מסכת העובדות
לפנינו שני ערעורים על פסק דין שהוציא בית הדין האזורי בתל – אביבא, בתביעת הרב א' נגד המועצה הדתית תל – אביב – יפו: למסור לו את מקום כהונתו של אביו המנוח ז"ל, שכיהן בזמנו עד יום מותו במחלקת השבת של התובעת.
לפי התביעה, אביו כיהן אצל הנתבעת בתפקידו של רב פוסק הלכות בדיני שבת ועירובין, וכי לו, בתור בנו, הרואה את עצמו מסוגל וראוי ביותר למלא תפקיד הרבני של אביו, שייכת לפי הדין חזקת רבנותו של אביו הנפטר.
הנתבעת כפרה בשני הדברים, היינו שכאילו אביו של התובע מילא אצלה תפקיד רבני, וכן שכאילו התובע ראוי למלא מקום אביו וכו' (הציטוטים מתוך פסה"ד).
כב' ביה"ד, לאחר שמיעת הטענות, העדים ובדיקת המסמכים, קבע ביום ד' אייר תשל"ב, כי אין כל ספק שאביו המנוח ז"ל של התובע מילא אצל הנתבעת, המועצה הדתית לתל – אביב – יפו, תפקיד רבני מובהק. וכן כי לפי הדין המבואר (בעקבות פסקו של הרמב"ם) ברמ"א ליו"ד סי' רמ"ה סכ"ב, כל מי שהוחזק בעיר בתפקיד רב, בנו ואפי' בן בנו לעולם קודמים לכל אדם אחר, במדה והם ממלאים מקומו ביראה והם חכמים קצת. וכן כי פסק זה של הרמ"א ז"ל נתקבל ע"י רובם המכריע של גדולי האחרונים, ונהגו לפיו בישראל, בארץ ובכל תפוצות הגולה, ללא יוצא מן הכלל (עיין בין היתר גם בתשו' חתם סופר או"ח סי' י"ג). ובהתאם לזה החליט ופסק: לאחר שהתובע ימציא תעודת כושר מהגורמים הרבניים הנ"ל למילוי תפקיד רבני, וזה תוך זמן סביר של שלשה, ארבעה חדשים, יהי' על הנתבעת, המועצה הדתית לת"א – יפו, למסור לו את משרתו ומקום כהונתו של אביו המנוח ז"ל בכל היקפה, בהתאם לכל האמור לעיל.
על פסק – דין זה הוגשו הערעורים מטעם התובע והנתבעת.
המועצה הדתית הנתבעת חוזרת בערעור על טענותיה בפני ביה"ד האזורי וקובלת שכב' ביה"ד טעה בהערכת העובדות ובהסקת המסקנות, ובהתאם לזה יש לבטל את פסה"ד.
אף התובע הגיש ערעור על המסקנות שאינן תואמות לדעתו את ההנחות שעליהן מבוסס פה"ד. אין מקום לדעת התובע לדרוש תעודת כושר מהרה"ר של המקום, ומספיקה תעודת כושר מהרבנות הראשית לישראל, מה שכבר הומצא ע"י התובע.
שאר פרטי הערעורים והטענות ומענות בקשר להוצאת מכרז וצו עיכוב בנידון זה, מבוארים בכתבי הערעור והחומר שבתיק שהוגשו לפנינו.
נמוקי פסק הדין
לפנינו שני ערעורים של התובע והנתבעת על פסק דין של בית הדין האזורי בתל – אביב מיום ד' באייר תשל"ב, וכבר הובא פסה"ד בדבריו של הגר"ש ישראלי (שליט"א) [זצ"ל]ב.
ראשית נאמר מיד, לגבי מה שטענה המועצה הדתית שאבי התובע לא שימש כרב במועצה, שהוכח מעל לכל ספק שהוא שימש כרב מנהל מחלקת השבת והעירובין.
ומה שנשאר לנו לברר הוא, אם תפקיד זה שמילא אביו נכנס לתוך סוגי המשרות שעוברים בירושה מאב לבן לפי הדין. וכן בהיות ולפי החוק והתקנות יוצאים לפנסיה בגיל מסויים, הוי כאילו הוגבל לזמן, כי בבוא הזמן הוא יוצא, וא"כ אז אין לו זכות להוריש לבנו מה שאין לו הוא לעצמו. דבר זה היה ניתן לבירור בנקל אם כל ראשי המחלקות או מנהלי המחלקות או בדומה להם עזבו את תפקידם בהגיעם לגיל, או אעפ"כ הם המשיכו לעבוד מתוך שלא חששו לתקנת הגיל או משום שהיו צריכים להם. ועינינו הרואות, ולמפורסמות אין צריך ראיה, כי במועצה הדתית בתל – אביב עד לפני זמן מסויים היו ונמצאים רבנים מנהלי מחלקות הגם שהם מעבר לגיל. וא"כ הרי שתקנה זו לא חלה על כגון דא, וא"כ לא נבחר ולא נתמנה לזמן. ועוד, אפילו אם נאמר שבהגיע הזמן הוא צריך לעזוב, הוא מועבר מפני שאינו מסוגל לעבוד כדבעי, והוי כמו שהעובר מחמת מום שלפי הדין בנו יורשו, כמו מי שהועבר מחמת אונס, ועיין באחרונים בזה.
