בסימן זה נדון לגבי שנה שחל בה שביעי של פסח ביום שישי, ובמוצאי פסח נכנסת שבת של חול, והשאלה האם מותר לאכול חמץ כיון שיצא החג, או שמא מכיון שלא נעשתה "קניה" בחזרה של כל החמץ מהגוי על ידי הרבנים הראשיים עדיין אסור לאוכלו.
א. סוגיית הגמרא
הגמרא במסכת סוכה (דף מ"ו ע"ב) אומרת: "א"ר יוחנן אתרוג בשביעי אסור בשמיני מותר, סוכה אפילו בשמיני אסורה. וריש לקיש אמר אתרוג אפילו בשביעי נמי מותר. במאי קא מיפלגי, מר סבר למצותא אתקצאי ומ"ס לכולי יומא אתקצאי". ופרש"י: "אסור – לאכילה, ואפילו לאחר שיצא בה כדמפרש טעמא קסבר לכל שבעת הימים אתקצאי". ובדעת ריש לקיש שאמר שאפילו בשביעי מותר, כתב רש"י: "משיצא בה ואינה עומדת למצוה עוד, דקסבר למצותה אתקצאי ותו לא", עכ"ל. ובהמשך הגמ': "א"ל רב פפא לאביי, לרבי יוחנן מאי שנא סוכה מאי שנא אתרוג, א"ל, סוכה דחזיא לבין השמשות, דאי איתרמי ליה סעודתא, בעי מיתב בגווה ומיכל בגווה, אתקצאי לבין השמשות, ומיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא דשמיני, אתרוג דלא חזי לבין השמשות לא אתקצאי לבין השמשות ולא אתקצאי לכולי יומא דשמיני". ופרש"י לגבי סוכה: "דחזיא לבין השמשות – שהרי מצותה כל היום". ועל הא דאתרוג לא חזי לבין השמשות פרש"י: "משיצא בו שחרית". אח"כ אומרת הגמרא: "ולוי אמר אתרוג אפילו בשמיני אסור", ופירש"י: "אתרוג אפילו בשמיני אסורה – מיגו דאסירה בין השמשות דשמיני משום דבין השמשות ספק יום הוא ובשביעי אתקצאי לכולי יומא, וכיון דבין השמשות אסורה – ואף על גב דלא חזיא לבין השמשות – אסורה לכולי יומא", עכ"ל.
וכידוע נפסקה הלכה כדעת רבי יוחנן, שאתרוג בשביעי אסור ובשמיני מותר, עיין רמב"ם (הלכות לולב פ"ז הלכה כ"ז), ושו"ע (סימן תרס"ה סעיף א').
אח"כ אומרת הגמרא שמחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש כמחלוקת רב ורב אסי בענין אם אדם הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים (לפי הגירסה שלנו בגמרא). לדעת רב, כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתרא. והגמרא מסבירה שלדעת רב אתקצאי למצותה בלבד כדעת ריש לקיש, ולכן אחרי שיצא בה ידי חובתו יכול לאוכלה לאלתר, ולדעת רב אסי אתקצאי לכולי יומא כדעת רבי יוחנן, ולכן אין לאוכלה באותו היום אלא רק למחר.
ב. שיטת רש"י
הסבר הגמרא לדעת רש"י בדברי לוי הוא, שהרי בין השמשות של יום שביעי בערב שמיני ראוי הוא ליטול אתרוג אם לא נטל במשך היום, וא"כ חזרנו לדין אתקצאי לבין השמשות, ויהא מוקצה גם ליום השמיני. וההסבר בדעת ריש לקיש הוא, שלדעת ר"ל למצוה אתקצאי, וכיון שקיים את המצוה בנטילת לולב בבוקר – לפי שבדרך כלל עיקר המצוה הוא נטילת לולב בבוקר – ממילא בעת קריאת ההלל בניענועים כבר קיים את המצוה, וסובר ר"ל שכל האיסור של הנאה באתרוג הוא מכיון שהוא מוקצה למצוה, ואחרי שקיים את המצוה ביום השביעי ויצא ידי חובה, האתרוג כבר לא מוקצה. ואף על פי שמהדין כל היום יכול ליטול את הלולב, כדברי הגמרא במסכת מגילה (דף כ' ע"ב): "זה הכלל, דבר שמצותו ביום – כשר כל היום", וא"כ למה יהיה מותר לאוכלו לאחר קיום המצוה? אלא סובר ר"ל, שאע"פ שאפשר לצאת בו כל היום, מ"מ בדרך כלל מקיים האדם את מצות נטילת לולב בבוקר, ואחר קיום המצוה הוא כבר לא מוקצה. ועל זה חולק לוי ואומר שמכיון שמצות אתרוג הינה כל היום, אף על פי שלא רגילים ליטול לולב בבין השמשות, בכל זאת הוקצה גם לבין השמשות ואתקצאי לכולי יומא ואסור בשמיני (וכאמור אין הלכה כמותו). ודעת רבי יוחנן היא, שאדם שמקצה לולב, מקצה אותו ליום ולא למצוה בלבד. ומכיון שכל היום מצותו, ואין רגילות להשתמש בו בבין השמשות או במשך היום, די לנו שנאסור ונאמר שהוא מוקצה ליום ולא לבין השמשות, מכיון שלא רגילים בזה. וע"כ, לדעת רבי יוחנן, מכיון שלא רגילים להשתמש בו בבין השמשות, לא אתקצאי ליום השמיני.
