ח"י כסלו תש"מ לסדר "ויברך אותו" שם.
לכבוד ידי"נ הרה"ג המפורסם, נר המערבי שאינו כבה, הלוך ורבה, חריף ובקי, שכל זך ונקי, דאתא ואייתי מתניתא בידיה, טוביינא דחכימי בארעא דין ובארעא דאתי מיניה, דיינא דנחית לעומקא דדינא, הרב הגדול, מעוז ומגדול, שר הבירה, ר' שלום משאש [שליט"א] (זצ"ל).
אחר דשו"ט כראוי וכנמוס, הנני לאשר בתודה קבלת ספרו החשוב והיקר אשר פיו יקבנו בשם "תבואות שמש" חאו"ח, שקבלתיו בשמחה, ותרתי במשמע, בעת שמחה שהיינו בשמחת חתן וכלה, ובשמחה של ספר הכתוב והערוך בטוב טעם ודעת כיאה ונאה לרב גדול ככת"ר, אשר בו תשובות למעשה הבנויים בסברא ישרה, ובקיאות נפלאה, וחורז וקודח מהכא להתם ומהתם להכא, וכל מן דין כתובו לנא, עיינתי בספרו וראוי לברך עליו ברכת הנהנין, וכדרכה של תורה אכתוב לכת"ר כדרכי על סי' הראשון.
כת"ר דן אם אפשר ומותר לאדם להתחיל לאכול פת במקום אחד, וללכת למקום אחר לבית אחר ושם יסיים את סעודתו, ועל הנוהג שלוקחים פת עמם "כצידה לדרך" להראות שאין הם מסיחים דעתם מהסעודה. ולא נעלם מכת"ר שכתב כזאת בספר כף החיים (סי' קע"ח אות א' ואות כ'): "ומיהו יש נוהגים כשהולכים בתוך הסעודה למקום אחר או לדבר עם חבריהם, שיקחו בידם חתיכת פת כדי שלא יסיחו דעתם מאכילת הפת וגם שלא יסיחו דעתם מהנטילה ויצטרכו ליטול פעם אחרת" עכ"ל, וכן כתוב בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ד סי' ל"ד), ואף על פי שאין הוא נראה כמסכים עם זאת ואין הוא מציע ללכת בדרך זו, כתב כן בתשובתו כדי להדריך אלה הנוהגים כן מתוך הכרח, כמו שכתוב שם בתחלה לתשובה לשאלה ג' שם, שיש לשואל סיבה הכרחית שאינו יכול לברך ברה"מ במקום הראשון שאכל.
הנה, לדעת מר"ן (סי' קע"ח סעי' א') שפסק כהרי"ף והרמב"ם, אדם שאוכל פת במקום אחד, חייב לברך ברה"מ במקום שאכל ולא יצא ממקומו, ואם יצא והלך למקום אחר, אפי' אם אכל במקום אחר כזית, אעפ"כ בין שחזר למקום ובין שרוצה להמשיך ולאכול במקום אחר, חייב לברך על העבר – על מה שאכל – ברהמ"ז, ויתחיל לאכול שוב עם ברכה ראשונה תחלה, וכלשון מר"ן: "הואיל ושינה מקומו, צריך לברך למפרע על מה שאכל, וחוזר ומברך בתחלה המוציא ואח"כ יגמור סעודתו" עכ"ל. וכ"כ הרמב"ן והרא"ה והרשב"א. ועיי' מ"ש הד"מ (סק"ג), שתמה על הב"י שפסק שמברך גם למפרע, ועי' מה שכתב על השגתו ערך השלחן (סי' קפ"ד סק"ב).
ואף על פי שאין אנו פוסקים הלכה למעשה כדעת מר"ן, מתוך חשש ספק ברכות להקל, וכמו שהביא כת"ר (בדף ב' עמוד ד' ד"ה אמנם וכו'), וכמו שפסק בזה בספר בן איש חי (שנה ראשונה פרשת בהעלותך הל' ב'), וכן פסק בכף החיים (סי' קע"ח אות י"ד) וכדרכו בקדש משום סב"ל אפי' נגד מר"ן, ופסק בבא"ח שם שאם אכל כזית פת והלך למקום אחר או חזר למקומו הא', שלא יברך למפרע, ולא יברך המוציא, ע"ש, כדעת הרא"ש והתוס' פסחים שם וכדעת הרמ"א.
