דין ברכה אחרונה לאוכל חצי זית פת וחצי זית מזונות[1]
בענין קידושין בטבעת עם חריטות
לכבוד
הרב החשוב והיקר
הרה"ג ר' אפרים גרינבלט שליט"א
מחבר הספרים החשובים רבבות אפרים על כל חלקי השו"ע.
ארה"ב.
אחדשו"ט כראוי וכנימוס!
קבלתי את ספרו רבבות אפרים ח"ד אך לטרדות הזמן נתקיים בי 'ואחר עד עתה'. עיינתי בספר וראיתי שהוא מלא מכל טוב, עוסק בכל חידושי הזמן ומביא מראשונים ועד אחרונים, פוסק ודן כאחד הראשונים יד ושם לו בספרי הראשונים והאחרונים, בבקיאות מפליאה ובהבנה נפלאה, איישר חיליה לאורייתא וכל מן דין כתובו לנא.
לאות הערכה לכותב ולכתוב הנני לרשום מה שעלה בדעתי בעת עוברי בין בתריו.
א. בסי' נ"ד בעמוד קכ"ח אות ב' דן בענין מי שאכל חצי כזית פת וחצי כזית מזונות, בקיצור שו"ע פסק (בסי' נ"א סעי' ד') לברך מעין שלוש, ותמה כת"ר שלא מצא זאת באחרונים. ראה ראיתי שכת"ר מביא פעמים רבות את מה שמוזכר בספר החשוב והיקר של הגאון האדיר רשכבה"ג הרי"ח הטוב זיע"א בספרו בן איש חי, ושם בפרשת מסעי (ש"ר אות ה') פסק כן, והביאו בכה"ח (בסי' ר"י ס"ק ד'), ועיין בספר פקודת אלעזר (בסי' קס"ח בדף י"ז עמוד ד' ובדף י"ח עמוד ג') שהביא מספר ברכת המים על נושא זה, ועיי"ש.
נראה לי שעיקר הדין תלוי אם נפסוק במקרה שבירך על הפת מעין שלוש, במקום ברכת המזון, אם יצא יד"ח או לא. יש שרצו להוכיח מברכות (דף ל"ז ע"א) במעשה של ר"ג וזקנים ור"ע, והסבירו את מחלוקתם אם ברכת מעין שלוש פוטרת במקום ברכת המזון, ועיין לג"ע הר"ח בן עטר זיע"א בספרו ראשון לציון (ברכות שם) מ"ש בזה, וכן יש לעיין בדברי הב"י (בסי' קס"ח דף קמ"ז ע"א בדפי הטור) שהביא מחלוקת מה נקרא פת הבאה בכיסנין, ולבסוף הביא את כל הדעות ופסק כן בשו"ע בסעי' ז' אליבא דכולם מה נקרא פת הבאה בכיסנין ויברך מזונות ומעין שלוש אם לא קבע סעודה. והקשה עליו הב"ח (שם ד"ה ומ"ש והוא פת) שזו לא קולא אלא חומרא, שהרי הוא מברך מה שלא צריך לברך, וכך הסביר שם את הדרישה. ועיין לט"ז (שם ס"ק ו') שכתב לתרץ, ועיין בקושיית הב"ח מ"ש בגינת ורדים (כלל א' סי' כ"ד דף י"ג ע"ב), ותירצו שמעין שלוש פוטר את ברכת המזון, ולפיכך, פסק מרן להקל בענין פהב"כ אליבא דכולם, וכן פסק החיד"א בברכ"י (סי' קס"ז סק"י) להסביר את דברי מרן בב"י (בסי' קס"ח) כדברי הגו"ר. ועיין לכה"ח (סי' קפ"ז ס"ק א') שהאריך להביא ראשונים ואחרונים שדנו אם מנין הברכות בברכת המזון הוא מהתורה וזה מעכב, ואם בירך מעין שלוש במקום ברכת המזון, ואין צורך להזכיר את הפוסקים המובאים שם, ועיין ברעק"א על סי' קס"ח (בד"ה באבן העוזר), ועתה ראיתי לשיטה מקובצת במ' ברכות (על דף מ"ד ע"א ד"ה מ"ט דרבן גמליאל) שכתב כן, ועיין ערך השולחן הספרדי שחולק ע"ז (בסי' קס"ז ס"ק ה'), ועיין בנשמת אדם (כלל מ"ז אות א').
עכ"ז מידי ספק לא יצאנו. מאחר ומי שאכל ונהנה ולא מברך הוי כמועל בקדשים, לפיכך, מאחר ונהנה במעיו ובגרונו כזית אע"פ שחלק ממנו פת וחלק פהב"כ מברך בדיעבד ברכה אחרונה מעין שלוש כפסק הקיצור שו"ע והבא"ח ואכמ"ל.
ב. שם בסימן נ"ד עמוד קכ"ט אות י"ג דן כת"ר בהמשך למ"ש בח"ב בענין אכילת פירות לפני האוכל כנהוג היום, אם מברך. וכבר ראיתי לאחד מרבני זמנינו שכתב שאין צורך לברך, וכתבתי לו תשובה באריכות[2].