וכן כתב הריטב"א בחידושיו (סוכה מ"ו ע"ב) בסברת רבי יוחנן, וז"ל: "שאתרוג לא חזי לבין השמשות ונסתלקה הקצאה מבעוד יום". ועל זה הקשה הריטב"א, איך אומר רבי יוחנן שלא חזי לבין השמשות, והרי הוא סובר שאתקצאי לכולי יומא? והסביר, וז"ל: "דמדינא לא אתקצאי אתרוג לכל היום השביעי כיון דנפיק ביה בשחרית, ותו לא צריך, וליכא למיסרי כוליה שביעי מיגו דאתקצאי לבין השמשות וכו'", עכ"ל.
ומסביר, שלא נאמר טעם זה אלא בשבת ויום טוב מטעם דהכנה, ועיקר טעמו הוא, שמאחר שבשחרית נוטל את האתרוג, שוב לא נוטלו בין הערביים, והקצה אותו רק ליום ולא לבין השמשות, שאין דרך לצאת בו בבין השמשות. ולדבריו, כיון שכל חיוב נטילת לולב בשביעי הוא מדרבנן, בבין השמשות אינו חייב, דהוי ספיקא דרבנן, וכמו שכותב: "שאין איסור תופס ביום חול יותר ממה שהקצהו", ומביא שם עוד טעמים. אבל בסוכה, אף על פי שאכל ביום, הרי לפעמים רוצה לאכול גם במשך היום ולפעמים ירצה לאכול גם בבין השמשות, וע"כ מצותה כל היום, ולפיכך, אם נזדמן לו סעודה בבין השמשות יאכל, ומתחילה כשהקצה את הסוכה, הקצה אותה גם לבין השמשות. וע"כ מאחר ואתקצאי לבין השמשות של שמיני, אתקצאי גם ליום השמיני.
זו שיטת רש"י, וכן משמע שזו שיטת הרמב"ם (פ"ז הלכה כ"ז), וכדברי פירושו של רבינו מנוח שם שכתב, וז"ל: "אבל אתרוג לא חזי לבין השמשות של שביעי, שהרי כיון שבירך עליו שחרית שוב אין מצותו נוהג, ולפיכך לא הוקצה לבין השמשות", עיין שם.
ג. שיטת הר"ן
אולם, להר"ן (דף כב ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה אמר ר' יוחנן) משמע שלא ניחא לו הפירוש הזה, ועל כן פירש את ההבדל בין אתרוג לסוכה באופן אחר. וכתב, שלגבי אתרוג סובר רבי יוחנן שבשביעי אסור ובשמיני מותר – בשביעי אסור, מפני שכל היום חזי למצוה, ולא אומרים מגו דאיתקצאי לביה"ש דאז לא חזי יותר למצוה, וכלשונו: "דלבין השמשות גופיה לא אתקצאי, שהרי בין השמשות אינו ראוי למצות אתרוג, שאפילו לא נטל כל היום אינו נוטלו בין השמשות, דכיון דלולב בזמן הזה מדרבנן בר מיום הראשון, ובין השמשות ספיקא הוא – ספיקא דרבנן לקולא. וליכא למימר דמגו דאתקצאי אפלגא דיומא דשביעי אתקצאי נמי לכוליה, ונמצא שהוקצה אף בין השמשות, דלא אמרינן הכי אלא בשבת ויו"ט וכו'. ובין השמשות, כיון שאינו ראוי לנטילת לולב, אין האתרוג מוקצה בו. אבל סוכה אפילו בשמיני אסורה, משום דאתקצאי לבין השמשות לשביעי, משום דאי מתרמיא ליה לסעודתא בבין השמשות מבעי ליה למיכל בגווה, וכיון דאתקצאי בבין השמשות של תחילת שמיני שהוא יום טוב, אתקצאי לכוליה יומא", עכ"ל.