אמנם כל זה רק בדיעבד, היינו אם יצא ועקר ממקומו וחזר למקומו או לא חזר, והלך לבית אחר, אבל ברור הוא שאנן בדידן לכתחי' לא יעקור אדם ממקומו עד שיברך תחלה בהמ"ז וכדעת מר"ן, וכלשון הבא"ח שם: "וכל זה איירי בעבר ושינה מקומו, אבל לכתחילה צריך ליזהר שלא לעקור מסעודתו ולגמור אותה במקום אחר עד שיברך בהמ"ז, אפי' אם הניח שם מקצת חברים על השלחן, יען דכל דבר הטעון לאחריו ברכה מפני חשיבותו, צריך לברך אחריו קודם שיעקור ממקומו, כי כמו שמועלת חשיבותו שלא לברך במקום אחר, כן מועלת חשיבותו לדבר זה שהוא צריך לברך קודם שיעקר, ואף על פי שהוא אוכל ג"כ במקום השני ומברך שם דנמצא ג"כ מברך בהמ"ז במקום אכילה, עכ"ז מה מועיל בכך לאכילה ראשונה שהיתה טעונה ברכה במקומה לכתחילה קודם שיעקור וכו'" ע"ש. והטעם הוא, דיינו שאנו פוסקים כרמ"א לענין בדיעבד משום סב"ל, אבל הלכה ראשונה שפסק מר"ן כדעת הרמב"ם וסייעתו לא זזה ממקומה, ולכתחילה אין לעקור ממקומו.
ואף על פי שכתב שם הבא"ח, וכן משמע מהתשובה הנ"ל, שאם אכל בתחלה על דעת לסיים במקום אחר, מותר לברך ברכה אחרונה במקום הב', היינו שאם היתה סיבה הכרחית לכך, אז אינו חייב לחזור למקומו ולברך, ויברך במקום השני, ואין זאת אומרת שלכתחי' נעשה נגד מר"ן וילך לאכול שם מבלי שיברך למפרע על מה שאכל.
ועי' בב"ח (סי' קע"ח ד"ה ומ"ש) על דברי הרמ"א שכתב: "והוא שיהיו ב' המקומות בבית אחד" זהו רק אליבא דהרמב"ם הפוסק כר"ש, ואילו להרא"ש הפוסק כר"ח, אם התחיל לאכול על דעת לסיים במקום אחר, יכול לכתחי' ללכת ולסיים שם. ועי' במשנ"ב (סי' קע"ח סקי"ב) ובכה"ח (שם). והוסיף וסיים הב"ח: "וכן נוהגים עכשיו, כשקובעים לאכול בבתיהם בליל שבת ובשחרית ובמנחה, ובאמצע הסעודה עוקרים רגלם לילך לנישואין לבית אחר וגומרים שם הסעודה, אין מברכים כלל לא למפרע ולא בתחילה, אלא בבית אחר מברכין בהמ"ז על שתיהן, והיינו כר"ח כדפי'" עכ"ל. וכתב עליו השיירי כנה"ג שם: "אבל מנהגינו אינו כן אלא כדעת מר"ן הב"י בספרו הקצר, שלא יצא ממקומו עד שיברך" ע"ש. ועי' לט"ז (סק"ט) דס"ל כב"ח, וכתב הטעם שאנן ס"ל כהרא"ש, וא"כ אף לדידן דחיישי להרא"ש מדין סב"ל, אבל לכתחי' נפסוק כר"ש לדעת השו"ע.
