בו יבואר דין אשה שבדקה סמוך לשקיעה ולא שמה מוך דחוק כל בין השמשות, אם עלתה לה הבדיקה, ואם יש חילוק בין היום הראשון לראייתה לשאר ימים.
א. בדיקת הפסק טהרה ביום הראשון לראייתה – סוגיית הגמרא
המשנה (נדה ס"ח ע"א) אומרת: "נדה שבדקה עצמה יום שביעי שחרית ומצאה טהורה, ובין השמשות לא הפרישה, ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה, הרי היא בחזקת טהורה. בדקה עצמה ביום שביעי שחרית ומצאה טמאה, ובין השמשות לא הפרישה, ולאחר זמן בדקה ומצאה טהורה, הרי זו בחזקת טמאה וכו'. ור' יהודה אומר כל שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה הרי זו בחזקת טמאה. וחכמים אומרים אפי' בשנים לנדתה בדקה ומצאה טהורה ובין השמשות לא הפרישה ולאחר זמן בדקה ומצאה טמאה הרי זו בחזקת טהורה". ופרש"י שם (ד"ה אפי' שנים) שיש שלש מחלוקות בדבר, לדעת ת"ק אם בדקה עצמה בשביעי והייתה טהורה ולא הפרישה בין השמשות, רק אז אומרים שיש לה חזקת טהרה. אבל אם בדקה עצמה בשני אף על פי שהייתה טהורה, בדיקה זו לא מוציאה אותה מחזקת טמאה. וטעמם, מכיון שימי נדה הם שבעה ימים, כל יום הולכים דמי הנדה ופוחתים, ולפיכך, דווקא ביום השביעי, אם בדקה בו ומצאה טהורה, היא טהורה כיון שפסק פסק, אבל ביום שני לראייתה, לא מועילה בדיקה באותו יום, כיון שעדיין מסוגלת לראות דם. אבל דעת רבנן בתראי שיום שביעי לאו דווקא, אלא אפי' יום שני לנדתה, אם בדקה ומצאה טהורה, טהורה, שאנו אומרים כיון שפסק פסק. ולדעת ר' יהודה אפי' ביום השביעי, אם בדקה בבוקר ומצאה טהורה, חיישינן שמא תראה אח"כ, ולא אומרים כיון שפסק פסק, עד שתבדוק מן המנחה ולמעלה, ולדעת רש"י עד שתבדוק לפני בין השמשות, וזה פירוש מן המנחה ולמעלה, וכן משמע בגמרא (שם ע"ב).
ובגמ' (שם) נחלקו רב ולוי, אם דינה כספק זבה או כזבה ודאי, ומסקנת הגמ' דהוי רק ספק זבה, כלומר שמביאה קרבן ואינו נאכל. ובגמ' (שם ע"ב): "אמרו לו לר' יהודה, אלמלי ידיה מונחות בעיניה כל בין השמשות, יפה אתה אומר, עכשיו אימר עם סילוק ידיה ראתה, מה לי הפרישה בטהרה בשביעי מן המנחה ולמעלה מה לי הפרישה בטהרה בראשון". הכוונה כך, שהקשו על ר"י, אם הוא סובר שלא אומרים בשביעי בבוקר כיון שפסקה פסקה, אלא חושש שתראה אח"כ, אם כן, הרי גם מן המנחה ולמעלה נחוש שמא תראה לאחר שתסלק ידיה מן הבדיקה, ואין תקנה אלא שידיה יהיו מונחות בעיניה כל בין השמשות, ורק בזה נסתלק מן הספק שמא תראה (עיין בב"י סי' קצ"ו שהביא בשם הרשב"א, שאי אפשר שידיה יהיו בין עיניה כל הזמן, שאין זה מציאותי, אלא הכוונה שתשים מוך דחוק). ואח"כ הגמרא שואלת, מכיון שבדיקה ביום מסלקת חזקת טומאה, א"כ גם ביום הראשון תסלק חזקת טומאה, ומקשה הגמ' "בראשון מי איכא למ"ד", ופרש"י (ד"ה מי איכא) שגם רבנן בתראי שהקלו וחלקו על ר"י, על יום שני חלקו ולא על יום ראשון. וכלשון רש"י: "אבל בראשון דהוי פתיחת מעיינה ליכא למ"ד דאם בדקה בצהרים ומצאה טהור דתהוי הפרשה".
אח"כ הגמ' מביאה ברייתא שרבי שאל את ר' יוסי ור' שמעון, נדה שבדקה ביום השביעי בבוקר ומצאה טהורה, ולא הפרישה בין השמשות, ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה, מהו, אמרו לו, הרי זו בחזקת טהורה, עד זמן שראתה (או מעת לעת). שאל אותם רבי, ומה יהיה הדין אם בדקה ביום שישי, חמישי, רביעי, שלישי, שני, האם דינו כדין יום השביעי. ענו לו שזה אותו דין. ואומרת הגמרא: "בראשון לא שאלתי וטעיתי שלא שאלתי, אטו כולהו לאו בחזקת טומאה קיימי וכיון דפסק פסק, ראשון נמי כיון דפסק פסק. ומעיקרא מאי סבר, הואיל והוחזק מעיין פתוח". פרש"י שם, שאילו היה שואל אותם אם פסקה בראשון בבוקר ולא ראתה, אף על פי שלא בדקה בין השמשות, היו משיבים שהיא בחזקת טהרה. ומה שבתחילה חשב לחלק, מפני שביום ראשון המעין פתוח, והכוונה היא, כיון שהמעיין פתוח, אף על פי שבדקה בבוקר או בצהרים ולא מצאה כלום, אנו חוששים שעם סילוק ידיה או אח"כ תראה שוב, כי המעין פתוח ובדיקה זו לא הוציאה אותה מחזקת טומאה. יוצא לכאורה, שלא כמו שאמר רש"י ששלוש מחלוקות בדבר, אלא ארבע מח' בדבר, שסברת ר' יוסי ור' שמעון שאפי' ביום א' אומרים כיון דפסק פסק. ועיין בתוס' הרא"ש שם.
