תביעת אב נגד אשתו המגורשת שבנם בן השלש עשרה, המוחזק ברשותה ולומד בישיבת פוניבז' בבני ברק, יעבור ללמוד בישיבה מסוימת בירושלים ויהי' שם קרוב אליו, ואם הבן לא יציית לאביו יפטרו את האב ממזונותיו. – טענת האם שכל הזמן האב לא התעניין כלל בחינוכו ורק כאשר הגישה תביעה להגדלת המזונות מצא תואנה בהתנגדות לישיבת פוניבז' כדי להיפטר ממזונותיו. – היא מתנגדת להעברת הבן לישיבה בירושלים ושיהי' קרוב לאב, כי הוא אינו מסוגל לדבריה, לטפל בחינוכו, וגם הבן רוצה ללמוד דוקא בישיבת פוניבז' ביחד עם אחיו הגדול. – דיני כיבוד הורים ומי קודם. – חובת תלמוד תורה דבן קטן המוטלת על האב. – אימתי יש להוליך בן ללמוד תורה אף לעיר אחרת. – פרטי דינים בנוגע למקום הבת ותנאי חיוב האב במזונותיה. – פרטי דינים בנוגע למקום הבן לאחר שש וחיובי מזונותיו. – חיובי האב בכל הוצאות תלמוד תורה דבנו. – חיובי האב בלימודי בנו בתורה שבע"פ, ואם בחנם או בשכר. – מי נושא בהוצאות החינוך של ילדי העיר. – ההבדל במודר הנאה בין לימוד מקרא ללימוד משנה ודינם בזמננו. – אם שכר לימוד יוצא בדיינים ועוברים עליו בבל תלין.
תמצית המסקנות
א. (א) כיבוד אב קודם לכיבוד האם, כי הרי גם האם חייבת בכבוד האב מדין בעלה. (ב) במה דברים אמורים באם הנשואה לאב, אבל בגרושה דעת רוב הפוסקים שרשאי הבן להקדים למי שהוא רוצה. (ג) ברם יש חולקים על כך וסוברים שאסור לבן להקדים אחד לשני, וכששניהם מבקשים ממנו באותה שעה, מניח ביניהם ומסתלק. ואין הלכה כמותם.
ב. (א) כשאחד מן ההורים המגורשים מצוה לבנו לא לציית להורה השני, חלוקים הפוסקים אם הבן רשאי לציית לו. (ב) כמו כן חולקים אם האב יכול למנוע את בנו מלומר קדיש על אמו לאחר פטירתה. (ג) אפשר לפרש שמחלוקת זו תלויה במחלוקת הראשונה, ויתכן שבזה השאלה אחרת, האם במקרה שאחד ההורים אינו בחיים עדיף כבוד החי על כבוד המת. (ד) אולם כשהאב ציוה לבנו בעודו בחיים ולאחר מותו מצווה עליו האם אחרת, יש לומר שהולכים אחר זמן הציווי ובעוד האב בחיים היתה גם האם חייבת בכבודו ולשמוע בקולו.
ג. בחיובי האב במזונות ילדיו ישנן שלש תקופות: 1. קטני קטנים, היינו עד גיל שש, כופים את האב בביה"ד לפרנסם. ויש סוברים שהוא חייב בזה מן התורה. 2. כשהם למעלה מגיל שש, כופים את האב במזונותיהם באסיתא ומכריזים עליו: עורבא בעי בני והאי גברא לא בעי בני. ויש סוברים שהוא חייב מתקנת חכמים. 3. כשהם גדולים ויכולים להשתדל בעצמם, אין שום חיוב על האב במזונותיהם.
ד. למרות הדין שבן לאחר גיל שש נמצא ברשות האב, חלוקים הפוסקים אם האב יכול להוציאו מרשות האם בעל כורחה כשהיא מוותרת על חיובו במזונותיו.
ה. אינו רוצה הבן להיפרד מאמו, חלוקים הפוסקים אם האב יכול לכופו. ויש מחלקים בזה בין קטן לגדול. לפי דעות מסוימות, מגיל שתים עשרה, שלש עשרה, דינו בזה כגדול, ויש אומרים ששיעור גדלותו בזה תלוי בהתפתחות הבנתו. ובכל אופן אין האב חייב לפרנסו כשאינו ברשותו.
ו. (א) בקטן פחות מגיל שש, חייב האב במזונותיו אף כשאינו מציית לו. (ב) וייתכן שלאחר תקנת הרבנות הראשית שאב חייב לפרנס ילדיו גם לאחר גיל שש, יש להם לגבי זה אותו דין של פחות מגיל שש.
ז. (א) קובע בית הדין שטובת הילד היא אף כשהוא למעלה מגיל שש להימצא ברשות האם וכדו', חייב האב לפרנסו. (ב) ויש חולקים וסוברים שכל אימת שהבן אינו ברשות האב, הוא פטור ממזונותיו.
ח. לגבי לימוד הבן יש לאב כל הסמכות והוא זכאי לחנכו לפי דרכו ושיטתו ואין רשות לאם לעכב בעדו.
