א. חמץ שנפלה עליו מפולת
בשו"ע בהלכות הפסח (או"ח סימן תל"ג סעיף ח') כתוב: "כותל שנשתמש בו חמץ בחורין ונפל ונעשה גל, אפילו אינו גבוה ג"ט כדי חפישת הכלב, א"צ לבדוק תחתיו, כיון שיש בו סכנת עקרב שמצויים בגלים, חיישינן שמא אחר שישלים בדיקתו שאינו עוסק במצוה יחפש אחר מחט שנאבד לו ויבא לידי סכנה. וה"מ בסתם, אבל בידוע שיש תחתיו חמץ, אם אין עליו גובה ג"ט צריך להוציאו משם במרא וחצינא בענין שאין בו סכנה, ואם יש לו גובה ג"ט מבטלו בלבו ודיו".
מקור דבריו בגמרא בפסחים (דף ל"א ע"ב): "חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער, רשב"ג אומר כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו".
ובענין אם מחייבים את האדם להכניס ידו ולבדוק בחורין ובסדקין, אומרת הגמרא במסכת פסחים (דף ח' ע"א), שאינו חייב מפני הסכנה. והגמרא שם העמידה שמדובר באופן שהשתמש בחורי הכותל ונפל הכותל ויש שם סכנת עקרבים. והגמרא שואלת, אם נפל למה צריך בדיקה, והרי שנינו (לקמן בדף ל"א ע"ב) חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער, ומתרצת הגמרא ששם מדובר באופן שאין הכלב יכול לחפש אחריו, וכאן איירי שהכלב יכול לחפש אחריו. והסבירו התוס' (שם בד"ה "הכא") שכאן מתוך חשש לעקרב, אפילו אם אין הגל גבוה ג"ט פטור מחשש הסכנה, וחילקו שם בין חמץ ידוע לחמץ שאינו ידוע עיין שם.
ב. חיוב ביטול מהתורה או מדרבנן
ואמר רב חסדא (שם בדף ל"א ע"ב) וצריך שיבטל בלבו, והסביר רש"י (שם ד"ה צריך): "שמא יפקח הגל במועד ונמצא עובר עליו". היינו, אף שהחמץ קבור תוך המפולת באופן שהוא בעומק של ג"ט ודינו כמבוער, עכ"ז חייב הוא לבטלו בשעה שיכול לבטלו. והטעם, פירש רש"י, שמא יתגלה הגל או אדם יפקח הגל במועד וימצא את החמץ ונמצא עובר עליו.
ולכאורה דבריו אינם מובנים, אם אנו רואים דבר הקבור בעומק של ג' טפחים כמבוער, א"כ זה אינו שלו ואנן סהדי שהוא הפקירו? אך אין זה הפקר מאחר ולא הפקירו בצורה מפורשת וחיישינן שמא יתגלה החמץ, ולפיכך צריך לבטלו. ואם כן דברי רש"י שכל החשש הוא שמא יפקח הגל ויתגלה החמץ ואז יעבור עליו לכשיתגלה, אינם מובנים, שכן קשה כיצד הוא יזכה בו. ואם אין דינו כמבוער, למה לא יהא חייב לפקח את הגל. לכן מוכרחים אנו להסביר את דברי רש"י כדברי הר"ן (ט' ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה אמר רב חסדא) שכתב: "וכי מצריכין ביטול הני מילי מדרבנן, אבל מדאורייתא כיון שנפלה עליו מפולת אינו עובר עליו. והכי תניא במכילתא בהדיא, יצא חמצו של נכרי שהוא ברשותו של ישראל, וחמץ שנפלה עליו מפולת, אף על פי שהוא ברשותו של ישראל אבל אינו יכול לבערו" עכ"ל. הוי אומר, שבדיעבד אם לא ביטל, אין צריך לפנות את הגל, וא"כ כונת דברי רש"י היא שמא יפקח הגל והאדם יזכה בו ויעבור עליו.
אפשרות נוספת היא שיש דין מיוחד בביעור זה, שכל זמן שהוא מכוסה בגל אין עליו חיוב להוציאו, כי דינו כמבוער, אך אם נתגלה הגל חלה עליו חובת ביעור. ולפיכך אם יבטלו לפני הזמן הוי כמו שאינו ברשותו, ואפילו אם יתגלה אינו חייב לטפל בו ולבערו ואינו עובר עליו.
וכתב בשלטי גבורים (שם אות ב') שאותו חמץ שהיה מתחת לגל מותר לאוכלו אחר הפסח מפני שהוא כמבוער ולא עבר על איסור השהיית חמץ (ועיין מג"א סימן תל"ג ס"ק י"ז, וט"ז שם ס"ק ח').
ג. סברת המכילתא
לשון המכילתא המובאת בר"ן צריכה לכאורה פירוש. אם אנו מסבירים שמפולת הופכת את החמץ למבוער מהתורה, ופירוש מפולת לפי הגמרא (בדף ל"א ע"ב) הוא: "תנא כמה חפישת הכלב, שלשה טפחים", ולכן כל הבטול הוא מדרבנן, א"כ מדוע אמרה המכילתא "וחמץ שנפלה עליו מפולת אף על פי שהוא ברשותו של ישראל אבל אינו יכול לבערו", הרי הוא בגדר של אינו חייב לבערו. ועוד, מה היא ההגדרה של אינו יכול לבערו? לכאורה משמע שהגדרתו, שאין שום אפשרות אפי' במרא וחצינא או בשכירת פועלים, שכן אפשר היה למכילתא לומר פרט אם נפלה עליו מפולת ג' טפחים, או אפשר לומר כשם שהמשנה אמרה (בפירושו של רשב"ג שהוא מפרש דברי ת"ק ולא חולק, עיין פירוש המשניות לרמב"ם) כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו, והברייתא המובאת בש"ס הסבירה דהיינו כדי ג' טפחים. ואם נסביר שמה שכתוב במכילתא "אבל אינו יכול לבער" הכוונה לשיעור של ג"ט, הרי הלשון "אינו יכול לבער" דחוק הוא, וצ"ע. ויתכן שזה מה שרמז הב"ח (סי' תל"ג, דף קע"ז ע"א בדפי הטור ד"ה ומה שכתב ואם יש) על דברי רש"י הנ"ל וז"ל: "משמע דס"ל דהאי ביטול אינו אלא מדרבנן דחיישינן שמא יפקח הגל במועד וכו', אבל כל זמן שלא יפקח הגל אינו עובר עליו. וכ"כ הר"ן ושכן תניא במכילתא" עכ"ל הב"ח.
