האם הרהור כדיבור?
א. סוגיית הגמרא
הגמרא במסכת ברכות (דף כ' ע"ב) הביאה מחלוקת בין רבינא לרב חסדא, לגבי בעל קרי אם יכול לקרוא ק"ש או ברכת המזון, והמשנה אומרת "בעל קרי מהרהר בלבו". כיום אין לנו דין זה, כי זו היתה אחת מתקנות עזרא הסופר שבעל קרי לא יקרא בדברי תורה, ומאחר "ולא פשטה תקנה זו בכל ישראל ולא היה כח ברוב הציבור לעמוד בה, לפיכך בטלה" (הרמב"ם הלכות ק"ש פ"ד הלכה ח', ועיין בכסף משנה שם שלא ביטלוה אלא בטלה מאליה). ואף על פי כן מחלוקת זו של רבינא ור"ח נשארה להלכה למעשה לגבי שאר דינים. לדעת רבינא "הרהור כדיבור דמי", היינו שמעיקר הדין כל אדם יוצא יד"ח אם מהרהר בק"ש, וכלשון רש"י (בד"ה כדבור דמי): "וכל אדם נמי יוצא ידי חובתו בהרהור". וזה מדין תורה, אלא שחכמים אמרו שיאמר בפה, ובבעל קרי לא גזרו. כך משמע מרש"י, ועיין לשו"ת רעק"א (מ"ת סי' קנ"א). וכן כותב בעל המאור (שם דף י"ב ע"א בדפי הרי"ף) וז"ל: "ומי שאינו בעל קרי והרהר בלבו ק"ש יצא בדיעבד".
ועל זה העיר הראב"ד (שם בהשגותיו על בעל המאור) שגם לדעת רבינא לא מצאנו תנא שיאמר שלא צריך להוציא בשפתיו, ואפי' ר"מ שאמר (בדף ט"ו ע"א): "אחר כוונת הלב הן הן הדברים", לא בא אלא לאפוקי מסברת ר' יהודה שאמר חייב להשמיע לאזנו, אבל להוציא בשפתיו צריך מפני שכתוב ודברת בם, "אלא הא דאמר רבינא הרהור כדיבור דמי לא אמר אלא לענין בעל קרי בלבד שהוא אנוס". משמע מדבריו, שלדעת רב חסדא שחולק, אפי' לאנוס הרהור לא כדיבור (לאפוקי הירושלמי וסברת א"ח המובאים בב"י סי' ס"ב ופסק שו"ע סי' ס"ב סעי' ד' לקמן).
אמנם מהרא"ש (פ"ג דברכות סימן י"ד) שכתב: "וכל אדם יוצא ידי חובתו בהרהור", משמע שהוא סובר כמו רש"י אליבא דרבינא. אלא שאחרי כן כתב, שאפשר שרבינא סובר כמו ר"מ שאמר על לבבך מספיק כוונת הלב בלבד דהיינו בהרהור, ואפשר שרבינא סובר כמו ר' יהודה שאמר "אם לא השמיע לאזנו יצא, אבל לכתחילה צריך להשמיע לאזנו, ובעל קרי אוקמוה אדאורייתא ויוצא בהרהור". היינו לפי האי נמי של הרא"ש יוצא שגם לדעת רבינא אדם רגיל צריך להשמיע לאזנו ולא מועיל בהרהור, ובעל קרי שאני, או נאמר שגם לפי ההסבר השני של הרא"ש יוצא שאדם רגיל יוצא בדיעבד בהרהור ובעל קרי יוצא בהרהור לכתחילה. ועדיין צ"ע בדעת האי נמי שהביא הרא"ש אליבא דרבינא.
