כ"ו חשון תשנ"ג
ראה ראיתי ספר "מענה לשון" ח"ג על ארבעת חלקי השו"ע, אשר חיברו הרב הגדול מעוז ומגדול הרה"ג ר' אברהם חפוטא שליט"א, אשר איתמחי גברא ואיתמחי קמיעא בספרי שו"ת שלו ופירושו לספר "השלמה".
ות"ח כל זמן שמזקינים דעתם מתוספת עליהם, והמעיין בתשובותיו יראה שהוא צולל במים אדירים, קודח וחורז בראשונים ואחרונים כיד ה' הטובה עליו. וה' חננו במענה לשון וגם בתורה שבכתב שהוא כידוע פה מפיק מרגליות ותורתו מכרזת עליו. ועברתי בין הבתרים וצדתי תשובה שכתב בסי' כ"ח.
פסק מרן (סימן קע"ד סעי' ד'): "אם קבע לשתות לפני המזון א"צ לברך על יין שבתוך המזון דיין שלפני המזון פוטרו", הדגיש מרן קבע כלומר שאם לא קבע לא פוטר את היין שבתוך הסעודה. וכן יין של קידוש פוטר יין שבתוך המזון. ועיין לבא"ח (ש"ר פרשת נשא אות ה') שכתב: "ומיהו בשתי סעודות של שבת שמקדש בהם על היין אינו צריך להזהר בכל זה, כי ברכת היין של קידוש שהוא במקום סעודה פוטרת כל משקין שבתוך הסעודה, וצריך שיכוון בברכת היין של קידוש לפטור המים שבתוך הסעודה". ועיי"ש שתיקן לומר קודם הקידוש "לשם יחוד" לפטור כל מיני משקים בתוך הסעודה. ועיי"ש (בסוף אות ו') שכתב: "לכך יכוין האדם לפטור בו מים ושכר וכל מיני משקין". וברור הוא שאדם הרגיל לשתות יין בתוך הסעודה אין צורך בכוונה מיוחדת. וכ"ז אם קידש על היין וטעם מהיין, כי למעשה בברכת הקידוש יש שתי מטרות: א. אסור ליהנות מהעולם ללא ברכה. ב. אסור לאכול לפני הקידוש.
היסוד לכך הוא המחלוקת בין רב ושמואל ור' יוחנן בריש פרק ערבי פסחים (פסחים ק' ע"ב) לגבי אותם אנשים שקידשו בבית כנסת אם צריכים לברך על היין שבביתם. רב אמר: ידי יין – לא יצאו, ידי קידוש – יצאו, אעפ"י שלא טעמו מהיין (רק לכתחילה צריכים לטעום כולם מדין חיבוב מצוה). ופירש הרשב"ם (שם ד"ה ידי יין), וז"ל: "שאם יש להם יין בביתם לשתות חייבין לברך בורא פרי הגפן, שאינן פטורין בברכת הכוס של שתיית יין ששתו בבהכ"נ, מאחר שעקרו ממקומן, דהוי ליה היסח הדעת וצריך לברך. אבל המקדש בביתו על שולחנו בשבת א"צ לברך על היין שבתוך הסעודה שהרי פוטרו יין שלפני הסעודה, כדתנן בכיצד מברכין (ברכות מ"ב ע"א): בירך על היין שלפני מזון פטר את היין שלאחר המזון, ומוקי לה בגמ' בשבתות ובימים טובים הואיל ואדם קובע סעודתו על היין" עכ"ל. אבל בשאר ימות השנה מברך על כל כוס וכוס. ועיין שם בתוס' (ד"ה ידי יין לא יצאו) – ששבתות וימים טובים לאו דווקא אלא: "ה"ה בחול נמי אם דעתו לשתות יין בתוך הסעודה" דהיינו, קבע.
ומה ששמואל פסק שאף ידי קידוש לא יצאו היינו מדין קידוש במקום סעודה אבל לא מדין ברכת הנהנין, וכן מה שכתבו התוס' (ד"ה ידי קידוש) אליבא דר' יוחנן שסובר אף ידי יין יצאו, דמיירי ששתו בבית הכנסת, והסבירו שמדין קידוש אין צורך לטעום כמו שפסקה הגמ' בעירובין (דף מ' ע"ב), אבל מדין ברכת הנהנין דעת ר' יוחנן שהליכה ממקום למקום לא הוי הפסק מכיון שדעתו היתה בעת שתיית היין בביהכנ"ס לפטור את היין שבביתו. ומה שכתבו התוס' דין הפסק זה רק אליבא דר' יוחנן, הא לאו הכי אם לא טעם בקידוש ורוצה לשתות יין בתוך המזון חייב לברך.
ועיין בשו"ע או"ח (סימן רע"א סעי' ט"ו) שאם קידש וקודם שטעם מן היין דיבר או נשפך הכוס מביא כוס אחר וידי קידוש יצא ומדין ברכת הנהנין לא יצא ועיי"ש בב"י הטעם לכך. ועיי"ש לט"ז (ס"ק י"ט) ושאר אחרונים, וכן למג"א (ס"ק ל"ב) שמשמע שיש הבדל בין קידוש לברכת הנהנין.
ועיי"ש ללבוש (שם אות י"ז) שכתב: "דאיני יודע טעם, כיון שנשפך הכוס שקידש עליו ובירך כבר, למה צריך להביא כוס אחר שהרי ידי קידוש כבר יצא, והברכה ראשונה כבר נפסדה". וע"כ כתב דאם אינו רוצה להביא כוס אחר הרשות בידו, אולם עיין למג"א (שם) שדעתו לפסוק כדעת השו"ע שיש צורך בכוס שני מכיון שאף אחד לא טעם לא המקדש ולא אחרים. ועיין לכה"ח (שם ס"ק צ"ט).
ועיין למשנה ברורה (סימן קע"ד ס"ק ג') שכתב: "ודע שאם קידש על היין והוציא אחרים בברכתו אם לא טעמו מכוס של קידוש ורוצים לשתות שאר משקין אף שהיו לפניהם בשעה שבירך על היין צריכים לברך על המשקין, כי הטעם שיין פוטר הוא משום שכל המשקים טפלים לו וכשאינו שותה לא שייך טעם זה, ועיין בבה"ל מה שכתבנו עוד בענין זה". ועיין בבה"ל (ד"ה יין פוטר) שלדעתו אם אדם לא שתה בקידוש מלוא לוגמיו אלא טעימה בלבד הוא מסופק אם יכול לשתות שאר משקים בסעודה ללא ברכה. בכל אופן הביא מספר דרך החיים שאם טעמו מהקידוש אינם צריכים לברך על שאר המשקין בסעודה, ועיי"ש.
חזרתי על הראשונות יהי רצון שיפוצו מעינותיו חוצה ויתברך בכל מידי דמיטב וימשיך בפועלו להגדיל תורה ולהאדירה ויהי ה' עמו, אכי"ר.
בברכה, מרדכי אליהו
