין חיטה.
דעת הרמב"ם וה"כסף משנה" בדין חיטה
והנה בדין חיטה פסק הרמב"ם (הלכות ברכות פ"ג ה"ב), וז"ל: "אכל דגן שלוק כמות שהוא, מברך לפניו בורא פרי האדמה ולאחריו בורא נפשות רבות" (וזה לאפוקי מדעת התוס' הנ"ל), ובהלכה ד' כתב, וז"ל: "וכן דגן שחלקו או כתשו ובשלו בקדרה, כגון הריפת וגרש כרמל וכיוצא בהם. וכל זה הוא הנקרא מעשה קדרה, וכן כל תבשיל שעירב בו מחמשת המינין בין קמח בין פת, בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות וכו'".
וכתב שם הכ"מ, לגבי ההגדרה של חיטה שלמה, וז"ל: "אכל דגן שלוק. ברייתא שם (דף ל"ז ע"א) הכוסס את החטה מברך עליה בפה"א. ומפרש רבינו דהיינו אפי' בשלם כיון שהם שלימים שלא הוסרה קליפתן ולא חלקו אותו, וז"ש אכל דגן שלוק כלומר דלא מיקרי מבושל כיון שלא הוסרה קליפתו ולא חולק ואמר כמו שהוא כלומר, כמו שמביאין אותו מהגורן וכ"כ ה"ר יונה. וכיון שמברכין בפה"א מברכין לאחריו בנ"ר. ואע"ג דקתני הכוסס את האורז מברך בפה"א ומשמע דהיינו דוקא אכלו חי, שאני התם שדרכו לבשלו שלם. ומ"מ צריך עיון למה לא כתב רבינו דין כוסס את האורז", עכ"ל הכ"מ. ועיין לעיל שהבאנו את דברי ה"ראשון לציון" למהר"ח בן עטר בעל ה"אור החיים" הקדוש.
עוד כתב הרמב"ם בהל' ברכות (פ"ג ה"י), וז"ל: "אורז שבישלו או שעשה ממנו פת, בתחילה מברך עליו במ"מ ולבסוף בנ"ר". וממה שלא כתב שבישלו "עד שנתמעך" כמו שכתב הרא"ש, משמע שהוא סובר שאורז שאני שכן דרכו להיאכל שלם, וכן הוכיח הברכ"י (סי' ר"ח אות ז') להלן.
וא"כ לכאורה תימה על הכ"מ שלא הביא הוכחה לסברתו מרמב"ם זה, וכן ממה שכתב הרמב"ם בענין חיטה כמות שהיא, וכאן לא כתב כן, משמע להדיא כסברת הכ"מ.
דעת הרי"ף ורבנו יונה באורז ודוחן
והנה, הרי"ף (שם) פסק שעל האורז מברך בתחילה במ"מ ולבסוף בנ"ר, ועיין לרבנו יונה (שם כ"ו ע"ב מדפי הרי"ף בד"ה והפת) שמחלק בין אורז לדוחן[1], משום שאורז דרכו להיאכל כשהוא שלם, משא"כ בדוחן שנאכל רק ע"י כתישה או טחינה. ועיין שם בש"ג (שם כ"ה ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה בשל) שאם בישל חטים ולא נדבקו יחד מברך האדמה.
דעת מרן למעשה בדגן שנתמעך בבישול או מבושל ושלם
מרן פסק בשו"ע להלכה (סי' ר"ח סעי' ב'), וז"ל: "חמשת מיני דגן, ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל וכו' מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה". ובהלכה ד' כתב, וז"ל: "אכל דגן חי או עשוי קליות או שלוק והגרעינין שלמים, אינו מברך אלא בורא פרי האדמה ולאחריו בורא נפשות וכו', והתוס' נסתפקו אם יברך לאחריו ברכה מעין שלש, ולכך כתבו שנכון שלא לאוכלו אלא בתוך הסעודה, ויפטרנו בברכת המזון", עכ"ל. ועיין במג"א (שם, ס"ק ה'),שביאר שחיטה שלמה היינו עם קליפה, שכתב: "שלמים – שלא הוסר קליפתו. ולא חילק רק כמו שמביאין אותו מהגורן, מה שאין כן באורז דדרך לבשלו שלם (כ"מ רפ"ג) עס"ז וס"ב".