ב. קושיית הטורי אבן
הטורי אבן (מגילה י"ט ע"ב ד"ה חוץ מחש"ו) הביא את דברי הגמרא במסכת מגילה שאם אדם שמע את המגילה מחש"ו לא יצא יד"ח, והקשה שאמנם אין דין שומע כעונה אלא אם שמע מאדם שהוא בר חיובא, אבל הרי רבינא סובר שהרהור כדיבור דמי, א"כ בעת ששומע שיצא י"ח מדין הרהור, וכלשונו: "וק"ל הא בפ"ב דברכות דייק רבינא ממתניתין דהתם דהרהור כדיבור דמי, והשתא אמאי חש"ו אינו מוציא אחרים י"ח הואיל והן אין מחוייבים בדבר, הא אפי' בשומע מן המחוייב אי אפשר לו לצאת אא"כ מטה אוזניו ושומע מה שזה מוציא בפיו, דאל"כ לאו כלום הוא, וא"כ בכה"ג ששומע מאינו מחוייב בדבר (חש"ו) מאי הוי, דל מכאן קריאה זו דאינו מחויב, אפ"ה יוצא יד"ח ע"י הרהור דנפשיה", עכ"ל הטו"א. ומבואר שלדעתו רבינא סובר שבעלמא בדיעבד הרהור כדיבור, ולפי זה מה שאמרו השומע מחש"ו לא יצא יד"ח היינו לכתחילה, אבל בדיעבד יצא יד"ח. וכן הקשה ממשנה במסכת סוכה (דף ל"ח ע"א), שבהלל אם העבד או אשה או קטן מקרין אותו והוא עונה אחריהם מה שאומרים יוצא ידי חובתו, ומקשה הטו"א למה צריך לענות, שיהא כמו הרהור ולדעת רבינא הרהור כדיבור דמי, ולפחות בדיעבד.
והסביר שרבינא יסבור שהמשניות דלעיל הם כאותו מ"ד שהרהור לאו כדיבור, אבל רבינא עצמו מוכיח מסתם משנה בברכות שהרהור כמו דיבור. ועוד תירץ הטו"א שמגילה שאני, שלא יוצא יד"ח ע"י הרהור משום שצריך לקרוא מתוך הכתב, ולא לקרוא בע"פ, והשומע מחש"ו אפי' שהם קוראים מתוך מגילה, מ"מ בשלמא אם שמע ממי שהוא חייב הרי שומע כעונה, אך אם שומע מחש"ו שהם לא חייבים לא יצא יד"ח, ומדין הרהור נמי לא יוצא כיון שקראה בע"פ. ועוד הסביר הטו"א ששאני קריאת המגילה שהיא משום "זכירה" וזכירה לא מועיל בהרהור, עיין שם. וגם רעק"א בתשובה (תניינא סי' קנ"א) כתב: "נראה לי דאף דרבינא ס"ל הרהור כדיבור דמי, היינו, שמדאורייתא יוצא בזה ידי ברהמ"ז וק"ש, אבל מ"מ מצד תקנת חז"ל צריך להוציא בשפתיו ואינו יוצא בהרהור" (ובזה הוא רוצה לחלק בין מצוות דאורייתא למצוות דרבנן עיין שם), ובכך הוא רוצה לתרץ את קושית הטו"א דלעיל עיין שם.
[ועיין בבן איש חי בהלכות פורים (שנה ראשונה פרשת תצוה סעי' ב') שכתב: "אם היה הקורא חש"ו, השומע ממנו לא יצא יד"ח וצריך לחזור ולקרותה בברכה. מיהו אם שמעה מחרש יחזור ויקראנה בלא ברכה משום דאיכא דסבירא להו שומע מחרש יצא". ואפשר שהטעם של הסוברים שהשומע מחרש יצא הוא מדין הרהור].
ובעיקר קושית הטו"א יש מתרצים שיש הבדל בין שומע כעונה למהרהר, ששומע כעונה אף על פי שגם אז הוא צריך להיות "מטה אוזניו", מ"מ שמיעה ע"י הקשבה זה אחרת ממה שאדם "מהרהר", משום שהרהור פירושו כאילו הוא קורא את ק"ש ורק לא מוציא בשפתיו ולא משמיע לאזנו. ועיין לחזו"א הלכות ברכת המזון (סי' כ"ט סק"ח) שהביא את קושית רעק"א כעין קושית הטו"א הנזכר לעיל והאריך להסבירם. ועיי"ש שקושית רעק"א היא על מה ששאל רבינא אם אשה יכולה להוציא יד"ח בברכת המזון מדין שומע כעונה, והרי אף אם אין היא חייבת, הרי לפחות יוצא השומע מדין הרהור ולדעת רבינא הרי הרהור כדיבור דמי, והאנשים השומעים מהנשים יצאו מדין הרהור עיין שם. ועיין במאור הקטן ובהשגות הראב"ד על דברי הרי"ף (בברכות דף ח' ע"ב בדפי הרי"ף) שיתכן וקושית המאור כקושית הטו"אא. ועיין להרש"ש (ברכות כ' ע"ב ד"ה וכל שאינו) שהביא את קושית רעק"א ועיין שם מה שתירץ. ועיין שם בשלטי גבורים שכתב באותו עמוד (אות ג') שאם אדם הרהר בק"ש לא יצא יד"ח שהרהור לאו כדיבור. ואילו משם ריא"ז יוצא, שאם אדם הרהר בק"ש יצא יד"ח היינו בדיעבד, וא"כ הוא סובר כמו רבינא שאפי' בבריא הרהור כדיבור דמי. ועוד צ"ע בזה. והביאו הב"ח (בסי' ס"ב), והביא את הפוסקים שסוברים כרב חסדא, ואח"כ כתב: "ובשלטי גבורים פרק היה קורא כתב ע"ש ר' ישעיה אחרון דאפי' הרהר בלבו ולא הוציא בשפתיו יצא עכ"ל. נראה דראייתו לדחות דרב חסדא מהך דרב הונא ור' יוחנן שהבאתי דאוסרין הרהור במבואות המטונפים, ואנו אין לנו אלא דברי התוס' והרא"ש ע"ש רבינו חננאל".