מסכת העובדות
הבעיה לפנינו בסכסוך בין זוג ההורים המגורשים, היא קביעת מקום לימוד בנם הקטן ג', שהחודש נמלאו לו שלש עשרה שנה, וחיוב האב במזונותיו. האב מתנגד שילמד בישיבת פוניבז' לצעירים, ואם הבן אינו שומע לקולו הוא דורש לפוטרו ממזונות.
הסכסוך בענין חינוך שני הילדים של הזוג שהתגרשו לפני שבע שנים נמשך זמן רב, בתחילה בביה"ד תל אביב ולאחר מכן בביה"ד בירושלים. הילדים נמצאו כל הזמן ברשות האב, ולפי דברי האשה נעשה הסכם ביניהם לפני הגט שכל אימת שהבעל לא יתחתן, הבנים יהיו אצלה, וכן משמע לכאורה מפסה"ד בתיק תש"ך – 580 ת"א. בשעתו פסק ביה"ד שהבן הגדול ילמוד בישיבת סאטמר, כפי דרישת האב. תוך כדי לימודיו הסתכסך הבן שם עם מישהו ועבר לישיבת פוניבז' בבני ברק. הוא הוצא לשם ע"י האם. האב היה אז במשך כשנתיים בחו"ל. נמצא בתיק מכתב מהאב בו הוא מטיח קללות נמרצות כלפי מישהו בישיבת סאטמר ומחזק את ידי האם שהוציאה אותו משם. נמצא גם מכתב מהאב מחשון תשכ"ב, כשהבן הגדול היה אז בן שלוש עשרה, שבו הוא פונה לישיבת פוניבז' שתקבל את הבן לישיבה, אולם ההעברה לא בוצעה אז אלא כעבור שנתיים בערך.
הבן הצעיר ג', שהיה חולני ואי אפשר היה להחזיקו מסיבות בריאות בפנימיה של ישיבת סאטמר, והיה הכרח להחזיקו בבית האם, לפי החלטת ביה"ד, המשיך ללמוד בת"ת עץ חיים. לאחר שהאב נסע לחו"ל, כאמור לעיל, עבר הבן הצעיר קודם לת"ת יבנה, ובסוף השנה הקודמת הועבר ע"י האם לישיבת פוניבז', שבה הוא לומד עד היום, ושם הוא גם לומד כשעתיים ביום עם אחיו הגדול. האב שילם כל הזמן לאם דמי מזונות עבור הילדים.
במשך השנה שהבן ג' למד בת"ת יבנה, שם לומדים בעברית, לא פנה האב לביה"ד בשום תביעה וטענה, אולם כשהאם הגישה תביעה למזונות מוגדלים בטענה שהיא משלמת לישיבת פוניבז' שבעים וחמש ל"י לחודש עבור הבן הקטן, וכן דמי כיס והלבשה ועוד עבור שניהם, החל האב להילחם בשצף קצף נגד האם שהעבירה את הבן למוסד חינוכי שלומדים בו בעברית. עד שהאב חזר ארצה אי אפשר היה לקיים דיון בכל הדבר, אולם כשחזר נקבע דיון ליום י"ג בחשון תשכ"ז, והצדדים הוזמנו להשמיע טענותיהם. האב שלח מכתב לביה"ד שהוא מסרב להופיע בפני ביה"ד, ולכן שמע ביה"ד בהיעדרו את דברי האם על הוצאותיה להחזקת הבנים, וביה"ד פסק בהיעדרו שישלם לאם 130 ל"י לחודש למזונות שני הילדים וסכום חד פעמי של מאתיים ל"י.
לאחר מכן פנה הנתבע וביקש דיון חוזר והתנצל על אי הופעתו ועל מכתביו התוקפניים.
ביום כ"א בטבת תשכ"ז התקיים דיון, ועיקר טענת האב ובא כחו היו שהוא רוצה שהבן הקטן יהיה אצלו בירושלים, הוא רוצה שילמד בישיבת 'בית יוסף צבי' מיסודו של הרב דושינסקי, והמציא מכתב מהנהלת הישיבה שהם מוכנים לקלוט אותו שם. האב טען שהוא רוצה שבנו ילמד בירושלים כדי שיהיה קרוב אליו, וכן שהוא מחסידי סאטמר וכתוב בספר ויואל משה שחייבים ללמוד תורה באידיש, ולכן הוא מתנגד שילמד בישיבת צעירים של פוניבז' ששם מלמדים בעברית. כן טען שאם הבן לא אצלו הוא פטור ממזונותיו.
האם התנגדה ומתנגדת לזה בכל תוקף. היא טוענת שכל הזמן היו הבנים ברשותה וכן שהאב לא טיפל ולא דאג להם, לא התעניין בהם ובלימודיהם, ורק עתה שהוא חוייב בתשלום מזונות, הוא נזכר שיש לו בנים ורוצה שיהיו ברשותו. כל זה הוא רק טכסיס להיפטר ממזונות. כן היא טוענת שהיא מתנגדת שהבן ילמד בישיבת דושינסקי ושיחזור בערב או לשבתות לבית אביו, כדרישת אביו, כי הוא לא מסוגל לטפל בבן. נוסף על זה טענה שהבן שהוא כיום קרוב לגיל י"ג שנה, מתנגד ומסרב ללמוד בישיבת דושינסקי, והוא רוצה ללמוד בישיבת פוניבז', וכיון שזה רצונו, הרי זה גם רצונה.