ועיין במשנ"ב (שם, ס"ק ט"ו), שאם לא חילקם ולא נתמעכו בבישול, אינם חשובים למזון. ואם היו החיטים שלמים אלא שהוסרה הקליפה, הביא דעת י"א דברכתן בורא מיני מזונות, וז"ל: "י"א דברכתן בורא מיני מזונות", וציין בשער הציון (שם ס"ק י"ט) למג"א הנ"ל, וכן את המג"א בסק"ב. ובשער הציון הביא פוסקים שכך מסבירים את דברי הרמב"ם בעיקר אם הוא שלם, ואפי' אם נחלק. ומסקנת המשנ"ב שחיטה שלמה, אם היא מקולפת לא יאכל אלא תוך הסעודה. וכל זה, איירי באופן שלא נדבקו יחד.
ומזה משמע, שאין לכאורה לאכול שלוה כי ניכר צורת החיטה ולא דבקים יחד, אלא שהיא קלופה. ואם רוצה לאוכלה לבד, עליו לברך לפניו בפה"א ולא במ"מ [כסברת הט"ז המובא לקמן], ולגבי הברכה שלאחריו נכנס לספק של התוס', ולדעת הרמב"ם יברך לבסוף נפשות וכך סברת השו"ע.
אם דין האורז והחיטה שוים או לא ודין אורז מבושל אם בעינן נתמעך או לא
עד כאן נתבאר דין הברכה על החיטה. ובדין האורז מדברי הגמרא משמע (ברכות דף ל"ז ע"א) שדין אחד לחיטה ולאורז, ושוים הם לענין הברכה. אולם נראה שלדעת רבנו יונה, וכן משמע מהכ"מ ומהב"י והשו"ע ומשאר אחרונים, שיש הבדל בין אורז לחיטה. כי מרן בשו"ע (סי' ר"ח סעי' ז') פסק, וז"ל: "הכוסס את האורז מברך עליו בורא פרי האדמה ואחריו בורא נפשות רבות, ואם בישלו (הגהה – עד שנתמעך) או טחנו ועשה ממנו פת, מברך עליו בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות רבות", עכ"ל. ומשמע, שבענין זה יש מחלוקת בין השו"ע לרמ"א, שלדעת הרמ"א – אם האורז שלם לא מברך מזונות אא"כ נתמעך, וכדעת הרא"ש דלעיל, ולדעת השו"ע – אין צורך שיתמעך האורז, ואפי' אם הוא שלם מברך עליו בורא מיני מזונות בתחילה ובסוף בורא נפשות רבות, ובכך תלוי דין זה למחלוקת דלעיל אם קלוף נקרא שלם או לא, ועיין לביאור הלכה שם.
והנה, כבר עמד על זה הב"י, וכתב את דברי הרא"ש שבעינן דוקא נתמעך כמו דייסא, והביא את סברת תור"י שיש לחלק בין אורז לחיטה, שהחיטה אם היא שלמה לא נקרא דרך מזון, ורק אם נתמעכה או נתחלקה חשיב מזון וראוי לאכילה, ואילו אורז דרכו לאוכלו שלם. ומאחר שכן, אפי' שהוא שלם לא איבד את ברכתו ומברך עליו במ"מ, ועיין לכ"מ הנ"ל.
ואם כן הוא, הרי שמרן פסק כתור"י, והרמ"א פסק כהרא"ש. אולם, המג"א לא ניחא ליה בהא, וכותב על הרמ"א מנין לו שהרא"ש יחלוק על החילוק של השו"ע – ועיין להגר"א, שמשמע מדבריו שהוא סובר כחילוק של השו"ע בין חיטה לאורז, והביא סייעתא לדבריו מהגמ' שם[2]. וכבר הקשו המפרשים, למה הרמ"א לא כתב "וי"א" עד שנתמעך, וכתב רק "עד שנתמעך" – משמע מכך, שאין הוא חולק על מרן אלא מסביר את דבריו. והב"ח, לאחר שהביא את סברת הרמ"א כתב, שאעפ"כ אם נתמעך יברך מזונות, ואם שלם לא יברך – כסברת הרמ"א – בפה"א, אלא יאכל אותו תוך הסעודה לצאת ידי חובת סברתו של מר"ן הב"י. ועיין לקמן השגת המאמ"ר על זה.
ועיין למשנ"ב (שם ס"ק כ"ו) ולכה"ח על זה (אות ט"ל), ולדעת המשנ"ב בבאה"ל (ד"ה עד שנתמעך) מי שמברך על אורז קלוף במ"מ והוא שלם, יש לו על מי לסמוך. והביא ב"ביאור הלכה" (שם) כמה ראשונים הסוברים שאין לחלק בין אורז לחיטה. ואולם עיין לקמן, שהברכ"י הביא כמה ראשונים שמשמע מהם שיש לחלק, וכן דעתם של כמה וכמה אחרונים. ולדברי הברכ"י, סברת השו"ע היא שאין מחלוקת בין הרא"ש לתור"י, ועיין לקמן.