ואין להביא הוכחה מעוברי דרכים שאוכלים במקום אחד וגומרים במקום אחר, וכתב מר"ן (סי' קע"ח סעי' ד') וז"ל: "אם אכל פת במקום אחד וחזר ואכל במקום אחר, אינו מברך בהמ"ז אלא במקום הב', כמו שנוהגים הולכי דרכים שאוכלים דרך הלוכם ויושבים ומברכים במקום סיום אכילתם" ע"כ, כי כבר כתבו המאמר מרדכי (סקי"א) והמג"א (סק"י), ובית מנוחה (דף ע"ב ע"ד אות ו'), דהיינו שלכתחילה אסור לאכול במקום הב', אבל אם אכל במקום הב' בדיעבד, אינו חייב לחזור למקומו הא' ולברך, כי גם במקום הב' הוא נקרא מקומו, וזה אם חשב על כך מתחילה, וכדברי הב"ח והט"ז לעיל שמחשבה מועלת, היינו רק אליבא דר"ח, וכאמור לדעת שיירי כנה"ג אליבא דמר"ן לא יעשה כן במקומנו, ודלא ככה"ח שם (אות ה, ל"ב), כי כאמור אין כן דעת מר"ן, ועי' למאמ"ר (שם).
ועל כן אף שנהגו ללכת תוך הסעודה למקום אחר, אין מנהג ותיקין הוא, ומוטב שיברכו בהמ"ז על אכילתם הא' ואח"כ ילכו למקום השני.
ומה שהזכיר כת"ר הקושיא והסתירה בדעת מר"ן מסי' קע"ח (סעי' א') לסי' קפ"ד (סעי' ב') והזכיר דברי הדרישה (סי' קע"ח אות ב') והד"מ (אות ב') והמג"א (סי' קפ"ד ס"ק ג') ואמר כת"ר שזה דוחק, היינו שתירוצם הוא דחוק, עי' בזה בערך השלחן ובמאמ"ר (קפ"ד אות ג') ועוד אחרונים שנדחקו לתרץ, ויש שהשאירו בצ"ע. ועי' בערך השלחן (סי' קפ"ד סק"ב) שהזכיר שמר"ן כתב בב"י סי' קע"ח שסברת הרב פרץ הוא לפוס' כר"ח ולא לפוס' כר"ש, וכמו שכת"ר הביא בעמוד א' ד"ה ובחפשי, ודחה דברי המתרצים בדוחק.
ואני לעצמי אילו לא ראיתי שגדולים ועצומים מנסים לתרץ את הסתירה ומסבירים את מר"ן שלא יהיו דבריו סתראי, הייתי חושב שאין כלל מקום לקושיא, ואין כלל סתירה בדברי השו"ע, ובפרט שמר"ן כתב בהקדמתו לשו"ע שכל מי שרוצה לפסוק ילך תחלה לב"י ומשם יראה מקור הדין ואח"כ יפסוק, וא"כ בסי' קע"ח פסק כהרמב"ם וכתב שסברת הר"פ היא לא כהרמב"ם, ובסי' קפ"ד ס"א כתב השו"ע את שתי הסברות של הרמב"ם והרא"ש לענין מי שאכל ושכח ולא בירך, לדעת הרמב"ם, בשוגג יברך במקום שנזכר, ובמזיד יחזור למקומו ויברך, ואם בירך במקום שנזכר בדיעבד יצא יד"ח. ולדעת הרא"ש, בשוגג יחזור למקומו ויברך, ובדיעבד אם בירך במקום שנזכר יצא יד"ח, אבל במזיד שחייב לחזור למקומו, אם לא חזר ובירך במקום הב' אף בדיעבד לא יצא יד"ח, דהיינו שהרא"ש מחמיר ומצריך אפי' בשוגג לחזור למקומו ובמזיד אפי' בדיעבד לא יצא. וע"ז כתב מר"ן בסעיף ב', בד"א בשאין לו פת, אבל אם יש לו עוד פת, הרי אליבא דהרא"ש בסי' קע"ח אינו חייב לחזור למקומו אם עקר, ולא לברך למפרע ולא בתחילה, וא"כ יאכל במקום הב' ושם יברך, היינו שסעיף ב' בסי' קפ"ד הוא המשך לסעיף א' אליבא דהרא"ש.
ואף על פי שאנו לא פוסקים כהרא"ש לא בדין דסימן קע"ח ולא בדין דסימן קפ"ד, ועי' להט"ז (סי' קפ"ד סק"א) ולהחיד"א בשיורי ברכה ולמשנ"ב (ס"ק ד' – ה'), עכ"ז כתב מרן בסעיף ב' כי זה עדיף אליבא דהרא"ש, מאשר נפסוק שיברך במקום שנזכר ללא אכילה, אבל לדעת הרמב"ם אין צריך לכל זה, כי בדיעבד ובשוגג אין צריך לחזור למקומו ויברך במקום שנזכר.
