ערעור מצד הבעל על פסה"ד של ביה"ד האזורי ת"א, שדחה בקשתו להיתר נישואין, מאחר שחי בנפרד מאשתו זה כ – 20 שנה והיא גרשה אותו מביתו ואיימה עליו ברצח, וערעור נגדי מצד האשה על פסה"ד הנ"ל שדחה בקשתה לחייב את בעלה להשלים איתה. – דין מורדת בזמן הזה לאחר החדר"ג. – מה הדין באשה המגרשת את בעלה ומאיימת עליו ברצח. – מה הדין באשה שניסתה לרצוח את בעלה. – האם מתירים לבעל של אשה מורדת לאחר י"ב חודש לישא אחרת בלי ק' רבנים. – האם עוברת על דת צריכה התראה. – למי יש דין מוחזק לגבי מזונות אשה, כתובה וגט. – מה הדין בבעל הטוען על אשתו שמאוסה עליו לגבי מזונות, לגבי גירושין וכדו'. – האם זוג שחי בנפרד במשך שנים רבות ואין סיכוי לשלום ביניהם, יש מקום לכופם להתגרש.
תמצית המסקנות
א. 1. אשה שגירשה את בעלה וחיה בנפרד ממנו שנים רבות ואף מאיימת עליו, אם יש לה סיבות לכך כגון שהוא בוגד בה וכדו', אין לדון אותה כמורדת, ואין מן הדין שבעלה יגרשנה בעל כורחה או שיתירו לו לישא אחרת, וכל שכן שיכולה לחזור בה. 2. עם זה יתכן, שאע"פ שהבעל לא יכול להפסידה כתובתה, יכול לסרב להשלים איתה משום שחושש לאיומיה. 3. מאיימת על בעלה למוסרו למלכות, יש סוברים שצריכה התראה כדי להפסידה כתובתה, ויש חולקים.
ב. אשה שניסתה לרצוח את בעלה, אף כי עשתה את זה מתוך רוגזה וכעס, יש לדון אותה כעוברת על דת ויכול לגרשה בעל כורחה אף בלי התראה ומפסידה כתובתה, ואף אם מקבלת עליה לשבת בשלום עם בעלה, לא מאמינים לה, כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת.
ג. פסק ביה"ד על אשה שהיא נקמנית, ואח"כ רואה ביה"ד שהיא חוזרת בה ורוצה שלום בית, יכול ביה"ד לשנות את פסה"ד.
ד. 1. שנוייה מחלוקת בין הפוסקים אם יש לחייב אשה בגט על מעשה חד פעמי שעשתה נגד בעלה. 2. יש סוברים שבגלל מעשה שעשתה מחמת כעס אין לחייב אותה.
ה. 1. מן הדין אפשר להתיר חרם דרבינו גרשום במורדת, כי על כגון זה לא החרים, אך הדור פרוץ ויבואו להתיר גם באינה מורדת לפי הדין. 2. מורדת שמרדה זמן רב ויש לזה קול, הרי הוא מקרה לא שכיח ואין בזה חשש של חרם דרבינו גרשום.
ו. (1). בעל הטוען על אשתו שמאוסה עליו, אין לקבל אמתלאותיו בלי הוכחות ברורות, כי יש לחשוש שמא עיניו נתן באחרת, וכמו שאנו פוסקים באשה שטוענת על בעלה שהוא מאוס עליה, שאין כופים אותו לגרש אותה משום חשש גט מעושה, ושלא כדעת הרמב"ם, כך אין כופים אותה לקבל גט, ולא מתירים אותו לישא אחרת בגלל טענה זו משום חרם דרבנו גרשום.
ז. (2). יש אומרים שבטענת מאוסה יכול הבעל לפטור את עצמו ממזונותיה, אבל אין זה אלא לגבי ממון מכיון שהוא המוחזק, אבל לא לגבי גירושין או לגבי נישואי אשה אחרת, שהיא המוחזקת.
ח. (3). טענת מאוס סבירה גם לגבי אדם יפה תואר.
מסכת העובדות
הצדדים הם מסוכסכים חליפות זה זמן רב. בשנת תשי"ד – 1953 – פתח הבעל תיק לגירושין, והתיק לא הגיע לדיון כי הצדדים השלימו. בשנת תשכ"ח פתח הבעל תיק לגירושין, 3515/כ"ח, ובכתב התביעה, סעיף 5, הוא כתב, שלאחרונה התחדדו היחסים המתוחים עוד יותר עד כדי פיקוח נפש, דבר שאילץ את המבקש לעזוב את בית המגורים המשותף. ובהופיעם לפני ביה"ד טען הבעל שבשנת 1952 היא זרקה אותו מהבית והוציאה את כל חפציו והביאה אותם למשרדו: "אך אח"כ התפייסנו, וקניתי דירה ורשמתי אותה גם על שמה. לפני מלחמת ששת הימים מצאתי את הדלת נעולה, ישנתי והיא עמדה על ידי במכשיר גם בסכין, ומאחר שהבית אז היה נעול הלכתי לבת ואח"כ שכרתי לי חדר בהרצליה" (פרוטוקול מיום י"ב באדר תשכ"ח).
