מכשירי מילה ביום טוב שני
בעל חלקת יואב, הרב הגאון יואב יהושע ווינגרטן, בספרו קבא דקשייתא, קושיה ע"א, כתב וז"ל: "קשיא לי, על שראיתי דבר חדש בספר אגודה (ב"ק פ' ע"ב), שמחדש דמילה ביום טוב שני מותר גם במכשירין מק"ו דמת, ובתוס' שם בב"ק (שם ד"ה אומר) לא מסקי כן, אך באגודה ב"ק שם פוסק כן להלכה, ורבים עשו מעשה כהאגודה ונסעו ביום טוב שני למול מילה בזמנו. אבל תמיהא לי מירושלמי (פ"ב דר"ה הלכה ג'א), דמובא שם ברייתא במוהל הנוסע למול ויש לו אלפיים אמה לכל רוח, ומוקי לה הירושלמי דהברייתא אתיא כרבי אליעזר דמכשירין דוחין ג"כ, ולהאגודה הרי גם לדידן משכחת לה ביום טוב שני וביו"ט שני של ר"ה, ולמה צריך הירושלמי לאוקמא דוקא כרבי אליעזר. ומש"כ האגודה מכח ק"ו, הרי קיי"ל במסכת ידים (פ"ג משנה ב') דאין דנים דברי סופרים מדברי סופרים, ודברי האגודה צריכים עיון גדול", עכ"ל.
דבריו של רבנו הגהמ"ח כאן אינם רק קושיא בלבד, אלא נ"מ להלכה, וכדבריו: "רבים עשו מעשה כהאגודה ונסעו ביום טוב שני למול מילה בזמנו". והענין הוא כך. יש בתוס' מחלוקת (ב"ק פ' ע"ב בד"ה אומר לנכרי ועושה), שלדעת הבה"ג מותר לומר לגוי אפילו באיסור דאורייתא לצורך המילה. וע"ז כתבו התוס' שלפי סברתו יש מקום להתיר לעשות כל צרכי מילה ביום טוב שני ואפי' לכרות עצים ע"י ישראל. והביאו את הק"ו, שהרי מת לא נקבר ע"י גוי בשבת, ואילו לענין מילה מותר לומר לגוי אפילו באיסור תורה. הוי אומר, שענין קבורה הוא יותר חמור מברית מילה, ואילו ביום טוב שני מותר לקבור אפילו ע"י ישראל ואפילו ביום טוב שני של ר"ה [דהוי כיומא אריכתא]. ואם קבורה החמורה בשבת, הקלנו ביום טוב, מילה הקלה בשבת שאפשר לומר לגוי, כ"ש שמותר לישראל לעשות כל צרכי מילה ביום טוב שני, כמו שמותר לעשות כל צרכי קבורה ביום טוב שני. והתוס' שם דחו את הק"ו, מכיון שקבורה בשבת אינה אסורה משום שהיא חמורה אלא משום כבוד המת.
נמצא, שכל הלימוד של התוס' בס"ד לדעת הבה"ג בלבד. ואנן דקי"ל כמו שפסק בשו"ע (סי' של"א סעי' ו') בענין מכשירי מילה בשבת, וז"ל: "ולומר לגוי לעשותם – אם הוא דבר שאם עשהו ישראל אין בו איסור אלא מדרבנן, אומר לגוי ועושהו, ואם הוא דבר שאסור לישראל לעשותו מן התורה, לא יאמר לגוי לעשותו", עכ"ל. והוסיף שם בסוגרים: וע"ל סי' ש"ז. וכתב המשנ"ב (שם ס"ק כ"ב) ששם בסי' ש"ז בסעיף ה' פסק רמ"א "ועיין לעיל סי' רע"ו דיש מקילים אפי' במלאכה דאורייתא ע"ש ס"ג". ולעיל שם פסק רמ"א שיש מקילים לומר לגוי להדליק אור לכבוד סעודת מצוה. וכתב: "ואין מוחה בידם. ויש מחמירים במקום שאין צורך גדול דהא רוב הפוסקים חולקים על סברא זו". היינו, שרק רצה לסנגר על המנהג, וליה לא סבירא ליה. וכ"כ המשנ"ב בסי' ש"ז (ס"ק כ"ד), וז"ל: "מיהו כבר כתב הרמ"א לעיל דיש להחמיר בזה וכן עיקר, כי דעה זו היא דעת יחידאה, והרי"ף והרא"ש והרמב"ם ועוד כמה גדולי ראשונים חולקים עליה. ואך לענין מילה מצדד המג"א בסי' של"א לסמוך על דעה זו", עכ"ל.
אולם בסי' של"א סק"ה במג"א בסוף הס"ק כתב: "ונ"ל דבמילה יש לסמוך עלייהו אם אי אפשר בענין אחר". הרי שאין הוא סומך על זה, רק במקום שאין שום אפשרות אחרת. ועיין להגאון (סי' רע"ו וסי' ש"ז). ומאחר שמרן הב"י פסק בסכינא חריפא בסי' של"א לאסור, היינו דלא כבה"ג, וכן כתב הרמ"א שרוב הפוסקים אוסרים, לפיכך אין שום מקום להקל וללמוד מבה"ג או מהאגודה להקל ביום טוב שני של גלויות או ביום טוב שני של ר"ה בענין נסיעה למילה.