והנה מעיקר הדין אם שייך בכגון זה דין ירושה והבן קודם, וכן בענין אם הדין שייך גם בזמן הזה שאין כעת דין מלוכה וכהונה, רבו הפוסקים, וכולם נמנו וגמרו שדין זה שייך גם כיום. ועיין חקרי לב (או"ח סי' ט"ו – ט"ז, י"ח), ששם הוא כתב ותמה על הרי"ף, הרא"ש, הטור ובית יוסף שלא הביאו ולא הזכירו דין זה כמו שהזכירו הרמב"ם, ורצה לתרץ שלדידם הש"ס שלנו מצריך את הפסוק "בקרב ישראל" לענין אחר, שאין צריך למשוח מלך בן מלך רק אם יש מחלוקת (עיין כריתות ה' ע"ב, הוריות י"א ע"ב), ואילו בספרי (דברים, שופטים פס' קס"א) שממנו למד הרמב"ם דין ירושה לכל השררות, למדו ודרשו דין זה מ'בקרב ישראל'. אבל אח"כ כתב שאין מחלוקת בין הש"ס לספרי, ואין הבדל בין מלכות וכהונה גדולה לשאר שררות. ועוד כתב: "נ"ל כדברי הספרי והרמב"ם וסיעתיה, ועל הראשונים שהשמיטו דין זה אני תמה, והדבר צריך אצלי תלמוד".
אבל כל האחרונים שדנו בזה לא חלקו, וכתבו דין זה גם על שאר שררות כדברי הרמב"ם.
בהלכות כלי המקדש (פ"ד הלכות ט"ז – כ'), מנה הרמב"ם את הממונים שבמקדש, והם שמונה מעלות זו למעלה מזו, כהן הדיוט עד כהן גדול, ובאמצע התפקידים המינהליים כגון גזברים או פותח השערים וכו'. ואחר כך (בהלכות כ' – כ"א) כתב: "כשימות הכהן הגדול או אחד משאר הממונים, מעמידין תחתיו בנו או הראוי ליורשו, וכל הקודם לנחלה קודם לשררות המת, והוא שיהיה ממלא מקומו בחכמה או ביראה, אף על פי שאינו כמותו בחכמה, שנאמר (דברים, פרק י"ז פסו' כ') במלך: "הוא ובניו בקרב ישראל", מלמד שהמלכות ירושה, והוא הדין לכל שררה שבקרב ישראל שהזוכה לה זוכה לעצמו ולזרעו. משוח מלחמה אין בנו מתמנה תחתיו לעולם, אלא הרי הוא כשאר הכהנים, אם נמשח למלחמה נמשח ואם לא נמשח לא נמשח. וכשהכהן משוח מלחמה משמש במקדש משמש בד' כלים כשאר כהנים, מעלים משררה לשררה גדולה ממנה, ואין מורידין אותו לשררה שהיא למטה ממנה, שמעלין בקודש ולא מורידין. ואין מורידין משררה שבקרב ישראל אלא אם סרח".
הרי שהרמב"ם, כשראה להביא הוכחה שבנו של הגזבר בבית המקדש או שאר הממונים הוא יורשו והוא קם תחתיו אם ממלא מקום אבותיו, הביא הוכחה מפסוק של המלך "בקרב ישראל", ולא הביא את הפסוק המובא בתורת כהנים (פרשה ה' פרק ח', אחרי מות פרק ט"ז פסוק ל"ב): "לכהן תחת אביו, מלמד שהבן קודם לכל אדם. יכול שאין ממלא מקום אביו, ת"ל ואשר ימלא את ידיו, בזמן שממלא מקומו הוא קודם, ואם לאו יבוא אחר וישמש תחתיו", כי שם איירי בכהן גדול ובתפקיד כהונה בלבד ולא בתפקיד מינהלי או שררה אחרת.
ולכן הוצרך הרמב"ם להביא את הלימוד ממלך "בקרב ישראל", ובזה סמך על הספרי (שופטים י"ז, המובא בכסף משנה וברדב"ז שם בהלכות מלכים): "הוא ובניו בקרב ישראל, ללמד שאם מת, עומד בנו תחתיו. ואין לי אלא מלך, מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם, ת"ל בקרב ישראל, כל שהם בקרב ישראל בנו תחתיו". ומזה למד הרמב"ם שכל מינוי שבישראל, ויהא אפי' של שררה בלבד או כבוד של פתיחת שער כמו האמרכלים, הכל הוא בכלל "בקרב ישראל", ובנו קודם. ולכן כתב והדגיש בלשונו "כל שררה" בלי יוצא מהכלל, פרט למה שהתורה מיעטה והיינו כהן משוח מלחמה (כמובא ביומא ע"ב ע"ב, ע"ג ע"א).
ואפשר להביא מקור נוסף לזה שכל תפקיד של שררה ואפי' של כבוד בלבד שאינו מנהיגות או מלכות עובר בירושה, ממה שמובא בתורת כהנים (פרשה א' פרק א'. פרשת שמיני): "וימת נדב ואביהוא…. ובנים לא היו להם, ויכהן אלעזר ואיתמר. הא אם היו להם בנים הם היו קודמים לאלעזר ואיתמר, שכל הקודם בנחלה קודם לכבוד". הרי שאפילו אם היתה המעלה מעלת כבוד בלבד, בנו קודם. ואפשר שלכן לא הביא הרמב"ם מקור זה, כי זה איירי בכבוד כהונה או סגני כהונה גדולה, ולא תפקיד אחר של "בקרב ישראל" דהיינו תפקיד לא של כהונה, וכהונה נקראת כבוד כבגדי כהונה לכבוד ולתפארת.
וכן הוא לשונו (בהלכות מלכים פ"א ה"ז): "ולא המלכות בלבד, אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם. והוא שיהא הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה. היה ממלא ביראה, אף על פי שאינו ממלא בחכמה, מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו". וכתבו כסף משנה (שם ד"ה ולא המלכות) והרדב"ז (שם ד"ה ומאחר) מקור לזה מהספרי המובא לעיל, והוסיף כסף משנה את המקור מתורת כהנים המובא לעיל, ועיי"ש בהגמ"י (שם אות ב'). ואף על פי שנדב ואביהוא לא היו כהנים גדולים כי אביהם עוד היה חי, אבל הם שימשו תפקיד של כהונה כסגני כהנים, או שעצם תפקיד הכהונה לכבוד הוא, ולכן למדו מזה שאפי' שררת כבוד בלבד, האב מוריש לבנו.