אולם מה אעשה, וכל הפוס' שהזכרנו לעיל אינם מבינים כדברי, ולא הסבירו דברי השו"ע בסעיף ב' בקשר אחד עם סיום סעי' א' היינו אליבא דהרא"ש, כנראה שנדחקו לכך כי לא אסיק אדעתייהו שמר"ן יכתוב סעיף מיוחד היינו סעיף דקפ"ד אליבא דהרא"ש ולא סבירא ליה כוותיה.
ועי' בבן איש חי (שנה ראשונה פרשת בהעלותך הל' ו') שכתב שלא יעשה התקנה שכתב מר"ן בסי' קפ"ד סעי' ב', כי יכנס לספק אם יברך ברכה ראשונה על הפת שאוכל במקום הב', כי לדעת הרמב"ם וכן פסק השו"ע, עקר ממקומו חייב לברך ברכה אחרונה וברכה ראשונה המוציא על הפת במקום הב', ולדעת הרא"ש שאנו חוששין לו בסי' קע"ח משום סב"ל לא יברך ברכה א', וע"כ לא יעשה התקנה של סי' קפ"ד סעי' ב' משום ספק. וא"כ זה מחזק את דעתנו שמה שכתב מר"ן בסי' קפ"ד סעי' ב', הוא רק אליבא דהרא"ש ולהסוברים כוותיה, ולא אליבא דהרמב"ם.
[ומאחר שאנו עומדים בפתח נרות חנוכה, אכתוב לכת"ר על מה שכתב בספרו הנז' בסי' ז' לענין בן אוכל אצל אביו, אם ידליק נ"ח ויברך, ויעויין בבא"ח שנה ראשונה פרשת וישב סעי' ט"ז, ועי' בספרו החשוב של הרב המופלא רבי יוסף ידיד זצ"ל, ברכת יוסף, חלק ג' סי' ט"ו, שהאריך הרחיב כיד ה' הטובה עליו, ועלתה מצודתו שידליק בלי ברכה אף אם יש לבן חדר מיוחד ע"ש].
ואסיים מעין הפתיחה מעין הברכות וההודאות לאדון השלום, על שזכה ורבים זיכה בספרו החשוב הנ"ל, ויה"ר שימשיך להדפיס שאר חבוריו הרבים אשר הם בכתובים, וימלא הקדוש ברוך הוא משאלות לבו לטובה ולברכה ועוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו, שתולים בבית ה' זו תורה זו הלכה באושר עושר ושלוה השקט ובטח, ונזכה להדליק נרות בחצרות ה' בביאת הגואל, ובבנין אריאל, אכי"ר.
חותם בברכה והוקרה ככל חותמי ברכות שבמקדש להושע נא אני והוא, מרדכי בן אליהו חבר ביה"ד הגדול לערעורים בירושלים תובב"א
תשובת הגאון הרב משאש [זצ"ל]
לכבוד מעלת ידידי הרב הגדול, מעוז ומגדול מר דיינא, ונחית לעומקא דדינא, חו"ב הגאון מוהר"ר מרדכי אליהו שליט"א, חבר ביה"ד הגדול לערעורים, שלום רב, וישע יקרב, לידידי הרב, ישצ"ו, רב מאד נכבד.
קבלתי את מכתבו הבהיר, מלא שבח ותהילה, לספרי הקטן "תבואות שמ"ש", תשואות חן חן על דבריו הנעימים ותפילותיו היוצאים מלב טהור, תודה רבה לידידי הרב ע"ז.
גם ראיתי הערותיו אשר הואיל לכבדני בהם, והנה גם אני משיב על דבריו היקרים מה שנראה לי.
הנה על ההיא דסי' א' שחיזקתי את המנהג שהולכים ממקום למקום לגמור סעודתם במקום אחר ולוקחים פת עמהם, ראיתי לכת"ר שפשפש ומצא ג"כ בספרים חדשים סייעתא לדברי, שגם הם הביאו את המנהג הזה בס' כף החיים סי' קע"ח סק"א וסק"ך, ושכ"כ רב פעלים בתשו', גם הביא מכמה אחרונים שכולם סוברים ג"כ להקל כדעת מור"ם משום ספק ברכות להקל אף כנגד מר"ן ז"ל.