הארכנו בדברי רבינא מכמה סיבות: א. כי יש פוסקים הסוברים כמותו. ב. אם נדע במה הוא מתיר נדע במה ר"ח אוסר. ג. יש לדון אם מחלוקתם רק בק"ש או בכל מקום (וק"ש מדין שכתוב "שמע" או כדברי הב"ח שכתוב "ודברת בם" הרהור לאו כדיבור דמי, ע"ש).
ג. דעת רב חסדא
והנה דעת רב חסדא (ברכות שם) "הרהור לאו כדיבור דמי, דאי סלקא דעתך הרהור כדיבור דמי יוציא בשפתיו, אלא מאי הרהור לאו כדיבור דמי למה מהרהר, אמר ר' אלעזר כדי שלא יהו כל העולם עוסקים בו והוא יושב ובטל וכו'". ופירוש דברי ר"ח והגמרא לפי תלמידי ר' יונה על הרי"ף (דף י"ב ע"א בדפי הרי"ף) כך: מאחר ור"ח סובר כי במקום שצריך דיבור לא מועיל אם מהרהר, וא"כ מדוע בעל קרי מהרהר וכלשונו של רבינו יונה: "למה מהרהר שהרי אין ההרהור מועיל לו כיון שאינו יוצא כמו בדיבור", והגמרא מתרצת, אין הכי נמי שהרהור לא עוזר לו, אבל כדי שלא יראה שאינו מוכן להצטרף עם הציבור יהרהר, וכלשונו: "ולפיכך אמרו שיהרהר במה שהציבור עסוקים ואף על פי שאינו יוצא יד"ח", עכ"ל. הכוונה שהגמרא מבינה מלשון המשנה שבעל קרי "מהרהר בלבו" היינו חייב להרהר, וע"כ הגמרא מקשה לר"ח שסובר שהרהור לאו כדיבור מה עוזר לו ההרהור, בשלמא אם היינו מבינים "מהרהר" היינו רשות, שאם רוצה יכול להרהר, א"כ הגמרא לא היתה מקשה לסברת ר"ח, שאין ההרהור לא מעלה ולא מוריד. ומתרצת הגמרא שהרהור כאן הינו חובה, לא מדין ק"ש אלא שלא יראה כלפי הצבור שהם מקבלים עול מלכות שמים והוא לא. וא"כ לפי זה יוצא שאם הוא נמצא בביתו, לדעת רב חסדא אין צורך להרהר.
וממה שלמד מכאן הבה"ג המובא ברא"ש (פ"ג סי"ד בסופו), שאדם שכבר התפלל ונכנס לביכנ"ס ומצא ציבור מתפללים וקורים ק"ש, שיקרא עמהם [פסוק ראשון לדעת השו"ע או פרשה ראשונה למ"ד, עיין שאגת אריה], שלא יראה שאינו משתתף עם הציבור (עיין בשו"ע סי' ס"ה ס"ב), היינו דוקא עם הצבור, אבל אם נכנס לביהכ"נ וראה שם אדם יחיד מתפלל וקורא ק"ש, לא חייב. או שנאמר שבבעל קרי התקינו שיהרהר בק"ש אפי' אם הוא בבית יחיד, כיון שהציבור מתפלל בבית כנסת, ואז זה "שעת קבלת ייחוד לכל היא", וגם היחיד שלא קורא ק"ש כמו בעל קרי יהרהר (עיין למאירי ברכות שם).