בר מן דין, הביא המשנ"ב סברת ה"גאון" ש"מברך על האורז" – משמע שלם – בורא מיני מזונות. וכן עיין שם המחלוקת מה נקרא אורז, וכבר הסיק החיד"א בברכ"י הנ"ל שהאורז שלנו אין בו מחלוקת שהוא האורז שמברכים עליו מזונות, וכן פסק ה"ערוך השולחן" (סי' ר"ח סעי' כ"ב).
מחלוקת הברכ"י והמאמ"ר בדעת מרן רמ"א
גם בעצם סברת הב"י יש מחלוקת בין הברכ"י למאמ"ר, שלדעת הברכ"י (שם סק"ו) לא רק שדעת מר"ן הב"י בשו"ע כדעת רבנו יונה, שאפילו על שלם מברך בורא מיני מזונות, אלא שגם לדעת הרא"ש כן היא, והביא שם להקת ראשונים שסוברים כן לדעתו, וביניהם הרי"ף, הרמב"ם, הסמ"ג והרשב"א בחידושיו, והרב "צידה לדרך" וספר "הזכרון", שמשמע מהם שאפי' לא נתמעך ברכתו בורא מיני מזונות, וכן כתבו האחרונים, ה"אורחות חיים", ה"כלבו", הא"ר והמג"א. ומסיים, וז"ל: "דהכי רהטי דברי הראשונים וכסתם השו"ע לברך במ"מ על אורז מבושל והוא שלם", עכ"ל. וכן הביא מהלק"ט (שם ח"א סי' מ'). וכל זה בא לאפוקי מביאורו של הביאור הלכה (שם) שהראשונים סוברים כסברת הרמ"א.
ואילו דעתו של המאמ"ר (ס"ק י"ג) לא כן, שהביא את דברי הב"ח המוזכר לעיל, ודעתו לא כמו הרמ"א, שלדעת הרמ"א על אורז שלם יברך אדמה, ולדעת הב"ח על השלם לא יברך בפה"א אלא יאכל אותו באמצע הסעודה. וכתב המאמ"ר, שמשמע מדברי הב"ח שנחלקו השו"ע והרמ"א, שלדעת השו"ע יש לברך במ"מ, וע"ז חולק הרמ"א. ולדעתו אינו כן, אלא אם האורז נתמעך, אליבא דכ"ע מברך בורא מ"מ, ואם הוא שלם, מאחר והב"י מסופק בזה לא יברך אלא שהכל. והקשה שם על הט"ז, שלדעתו אם מברך בפה"א יוצא, ולא יברך מזונות, משום שבנ"ד עדיף לברך בפה"א, שזה יסוד הברכה, מאשר לברך ברכת בורא מיני מזונות. ודעתו של המאמ"ר בזה היא שהרמ"א לא בא לחלוק על השו"ע אלא להסביר דבריו שאיירי באופן שנתמעך, אבל בשלם גם הב"י מסכים שלא יברך בורא מיני מזונות. ואח"כ הביא את דברי הלבוש שעל נתמעך מברך בורא מני מזונות ועל השלם מברך בפה"א. וסברת המג"א היא לכאורה ההיפך, שהשאיר בצ"ע את סברת הרמ"א שדווקא בנתמעך, וחולק בזה על הב"י, ותמה על הרמ"א למה חולק.
והמאמ"ר הקשה על המג"א, מנין לו שלדעת השו"ע על שלם מברך בורא מיני מזונות, והמסקנא שלו שדברי הרמ"א נכונים, וקרא עליו: "משה אמת ותורתו אמת", והמסקנא שלו שעל אורז שלם מברך שהכל, או שיאכל אותו תוך הסעודה כדי לצאת מכל מחלוקת וספק. ואח"כ הזכיר את דברי הברכ"י, שעל אורז שלם מברך בורא מ"מ, וכתב שכן המנהג והעיקר. וכתב עליו המאמ"ר שאינו כן, אלא יש לחוש ולא לברך בורא מיני מזונות רק על נתמעך.