ופירוש לדבריו – במשך היום השביעי של סוכות, אם אדם לא נטל את האתרוג, נוטלו במשך היום, שמצותו כל היום, אבל בבין השמשות, מכיון שכל החיוב הוא מדרבנן ובין השמשות הוא ספק, לא נוטל בו אתרוג. ועל כן, אין מציאות שאדם יקח אתרוג לצאת בו בבין השמשות. אבל סוכה, יש מציאות שאדם יאכל בה בבין השמשות.
ועל סמך זה מחדש המג"א (בסימן תרנ"ב ס"ק א'), על מה שכתב מרן בשו"ע (שם סעי' א'): "מצות לולב ביום ולא בלילה, וכל היום כשר לנטילת לולב וכו', ועיקר מצוותו בשעת ההלל", וכתב וז"ל: "עב"י סי' תרס"ה בשם הר"ן, משמע דאם לא נטלו עד בין השמשות ביום ראשון נוטלו בין השמשות, דספק דאורייתא לחומרא, משא"כ בשאר הימים דפטור". והוסיף על זה המג"א: "ומכל מקום נראה לי דיטלנו בין השמשות בלא ברכה". פשט דבריו הוא דאיירי בבין השמשות של יום ראשון, וכתב הפמ"ג שראוי ליטלו גם בשאר ימים בלא ברכה, וכן פסק המשנ"ב (שם ס"ק ב'). ועיין כף החיים (שם אות ב') בשם הלבוש שגם בבין השמשות של היום הראשון שחייב ליטלו, יטלנו בלי ברכה.
ועיין ערך השולחן (הספרדי שם אות א') שהביא מחלוקת בזה אם יברך בין השמשות ביום הראשון, שלדעת האליה רבה יברך, והוא פסק שלא יברך. וכמו כן דן שם גבי אדם שמסופק אם נטל לולב האם יטול בברכה, וכל שכן בבין השמשות.
ד. שיטת התוספות
מכל אלה משמע שהם חלקו על פירוש התוספות במסכת סוכה (דף י' ע"ב), שחילקו בין אתרוג לבין סוכה חילוק אחר, וז"ל: "ואף על גב דממה נפשך מוקצה הוא בין השמשות, דשמא יום הוא והוי שביעי של חג", כלומר שהוא אסור גם בין השמשות של ליל שמיני, ואז נאמר מכיון שאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכוליה יומא – ומחדשים התוס' וז"ל: "לא שייך כי האי גוונא לאוסרו בשמיני במיגו דאיתקצאי לבין השמשות מאחר דלא נאסרה אלא מחמת יום שעבר, וכן משמע (לעיל מ"ו ע"ב) גבי הפריש שבעה אתרוגים לז' ימים דאמרינן התם דכל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה למחר ולא אסרינן למחר, אף על גב דאתקצאי בין השמשות משום ספיקא דיום שעבר". ואח"כ כתבו התוספות: "וכל הני לא דמו לסוכה דאסרינן משום דאי איתרמי ליה סעודתא בין השמשות, אף על גב דלא מחייב למיכל בה אלא משום ספיקת יום שעבר, שאני סוכה דמכל מקום חייב למיכל בה מחמת מה שיהיה", דהיינו, בביה"ש של יום השמיני הוא חייב לאכול בה אם ירצה לאכול, ועל כרחך מדין מגו דאתקצאי בביה"ש איתקצאי לכולי יומא (עיין ערוך לנר שמביא את מחלוקת התוספות והריטב"א בשתי שיטותב).
והתוספות (שם) הביאו לשיטתם עוד ראיות לחזק את דבריהם, עד כדי כך שרש"י (לעיל דף מ"ו ע"ב) הסביר בדעת לוי שמה שאוסר אתרוג בשמיני היינו משום דאתקצאי לבין השמשות, ושם כתבו התוספות (ד"ה אתרוג אפילו בשמיני) שאין זה הטעם, אלא הטעם שאוסר באתרוג בשמיני, דגזרינן אתרוג אטו סוכהג. ובהרחבה בדף י' (ע"ב ד"ה עד) הביאו את דברי רש"י שאליבא דלוי הטעם הוא משום אתקצאי לביה"ש אתקצאי לכוליה יומא. ולכאורה מכאן קושיא על דבריהם, שאמרו שלא אומרים אתקצאי לבין השמשות על יום שעבר, ואמרו שלא יתכן הפירוש הזה, אלא כל הטעם הוא מפני גזירת אתרוג אטו סוכה. דהיינו, יכלו התוספות לומר, שבעצם הענין אם אומרים אתקצאי משום יום שעבר יש מחלוקת בין רבי יוחנן ללוי, וכמו שרש"י אומר, אלא שלא ניחא להו לומר כן, אלא, אפילו לוי לא אומר את הדבר הזה, ולכן נדו מפירוש רש"י, ואמרו מטעם גזירה.