אבל תוספות אנשי שם מקשים, הרי במשנה כתוב שגם בברכת המזון מהרהר וזה לא איירי בציבור (הוא ושאר מפרשים מבינים שלדעת ר"ח הן בק"ש והן בברכת המזון בע"ק מהרהר). ולכך הם מבארים שהגמרא חזרה בה מהטעם של חשש מה יאמרו הצבור, אלא הטעם הוא שבקריאת שמע וברכת המזון שהן מהתורה מודה רב חסדא שמועיל הרהור כי הוא כאנוס, ולא רק שמועיל אלא חייב להרהר ויוצא ידי חובה עיין שם. וכבר הזכרנו לעיל את סברת הראב"ד שלדעת רבינא הרהור כדיבור רק במקרה של אונס או דיעבד כמו בעל קרי, ועל זה חולק ר"ח וסובר שאפי' באונס לא יהרהר, או יותר נכון לא חייב להרהר כי ההרהור לאו כדיבור, ואפי' בדיעבד אם הרהר לא יצא יד"ח. ואם נסביר את דברי רבינא כמו רש"י ואחרים שלדעתם מעיקר הדין אפי' בריא יכול להרהר ויוצא יד"ח, יתכן ועל זה חולק ר"ח ואומר שלא יוצא יד"ח בשום אופן כי הרהור לאו כדיבור.
ד. פסק ההלכה במחלוקת האמוראים
רוב הראשונים פסקו הלכה כמו רב חסדא, ראה תוס' (ד"ה ורב חסדא) משם רבינו חננאל, וכן תור"י והרא"ש וכו'. ואחת ההוכחות שהביא ר' יונה (דף י"ב ע"א) הוא ממסכת שבת, וכן הביא הוכחה זו משמו הרא"ש (ברכות פ"ג סי' י"ד) וכדלהלן.
במסכת שבת (דף ק"נ ע"א) הגמרא מביאה: "לא יאמר אדם לחברו הנראה שתעמוד עמי לערב. ר' יהושע בן קרחה אומר, אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב". ומסביר רש"י (ד"ה הנראה): "אומר אדם לחבירו, עכשיו נראה אם תעמוד עמי לערב, אם תבא אלי לכשתחשך, ושניהם יודעים שעל מנת לשוכרו לפעולתו הוא מזהירו, וכיון דלא מפרש בהדיא שרי, כדמפרש טעמא לקמן דבור אסור הרהור מותר", וע"ז אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן הלכה כמו ריב"ק, והטעם כי כתיב (ישעיהו נ"ח, י"ג) "ממצוא חפצך ודבר דבר", דיבור אסור הרהור מותר, וע"ז הגמרא מקשה ממה שהתרנו הרהור בשבת ואסרנו דיבור, משמע שהרהור לאו כדיבור דמי. והרי רבב"ח משם ר' יוחנן בעצמו אמר במקום אחר בכל מקום מותר להרהר (בדברי תורה) חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא, וא"כ משמע שהרהור כמו דיבור. וע"ז הגמרא מתרצת: "שאני התם דבעינן והיה מחניך קדוש". והסביר רש"י (בד"ה והיה מחניך): "ולא כתוב ביה דבר אלא מקום חנייתך תהא בקדושה, וטעמא משום דישראל מהרהרין תמיד בדברי תורה". ואחרי זה הגמרא מסבירה שלפני ערוה אסור לדבר ד"ת אבל מותר להרהר, אבל במקומות המטונפים אסור לדבר ד"ת וכן אסור להרהר, משום שיש לענין זה פסוק מיוחד "והיה מחניך קדוש".
ועל זה כתוב בתלמידי רבנו יונה על הרי"ף (ברכות שם) ומביא אותו הרא"ש (שם) משם ר' יונה: "כלומר, כשאסר ר' יוחנן ההרהור כמו הדיבור לא אסר אלא גבי טינוף בלבד, שבפרשת ושבת וכסית את צאתך כתיב והיה מחניך קדוש, משום הכי החמירו בו ואמרו שהרהור אסור (כמו הדיבור). והנה נראה מכאן בפירוש שלא אמר הרהור כדיבור אלא גבי ענין זה בלבד משום דכתיב והיה מחניך קדוש, אבל בשאר מילי הרהור לאו כדיבור דמי" עכ"ל. ומזה מוכיח שהלכה כמו רב חסדא שר' יוחנן סובר כמוהו במסכת שבת (והוכחה זו הביא אותה גם המאור שם).
