א. בענין כתם שנמצא על בגד מגוון בצבעים ובלבן.
ב. נגיעה בנדה במתכוון ליהנות אם הוא ביהרג ואל יעבור.
ג. בגדר גמר ביאה ומה נקרא הכנסת עטרה והעראה.
ד. כלה שפ"נ כמה ימים לאחר דם בתולים, אם הימים שעברו עולים לארבעה או לחמשה ימים שלפני ספירת הז"נ.
הערות הגאון הרב אליעזר יהודה וולדינברג בעל ה"ציץ אליעזר" על הנכתב בספרי "דרכי טהרה".
ב"ה, ט' מרחשון תשמ"ה לפ"ק. ירושלים עיה"ק תובב"א.
למע"כ ידי"נ הרב הגאון הגדול מעוז ומגדול הראשון לציון כש"ת מוהר"ר מרדכי אליהו שליט"א הרב הראשי לישראל אחדשכת"ר באה"ר.
חמותי ראיתי אור בספריו היקרים "ספר הלכה" ב"ח, ודרכי טהרה, שהואיל בטובו לכבדני בהם, עברתי על הרבה מפרקי הספרים ומאד נהנתי מהם, כי הכל דבר דבור על אופניו בסדר נפלא ובשפה קלה ונעימה המושכת לב הקורא, והמה בבחינה של חכמה ומלאכה גם יחד. וכבר כתב הגר"ח פלאג'י ז"ל בהקדמת ספרו "מועד לכל חי" בשם זקנו הגאון בעל חקרי לב ז"ל שאמר לו כי בראותו גודל חכמת תורתו של הגאון החיד"א ז"ל אשר בספריו הקדושים כי רבים המה בגופי הלכות וכו' איננו מתקנא בו כי אם על ספריו הקטנים מורה באצבע ולב דוד וכדומה להם שהוא מוסר ודינים שיד כל אדם שוה בו וכו' יעו"ש. ועל כגון מבנה זה המה גם ספריו יקרים אלה. אשריו ואשרי חלקו.
לחיבת הקודש אכתוב בזה לכת"ר כמה הערות והארות על ספר הנחמד "דרכי טהרה".
א. בעמוד כ"ד (מהדורה הראשונה) בענין כתם שנמצא על בגד מגוון בצבעים ובלבן, כותב וז"ל: ואם יש יותר מכגריס בחלק הלבן אך הכתם מחולק ע"י חלק צבוע שהכתם נמצא גם עליו – טמאה עכ"ל.
ואעיר בזה לשיטת הצמח צדק (מליובאוויץ') בצ"צ החדשות פסקי דינים סי' ק"צ סעי' י', דס"ל שאפילו בכה"ג מהני החלק הצבוע לחלק שלא יצטרפו חלקי הלבן אהדדי להחשב ליותר מכגריס, וכותב לדייק כן מדברי הגרש"ז מלאדי ז"ל שם בסי' ק"צ, וגם מוסיף להסביר הדבר במילתא בטעמא, דלהכי ס"ל כן להגרש"ז ז"ל "לפי שמאחר שאין הצבוע מצטרף הרי הוא מפסיק" יעו"ש.
לכן נ"ל כי כדאי להוסיף בסוף הפיסקא קטע האומר: "ובשעת הדחק תעשה שאלת חכם", ולציין בהערה למטה לשיטת הגרש"ז והצ"צ.
ב. בעמוד נ"ו כותב וז"ל: אם האשה חולה, האיסור הוא הרבה יותר חמור וכו', ולכן אף אם אין מי שיעזור לה אסור לבעל ליגע בה כדי לעזור לה וכו', ואם האשה צריכה מאד את עזרתו הכרוכה בנגיעה ואין מי שיעזור לה אפילו בשכר, הפוסקים כרמ"א מתירים וכו', ואף שעל הנגיעה בנדה "יהרג ואל יעבור", כל זה הוא דוקא במתכוון ליהנות בנגיעתו, אבל אם אינו מתכוון ליהנות ממילא האיסור הוא רק מדרבנן, ובמקום מחלה הקלו, והקלו בחולה שיש בו סכנה, או בחולה שעלולה לבוא לכדי סכנה עכ"ל.