ביה"ד החליט להזמין את שני הבנים ולשוחח אתם. שני הבנים הופיעו, והבן הקטן ג' אמר שכל הזמן למד בישיבת יבנה בעברית, וכיום אחיו הגדול שלומד בישיבת פוניבז' עוזר לו בלימודים, וגם החברים שם מתאימים לו וכן הרמי"ם, והוא מצליח בלימודיו (יש מכתב בתיק מישיבת פוניבז' שהבן מוצלח). בשום פנים הוא לא מסכים לעבור ללמוד בישיבת הרב דושינסקי, כי הוא לא מכיר את המורים ולא את החברים, ובכלל כבר הסתגל לישיבת פוניבז'. הבן הגדול אישר את דברי האח הקטן והבטיח שימשיך להשגיח עליו וללמוד אתו.
ביה"ד הסביר לילד שרצון אביו הוא שילמד באידיש ויש מצוה לשמוע בקול אביו, והוא ענה שבענין לימוד תורה לא חייבים לשמוע בקול אב ואם. הוא התחייב שעם חבריו ללימודים וכן את השיעור שלומד עם אחיו הגדול ילמד באידיש, אבל את השיעור של הר"מ שהוא בעברית לא יוכל לשנות. כפי שהיה מובן יש חשש שאם יכופו אותו לצאת מישיבת פוניבז', הוא עלול להפסיק בכלל מללמוד תורה.
ביה"ד הזמין לאחר מכן את הצדדים כדי להביאם לידי פשרה. האב התנגד, והאם אמרה שהיא מוכנה להתפשר בענין הכספים ולהשתתף בהוצאות אבל לא בנוגע למקום הלימוד. עד כאן טענות ומענות הצדדים, ומכאן נעבור לבירור ההלכה.
א. כיבוד אב ואם בהורים גרושים
לפי הדין, כיבוד אב קודם לכיבוד אם, אבל באשה גרושה כיבוד שניהם שוה ואיזה שירצה יקדים (קדושין ל"א ע"א, שו"ע יו"ד סי' ר"מ סעי' י"ד). ולכאורה במקרה שהאב אומר לו עשה כך, והאם אומרת שלא יעשה כך אלא עשה אחרת, הזכות ביד הבן לעשות כרצון אחד ההורים ובניגוד לשני ואינו עובר כאן שום עבירה, כי פירוש מי שרוצה יקדים, היינו שהזכות ניתנה לו במקרים כאלה לעשות כרצונו. אולם מהמעשה המובא בש"ס שאביו אומר השקיני מים ואמו אומרת וכו' (קדושין ל"א ע"א) אין הוכחה לדין זה, כי שם מדובר ששניהם רוצים לשתות, בזה רשאי הבן להקדים למי שהוא רוצה, אבל אין זכות לבן לא לתת את הספל לאחד ההורים במקרה שהשני מתנגד, כי אם אחד ההורים יוכל למנוע מהבן את השימוש להורה השני, נמצא שכל מי שיאמר ויצוה על הבן קודם הוא יהנה משימושו הבלעדי, וזה מונע את מה שהשוה הכתוב אם לאב ואב לאם.
ב. כיבוד אב ואם בהורים גרושים שאחד מהם נפטר
ואמנם זו מחלוקת בין רע"א בתשובותיו (סי' ס"ח) ונוב"י (אה"ע תניינא סי' מ"ה). ועיין ברכי יוסף שם שמביא מחלוקת בענין אמירת קדיש לאם אם האב מתנגד (שפסק רמ"א ביו"ד סי' שע"ו סעי' ד' שהבן יאמר קדיש), שיש מי שכתב שכבוד אביו קודם ולא יאמר קדיש על האם, ומהרש"ל (קידושין פרק א' סי' ס"ג) חלק עליו, וכתב שם ברכ"י (יו"ד סי' ר"מ אות ח'): "ואפשר דדינינן ליה כאיש אשר אמו מגורשת ואומרת לו השקני ואביו אומר לו השקני דפסק מרן לעיל דאיזה שירצה יקדים, עוד יש לצדד בזה" עכ"ל, וסתם ולא פירש מה לצדד. ויתכן כי אם שניהם בחיים, כבודם שוה ולאיזה שירצה יקדים, אך אם האחד אינו בחיים, כבוד החי עדיף על כבוד המת. ועיין פ"ת שם (אות י"ג). או יתכן כמו שכתבנו לעיל, שזכות הבן היא רק להקדים אחד לפני השני ואין לו זכות למנוע שימוש מהורה אחד אף אם ההורה השני מתנגד. ואפשר שבזה חולקים הכל בו המובא בב"י (יו"ד סי' שע"ו) שכתב ששומעין לאב, והתשב"ץ המובא בב"י (יו"ד סי' ת"ג) שכתב שהעולם נהגו לאמר קדיש על האם בחיי האב, ומשמע שם שהוא אפי' אם האב מוחה, עיין שם (ועיין לריב"ש קט"ו).