למעשה רוב הפוסקים סוברים שהלכה כרב חסדא, אולם כאמור לעיל יש מחלוקת בדעת רב חסדא אם בכל מקום אומרים שהרהור לאו כדיבור, או רק בענין ק"ש כיון שנאמר בה "שמע", "ודברת בם" ואם יש להעמיד שגם בק"ש מועיל הרהור עיין לקמן.
ה. אי הרהור כדיבור לענין שבת
בענין הרהור ביום שבת, היינו הרהור בעסקיו במחשבה בלבד ולא במעשה, כלומר שכל מי שרואה את האדם לא יודע מה הוא חושב, אבל אדם שמחשיך על התחום, אף על פי שלא אומר דבר, מ"מ הרואהו שהולך מבין שכוונתו לעשות מעשה וזה אסור, עיין שו"ע (או"ח סי' ש"ו סעיף א'). וכן אין לו ללכת לשדה לראות מה צריך לתקן למחר, אבל הרהור בלבד לעשות חשבון כמה עלה לו בנין פלוני ומה הוא צריך לעשות למחר, כמה עולה לקנות חפץ מסויים ולחשבן כמה הכל עולה, מהדין מותר (ראה שו"ע שם ס"ח) ובלבד שלא יסתכל בספר החשבונות או בדף של חשבונות (עיין בברכ"י המובא בכה"ח סי' ש"ו אות ע').
אבל הוסיף מרן (שם) וכתב: "ומ"מ משום עונג שבת מצוה שלא יחשוב בהם כלל ויהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה". ועיין בכה"ח (שם אות ע"ג) ומשנ"ב (שם אות ל"ט) שהביאו מקור לדברי הב"י משם המכילתא שכתוב: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך (דברים ה', י"ג), וכי אפשר לאדם לעשות כל מלאכתו בששת ימים, אלא שבות כאילו כל מלאכתו עשויה" עיין שם. והוסיף בב"י משם ר' יונה באגרת התשובה: "אם יש לו מתוך ההרהור טרדת הלב או נדנוד דאגה, אסור (להרהר) וכו', וכן אנו אומרים בתפלה מנוחת שלום השקט ובטח, מנוחה שלימה שאתה רוצה בה, וכן אנו אומרים בברכת המזון שלא תהא צרה ויגון ביום מנוחתנו" עכ"ל.
ואם אנחנו רוצים לדעת מה החשיבות בכך שאפי' שמותר להרהר בשבת, טוב ועונג שבת הוא לא להרהר, יש לנו לעיין בדברי הגמרא (שבת דף ק"נ ע"ב): "מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו, ונמלך עליה לגודרה, ונזכר ששבת הוא, ונמנע אותו חסיד ולא גדרה ונעשה לו נס ועלתה בו צלף וממנה היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו". ועיין במהרש"א שם בחידושי אגדות ובט"ז (סי' ש"ז ס"ק י"ד) שביארו דהיינו שבשבת חשב כיצד לתקן את המקום ביום ראשון דהיינו ביום חול, ומהדין זה מותר כי זה רק הרהור, ואעפ"כ ברגע שנזכר שהוא הרהר בשבת הרהור של מעשה חול ואין זה מדרכי החסידות, לכך למחר ביום חול לא עשה שום פעולה לתקן. והקב"ה ראה את מעשיו של אותו חסיד על המחשבה הטובה שלו ועשה לו נס כנ"ל [וראה בט"ז שם פירוש נוסף].
ו. אמירת דברי תורה בפני ערוה
הזכרנו למעלה שאם נמצא במקום מטונף אסור להרהר, ואם יש ערוה מולו אסור לדבר ומותר להרהר, ואדם צריך מאוד מאוד להזהר שלא יאמר ד"ת לפני ערוה וכ"ש שאסור לומר שום ברכה לפני אשה בגילוי ראש, או ח"ו שהולכת בבגד לא צנוע כדין. ולפעמים יש נשים מחוסרי דרך ארץ והן מוזמנות לבית של אדם יר"ש, ולמעשה אסור לו לברך על כוס קידוש לפני אותה אשה.