מלשונו זה של כת"ר, וכן ממה שמוסיף לכתוב על כוון זה להלן בדבריו, יוצא שכת"ר תפס בזה לאיסורא בכל גוונא אליבא דהב"י וביהרג ואל יעבור, ורק במקום שאין להשיג מי שיעזור לה אפילו בשכר, ובמיוחד כשיש סכנה, אזי הפוסקים כהרמ"א מתירים, ואליבא דהב"י גם בכה"ג אסור. ועוד זאת שגם הרמ"א מודה להב"י שאף על הנגיעה בנדה הוא ביהרג ואל יעבור, ורק בכה"ג של חולה הקילו מכיון שאינו מתכוון ליהנות, ואילו אליבא דהב"י אסור אפילו בכה"ג שאינו מתכוון ליהנות. ועל זה נראה לי להעיר כדלקמן.
לדעתי אין הוראה מפורשת מהב"י בזה שנגיעה הוא בגדר של יהרג ואל יעבור. ראשית, בשו"ע אין כל גילוי דעת לכך, ולא ברור אפילו שהב"י בשו"ע מדבר בזה אפילו בחולה שיש בו סכנה, וגם בב"י בטור הוא מעיר זאת רק אליבא דהרמב"ם דס"ל דנגיעת ערוה אסורה מן התורה, דאליבא דידיה צריך להיות הדין דאע"פ שיש פיקוח נפש אסור משום אביזרא דג"ע, וגם אליבא דהרמב"ם כותב זאת רק בלשון "אפשר" ונשאר לבסוף גם בצ"ע בזה. ונראים על כן הדברים דמשום כך שיכל הב"י את לשונו בזה בשו"ע ולא הזכיר כלל מהיכא שיש סכנה, אלא פסק בסתם דאשה חולה והיא נדה אסור לבעלה ליגע בה וכו'. והניח מקום להרוצה להקל בזה במקום סכנה.
ומצאתי בספר שו"ת זרע אמת ח"ג חיו"ד סי' קט"ז שישב על מדוכה זאת וכותב נמי לבאר כנז', ועוד ביתר הרחבה, והוא, דלכן כתב הב"י זה בלשון אפשר וגם מסיים דצ"ע, משום דגם לבו כלב האריה ראה דר"ל דגם להרמב"ם דס"ל דכל קריבה אסירא מדאורייתא עכ"ז י"ל דלא הוי אביזרא דג"ע ממש לומר דיהרג ואל יעבור, אלא דהתורה אסרה משום גדר שלא יבוא לידי הרגל דבר, ומשו"ה אפשר דלא חשיבא אביזרא דג"ע ודממילא ניתנה לידחות משום פקוח נפש, וע"כ הניח הדבר בספק, ומה"ט גם לא הזכיר בשלחנו הטהור אלא חולה סתם, ולא פי' בהדיא חולה שיש בו סכנה, להראות דאינו מחליט האיסור בחולה שיש בו סכנה משום דנשאר אצלו בספק, וא"כ מוצל אותו צדיק מקו' הש"ך, יעו"ש ביתר אריכות, ובסוף דבריו מסיק הזרע אמת שם ביתר על כן, דאע"ג דבב"י נסתפק אם לדעת הרמב"ם יהי' אסור מישוש הדופק אפי' במקום סכנה משום אביזרא דג"ע, עכ"ז בשו"ע ס"ל דנטה להתיר אף לדעת הרמב"ם במקום סכנה עיין שם. הרי כנ"ל כמו"ש לומר בדעת הב"י, הן בדבריו בטור והן בדבריו בשלחנו הטהור.