אמנם בסוף דבריו סיים ע"ז, דכל זה דחיישי' לספק ברכות, דוקא בדיעבד שכבר הלך למקום אחר הוא דפוס' כדעת רמ"א, אבל לכתחי' צריך לעשות כדעת מר"ן שלא לעקור ממקומו עד שיברך בהמ"ז, דדיינו שאנו פוס' כרא"ש לענין דיעבד משום סב"ל וכו', ושגם הרב ב"ח והט"ז שכתבו דלפי דעת הרא"ש אם התחיל לאכול ע"ד לסיים במקום אחר יכול לכתחילה ללכת ולסיים שם, ושכן הוא המנהג ע"ש, כתב כת"ר דזה דוקא לס' הרא"ש, אבל אנן לכתחילה צריכים לעשות כמרן השו"ע ולא יעקור עד שיברך בהמ"ז, והביא ראיה משיירי כנה"ג שם בסי' קע"ח ע"ש, ועלה במסקנא שהמנהג שנהגו ללכת למקום אחר בלי לברך אין זה מנהג ותיקין.
ואני הצעיר שמעתי ולא אבין, מה הפרש יש בספק ברכות בין לכתחילה לדיעבד, אם שני פוס' חולקים, אחד אומר לברך לכתחילה, וא' אומר שלא לברך, בודאי שזה נכנס בספק ברכות, שהרי הוא נכנס בספק ברכה לבטלה, לפי הסברא שאומרים שלא לברך, וחפש תמצא שכל ספק ברכות עיקרו נאמר בלכתחילה. והא לך דוגמא בברכת הלל בצבור בר"ח, דיש סברא בשו"ע שלא לברך, ויש סברא לברך, ובודאי דמספק אין לברך דהוי סב"ל, זולת אם יש מנהג, דאזי אין חוששין לסב"ל וכמ"ש הפוס' וכמ"ש להלן, וכן הוא מנהג מרוקו לברך.
וכן נמי בנד"ד, הרי הוכחתי בספרי לסייע למנהג מדברי מור"ם סי' קע"ח שלא כתב דלכתחילה לא יעקור ממקומו בלי ברכה אלא מטעם שמא ישכח מלחזור ולאכול, ודקדקתי ממנו דאם הוא הולך אדעתא דהכי לגמור סעודתו במ"א אזי אין שכחה לפניו, וכן דקדק המ"א ג"כ, וסיים שכן נוהגים, וא"כ איך אנן נפסוק שלכתחילה צריך לברך קודם שיעקור כדעת מר"ן ונכנס בספק ברכות. וראיה לדברי מדברי הב"ח, שהרואה יראה שגם הוא לא פסק להלכה לגמרי כמור"ם, אלא כתב דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אזלי' לקולא בספק ברכה, וע"ז סיים בפסקו שם לפי שיטתו דאם היה דעתו בשעת המוציא לילך באמצע הסעודה לנישואין וכיוצא, יכול לכתחי' לשנות מקומו ולסיים סעודתו במ"א וא"צ לברך לא למפרע ולא לכתחילה וכו', וסיים: וכן נוהגים עכ"ל. הרי דמשום סב"ל פסק שגם לכתחילה א"צ לברך. וסברא גדולה היא, דמה לי בדיעבד או לכתחילה, הלא הכל נכנס בכלל ספק ברכה. והשיירי כנה"ג שהביא כת"ר סייעתא לדבריו, הרואה יראה שלא חלק על הב"ח כמו שהבין כת"ר, אלא הצהיר שמנהגם אינו כן, אלא כדעת מר"ן בקצר שלא יצא ממקומו עד שיברך, ואין זה מחלוקת, שודאי המנהג הוא עמוד גדול לסמוך עליו ואפי' נגד סב"ל אזלי בתר המנהג, וכמ"ש בספרי תבואות שמ"ש (חאו"ח סי' ס"ז) משם הט"ז והרבה אחרונים. ואני נטיתי גם מדברי הב"ח, וכתבתי דא"צ שיהיה בדעתו מתחילה, שכן מוכח מדברי מור"ם שלא חילק בזה כלל וכמו שדקדק המ"א וכתב שכן המנהג, וממילא גם זה יכנס בסב"ל ולפסוק כדברי המ"א.