ויש לו שני אפשרויות, אחת לומר את הקידוש וכן את המזמורים לפני כן [שהם בכלל כל דבר שבקדושה] כשהוא עוצם את עיניו, וכלשון השו"ע (או"ח סי' ע"ה ס"ו): "היתה ערוה כנגדו והחזיר פניו ממנה או שעצם את עיניו או שהוא בלילה (ואין אור) וכו' מותר לקרות, דבראיה תלה רחמנא והא לא חזי". אבל העצה של עצימת עינים קשה, כי לא כל אחד ואחד יודע כל מה שאומרים לפני הקידוש בעל פה, ובפרט ה"לשם יחוד" שלפני הקידוש או קטעי הזוהר. ועוד, על עצם דין עצימת העין יש חולקים, והב"י (סי' ע"ה דף ע"ג ע"ב) הביא משם הרוקח (סי' שכ"ד) לאסור, וכן פסקו הברכ"י (אות ד') וכה"ח (אות מ') ומשנ"ב משם הגאון (ס"ק כ"ט) ובא"ח (ש"א פרשת בא הל' ו') שאפי' אם עצם עין ולא רואה את הערוה או אם היה בלילה ובחושך אסור לקרות, דלא נאמר לא "תראה" אלא נאמר לא "יראה", כלומר שאם יש אפשרות לראות אסור, וע"כ עצה זו טובה אם אין לו אפשרות אחרת שיכול לסמוך על השו"ע. עצה נוספת היא שיקח סידור גדול בידו, ביד אחת יאחוז בו מול ראשו וביד השניה יאחוז את כוס הקידוש כך שהוא לא רואה את האשה.
ובלאו הכי, כל אשה ואשה, אפי' שהיא לא מתארחת בשום מקום, אלא היא בביתה, תדע כי לבוש לא צנוע זה איסור חמור. ויותר מזה, מהגמרא במסכת נדרים (דף ז' ע"ב) משמע שאם אדם מזכיר שם שמים לבטלה עונשו חמור מאוד, ואם מברך לפני אשה בלבוש לא צנוע, הברכה לבטלה. ומסביר הר"ן למה הגמרא אומרת שאדם שמזכיר ש"ש לבטלה "שם עניות מצויה" ומביא את עצמו לידי עוני ח"ו, וז"ל: "… דכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך, ומדהזכרת השם למצוה מביא ברכה ועושר, הזכרה לשוא גורמת עניות". וכן אם אדם מזכיר שם השם לשוא או לשקר בשבועה, כתוב עליו בנביא (זכריה פרק ה' פסו' ד'): "וכלתו ואת עציו ואת אבניו". ובתמורה (דף ג' ע"ב) מדמה הזכרת שם לבטלה לשבועת שקר.
ז. הרהור ואמירה בקריאת שמע
כאמור לעיל פסקו רוב הפוסקים כדעת רב חסדא שהרהור לאו כדיבור דמי, אבל נראה להלן כמה דברים שבהם הרהור כדיבור.
דעת הרמב"ם בהלכות ק"ש (פ"ב הלכה ח') שהרהור לא מועיל בק"ש [כך רוב המפרשים מסבירים אותו למעט שאג"א המוזכר לעיל], שכתב וז"ל: "וצריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא, ואם לא השמיע לאזנו יצא". היינו שהוא פוסק כמו סברת ר' יהודה בברכות (דף ט"ו ע"א) שהגמרא אמרה שהלכה כמותו, שלכתחילה הקורא את שמע חייב להשמיע לאזנו מה שמוציא בשפתיו, ואם לא השמיע לאזנו יצא יד"ח. וביאור הדבר שאם לא השמיע לאזנו יצא יד"ח, מסביר רבינו מנוח המובא בכס"מ שם וז"ל: "וכתב הר' מנוח, להשמיע לאזנו, שיחתוך קריאתו בשפתיו, לא שיקרא בלבו" עכ"ל. כלומר יש שלש אפשרויות, לכתחילה להשמיע לאזנו, בדיעבד אם לא השמיע לאזנו אבל חתך את הקריאה בשפתיו, היינו שנענע את שפתיו ואזנו לא שמעה בבחינת "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע", זה מועיל בדיעבד. ואם קרא בלבו, היינו הרהור, לא מועיל. ועיין במעשה רוקח על הרמב"ם שהאריך להסביר את הרמב"ם, ומסקנתו שאם קרא ק"ש בלבו בהרהור לא יצא יד"ח. היינו שפסק כמו רב חסדא. וממה שהרמב"ם לא חילק בין אנוס ללא אנוס משמע שאין לו בזה נ"מ.