ויתכן ולכן הוצרכה התורה להביא שני לימודים לירושת בן את האב, לימוד אחד הוא של כהן גדול שבנו יורשו, מפסוק המובא בכסף משנה (שם) מתורת כהנים (פרשת אחרי מות) "לכהן תחת אביו" המובא לעיל, ולימוד נוסף הוא לענין מלך שבנו יורשו, והוא מהפסוק "בקרב ישראל" המובא לעיל, ומדוע לא מספיק לימוד אחד בלבד, אלא לפי האמור לעיל שהספרי הביא מהפסוק "בקרב ישראל" ללמד על כל פרנסי ישראל ולאו דוקא מלך, היה אפשר לאמר שזה אי אפשר ללמוד לכהן גדול, שזה ענין של קדושה וכפרה על עם ישראל, ולכן צריך לימוד מיוחד לכהן גדול, וכן אי אפשר ללמוד מדין כהן גדול לדין מלכות ומנהיגות או שאר שררות, ולכן צריכים שני לימודים. ולפי זה הרי הלימוד שלמד הספרי מהיתור "בקרב ישראל", היינו לכל המשרות ולכל התפקידים החל מתפקיד המלך וכלה בתפקיד שומר השער, או כלשון הרמב"ם: "כל שררות וכל המינויים". או כלשון התורת כהנים: "כל הקודם לנחלה קודם לכבוד". ודוקא מינוי או משרה של כבוד, ולא סתם פועל שעובד, כי שם אין בנו יורשו.
וכבר כתב כנסת הגדולה (באו"ח נ"ג הגב"י): "ה"ה לכל שררה מן הצבור, הן מלך הן חכם הן חזן הן שופט הן מוהל הן גבאי, במקום שלא נהגו למנותן לזמן ידוע, שאין מסלקים אם לא נמצא בהם פיסול, וה"ה נמי דאם יש לו בן ממלא מקום אבותיו שיורש את מקומו, כמו שכתבו הרמב"ם ז"ל פ"ד מהלכות כלי המקדש ופ"א מהלכות מלכים, הרשב"א ז"ל בתשובה [ח"א] סימן ש', הריב"ש ז"ל בתשובה סי' רע"א, פסקים וכתבים סי' קכ"ח (לבעל תרומת הדשן), מהר"ם מטראני ז"ל חלק ג' סי' ק"ק [סי' ר]ג. וכתב הרשד"ם ז"ל בחלק יו"ד סי' פ"א (צ"ל סי' פ"ה), דלענין מינוי ת"ח להרביץ תורה או לדון או להורות, אין דין זה אמור כדאמרינן צדק צדק תרדוף, הלך אחר ב"ד יפה. ואין כן דעת מהר"י אדרבי ז"ל סי' ס"ח, ומהר"ם מטראני חלק ג' סי' ק"כ (צ"ל ח"א סי' ק"ק) והרש"ך חלק ג' סי' מ"ו, ונראין דבריהם".
הבאתי את דברי כנסת הגדולה באורך עם כל הספרים שציין, כדי לקצר ולא להזכיר שאר הספרים שהביאו אחד מזה ומזה, ולא במרוכז את סברת הסוברים שאפי' בתלמיד חכם הדין כן, ולאפוקי סברת הרשד"ם שגם עליו כתב גינת ורדים שהיא סברת יחיד.
אבל כד נעיין בסברת מהרשד"ם הנז', נראה שסברתו לאו סברת יחיד היא, והוא הביא סמוכין לכך מש"ס ערוך, מהר"ן ומפסקים וכתבים לתרומת הדשן קכ"ח, וכן הביא שמחת יום טוב מהרמ"ע מפאנו בספרו עשרה מאמרות. אבל אעפ"כ רבים הם הפוסקים ההולכים אחר דברי הרמ"א, שכתב (ביו"ד סי' רמ"ה סעי' כ"ב): "מי שהוחזק לרב בעיר, אפי' החזיק בעצמו באיזה שררה, אין להורידו מגדולתו אף על פי שבא לשם אחר גדול ממנו (הריב"ש סי' רע"א), אפי' בנו ובן בנו לעולם קודמים לאחרים כל זמן שממלאים מקום אבותיהם ביראה והם חכמים קצת" (הרמב"ם פ"א מהלכות מלכים). ועיין שם בביאור הגר"א (ס"ק ל"ח) שהביא את המקורות מספרי כדלעיל. וכן הביא מקור מתוספתא שקלים המובא שם בחקרי לב (סי' ט"ו).