ב. דעת הרמב"ם
וכתב הרמב"ם בפרוש המשניות שמכיון שסתם משנה הזכירה שני ולא הזכירה יום א', משמע שאם ביום א' בדקה ומצאה טהורה, ולא בדקה אח"כ, אינו מועיל, לפי שביום א' הוחזקה במעין פתוח. וע"כ התנא סתם במשנה ואפי' בשני בנדתה. אף על פי שיש בגמ' ספק בבדיקה בא', מ"מ פסקנו לחומרא, לפי שאמרה המשנה ואפי' בשני ולא אמרה אפי' בא', והלכה כחכמים, היינו כחכמים, רבנן בתראי של המשנה. וכן כתב רבינו עובדיה מברטנורא (פרק י' משנה ב'), וכן פסק הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק ו' הל' כ') וז"ל: "נדה שבדקה עצמה בתוך ימי נדתה ומצאה שפסק הדם, ואפי' פסק בשני לנדתה, ושגגה או הזידה ולא בדקה עד לאחר נדתה ימים רבים, וכשבדקה מצאה טומאה, אין אומרים שמא כל אותן הימים היתה טמאה ותהיה זבה, אלא כל אותם הימים שלא בדקה בחזקת טהורה. בדקה עצמה ומצאה טמאה, אפי' בדקה בשביעי לנדתה, ובין השמשות לא בדקה עצמה כדי לפרוש מטומאת נדה, אלא המתינה ימים ואח"כ בדקה ומצאה טהורה, הרי זו ספק זבה וכו'. ויום ראשון של נדה, אף על פי שמצאה בו טהורה, הרי זה כמי שמצאה טמאה, שיום א' כולו הוחזק המעין פתוח". עכ"ל.
משמע מדבריו שיום א' חמור יותר, כיון שלא אומרים כיון שפסק פסק, מאחר והמעין פתוח. ולפיכך לכאורה יצא, שלא תהיה ספק זבה אלא זבה ודאית. וכן משמע מלשון המגיד משנה (על הרמב"ם שם).
ועיין ריטב"א (נדה ס"ח ע"ב) שחולק וכתב שהלכה למעשה שאף בא' מהני, וז"ל: "ואף על גב שסתם מתני' בשני אבל בא' לא, מתני' ר' הוא דתקנין, וסתם, ולפי שלא שמע מהם אלא שני אמר איהו נמי שני, אבל ברייתא תני בהדיא ראשון, ועלה סמכינין. ולישנא דגמ' נמי משמע דמתני' בילדותו דרבי היא, אבל בזקנותו חזר בו ואפי' ראשון כשני, והיינו דקאמר מעיקרא מאי סבר, משמע דהאי חששא דהוחזק מעין פתוח ליתא, דמעיקרא הוא דסבר הכי והדר ביה. ובר מן דין, דהכא רבי כדרבי יוסי ור' שמעון תלו לה ולא מפלג פליג עליהו, וכיון דאשכחן להו בהדיא דאמרי אף בראשון, ורבי שלא שאל ראשון, אין אומר למי שלא ראה את החודש שיבוא ויעיד, אלא למי שראה. והרמב"ם ז"ל כתב בהיפך מזה ולא נתחוורו לי דבריו". עכ"ל. וכנראה שלא ראה את דברי הרמב"ם בפרוש המשניות, שטעמו הוא כיון שרבי סתם במשנה, ויש ספק אם פוסקים כסתם משנה או כברייתא, ולכן החמיר. אלא אם כן נבאר את דברי הריטב"א שהבין מדברי הרמב"ם שהיא זבה ודאית, אם ביום א' לא בדקה בין השמשות, ולפיכך כתב, "ודבריו לא מחוורים".
ולכאורה, מה שכתב הריטב"א שאשכחן בהדיא שר' יוסי ור' שמעון סוברים שגם בראשון אם בדקה שחרית, אומרים כיון דפסקה פסקה, לא מצאנו דבר זה מפורש "בהדיא", אלא שהגמרא הביאה בתחילה ברייתא האומרת שמועיל הפסק בראשון שחרית, וע"ז מקשה בראשון "מי איכא למאן דאמר", והגמרא מביאה את שאלת רבי לר"י ור"ש, ולמדה ממה שלא שאל, משמע שמועיל בראשון, אבל לא מצאנו בפירוש שכך ענו ר"י ור"ש. ואולי כוונתו, מאחר והש"ס משווה את הברייתא הראשונה הסוברת שגם בראשון מועיל, וסייעתא מדברי רבי ור"י ור"ש, משמע שכן הם סוברים. אולם כאמור לא כך הבין הרמב"ם בפירוש המשניות, וכתב מפורשות: "אף על פי שיש בגמרא ספק בבדיקה בראשון".
ג. דעת הרשב"א
הטור (יו"ד סימן קצ"ו) הביא את דברי הרא"ש שצריכה לבדוק תמיד בערב לפני השקיעה, והביא את דברי הרשב"א שבשאר ימים אם בדקה בשחרית ומצאה טהורה, אף על פי שלא בדקה בין השמשות, הרי זו בחזקת טהורה. וביום א' שהמעיין פתוח, הביא הרשב"א מחלוקת, שיש מחמירים מספק הואיל ומעינה פתוח. וכתב על זה הב"י וז"ל: "ונראה מדבריו שהמחמירים היינו היכא דבדקה ביום א' קודם בין השמשות, דאילו בדקה בין השמשות, אף בא' טהורה לדברי הכל, וכן משמע, דהא אמתני' דבדקה שחרית קיימי חכמים דאמרי בשנים לנדתה, כלומר אבל לא בא' ודווקא שחרית דיומי דשני דאיירי ביה מתני' ממעטי ליה, אבל מבין השמשות דלא איירי ביה מתני' לא ממעטי ליה" עכ"ל.