ובפרט שאני הייתי עסוק לקיים מנהג שלנו, שהולכין בתוך הסעודה לגמור הסעודה במ"א, ואין מברכין לא בסוף ולא בתחילה. ואמרתי שזה מיוסד ע"פ מור"ם והמ"א, ושגם מלבד המנהג, צריך לעשות כן שלא יכנס בספק ברכה לבטלה, ובפרט לפי מה שנוהגים בתוספת טובה להוליך עמהם פת, דבזה מסתלקת החששה שלא יסיחו דעתם מלאכול, דהרי לפניו מזכרת. והבאתי שמנהג זה נזכר בברכ"י משם צרור החיים, וכת"ר הוסיף לסייענו שמנהג זה נזכר ג"כ בס' כף החיים (סי' קע"ח סק"א), ורב פעלים (ח"ד סי' ל"ד). וגם אנ"ה חפשתי עוד כעת ומצאתי עוד לה' ערוך השלחן סי' קע"ח ס"ח (כל ספרים אלו לא הופיעו עדיין בזמן שפסקתי זה קרוב לנ' שנה). וא"כ יש לתמוה על כת"ר איך אח"ז חזר לכתוב שאינו מנהג ותיקין על מנהג שהביאו כל האחרונים הנ"ל, ואפי' אלו היה בהיפך, שלא היה מסייע לספק ברכות, אלא לאידך גיסא כנגד סב"ל, עכ"ז המנהג הוא עמוד גדול לסמוך עליו אפי' אם נהגו לברך במקום שמר"ן פסק שלא לברך, עכ"ז המנהג עיקר, וכמו בברכות השחר שמר"ן פסק שעד שישמע קול התרנגולת ואז יברך, וכן על זה הדרך בכל הברכות שלא יברך עד שיתחייב בברכה, והמנהג לברך כל הברכות בלי שיתחייב בשום אחת מהן, וכדעת שאר פוס' החולקים על מר"ן, ואין בזה סב"ל, והארכתי בזה בספרי תבואות שמ"ש בסי' ס"ז הנ"ל, וכ"ש בזה דהמנהג אזיל בד בבד עם סב"ל, דודאי מנהג ותיקין הוא.
וגם אעיקרא דמילתא, ענין דיעבד איני רואה כאן, דאם בשביל שעקר ממקומו, הלא יכול לחזור למקומו ויברך למפרע או יברך במקום שהלך לשם בהמ"ז על העבר ואז יתחיל לאכול ולברך, וכשאתה אומר שלא יברך, הרי זה לכתחילה לא יברך, ובשלמא אם כבר אכל הוי דיעבד, ונאמר שלא חטא בזה במה שלא עשה כמר"ן, שהרי יש לו מור"ם לסמוך עליו, אבל בשביל שכבר הלך לא מיקרי דיעבד, דהלא קי"ל דאם שכח ולא בירך יברך במקום שנזכר לדעת בית הלל וכן הלכה, ולא חשיב מזיד כיון שלא ידע הלכה.
לכן במקומי אני עומד לחזק המנהג הנז', ואין להביט ע"ד האחרונים המחמירים בזה, והאמת שגם זה בכלל סב"ל ומנהג ותיקין הוא, וכ"ש שבלא"ה כבר אמרתי שגם בלא טעמא דסב"ל, הלא יש לו יסוד גדול שהוא הרא"ש וסיעתו ומור"ם שפסק כוותייהו.