אף על פי שנכונים הדברים שלדעת שניהם, רש"י והר"ן, הביטול הוא מדרבנן, יש לכאורה נ"מ ביניהם. שלדעת רש"י אם באמצע הפסח נתגלה החמץ, חייב לבערו, ואם לא בערו עובר על לאו. ולדעת הר"ן משמע שאין בו שום חיוב של ביעור מהתורה ואינו עובר עליו. ואולי אפשר לומר שגם הר"ן מסכים עם רש"י שאם נתגלה בפסח חזר חיוב הביעור על הבעלים.
ד. סברת הב"ח שכמבוער הוא מדרבנן
ממשיך הב"ח וכותב: "ואכן מצאתי בהגהות מהר"ש מצילשטט וז"ל: אני שמואל פרשתי דברי רב חסדא (שאמר בפסחים ל"א ע"ב רק צריך שיבטל בלבו) דמדאורייתא צריך לבטלו, ואף על גב דמדרבנן הרי הוא כמבוער שלא יבוא לאוכלו בפסח שהרי טמון הוא, מ"מ עובר הוא בבל יראה ובל ימצא ובל יטמין, וצריך לבטלו. ולהיפך שמעתי, אבל כן עיקר כמו שפירשתי" עכ"ל. וממשיך הב"ח וכותב: "ונ"ל דלדעתו צריך לפרש המכילתא דוקא שנפלה עליו מפולת גדולה כ"כ שאין בידו לפקח הגל והוא אבוד ממנו ומכל אדם, שהוא מותר, דלא קרינן ביה שלך. אבל מתניתין דמיירי בשאין הכלב יכול לחפש אחריו, אבל ביד כל אדם לפקח הגל שהוא קטן, וזה דומה למטמין בבורות, ועובר עליו מן התורה אם לא יבטל, וכדומה לזה פירש הרמב"ן בפירוש התורה (שמות פרק י"ב פסו' י"ט), וכן נראה עיקר" עכ"ל.
כלומר, שהרי מדרבנן אדם חייב לבדוק ולהוציא החמץ ולבערו, אבל מדין תורה מספיק שיבטלו בלבו, וכאן בטמון תחת הגל, מדרבנן אינו חייב לבדוק אחריו ולבערו למרות שעדיין שלו הוא, והשאירו חז"ל את החיוב של התורה בלבד והוא ביטול. והוסיף והסביר, אם הוא כמבוער מפני שאין אפשרות לאוכלו א"כ מדוע חייב לבטל, וע"ז הוסיף את הטעם משום בל יטמין, והטמנה היינו אפילו תחת גל של ג' טפחים. ורש"י יסביר שכל איסור בל יטמין היינו אם הוא ממש מטמינו ולא אם נטמן מאליו ע"י שנפל הכותל. ועיין לפר"ח (שם אות ח') ולשער הציון (שם אות מ"ד) ולמשנ"ב (שם ס"ק ל"ח).
ועוד הוסיף הב"ח לומר, שאם נפל גל גדול ואין בידו לפקח את הגל, אז אין צורך אפילו בביטול מהתורה, כי אבוד הוא ממנו. ואח"כ הביא הב"ח שכן פסק הסמ"ק (ס"ס צ"ח). והוסיף לחדש שאם אדם חייב לבטל מהתורה ולא ביטל, וכעת הוא אחר זמן איסורו, שאינו יכול עתה לבטלו, חייב לבערו ע"י שיפקח את הגל שהוא למעלה מג"ט ויבער את החמץ, אולם אם חיוב ביטולו בלב הוא רק מדרבנן, א"כ אם עבר הזמן ולא ביטלו, אינו חייב עתה לפקח את הגל שהוא מעל לג' טפחים עיין שם.
ה. דין חמץ במפולת אחר הפסח
לפי דבריו אלה של הב"ח, לא מובנת קושייתו על השלטי גיבורים שהובא לעיל, שכתב עליו צריך עיון, כלומר: מן הדין, אם אדם מצא חמץ אחר הפסח בביתו אסור אפילו אם ביטלו לפני זמן איסורו ולא עבר על בל יראה ובל ימצא, וי"א שאסור אפילו בהנאה, והטעם משום גזירת חכמים וקנס או חיישינן שמא יערים (עיין שו"ע סימן תמ"ח סעי' ה' והחונים עליו). וע"ז כותב הש"ג המובא לעיל, שבנידון דידן שנפל עליו גל, אין לחוש להערמה, לפיכך אם אחר הפסח נתגלה מותר. וא"כ לכאורה תמוה הוא מה שכתב עליו הב"ח שצריך עיון, הרי הוא בעצמו כתב שכאשר הביטול מדרבנן, אם לא ביטל אין חייב לפקח את הגל ולבער. וכאן אפילו אם נאמר שהביטול הוא מהתורה, הרי איירי הש"ג שביטלו, וכאן לא גוזרים, ואחר הפסח מותר ולא נחשוש להערמה. או נאמר שלדעת הב"ח הש"ג איירי באופן שלא ביטל ולפיכך השאיר בצ"ע.
ונביא את הירושלמי המובא בתשובות רשב"א (ח"א סי' ע'). בירושלמי פסחים (פרק שני הלכה ב', דף י"ד ע"ב) כתוב: "הבקיר חמצו בשלושה עשר, לאחר הפסח מהו, ר' יוחנן אמר אסור, רשב"ל אומר מותר. מתיב ר' יוחנן לרשב"ל, אין את מודה לי משש שעות ולמעלן שהוא אסור, א"ל תמן איסורו גרם לו הא מה אית לך למימר". כלומר, אם אדם לא הפקיר חמצו לפני זמן הביעור הרי עבר עליו בב"י ובב"י, ובזה כולם מודים שלאחר הפסח הוא אסור. אולם אם הפקירו לפני הזמן היינו ביום י"ג בניסן, לדעת ר"י לאחר הפסח אסור, ולדעת רשב"ל לאחר הפסח מותר. ועתה אנו מבינים שלדעת ר"י אסור מפני שעבר עליו הפסח והחמץ היה ברשותו, ולדעת רשב"ל מותר מפני שלא עבר עליו כי הפקירו והחמץ לא שלו אפילו אם נשאר ברשותו. ולפיכך מקשה ר"י לרשב"ל, הרי אם הפקירו בזמן איסור מדרבנן כשמהתורה מותר ולא עבר על בל יראה ובל ימצא, אעפ"כ הוא אסור אחר הפסח, ומזה רצה ללמוד לפי הס"ד להפקירו לפני זמן איסורו. וענה לו רשב"ל שאם הפקירו בזמן איסור דרבנן, סוף סוף עבר איסור, ואילו אם הפקירו בי"ג בניסן, אחר הפסח מותר (עיין לפני משה ולרידב"ז שם). ועיין קרבן העדה שכוונת ר"י הוא שבערב הפסח לא עובר על ב"י וב"י אלא רק בעשה עיין שם.