והנה, התוספות (שם ד"ה ורב אסי אמר) הביאו ראיה מ"הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים". ולמעשה, רש"י הרגיש בקושיא זו במסכת ביצה (דף ל' ע"ב), שם הגמרא שאלה למה סוכה כל שבעה ימים אסורה, ובאתרוג הפריש שבעה אתרוגים לרב אסי מותר ביום המחרת. והגמרא מחלקת שאתרוג אין מצותו בלילה משא"כ בסוכה, והוי כמו "כולהו יומי כחדא יומא אריכתא דמי". והסביר רש"י (שם ד"ה ורב אסי אמר) שכשמפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים כאילו עשה תנאי שהוא מקצה אותו ליום אחד בלבד, וכיון שהקצהו ליום אחד בלבד למחרת מותר. ועיין מג"א (סימן תרס"ה ס"ק ג') בדין הפריש שבעה אתרוגים בשבעה ימים שכתב: "ולא אמרינן מיגו דאתקצאי לביה"ש איתקצי לכוליה יומא, דכיון דהפריש שבעה אתרוגים הוי כאילו התנה בפירוש שאינו מקצה אותו אלא למצוותו".
עיין שו"ע (סי' תרס"ה סעי' א') גבי אתרוג בענין אם חל תשיעי באחד בשבת אם מותר או אסור, שהביא בסתם סברא שמותר, ואח"כ הביא: "ויש אוסרים בחל להיות באחד בשבת". ואילו בדין סוכה ונויה (סי' תרס"ז סעי' א') כתב שאם חל שבת במוצאי יום טוב של חג נוהגים לא להסתפק מנוי סוכה עד מוצש"ק, ויש מתיריםד. ועיין משנ"ב (שם ס"ק ג') שכתב שבדין סוכה האיסור אינו אלא מנהג, ולא מדינאה. ועיין לרש"י בביצה (דף ל' ע"ב ד"ה אביי ורבא) על דברי אביי ורבא דאמרי תרווייהו שאפשר להתנות בערב סוכות ולומר "איני בודל מהם כל בין השמשות", וזה רק על נוי סוכה, אבל על עצי סוכה חלה עליהם קדושה, וכיון דאתקצאי בליל חג הראשון, אתקצאי לכל שבעה. והסביר רש"י מדוע סוכה אסורה כל שבעה, משום שלגבי נוי סוכה, בעת קדושת היום בליל יום טוב ראשון לא חלה עליהם קדושת היום כי התנה שלא בודל מהם, ולפיכך לא הוקצו, כיון שבביה"ש יכול בפועל לקחת מהם ולהשתמש, אבל בענין עצי סוכה לא יכול, וכלשונו: "אבל עצי סוכה שאינו יכול להתנות עליהם תנאי זה, שהרי על כרחו יבדל מהם בין השמשות משום דסתר אהלא, ובין השמשות ספק יום טוב הוא, חלה קדושה עלייהו, ועל ידי קדושה זו הוקצו לשבעה", עכ"ד. למדנו מדבריו, שאם בבין השמשות אין לו אפשרות להשתמש בדבר, בזה אני אומר שאתקצאי לכולי יומא ולכולי שבעה.
ולכאורה מכאן הלכתא עצומה, שביום שביעי של פסח בערב בין השמשות, אף אדם לא ניחא לו שהחמץ יהיה ברשותו ויזכה בו, והוא מקצה אותו, וע"כ אתקצאי לכולי יומא של שמיני, דהיינו ביום שבת איסרו חג. ועוד נחזור על זה לקמן.
ה. דין אתרוג בבין השמשות
והנה, בענין הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים, התוספות בסוכה (י' ע"ב ד"ה עד מוצאי) הביאו מכאן הוכחה שלא אומרים "מיגו דאיתקצאי" על מוקצה של יום שעבר, שכתבו: "ולא אסרינן למחר אף על גב דאתקצאי בין השמשות משום ספיקא דיום שעבר". משמע מדבריהם, שאפילו לדעת רב אסי שמתיר למחר, בבין השמשות עצמו אסור, רק שאין איסור של בין השמשות משפיע על יום המחר. ומכאן לכאורה קשיא על מה שמובא בכה"ח (סי' תרס"ה אות י"א) ובמשנ"ב (שם ס"ק ז'), שיש להסתפק אם לסברת רב אסי שנפסקה הלכה כמותו מותר לאכול בבין השמשות (שהביאו בשם שיטת ריב"ב המובא לקמן), והרי למעשה בפירוש אמרו התוספות הנ"ל שבין השמשות אסור.