ואפשר שגם למ"ד שכבוד החי אינו קודם לכבוד המת ומה שירצה יעשה, יודה באופן שהאב ציוה לבן בעודו בחייו, והאם אומרת לו עתה שיעשה אחרת, שהוא חייב לשמוע לקול אביו ולא לקול אמו, כי אז בעת הציווי לבן גם האם היתה חייבת לשמוע לקול בעלה. אמנם עתה היא אינה חייבת בכבודו, אבל בעת הציווי לבן, היה חייב לשמוע בקולו ועתה אי אפשר להפסיק, ועוד צ"ע. ולפי זה אין מחלוקת בין הנוב"י והרע"א ויש עוד לעיין.
ג. שיטת רבנו ירוחם בהורים גרושים
לפי דעת ר' ירוחם המובא בב"י (יו"ד סי' ר"מ) יוצא שאם נתגרשה האם שניהם שוים, כלומר שהבן נותן ספל מים ואומר להם בואו ושתו, ואסור לבן להקדים, והיינו שלדעתו אם אמו נשואה לאביו יקדים את האב, אך אם היא מגורשת, בכל מה שיעשה, הוא פוגם בכבוד השני, ולכן אסור לו להקדים אחד לשני (ומהרש"ל בקדושין שם סי' ס"ב סבירא ליה הכי). ואף שלא נפסקה הלכה כר' ירוחם וכמהרש"ל, אך ממנו נלמד לסברת הרי"ף והרמב"ם והשו"ע שפסקו דלא כוותיה, ויכול להקדים אחד לשני אפי' אם הוא פוגע בכבוד השני, כי כבוד שניהם שוה ומה שיעשה הרי הוא מקיים מצוה (עיין חיד"א בחיים שאל ח"א סי' ה').
ד. זכות האם בהחזקת הבן מעל גיל שש
כל זה רק בדבר הרשות, אך אם האב רוצה ללמדו תורה והאם או שלוחה רוצים ללמדו תורה, ודאי שהאב קודם, כי ושננתם לבניך והודעתם לבניך ולבני בניך עליה דידיה רמיא, והוא חייב בו יותר מאמו, ואין לאם שום זכות למנוע את האב ללמדו תורה. ולכאורה לא משמע כן מלשון הרמב"ם (פכ"א מהל' אישות הי"ז) והשו"ע (אה"ע סי' פ"ב סעי' ז') ששם נפסק: "שלמו חודשיו וגמלתו, אם רצתה המגורשת שיהיה בנה אצלה, אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות, אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו, ואחר ו' שנים יש לאב לומר, אם אינו אצלי לא אתן לו מזונות וכו'".
וכתב המהריב"ל (ח"א סי' ע"ב) על דברי הרמב"ם: "מכאן יראה דבנידון דידן, אם תרצה האשה לזון את בניה ממעשי ידיה אם יספיקו לה, או אם יש לה נכסים שאין לבעלה רשות בהם, הרשות בידה, דאפי' במגורשת אמרו, ק"ו בזאת אשה שהיא נשואה לו. אלא שיראה מתוך דברי הטורים ז"ל שהרשות ביד האב לקחת את בניו עמו אחר שש שנים ואין רשות בידה לעכבן אצלה".
וכן כתב מהר"ם אלשיך (בתשובה ל"ח): "הן אמת דמלישנא דהרמב"ם איכא למילף דמציא לעכבו אימו בהדה, דכתב בס' הנזכר וז"ל ואחר ו' שנים יש לאב לומר, אם הוא אצלי אתן מזונות ואם הוא אצל אמו לא אתן לו מזונות, משמע דאי לאו מטעמא דמזונות שהוא אינו חייב לזונו אחר ו' מדין התורה, לא הוה אלים כוחיה להפרידו מאמו".
[ולפי זה יש סייעתא למהר"י אלגאזי בספרו ארעא דרבנן (מערכת מ' אות ת"ו) שכתב: "מזונות בניו הקטנים עד ו' שנים, מדברי הרמב"ם נראה דחיובן מדאורייתא, ומכאן ואילך (אחר ו' שנים) מאכילן עד שיגדלו – כתקנת חכמים וכו'" עיין שם, והוסיף: "אמנם יש פירוש אחר בדעת הרב, עיין בספר יד אליהו סי' נ"ה". ועיין בשו"ת הרשב"א (ח"ב סי' שצ"א), שמשמע מדבריו שלפני שש זה חיוב אחר ואחר שש חיוב אחר, שכתב שיש שלושה זמנים: א. כשהבן גדול ויכול להשתדל, אין האב חייב לזונו כלל, ואין כופין אותו אפי' בכפיית אסיתא. ב. כשהוא קטן כבר שבע או כבר תמני ועד שיגדיל, כופים את האב בכפיית אסיתא ומכריזין עליו: עורבא בעי בני והאי גברא לא בעי בני, לפי שעדיין אין הבן יודע להשתדל. ג. כשהוא קטני קטנים, כופין את האב בבית דין, לפי שאין לו ואינו יכול להשתדל כלל.