ועיין שם לפירוש גליון הש"ס שהסביר מדין ש"ס דילן שכשהחמץ אינו ברשותו ועשאו הכתוב כאילו ברשותו. וכתב עליו תוס' רי"ד (סלוצק) (שם ד"ה הפקיר) שדבריו צריכים עיון והבנה. ועיין שם לרידב"ז ששיטה אחרת יש לו בפירוש הסוגיא.
ואח"כ מביא הירושלמי וז"ל: "א"ר יוסה לר' פנחס נהיר את כד הוינן אמרין אתייא לר' יוחנן כר' יוסה ודרשב"ל כר"מ. אינה כן, אלא ר' יוחנן חשש להערמה, ורשב"ל לא חשש להערמה. מה נפק מביניהון, נפלה עליו מפולת. מ"ד הערמה, לית כאן הערמה והוא מותר, מ"ד זכייה, לית כאן זכייה והוא אסור", עכ"ל הירושלמי.
כלומר, שהירושלמי רוצה למצוא טעם אחר למחלוקת בין ר"י לרשב"ל, ויש נפקא מינה להלכה בין הטעמים. לפי ההסבר הראשון הטעם של ר"י שאע"פ שהפקירו ולא עבר בב"י ובב"י – אסור אחר הפסח, מכיון שהוא סובר שהלכה כרבי יוסי האומר שאם אדם מפקיר חפץ, החפץ לא יצא מרשותו עד שאדם אחר יזכה בו, ועד אז הוא יכול לחזור בו, ולפי זה אם אדם הפקיר חמצו, כל עוד לא זכה בו אחר, שלו הוא ולא יצא מרשותו, ולפיכך עובר עליו בב"י ובב"י, ואחר הפסח הוא נאסר. ואילו רשב"ל סובר כדעת ר"מ, היינו שאם אדם מפקיר חפץ, החפץ יצא מרשותו ולא יכול לחזור בו אף אם טרם הגיע לידי הזוכה (ואה"נ שגם הוא יכול לזכות בו). ומחלוקת ר"מ ור"י מובאת במסכת פאה (פ"ו הלכה א') ובנדרים בפרק "אין בין המודר" (דף מ"ג ע"א) עיין שם. ועיין לתשובות הרשב"א (חלק א' סי' ע') שהביא מש"ס דילן (נדרים מ"ג ע"א) בענין אדם המודר הנאה מחברו ואין לו מה לאכול (ונמצאים במקום שאין שם בנ"א אחר לתת לו במתנה כדי שיתן למודר), שלפי המשנה יכול להניח ע"ג סלע ויפקיר, ולדעת ר' יוסי אסור כיון שלא יצא מרשותו.
וז"ל הרשב"א שם: "ומכל מקום, אם כדברי הירושלמי, בין כמ"ד משום הערמה בין כמ"ד משום זכיה, חמץ שנפלה עליו מפולת לאחר הפסח מותר, ולמ"ד משום הערמה לית כאן הערמה, ולמ"ד משום זכיה לא קיימא לן בההיא כר' יוסי אלא כר"מ דסתם מתניתין כוותיה, ולא קי"ל בהא כר' יוחנן דירושלמי. אלא שהגאון רב האי ז"ל אסר". עכ"ל הרשב"א. כלומר, שר' יוחנן אוסר מטעם שסובר כר' יוסי. וקשה, שהרי הגמרא בירושלמי לכאורה חזרה בה שזה טעמו של ר' יוחנן, והיה הרשב"א צריך להזכירו? אלא עדיף לו להרשב"א להזכיר דברי ש"ס דילן ולהביא את ההלכה שלא נפסק כסברת ר' יוסיא.
ומש"כ הרשב"א שרב האי אוסר, לכאורה לא מדבר רב האי בענין ביטול לאחר שנפלה עליו מפולת ויש בו ג' טפחים. כי כל דברי רב האי איירי באופן של המחלוקת בין ר"י לרשב"ל, שלדעת הרשב"א לא פוסקים הלכה כר' יוסי אלא כר"מ ולפיכך מותר, ולדעת רב האי אסור מטעם הערמה, ולא איירי באופן שנפלה עליו מפולת. ולפיכך לכאורה תמוהים דברי המג"א (סי' תל"ג ס"ק י"ז) שכתב שרב האי אוסר במפולת. ודברי רב האי הביאם מר"ן בשו"ע (בסי' תמ"ח סעיף ה'). ועיין ב"י שם שהביא את הירושלמי. ועיין בחק יעקב (סי' תל"ג ס"ק כ'). ועיין לכה"ח (סי' תל"ג ס"ק ע"ב) שהביא להקת פוסקים.
ו. חיוב ביעור בעושה ביתו אוצר
ועיין לרש"י (דף ו' ע"א שם ד"ה אוצר וד"ה תוך וד"ה קודם) בהא דאמר רבא העושה ביתו אוצר קודם שלושים יום אין זקוק לבער, תוך שלושים יום זקוק לבער. והסביר רש"י שמאחר ועשה את ביתו אוצר, הוי כנפלה עליו מפולת שלא חייב לבער. והסביר רש"י הטעם שבאוצר מחלקים בין ל' יום או לפניו, משא"כ במפולת שאפי' אם נפלה תוך ל' יום לא חייב לבער, משום "דלכתחילה לא זהו בעורו", אבל לפני שלושים אין חל עליו חובת ביעור, "וכי מטי ההיא שעתא לא מחוייב כדאמרן דהא נפלה עליו מפולת". וכן הסביר הר"ן (שם דף ב' ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה העושה). וצריכים להסביר שהטעם הוא כי במפולת הוא לא עשה את המפולת, ולפיכך הוא כמבוער אפי' תוך שלושים, ואילו באוצר הוא עשה את המפולת לאחר שחל עליו חובת ביעור, והביעור הוא לא ע"י המפולת לכתחילה אלא ביעור ממש כדברי רש"י הנ"ל (ועיין למשנ"ב שם, ולכה"ח סי' תל"ו אות כ"ח).