הנה, הכה"ח והמשנ"ב הנ"ל הביאו משיטת ריב"ב. ושם על הרי"ף כותב ריב"ב (בסוכה דף כ"ב ע"ב מדפי הרי"ף) הטעם שלדעת רבי יוחנן אתרוג אסור בשביעי ומותר בשמיני מפני דלא חזי לבין השמשות, וז"ל: "אתרוג דלא חזיא לבין השמשות שמצותו אינה אלא בנטילתו פעם אחת ביום, לא אתקצאי לבין השמשות ולא אתקצאי לכולי יומא" (של מחר). ועל סברת רב אסי שאם הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים הוא כותב: "ונראה משורש הגמרא דכל אחת מותרת בין השמשות, למחר (שאמר רב אסי) לאו דוקא, דאף ביה"ש מותרת. אי נמי איכא למימר, דבין השמשות נמי אסורה, ואפילו הכי מותרת למחר. והא דאמרינן לעיל בגמרא אתרוג דלא חזיא לביה"ש ולא אתקצאי לביה"ש לא אתקצאי לשמיני, לא למימרא דביה"ש מותרת, אלא הכי קאמרינן, אתרוג שלא הוקצת מתחילתה לביה"ש אלא לשעת נטילתה ואין איסורה אחר נטילתה בשביל עצמה אלא משום מיגו דאיתקצאי למצותה חדא שעתא איתקצאי לכולי יומא, לא אמרינן בה תו מיגו דאיתקצאי לביה"ש איתקצאי לכולי יומא דשמיני, דתרי מיגו לא אמרינן בה. אבל סוכה, איסור ביה"ש שלה בשביל עצמה הוא, ולא משום מיגו שמתחלתה הוקצית לביה"ש, דאי מקלעא ליה סעודתא בעי למיתב ומיכלא בגוה, הלכך אמרינן מיגו דאתקצאי לביה"ש איתקצאי לכולי יומא דשמיני", עכ"ל.
הרי, שגם בזה חלוקה שיטת ריב"ב על שיטת התוספות, ולא רק בטעם הא דאתרוג אסור בשביעי ומותר בשמיני, שאם איסורו הוא מפני שלא הוקצה לביה"ש, די לנו אם נאסור ביום השביעי אחר נטילתו (כעין דברי הריטב"א המובא לעיל).
ו. בירור שיטות הר"ן והתוספות
והנה, הר"ן חלוק על התוספות גם בטעם סברתו של רב אסי למה מותר לאוכלו למחר, ואומר שזה לא מטעם שלא אומרים מוקצה על יום שעבר, אלא מפני שבעת שהפריש את האתרוגים "הוי כמתנה בפירוש שאינו מקצה כל אחד אלא ליומו" (הר"ן ביצה דף ב' ע"א מדפי הרי"ף). וכן כתב הבית יוסף משמו בסי' תרס"ה, ועיין מג"א שם (ס"ק ג').
ולעצם החידוש של הר"ן הנ"ל בביצה על הגמרא בסוכה, שבין השמשות מאחר והוא ספק לא נוטלים בו לולב מספיקא דרבנן. וכתבו על זה המפרשים שביום ראשון שזה דאורייתא עליו ליטול אפילו בבין השמשות, רק לא יברך (עיין מג"א סי' תרנ"ב ס"ק א'). א"כ לכאורה יש לשאול איך אמר רב אסי שאם הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים יכול לאכול למחר את האתרוג שיצא בו ידי חובה אתמול, מפני שלכך הקצהו למצות אותו יום – הרי לסברתו שבין השמשות הוא ספיקא דרבנן, אם כן ביום הראשון שהוא חיוב מדאורייתא, אם אדם לא נטל לולב במשך היום חייב ליטול בבין השמשות, כי חיוב יום ראשון מהתורה, וא"כ נימא מיגו שנאסר לבין השמשות נאסר לכולי יומא של יום שני בסוכות. ועיין לפרמ"ג בסי' תרס"ה ס"ק א' ובס"ק ג' בא"א.