לפי זה צריכים להבין את דברי מהרשד"ם, ואלו דבריו (ביו"ד סי' פ"ה): "ואף על גב דכתב הרשב"א בתשובה (סי' ש') וז"ל, כלל גדול אז"ל בכל עניני המינויים, שאם היה הבן ראוי, הוא קודם לכל אדם, פשיטא דהיינו שהבן גדול והאחר גדול ממנו קצת, אמנם אם האחר גדול והבן אין לו יחס עמו, פשיטא דלכ"ע הגדול קודם וכו' עד שלבי אומר לי בלי ספק שלא דבר הרב בענין תלמיד חכם, כי הרי כתיב: צדק צדק תרדוף, הלך אחר ב"ד יפה, ואמרו: המעמיד דיין על הצבור וכו'. ועל זה צדקו חז"ל במס' יומא (ע"ב ע"ב) שאמרו ג' זרים הם, וכתר תורה אינה ירושה אלא כל הרוצה ליטול וכו'". ובסוף התשובה כתב: "ולהיות כי האיש הנז' טוען כי אבותיו היו שם למרביצי תורה, ובטענה זו נראה להם כי כבר החזיקו וכו', לזה אני אומר שטענה זו אין בה ממש, כמו שמוכח מתשובת פסקים וכתבים של תרומת הדשן סי' קכ"ח, וה' יודע והוא עד כי כאשר כתבתי מה שכתבתי למעלה והבאתי מאמר ג' זרים הם וכו', לא ראיתי דבר זה בשום פוסק, אחר זמן ראיתי התשובה הנז', ושמחתי כשמחת הקציר כי כיונתי לדעת גדולים קדישין עילאין ונתגלה לי שהאמת כמו שכתבתי, שלא עלה על דעת הרשב"א ז"ל רק במנויים אחרים, אבל מינוי התורה נשאר ליודעים אותה ואינה ירושה. גם נראה בעיני ראיה מה שהביא הר"ן ז"ל פרק הבונה במסכת שבת ירושלמי, א"ר אמי והקמות את המשכן וכו', ומשם ראיה ברורה שאין לך שום חזקה בענין כבוד התורה כלל, ואפי' ממזר תלמיד חכם קודם לכהן עם הארץ, ס"ל לפדות ולהחיות ולכסות הא לישיבה לא, אמר ר' אבין אף לישיבה, שנא' יקרה היא מפנינים, מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים".
ולכאורה אין הוכחה מדברי הר"ן, ששם איירי שהסגנייא הלכו ולמדו תורה ואילו הבולטייא נשארו עמי הארץ, ובזה לית מאן דפליג שאין דין חזקה נגד תלמיד חכם, שמה שאמרו הבן קודם בירושה, היינו בממלא מקום אבותיו ביראה או בחכמה, ולא שהוא עם הארץ מוחלט, ריק מתורה ומיראה, בזה אפי' בכהן גדול אין בו דין ירושה ולא בדין מלך, כי צריך שיהא ממלא מקום אבותיו בחכמה או ביראה, הגם שלא הגיע לערכו ולמעלתו של אביו. ולית מאן דפליג וסובר שאם תלמיד חכם נפטר והניח בן בור, שלא ממנים אותו ופקע ממנו דין ירושה (ורק אם אח"כ הלך ולמד, יש לעיין בחקרי לב סי' כ"ה). וזו לשון הר"ן שבת פרק הבונה (ל"ז ע"א, בדפי הרי"ף ד"ה ירושלמי), שהביא משם הירושלמי (שם פרק י"ב הלכה ג'): "א"ר אמי והקמות את המשכן כמשפטו, וכי יש משפט לעצים, אלא קרש שזכה ליתן בצפון ינתן בצפון לעולם וכו', ולפיכך רושמין עליהם שלא יחלופו. דבי ר' הושעיה ודבי רב פזי הוי אזלי ושאלי בשלמא דנשיאה כל יומא והוו אלין דבי ר' הושעיה עלין קדמאי וכו', אזלין אלין דרבי פזי ואתחתנון בנשיאותא, אתון בעיין מיעל קדמאי, אשתאילו לר' אמי, א"ל ר' אמי כתיב והקמות את המשכן" וכו', אח"כ מביא הירושלמי מעשה אחר: "והוו בולטייא אזלין ושאלין בשלמא דנשיאה בכל יומא ועיילין קדמאי והוי סגנייא עיילין ונפקין בתריהון, אזלין סגנייא וזכין באורייתא ואתו למיעל קדמוי דבולטייא, אשתאיל לרבנן, על ר' יוחנן ודרש בבי מדרשא, אפי' ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. סברי מימר לפדות ולהחיות ולכסות, הא לישיבה לא אמר ר' יוחנן, אמר ר' אבין אף לישיבה, מנ"ל יקרה היא מפנינים, מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים".
הרי שתלמיד חכם עדיף מכהן גדול אפי' לישיבה, רק אם הכהן גדול הוא עם הארץ ובכלל אין לו יחס לתלמיד חכם בלימודו, ואינו ממלא מקום אביו.
וא"כ לכאורה ראיית מהרשד"ם היא רק אם הניח בן עם הארץ או שבא אחר שהוא גדול ממנו בתורה הרבה ואין שום ערך והשוואה ביניהם. וכן יש לעיין ממה שהזכיר מדברי הגמרא ביומא (דף ע"ב ע"ב) ואח"כ גם מתרומת הדשן, שלשה זרים הם: זר מזבח זכה אהרן, זר שלחן מלכות זכה דוד וזרעו, וזר של תורה מונח הוא וכל הרוצה ליקח יבא ויקח. ולכאורה אין מכאן הוכחה לסתור את כל המפרשים, כי כל הלומד יכול להקרא תלמיד חכם, ולא מוכרח שהוא ישמש בתפקיד מסויים במקום שיש בן יורש, ואילו כהן לא יקרא רק מזרע אהרן, ומלך לא ימלוך ולא נקרא מלך רק מזרע דוד. ועיין בשדי חמד (אסיפת דינים, מערכת חזקה במצות, סי' ז' אות מ' – מ"ב) משם שואל ומשיב שכתב ליישב כעין זה, אבל הוא הוסיף סברא אחרת והוא שאם הבן הוא ראוי קצת אז יסייעוהו מהשמים שיהא ממלא אח"כ גם בתורה. וכן הביא להקשות על מהרשד"ם ממה שגמרא מקשה בכתובות ק"ג ומשוה את הנשיאות למלכות, והבין שזו נשיאות של תורה.