והמשיך הב"י והביא מדברי הרמב"ם דלעיל שמשמע מדבריו שבדיקה ביום א' לא מועיל לא בשחרית ולא לפני בין השמשות, ואח"כ הביא את דברי הרב המגיד בשם הרמב"ן וז"ל: "ראתה בזמן הזה יום אחד בשחרית, ופסקה בו ביום, אינה מונה מיום המחרת עד שתחזור לבדוק ויהיו ידיה בין עיניה כל בין השמשות, שחזקת היום הראשון כולו טמא, שהוחזק מעיין פתוח ודמיה חוזרים לה אף על פי שפסקה בשחרית", עכ"ל. ובהמשך הדברים הביא הב"י שכיון שדברי הרמב"ם לא כתובים בצורה מפורשת, משמע שהרמב"ם סובר כהרמב"ן וז"ל: "ונ"ל דלהרמב"ם לא אסר בראשון אלא בשלא בדקה בבין השמשות, אבל אם בדקה בין השמשות ומצאה טהורה, טהור, דתו ליכא למיחש למידי". והכוונה כדברי הרמב"ן, שהיו ידיה בין עיניה כל בין השמשות, ע"י מוך דחוק שם כל ביה"ש.
אח"כ כתב הב"י שדעת הרשב"א שלעולם ילמד האדם בתוך ביתו שתהא האשה בודקת יום הפסק טהרה במוך דחוק, ומוך דחוק זה הוא מה שהגמרא אומרת שיהיו ידיה בין עיניה כל בין השמשות, וכלשונו: "דאין לומר דידיה בין עיניה ממש כל בין השמשות קאמר, דזה דבר שאין אפשר לעשות כן".
ד. מחלוקת השולחן ערוך והרמ"א
בשו"ע (יו"ד סי' קצ"ו) פסק במקום אחד (סעיף א') כדעת הרא"ש והרשב"א, שבשאר הימים טוב לעשות מוך דחוק אחר הפסק טהרה, כי בדיקה זו מוציאה מידי כל ספק, ועיין לקמן אם כוונת "טוב" שאמר הוא לכתחילה, ועיין בנותני הכללים למרן. ובמקום שני (סעיף ב') פסק וז"ל: "ראתה יום אחד בלבד ופסקה בו ביום, צריכה לבדוק עצמה במוך דחוק ושיהיה שם כל בין השמשות". והרמ"א הוסיף שם שאם בדקה סמוך לבין השמשות, מועיל בדיעבד בלי מוך. וההבדל לדעת מרן הב"י בין יום א' לשאר ימים, שבשאר ימים אפשר בדיעבד לבדוק משחרית, ואין צורך במוך דחוק, ואילו ביום א' יכולה לבדוק במשך היום, ובלבד שתשים מוך דחוק כל בין השמשות, ואם לא עשתה כן לא מועיל אפי' בדיעבד. ואפשר שלדעת מרן גם בשאר הימים אם ראתה בהם, צריך לכתחילה מוך דחוק, ובדיעבד לא מעכב. ולדעת הרמ"א בשאר הימים מועיל בדיעבד אם בדקה בשחרית בלי מוך דחוק, וביום א' אם בדקה בשחרית בלי מוך דחוק לא מועיל אפי' בדיעבד, אבל אם בדקה ביום א' סמוך לבין השמשות, אף על פי שלא היה מוך דחוק, מועיל בדיעבד.
היינו שהרעיון הוא שהמעין פתוח ביום א' כל היום, אך אפשר להתגבר על ההגדרה של מעיין פתוח לדעת מרן ע"י שיהיו ידיה בין עיניה כל בין השמשות, ולדעת הרמ"א ע"י שתבדוק בסמוך לבין השמשות. ולמעשה יש סיעתא לרמ"א מדברי התוס' (שם ס"ח ע"ב ד"ה אמרו ליה), לענין שמועיל לפני בין השמשות אבל לא לענין שאר ימים שדעת התוס' להחמיר כדלהלן. ומבואר בגר"א (ס"ק ח') שפוסק כדעת מרן. ועיין שם בש"ך (ס"ק ו'), שהביא את המעדני מלך שהקשה וז"ל: "וא"ת ולדידן מאי נ"מ, הא אפי' אשה שרואה כתם נוהגים שצריכה להמתין ה' ימים עם יום שראתה בו, ואח"כ תפסיק ותספור ז' נקיים, ונ"ל דנ"מ להיכא דחזרה וראתה בתוך ימי הספירה, דכיון שלא ראתה רק יום אחד בימי הספירה, בדיקת שחרית לא מהני אפי' בדיעבד". ולדעת תורת השלמים נפק"מ לכלה שמיד כשתפסוק מותרת לספור ז' נקיים.
ועיין בסדרי טהרה (ס"ק ט') באורך שתמה על רמ"א איך היקל ביום ראשון בלי מוך דחוק, וכתב: "ונ"ל דכל הפוסקים שס"ל דבדיקת שחרית לא מהני בפסקה בטהרה ביום א', ס"ל דלא מהני בפסקה בין השמשות כי אם ע"י מוך דחוק כל בין השמשות" עכ"ל. ועיין רא"ה בבדק הבית המובא לקמן וחינוך (מצוה ר"ז)א. וכתב בלחם ושמלה (ס"ק י"ד בלחם) שדעת הסדרי טהרה להחמיר בזה אפי' בדיעבד ואין להקל בלי מוך דחוק. ובשמלה (ס"ק ד') הביא שהסדרי טהרה השיג על הרמ"א וכתב: "והנה אם כי בודאי יפה השיג, מכל מקום נראה לפענ"ד דמטעם אחר נוכל להקל בזה", וטעמו שהיום אין לנו דיני זבה מדינא, רק חומרת רבי זירא. ועיין שם שהביא את סברת הרמב"ן שבדיקת הפסק טהרה היא להעלותה מטומאה לטהרה, ובדיקת שבעת נקיים היא להחזיקה בטהרה. ובסוף הסיק וז"ל: "לכן נראה לפענ"ד דעל כל פנים המיקל כדעת הרמ"א בדיעבד כשבדקה עצמה סמוך לבין השמשות, אין מזחיחין אותו" עכ"ל. משמע מדבריו שהוא מסכים באופן עקרוני לסברת הסדרי טהרה, רק שחולק עליו בזה וסובר שאפשר לסמוך על דעת הרמ"א בדיעבד, והסומך על הרמ"א לא מזחיחין אותו אבל ברור שלא משבחין אותו.