כן הוא טען שהאשה התעללה בו ומנעה ממנו חיי אישות זה 12 שנה. האשה הכחישה וטענה שהוא חי עם נשים אחרות, והיא ראתה אותו עם אחת במיטה. היא אמרה לו כל הזמן, בכל אפשר להתפשר אבל לא בגוף, וכשביה"ד שאל אותה אם נכון שעמדה עם סכין, היא ענתה: "כן, אבל הרקע אמרתי לו צא מהבית כאשר אתה חי עם אחרות ואתה מזלזל בי ובבית. והוא עם צלחות".
האשה הוסיפה וטענה שהיא התחננה לפניו שיחיו חיי אישות, והוא סרב. כשביה"ד שאל את הבעל לאחר שאמר שהיא גרשה אותו מהבית, בשנת 1953 – 1952, "אולי גרשה אותך מפני שחשדה בך עם אחרות"? תשובת הבעל היתה, "אבל היא לא הוכיחה".
ואז פסק ביה"ד לדחות את תביעת הבעל לגירושין, וכתב שלבעל טענות כרימון נגד אשתו, אך לא הביא כל הוכחה לאימות טענותיו. האשה הודתה בחצי פה באיום מסויים בעבר מצידה.
והרי קטע מפסק הדין: "ב' הנתבעת אמנם הודתה בחצי פה שכאילו בזמן מסויים התנהגה כלפי התובע באלימות מסויימת (לפי דברי התובע היה זה כשעמדה על יד מיטתו בסכין ביד, בשעה שהוא התעורר משנתו), וכאלו שגם דרשה ממנו לעזוב את ביתם, אולם הסבירה את התנהגותה בכך, שנרגזה על שבעלה התובע בגד בה וקיים יחסים עם נשים זרות שונות במשך שנים.
התובע לא הכחיש במפורש את קיום היחסים מצדו עם נשים אחרות בתקופה ההיא, וכן לא את טענתה הנוספת של הנתבעת שהוא גם כעת הולך אל אשה זרה ובתה גם יחד.
לאור כל זה מוצא ביה"ד, כי אין כל מקום לחייב בנ"ד את הנתבעת בקבלת גיטה מן התובע נגד רצונה… ".
"… לפי ראות עיני ביה"ד, סירובה של האשה להתגרש הינו יותר מתוך נקמנות מאשר על תקוה לחידוש חיי שלום ביניהם בעתיד".
למעשה על פס"ד זה אף צד לא ערער, והדבר נמשך עד שבאייר תשל"א הגיש הבעל תביעה להיתר נישואין, תיק מספר 7150/ל"א, והאשה הגישה תיק לשלום בית, בסיון תשל"א, תיק 8695/ל"א. ב"כ הבעל טען שהאשה מסרבת להתגרש רק מחמת נקמנות וע"כ היא חייבת להתגרש, והוא הסתמך על פס"ד כרך ז' עמ' 111. האשה טענה שהיא מוכנה בכל רגע שבעלה יחזור לבית ורק שיעזוב את האחרות, ועל כן היא דורשת שלום בית.
ביה"ד פסק ביום ב' באדר תשל"ב: "בזמנו, בשנת תשכ"ט, אמנם קבענו על סמך התרשמותנו דאז, שהמשיבה סירבה להתגרש מבעלה המבקש דהיום, יותר מתוך נקמנות מאשר מתוך תקוה לחידוש חיי שלום ביניהם. אולם ברור, שקביעה כזאת מתיחסת תמיד למה שנראה לעיני ביה"ד במצב הקיים בזמן הקביעה על ידו, ואינה הלכה שלא ניתנה להתערער במשך הזמן. וגם חכמינו ז"ל כבר קבעו שאין לך דבר העומד בפני התשובה. משום כך, ומאחר ובדיון שבפנינו כעת הצהירה האשה שאפילו תוך שעה אחת מוכנה לשיבת בעלה לבית לחיי שלום, במידה ויפסיק קשריו עם האשה הזרה, שלדבריה גר איתה בצוותא, והצהרתה הזאת, בצורה שהובעה על ידה, לא נמצאה על ידינו כהצהרה בלתי כנה, אין מקום על יסוד המצב העובדתי הקיים להתיר לבעלה המבקש לישא אשה על אשתו החוקית, כדרישתו. בקשתו בנידון נדחית איפוא".