ויתכן וסברת הר"ן היא, שהתנה בפירוש שלא הקצה אותו רק לאותו יום, היינו ליום ראשון של סוכות שהוא מדאורייתא, נאסר באכילה כל עוד הוא יכול לקיים את המצוה, היינו אפילו בבין השמשות ולא יותר, ולמחר בפירוש הוא לא הקצה אותו אלא הקצה אתרוג אחר. ואם נסביר את דברי הר"ן בסברת רבי יוחנן שאתרוג בשביעי אסור ובשמיני מותר, ואין איסור של בין השמשות של שמיני מטעם שהרי בין השמשות הוא ספק אם שביעי או שמיני – ולולב הרי הוא מוקצה ביום טוב אלא אם כן הוא חייב לקיים את המצוה ואינו יכול להחמיר על עצמו במצוה דרבנן לקיימה בבין השמשות אם המצוה היא מוקצה, ולפיכך אתרוג לא ראוי בבין השמשות של ליל השמיני. ועיין בערך השולחן (סי' תרנ"ב ס"ק א') שכתב: "ובשאר הימים אפילו ספק נטל הוי ספק דרבנן וכ"ש בבה"ש, אלא שרשאי ליטלו. אבל בבה"ש של ז' דאינו רשאי שמא לילה ואיכא איסור טלטול ביום ח'", עכ"ל.
מרן הבית יוסף בסי' תרס"ה (ד"ה עד מוצאי יום טוב) בענין אתרוג אם מותר בשמיני, הביא את הקושיא הרי אתקצאי בין השמשות של שמיני, והזכיר את התוספות סוכה י' ע"ב הנ"ל ואת טעמו של הרא"ש שאתקצאי לבין השמשות מחמת יום שעבר לא אמרינן, ואח"כ הביא את סברת הר"ן שאתרוג אינו ניטל בבין השמשות מפני שלולב בזמן הזה מדרבנן. משמע מדבריו, שיש כאן שתי שיטות לגבי אם אומרים מיגו דאתקצאי בין השמשות על יום שעבר – לדעת התוספות והרא"ש לא אומרים, ולהר"ן אומרים. ואחרי כן הביא את סברת התוספות בענין הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים שמותר לאוכלו למחר ולא אומרים אתקצאי מחמת יום שעבר. וקשה, שבד"ה הפריש, כתב הבית יוסף רק את סברת הר"ן בשם הרא"ה וז"ל: "דה"ט דלא אמרינן בכל חד מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, דכיון שהפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים, הרי הוא כמתנה בפירוש שאינו מקצה אותו אלא למצותו", ומדוע לא הביא את סברת הרא"ש והתוספות משום דלא אומרים משום יום שעבר כמו שהביא לעיל בד"ה אתרוג, והרי התוספות והר"ן הם חלוקים. וא"כ לכאורה משמע, שלדעת הב"י תירוץ הר"ן עיקר ולא סובר כסברת התוספות, ויש עוד לעיין.
בכל אופן, הבית יוסף לא הביא רק את סברת התוספות אלא גם את סברת הר"ן, וא"כ לא קבע כמו התוספות.
אולם, אם נעיין בתוספות בביצה (דף ד' ע"א ד"ה נימא), וכן בהר"ן שם המובא בבית יוסף (סי' תרס"ז), נראה שיש לכאורה שיטה אחרת, ולא כמו התוספות והרא"ש במסכת סוכה הנ"ל. שהנה יש מחלוקת בין רב לר' יוחנן אם ביצה שנולדה בשבת אסורה ביום טוב שלאחריו וכן להיפך, לסברת רב נולדה בזה אסורה בזה ולסברת ר' יוחנן נולדה בזה מותרת בזה. והגמרא הקשתה על סברתו של רב האוסר היום מפני שיו"ט ושבת נקראים קדושה אחת או מטעם אחר, ומסקנת הגמרא שהם שתי קדושות ואף על פי כן אסורה מדין הכנה. והקשו בתוספות (ד"ה נימא קסבר) אליבא דרב, הרי אפשר לומר עדיין שתי קדושות הן ואעפ"כ אסורה הביצה מדין מיגו דאתקצאי בין השמשות – של שבת או של יום טוב – אתקצאי לכולי יומא. ושם תירצו התוספות כמו בתוספות סוכה, שלא אומרים מיגו משום יום לשעבר. ועל זה שאלו התוספות מדוע סוכה אסורה בשמיני, הרי האיסור משום יום לשעבר, ותירצו, "מוקצה מחמת מצוה שאני", מפני שאם ירצה לאכול צריך סוכה, וכמו שכתבו: "אבל הכא מוקצה דמחמת איסור לא אמרינן הכי".