ואליבא דהרמ"א ודעימיה, לדעתי אין בכלל כל הוכחה שיסברו שנגיעה הוא בכלל אביזרא דג"ע עד שנאמר בזה ג"כ דיהרג ואל יעבור, ושרק כשאינו מתכוון ליהנות אזי יש להתיר במקום חולי, ושפיר יש לומר בדעתם דס"ל דאין בכה"ג בשום גוונא דינא דיהרג ואל יעבור, ורק מכיון דאיסורא יש בכה"ג, לכן ס"ל דאין להקל בזה כל עוד שאין פקוח נפש, ורק בגוונא שלא מתכוון ליהנות יש להקל אפי' בחולה שאין בו סכנה אם אין לה מי שישמשנה.
בגדולה מהאמור מצינו בשו"ת פני יהושע חאה"ע סי' נ"ב, דנוסף מ"ש בדבריו להשיג על הב"י בנוגע לשיטת הרמב"ם באיסור נגיעה, אם הוא מה"ת, מברר וס"ל מדידיה דנדה איננה בכלל ג"ע לענין יהרג ואל יעבור ע"ש. והכי מצינו גם להגאון מהרש"ם ז"ל בספר נחל ברית בקו' דברי שלום שבסוה"ס אות ל"ט, שעל יסוד דברי החינוך מצוה רצ"ו בסופה דמבואר דכל אשה שהקדושין תופסין בה ל"ה בכלל ג"ע, כותב, דלפי"ז גם נדה אינה בכלל ג"ע ליהרג, וכותב שם להסתייע גם מדברי שו"ת פנ"י הנ"ל ע"ש.
ועוד יעוין בספר שו"ת שם אריה חאה"ע סי' ל"ג שהעלה בדעתו דדוקא גילוי עריות ממש דהוא באיסור כרת לא נדחה מפני פקו"נ, אבל אביזרייהו דג"ע אינו בכלל ג"ע ונדחה מפני פקו"נ, ואפי' קריבה דעריות דהוי בל"ת ג"כ אינו בכלל ג"ע עיין שם.
מכל אילין נראה לי כי מופרז הדבר וחסידות יתירה היא לכתוב ולסתום ולפסוק כי גם בנגיעה ישנו הדין של יהרג ואל יעבור.
ג. בעמוד ק"ה מביא כת"ר מחלוקת הפוסקים (ביו"ד בסי' קצ"ג ובדר"ת) בלא גמר הבעל ביאתו בכונס את הבתולה, אם יש להקל להחשיבה כטהורה, וכן שנחלקו הפוסקים בהגדרת גמר ביאה (אם בהכנסת כל האבר, או בהכנסת עטרה עם מקצת הגיד).
ונראה לי להאיר בזה דבר מעשי נחוץ, והוא זה. בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת חאה"ע סי' כ"ג, אגב דיונו אודות אשת כהן שנאנסה, מסביר ומבאר בכזאת: "ונראה דזה פשוט דצריך שיערה במקור. והנה ידוע שבפגעו בין רגלי האשה אינו פוגע תיכף בפתח המקור, רק קודם פתח המקור יש שתי שפיות וביניהם יש קמט וסדק עמוק וארוך מלפניה ומאחריה, ואלה השפיות המה קצה הירכים כי שם מתחברים שתי הירכים, ועומק הסדק הזה הוא פרוזדור החיצון וכו', ובאמצע אורך הסדק הזה שם הוא פתח המקור, וכל זמן שלא הגיע האבר לנקב ההוא שבאמצע הסדק אפילו דחק ונכנס כל עובי הסדק ההוא ולא הגיע עד הנקב לא פגע ולא נגע בפתח המקור, ותדע שכן הוא שהרי הסדק הזה הולך גם לפנים וגם לאחור שלא כנגד המקור כלל, וכי היכי דלצד פנים או לצד האחור מה שהוא שלא כנגד הרחם כלל לא שייך בו ביאה, וזה דבר שהחוש מעיד עליו, ג"כ כל עומק הסדק באמצעיתו ממש ששם הוא מכוון נגד פתח הרחם, כל עובי בשר הירכים שהוא עומק הסדק אינו לא בכלל ביאה ולא בכלל העראה עד שהגיע האבר לפתח שבאמצע שהוא הנקב שמשם יוצאים מי רגלים ושם הוא סגור בבתולה ופתוח בבעולה, ושם מתחיל תחילת ביאה והעראה, והפלוגתא שבין הט"ז והב"ש שם במקום ההוא שייך וכו', אבל קודם הנקב לכו"ע אינו בכלל העראה וכו' ולדעתי כוונתי בזה דבר אמיתי בתורת משה" עכ"ל הנו"ב ז"ל.