נימוקים
א. טענות הצדדים
למעשה, אנחנו ניזונים רק מתוך הפרוטוקול, והפרוטוקול כידוע אינו משקף את כל המציאות, והרי שלפי ראות וקריאת השאלה שביה"ד שאל את האשה בענין הסכין והיא ענתה: "כן", ולכאורה הודאה שלמה היא ובפה מלא, אבל נימוקה עמה מפני שהולך עם אחרות, ואילו בפס"ד הראשון נכתב שהיא הודתה בחצי פה בענין הסכין. וברור הוא שאין לנו להחליט בענין יותר מאשר ביה"ד ששמע את הצדדים וראה את כל מכלול הבעיות, והוא כותב במפורש שהודתה בחצי פה. וכן ברור לביה"ד שהבעל לא הכחיש מפורש שהוא הולך עם אחרות, וזה אם נידון לפי הפרוטוקול, הוא טען שהיא לא הוכיחה, ומזה הבין ביה"ד שלא הכחיש מפורש וזה כמו הודאה פורתא.
וכן למשל אנו רואים בכתב התביעה של הבעל שהוא הוא שעזב את הבית. וכן יוצא מתוך דבריו לפני ביה"ד כמוזכר, ולמעשה הוא טען שהיא גרשה אותו מהבית, וזה לא התבאר באר היטב מי יצא ומי הוציא, והגם שיש בפרוטוקול שהאשה אמרה שהוציאה אותו מהבית, לא ברור מתי ובאיזה תקופה. וכן דבריה של האשה לפני ביה"ד שראה מכך שהיא מוכנה להתגרש באופן עקרוני כי היא רואה שאפסה כל תקוה לשלום וסירובה הוא רק מתוך נקמנות. ואילו בפס"ד השני אמנם מאשר ביה"ד שאז היתה הסיבה רק נקמנות, אבל הרי עתה הם רואים את דבריה אחרת מאז, ועל כן אפי' אז לא פסקו שהיא צריכה להתגרש ודחו את תביעת הבעל לגירושין, ואילו עתה הם כתבו מפורש שהאשה מוכנה לחיי שלום תקינים עם הבעל, והתנאי שלה הוא שהוא יעזוב את האחרות. בפנינו לא הכחיש הבעל שהוא חי עם אחת (וכנראה אותה ג' שהאשה טענה עליה עוד בשנת תשכ"ח), אך הוא סרב להודות בפה מלא ממתי הוא חי איתה.
גם אם נניח שהאשה, בשעת כעסה ושיחה, כשראתה שבעלה, בעל נעוריה, בוגד בה עם אחרות, עשתה מה שעשתה, אין אדם נתפס על מעשה שעשה בשעת צערו, דהיינו הרי כולם מודים שאשה זו לא מופרעת היא ולא מרימה סתם סכינים על בעלה, אלא מפני שהוא עושה מעשים המרגיזים אותה. אמנם תגובה לא צריכה להיעשות ע"י סכינים, אבל מכאן ועד שפיקוח נפש לחיות אתה, זה רחוק, כי אם הבעל יעזוב את האחרות אז אין כאן סכין ואין כאן שום איומים.
כל זה אם נקבל את הגירסא שהאשה היא שהתחילה לאיים על הבעל בסכין. אבל אם נקבל את הגירסא שהבעל התחיל עם צלחות "ואיהי בבוציני" (דלועים קטנים, ראה מליצה זו מגילה דף י"ב ע"א איהו בקרי ואתתה בבוציני, כלומר שניהם לא בסדר), אז התמונה אחרת. אבל עם כל זה אין מעשה זה מצדיק כשלעצמו חיוב גט ולא היתר נישואין לבעל. ובפרט שהאשה טענה וחזרה וטענה כל הזמן שהוא נתן עיניו באחרת ולא עיניו בלבד אלא הוא חי והולך עם אחרות, וזה הוא כל הרקע לסכסוך שביניהם, והוכיח סופו על תחילתו שהוא גר עתה בקביעות עם אותה האחרת שכל הזמן טענה האשה שהוא חי איתה, ורק עתה שהתגרשה מבעלה הם חיים יחד.
מעשי הבעל לא מצדיקים התפרצות של האשה. מעשי הבעל לא מצדיקים גירושו מהבית עם כל חפציו. אבל כאמור, אין אדם נתפס בשעת צערו, ובפרט שמעשה של גירוש מהבית ע"י האשה לאחרונה לא הוכח, ויש סתירה בדברי הבעל אם הוא נאלץ לעזוב את הבית, או שמפני שמצאו נעול, ואמר: "אני בדרך והיא נעלה את הבית", ולכן מצא מקום לשכור חדר במקום אחר. ועל המעשה של הוצאת חפציו מהבית, זה היה לפני תשי"ד – 1953 – ואחרי מקרה זה הם התפייסו ביניהם ונשכח כל הענין.