ויש לומר, שגם דעת הב"י כך, שכן משמע לכאורה בב"י (אה"ע סי' ע"א) וכן משמע מלשונו בשו"ע שם (ס"א) שכתב: "חייב אדם לזון בניו וכו' עד שיהיו בני שש וכו', ומשם ואילך זנן כתקנת חכמים", ומקורו למי שמעיין שם בב"י הוא מתקנת אושא (כתובות מ"ט ע"ב), ותקנת אושא היא לאחר גיל שש שנים, ואילו לפני שש חיובו מדין תורה לפי הס' ארעא דרבנן, או מחיוב מיוחד, ועיין כתובות (דף ס"ה ע"ב) ובתוס' שם (ד"ה אבל זן). ולפי זה יש להבין את הצ"ע שהניח הגר"א בהגהותיו שם (ס"ק ב') את דברי מרן בשו"עא, כי לפי האמור מפורש הוא].
ה. כפיית הבן להיות עם אביו
אולם לא כן הבין המבי"ט (סי' קס"ה) בדעת הרמב"ם, שכתב: "ומסוף לשון הרב ז"ל היה נראה כי אפי' אחר שש שנים, אם היא אינה רוצה להפרישו ממנה ואינה רוצה מזונות, אינו יכול להפרישו ממנה, שכן כתב, ואם הוא אצל אמו לא אתן מזונות, משמע שאין בידו להפרישו ממנה. ואני אומר כי לא כתב הרב ז"ל לשון זה אלא לענין המזונות, שאינו חייב בהם אחר שש אם אין בנו רוצה להיות אצלו, והוא אינו מקפיד שיהיו אצלו או אצלה אלא שיש לו טעם שלא לזון אותו כשהוא אצלה, אבל אם הוא רוצה להפרישו ממנה ולגדלו אצלו, הרשות בידו, וכמו שכתב קודם אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש וכו'" עיין שם. יוצא איפוא שלדעת המבי"ט, אפי' אם הבן אינו רוצה להיפרד מאמו, יכול האב להפרישו ע"כ, ולאפוקי מהריב"ל ומהר"ם אלשיך. וכן דעת הטור וכמו שהבין המהריב"ל. ועיין כנה"ג (אה"ע סי' פ"ב אות כ') שהאריך בזה.
וכל זה איירי רק בקטן, ורק אז יכול להפרישו מאמו בע"כ של הבן, אבל אם הבן גדול, מודה המבי"ט שאין כופין את הבן לילך אצל אביו אם הוא אינו רוצה. וכן כתב בתשובה (סי' ס"ב) וז"ל: "וכ"ש כשהיתה גדולה, שאפילו שלא תרצה לשבת עם אמה, לא נוכל לכוף אותה שלא תשב אצל מי שתרצה, דבקטנה שייך כפיה להושיבה עם אמה, לא בגדולה, וכמו שנראה מלשון הר"ן ז"ל". ועיין הפלאה (אה"ע סי' פ"ב ס"ק ו') מה שכתב בשם מהר"ם פדואה ומה שדייק מרש"י ומהגמרא שהאם יכולה לכופה עיין שם, ואפשר ששם מיירי בקטנה ולא בגדולה. ויש עוד לעיין בשו"ת מהר"ם פדואה נ"ג המובא בהגהה (באה"ע סי' פ"ב סעי' ז'), וביתר הרחבה שם מי נקראת גדולה, ובמשפט צדק (א' סי' כ"ג).
אבל בדרך אחרת פירש החלקת מחוקק שם (ס"ק ט'), וז"ל: "יש לדקדק, דמשמע אם האם מוחלת לו המזונות תוכל להחזיק בנה אצלה על כורחו, וזה הוא נגד המושכל, למה תוכל לכופו, והיא אין לה שייכות לבן, והוא מצווה עליו בכמה דברים ובפרט ללמדו תורה. ויש ליישב בדוחק, כשהבן אינו רוצה להיפרד מאמו, יש לאב לומר: אין עלי חיוב צדקה לפרנסו כל זמן שאין שומע לקולי להיות אצלי ללמוד תורה ושאר דברים" עכ"ל.
ו. חיוב האב במזונות בנו שאצל אמו
מהאמור יוצא, שאם הויכוח הוא בין האם לאב, לדעת המבי"ט והטור והח"מ והב"ש (אות ח'), הדין עם האב, ויכול להפרידו מאמו ולקחתו לרשותו, ואילו לדעת המהריב"ל והמהר"ם אלשיך וכן משמע מפשט השו"ע, הדין עם האם ואין האב יכול לכופה.