והנה החיד"א בספרו מחזיק ברכה (שם ס"ק א') חזר והתייחס למה שכתב המאמ"ר וחלק עליו, וחזר על דבריו, שכמה ראשונים ואחרונים פוסקים כדעת השו"ע, שלדעתו אפי' על השלם מברך בורא מיני מזונות. ומסיים החיד"א, וכותב וז"ל: "מעיד עלי כי דין זה פלפלתי עם כמה גדולים רבנים מובהקים וכולם הודו לדברי ועשו מעשה בעצמם לברך במ"מ על אורז שלם, וכן מנהג העולם", עכ"ל. וכן כתב הכה"ח שם (סי' ר"ח אות ט"ל), וכן סברת הבא"ח בענין זה (ש"ר פרשת פינחס אות ח"י[3]), שבין שלם ובין נתמעך ברכתו במ"מ, כי כן המנהג, ולא אומרים סב"ל נגד מנהג.
בדין אם נתעורר ספק אם מברך אדמה או מזונות
ובענין אם יש ספק אם מברך האדמה או מזונות, לדעת הט"ז (סי' ר"ח ס"ק ח') יברך על האורז אדמה, שכאן מדובר בענין אורז שיסוד ברכתו היא האדמה, ולא תיקנו, שמאחר והוא מזון יברך בורא מ"מ במקום ספק, אלא יחזור לדינו האדמה, כן הוא סברת הט"ז. והמאמ"ר חולק וסובר שיברך שהכל.
ואפשר, שיש להוסיף ג"כ מה שכתב מר"ן שאם יש ספק אם מברך על פרי מסוים העץ או האדמה, שיברך האדמה כי האדמה פוטר, ולא אמר שיברך שהכל. וגם מרן (סי' ר"ו סעי' א') פסק שכל היכא שיש ספק אם יברך העץ או האדמה יברך האדמה, כי אם יברך האדמה על עץ בדיעבד יצא יד"ח.
אולם, מדברי הבא"ח (ש"ר פנחס סעי' ט"ז) משמע שיברך שהכל, וכן משמע מדבריו בספרו רב פעלים (ח"ב, או"ח סי' כ"ז) שיברך שהכל במקום ספק. ועיין לכה"ח (סי' ר"ו אות ב'), שהביא משם דברי הב"י, שלסברת הרמב"ם שכתב "לא יצא ידי חובה" יש גורסים "יצא יד"ח", ולמד, שגורסים ברמב"ם לא יצא, ע"כ כל היכא שיש ספק אם לברך העץ או האדמה, יברך שהכל. וזהו כעין מה שכתב המשנ"ב בביאור הלכה (שם) מאחר וקי"ל שאם בירך על כל מילי דזיין ברכת מזונות יצא יד"ח, ועיין בשער הציון (סי' ר"ח ס"ק ל"א).
עכ"ז נראה, שאם יש ספק של עץ או אדמה, מאן דעביד כמר עבד ומאן דעביד כמר עבד, ועיין בכה"ח (סי' ר"ו אות ד'), וכן סבר ה"אור החיים" הקדוש בספרו "ראשון לציון" דף י"ד, ועיין שם לסברת החולקים.
מחלוקת רמב"ם ורש"י בתמרים מרוסקים
ואכתי, יש מחלוקת בין הרמב"ם לבין רש"י בענין ריסוק תמרים, שלדעת הרמב"ם וכן פסק השו"ע (סי' ר"ב סעי' ז'), שהברכה לא משתנית, וכן פסק המשנ"ב (שם ס"ק מ') לענין ריסוק תפו"א. אולם, לדעת הרמ"א שם בשם תרוה"ד מברך על תמרים שריסקום שהכל, וזהו כדעת רש"י (ברכות דף ל"ח ע"א) שכתב לברך שהכל על טרימה, ופירש שם (ד"ה טרימא מהו): "היינו כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק, ואז מאחר ומינכר מברך העץ, אבל אם רסקן מברך שהכל".
ולמעשה, אין אנו זזים מפסקו של מרן בעל הבא"ח (ש"ר, פינחס, הלכה ג') וכן כתב גם ב"רב פעלים" (ח"ב סי' כ"ח), שאם ניכר חלק מהפרי מברך את ברכתו, ורק אם מרוסק לגמרי עד שלא ניכר פריו כלל, אז מברך שהכל.
ולפיכך, ברסק תפו"א הנקרא "פִּירֵה" שהתפו"א מרוסקים לגמרי, לדעת תרוה"ד והבא"ח יברך שהכל, ולדעת הפוסקים כרמב"ם לא איבדו את ברכתם ויברכו בורא פרי האדמה, וכאמור, אנן נקטינן מתוך ספק לברך שהכל.