ב. כפיית מורדת לקבל גט
ב"כ הבעל מסתמך על פס"ד שהובא בכרך ז' (עמוד 111), על סמך דברי חיים ושלום (ח"ב סי' קי"ב). אך אין הנידון דומה לראיה, כי כל הפוסקים שדברו בענין נקמנות של האשה, איירי רק באופן שהאשה מורדת והיא אינה מוכנה לחיות עם הבעל, והאשה אומרת שאינה מוכנה להתגרש ממנו, ונראה לביה"ד שזה רק מתוך נקמה אז חל עליה דין מורדת. אבל כאן בנידון דידן ש"טוט אסר וטוט שרי" (זו לשון הגמרא מועד קטן דף ט"ז ע"א, ופירושה שאותו קול שופר שאסר הוא שמתיר), מי שאמר שסרובה של האשה הוא נקמנות, הוא הוא שאומר עתה שהאשה מוכנה לשלום, ואפי' אז בעת שאמרו שזו נקמנות הם פסקו לדחות את תביעת הבעל לגירושין, הרי שהם לא ראו את מעשיה כנקמנות גרידא, אלא גם כנקמנות, ועל כן לא חייבו אותה בגט. וכ"ש שלא פסקו עליה בי"ד שהיא מורדת ונקמנית, ובלי מרידה מאן לימא לן שחייב לגרשה, ובשביל זה בלבד שחיים בנפרד לא מחייבים גט.
ועיין בתשובותיו (ח"א סי' א' דף ח') שכתב בפירוש: "ישתדלו לרחק באופן שתקבל גיטה בכל מיני כפייה ובכל מיני ריצוי עד שיתרצו". הרי שכוונתו היא שביה"ד יעשו כל מה שבאפשרותם בהשתדלות, אבל לא יוכל לחייבה לקבל גט, דאם לא תאמר הכי יהיו דבריו קשים או שנאמר כדברינו לעיל ששם איירי במורדת ממש.
וכבר כתב מהרשד"ם בתשובותיו (אה"ע סי' ק"כ): "מעשה שהיה בפלוני אשכנזי זה כמה ימים צעק לפני בקול מר באמרו כי אשתו מרדה בו מכל וכל וכו' וחושש לחדר"ג הנהוג בין האשכנזים וכו'… ". ובתוך התשובה הביא את המהרי"ק (שורש ק"א), ואת תשובת הרשב"א, וכתב בסוף: "הרי בפירוש שהתיר הרשב"א לישא אשה כאשר הוא מן הדין לגרשה ומורדת י"ב חודש, בין מורדת מחמת מאוס עליי, ובין בעינא ומצערנא ליה, הדין לגרשה ולהוציאה וכו'".
ואח"כ הביא הרשד"ם את תשובת מהרי"ק (שורש ס"ג) שלדעתו אין להתיר את החדר"ג אפי' במורדת, וכתב מהרי"ק שבהיות והראשונים לא רצו להחליט בדבר: "ק"ו בן בנו של ק"ו אנו בעוונותינו, ובפרט כי הדור פרוץ, ואם יותר במורדת, יבא להתיר בשאינה מורדת, ואפי' הקדיחה לו תבשילו יאמר שהיא מורדת כי יתן עיניו באשה אחרת".
וכתב ע"ז רשד"ם הנ"ל: "אם כן, שבנ"ד פשיטא דהוי מילתא דלא שכיחא שאשה תמאס בעל, לא שנה ולא חדשים, וזו יש קרוב לארבע שנים, ודבר כזה קלא אית ליה גדול עד מאד, ואין לחוש שמא יטעו אחרים. ולמדנו שמורדת ודאי לא גזר הרב, ואם נמצא מחמיר במורדת אינו מן הדין, אלא שמא אם אשתו תקדיח תבשילו ויאמר מורדת היא. אמנם באשה כזאת אין לטעות בהכי וכמו שכתבתי".
הרי שכל היתרו של מהרשד"ם הוא לא מפני שעברו כמה שנים שהם בנפרד אלא מפני שהיא מורדת, ואם כן שלוש השנים או מספר שנים של פירוד מוציא קול שהיא מורדת, או מפני שכזה לא שכיח ולכן התיר. אבל אם הם נפרדים זמן רב והסיבה לא ידועה לביה"ד או שחושש מפני שעיניו נתן באחרת, בכגון זה הרי לא מצאנו שריבוי השנים והגדלת הריחוק יתן גושפנקא שהאשה היא כן מורדת, ועל סמך זה נתיר לבעל לישא אשה על אשתו, דאם לא תאמר הכי, כל בעל שירצה לעזוב את אשתו ילך ויתרחק ממנה כמה שנים ואז יבא ויטען שעתה הוא מרוחק ממנה, ויתירו לו לישא אשה או יכריחוה לקבל גט, והיכן תקנת רבני אשכנז בחרם או חכמי ספרד בשבועה.