ועיין במבי"ט המוזכר לעיל, שכתב: "שאלה. חכם ממונה בקהל מרביץ תורה ביניהם זה ארבעים שנה ויש לו בן הגון, וראה החכם שגדל טורח ציבור וראה שקפצה עליו זקנה, מינה את בנו בקהל זה י"ט שנה, והמינוי היה במעמד גדולי הקהל ובהסכמת הקהל וחתמו רוב הקהל וקבלו אותו עליהם במקום אביו, והביאו את נוסח ההסכמה. והנה עתה קצת מהקהל שלא חתמו בהסכמה הנז' מערערים לומר, כיון שיש בקהל הנז' אחר שהוא יותר בקי ממנו, שיכנס עמו בקהל הנז' ורוצים לשתפו עמו בקהל הנז' וכו'. תשובה. אין כח לשום אדם מן הקהל אפי' מאותם שלא חתמו להעבירו ולא לשתף תלמיד חכם אחר עמו, מכמה טעמים: ראשית, כיון שהסכימו ראשי הקהל למנותו תלמיד חכם על הקהל… שדין הוא שמי שעלה למעלה א' לא ירד… שמי שיש לו מינוי של שררה הן מלך הן חכם, בנו יורש מקומו, כמו שכתוב הוא ובניו בקרב ישראל, כ"ש הוא עצמו שמנוהו…. אם לבניו זוכה כ"ש לעצמו; טעם שני, אעפ"י שהקהל לא היו ממנים אותו עליהם ולא היו כותבים… הם חייבים לקבלו מצד הדין שהוא יורש שררת אביו… ואפי' יש ראוי אחר יותר ממנו, שבכל הדורות שעברו היו מלכי ישראל וכהנים גדולים בקצתם היו כמה אנשים ראויים למלכות…. שהיה אחד ראוי יותר מכהן גדול (ולא היו רשאים להעביר מי שהיה כבר מלך ולא לשתף עמו אחר לטעם שהוא כבר החזיק ברבנות), כי המינוי של חכם א' בקהל כל איזה חכם שבדור הזה יכול להיות חכם ללמוד פסק בכל יום, ואם מצד הדיינות, אם יש מי שמתרעם עליו יכולים אחר פטירת אביו לשתף ב' אחרים שיהיו ב"ד של ג' לאיזה מן הקהל שלא יתרצו לעמוד לפניו בדין לבדו".
יוצא שלדעתו אפי' בתלמיד חכם המלמד הלכות יש דין ירושה, ואפי' בדיין יש דין זה, ואפי' שיש בקהל ובציבור ובעיר מישהו הגדול ממנו, והוכחתו ממלך וכהן גדול, ובודאי שהיו בדורם עדיפים מהם, ואעפ"כ הם נשארו, או משום שעלו ולא ירדו, או משום שהם זכו לכך מדין ירושה ואי אפשר להעבירם.
ועיין בחתם סופר (או"ח סי' י"ג) שכתב מתחילה שאין ברבנות דין ירושה, משם מהרשד"ם ומגן אברהם (או"ח סי' נ"ג ס"ק ל"ג), ואח"כ חזר וכתב: "ואמנם היום חזרתי ועיינתי בזה לקיים דברי הרמ"א יו"ד (בסי' רמ"ה) דודאי נשיא התורה בזמן חז"ל היה כעין מינוי קדושה לבד, לא שירות, וזה איננו בירושה, אך עכשיו הוא כמשועבד לקהל לעשות צרכיהם בשכר ולא גרע מש"צ, ואילו מפני שהיו ג"כ שר התורה, מגרע גרע. הרי קמן דמהלל ואילך אף על פי שהיה נשיא תורה, מ"מ כיון דפתיך בהו ג"כ זכר למלכות בית דוד, ירשו בניהם, ה"נ דכוותיה. וב"ה שזכיתי להפך בזכותיה דתלמיד חכם ובניהם אחריהם. אך מ"מ בענין רבנות דמדינה, שעיקרו שיהיה גדול מכל רבני המדינה ושישאלו ממנו וע"פ יצאו ויבואו, ואם איננו גדול מהם בודאי לא יועיל ירושת אבותיו, ואי גדול מכולם, אזי אפי' איכא בעלמא גדול מזה, מ"מ זכות אבותיו יעמדו לו להקדימו, אבל אי איכא במדינה גדולים ממנו, א"א לומר שיש דין קדימה וכו'". למדנו מדבריו שיש חילוק והבדל בין תלמיד חכם המורה הוראה (וזה הוי כעין מה שכתב המבי"ט המובא לעיל), לבין רבנות של מדינה. אם נתרגם לענין דידן, בין מנהל מחלקה לבין רב עיר.
ועיין גינת ורדים (יו"ד כלל ג' סי' ז') שכתב בענין: "ראובן שהיה לו מינוי גבאות הארגז של קבורת מתים, ועוד לו מינוי אחר, שהיה ראש על חבורה של מצוה של גומלי חסדים, ונפטר ראובן והשאיר אחריו ברכה זרע קודש בן הגון…. ואען ואומר, דדבר פשוט הוא ושלא בלבד לענין מלכות הבן זוכה וקודם לכל אדם, אלא הוא הדין לכל שאר מינוים, כדכתב הרמב"ם בפ"ד מהל' כלי מקדש ובפ"ה (צ"ל פ"א) מהל' מלכים, ובזה אין אומר ואין דברים, והנה עינינו הרואות כמה מעלה וכבוד בשני מינויים הללו, והדיבור בזה אך למותר… ואפי' שלא היה שם כבוד מרובה רק מעט מזער, גם בכהאי גוונא הבן זוכה וקודם לכל אדם… ".