דברי נו"ב אלה שימשו נר לרגלי כמה וכמה פעמים כאשר באו אלי זוגות צעירים מיד לאחר חתונתם לברר את ההלכה עבורם וטענו שלא הצליח הבעל להכניס כל האבר, ואחרי חקירה ודרישה נתברר לי מפיהם שלא הגיע האבר בכלל לפתח שבאמצע שהוא הנקב שמשם יוצאים מי רגלים ושם הוא סגור בבתולה, ולפי תומם חשבו שמכיון שנכנס מיהת האבר לעומק הסדק שבאמצעיתו ששם הוא מכוון נגד פתח הרחם ועד הנקב מבחוץ, הרי זה נחשב כבר עכ"פ כהכנסת עטרה עם מקצת הגיד, ולאמיתו אין זה עדנה נחשב לא בכלל ביאה ולא בכלל העראה, ומותרים עדיין זל"ז אליבא דכו"ע. והרבה בני תורה היו אסירי תודה לי עבור כן. ואני מנצל הזדמנות זו להעלות זאת ע"ג הכתב לתועלת הענין.
ד. בעמוד קל"ט כותב כת"ר וז"ל: כלה שנטמאת מדם בתולים וכו', אבל אם ראתה אח"כ דם וסתה הרגיל סופרת את הימים כמנהגה חמשה ימים או ששה ואח"כ ז' נקיים עכ"ל.
יש להעיר כי כת"ר סתם בזה את ההלכה ולא פירש מאימתי סופרת את הימים כמנהגה, אם משעה שראתה, והימים הראשונים מאז שראתה דם בתולים (כגון שעברו כבר ד' או ה' ימים) נופלים, או דילמא שגם הימים שעברו עולים להד' או הה' ימים שלפני הז' נקיים.
ויעוין בספרי שו"ת צ"א ח"ו סי' כ"ו שדנתי ובררתי דבר זה באריכות. והעלתי כי אפשר להקל למנות הה' ימים שלפני הז"נ מהבעילת מצוה יעו"ש.
ואסיים בברכה להגדלת התורה והאדרתה בבריות גופא ונהורא מעליא.
בידידות ובהערצה, אליעזר יהודא וולדינברג
וזוהי תשובתי אליו:
ב"ה, ירושלים ר"ח כסלו תשמ"ה.
לכבוד ידי"ן היקר והנכבד טובינא דחכימי, הרה"ג המפורסם לשם ולתהילה הדיין המצויין דנחית לעומקא דדינא חריף ובקי ומשנתו זך ונקי וכו', הגאון ר' אליעזר וולדנברג שליט"א
חבר בית הדין הגדול לערעורים ירושלים ומחבר שו"ת "ציץ אליעזר" ועוד. אחדשו"ט.
קבלתי את מכתב כת"ר ושמחתי בהערותיו על הספר "דרכי טהרה" כמוצא שלל רב, דברים נחמדים וטובים, הערות נכונות ונחוצות ונאים למי שאומרם. אך מה שכתב כת"ר בתחילה דברי שבח, אינני חושב שראוי אני לכך, וכת"ר מתוך ענוה יתירה שבו כתב מה שכתב. בכל אופן ניכרת חיבתו אלי מתוך כתיבתו ועל זה אני שמח, כי יחד אנו יושבים בדיבוק חברים והנני נהנה הנאה מרובה בעת שאנו יושבים על מדין בצוותא חדא, באהבה ואחוה כיאה לכת"ר.