ומה שכתב חיים ושלום (ח"ב סי' קי"ב) שם איירי שביה"ד משוכנע שהאשה היא מורדת ואינה רוצה שלום, ורק פיה ממלל שלום ובקרבה היא רוצה גט, וכל סרובה הוא רק להנקם ממנו, אז אנו אומרים שיש לדונה כדין שאין מקום עוד לחיי הזוג. ולא כתב ולא עלה על לבו שאם הבעל יעזוב את אשתו והלך ודבק באחרת שנאמר שבהיות וכן, אז נכריח את האשה לקבל גט. ושם לא איירי שנתן עיניו באחרת, או שהבעל מורד ממש, אלא כמו שכתבנו לעיל שהיא מורדת בבעל והזמן שנפרדו מוכיח ומחזק שהיא המורדת.
למעשה, אין מקום להאריך בענין זה, כי ראשית ביה"ד עוד לא הכריז עליה כמורדת, ולא נטען עליה בבי"ד שהיא מורדת, ואפי' אם היו מכריזים עליה הרי שהיא יכולה לחזור בה אם יראה לביה"ד שהחזרה היא לא לפנים, וכאן בנ"ד הרי ביה"ד כותב שהאשה מוכנה לשלום, או יותר נכון, הסכמתה לשלום זה לא תכסיס בלבד. וכאמור אין לכאורה לדונה כמורדת, כי ממה היא מורדת, מתשמיש אין היא מסרבת אלא היא טוענת וחוזרת ואומרת שהוא הוא המסרב, ואם ממלאכה למאן דאמר, גם כן היא לא מסרבת, אדרבא היא אומרת שיחזור הביתה והיא תנהג בו כמנהג בנות ישראל הכשרות, ועל מעשים שעשתה כאמור אין לה דין מורדת, כי אם נעשו המעשים, היו גורמים חיצוניים לעשייתם, ואין חשש שהגורם הזה יחזור אם הבעל ינהג עמה כראוי.
ועיין בתשובות הרשב"א (ח"א סי' תקע"א) בענין אשה שמתוך קטטה פרצה ויצאה לשוק והעלילה על בעלה, ותוך כדי כך פרעה ראשה ונתגלו זרועותיה, וכן שכרה גוי אחד לילך לפני השלטון כדי לשרוף את בעלה. והביא שם סברות של רבנים שזה אומר בכה וזה אומר בכה, חלק דנו אותה כמוסרת, וחלק כמורדת וחלק כעוברת על דת, והוא כתב: "תחלה אני אומר שאין לדון דין מורדת להפסידה כתובתה לא בד' שבועות כאומרת בעינא ליה ומצערנא ליה, ולא לאחר י"ב חדש כאומרת מאיס עלי, לפי שאין דין מרד אלא מתשמיש, וכן במה שבאו לחייבה… מדין עוברת על דת… ועוד שבשעת הכעס היה, ובשעת הכעס הרי היא כשוטה, ואין השם ומצוותיו כנגדו באותה שעה, כמו שאמרו בנדרים שהכועס אפי' שכינה אין חשובה כנגדו". הרי שאם בשעת כעסה עשתה מעשה מסויים, לא דנים אותה על זה, ואין זה מחייב שיהא תקדים למקרים אחרים.
ועיין רשב"א (ח"א בסי' תתס"א) ובית יוסף משם הר"ן, ובדרכי משה (סי' ע"ז אות ח') שם, שהיא יכולה לחזור בה תוך י"ב חדש ואין לה דיני מורדת. וכאן הרי אף פעם לא דן בה ביה"ד מדין מורדת, ואפי' אם דנו ולא הכריזו, היא יכולה לחזור בה. ועיין חלקת מחוקק (סי' ע"ז ס"ק ט').
ג. היתר חדר"ג אם הבעל טוען "מאיסה עלי"
בצמח צדק החדש (סי' קל"ב) דן בעובדא שאחד לא זכה להיבנות מאשתו, וכן הוא טוען עליה שהיא אשה רעה ובלתי אפשרי לדור אתה וכבר הוא נפרד ממנה שש שנים. הוא דן באריכות אם חל החדר"ג בטענת מאיס עלי, והביא את הג' אשר"י בפרק אף על פי, שלדעת רגמ"ה הוא פוסק כדינא דמתיבתא שאם טענה מאיס עלי כופין את הבעל להוציא. וע"ז כתב הצמח צדק: "וכיון דרגמ"ה עצמו ס"ל לנהוג כתקנת המתיבתא אפילו באיש, כמו"כ באשה מסתמא לא החמיר יותר בתקנתו וכו'… וכ"ש הכא שמעוגן והוא נפרד ממנה זה ערך שש שנים, ואעפ"כ אינו מתחבר עמה בשום אופן, וידוע שהוא איש כשר וחרד לדבר ה', א"כ אנן סהדי דבאמת מאיסה עליו או שאינו אפשר לדור עם נחש בכפיפה, דאל"כ לא היה סובל שש שנים".