ולכאורה כל דין מפולת שהוא כמבוער היינו מפני שאין דעתו לפנות. ועיין לט"ז (שם ס"ק ח') שלחלק יצא, שאם נפל כותל שעתיד אחר הפסח לתקנו חייב לפני הפסח לבער את החמץ, ואם לא בערו אפי' בטלו אסור, ואם אין כוונתו לפנות את המפולת וביטל את החמץ, אז החמץ מותר אחר הפסח.
ז. חמץ שהפקירו על מנת לזכות בו אחר הפסח
בדין מצא חמץ בפסח, עיין שד"ח (אסיפת דינים, מערכת חמץ ומצה סי' ה' אות ח') מה שהביא מתשובת הב"ח (סי' קכ"ד). ועי' עוד שהביא (שם אות כ"ב ס"ק כ"ג) את דברי הירושלמי הנ"ל והסבירם. והביא את סברת הגהות אשר"י שמועיל להפקיר את החמץ לפני שעה שישית בערב פסח ע"מ לזכות אחרי פסח, וזה בניגוד לסברת ר' יוחנן המובאת בירושלמי דלעיל, ואח"כ הביא את סברת האור זרוע הגדול שגם הוא התיר, והסתמך על הירושלמי (שביעית פרק ט' הלכה ד') בענין ביעור פירות בשביעית, שיכול להפקירם ע"מ לזכות בהם אח"כ, "הא למדת שהמפקיר על מנת לזכות בו הוי הפקר אף שיחזור ויזכה", והסביר את הירושלמי בפסחים בסברת ר' יוחנן שכל החשש של הערמה היינו שמא לא יפקיר כלל ויאמר הפקרתי (וכן פירש הרא"ש פסחים פ"ב ה"ד). והשד"ח שם הקשה עליו מאי נ"מ מזה, ורצה לחלק בין אם הפקיר בעדים או בלי עדים עיין שם. ואפשר שאין קושיא מירושלמי של שביעית, ששם איסורו לאו, ולא מצאנו שהחמירו בו בבל יראה ובל ימצא, ולפיכך אין סתירה בין חומרת חמץ לקולת שביעית.
ח. חיוב ביעור חמץ ובדיקת חמץ
הגמרא אומרת בפסחים (דף ו' ע"ב), שהטעם שצריך לבטל אחר הבדיקה הוא: "שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה". ופירש רש"י (שם ד"ה ודעתו): "שיחוס עליה לשורפה וישהה אותה אפי' רגע ויעבור על ב"י וב"י". ועיין תוס' יום טוב (פ"א מ"א) והרש"ש (שם בחי' על המשניות). אבל מטעם פירורין אין צורך לבטל כי "לא חשיבי", היינו מאחר שבדק וביער כל מה שמצא, א"כ מה שלא מצא לא חשיבי, אבל בדיקה בעינן שיבער כל מה שימצא, והפירורין שלא נמצאו בבדיקה אין צורך לבטלם כי לא חשיבי.
ולפי זה פסק מרן (בסימן תל"ג סעיף י"א) וז"ל: "המכבד חדרו בי"ג בניסן ומכוון לבדוק החמץ ולבערו ונזהר שלא להכניס שם עוד חמץ, אעפ"כ צריך לבדוק בליל י"ד". והוסיף הרמ"א שם: "וכל אדם צריך לכבד חדריו קודם בדיקה והכיסים או בתי ידים של בגדים שנותנים בהם לפעמים חמץ צריכין בדיקה". וכתב החק יעקב (סי' תל"ו ס"ק י"ז) שעל בדיקת הכיסים לא תקנו ברכה כי "תשביתו שאור מבתיכם" כתיב (ועיין בכה"ח שם אות צ"א בשם מגן האלף סימן תל"ו). ועל דברי השו"ע כתב המשנ"ב (שם ס"ק מ"ה), שהטעם שצריך לבדוק בליל י"ד הוא שמא נשאר חמץ באיזה גומא, וכן כתב כה"ח (שם ס"ק פ"ב), והדגיש שאף שבדק בליל י"ג צריך לחזור ולבדוק בליל י"ד כדי לא לחלק בין ביעור לביעור (ועיין ב"ח שם).
וכד דייקת שפיר דברי הרמב"ם, נמצא שיש שני חיובים, אחד – ביעור חמץ לפני פסח, וחיוב שני – בדיקת חמץ בליל י"ד. וז"ל הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ב' הלכה ג'): "ומדברי סופרים לחפש אחר החמץ במחבואות ובחורים ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו. וכן מדברי סופרים שבודקין ומשביתין החמץ בלילה מתחילת ארבעה עשר לאור הנר" עכ"ל. ומבואר מזה שהרמב"ם חילק לשני קטעים, שאף אם חיפש אחר החמץ והוציאו מכל גבולו לפני י"ד, אעפ"כ בליל י"ד יש חיוב נוסף של בדיקה והשבתה, היינו אחר שקיים דברי סופרים הראשון של חיפוש החמץ והוצאתו מכל גבולו, עיין שם. ולפיכך דברי מרן דלעיל מיושבים, כי בעור חמץ לפני י"ד אינו פוטר את האדם מבדיקה והשבתה בליל י"ד, שזו תקנת חז"ל מיוחדת.
ט. ביעור חמץ – חובת גברא או חפצא
יש מחלוקת אם בעור חמץ בבית זה חובת גברא. הטור (סימן תל"ו) כותב בשם אבי העזרי, שישראל שיוצא מבית גוי תוך ל' יום צריך לבער, והטעם הוא מפני שהמצוה מוטלת על ישראל לבער כשיוצא ממנו, ולפיכך חילק שם בין אם יש לו בית אחר לקיים בו מצות ביעור, ובין אם אין לו. וכדברי מר"ן (סי' תל"ו סעי' ג') שאין חיוב לבער בית זה, ומקיים מצות ביעור בבית אחר, "אך אם אינו נכנס בבית אחר, צריך לבער את בית הגוי כדי לצאת ידי חובת ביעור שחלה עליו". ועיי"ש בטור שכתב, שלדעתו אם גוי נכנס לבית ישראל אין חייב לבער, אף על פי שאין לו בית, כי ודאי מתייאש מהחמץ, ואין לך הפקר גדול מזה. לעומת זאת פסק השו"ע (סימן תל"ו סעי' ג'): "וצריך לבער בית הגוי שהוא יוצא ממנו כדי לקיים מצות ביעור אף על פי שהגוי יכנס לבית בפסח". והרמ"א הוסיף, שיש אומרים שאין צריך לבער כשנכנס בו הגוי בפסח, וטעמו של הרמ"א כטעם הטור דלעיל.