והנני מברכו שהקב"ה ימלא משאלות לבו לטובה ולברכה, להמשיך להאיר עיניהם של ישראל בספריו החשובים והיקרים שיד הכל ממשמשת בהם ובפסקיו הנכונים והנכוחים שמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, ויישר חיליה לאורייתא בבריאות מעליא, אכי"ר.
לאחר שעברתי על הערותיו אחת לאחת הנני רושם מה שעלה בדעתי בזה:
בעיון הערה א' – על מ"ש בספר "דרכי טהרה" עמוד כ"ד (במהדורה הראשונה) כתם הנמצא בבגד שהוא לבן וצבוע, ויש בחלק הלבן יותר מגריס ומחולק ע"י החלק הצבוע, שכתבנו שם שהיא טמאה. ומקור לכך כתוב שם: פתחי תשובה (סי' ק"צ ס"ק כ' – כ"א) וערוך השלחן (ס"ק מ"ד). ולמעשה פ"ת הביא כך משם מעיל צדקה (סי' ס"ב) וכן כתב הסדרי טהרה ס"ק כ"א וכן כתב החוות דעת (חידושים ס"ק י"ג ביאורים סק"ט) [ובלאו הכי סברת החו"ד להחמיר שלבן וצבוע מצטרף], וכן כתב החכמת אדם (כלל קי"ג אות י'). ואין צורך להאריך באחרונים. וכת"ר אנהיר עיינין במה שכתב הצ"צ החדשות (סי' ק"צ אות י') מקום הצבוע מפסיק ולא מצרף לשני חלקי הלבן. ולכאורה זאת תמיהה גדולה ומקור לקולא, ואנו בכתמים עסקינן שהולכים בהם להקל ולא להחמיר, ובפרט באשה שקשה לה להטהר. אמנם כשעיינתי בדברי הצ"צ נראה שסברתו להחמיר, ותמה מדוע בשו"ע הרב זה לא מוזכר, וכלשון כת"ר שהטעים שמאחר ואין הצבוע מצטרף הוא מפסיק. אולם אם לדין יש לכאורה תשובה, כי ברמב"ם (הלכות טומאת צרעת פי"ב הלכה י"ג) משמע שבגד מנומר אף על פי שהצבע מפסיק לענין פשיון אינו מפסיק וזה נקרא פשיוןא. וקשה לחלק בין דין זה לדין צירוף לגריס, היינו שנאמר אם יש שיעור הוא מתרחב ואז חלק הצבוע לא הוי הפסק, אבל לכתחילה כדי ליצור גריס החלק הצבוע לא הוי חיבור, והוא דוחק, ועיין במשנת נגעים (פי"א משנה ז'), ורמב"ם (שם הלכה ד'). אף על פי שמשמע כן מלשון הכסף משנה, וכן מלשון הרא"ש שם, ומלשון הר"ש בפירוש המשניות שם, שחלק הצבוע מפסיק, ורק לענין אם פשה כשיעור גריס מטמא, ולא לענין פשה כל שהוא. אולם הרמב"ם שם הלכה י"ג סתם ולא פירש והיה לו לפרש. ולפיכך נמצינו למדין לכאורה שגם בנ"ד מקום הצבוע מפסיק וצריך שיהא על הלבן שיעור גריס. ולפלא שהפוסקים לא הביאו מכאן ראיה. ולכאורה יצא שזה מחלוקת בין הרמב"ם לשאר המפרשים כנ"ל. ועוד חזון למועד. ולפיכך רצוי וחשוב להוסיף מה שכת"ר העיר ולכתוב שאם יהא לאשה כדבר הזה תפנה לרב בשאלה.