נמצאנו למדים, שגם דעת רמ"א שהיקל ושסומך על דעת הרשב"א, יש בו עקולי ופשורי, וסברא זו לא חלקה, הא קמן שסדרי טהרה חולק, וכן משמע מהגאון וגם מהשמלה משמע שמיקל בשעת הדחק. כל זה בדעת הרמ"א. אך בדעת מרן השו"ע לית מאן דפליג שאפי' בדיעבד לא מהני, כי הוא הסתמך על דעת הרמב"ם והרמב"ן שפוסקים כסתם משנה. וכן פסק רבינו עובדיה על המשניות וז"ל: "ודוקא בשני הוא דמטהרי רבנן, אבל בראשון מצאה טהור ושוב לא בדקה וטבלה בליל שמיני ועשתה טהרות ואח"כ מצאה טמא, לא מטהרי רבנן, לפי שביום ראשון הוחזקה מעין פתוח. ומשום הכי קתני ואפי' בשניה לנדתה דוקא, אבל בראשון לא. והלכה כחכמים". עכ"ל.
מאחר ומרן הב"י (סי' קצ"ו דף ע"ט בסוף ע"ב) כתב לענין אחר שגם בזמן הזה יש להחמיר כי "אין להקל בדבר שהוא ספק איסור כרת", ואף על פי שרבים הם החולקים על ב"י וסבירא להו שהיום זה רק חומרת בנות ישראל, או כמו שהיא ידועה חומרת ר' זירא, אולם קבלו עליהם חומרא זו כחומרת תורה. ועיין רע"א (סי' ס' פסקים) שכתב וז"ל: "ועל הנוגע בדין הבדיקה דפסיקת טהרה וז' נקיים, קשה עלי מאוד להורות בדבר חמור כזה, כי משמע דהבדיקות הם דאורייתא כמ"ש הרמב"ן בהלכותיו ר"פ ב' דנדה, בין הזמן הזה בין בזמן ההוא, כך היא בודקת וכו', משמע דבודקת מהתורה, וכן הב"י (סי' קצ"ו) בפלוגתא דאיבעיא תחילתן וסופן כתב להחמיר דהוי ספק כרת", עיין שם.
יסוד המחלוקת אם אפשר לנו להסבירה, היא בענין מעיין פתוח. נראה שכולם מודים שיש מעיין פתוח כל הימים, אלא שבשאר הימים אם בודקת ורואה שאין לה דם, אנו אומרים פסק הדם וכיון שפסק פסק, ובדיקה זו הוציאה אותה מחזקת רואה ומחזקת טומאה, ועתה עליה לבדוק עצמה יום יום שבעה נקיים, או יום ראשון ושביעי לשמור על החזקה. ושמירת חזקה היא יותר קיל מהפקעת חזקה. ואילו אם אנו אומרים שביום ראשון מעיין פתוח, היינו כל יום ראשון מוחזקת למעיין פתוח שהיא רואה בו (עיין חזו"א סי' פ"א), ואפי' אם בדקה בבקר או במנחה חיישינן שמא עם סילוק ידה היא תראה, כי היא מוחזקת לראות, ובבדיקה רק סילקה חזקה שעד עתה, ואנו חוששים שמא אחרי הבדיקה היא תראה, לפיכך בעינן מוך דחוק כל זמן בין השמשות שנהיה בטוחים שלא ראתה, ורק אז היא תסולק מחזקת רואה. ועיין רש"י (נ"ג ע"א ד"ה לא תהא בחזקת) המובא לקמן.
ולא נכנס כרגע למחלוקת אם הפסק טהרה הוא מדאורייתא או מדרבנן, שרבים חולקים ע"ז אולם מסברא אנו אומרים למ"ד דאורייתא הוא, כי להפקיע חזקת רואה צריך חזקת בדיקה, וזהו ההפסק ע"י בדיקה מדוקדקת בחורים וסדקים (ועיין שמלה בדעת הרמב"ן), ועיין תוספות הרא"ש (נדה ס"ט ע"א) שהוא מסתפק אם הפסק טהרה חומרא הוא מדרבנן או מהתורה. וכן משמע מהרמב"ם המוזכר לעיל, שאם לא בדקה עצמה מלפרוש, מביאה קרבן. ועיין חו"ד (סי' קצ"ו ס"ק ד') שסובר כן, ועיין שו"ת רע"א (סימן ס'), המוזכר לעיל. ועיין לחזו"א (סי' פ"א) המוזכר לעיל מה שפלפל בזה.
ה. שיטת רש"י
ונחזור למה שהזכרנו לעיל בקיצור את סברת רש"י (דף ס"ח ע"ב ד"ה מי איכא למאן דאמר): "והא אפי' רבנן בתראי בשני שלה הוא דקאמרי, אבל בראשון דהוי פתיחת מעיינה ליכא למאן דאמר דאם בדקה בצהרים ומצאה טהור דתהוי הפרשה" עכ"ל. משמע מלשונו שלמי שסובר שביום ראשון עדיין המעיין פתוח, לא מועיל "בדיקה בצהרים". אבל לא הסביר לנו רש"י מה יהא הדין אם תפרוש לפני בין השמשות אם מועיל. ולכאורה משמע שבצהרים לא הוי הפרשה, אבל לפני בין השמשות הוי הפרשה (עיין ב"י בפירוש דברי הרא"ש).
