שאלה
נהגו כיום בסעודות ובאירועים להגיש על השולחנות לחמניות מתוקות שמורגש בהם טעם מתיקות. מהי ברכתם ומה דינם לגבי ברכת המזון? מה דינה של לחמניה מתוקה הנ"ל? האם אפשר לצרפה ללחם משנה?
תשובה
א. בענין לחמניות וחלות מתוקות שמביאים בחתונות או בסעודות אחרות, וזאת מחשש שמא הציבור לא יטול ידיים ולא יברך ברכת המזון, והשאלה אם לברך המוציא לחם מן הארץ וברכת המזון או בורא מיני מזונות וברכת מעין שלש, ואם זה מועיל ללחם משנה – אנו אין לנו אלא דברי מרן בשו"ע (או"ח סי' קס"ח סעי' ז') שפסק וז"ל: "ויש אומרים שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה", עכ"ל.
והוסיף מור"ם שם, וז"ל: "ויש אומרים שזה נקרא פת גמור, אלא אם כן יש בהם הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקוך, שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר, וכן נוהגים", עכ"ל. ועיין בבית יוסף (שם) שהביא מחלוקת בדבר.
ומה שהביא מרן עוד פירושים לפת הבאה בכסנין והכריע לבסוף כדעת כולם וז"ל (שם סי' קס"ח סעי' ז'): "פת הבאה בכיסנין, יש מפרשים פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוקר ואגוזים ושקדים ותבלין, ויש אומרים שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה, ויש מפרשים שהוא פת, בין מתובלת בין שאינה מתובלת, שעושים אותם כעכים יבשים וכוססין אותם. והלכה כדברי כולם, שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכיסנין", עכ"ל – הוא כמו שכתב ב"בית יוסף" שזה משום ספק ברכות להקל. ואף על פי שמור"ם ברמ"א והב"ח חלקו על דעת מרן, אנו פוסקים כדעת מרן, אלא אם כן קבע עליהם סעודה, דהיינו שאכל ע"ב דרהם, שאז מברך המוציא וברכת המזון, כפי שההלכה כן, כל היכא שקובע סעודה על מיני מאפה (שם, ס"ו). ועיין לבן איש חי (שנה ראשונה, פינחס, הלכה י"ט – כ').
ולפיכך, חלות מתוקות וכן לחמניות שניכר בהם טעם המתיקות אפי' מעט, מברכים עליהם מזונות, והאשכנזים מברכים עליהם המוציא, ואם אוכלים מהם כזית יש צורך בנטילת ידים ובברכת המזון. ומה שנוהגים בסעודות כנ"ל, מכשילים בזה את האשכנזים, כי מתיקות כזו, כאמור, הוא לחם גמור וכמו שפסק מור"ם הנ"ל. אמנם כתב הבית יוסף וז"ל: "אלא לא קבעו חכמים לברך המוציא וג' ברכות אפילו בכזית אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו, דהיינו עיסה שנילושה במים לבד בלי שום תערובת, אבל כל שיש בה שום תערובת ממי פירות או מתבלין, כיון שאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עליו, לא חייבוהו לברך המוציא וג' ברכות, אא"כ אכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו. והוא שיהא טעם התערובת ניכר בעיסה, דומיא דעירב בה תבלין שטעמם ניכר בעיסה. וזה נראה עיקר".
ולכאורה משמע, שאם כיום יקבעו סעודה על לחמניה מתוקה מעט ויאכלו ממנה באופן רגיל, הוי כלחם ממש. אולם זה דחוק, ובפרט בענין ספק ברכות להקל. ואדרבא, ממה שמביאים זאת בסעודות או בחתונות בלבד משמע שדרך בני אדם לקבוע רק על לחם שנילוש מקמח ומים בלבד.
ב. ובענין לחם משנה, מאחר ויש בזה מחלוקת כנ"ל, וספיקא דרבנן, על כן אפשר לצרף את החלה המתוקה או הלחמניה המתוקה ללחם משנה, וכשיברך יבצע על הלחם הגמור שברכתו המוציא לכל הדעות.
ועיין למרן חיד"א בספרו יוסף אומץ (סי' מ"ח) ובספר שאלי ציון (סי' ז'), בצירוף סברות שהביאו, ואף על פי שאינם להלכה, על כל פנים לענין צירוף ברור שמועיל.
ונראה לי, שבשעת הדחק שיש לו פת מלחם שאינו שלם, ומאידך יש לו שתי לחמניות מתוקות שלמות, יאחוז את שלשתם ויברך המוציא, ויבצע ויאכל מהלחם הגמור שברכתו המוציא למרות שהיא חתוכה ופרוסה.
ומ"מ אם אין לו שום לחם שלם יכול ליקח שתי פרוסות ויברך עליהם. וכן אם יש לו לחם שלם, ופרוסת לחם אפי' שאין בה כזית, יכול לצרפם. וכן יכול לצרף ללחם משנה ביסקויט, אף שברכתו מזונות ואף ששיעורו הוא פחות מכזית.