ובר מן דין, הרי התוס' דחו את הק"ו הזה, אלא זה נאמר בתוס' אליבא דבה"ג, ובה"ג לא אמר זאת בצורה מפורשת, מה נענה אנן לאגודה שכותב בצורה מפורשת שיש לו ק"ו הזה. ראשית, לדידן הרי כתבנו שכל המקור הוא אם מתירים איסור דאורייתא באמירה לגוי, ומאחר שהוכחנו שאין אומרים, א"כ נפל היסוד, נפל הבנין וממילא לא פוסקים כאגודה, כאמור לעיל. אולם הקושיה שמקשה הרב המחבר היא לכאורה קושיא עצומה על האגודה מהירושלמי וממילא על הס"ד של התוס' שם.
אולם כדי שלא להשוות את האגודה כמי שלא ראה את הירושלמי, אפשר שהוא מפרש באופן אחר. כי שם במסכת ר"ה נאמר שהבאים ביום שבת להעיד על הלבנה לא היו זזים ממקומם, כי הם באו רחוק יותר מאלפיים אמה, וכלשון הגמרא שם: "התקין רבן גמליאל הזקן שיהו מהלכים אלפיים אמה לכל רוח". ובמשנה הוסיפו שלא רק הם אלא חכמה שבאה לילד, וכן מי שבא להציל מן הדליקה וכו'. ובש"ס דילן (בדף כ"ג ע"ב) כתב רש"י שבתחילה כל העדים היו מתכנסים לבית יעזק, והסביר רש"י, "כל העדים מתכנסים ביום שבת שחללוהו לבוא ולהעיד". ובירושלמי (דף י"ב ע"א) משמע שלא היתה תקנת רבן גמליאל בבת אחת, ממסגר בבית יעזק עד ליציאה לאלפיים אמה, אלא בתחילה הקלו עליהם שלא חייבים לעמוד במקום שעמדו אלא נתנו להם ארבע אמות, ואח"כ התירו להם ללכת לכל החצר של בית יעזק, ואח"כ התקין רבן גמליאל אלפיים לכל רוח. וממשיך הירושלמי וז"ל: "תני אף הבא למול את הקטן כן, מתניתא דרבי ליעזר דתנינן ועוד אמר רבי אליעזר כורתין עצים לעשות פחמים ולעשות ברזל", ופירש בקרבן העדה, כמו מי שבא להעיד נתנו לו אלפיים אמה, כן מוהל שבא חוץ לתחום כדי למול את הקטן נותנים לו אלפיים אמה לכל רוח. ומקשה הגמרא כיצד מותר למוהל לבוא מחוץ לתחום ולמול, ומתרצת, שברייתא זו אליבא דרבי אליעזר שסובר מכשירי מילה דוחים את השבת, ולפיכך המוהל בא מחוץ לתחום ונתנו לו אלפיים אמה. אבל החולקים על ר"א סוברים שלא תקנו למוהל אלפיים אמה כי אסור לו לבוא מחוץ לתחום. ומכאן מקשה הרב קושיא עצומה לכאורה על האגודה, ועל ס"ד של התוס' בדעת הבה"ג, אם כדברים כן הוא שביו"ט שני של גלויות מותרים מכשירי מילה, א"כ יעמידו את הברייתא ביום טוב שני וזה יצא אליבא דכ"ע ולא רק אליבא דר"א. ונ"ל בפשטות, שכל הגמרא מדברת בענין שבאו מחוץ לתחום "בשבת", וע"ז הוסיפה הברייתא את מי שבא למול ומשמע בשבת, ולפיכך לא העמיד הירושלמי את הברייתא ביום טוב.
וביתר הסבר, כשאמרה הברייתא "תני אף בא למול את הקטן", היינו תוספת על מה שנאמר לעיל ושם איירי בשבת. ועוד, אם נאמר שאיירי ביום טוב שני, היתה הברייתא צריכה להדגיש שלא נטעה להקל גם ביום טוב ובשבת, אלא מסתמות הדברים משמע שאיירי בשבת. וא"כ, לכאורה אין קושיא על האגודה מירושלמי, שהירושלמי לא היה יכול להעמיד את פשט הברייתא ביום טוב שני, כי כאמור הברייתא היתה לה לפרש ולא לסתום, וכן מאחר וזה המשך למשנה שאיירי בשבת.
ומה שהקשה ממסכת ידים (פרק ג' משנה ב') שאין דנים דברי סופרים מדברי סופרים, כתב הרמב"ם שם בפירוש המשניות: "מאחר ושני הדברים הם תקנות לא מעיקר הדין, אבל נאמר מאי דתקון תקון מאי דלא תקון לא תקון, ולא נלמד דבר מדבר", עכ"ל. היינו, מפני שהדברים שגזרו חז"ל עליהם היה להם טעם מיוחד, מה שגזרו גזרו הבו, דלא נוסיף עלה. וכלשון הרא"ש: "שבכל דבר ודבר לפי הנראה להם שהוא הצורך, גזרו". ועיין בשד"ח (מערכת א' סי' שפ"ו) שלדעת הרא"ש "משום הבו דלא לוסיף עלה". ועיין שם בפאת השדה (אות א' סעיף י"ז), שכל הטעם הוא רק בגזירות דרבנן, אבל בדבר שהוא הלכה לומדים דין מדין, עיין שם, וכתב שם שצריכים להתיישב. ואפשר, שאין להקשות על האגודה כי הוא למד דין מדין, ואילו לפי דברי התוס' שם משמע שזה לא דין אלא תקנה משום כבוד המת, עיין שם, ולפי זה נשארה הקושיא כמקודם. ואפשר ובזה הם חולקים, לדעת האגודה זה דין, ולדעת התוס' בתירוצם זה תקנה ואין לומדים.