אולם עיין שם להגר"א שהשאיר את דברי הרמ"א בצ"ע. ועיין משנ"ב (שם ס"ק ל"א) שביאר את דברי הרמ"א שהביעור אינו חובת הגוף, אלא שמי שיש לו חמץ צריך לבדוק ולבער, וכאן שאין לו חמץ שהרי הוא מפקירו אין עליו שום חיוב. ועוד הביא (שם ס"ק ל"ב) שנחלקו האחרונים אם הלכה כדעת המחבר או כי"א של הרמ"א. ולפלא שפסק שאם נכנס בו נוכרי יש להקל ודלא כהגר"א דלעיל, אשר בד"כ אזיל ונקיט כדבריו.
ברור הוא שאף לדעת מרן, השבתת חמץ וביעורו אינה חובת הגוף. וכי יעלה על הדעת שאדם שאין לו חמץ בי"ג יקנה חמץ לבערו לקיים מצות ביעור? ועיין למנחת חינוך (מצוה ט' אות א' ד"ה העולה) וז"ל: "ולפמ"ש גם רש"י ס"ל כן דנפיק ביטול מתשביתו. וקשיא קושיית התוס' הנ"ל, הא תשביתו הוא בחצות ואז אינו יכול לבטל. וע"כ צ"ל דרש"י סובר דעיקר העשה שיהיה מושבת ועומד, א"כ הביטול הוא בזמן היתר והעשה הוא בשב ואל תעשה, א"כ כיון דבחצות הוא מושבת קיים העשה. ולפי מה שביארנו לשיטות רש"י והר"מ והרהמ"ח, אף אם אין לו חמץ מקיים העשה דאינה מוטלת אקרקפתא דגברא, ואפילו אם מבער מתחילת השנה או שאין לו חמץ כלל מקיים המצוה, כמו שבת ויו"ט, דאם אינו עושה מלאכה מקיים עשה ול"ת. ולשיטת התוס' הנ"ל שהקשו הא לא מהני ביטול לאחר זמן איסורו ולא תירצו כמש"כ לעיל, עכצ"ל דסברתם דמצוה זו אקרקפתא דגברא הוא, כמו לולב וכדומה דצריך דוקא לקיים בזמן המיוחד והיינו חצות, ע"כ לא נוכל ללמוד מתשביתו ביטול, דאחר זמן איסורו לא מצי לבטל, ע"כ כתבו טעם אחר דלא יראה לך, והיינו כשיטת הר"ן (ריש פסחים ד"ה ומהו) דאפי' ע"י ביטול גרוע נעשה הפקר, וא"כ אין לו חמץ ואינו מוזהר בעשה ואינו עובר כלל, והו"ל כמי שאין לו טלית בת ד' כנפות דאינו מצווה על ציצית. ולדבריהם עכ"פ מצוה על כל איש ישראל להותיר לו חמץ כדי לקיים מ"ע דתשביתו, דאם אין לו נהי דאינו עובר, מ"מ אינו מקיים, כמו מי שאינו לובש טלית בת ד' כנפות, אבל מ"מ מצוה עליו להדר אח"ז כדי לקיים מצות השי"ת בקום ועשה, וה"נ בחמץ. ואין ענין זה תלוי בפלוגתא דר"י ורבנן לענין אין ביעור חמץ אלא שריפה, לא מבעיא לר"ת דר"י יליף מנותר וחכמים לא ילפי, ועיקר פלוגתתן לאחר זמן איסורו, ודאי ניחא, דר"י סובר מצות השבתה המוטלת על האדם היא בשריפה וחכמים אומרים בכל דבר", עכ"ל המנחת חינוך.
אבל כבר פסק מהר"י קולון (שו"ת מהרי"ק שורש קע"ד) שאין חיוב לקנות חמץ ולבערו. אלא כוונת מרן היא שמכיון שכאן יוצא בתוך ל' יום מבית גוי וחלה עליו מצות ביעור בחמץ זה ולא מקיים מצות ביעור בחמץ אחר, לכן צריך לבער החמץ מבית הגוי לפני שיוצא. ועיי"ש שהביא מה שהזכרנו לעיל בשם חק יעקב, שאם אין ליהודי זה בית לבער חמצו לא יוכל לקיים את המצוה ע"י בדיקת הכיסים משום שבית בעינן (ראה לכה"ח שם אות מ"ב).
י. שיעור חיוב הביעור
נפסקה הלכה (בסימן תנ"א סעי' א') כדעת שמואל, שכלי חרס אין צורך לשברם כדעת רב, וכן כל כלי מתכות אין צורך להגעילם כי לא גזרו על בלוע, אלא משפשפן היטב בענין שלא יהא חמץ ניכר בהם, "ומצניען בפסח במקום צנוע שאינו רגיל לילך שם, כדי שלא יבוא להשתמש בפסח, וטוב לסוגרם בחדר ולהצניע המפתח". ועיי"ש לכה"ח (שם אות ז') שאם לא שפשפם לפני הפסח חייב לשפשפם ולנקותם תוך הפסח בחול המועד, או לאחר הפסח, כדין מי שלא ביער קודם הפסח. וכן פסק המשנ"ב (שם ס"ק ו'). ולכאורה למה יש צורך לשפשפן, הרי אמרנו שפרורין לא חשיבי? ואולי הטעם הוא מפני שזה חלק מבדיקת החמץ וביעורו, וכל עוד שלא קיים המצוה חייב לשפשפן כדעת הרמב"ם.
ועיין בשו"ע (סימן תמ"ב סעי' ז') שמשמע שאין חיוב בעור רק בכזית. ועיין למג"א שם (ס"ק י') שדעת הרבה פוסקים שיש חיוב ביעור בכלשהו. ולדברי מרן שם משמע שיש ביטול כלפי הכלי ולכן אין צורך לבער פחות מכזית, אבל אם אין ביטול כלפי הכלי גם בפחות מכזית חייב לבער (ועיי"ש בסעיף י"א).
עוד עיין בשו"ע (סימן תל"ח סעיף ב') בענין כזית שנמצא על הקורה, ועיי"ש בכה"ח (ס"ק ח"י) שכתב שפחות מכזית אין חייב להורידו. ועיין למשנ"ב (שם ס"ק י"ב) שהביא שיש מפקפקים בזה, ומה שכתב מרן כזית הוא לאו דוקא, ואף פחות מכזית חייב להורידו, אלא כוונתו שאם היה בבור דינו כדין מפולת כאמור לעיל, ופטור מלהוציא אפי' יש בו כזית.