הרי שכל יסוד היתרו הוא מפני שבמאיס עלי סובר כהרמב"ם (פי"ד מהל' אישות ה"ח) שאפשר לכופו, וכן באשה, שלא החמיר באשה יותר מבאיש, אבל לדידן שלא פוסקים בזה כרמב"ם ולא כרגמ"ה ולא כופין את הבעל לגרש, א"כ חזר הדין שגם באשה לא כופין, כי הרי השווה אשה לאיש בדין זה. ובר מן דין, הרי צריך שהמאוס עלי שיאמר הבעל יראה בעיני ב"ד, ובנידון של צמח צדק היה נראה שאדם כשר שפרוש מאשתו כמה שנים ולא הלך עם אחרת א"כ אנן סהדי, אבל בנידון דידן מי יכול להעיד שהוא לא מאס באשתו מפני שעיניו נתן באחרת.
ואפי' לסברת הבני אהובה (בפרק י"ד מהלכות אישות הט"ו) שמפרש את הרמ"א בסי' ע"ז כדעת הרא"ם שיכול לומר לה "איני זן כי רוצה לגרשה", כל זה רק אם לדעתו יש אמת בדבריו שהיא מאיסה עליו, והוא עביד דינא לנפשיה וכלשונו: "דאף הרא"ם לא אמר אלא בטוען מאיס עלי או בשאר טענות, שאלו ידעינן שהאמת כדבריו היה בידו לגרשה, רק דאין אנו מאמינים לו, א"כ לענין הוצאות מזונות יש לו לומר: אני יודע דהאמת היא כדברי, וא"כ אני יכול לגרשך ואת היא דמעכבת, והדין שוה עם הך דהגיע הזמן ולא נשאו. ואי משום דאין אנו מאמינים לו דהאמת כדבריו, מ"מ המוציא מחברו עליו הראיה, ואין כח בידינו לכופו למזונות או לכסות… ואפשר דגם רמ"א מיירי בהך גוונא דטוען מאיס עלי או שאר טענות, ולכך אין להוסיף על כתובתה כיון דלדבריו האמת איתו ואין מוציאים מיד המוחזק. ולמד זאת מהרמב"ם דס"ל דאם היא טוענת מאיס עלי כופין אותו לגרש שלא יהיו בנות ישראל כשבויות חרב, מכ"ש באיש שהוא טוען כן שלא יהא כשבוי. ואף על פי דלא קי"ל כהרמב"ם וכו' וגם לעשות מעשה לגרש לא פסקינן כוותיה, אבל בענין חדר"ג וגם רק בענין ממון, כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו דאינו עובר חדר"ג ופטור ממזונות… וא"כ אפשר דנאמן בטענה מאיס עלי. והדבר צריך תלמוד בזה במקומות אחרים".
הרי שאפילו לדעתו מועילה הטענה רק לענין ממון שלא יתחייב לה מזונותיה מפני שהוא מוחזק, אבל לגרשה בעל כורחה לא דיבר, ולא איירי בזה חזקה, אלא אדרבא היא המוחזקת ואין להכריחה, ובפרט שבענין מאיס עלי הוא סיים: "והדבר צריך תלמוד". ועוד, גם הצמח צדק הנ"ל, לאחר שדן ארוכות והוכיח והביא סמוכות לדבריו שבמאיס עלי לא תיקן רגמ"ה, אפ"ה לא רצה לסמוך הלכה למעשה וכתב: "דמ"מ כ"ז נראה להלכה אבל לא למעשה, משום דלא חזינן שנעשה מעשה כזה להתיר חדר"ג בטענת מאיס עלי".
ועיין כנסת הגדולה (בהגב"י סי' ע"ז ס"ק ל"ג): "המורד על אשתו ואמר מאוסה עלי, כתבתי בתשובה שחדרגמ"ה מונעו מלישא אחרת עליה והרביתי ראיות לזה, וכן כתבתי עוד בטור זה (סי' ע"ז בהגהות טור ס"ק ג') ".