ואם הבן לא רוצה ללכת לאביו, לדעת הח"מ והב"ש, אין האב יכול לכופו, מה שאין כן לדעת המבי"ט. ואפשר לומר שאין המחלוקת אלא כשגם האם מחנכת אותו ומלמדת אותו תורה, אך אם האם אינה מחנכתו כראוי, ודאי שהאב יכול לכופו לבוא אצלו ללמוד תורה, ויש לעיין. וכל זה רק בענין החזקה, אך כולם מודים שבמזונות הוא פטור בין אם האם מתנגדת ובין אם הבן מתנגד לילך אצל אביו, כי אין עליו חיוב צדקה לפרנסו אם אין הבן שומע בקולו (ויתכן דעתה לפי התקנה אין הדין כן, כי הוא חייב לפרנסו גם למעלה מגיל שש), ובפרט לפי מה שכתבנו לעיל שיש סוברים שלפני גיל שש, חיוב המזונות הוא מהתורה, ולכן אין לאב שום אפשרות להיפטר מהם, אך לאחר שש שחיובו מתקנת חז"ל ומדין צדקה, הם אמרו והם אמרו, שיכול האב להיפטר מחיובו אם הבן לא שומע בקולו.
ויש לעיין היטב בשו"ת הגאונים שערי צדק (שער ד' מח"ד סי' מ"ו). היתה שם שאלה אם האב יכול לתבוע שבנותיו תהיינה אצלו ולא אצל אשתו שהיא נשואה, ושם פסקו שהבת אצל האם לעולם ואפי' היא נשואה. וכתבו וזו לשונם: "ואעפ"כ אין האיש חייב מן הדין לזון בניו ובנותיו כשהן קטנים אלא עד שיהיו בני שש שנים בלבד, בין זכרים ובין נקבות, ועד בן שש הוא שאמרו חכמים בלבד, עכשיו איש זה שבנותיו עם אשתו בבית בעלה, אם אינו זן אותם שם אין עליו כלום, ובין שהוא לשומן אצל אלמנה מקרובותיו ולזונן, אם תשמע אמן לו עושה כן, ואם לאו אינו זנן ולא עבדינן כדרב חסדא (כתובות מ"ט ע"ב) דהוה כפי ליה אסיתא בציבורא ומוקי ואמר ליה עורבא בעי בני והאי גברא לא בעי בני, דהאי הא קא בעי להו, ולגבי בעל אם הוא דלא קא יהיב להו מזוני, ולא אפי' כדרב יהודה וכו'". הרי שאף שפסקו שהבת אצל האם לעולם, לא חייבו אותו במזונות.
ז. חיוב האב במזונות בנו שאינו שומע בקולו
ויש להוסיף ולומר שאם בנידון דידן היה הויכוח רק בין האם לאב, שהאם רוצה שילמד בעברית והאב עומד על כך שבנו ילמד באידיש, האב היה צודק, כי הוא ידוע כאדם המתנהג לפי דרך ושיטת סאטמר ורוצה שגם בנו ילך וימשיך בדרכו, והאם לא היתה זכאית לעמוד לו למכשול בדרך שהוא רוצה לחנך את בנו. וכן אם היה הויכוח בין האב לבן בדרך ושיטת הלימוד, ולא היה נראה לביה"ד שהבן צודק, אז היו לאב שתי טענות: א. הבן חייב לשמוע לקול אביו. ב. הוא יכול לומר, אם אינך שומע בקולי אני פטור ממזונות. אבל בנידון דידן הבן אינו חייב לשמוע בקול אביו וביה"ד מצדיקו, הרי חזר הדין שהוא חייב לפרנסו.
הבן דידן, כאמור, מוכן ללמוד באידיש כל לימודיו, דהרי בישיבה הגדולה לומדים באידיש, וכאן הוא רואה ברכה בלימודיו, וכן מעידים ומאשרים הרמי"ם שם במכתבם לביה"ד, והוא טוען שאינו רוצה ללמוד במקום אחר, מקום שאין לבו חפץ (האב בעצמו כתב מכתב לישיבת פוניבז' ביום ד' חשון תשכ"ג שיקבלו את בנו ד' לישיבת הצעירים שם, וכן כתב בח"י אייר תשכ"ג שרצונו שהבן הקטן ילמד במקום שאחיו הגדול לומד, כמפורט בתיק), וכאן נמצא אחיו הגדול עמו ועוזר לו ומסייעו בלימודו, והלכה מפורשת היא בשו"ע (יו"ד ר"מ סעי' כ"ה): תלמיד שרוצה ללכת למקום אחר שהוא בוטח שיראה סימן ברכה בתלמודו לפני הרב ששם, ואביו מוחה בו לפי שדואג שבאותה העיר העובדי אלילים מעלילים, אינו צריך לשמוע לאביו בזה. ודין זה מקורו מתרומת הדשן (סי' מ') שהוכיח כן מעירובין (דף מ"ז ע"א) ששם אמרה הגמרא שמיטמא ללמוד תורה: "אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין מוצא ללמוד, אבל מוצא ללמוד לא יטמא. ר' יוסי אומר אף בזמן שמוצא ללמוד נמי יטמא לפי שאין מן הכל זוכה אדם ללמוד" (כפי' רש"יב), והלכה כמותו. ועיין בשו"ע (יו"ד סי' שע"ב ס"א). וכאן הרי הבן הזה כבר ניסה וראה ברכה בלימודו, והוא לא רק בוטח אלא ברור לו שכן הוא (ועל כגון זה לא כתב המחבר ויואל משה שיש להוציאו ממקום בטוח למקום ספק), א"כ אין הבן חייב לשמוע לקול אביו בזה.