ותירוץ כעין זה תירץ הר"ן במסכת ביצה (דף ב' ע"א בדפי הרי"ף ד"ה ומינה) בקושיא על רבי יוחנן המתיר נולדה בשבת שמותרת ביום טוב וכן להיפך, והרי איתקצאי לביה"ש, ואפי' אם אין דין הכנה דרבה, וטעמו משום פירות הנושרין, הרי אתקצאי בבין השמשות. ותירץ כתירוץ התוספות בביצה ובסוכה, שלא אומרים מגו על יום שעבר. והביא על זה הוכחה ממסכת עירובין. ואח"כ הקשה, הרי סוכה אסורה בשמיני, והטעם הוא מאחר ואיתקצי ביום השביעי בערב בין השמשות של שמיני אתקצאי לכולי יומא, הרי שאומרים מגו על יום לשעבר. ותירץ "מוקצה למצותו חמיר טפי". ואח"כ הקשה הרי "אם הפריש שבעה אתרוגים כל אחת יוצא בה ואוכלה לאלתר", והרי הם הוקצו למצוה ואם מקצים למצוה "חמור טפי" (לכאורה אם קושית הר"ן היא לר' יוחנן, הרי הוא סובר כסברת רב אסי שאין לאוכלם לאלתר אלא למחר ויש לעיין, אלא אם כן נאמר שיש חילופי גרסאות כמו שכתב המהרש"ל בסוכה מ"ו ע"ב). ותירץ הר"ן שם בשם הרא"ה: "דהתם שאני, דכיון שהפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים הוי כמתנה בפירוש שאינו מקצה אותו אלא למצוה בלבד". הרי לכאורה, שהר"ן מסכים לסברת התוספות והרא"ש מדין "לא אומרים מגו ליום שעבר". ואולם, אין הוכחה, שהרי הוא אמר זאת לסברת ר' יוחנן בביצה שאין הלכה כמותו. וכן כתבו התוספות במסכת שבת (דף כ"ב ע"א ד"ה אסור) אליבא דמי שמתיר נולדה בזה מותרת בזה. ויש לעיין שם במהרש"א שבת (כ"ב ד"ה אסור להסתפק)ו, וכן בחכמת שלמה שם מה שדברו בזה. ועיין בערוך לנר שהבין שיש מחלוקת בין תוס' שבת לתוס' ביצה וסוכה הנ"ל.
ויש לעיין בבית יוסף (סי' תרס"ז) שהביא את סברת הרא"ש בטעם הדין שבסוכה אוסרים שמיני, מאחר והוא חייב לאכול אם צריך בבין השמשות ועושה מעשה, עיין שם, וזה לפי סברתו שסובר הרא"ש כתוס' שלא אומרים מגו ליום שעבר.
ועיין בשער המלך (הלכות יום טוב פ"א הלכה כ"ד) מה שהאריך להסביר את סברת התוספות שלא אומרים מגו על יום לשעבר וסברת רש"י שאומרים, והסביר את כל ההוכחות של התוספות בסוכה י', וכתב שאין הוכחה לדחות את סברת רש"י שאמר על דברי לוי שאומרים מגו דאתקצאי לבין השמשות של שמיני נאסר האתרוג כל יום השמיני, ועיי"ש, ואכמ"ל.
ז. "מיגו דאתקצאי" לענין חמץ באיסרו חג
מכל המקובץ לעיל יוצא, שיש מחלוקת אם אומרים אתקצאי לביה"ש איתקצאי לכולי יומא תמיד. לדעת התוספות ולסוברים כמותם, אם הנושא הוא אתקצאי על יום שעבר, לא אומרים מגו לאסור על יום שאחריו, וסוכה שאני, שממש בבין השמשות אם יאכל תהא אסורה בשביל אותו הזמן, או בצירוף משום מצוה. ולדעת רש"י אומרים מגו דאיתקצאי ביה"ש אתקצאי לכולי יומא אפילו ביום שעבר, ואתרוג שאני שלא הוקצה לבין השמשות דלא שכיח, או מפני שתרי חומרי לאוסרו כל היום, אף על פי שבבוקר עתו וזמנו, ובעיקר בעת הנענועים בהלל, ועכ"ז כל היום אסור, ואין להחמיר שוב ויותר לאוסרו בביה"ש.