ב. בעצם הדין של חייבי לאוין הקשורים לגילוי עריות, אם יש בזה חיוב של יהרג ואל יעבור, הרי זה שנוי במחלוקת, ועיין ברמ"א בהג"ה יו"ד בס' קנ"ז סעיף א' הסובר ששייך בזהב ועיין שם ש"ך ס"ק י' שדן בסברת הרמב"ם (ספר המצוות, מצות ל"ת שנ"ג) אם יש בחיבוק ונישוק בחייבי כריתות לאו וממילא יהרג ולא יעבור, וחילק שם בין חיבוק לתאוה לחיבוק שאינו לזה, וכתב שזה שלא כדברי הב"י בסי' קצ"ה, והכוונה לענין מישוש דופק של האשה. וכ"כ הש"ך (סי' קצ"ה ס"ק כ'). ולסברת הרמ"א, עיין בב"י שהביא מקורות לכך, ועיין בגר"א (סימן קנ"ז ס"ק י"ד) ומשל"מ (יסודי התורה פ"ה הלכה ב') שהביא משו"ת הרא"ם (ח"א סי' נ"ט) ומה שהקשה עליו. וכן עיין להגר"א (בסי' קצ"ה ס"ק כ') שהבין מדברי השו"ע שסובר שאפי' בלאו דלא תקרבו אסור אפי' בפיקוח נפש, ולפ"ז הביא מרן הב"י את מה שהסתפק בדעת הרמב"ן (בהשגות על ספר המצוות שם) והרמב"ם (שם) ופסקו להלכה אליבא דהגר"א.
הרי שמצאנו ראינו שהש"ך משוה מקחו ולומד מדין אביזרייהו של עריות חיוב לאו, אבל מחלק בין ענין חיבה או לאו, וכן לסברת הרמ"א שיש יהרג ולא יעבור בחיובי לאוין. ועיין ברדב"ז (ח"א סי' ב', מובא בכנה"ג ובפ"ת אות ט"ו) שהשוה דין נדה לדין ערוה, אלא שהוא מקיל וסובר ששם בסנהדרין (דף ע"ה ע"א) איירי שבא החולי מחמת עבירה, ואם איתא לחילוק של הפנ"י שנדה אינה בכלל זה, היה מחלק.
סופו של דבר, נכון הוא שאין דעה אחידה אם הב"י סובר כן, היינו שנידה אף על פי שאינו מתכוין לחיבה הוא ביהרג ולא יעבור, וכן יש חולקים על הב"י בעצם הסברא. וכן בדעת הרמ"א אפשר שהוא סובר שדין נדה כדין ערוה עכ"ז יש להקל בנדה לצורך חולה. וכדאי שהצבור ידע שאיסור נדה הוא חמור מאד, ומאידך, בעת הצורך לסייע לאשתו החולה ואין מי שיעזור לה, יש להקל ולסמוך על סברת המקילים.
[ועיין בהלכות נדה בקיצור להרא"ש שכתב וז"ל: "ומשעת ראייתה עד שתטבול יש לה להתרחק קצת מבעלה בדברים שאפשר, כי התורה אסרה יחוד של כל העריות וגם נדה היא בכרת כשאר עריות, אלא שהדבר קשה ליזהר מייחוד אשתו, ומצאו רמז מן המקרא להתיר ייחוד נדה, ודרשו סוגה בשושנים, ובשביל שמתייחד תדיר עמה עשו גדר וסייג שיזכור את נידותיה ואמרו שלא יאכלו על השלחן אחד וכו'". ועי"ש במעדני יום טוב (אות ט') שהביא גרסא אחרת בדברי הרא"ש, שכתב: "בדברים שאפשר – ובקצור כתב יד כתוב בדברים שאפרש"].