אולם נראה שאפילו פירורים, אם יש חשש שיתערבו באוכל בפסח ויבוא לאוכלם, או שיש חשש שיאכלם לאחר הפסח, חשיבי, ויש חיוב לבערם ואפי' בפחות מכזית חייב לבערם ולשפשפם, ואם לא עשה כן יש חיוב בחול המועד ולאחר הפסח לבערם, ולא הוי כחמץ במפולת ששם אין חשש שיאכלנו בפסח.
ובמפולת שאמרו חז"ל שצריך ג' טפחים מהטעם שהריהו כמבוער, נראה לכאורה אם המפולת הייתה כמלט יצוק עליו שאין הכלב יכול לחפשו ולגלותו, אפילו פחות מג' טפחים הוי כמבוער, ובלבד שאין חשש שמא בפסח או לאחר הפסח יתגלה החמץ ויאכלנו. ואכן כך העלנו להלכה (חוברת "דיני הכשרת כלים" בעמוד 13) כדלהלן: צינור היוצא מהכיור ויש בו "סיפון" – "ברך" בית קבול שבו מצטבר לכלוך, יש מקפידים לפרק את הצינור ולנקות את בית הקבול מלכלוך, אך מהדין אין צורך בכך (ודינו כדין שנפל עליו מפולת), ובמקרה שבתוך הפסח עולה לכלוך אל הכיור, ורואים שם חמץ בעין, יש לנקות היטב את הכיור במים קרים, ולחומרא יש להכשירו שוב ע"י עירוי מים רותחים. וכן במנוע של מיקסר שיש בו סדקים וחודר שם קמח ואי אפשר להוציא את הקמח אלא ע"י פירוק המיקסר, לכאורה דינו כדין מפולת, אולם אם יש חשש שלאחר הפסח כשיפעיל את המנוע הקמח שהיה בו יצא לחוץ, אין דינו כמבוער, וחייב לפני כן לפרק את המנוע או למוכרו עם החמץ שבו [ואין צורך להטבילו, כי מנוע של מיקסר אין בו חיוב טבילה], ואף על פי שביטל את החמץ או הפקירו או שאנן סהדי שהפקירו, אם יש חשש שאותו פירור יתערב באוכל יהא אסור.
יא. המוצא חמץ בביתו ביום טוב
אולם אם בפסח עצמו נזכר שהכלי לא נקי כאמור לעיל או שבתוך המיקסר יש קמח, לכאורה זה תלוי במחלוקת שהביאו הפוסקים על דברי מרן (בסי' תמ"ו סעי' א') שפסק: "המוצא חמץ בביתו אם הוא בחוה"מ יוציאנו ויבערנו מיד, ואם הוא יום טוב יכפה עליו כלי עד הלילה ואז יבערנו מיד". והוסיף הרמ"א שם: "לפי שלא יוכל לטלטלו ביום טוב, גם לשורפו במקומו אסור", עיין שם.
וכתב הטור שם (דף קפ"ט ע"ב בדפי הטור): "ולא מיבעיא אם ביטלו, שאין כאן איסור דאורייתא בשהייתו, פשיטא שאינו יכול לטלטלו, אלא אפי' לא ביטלו, שיש בו איסור דאורייתא, אפ"ה לא יוציאנו, כיון שאינו יכול לבערו כדינו דהיינו בשריפה לר' יהודה… ואחי הר"י ז"ל כתב שיכול לשורפו ביום טוב, כיון שיש קצת מצוה בשריפתו אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, הלכך אם לא בטלו יוציאנו וישרפנו כדי שלא יעבור עליו במזיד, שעד עתה לא עבר עליו אלא בשוגג, וכ"כ בספר המצוות", עכ"ל הטור. וכתב הב"י שם (ד"ה המוצא) שמלשון רש"י (פסחים דף ו' ע"א, ד"ה כופה עליו כלי) שכתב: "דהא לא חזי לטלטולי ואפוקי, ומיהו בבל יראה לא עבר דהא בטליה בליביה מאתמול, כדאמרינן לקמן הבודק צריך שיבטל בלבו, אלא משום שלא ישכח ויאכלנו צריך כפיית כלי", עכ"ל רש"י, משמע לכאורה כדברי אחיו של הטור שאם לא בטל יכול לשורפו ביום טוב. ורש"י יסביר, במקום שישרוף ביום טוב יוציאנו לרשות הרבים או ישליכנו למקום שאחרים לא יגיעו אליו, לפוררו לים או לנוחיות בזמננו.
והר"ן (פסחים דף ב' ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה המוצא) חולק על דברי אחיו של הטור, וסובר שמה שאמרו מתוך שהותרה הבערה וכו' היינו שיש צורך היום קצת, וכאן הרי ביטל לפני כן. ומשמע מדבריו שאם לא ביטל או שחמץ זה בא לרשותו ביום טוב, חייב להוציאו או לשורפו. והב"י הביא משם הרב המגיד בסברת הרמב"ם (חמץ ומצה פ"ג ה"ח) שאפי' לא בטלו לא יוציאו. ועיין כה"ח (שם אות ט') שהביא מחלוקת בזה וכן במשנ"ב (שם ס"ק ו'). ולכאורה יקשה על מרן הב"י, כי בשו"ע פסק בסי' תמ"ו כנ"ל ולא חילק בין אם בטלו לפני פסח או לא, ומשמע שלא יטלטל איסור מוקצה דחמץ ביום טוב, ולא ישרפנו אפי' במקומו, ודברים אלו הרי הזכירם בב"י, לסברת רש"י והר"ן. ועיין כה"ח (אות ט') ומשנ"ב (ס"ק ו') שהביאו סברות החולקים על מרן, וכתבו שהעולם נוהג כסברת השו"ע שיכפה עליו כלי, אולם אם נהגו כסברת המתירים יש להם על מה שיסמוכו. וסברת השו"ע היא שמסתמך על המ"מ בדברי הרמב"ם.