וכן כתב שזה ירושה מדברי תורה, ומובא לקמן בתוך תשובת שמחת יום טוב, ולחולקים הוי ספק דאורייתא. ואח"כ כתב ששוחט ומוהל אין בו דין שררות, וע"ז כתב על דבריו שם מוהרי"צ אריפול (בסימן ח' שם), בענין שמנע מהר"ש אלקבץ את מהר"ם אלשיך מלכהן כראש במקומו של מהר"א שלום עד הגיע בנו לגיל המצוות ומינוהו במקום אביו: "ועל מה שנטה דעת הרב הפוסק לומר דדוקא במילתא דאית ביה קצת שררה ולאפוקי שוחט ומוהל, לא נהירא לי, משום שראיתי ברשב"א (שו"ת הרשב"א ח"ה סי' רפ"ג) שכתב הכלבו (ק"ט ע"ד), והביאה הב"י (או"ח סי' נ"ג, סוף דף נ"ו ע"א בדפי הטור), וכלל בין חזן בין גבאי הממונה על הצדקה, בין הממונה על המס, בין שאר דברים הצריכים לציבור, בין שנוטלים שכר עליהן בין שאין נוטלים, וקא אתי עליה. וכן נראה מדברי הרמב"ם דלאו במידי דשררה בלבד אמרו, אלא אפי' במידי דלית בה שררה, מדכתב כל השררות והמינויים, משמע דמינויים אפי' שלא יהיה בהם שררה, הבן קודם וכו'".
ואח"כ כתב את הדין של משוח מלחמה שאין בו דין ירושה (כמובא ביומא ע' ע"ב), וכתב הטעם משום שהכהן הזה צריך להיות בעל הבטחה גדולה שיבטיח את העם שלא יפחדו מהמלחמה, ולא כל אנפי שוין, ולכן אין בו דין ירושה, והוי כעין מינוי לזמן וכו'.
ועיין בשמחת יום טוב (סי' ו' דף כ"ה ע"א) שכתב בדין זה באורך: "הנה ידוע ומפורסם מפי סופרים וספרים פתיחו, כי בכל עניני שררות והמנוין שבישראל, ירושה היא לבנו ולבן בנו עד עולם וכו', וכמ"ש הרמב"ם פ"א מהלכות מלכים… ומתבאר מדברי הריב"ש (בסי' רמ"א) דדין זה הוא אפי' בכתר תורה, שאם אביו היה מורה הוראה הוא הדין בנו, וכן הסכימו רוב הפוסקים, ואף דמדברי מהרשד"ם (חי"ד פ"ה) מתבאר דס"ל שלא דיבר הרב בענין כתר תורה, יעו"ש, מ"מ יחידאה הוא בסברא זאת, ורבים חולקים עליו, וכמ"ש כנסת הגדולה באו"ח סי' י"ג (צ"ל סי' נ"ג). וכבר הרב דבר משה בחלק א"ח בתשובה הראשונה האריך הרחיב בענין זה וקיבץ כל הדעות, וכתב דלענין הדין אין דברי מהרשד"ם עומדין בפני כל הני רבוותא… וכן הסכים הרב המפה ביו"ד סס"י רמ"ה".
חזקת שררה מהתורה או מדרבנן
ובפרט שלפי הענין יוצא שהתובע דידן הוא המוחזק בענין בשררה, ואף שהם טוענים שקי"ל כסברת מהרשד"ם או שבמקרה דידיה לא דברו הפוסקים, עליהם – הנתבעים – להוכיח זאת ולא עליו, וכמו שכתב גינת ורדים (חיו"ד כלל ג' סי' ז') והביאה שמחת יום טוב הנז', בענין קהלה שהיתה מסתופפת בצל רב ומנהיג, ונפטר, ומינו בנו במקומו ולעזו עליו והלכו בצל בי"ד אחר ונשבעו להיות תחת ממשלתה. ועתה מתברר שהבן כל העם תהלתו יספרו והלעז הוא רק לעז. וכתב שם השמחת יום טוב: "ונראה לכאורה דדין דהבן זוכה בכל שררות אביו הוא מן התורה וכו', דמיתורא דקרא דכתיב בקרב ישראל שהוא מיותר קא דריש ליה, אלמא דהוי מדאורייתא… וכן נראה מדברי גינת ורדים שכתב וז"ל: "ובר מן דין נראה לומר שאפי' שיהיו פנים מטין לומר כן, מ"מ לא ימלט מלהיות ספק בדבר, והו"ל ספק בדאורייתא, ונקטינן לחומרא, שאם נעמיד אחד יש להסתפק אי קא עברי על דברי תורה. ואם נעמיד הבן, אין הפסד בדבר, שאם הבן זוכה מדין תורה, מוטב, ואם אינו זוכה מדין תורה, אין עוון והפסד בדבר, עכ"ל. הרי מתבאר דס"ל בפשיטות דדבר תורה הוא… וקרוב אני לומר… לא חלה השבועה שנשבעו משום דחשיב כנשבע לבטל את המצוה… אלא שיש לדחות זה, דדין זה לאו מקרא מפורש".
ואח"כ הביא מספר עשרה מאמרות מאמר חיקור דין פרק י"ט דמ"ד ע"א (להרמ"ע מפאנו): "דהא דאמרינן בספרי שכל פרנסי ישראל בניהם עומדים תחתיהם, הני מילי בכתר כהונה וכתר מלכות וכל דדמי ליה, כגון שררותא דמתא, אבל גבי נשיא ואב"ד כיון שכתר תורה מונח בקרן זוית, הרוצה יבא ויטול, אין הדבר כן מדין התורה. לפיכך לא מצינו בנשיאים הראשונים שהיו מנחילים כתריהם לבניהם אלא מהלל ואילך וכו'. ואפשר כיון שקלקלו עבדי חשמונאים בבית שני וכו', התקינו שיהא כתר תורה משלים לכתר מלכות להושיב הבן על כסא אביו, עכ"ל. הרי מפורש דס"ל דכתר תורה אינה ירושה לבן מדין תורה כי אם מדרבנן וכו'. אף דסתמיות דבריהם שלמדו דין זה מדברי הר"מ דס"ל דכל השררות שוים הם בדינם, וכיון דבשאר שררות הוא מן התורה, הוא הדין בשררה דמורה הוראה". הרי בזה הוא סבירא ליה שהוא היורש המוחזק אם מהתורה או כדברי הרמ"ע מפאנו בעשרה מאמרות מדרבנן, ואחרים הם נכנסים בספק גזל, הם ולא הוא.