ואילו מפירוש רש"י בדברי רבי משם ר' יוסי (דף נ"ג ע"א) משמע, שיום ראשון שמעיינה פתוח, היא מוחזקת שכל היום היא תראה עד סוף בין השמשות. וז"ל רש"י שם: "שלא הפרישה בטהרה בשביעי, שלא בדקה בין השמשות, לא תהא בחזקת טומאה, ואינה טובלת לערב, ואף על פי שהפרישה בטהרה שחרית, אלמא משראתה הויא כל היום בחזקת חוזרת ורואה עד גמר היום, אף זו הואיל ולא בדקה בין השמשות שלם, איכא למיחש דלמא בסוף בין השמשות ראתה והיא עולה לשתי ראיות" עכ"ל. ומשמע שלא רק ביום ראשון אנו אומרים מעין פתוח, אלא כל יום ויום משבעה ימי נדה הוי המעין פתוח, וכ"ש יום ראשון. ועיין סדרי טהרה (ס"ק ט' בד"ה מיהו מה שפירש"י) ועיין שמלה (ס"ק ג' ד"ה ואכתוב מה שנראה לפענ"ד בדעת רש"י וכו') שהביא את הסתירה בדברי רש"י ואת תירוץ המהרש"א (כנראה מתכוונים למהרש"א נדה ס"ח ע"ב על התוס' ד"ה א"ל).
ו. בירור דעת התוס'
התוס' בשני המקומות (דף נ"ג ע"א ד"ה ומה אילו, ודף ס"ח ע"ב ד"ה אמרו ליה) הקשו מר' יוסי על עצמו, שבדף נ"ג משמע שאם ראתה דם לא הוי הפרשה, וכתבו שני תירוצים. לפי התירוץ הראשון יוצא שבדף נ"ג איירי שלא בדקה ביום ב' או ג', שאם בדקה אנו אומרים כיון שפסק פסק, ואם לא בדקה לא הוי פרישה. וכן פירש הרא"ש בתוספותיו (דף נ"ג ע"א) בתירוץ ראשון וז"ל: "ותימה הא בפרק תינוקת (דף ס"ח ע"ב) ר' יוסי אומר דהיא בחזקת טהורה. וי"ל דהתם מיירי שבדקה ביום ראשון או שני ומצאה טהור והכא בלא בדיקה" עכ"ל (וזה לא כרש"י שאמר שלא בדקה בין השמשות, משמע שלפני כן בדקה, וכן כתב "אף על פי שהפרישה בטהרה שחרית"). ותירוץ שני של התוס' הוא, שבדף נ"ג איירי שבדקה בשביעי שחרית ומצאה טמאה. וכן תירץ תוס' הרא"ש.
ואילו בדף ס"ח התוס' הקשו אותה קושיה ממה שאמר ר' יוסי מן המנחה ולמעלה, משמע שלא מועיל שחרית, ותירצו ששם בדף נ"ג איירי שראתה באותו יום, ולפיכך לא מועיל שחרית, וכאן בדף ס"ח איירי שלא ראתה באותו יום ולפיכך מספיק אם תבדוק שחרית. ואח"כ הקשו התוס' אם כן משמע לר' יוסי שאם ראתה באותו יום מועיל מן המנחה ולמעלה, וכיצד מועיל הרי חיישינן שמא תראה אח"כ, וא"כ צריך שיהיו ידיה מונחות בין עיניה כל בין השמשות, וכמו שהקשו על ר' יהודה. ותירצו התוס' שלסברת ר' יוסי יש חיוב מהדין אם ראתה באותו יום לבדוק לפני השקיעה מן המנחה ולמעלה, וזה מספיק, ולא חיישינן שמא תראה אח"כ. ואילו לר' יהודה שלמעשה מחמיר שאם בדקה עצמה ולא ראתה בבקר שחרית של יום השביעי שיש לחוש שמא תראה עד המנחה, א"כ מדוע הוא מצריך את הבדיקה לפני בין השמשות, אלא שהוא חושש ומחמיר שמא תראה במשך היום, א"כ יש לחשוש גם לזמן של המנחה ולמעלה לפני בין השמשות שמא אח"כ שוב תראה, וצריך לחייבה שיהיו ידיה בין עיניה. ועיין בתוס' הרא"ש (על דף ס"ח ע"ב). וכל זה אינו לכאורה כדברי רש"י, כי לדעת רש"י (בדף נ"ג) אם רואה באותו יום, כל היום אסור עד סוף בין השמשות, כן אמר רבי משם ר' יוסי.
ואם אנו צודקים בדברינו, א"כ לכאורה מה שכתב הש"ך (ס"ק ב') שאם ביום שני לראייתה ראתה דם בבוקר ואח"כ בדקה שחרית והיתה טהורה, מועיל, זה לא כדברי התוס'. ואין הכי נמי, מי מכריח אותנו לומר שרמ"א סובר כסברת התוס' בדעת ר' יוסי (עיין סדרי טהרה ושמלה המוזכרים לעיל).
ועיין מהרש"א שם (דף ס"ח ד"ה תוס' בד"ה א"ל) שהסביר שהטעם שרבי לא שאל על יום ראשון ואח"כ אמר טעיתי שלא שאלתי, מפני שבשאר הימים לדעת התוס' אם ראתה לא מועיל בדיקת שחרית אלא מן המנחה ולמעלה, ולפ"ז בראשון שמעינה פתוח לא מועיל מן המנחה ולמעלה, אבל טעיתי כי אפי' ביום ראשון אם בדקה וראתה שפסק, אז פסק ומועיל מן המנחה, עיין שם.
[והנה הבא"ח (שנה שניה פרשת צו הלכה ד') פסק וז"ל: "אשה שראייתה נמשכה שנים או שלשה או ארבעה ימים, שהיא שופעת או מזלפת בהם, הנה סברת מרן ז"ל דיום התחלת ראייתה הוא העיקר שצריכה לחוש לו לפרוש מתשמיש, וכיון שעברה עונה ולא ראתה מותרת. וכתב הרב לחם ושמלה דדעת הראב"ד והרמב"ן דחוששת לכל ימי משך הוסת, שכל יום ויום וסת בפני עצמו הוא, ולכן אפי' נעקר יום הראשון חוששת לשאר הימים עד שיעקרו כולם, ויש לחוש לדבריהם ע"כ. וכן עיקר שיש לחוש לדבריהם".