וביתר הסבר ראה מה שמובא בכסף משנה שם, היינו התוס' במסכת כתובות (דף ז' ע"א בד"ה מתוך שהותרה לצורך) שכתבו וז"ל: "ומוצא חמץ בתוך ביתו, דאמרינן בפ"ק דפסחים דכופה עליו כלי ולא שרינן לשורפו משום מתוך, היינו משום דאסור לשורפו מדרבנן משום מוקצה דאסור לטלטלו. אבל אין לומר דאיירי כשביטלו, דמכל מקום מדרבנן מצוה לשורפו והוי צורך היום, דבמצוה דרבנן נמי שרינן היכא דאיכא למימר מתוך", עכ"ל (ולכאורה יוצא מתוך דברי התוס' שאם שורפו במקומו בלי טלטול מותר, ודלא כרמ"א שהביא הר"ן). וכתב על זה הכס"מ הנ"ל: "וקשה לי על דבריהם, וכי משום איסורא דרבנן שרינן לי' להשהותו ולעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא, וי"ל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם, ועוד דאילו לעבור על איסור מוקצה צריך קום ועשה ולעבור על בל יראה בשב ואל תעשה הוא, ורצונו היה לבער, אלא שחכמים אסרוהו, אינו עובר עליו, דלא אמרה תורה ב"י וב"י אלא כשברשותו היה לבערו ואינו מבערו, אבל אם הוא אנוס לא, וזה אנוס הוא. וה"ר מנוח תירץ, דלא שרינן לטלטלו משום דבעידנא דמטלטל ליה לא מקיים מצוה דתשביתו", עכ"ל. ועיין למג"א (ס"ק ב') שהאריך בזה, ועוד האריך (בס"ק ג') בענין שריפת חמץ ביום טוב, וכן עיין בט"ז (שם ס"ק ג'). ולדעת הב"ח מותר לבערו ביום טוב אם לא בטל.
ועיין שם בחק יעקב (ס"ק ג') שפוסקים כדעת השו"ע שיכפה עליו כלי, ואף על פי שלסברת השל"ה המובאת במג"א שם אפשר לטלטלו ע"י עכו"ם, עכ"ז אין החק יעקב מסכים עם זה.
ויש להוסיף הסבר לסברת הרמב"ם הנ"ל, והוא ע"פ דברי התוס' בפסחים (דף כ"ט ע"ב ד"ה רב אשי אמר) שכתבו בסוף הדיבור: "ומכאן מוכיח ר"י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהייה, דאי אמרת עובר אכתי אמאי מעל לר' יוסי, הא מיד כשיפדה אותו הוא שלו ומודה ר' יוסי דשלך אי אתה רואה, אלא ודאי לא עבר, וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה ולכן אינו עובר כשמבערו לבסוף" עכ"ל (וכ"כ התוס' לקמן דף צ"ה ע"א ד"ה בפרטיה). ולכאורה הר"מ והתוס' הולכין שניהם בשיטה אחת, שאם מתכון לבער אלא שיש מניעה הלכתית מדין מוקצה לא עובר על בל יראה, והעשה שהביאו התוס' הוא עשה דתשביתו.
ומכאן לכאורה הוכחה שלא כדברי המנחת חינוך (מצוה ט' אות א') שכתב וז"ל: "והנה מצוה זו אף דכתיב בפסוק 'ביום הראשון תשביתו' ודרשו בגמ' כאן (ד' ע"ב) דהיינו מעיו"ט, א"כ אפשר המצות עשה דוקא בערב יום טוב אבל ביום טוב אינו מצוה כלל. אך הסכמת האחרונים (עי' נוב"י או"ח קמא סי' כ', ותניינא סי' ס' – ס"א) דכל ז' ימים מוזהר על העשה. וכן דעת התוס' דבל יראה ניתק לעשה. ועי' באחרונים" עכ"ל. ויתכן ועל תוס' זה התכוין, ועיין שם.
ולא מצאנו ולא ראינו שמישהו יכתוב שכל המחלוקת וכל הדין הזה של מצא חמץ בפסח איירי באופן שיש בו כזית חמץ, אבל פחות מכזית הדין שונה, כי לענין ביעור חמץ משמע אפי' פחות מכזית וכנ"ל.
יב. חיוב בדיקה וביעור בפירורים
הזכרנו לעיל מה שכתב מר"ן (בסי' תמ"ב סי' ז'), ומה שכתב עליו המג"א. אולם כדי לחדד את הנושא, יש לבאר שיש לחלק בין איסור בל יראה ובל ימצא ובין איסור לא יאכל חמץ, והמחלוקת שיש הינה בענין ב"י וב"י, שיש אומרים בחצי שיעור לא חייב, אבל בענין לא יאכל חמץ, או כל מחמצת לא תאכלו, אליבא דכו"ע יש איסור בחצי שיעור. והשאלה נשאלת, אם יש חצי שיעור שיש חשש שיבוא לאכול אותו, האם גם בזה גזרו חז"ל לבערו מן העולם או לעשות פעולה מסויימת שלא יבא לאוכלו. וע"ז משמע מדין כלי חמץ כנ"ל. ועיין חזו"א (או"ח סי' קט"ז אות י"ג) שכתב וז"ל: "שו"ע סי' תמ"ב סעיף ז' ואם לאו חייב לבער, זו כשיטת הרי"ף, אבל לשיטת הרא"ש דהלכה כאביי לפר"י (וכן הסכים רמב"ן במלחמות) פחות מכזית שלא במקום לישה אף שאין עשוי לחזק אינו חייב לבער. ונראה, דהיינו דוקא בדבוק בעריבה ואין דעת האדם עליה, אבל פחות מכזית המונח בכלי לעולם חייב לבער כדין חצי שיעור", עכ"ל. וכל זה אליבא דהרא"ש, אבל אליבא דהרמב"ם (חמו"מ פ"ב הי"ד) והרי"ף (פסחים דף י"ג ע"ב בדפי הרי"ף) אם לא בא לדבק חייב לבער אפי' חצי זית. ואפי' לדעת הרא"ש, הרי כתב החזו"א (שם אות ח"י) על דברי הגמרא (פסחים דף ו' ע"א) בענין פירורין לא חשיבי וז"ל: "נראה דלענין חיוב מחיצה שתקנו חכמים כדאמר לעיל ו' ע"א, אין חילוק בין פירורין לגלוסקא יפה, והלכך חייבין לבדוק את הספרים משום חשש פירורין אף שאין בהם כזית. ופירורין שעבר עליהם הפסח נראה שהן אסורין כמו חמץ שבטלו ועבר עליו הפסח, ואף על גב דלא שייך כאן לחוש שמא לא הפקיר בלב שלם, מ"מ נראה דלא חלקו חכמים בדבר", עכ"ל.