אך מה שהביא הרה"ג ישראלי (שליט"א) [זצ"ל] משם בנו של אבני נזר, הוא מופלא ממני. וחשבתי מראש ששם איירי שהבן לא בר הכי הוא. אבל כשעיינתי בתוך התשובה (סי' שי"ב אות כ"א) נראה שהבן היה כבר אב"ד בעיר אחרת, ואעפ"כ כתב שם שרק אם יש לבן רוב בנין או רוב מנין, אז זכה ברבנות מכח ירושת אביו. ועיי"ש שהוצרך להאריך ולהסביר כיצד זה מתיישב עם כל התשובה שכתב שם. ואפשר לומר שחזר בו ממה שכתב, וזה דוחק.
ועיין בחקרי לב (באו"ח סי' י"ט) שהביא כעין מה שמובא באבני נזר, וכתב שם לחקור על הקדימה הזו של בן, אם כל הקהל או רובו אין רוצים בבן כש"צ, או שבני העיר אינם מרוצים בשאר מינויים שהבן יקח את השררה, אם יש בכוחם להפקיע זכות ירושת הבן או לא. וכתב שמצד הסברא נראה פשוט שלא יכולים להפקיע. אך מה שמביא אותו לבית הספק הוא מהגמרא בכריתות ה' ובהוריות י"א, שאם יש שלום, אין צורך במשיחה, ואם יש מחלוקת, צריכים למשוח, שכתב שם רש"י וז"ל: "ירושה היא בזמן ששלום בישראל". וביתר פירוט כתב רש"י בכריתות: "בזמן ששלום בישראל הוי המלכות ירושה ולא בעי משיחה, אבל אי איכא מחלוקת לאו ירושה היא ובעי משיחה בתחילה". משמע שאם אין שלום, פקעה הירושה, וע"כ צריכים משיחה כמלך שמולך בהתחלה.
והוסיף וכתב ע"ז בחקרי לב שם להסביר ולהוכיח את סברת רש"י, ואח"כ הביא את סברת הרמב"ם שכתב בפ"א מהלכות כלי מקדש הי"א שאם היה מלך בן מלך לא בעי משיחה שהמלכות ירושה למלך, ואם היה שם מחלוקת, מושחין אותו כדי לסלק המחלוקת ולהודיע לכל שזה הוא המלך לבדו", וא"כ לסברתו המשיחה היא רק לחזק והמחלוקת לא הפקיעה את כוחו בירושה (וכעין זה כתב אבני נזר שם).
ואח"כ כתב: "נחזי אנן, אלו האנשים שאין רוצים בבן המלך, הרי הם באים לעקור דבר מן התורה, והשאר שהם רוצים בבן המלך, הם באים לקיים דבר תורה, שצוה לנהוג דין ירושה. וכל כה"ג הדין נותן שאע"ג שבכל הענינים כאלו יש לילך בתר רובא כדכתיב אחרי רבים, בזה אף אם תרי רובי מסכימים שלא למנות לבן המלך ומיעוט דמיעוט רוצים בבן המלך, יש לנו לילך אחר המיעוט, דקשר רשעים אינו מן המנין, והרי זה דומה לרבים שהסכימו לבטל מצוה מדברי תורה, כגון לאכול חלב וכיוצא, מי שם פה לאדם לומר דרבים כאלו אלימי לגרור המיעוט אחריו, דבר זה ישתקע ולא יאמר. וא"כ בענין זה קשה לשמוע איך באה התורה להתיר הרצועה ולהחזיק ידי עוברי עבירה להפקיע כח ירושתו של זה על ריב בני ישראל".
ואח"כ כתב שלדעת הרמב"ם פירוש אחר בסוגיא שמלך בן מלך לא בעי משיחה, ממה שכתוב "הוא ובניו בקרב ישראל", דהו"ל למכתב "על ממלכתו בבניו", ומה שכתוב "בקרב ישראל", לומר שמלך בן מלך לא בעי משיחה, אה"נ עכ"פ אף כי איכא מחלוקת בישראל דבעי משיחה, מ"מ הוי מדין ירושה.
והביא את הרמב"ם בפירוש המשניות בכריתות שכן משמע מדבריו. ואח"כ הביא שאפשר לחלק בין אם יש מחלוקת, דינו של בן מלך כמקבל מתנה, ואם אין מחלוקת, דינו כיורש. ולבסוף הביא מהרשב"א בתשובה שסובר שאפי' שיש מחלוקת, הבן יורש, דלא כרש"י. ולבסוף כתב: "ולענין הלכה נראה לי דבכהן גדול אף שיש מחלוקת, עיקר ירושה לא זזה ממקומה, דלכל הדברות אף אם רש"י חולק, להר"מ הו"ל ספק תורה ולהחמיר, ומה גם לשאר המינויים שיש לומר דכי גלי קרא דלענין ירושה זו בעינן שיהיה שלום בישראל ולא כשיש מחלוקת, ה"ד במלך ולא בשאר מינויים, כנ"ל".
יצא שלפי סברתו ענין ירושת הבן במינויים היא מהתורה ויש להחמיר ולא להפקיע כוחו מדין זה, ולא חשיב לא רוב מנין שמתנגד ולא רוב בנין. ובענין שאר המינויים סברתו שגם רש"י יודה בזה שיש לו דין יורש ואין להפקיע זכותו.