ולפ"ז משמע שכל יום שהיא רואה בו היא בחזקת שמעינה פתוח, ואם עושה בדיקת הפסק טהרה ביום שראתה בו צריכה מוך דחוק.
אך לדינא שאלתי את הרב ניסים כדורי והרב סלמאן חוגי עבודי ז"ל ואמרו לי שלא קיבלו פסק זה להלכה למעשה].
ז. שיטת רש"י בביאור שאלת רבי
ואפשר שבפירוש הסוגייא חולקים רש"י (שם) והרמב"ם (שם), שמרש"י משמע כמו שאמרנו לעיל שביום ראשון אליבא דכ"ע לא מועיל בשחרית ובצהרים, ואילו במנחה מועיל (כפסק הרמ"א). ופירוש טעיתי שלא שאלתי, כי למעשה מהש"ס משמע שהוא שאל על יום שביעי ושישי, והגמרא מזכירה כל הימים, חמישי רביעי שלישי ושני. ומדוע שאל על כל הימים, הרי מספיק אם ישאל על שביעי כי שביעי ושני לכאורה הם היינו הך. אלא מוכרחים להסביר שמתחילה הזכיר את יום השביעי שהוא יום אחרון לנדה, שמדין תורה טובלת לערב ומותרת לבעלה משום שכבר פסקו דמיה, ומספיק משחרית, ואעפ"כ שאל על יום שישי שהוא למעשה רחוק יום, ובערב בשום אופן לא יכולה לטבול כי עדיין היא בימי נדה. והלך והוסיף על יום חמישי וכו', ושני, שברור שדמיה אז מרובים יותר מיום שביעי, ואמרו לו שמועיל בשחרית. ואמר טעיתי שלא שאלתי על יום ראשון, כלומר שבדקה בשחרית וראתה טהורה מה דינה, וכלשונו: "שאילו שאלתי היו מטהרין". והטעם מסברא, שכיון שפסק פסק אפי' ביום ראשון. והגמרא מקשה: "ומעיקרא מאי סבר, הואיל והוחזק מעיין פתוח". ופרש"י מעיקרא מאי סבר "שלא רצה לשאול", היינו שלדעת רש"י ס"ד של רבי הוא שיש לחלק בין יום ראשון ליום שני, כי מעיין פתוח ביום ראשון, ואולם מאחר וגם ביום שני אם ראתה, הוי למעשה מעין פתוח (כדברי רש"י לעיל נ"ג המוזכר לעיל), ואעפ"כ התירו בשחרית, ה"ה ביום ראשון, והייתי צריך לשאול כמו ששאלתי על יום שביעי שישי חמישי וכו', ואז הייתי מקבל תשובה שמועיל אם בדקה בשחרית מטעם כיון שפסק פסק.
[ועיין במשנה אחרונה במסכת נדה (פרק י' משנה ב'), שכתב להסביר את המחלוקת בין ת"ק לרבנן בתראי שבמשנה ולסברת ר"י, וז"ל: ונראה דטעמייהו דכולהו תנאי דמתניתין, דת"ק ס"ל דכל ימי נדתה מוחזקים בדמים, משנפתח המעין יוצאים מעט מעט כל ימי נדתה אלא שהולכין ומתמעטין, והלכך חיישינן כל שבעה, אלא שאם מצאה בשביעי שחרית טהורה היא כיון שכבר נתמעטו בכל הששה תו לא חיישינן. וחכמים (רבנן בתראי שבמשנה) סבירא להו דאין כל ימי הנדה מוחזקים בדמים אלא יום ראשון, והלכך לא מחזקינן איסורא (ולפיכך משני ואילך מועיל בדיקה שחרית). ור' יהודה סבירא ליה כת"ק ומחמיר נמי ביום השביעי עד בין השמשות].
ח. שיטת הרמב"ם בביאור דברי רבי
פירוש הסוגיא לסברת הרמב"ם והרמב"ן הוא כך, אמנם בשאר הימים משני עד שביעי אפשר לומר שהמעיין פתוח, אבל ביום ראשון זה מעיין מיוחד, וכלשונו בפירוש המשניות: "ולא נאמר שהדם נשאר תמיד שותת מעת הנדה עד היום, כיון שבדקה עצמה בתוך ימי הנדה ולא מצאה דבר, הואיל ופסק פסק. אבל כשבדקה עצמה ביום הראשון ומצאתה טהורה ולא בדקה אח"כ, אינו מועיל, לפי שביום הראשון הוחזקה מעיין פתוח, ועל כן התנה סתם משנה ואפי' בשני בנידתה. אף על פי שיש בגמרא ספק בבדיקה בראשון, אמנם פסקנו לחומרא, לפי שאמרה המשנה ואפי' בשני ולא אמרה אפי' בראשון. והלכה כחכמים" עכ"ל [הזכרנו את דברי הרמב"ם לעיל וחוזרים ומזכירים להסבר, ולהפריש בינו לרש"י].
משמע מדבריו, שבענין יום ראשון שבגמרא זה ספק ולא איפשיטא, ואילו לרש"י משמע שאילו שאל היו מטהרין והוא טעה שלא שאל בפירוש. ולדעת רש"י רק בס"ד מחלקים בין יום ראשון ליום שני. ואילו לדעת הרמב"ם, שלמעשה הוא פסק כן בהלכות איסורי ביאה (פרק ו' הלכה כ') לחלק בין יום שני לראשוןב, יוצא שמהלך הסוגיא יהא כך. בתחילה הגמרא אומרת לדעת ר' יהודה, הרי צריך שיהיו ידיה בין עיניה כל בין השמשות בין ביום ראשון בין ביום שביעי, שמא אחר בדיקה מן המנחה ולמעלה ראתה. והקשתה הגמרא כיצד אפשר לומר כן, וכי יש מי שאומר שמן המנחה ולמעלה מועיל בראשון, והגמרא אומרת שאכן כן, שהרי רבי שאל את ר' יוסי ור' שמעון באם בדקה ביום שביעי שחרית ומצאה טהורה מה דינה, ואמרו לו שהיא בחזקת טהורה, וה"ה לבדקה בשישי ובחמישי עד שני דלא שנא, כלומר שהוא הדין כמו בשביעי שמועיל בדיקה בשחרית, ועל יום ראשון לא שאל, ואומר רבי שטעה שלא שאל, משום שאפשר לומר גם ביום הראשון כיון שפסק פסק ומועיל בשחרית, ואפשר לומר שביום ראשון שמעיינה פתוח לא מועיל בדיקת שחרית משום שהיא מוחזקת לראות. והרמב"ם מבין ממה שלא שאל והתחרט שלא שאל, שהוא מסופק מה היו אומרים לו (ולא כדברי רש"י שברור לו שהיו מתירים לו אפי' ביום ראשון). וע"ז כותב הרמב"ם שמאחר ובגמרא זה ספק אם שווה ראשון לשני, ובמשנה בסתם משמע שיש הבדל, לכך מחמירים ופוסקים כדברי המשנה.