וכת"ר הביא את סברת הפני יהושע (חאה"ע סי' נ"ב) וסברת המהרש"ם וכן שם אריה (אהע"ז סי' ל"ג) ובעיקר סברת הזרע אמת (ח"ג סי' קט"ז) ועוד. וכל כדין רצוי הדבר להאמר כדי שבשעת הצורך יסמכו על זה. וכ"כ כדברי כת"ר ערוך השולחן (סי' קצ"ה אות כ"ו). ואנו כתבנו שאיסור נדה הוא ביהרג ולא יעבור, אעפ"כ במקום מחלה הקילו כי אינו מתכוין, ויתכן ומשמע מהדברים שגם הרמ"א סובר כן שנדה הוא ביהרג ולא יעבור, ולא כתבנו כן בצורה מפורשת, ומי כחכם ככת"ר מבין פשר דבר שלכך התכוונו. ולהלכה הדין הוא שבשעת הצורך יש להקל. וכן משמע מערוך השולחן שם אות כ"ז שהבין כן בדעת הרמ"א. ולפי כת"ר אין בו איסור כלל וכלל של חומר יהרג ולא יעבור ומסכים כת"ר שלכתחילה או כשאין בו צורך מיוחד אין להקל.
ג. מה שכתב כת"ר להאיר ענין שהשו"ע מחמיר בו בענין גמר ביאה (ואנו סמכנו על הרמ"א יו"ד סי' קצ"ג ס"א, ע"פ הבא"ח שנה שניה פרשת צו אות י"ט) מדברי הנודע ביהודה (מהדו"ת חאה"ע סי' כ"ג), הערה נכונה וחשובה, ומצוה רבה כת"ר עושה לפרסמה, ובפרט לחתנים בני תורה שאינם בקיאים בדבר זה ובאים לחומרות יתירות שמהם יוצאת עגמת נפש רבה לכלה תוך חופתה. ודברים אלו הלכות חשובות הן ויש בהם תועלת מרובה, ויישר כח שמהשמים מזכין אותו ומגלגלים זכות ע"י זכאי.
[ואגב דברים אלו, אעיר בעניין חתן שלא גמר ביאה ולא ראתה דם, אם הכלה מותרת, ברור הוא ונכון, שדעת מר"ן להחמיר ולאסור. והרמ"א חשב להקל אם לא ראתה דם, ואח"כ כתב שנהגו להקל רק אם לא ראתה דם ולא היתה גמר ביאה, רק העראה, אבל אם היתה גמר ביאה אפי' אם לא ראתה דם אסורה, וכן אם היתה העראה ובדקה וראתה דם אסורה. ועיין בבא"ח (פרשת צו שנה שניה אות י"ט) שגם הוא הבין שדעת מר"ן להחמיר אפי' בהעראה ולא יצא דם, ודעת רמ"א להקל אם לא ראתה דם. וכן נהגו בבגדד להקל. ושמעתי באומרים לי שכן נהגו כאן בארץ הספרדים להקל בניגוד לדעת מר"ן. וקשה לומר שרצו לסמוך על סברת האיכא דאמרי שבהגהות מימוניות שהביאם הרמ"א, שאפי' בגמר ביאה אם לא ראתה דם היקל, אלא שנהגו כך כיון שחיבת ביאה – חומרא היא. וכל זה איירי אם בדקה מיד לאחר ביאה ולא ראתה דם. וכן לא יפסקו החתן והכלה בעצמם אלא רק לאחר שאלת חכם.
אלא שנשארתי בספק אם הערה בה ולא מצאה דם, ואח"כ קבלה וסת, אם מותר להם לחתן ולכלה להיות יחד בחדר אחד ללא שומר, כי ממה נפשך, אם ביאת העראה לא הוי ביאה, ולכן מותרת מדין חימוד, אזי אסורה מדין יחוד אם ראתה וסת, כי אין כאן חיבת ביאה, ואם העראה הוי ביאה, אז אסורה אפי' אם לא ראתה דם. ואף על פי שפסקתי בספרי דרכי טהרה עמוד ק"ה שדעתי נוטה להקל, ובניגוד לכאורה לדברי הרש"ל ביש"ש כתובות דף ו', עכ"ז בעל נפש או ת"ח לא יפסוק לעצמו אלא ישאל חכם. וטעם הקולא הוא שיתכן וחיבת ביאה הוי גם בזה].