והטעם הוא מפני שאנו חוששין שמא הוא מורד בה ורוצה לגרשה בע"כ, מפני שעינו נתן באחרת והוא אינו יכול לגרשה, וע"כ הוא טוען שהיא מאוסה עליו. והאמת כן הוא, דאם לא תאמר הכי, כל מי שירצה להפטר מהשבועה או מהחרם יבוא לבי"ד ויטען שהיא מאוסה עליו. וכבר כתב הרשב"א (ח"א סי' תקע"ג) בענין אחר שאין צורך שהמיאוס יראה, וכלשונו: "ואם נפשכם לאמר שאינה יכולה לומר מאיס עלי אלא במה שאפשר שיש לו דבר שהוא מאוס, אבל לא על איש יפה תואר וחזק כמו שאמרתם, ועליו הוא מה שאמרו שאינו מוציא אלא לרצונו, אינו זה, שאין החן והמיאוס תלויים אלא ברצון הלב, וכמה אנשים [ונשים] מכוערים מוצאים חן בעיני בעליהן ובעיני נשיהם, ויפים וטובים סרי טעם בעיניהם, אבל אין הכל תלוי אלא ברצון הבעל". וא"כ, כל אדם יאמר מאיס עלי, וכל החדר"ג ייבטל תוקפו ועוזו. ואפי' ייראה בעיני ביה"ד שהמאיסות יש לה מקום, הרי כבר הוכחנו מהצמח צדק ומבני אהובה שזה מועיל רק לסניף בעלמא, או שזה מועיל רק לענין שהוא לא יתחייב ממון ומזונות, אא"כ היה ענין שהמאוס הוא מוצדק והוכח ונתברר מעל לכל ספק לעיני ביה"ד, וכן התברר להם שלא מטעם שעיניו נתן באחרת.
ועיין באורך בשדי חמד (ח"ד מערכת אישות סי' ב' אות ט"ז), ועיין אוצר הפוסקים (בסי' א' אות ע"ג ס"ק ט"ז ואילך, ושם ס"ק כ"ד ואילך) שאספו וקבצו מערכה מול מערכה בענין מורדת ובענין מאיס עלי אם חל על זה דין החדר"ג.
ועיין אבני אפד (סי' א' ס"ק נ"ד) שכתב: "עברו קטטות ומריבות ביניהם ונתארכו הימים ימים של צער וא"א לתווך השלום ביניהם, נכון הדבר שיתירו לו בי"ד שבועתו, ועי' יד אהרן וכו' משם גינת ורדים (חיו"ד כ"א סי' ד'). ובספר צל הכסף (ח"ב סי' יו"ד דף ל"ו ע"ד), הביא דעות בזה, וכתב לחלק דנידון הגינת ורדים שאני, דהיה הדין נותן לגרשה בע"כ, וגם בשום אופן לא היה אפשר לתווך השלום ביניהם, ועכ"ז לא סמך על עצמו וכתב אם יסכימו עמו בעלי הוראה", ועיין שם. ואין כאן מקום להאריך.
בהא נחתינן ובהא אסיקינן, שצדק ביה"ד האזורי שדחה את תביעת הבעל להיתר נישואין, כי לא הוכח כאן מאיסה ליה בטענה ברורה ולא הוכרז עליה כמורדת.
ד. המאיימת על בעלה – בגדר עוברת על דת
אולם בפנינו הודתה בפה מלא על ענין האיום בסכין, אלא שהצדיקה את עצמה שהבעל גרם לה שתגיע למצב זה, ועתה היא מוכנה לשלום, רק שהבעל יחזור הביתה ויבטיח שלא ילך עם אחרות. והבעל טוען שאינו יכול לחיות אתה, והוא חושש לחייו שמא היא בכעסה תעשה לו נזק, ולכן אינו יכול לדור עמה ומבקש לחייבה בגט, ואם תסרב מבקש היתר נישואין. כאמור, ביה"ד האזורי דחה את טענותיו כמפורט לעיל, שאין לה דין מורדת ולא טענת מאיס עלי באמתלא ברורה.