אלא שנשאר לנו ספק, אחר שכל דברי רש"י והרמב"ם איירי בענין של תורה ולא בחומרת ר' זירא כדברי השמלה לעיל. אך מאחר שמר"ן סובר שחומרת ר' זירא היא ספק כרת, א"כ יצא אותו דין. ואף על פי שהשמלה הביא את דברי הרמב"ם (פרק י"א הלכה ד') בענין חומרת בנות ישראל, שכתב וז"ל: "בין שראתה יום אחד או שנים או השבעה כולן או יתר, משיפסוק הדם סופרת שבעה נקיים כזבה גדולה וכו'", ומזה למד שבזמן הזה לא בעינן ידה בין עיניה ביום ראשון, הרי כבר הסבירו המפרשים שמאחר וכתב "כזבה גדולה", אם כך דינה כמו שכתב הרמב"ם לעיל (פרק ו', הלכה כ') שמחלק בין שני ליום ראשון, ולא נשוה ח"ו את מר"ן הב"י כטועה בדברי הרמב"ם.
וכן משמע שהרשב"א בתורת הבית (בית שביעי שער חמישי) הבין את הסוגיא שבעיא ולא איפשטא אם ראשון דומה לשביעי, אולם מאחר ויש שם ברייתא קודמת האומרת שיום השביעי דומה לראשון, יש להקל ואפשר לסמוך על זה. ואולם עיין שם בבדק הבית להרא"ה שכתב מפורשות שתמיהת הגמרא על יום ראשון זו גם סברא, ורבי היה מסופק ודעתו היתה לאסור ביום ראשון, ומה שאמר טעיתי ולא שאלתי לא כדברי רש"י שפשוט לו שהיו מתירין, אלא לרבי פשוט לו לאסור, אלא רצה ללמוד מהם מר' יוסי ור' שמעון שיאמרו לו בפירוש מה דעתם עיין שם. אולם גם ברשב"א יש לדייק בלשונו, שכתב בתורת הבית הארוך: "ויש מחמירים בדבר", ובקצר כתב: "ויש מחמירים בזו מספק ומעיינה פתוח", ואח"כ כתב שתמיד תשתמש האשה במוך דחוק כל בין השמשות. והרא"ה כתב מפורשות שאע"פ שזה ספק: "ותו לר' נמי מכלל ספק לא נפקינן וספק איסורא לחומרא ודברים ברורים הם". ועיין במשמרת הבית שהחזיק הרשב"א בסברתו להתיר אם בדקה ביום ראשון שחרית מפני דחד טעמא היא, כיון שפסק פסק, ומה שאמרו במשנה בשני לאו דוקא.
ט. ביאור דברי הבא"ח
עיין בא"ח (שנה שניה פרשת צו אות י"ב) שכתב (וכנראה כתב כן לאחר שמורו ורבו הגאון בעל זבחי צדק הנהיג כן, כמובא בשו"ת שבסוף הספר ח"ב ס' י"ז) וז"ל: "העושה הפסק בטהרה במוך דחוק באותו מקום, צריך שיהיה מונח המוך באותו מקום כל בין השמשות עד שיהיה ודאי לילה, ולא כאותם בורים שמכניסין המוך בשעת בדיקה ומוציאין אותו תיכף, אלא צריך שישאר מונח שם, ואחר שיהיה ודאי לילה אז תוציא את המוך משם ותצניעו בקופסא עד הבוקר כדי שתבדקהו לאור היום, וכמ"ש רמ"א ז"ל (בהג"ה סי' קפ"ו ס"ב) בבודקת את העדים אחר תשמיש, וכמ"ש רש"י ז"ל (בנדה דף ט"ז), והתוספות (שם דף י"ז ע"א בד"ה אימא) ע"ש, יען כיון דהיא מוציאה אותו אחר שיהיה ודאי לילה, חשך היום, וא"א לבדקו לאור היום, וגם לאור הנר אין לבדוק לכתחילה, וכמ"ש מר"ן בב"י סי' קצ"ו והביאו מור"מ בהגה"ה ס"ד יעו"ש. וצריך להזהיר הנשים בדבר זה להניח המוך באותו מקום כל בין השמשות עד ודאי לילה. ואף על גב דמר"ן ז"ל התיר בדיעבד אם הוציאה אותו מיד, עכ"ז מודה דלכתחילה צריך להיזהר בזה, ועוד דהגאון סדרי טהרה העלה מדברי הרמב"ם ז"ל וכמה רבוותא דאפילו בדיעבד מעכב".