ד. הערה נכונה והדין דין אמת, וכן אנו כתבנו בעמוד קל"ח שורה שביעית ושמינית "וכן אשה שנטמאת מכתם, או כלה מדם בתולים, ולפני שהספיקה להטהר, ראתה דם נידות, אינה צריכה להמתין פעם נוספת חמשה ימים לפני שסופרת ז' נקיים". אולם בעמוד קל"ט הדברים אינם ברורים ויכולים לטעות בהם, שאם הכלה ראתה אחר דם בתולים וסת עליה לספור חמשה ואח"כ שבעה מיום ראית הוסת אף על פי שהיתה כבר טמאה ביום ראית דמה, וזה אינו כמו שכת"ר האריך והסביר כיד ה' הטובה עליו בספרו היקר והחשוב ציץ אליעזר (ח"ו סי' כ"ו). ובל"נ במהדורה השניה היוצאת עתה נתקן את הדבר.
והנני חוזר ומסיים במה שפתחתי שהקב"ה ימלא משאלות לבו לטובה ולברכה, לששון ולשמחה ויזכה להגדיל תורה ולהאדירה, אכי"ר.
מוקירו ומכבדו, מרדכי אליהו ראשון לציון הרב הראשי לישראל
תשובת הגאון הרב אליעזר יהודה וולדינברג (זצ"ל)
בהמשך למה שהבאתי לעיל בדברי באות ב' בשם שו"ת פני יהושע דס"ל דנדה איננה בכלל ג"ע, וכן בשם המהרש"ם ז"ל שבונה את דבריו על יסוד דברי החינוך, מצאתי כעת גם תשו' אחת מהגאון רבי יצחק אלחנן ז"ל מקאוונא שנדפס בספר מור ואהלות בקו' אוהל ארץ נוד ליו"ד סי' קצ"ה, ובתוך דברי תשובתו שדן אם מתייחד עם אשה נדה הוא בכלל חשוד על העריות, כותב וז"ל: ואין זה בכלל חשוד על עריות דפסול לעדי נשים, דמשמע דאף בלא הכרזה נפסל מדרבנן, דהא נדה אין זה בכלל עריות, דהא קיי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים, ונדה נאמנת כדין כל ע"א נאמן באיסורין, ועי' בתוס' (גיטין ב' ע"ב ד"ה הוי דשב"ע) דנדה לא הוי דבר שבערוה, וכעין זה ביו"ד סי' קנ"ז ע"ש עכ"ל. הרי דגם הגרי"א מקאוונא ז"ל ס"ל נמי בפשיטות דנדה איננה בכלל עריות. וראייתו מדברי התוס' בגיטין היא ממ"ש שם דלהכי איצטריך וספרה לה לעצמה שנאמנת מפני "דס"ד דחשיב כמו דבר שבערוה", הרי דס"ל להתוס' דרק ס"ד לחשוב כן דנדה הוי דבר שבערוה, אבל אחרי הגילוי דקרא של וספרה לה דנאמנת, הוא זה מפני שלמעשה לא חשיב זה דבר שבערוה. ומ"ש עוד "דכעין זה ביו"ד סי' קנ"ז", נראה דר"ל למה שנפסק שם ברמ"א דעכו"ם הבא על בת ישראל אינו בכלל גילוי עריות, וידע בעצמו שזה לא ראיה ממש, ולכן כתב רק בלשון "כעין זה". אבל ראייתו מהתוס' בגיטין סבור היה שהיא ראיה חזקה, וסבור היה למעשה בפשיטות דנדה איננה בכלל עריות וכנז', ואכמ"ל יותר.
אליעזר יהודא וולדינברג.