ואין לנו שום הוכחה שמרן הב"י או הרמ"א פוסקים כאחד מהם, וא"כ, חמץ בפסח הוא מוקצה גם ביום השמיני היכא שחל שבת אחרי יום טוב, שכן אי אפשר לשורפם, ואדם שמוצא חמץ בימים אלו כופה עליו כלי (עיין פסחים דף ו' ע"א, ורמב"ם הלכות חו"מ פרק ג' ה"ח, ושו"ע ס' תמ"ו סעיף א'), ובין השמשות של יום שישי ז' דפסח היה מוקצה, ספק יום שישי ספק יום שבת, ואתקצאי לכולי יומא דשבת. ואפילו לסברת החולקים ואומרים הטעם של אתרוג כסברת התוספות, כאן בנ"ד אפילו התוספות יודו שאומרים מגו דאתקצאי, כי כמו שסוכה אסורה בשמיני שמא איתרמי ליה סעודה ואז בבין השמשות ישתמש בסוכה, כאן בבין השמשות אנן סהדי דלא ניחא לו לזכות בחמץ, כי בין השמשות ספק הוא יום או לילה, וחמץ איסורו מהתורה. וכמו סוכה שבליל א' דסוכות אדם בודל בין השמשות, כי אם יקח מהסוכה (מעצי סוכה לא מהנוי) הוא סותר אוהל, ושב ואל תעשה, וממילא הסוכה מוקצית לכל שבעה, כאן ק"ו שלא ניחא ליה לזכות בחמץ, ובבין השמשות אינו יכול לטלטלו ולזכות בו ולעבור איסור דאורייתא, אז אמרינן מגו איתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא.
ח. איסור מצד שהחמץ עדיין שייך לגוי
נוסיף עוד סברה, ובקצרה: ידוע שמכירת חמץ בפסח לגוי אין בה דין הערמה אלא מכירה גמורה, ומי שחושב שזו הערמה בלבד, המכירה שלו לא מכירה, והחמץ שהשאיר בביתו "ומכר", נשאר חמצו, ועובר בכל רגע ורגע ב"בל יראה ובל ימצא". ע"כ הרבנים עושים את כל סוגי המכירות כשמוכרים לגוי בערב פסח, כדי שהמכירה והקניה תהיה אליבא דכ"ע. ולפעמים יש בהלכה שכשאדם עושה פעולה מסוימת ומבטל את המכירה, דינו כדין גזלן, וע"כ אדם שמכר חמצו שנמצא בחדר מסויים והשכיר את החדר כדין, ורוצה בפסח לקחת חפץ מחדר זה, מאחר שהשכיר את כל החדר וכל הנמצא בו, אם נכנס ולוקח משם מחוט עד שרוך נעל שאינם חמץ, הופך את המכירה לעורמה, כדי שלא יהפך לגזלן, כלומר שע"י שלקח חמץ שמכר, המכירה אינה מכירה משום שאם המכירה היא מכירה הרי החמץ אינו שלו ואם לוקח הרי גוזל מהגוי וידוע שגזל הגוי אסור.
לצערנו הרב, יש חלק מהרבנים שבמוצאי החג טרודים בשמחת מוצאי יום טוב ואינם ממלאים את תפקידם כהלכה, וכשמוכרים את החמץ לגוי בערב פסח, המכירה – מכירה, והחמץ כולו שייך לגוי, ואין רשות לאף יהודי להשתמש בחמץ עד אחרי שהרב "יקנה". ולא יחזיר את החמץ, או שיאמר "אם אינך מגיע במוצאי החג המכירה בטלה" – אם מחזיר או מבטל, עובר על איסור חמץ בפסח למפרע, והופך את המכירה לעורמה בלבד. עיין בשדי חמד (מערכת חמץ ומצה סי' ט' אות כ"ג) שמכיון שהמכירה מכירה גמורה בלי שום הערמה, צריך במוצאי החג לקנות מהגוי באחת מדרכי ההקנאה, ועיין שם באורך.
והרי ביום שישי בערב, היינו ביום שביעי של פסח בערב, שום רב אינו קונה את החמץ בשבת מהגוי, וע"כ אם אדם ישתמש בחמץ שנמכר לגוי בליל שבת או ביום שבת, הופך את המכירה לעורמה בלבד ועובר על איסור חמץ למפרע.
מסקנת הדברים, שאין לאכול חמץ בשבת זו שחלה במוצאי שביעי של פסח, גם מדין מיגו דאיתקצאי, וגם משום שכל עוד שלא נעשתה הקניה כדת וכדין מהגוי על ידי הרבנים הראשיים אין שום היתר להשתמש בחמץ, ומי שעושה כן הופך את המכירה ל"הערמה" בעלמא, ועלול להכשל ב"בל יראה" בכל רגע ורגע למפרע, ובדין גזל.
יהי רצון שנזכה לקיים מצות פסח ומצה כהלכתם, ונזהר בחמץ בפסח בכלשהו!
ע"ה הרב מרדכי אליהו