אבל נראה שכיון שאינו יכול לדור עמה מתוך חשש סכנה, דינה כדין עוברת על דת בזה שאיימה עליו בסכין. ויש לעיין בימי יוסף בתרא (להגאון הירושלמי ר"י ידיד ז"ל סי' י') שכתב: "ובפרט לפי הטענה שטען הבעל שאשתו הנ"ל ירתה עליו להכותו באש אקדח, ולולי שהשם עשה עמו נס היה ב"מ מת, ועכ"ז נפצע והיה הדם שותת על בשרו, ודבר זה ברור וידוע וכו' אסור לדור עמה וכו' אין בה אמונה, ואין אדם דר עם נחש הצפעוני בכפיפה אחת וכו'. והרי מצינו אלף פעמים באשה שגזמה לבעלה שרצונה להשכיר עליו נכרים להורגו אם יעשה לה דבר, מקריא עוברת על דת, וכמו שכתב הרמ"א בשו"ע אבה"ע (סי' קט"ו סעיף ד') יעו"ש… ואם אפי' בגיזום בעלמא, דקיימא לן דעביד אינש דגזים ולא עביד, ובכ"ש באשתו יושבת חיקו דאולי מגזמת עליו ולא עבדא, ואפ"ה כיון שהרהיבה עוז בנפשה להעיז פניה לאמר כן בפני בעלה, חשיב לה עוברת על דת… וא"כ כ"ש בנ"ד שעשתה מעשה רצח, והכל יודעים חומר הריגת נפש, ולא הוצרכו התראה לרוצח כי אם כדי להמיתו, שכל עוד שלא הפקיע עצמו למיתה אין להורגו… אבל לענין להפסיד כתובתה לא בעינן התראה גמורה ואינה אלא הודעה בעלמא… וכיון שכ"ע ידעי אין צריך התראה וכו'". וכן הביא בשם יד אהרן (סי' קט"ו) שאשה שעשתה כשפים ע"י ששחקה אבן ומשקה לבעלה כדי שיאהב אותה בעלה, והאבן הזאת גרמה לו לחולי, כתב שם שכדאי עוון זה להוציאה בלי כתובה ואפי' בלי התראה.
ועל זה הוסיף ימי יוסף שם, שמוכח בהדיא שאם הדבר ברור שהיא יודעת ומתכוונת להזיק וכ"ש להמית, אין צריכה התראה כלל ומפסדת כתובתה. ובענין דידו הוסיף וכתב: "אפי' מקבלת עליה לישב בשלום עם בעלה אחר שיצאה מבית האסורים, מי יאמין לה, ובודאי יכול לגרשה בעל כרחה". עיין שם באורך.
אבל אין זה דומה לנ"ד, כי שם היתה יושבת עם בעלה לבטח, והבעל לא גרם לה לכעוס והיא עשתה מעשה שלא כדין, שירתה עליו באקדח, אז יכול לומר אין דרים עם נחש. אבל כאן לא עשתה מעשה, רק איימה, והוא גרם לה ע"י מעשיו שלדעתה הם לא מעשים טובים, וזה גרם לכך, א"כ יוציא את הגורם יפול המעשה.
אולם עכ"ז יתכן מאד שיכול לומר הבעל שהיא בונה בנין על מעשיו ועל בנין זה היא עושה מעשה, היום איום בסכין ומחר באקדח, היום איום ומחר תעשה. והבעל יטען: "אני אנהג כשורה, והיא תחשוד חשד שוא, ושוב אהיה נתון בסכנה". ואף על פי שכתב הרשב"א שעל שעת כעס לא דנין אותה כדין עוברת על דת כמובא לעיל, עכ"ז משמע לכאורה מדברי הרמ"א (סי' קט"ו סעיף ד' בסופו) שאם היא גזמה אפי' פעם אחת ואפי' שעשתה זאת מחמת שיחה וכעסה, אעפ"כ יש לדונה כדין עוברת על דת, ויכול לומר הבעל קיי"ל כסברת הרמ"א משם הגהות מיימוני.
והגם שלדעת הנודע ביהודה (תניינא אבה"ע סי' פ"ט) המובא בפתחי תשובה (סי' ע"ז ס"ק י"ז) משמע שבמקרה של גיזום בעינן התראה, היינו לענין להפסידה כתובתה, אבל לחייבה להתגרש הרי כתבנו לעיל שמשמע שיוכל לגרשה. ובפרט לפי מה שביה"ד הזה הציע לה בעניני ממונות הוא מעל ומעבר למה שחייב לה מהדין. ועכ"ז אין אנו אומרים שיש לכופה, אלא שאין לכוף הבעל לחיות אתה מפני שהוא חושש לסכנה, וע"כ עליהם להתגרש.
וע"כ יש לפסוק שעל הצדדים להתגרש לפי התנאים שנקבעו בפס"ד מיום כ' בחשון תשל"ד.
מרדכי אליהו
לאחר שמיעת טו"מ הצדדים וב"כ ועיון בכל החומר שבתיקים, החלטנו כדלהלן: א. על האשה לקבל גט פיטורים תוך חודשיים מהיום.
ב. אם האשה תסכים לקבל גט פיטורים תוך הזמן הנ"ל, יעביר הבעל גם את מחצית הדירה הרשומה על שמו על שם האשה, בהתאם להסכמתו, וכן יתחייב לשלם לה בהתאם להסכמתו סכום חדשי לכל ימי חייה, כפי שהוא משלם כיום.
ג. אם לא תסכים האשה לקבל גט פיטורים תוך הזמן הנ"ל, ידון בית הדין במתן היתר נישואין לבעל.
ד. הערעור הנגדי נדחה.
ניתן ביום כ' בחשון תשל"ד