ויתכן שאבני נזר לאחר שחזר בו סבירא ליה כסברת רש"י בכריתות, שאם יש מחלוקת, פקעה הירושה במקצת, ולכן מספיק רוב מנין או רוב בנין, ולא מחלק בין דין מלך לשאר המינויים, או שהוא סובר שדין זה אינו מהתורה אלא מדרבנן, ולכן היקל בו. ועיין שם מה שהסביר בנו את המחלוקת בין רש"י להרמב"ם. אבל כבר הבאנו לעיל מגינת ורדים ומשמחת יום טוב ומחקרי לב שמשמע שיש לזה דין ירושה מהתורה, ואין להפקיע כוחו אפי' מספק דאורייתא כמובא לעיל.
וא"כ בנידון דידן הרי אם נאמר שאביו היה משמש במשרת רב ומנהל מחלקה, יש לבנו זכות ירושה, כי הלכות שעל הרב לפסוק במקום זה, הגם שהן שכיחות, עם כל זה פסק הוא ויש לו בו שררה ורבנות, ואם נאמר שרק ענין של מנהל הוא, הרי שיש לו בזה שררה של כבוד שאחרים סרים למשמעתו, וא"כ חזרנו לכל המינויים והשררות הבן קודם. ובפרט ששניהם ישנם כאן. וחייבים הממונים ע"ז לעזור לו ולסייעו לבחור בו ולמנותו, ואין לאחר להשיג את גבולו.
ולאחר שהוא המציא תעודת כושר מאת הרבנים הראשיים לישראל, אין צורך להמציא תעודת כושר מהרבנים המקומיים, אא"כ המועצה הדתית תוכיח בעליל לפני ביה"ד שאין הוא ראוי כלל ועיקר, וביה"ד ימצא שדבריהם אמת, אז אין לו שום זכות תביעה ולא ירושה, כי לא ממלא מקום אבותיו הוא. אך כאמור, עד כה לא הוכח כן בפני ביה"ד, ואדרבה מנוסח המכתב שכתב עליו הרב הראשי הרב אונטרמן (שליט"א) [זצ"ל], משבחו ומהללו, והרי הוא מכירו עוד בהיותו רב ראשי בתל אביב ומעיד עליו שראוי הוא למשרה זו.
ולעתיד אם תרצה המועצה הדתית למנוע דבר כזה, עליה להתייעץ עם הרבנים הראשיים לתל אביב – יפו, והם יקראו לאסיפת רבנים של העיר בשיתוף עם כל הדיינים של העיר, ואם יחליטו שכל מינוי הוא רק לעצמו של אדם ולא לאחריו, יש להם לעשות כן. ועיין בתקנות ירושלים שהביא מספר מזבח אדמה (דף ל"ו ע"ד), מה שכתב ע"ז, וז"ל: "גם יש לאמר דמ"ש מור"ם בי"ד סי' רמ"ה, לא כתב אלא רב שהוא ענין שררה או שהחזיק אפי' מעצמו, אזי בנו קודם, אבל בדיינות לבד, ובהיות שיש רבנים בעיר בכל הפרטים, מי יאמר דבנו קודם אפי' לגדולים ממנו, אדרבה אינו שררה אלא עבדות… כ"ש לדעת הפוסקים ז"ל דלענין דיינות שהוא כתר תורה אין בו משום ירושה. וברשד"ם הביא מס' תרומת הדשן בפסקים וכתבים וכו' א"כ פעה"ק ירושלים ת"ו דנהגו הפך זה, כי אדרבה כל אשר בוחרים בו וגם דיש להם אמתלא גדולה, דיד אומות העולם תקיפה ואומרים שמבטלים ערכאותיהם וכו', ופקידי עה"ק מפזרים ממון לפייסם, דודאי הרשות בידם, ומשום הכי נוהגים לבחור את אשר מכירים בו… אלא פקידי עה"ק והרבנים הם יבחרו, יען הם מתחייבים בכל נזק שיבא ח"ו על הדיינים בעד הדינים כמ"ש כ"ז בשטר מהקדמונים, והם רשאים לעשות מה שיהיה ראוי לדעתם… ומנהג ירושלים ת"ו כמ"ש הרשד"ם ז"ל שהרי כמה וכמה רבנים לא הניחו כתרם לבניהם ושמו אחרים תחתם אפי' שהיו ראויים להיות ב' או ג' לב"ד… ובפרטות כי כשנפטר אביו ז"ל לא שאל בנו שאלה זו, והיו אחרים משמשים… הרי כבר מחלו. א"כ אפי' אם יש איזה פוסקים דחולקים על הרשד"ם, והכנסת הגדולה כתב דנראים דבריהם וכו', באחד הפרטים אשר יש בנ"ד אחד לאחד, כ"ע יודו".
הרי שאם ישנן סיבות מסויימות כמו שמוזכר שם שיש הפסד לפקידים ולצבור, או מטעמים אחרים, יכולים לתקן בזה לסבור כמהרשד"ם, בתנאי שהתקנה תהא, כאמור לעיל, במעמד הרבנים והדיינים כדין.
לאור האמור לעיל, יש לדחות את הערעור של הנתבעת, המועצה הדתית, ולקבל את הערעור של התובע, וקם דינא שמספיק לו התעודות שהמציא לביה"ד על כושרו.
מרדכי אליהו
לאור האמור הוחלט ברוב דעות: א. דוחים את ערעור המערערת המועצה הדתית לתל אביב – יפו ב. מקבלים את ערעורו של המערער הרב א'. ונפסק: כי על המועצה הדתית לתל אביב – יפו למנות ללא דיחוי את הרב א' במקומו של אביו המנוח ז"ל, לאותה המשרה של אביו בכל היקפה.
ניתן ביום ט' בסיון תשל"ה.