ג. בסי' רכ"ג בעמוד ש"פ בענין טבעת קידושין[3] שיש בה חריטה, לכאורה יש לחלק בין אם יש בה חריטות של ציצים ופרחים, כי לפי דברי התוס' בקידושין (דף ט' ע"א ד"ה והלכתא) שהטעם הוא משום שהיא לא יודעת מהו שווי האבן, א"כ גם בטבעת זהב לא נקדש כי אין היא יודעת מהו שווי הזהב, ושם הסבירו התוס' מפני שיש בה אבנים טועה הרבה, ולפי"ז אין נ"מ אם הטבעת חרוטה או לאו, אבל אם היא באמת חרוטה בציצים ופרחים והיא חושבת שיש לזה ערך חשוב, א"כ הוי כאבנים שאין לקדש בהם מבלי שומא, אולם, כבר רש"י במח' רבא ורב יוסף אם צריכים שומא או לא, הסביר (דף ז' ע"ב ד"ה אי דאמר) שכאן איירי שהוא אמר לה התקדשי לי בחמישים זוז והרי אלו בדמיהם, ומשמע שאם אמר לה התקדשי בזה, ולא הזכיר שווי הוי מקודשת אליבא דכ"ע, וכן לשון סתם השו"ע[4] (אה"ע בסי' ל"א סעי' א'-ב'), ורק סברת י"א האחרונה שהיא סברת הר"ן לדעת ר"ת שאפי' לא אמר שוב חמישים אלא סתם יש בזה מחלוקת, עיי"ש. עיין להרמב"ם (הל' אישות פ"ז הל' י"ח) ולתוס' ר"י הזקן (קידושין דף ט' ע"א ד"ה והלכתא) מ"ש לפרש את דברי הרמב"ם.
אבל בעוונות הרבים בזמננו שאנו רואים שהחתן והכלה הולכים יחד לחנות תכשיטים לבחור יחד את טבעת הנישואין, הרי שהכלה יודעת מראש כמה שווה הטבעת, א"כ אפי' בטבעת שהיא משובצת יהלומים, תהא מקודשת, מאחר והשומא כבר ידועה לה, ואין לומר שהיא חוששת שמא המוכר הטעה אותו או אותה, אלא שכיום לא נהגו לקדש בטבעת עם אבן אע"פ שיש אפשרות לקדש, ע"י כך שלפני הקדושין ישומו אותה שלושה בקיאים, ויאמר לה זה שוה כך וכך והיא תסכים, ויקדש סתם הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדמו"י, או אפי' אם יאמר לה הריני מקדש במאה זוז והטבעת בדמיהן הוי מקודשת, אלא כאמור לא נהגו כן. ועיין באוצה"פ (סי' ל"א ס"ק ט') אם אמר לה התקדשי לי בכל דהו ונתן לה טבעת עם אבנים, ועיין בנחלת שבעה (במחודשים סי' י"ב אות י"ב) שהקשה שנקדש היום בטבעת עם אבן ונשאל לעדים אם היא שווה פרוטה, כמובא ברמ"א שם, משמע מדבריו שמועיל, עיי"ש. ולכאורה הרי המפרשים (ראה ח"מ שם ס"ק ו', וב"ש שם ס"ק ה') הקשו מה מועיל מה ששואלים את העדים אם הטבעת שוה פרוטה, הרי האשה יודעת שהטבעת שוה יותר, ובפרט כיום שהיא הולכת עם הבחור או עם משפחתו לחנות ויודעת את המחיר, הוי כמו שנפסקה ההלכה בחו"מ (סי' רכ"ז סעי' כ"ב) שהמוכר חפץ ששווה מנה לחבירו ואומר לו שהחפץ שווה זוז. אעפ"כ יש בזה הונאה כי הוא אומר ידעתי ששוה יותר מזוז, ולהשביח דעתי אומר כן והוי אונאה, א"כ גם כאן הרי היא יודעת ששווה יותר מזוז ולפיכך אין לקדש בטבעת עם אבנים טובות ולומר שהיא שווה זוז כדברי הנחלת שבעה המובא לעיל.
מסקנא דדינא, טבעת שחרט עליה שם או תאריך שאינו מעלה את ערך הטבעת, מותר לקדש בה. טבעת שיש בה חריטה של פרחים או פסים בצורה של אומנות יש להזהר מלקדש בה, אא"כ הלכה הכלה לחנות ויודעת מהו מחירה, ויודעת שהטבעת אינה שוה יותר בגלל החריטה היפה.
לסיכום: אין היום לשנות המנהג אלא יש לקדש לכתחילה רק בטבעת כסף או זהב בלי אבנים כלל ועיקר ולא לשנות ממנהגי אבותינו הקדושים.
הנני חותם במה שפתחתי שיאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים, וימשיך לחבר חיבורים ולהפיצם בישראל ויגדיל תורה ויאדיר, אכי"ר.
מרדכי אליהו
ראשון לציון הרב הראשי לישראל
[1] תשובה זו נדפסה בשו"ת רבבות אפרים ח"ה סי' ת"ס.
[2] תשובה זו הובאה לעיל סי' י"ז.
[3] עיין מאמר מרדכי שיעורי י"ג אלול סימן י"א בענין "שומא ובאומרת לדידי חזי לי".
[4] וז"ל בסעי' א': "אין מקדשים בפחות משווה פרוטה, ומיהו אם קדשה בחפץ סתם אין צריך לשום אותו תחילה אם ש"פ, אלא אם ש"פ מקודשת. ואפי' אם אמר לה התקדשי לי בחפץ ששווה נ' זוז ולא שמו אותו תחילה, אם נמצא אח"כ ששוה נ' זוז מקודשת". ובסעי' ב': "י"א שאם קדשה בדבר שאין בקיאין בשומתן ופעמים טועים בהם הרבה כגון אבנים טובות ומרגליות וכיוצא בהם ואמר לה התקדשי לי באבן זו ששוה נ' זוז, צריך שומא דלא סמכא דעתא ויש מי שאומר שאפי' קדשה באבן סתם ולא אמר לה ששוה נ' זוז, צריכה שומא. ולכך נהגו לקדש בטבעת שאין בה אבן".