וחזר הדין שאין האב יכול לומר לו: אם אינך עמי איני זנך, כי כל הטעם הוא שאינו רוצה לשמוע בקולו, אבל כאן הדין עם הבן שאינו רוצה, ואינו ממרה בזה פי האב, ואדרבא על האב חובה ללמדו תורה במקום ובאופן שליבו חפץ, ועליו לעזור לו ולסייעו בזה, ולכן על האב לפרנסו ולזונו ולתת לו כל מחסורו במקום שהוא לומד שם. ועיין שו"ע (יו"ד סי' רמ"ה ס"ו) שבמקום שנהגו לאגמורי משנה וגמרא והלכות, חייב האב עיין שם ואכמ"ל. וכבר כתב הרשב"א (בתשובות המיוחסות לרמב"ן סי' ל"ח): "צריך לדקדק בדברים אלו אחר מה שיראה בעיני ביה"ד בכל מקום ומקום שיש בו יתר תיקון ליתומים וכו'".
ח. כיבוד אב בדבר שאין לאב הנאה ממנו
ועיין רשב"א בחידושיו ליבמות (ו' ע"א ד"ה מה להנך) שכתב: "לפי שאין עיקר כיבוד אלא במה שיש לו בו הנאה, וכדאמרינן בקידושין: איזהו כבוד, מאכילו ומשקהו ומלבישו ומנעילו, אבל אמר לו לעשות דבר שאין לו בו הנאה של כלום, אין זה כבוד שנצטווה עליו, וכיבוד כזה אין בו עשה של תורה שידחה אפי' לאו גרידא. ומה שאמרו: יכול אמר לו אביו הטמא, לא לחינם אמר לו שיטמא, דהא לא צריכה קרא, אלא שאמר לו להביא פירות מבית הקברות וכיוצא בזה, וכן אמר לו אל תחזיר כדי שלא יבטל מלהאכילו וכיוצא בזה קאמר, הא לאו הכי אין צריך לומר שלא ישמע לו וכו'". ומהריטב"א שם (ד"ה יכול) משמע שזו מחלוקת בין רש"י לר"י, שכתב שם: "פירש"י, שא"ל כן לא לבטלה ולא לשום מצוה. ואינו נכון, דא"כ למה ישמע לו אפילו בדברים של רשות, וכ"ש לעשות עבירה או לדחות מצוה, שאין עושה כבוד אלא בעושה דבר להנאתו וכו'. ור"י פירש שאמר לו היטמא לכבודי לבשל לו במקום טומאה כשא"א זולת כן, או שאמר לו אל תחזיר אבידה זו ובשל לי או שחוט לי" עיין שם.
ולכאורה לא משמע כן משו"ת הרא"ש (כלל ט"ו סי' ה') שנפסק להלכה בשו"ע (יו"ד סי' ר"מ סעי' ט"ז). ויש לעיין גם בהרשד"ם (יו"ד סי' צ"ה). ויתכן שגם לדעת הרשב"א והריטב"א יש מצוה, אך אין מצוה זו דוחה את הלאו, שאין זה עשה ממש. ואין כן דעת המהרי"ק (שורש קס"ו), שכתב בסוף התשובה וז"ל: "ועוד עד כאן לא מיפלגי אם משל אב אם משל בן אלא בדבר דשייך בגווה פרנסת האב שצורך גוף האב וקיומו, אבל במלתא דלא שייך בגויה כי הכא, פשיטא דאין כח לאב למחות בבן לא משום כיבוד ולא משום מורא, דלא שייך כיבוד אלא כגון מאכילו וכו', מורא לא ישב במקומו ולא סותר את דבריו וכו', וכן כיוצא בזה דשייך לאב, אבל במלתא דלא שייך לאב בגויה פשיטא דאין כח האב למחות ביד בנו. וגדולה מזו כתבו התוס' שאנץ בפ"ק דקדושין בשם רבינו יצחק דאפילו למאן דאמר משל בן, ה"מ כגון שהאב נהנה מגוף הדבר כי הכא שהוא נהנה מממון הבן וכו'" עיין שם. משמע שאי לא ציית הבן לדברים אחרים של האב, לא נקרא סותר דבריו, ולא כיבוד יש כאן ולא מורא יש כאן ולא מצוה יש כאן – וכסברת הרשב"א, אלא דהוא אמרה מדנפשיה.