דין פריכיות אורז לברך שהכל והמברך אדמה לא טועה
ולפיכך, בענין פריכיות אורז יש מי שאמר שיש להם דין אורז קלוי שדינו כדין חיטה קלויה שברכתה אדמה, ויש מי שאומר שהטעם הוא מאחר ואין האורז מבושל אלא הוא מתבקע מהחום של האש, אין לו דין מבושל וברכתו האדמה. ויש אומרים, שמאחר והם מתבקעים ונדבקים איש אל רעהו, אז אפי' לדעת הרמ"א יברך "מזונות", כי דינו כמו מבושל ונתמעך. אולם, מאחר והרמ"א פסק בסי' ר"ב הנ"ל שאם לא ניכר הצורה של הפרי ברכתו שהכל, א"כ גם בפריכיות שהם נפוחים ואין היכר שזה אורז אלא כעין בועות נפוחות, ע"כ ברכתם שהכל. או שנאמר, שדינו כמי שעשה פת מאורז שברכתו מזונות (שו"ע סי' ר"ח סעי' ז'). ואפשר, שהדין שונה מפת מאורז כי שם הוא נטחן לקמח ולא ניכר אם קמח דגן הוא או אורז, אבל בפריכיות יודעים שאין זה קמח. ועל כן ברכתו צריכה להיות שהכל, ועכ"ז מי שמברך האדמה לא טועה.
לסיכום:
א. על שלוה שלמה מברך בורא פרי האדמה.
ב. ריסקה או הניחה לתוך משקה ונימוחה, מברך מזונות.
ג. על פריכיות אורז יברך שהכל, ובדיעבד אם ברך האדמה או מזונות יצא יד"ח (ועיין לכה"ח סי' ר"ו אות ו' ובא"ח בלק ש"ר אות י"ג).
ד. על אורז שלם שנתמעך, לדעת מרן והחיד"א, וכן לדעת הבא"ח, וכן לדעת החזו"א והגאון – מברך ברכת בורא מיני מזונות.
ה. על אורז מבושל שנשאר שלם ולא נתמעך, לדעת המשנ"ב ואחרוני אשכנז מברך האדמה, ולדעת הב"ח יאכלנו בתוך הסעודה. לדעת המאמ"ר על אורז מבושל ושלם מברכים שהכל[4].
ו. על רסק תפו"א (או תפו"ע), שהכל.
[1] וז"ל: "מיהו נראה למורי הרב נר"ו שיש הפרש בין האורז והדוחן, שעל האורז מברך עליו בורא מיני מזונות ואפילו כשהוא שלם, אבל על הדוחן אינו מברך עליו אלא כשהוא שלם – חדא שאין דרכו אלא על ידי כתישה או טחינה, אבל האורז דרכו לאכלו אפילו זריד וערסין, ופי' חילקא שנחלק הגרעין לשנים וטרגיס שנחלק לשלשה. הנה שבחמשת המינין אמר חילקא וטרגיס, ואורז הזכיר אותה בסתם, דמשמע דאפילו כשהוא שלם הוא בכלל מעשה קדרה. ואם איתא דאורז לא דיינינן ליה כמעשה קדרה כשהוא שלם, ה"ל למימר ואלו הן מעשה קדרה, חילקא טרגיס של חמשת המינין ושל אורז, ומדלא אמר הכי שמעינן שאפילו כשהוא שלם מברכין עליו בורא מיני מזונות, מה שאין כן בדוחן. ונראה, שמפני זו המעלה שיש באורז מהדוחן הזכירו בגמרא האורז יותר והיקשו ואורז לא מברכין עליה", עכ"ל.
[2] וז"ל שם בד"ה "עד שנתמעך": "וכן משמע בגמרא דקאמר אלו הן מעשה קדירה חילקא וכו' ואורז. ובזה דחה הר"י דברי הרי"ף, שכתב דוקא אורז אבל דוחן לא מדנקט אורז לבדו, כמ"ש בס"ח, ועיין מ"א", עכ"ל.
[3] וז"ל: "אורז מבושל – בין תבשיל שקורין בערבי פלא"ו בין תבשיל שקורין בערבי שורב"א שנתמעך האורז, מברכין תחלה במ"מ ואח"כ בנ"ר, ואע"ג די"א שאם לא נתמעך לגמרי עד שיהיו נדבקים זב"ז מברך בפה"א, כבר נתפשט המנהג לברך במ"מ בכל גוונא", עכ"ל.
[4] ולמעשה להלכה מברך "בורא מיני מזונות" כדעת החיד"א בברכ"י סי' ר"ח אות ו' ובמחזיק ברכה אות א' וכפי שפסק הבא"ח ש"ר פרשת פנחס אות י', וכ"פ כף החיים אות ט"ל [וכפי שמובא פעמים רבות בעלוני "קול צופיך" – הערת העורכים].