ועל ענין מה שתירץ על סתירה שיש בדברי הש"ע מסי' קע"ח לסי' קפ"ד, שכתבתי בספרי והנחתי בצ"ע, וכת"ר השיב מדידיה שמ"ש בס"ב בד"א שאין לו פת "הוא קאי על מ"ש בסו"ד בס"א בשכח בשוגג ולא בירך, שלדעת הרא"ש יחזור למקומו ויברך, וע"ז קאי בד"א שחוזר למקומו דוקא אם אין לו פת" שכל זה הוא לדעת הרא"ש, זה תורף דבריו, הוא באמת תירוץ פשוט ומוכרח, ואפריין נמטייה, ואלו בא לדעתי בימי חורפי הייתי מתרץ כן בלי ספק, ורק הניחו לו מקום להתגדר בו. ומה שנתן טעם לכל הפוס' שלא תירצו כן, משום שראו למר"ן שעשה סעיף מיוחד ע"ז לדעת הרא"ש שאינו הלכה, לפי דעתי, טוב לסבול דוחק קטן של חילוק סעיפים ולא להניח קושיא רבתי על הב"י שהביא דברים סותרים בין שני סימנים סמוכים הרבה מסי' קע"ח לסי' קפ"ד, ובפרט שהוא כתב בב"י סי' קע"ח שדברי רבי' פרץ שהביא הטור בסי' קפ"ד הם לדעת הרא"ש, והרי זה בעצמו מחזק לתירוץ הנז' שדבריו בש"ע סי' קפ"ד הם לשיטת הרא"ש הסמוך לו בסעיף א'. זה ברור לדעתי. ואני הצעיר חפשתי כעת ומצאתי להרב ערוך השלחן סי' קפ"ד שפירש לדברי הש"ע בפשיטות כדברי כת"ר עש"ב.
אמנם מה שנסתייע כת"ר לתירוצו מבן איש חי פ' בהעלותך אות ו' שכתב שלא יעשה התקנה לאכול עוד פת ולברך בהמ"ז, כי הוא נכנס בספק אם יברך ברכה ראשונה על הפת שאכל במקום הב' ע"ש, ומזה רצה לחזק את תירוצו, דמ"ש מר"ן הוא לדעת הרא"ש ולא אליבא דהרמב"ם, באמת לא היה צריך להרחיק להביא ראיה מבן איש חי, שהלא כבר כתבנו משם הב"י מרה דשמעתא שסברא זו של ר"פ שהביא מר"ן בסי' קפ"ד ס"ב, היא לדעת הרא"ש ולא לדעת הרמב"ם.
אמנם עכ"ז דברי הרב בן איש חי בזה תמוהים, דלפי דבריו, גם מה שפסקנו מטעם סב"ל לפסוק כדעת הרא"ש בהלך למקום אחר לאכול שם, דא"צ לברך לא למפרע ולא להבא ובזה מודה כת"ר, גם בזה תיקשי, והלא נכנס בספק שיברך ברכת המוציא על להבא, וכאותו ספק עצמו של הבן איש חי, וא"כ היה ראוי לפסוק דיחזור למקומו ויברך על העבר, ושוב יחזור לברך על הבא. אלא ודאי שכאשר אומרים סב"ל, ודאי שאין חוששין לספק שמא חייב לברך מחדש, דאף דיש מחלוקת בזה, הלכה כדברי המיקל שלא לברך, ועיקר ספק ברכות בזה נאמרה, דאין לחוש לדעת המחייב בברכה.
[ועל ענין בן האוכל אצל אביו לענין חנוכה אם ידליק נ"ח לעצמו ויברך כמ"ש בספרי תבואות שמ"ש סי' ז', ציין כת"ר לעיין בבן איש חי שנה א' פ' וישב אות ט"ז, וגם בס' ברכת יוסף חלק ג' סי' ט"ו, שהעלו שידליק בלא ברכה אפי' יש לבן חדר מיוחד, זהו תור"ד. ואני הצעיר עיינתי בס' בן איש חי שם, וראיתי שכל מה שכתב רק בתורת מנהג בגדאד ע"ש, ואין מזה ראיה, וס' ברכת יוסף אין לי. ואני על משמרתי אעמודה מכל הראיות החזקים שהבאתי שם, דיכול לעשות נ"ח שלו כמהדרין ויברך עליו, וזהו המצוה מן המובחר, ותו לא מידי].
אסיפא דמילתא, אני מודה לכת"ר ששם לב לעיין בדברי ולפלפל בהם, וה' יעזרהו על דבר כבוד שמו להגדיל תורה ולהאדירה כאות נפשו, וימלא משאלותיו לטובה.
הצעיר החותם בברכה
בחג האורים תש"מ, ע"ה שלום משאש ס"ט