ודוחק לומר שכוונת החלקת מחוקק (אה"ע סי' ע"א ס"ק ט') היא מכיון שהבן אינו שומע לקול אביו, הגם שאינו מחוייב לשמוע, האב פטור ממזונותיו כי יכול לומר: בהיות ואינו שומע בקולי ואינו עושה לי נחת רוח, אני לא אפרנסו מדין צדקה. הגם שכן משמע מראש דבריו שכתב: כל זמן שאין שומע בקולי, אך בהמשך דבריו כתב הטעם משום לימוד תורה ושאר דברים שהם צורך הבן וטובתו.
וכן יש לכאורה הוכחה משו"ת הגאונים המובא לעיל אות ו', שאם הבנים לא ברשות אביהם, הגם שלפי הדין צריכים להיות ברשות האם, האב פטור ממזונות בטענה דאנא קא בעי ובעי להו דהוו ברשותי, ואם האם או הבן מסרב, והדין שאין האב יכול לכופו לבוא אצלו, פטור ממזונותיו. אבל מי שמעיין בגוף התשובה בסופה, יכנס לבית הספק אם זו כוונת הגאונים. ובפרט שכאן לא מדובר בהימצאות הבן אצל האם אלא בפנימיה בישיבה, ויתכן שאף אם היה הבן אצל האב במציאות הנוכחית ובמצבו הנוכחי, היינו פוסקים שעל האב להכניסו לפנימית הישיבה הנ"ל בתור אב שחייב ללמד את בנו תורה במקום שלבו חפץ כנ"ל, וחובה קדושה זו עולה על כל החובות, וזו חובתו הראשונה של אב לבנו ללמדו תורה. וכן כתבנו לעיל שיתכן ולאחר התקנה של הרבנות הראשית לחייב מזונות לבן גדול, דינה כדין חיוב מזונות לבן קטן פחות משש שנים, ולבן קטן תמיד חייב האב במזונותיו גם אם אינו ברשותו מכל סיבה שהיא, וביתר שאת וביתר עוז לבן הלומד תורה ורואה ברכה בלימודו, שאין להטרידו, אלא יש ויש לעזור לו ולסייעו להמשיך בלימוד. ובר מן דין, הרי כתבנו שטובת הבן היא שימשיך ללמוד תורה בישיבת פוניבז' ולא במקום שאביו רוצה, ואנן כהרשב"א סבירא לן שהכל לטובת הבן מה שיראה בעיני ביה"ד, ושם בתשובה ל"ח משמע שחייב אותו גם במזונות, ועיין רדב"ז המובא שם בפ"ת (אה"ע סי' פ"ב אות ז'). וכך נהגו בכל בתי הדין בארץ.
ט. חלוקת חיוב המזונות בין האב לאם
אך בהיות וכל הזמן היה הבן ברשות האם בלבד, ומי יודע מה ילד יום אם האב יסע שוב לחו"ל, לכן דעתי שהחזקה של הבן היא ברשות שני ההורים, ובהיות והאם אמרה שהיא מסכימה להשתתף בדמי החזקת הבן, על האב לשלם לאם רק מה שהישיבה מקבלת, והאם תשלם ביגוד, הנעלה, דמי כיס ושאר הוצאות לשני הבנים.
יש להזהיר את שני הבנים שעליהם לכבד את שני ההורים, לקיים פגישות תכופות עם שניהם ולהתכתב בד"ת עם האב, וכן בביקורם בביתו ילמדו אתו, ועליהם לכבדו ולירא ממנו כדין.
וגם את שני ההורים יש להזהיר שלא להפריע לבן הקטן במקום לימודו ולא לפגוע בנפשו, שהוא ילד מוכשר, ולתת לו להמשיך לימודיו במקום שלבו חפץ.
מרדכי אליהו
לאור הנ"ל פסקנו: א. הבנים ישארו להבא ברשות האב והאם ביחד, והם יתיעצו על כל צרכי הבנים ובהתאם להסכמת הבנים בעצמם. סעיף ו' מההחלטה מיום י"א ניסן תשכ"ד שלפיו הבן ג' נמצא ברשות האם בלבד, מתבטל החל מהיום. ב. שני הבנים ימשיכו ללמוד להבא בישיבת פוניבז' בבני ברק, ואין רשות לאף אחד מן ההורים להפריע להם בלימודם שם, וכן אסור להם להוציאם משם בלי רשות ביה"ד. ג. שני הבנים יכבדו את שני ההורים ויבקרו אצל שניהם כשיבואו לירושלים, וכן יכתבו מכתבים באופן סדיר לשני ההורים. ד. האב ישלם לאם את התחייבותה הכספית לישיבת פוניבז' בסך שבעים וחמש ל"י לחודש החל מיום י"ט טבת תשכ"ז – אחד בינואר ששים ושבע, ועד להודעה חדשה. על האם לשלם את כל עודף החזקת הבנים, כולל דמי כיס לכל אחד, כביסה, קניית הלבשה והנעלה לשניהם. ה. ההחלטה מיום כ"ה חשון תשכ"ז מתבטלת החל מיום י"ט טבת תשכ"ז – אחד בינואר ששים ושבע, וכן מתבטלות כל התביעות האחרות של האם כלפי האב.
ניתן היום י"ד שבט תשכ"ז בהעדר שני הצדדים.