הרי שלא רק שהוא מחייב לבדוק פירורין של חמץ בספרים מחשש שמא יאכלם, אלא אפי' אם אחר הפסח מצא בספר פירורין, חייב לבערן. ולפ"ז אם נלמד מכלים שלא שפשפן לפני הפסח שחייב לשפשפן בתוך הפסח וכן לאחר הפסח כנ"ל, גם ספרים חייב לבודקם ולבער הפירורין שלהם אחר הפסח, או שנאמר שדוקא בכלי החמץ נראה שהוא לא משופשף לפיכך חייב לבערו אפי' אחר הפסח, אבל כאן מי יאמר שיש חיוב לבדוק את הספרים אחר הפסח שמא אין בהם חמץ, ומה שהצריך בדיקה בער"פ היינו בספרים שרגיל ללמוד בהם בעת האוכל. בכל אופן נמצינו למדים שגם לסוברים שאין בל יראה ובל ימצא אלא בכזית, עכ"ז לבער חייב אפילו פחות מכזית מדין שמא יבא לאכלם.
בענין אכילת חמץ בפסח כבר פסק הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"א ה"ז) וז"ל: "האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסור מן התורה שנאמר לא יאכל חמץ וכו'".
וכבר האריכו המפרשים על הרמב"ם, לשם מה הוזקק לפסוק מיוחד עבור חמץ כל שהוא, הרי קי"ל כסברת ר' יוחנן (ביומא ע"ג ע"ב) שחצי שיעור אסור מהתורה. ויש שרצו להסביר שכאן כתב הרמב"ם לאסור גם לסברת רשב"ל שחצי שיעור מותר מן התורה. ויש שרצו להסביר שכאן איירי שאסור כל שהוא לא רק באכילה אלא גם בהנאה (השגות הרמ"ך). ועיין לכס"מ שם ולמשל"מ שהביא סברא שמאחר שהחמץ היה פעם מותר לכך צריך פסוק מיוחד.
ולמעשה יש להבין, למה לא הביא הרמב"ם את הפסוק "כל מחמצת לא תאכלו", שמזה יכל ללמוד כל שהוא כמו שר' יוחנן למד מענין חלב שכתוב 'כל חלב' (יומא ע"ד ע"א). אולם הסבירו המפרשים שהרמב"ם צריך את "כל מחמצת" לענין איסור תערובת חמץ כמו שפסק שם (בהלכה ו').
ועיין חקרי לב (או"ח סי' נ"ח דף ק"ב עמוד ג') שהביא מכנה"ג הסבר לדברי הרמב"ם. ושם כתב (בדף ק"צ עמוד ב') שלדעת הרי"ף והרמב"ם מה שאמרה הגמרא (פסחים מ"ה ע"א) בענין בצק שבסידקי עריבה שחייב לבערו היינו אפי' פחות מכזית, ולדעת התוס' והרא"ש והטור אין חיוב לבער, והקשה על זה הכנה"ג אם חצי שיעור אסור גם בב"י א"כ במאי פליגי עיין שם. ואח"כ כתב שפירורין בטלי והוי הפקר, וכתב: "ולפ"ז החכם עיניו יחזו דלא שייך חצי שיעור בלאו דבל יראה, כיון דממילא חשיב כהפקר ואינו עובר על ב"י, ואפי' בחמץ ידוע כתבו הפוסקים דאי ביטל אינו עובר בב"י. וע"כ פליגי בה אמוראי והפוסקים אי מ"מ חייב ביעור מדבריהם דלא ליתי לאכול מיניה או לא החמירו. אבל שאר איסורין דלא שייך טעם זה דהפקר, אה"נ דבכל איסורים אסור מהתורה חצי שיעור דידהו", עכ"ל. הרי שהוא מחלק בין דאורייתא לדרבנן, שמהתורה אפשר שהוא הוי אצלו כהפקר, ולפיכך אינו חייב לבער, אבל מדרבנן חייב לבער שמא יבא לאכול אותם וכן חייב לבדוק ולבטל. ומכאן לכאורה עוד סייעתא לדברינו לעיל. ועיין שם (ע"ג) שהביא משם הפר"ח שהסובר כהרמב"ם והרי"ף המצריכים ביעור אפי' בחצי זית, "אפשר שמהתורה קאמר מידי דהוי לחצי שיעור דאע"ג דפירורין לא בעו ביטול כמ"ש פ"ק דפסחים שאני התם דממילא בטלי, אבל הכא כיון שהוא בעריבה דלא מאוס לא בטיל, ואפשר נמי דמדרבנן קאמר", עכ"ל.
ואפשר שלכך צריך הרמב"ם פסוק מיוחד לאכילת חמץ, שאפי' פחות מהשיעור אסור מהתורה ואינו לומדו משאר איסורין, כי לענין ביעור אם הפירורין שברצפה בטלים ואינו חייב לבערם, היינו אומרים שאם אכל אותם בטלה דעתו אצל כל אדם ולא יתחייב מהתורה, ולכן הביא הרמב"ם פסוק מיוחד שבחמץ מאחר והוא אוכל מעיקרו, ועתה הוא אוכלו, אפי' שהם פירורין עובר מהתורה אף על פי שאין מלקות על חצי שיעור.
ומכאן נראה שכל שחז"ל חייבו לבודקו ולבערו והוא לא עשה כן, החמץ נאסר אפי' אם ביטל ואפי' אחרי פסח, וסימנך 'כלי שלא שפשפו'. ואף על פי שהרמב"ם (בהלכות חו"מ פרק ה' הלכה כ"ח) לא כתב דין שפשוף, הרי הוא פסק כשמואל (בפסחים ל' ע"א) ושם הטעם הוא שבבלוע לא קנסו אחר הפסח, אבל אם הוא ממש בעין קנסוהו.
ואעפ"כ יש מקום לבעל דין לחלוק, שהרי מר"ן בשו"ע (סי' תנ"א סעי' א') כתב משפשפן, ואילו הרמב"ם שלא כתב, יתכן והוא סובר שמאחר וזה דבר מועט מסתמא הפקירן. אבל דין זה לא מוזכר בשום פוסק.
יג. מסקנה
א. פירורין שבתוך הספר שרגיל ללמוד בו ורוצה להשתמש בו בפסח, חייב לבודקו.
ב. מיקסר שיש בו קמח חמץ בסדקים ויש חשש שלאחר הפסח יצאו ויתערבו בבצק, חייב לבערו, או ימכור אותו עם החמץ לגוי.
ג. כל חמץ אפי' פירורים, אם יש חשש שיתערבו באוכל בפסח או אחר הפסח, חייב לבדוק אחריהם ולבערם.