ורבים מתקשים בהבנת דבריו, ולפי האמור זה מובן. הרי לדעת התוס' הנ"ל, בשאר ימים, אם ראתה באותו יום, צריכה לבדוק בעת מנחה, ולא מועיל משחרית. וכתבו כן אם פוסקים כדעת ר' יוסי, אבל אם פוסקים כדעת החולקים הוי אומר שצריך כל בין השמשות (עיין רש"י דף נ"ג ע"א ד"ה לא תהא בחזקת הנ"ל). וגם אם לא ראתה באותו יום, מאחר וכתב הרשב"א שזה (הנחת מוך דחוק כל ביה"ש) מוציאה מכל ספק, ומר"ן פסק שטוב לעשות כן, ראו את זה כלכתחילה, וכן הנהיג בעל זבחי צדק הנ"ל. ולמעשה מי שיעיין בתחילת התשובה יראה שהוא הבין שכן נהגו כל הנשים, ורק אח"כ התברר לו שלא עשו כך, והנהיג מחדש להניח מוך דחוק כל ביה"ש אפי' אם לא ראתה באותו יום, כי כן משמע הדרך הטובה לדעת השו"ע בסעי' א', וכן משמע שהבין בעל הזבחי צדק הנ"ל. ומה שכתב עליהם שהם "בורים", הכוונה ממה נפשך: אם עושים מוך דחוק, הרי צריך שיהא שם כל ביה"ש ולא להניחו ולהוציאו, שמה יעזור דבר זה להוציאה מכל ספק, וזה ממש בורות, כי הרי היא כבר עשתה הפסק טהרה לפני כן (ועיין חינוך מצוה ר"ז שכתב: בתחילה בודקת הפסק טהרה, ורק אח"כ מכניסה מוך דחוק. ומכאן תוכחת מגולה לכמה שלא עושות הפסק טהרה אלא סומכות על המוך בלבד).
ומה שכתב בסוף: ועוד שהגאון סד"ט וכו', כוונתו שהרי מרן בסעי' ב' פסק שזה לעיכובא אפי' בדיעבד אם היה ביום הראשון, ודעת רמ"א להקל אם בדקה לפני בין השמשות, וע"ז כתב שאפי' למקילים כדעת רמ"א, הרי הסד"ט הביא משם הרמב"ם וכמה רבוותא שאפי' בדיעבד מעכב, ומזה למד גאון עוזנו ותפארתנו הרי"ח הטוב זיע"א, שאם ביום הראשון כך דינו, לפחות בשאר הימים וכן בכל הפסק טהרה יעשו כן לכתחילה, והבין שדעת מר"ן שבכל הפסק טהרה לכתחילה תשים מוך דחוק כל בין השמשות, ובדיעבד מהני לפני כן ואפי' בלי מוך.
י. דעת חזון איש
וכן לכאורה הבין החזו"א (סימן צ"ב אות ל"ח עד הסוף) שהאריך להסביר את המחלוקת בין מר"ן לרמ"א שבסעיף ב', וגם את המחלוקות שבין ר' יהודה ות"ק ורבנן בתראי בענין מעיין פתוח, עד כדי כך שהסתפק אם לדעת ר"י ות"ק מהני כל בין השמשות ביום ראשון, והשאיר בצ"ע (שם ס"ק מ'). ואח"כ הביא את דברי התוס' הנ"ל (ס"ח ע"ב) שלדעתם אם ראתה באותו יום לא מהני אלא ממנחה ומעלה. ובסוף מסקנתו באות מ"ה בדינים העולים כתב וז"ל: "פסקה מיום ב' ואילך, אפי' ראתה באותן הימים מן המנחה ולמעלה, בודקת קודם שקיעת החמה וסופרת על סמך בדיקה זו, בין שהיתה הבדיקה ביום ה' שמתחלת לספור ממחרת, בין שהיתה הבדיקה ביום ב', ומתחלת לספור ביום ו' על סמך בדיקה זו. זהו דין לכתחילה מעיקר הדין. אבל לכתחילה נוהגין במוך דחוק כל ביה"ש. ודיעבד מהני בדיקת שחרית מיום ב' ואילך, ומשמע דאף בדיקת לילה אחר יום ראשון מהני, ואף על גב שאינה סופרת לדידן עד יום ו'. הפסיקה בטהרה בראשון שחרית פסול דיעבד. ואם בדקה מן המנחה ולמעלה חשיב בדיקה דיעבד לדעת רמ"א, אבל דעת הגר"א דלא מהני דיעבד. ובבדיקת כל ביה"ש של ראשון סגי לכתחילה, בין לספור אח"כ מיום ו', ובין לספור למחר כגון בראתה בימי ספירה", עכ"ל. הרי שגם הוא פסק שלכתחילה נוהגים במוך דחוק בכל הפסק טהרה, ורק בדיעבד מותר בלי מוך דחוק. ואם פוסקת ביום הראשון, לדעת מרן לא מהני אפי' בדיעבד, וכן סברת הגר"א.
ועיין בספר החינוך (מצוה ר"ז) שסובר כדעת הרמב"ן שצריך מוך דחוק לעיכובא, ואם לא עשתה לא מהני. ומה שפסק הראב"ד בבעלי הנפש להקל בזה, הוא מפני שסבירא ליה שכיום אין לנו זבה ממש והכל מחומרת ר' זירא וספק זבה היא. אולם לפי דברי ב"י הנ"ל שזה הוי ספק כרת, יש להחמיר. ועיין צמח צדק האחרון שנוטה לפסוק כדעת הסדרי טהרה. ולמעשה סברת הב"י שזה ספק כרת מסכים לה גם רע"א הנ"ל.
יא. סיכום:
בהא אחתינן ובהא אסקינן, מאחר שמרן בשו"ע פסק לאסור ביום הראשון אפי' בדיעבד בלי מוך דחוק כל בין השמשות, ורמ"א מסכים עמו בעקרון שיש לעשות ביום הראשון מוך דחוק כנ"ל, אלא שבדיעבד הוא מיקל אם בדקה סמוך לביה"ש, ועל רמ"א יש רבים החולקים וסוברים שגם לדידיה רק בשעת הדחק, ויש חולקים עליו ופוסקים כמרן, לפיכך לנוהגים כמרן הב"י אין להקל אפי' בשעת הדחק, ולפוסקים כדעת הרמ"א יש להחמיר ואין להקל אלא בדיעבד ובשעת הדחק, ובשאר הימים שפוסקת בטהרה לכתחילה נהגו במוך דחוק כל בין השמשות, ובדיעבד מהני בלי מוך דחוק.