ח. הרהור בברכות
הרמב"ם בהלכות ברכות (פ"א הלכה ז') כתב, וז"ל: "כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר, ואם לא השמיע לאזנו יצא, בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו". ומכך שהוסיף בין שבירך בלבו, ואילו לעיל בהלכות ק"ש לא אמר את זה, משמע שבק"ש לא מועיל קרא בליבו, ובברכות מועיל בדיעבד (וראה מה שכתב מרן בב"י סי' קפ"ה, שלדעת הרמב"ם כל הברכות כולל ברכת המזון). משינוי הלשון בין הלכות ק"ש להלכות ברכות משמע שבק"ש לא מועיל הרהור. ולמעשה פשט הגמרא בברכות (ט"ו ע"א – ע"ב) משמע כמו הרמב"ם בהלכות ברכות.
הגמרא במסכת ברכות (דף ט"ו ע"א) מביאה מחלוקת במשנה בין ר' יהודה לר' יוסי, לדעת ר' יהודה אם קרא ק"ש ולא השמיע לאזנו יצא, ולדעת ר' יוסי לא יצא. וטעמו של ר' יוסי, כי כתוב בתורה "שמע – השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך". ולדעת ר"י אין זה לעיכובא, ולכתחילה ישמיע לאזנו ואם לא השמיע יצא. ובגמרא (שם בע"ב) נפסקה הלכה כמו ר' יהודה. ושם (ע"א – ע"ב) כתוב "תניא לא יברך אדם ברכת המזון בליבו ואם בירך יצא יד"ח". ובע"ב אומר ר' יוסף שהמחלוקת של ר' יהודה ור' יוסי היא רק לענין ק"ש שכתוב בה שמע ישראל, "אבל בשאר מצוות דברי הכל יצא". ופירש"י בשאר מצוות "בכל הברכות". וכשהגמרא מביאה "תניא, שאם בירך ברכת המזון בלבו יצא", מבין הרמב"ם שבלבו היינו בהרהור ולא שביטא בשפתיו, וזה המקור לדבריו. ועיין כס"מ שם. ועיין לאור החיים הקדוש בספרו ראשון לציון (על מסכת ברכות ט"ו ע"ב) שרצה לחלק בדעת הרמב"ם בין ברכת המזון לשאר ברכות, ותמצית דבריו, מאחר ודעת ר"מ שאפי' בקריאת שמע מועיל הרהור, אלא שנפסקה הלכה לא כדבריו מפני שכתוב "שמע", וע"כ היכא שלא כתוב "שמע" מועיל הרהור כדברי ר' יוסף והברייתא.
אלא שתלמידי ר' יונה בשני מקומות מסביר את הגמרא הנ"ל כמו רש"י בע"א, שכתב על מה שאמרה הגמרא, שאם בירך ברכת המזון בלבו יצא יד"ח, "בלבו" – "שלא השמיע לאזנו", היינו שביטא בשפתיו, ולא הרהר בלבד אלא שלא השמיע לאזנו. וכך כתוב בתלמידי רבנו יונה (ברכות שם דף ח' ע"ב מדפי הרי"ף): "האי דאמרינן בלבו לאו במחשבה לבד קאמר, דודאי בהרהור לא יצא, דהא קיי"ל דהרהור לאו כדיבור דמי (ברכות כ' ע"ב), אלא רוצה לומר אף על פי שלא השמיע לאזנו כיון שחתך בשפתיו יצא". וכן בדף י"ב מדפי הרי"ף ע"א, כתב אחרי שנפסקה הלכה כמו רב חסדא שהרהור לאו כדיבור, "ומהכא שמעינן דמאי דאמר לעיל (דף ט"ו) אם בירך ברכת המזון בלבו יצא, אינו רוצה לומר בהרהור, אלא בחיתוך שפתים אלא שלא היה משמיע לאזנו, דאי בהרהור בלב בלחוד לא יצא". משמע מדבריו שאין נ"מ בין ברכות אחרות לבין ברכת המזון. ולכאורה יש לשאול, אם כדברי הרש"י והרב ר' יונה, מה חידש רב יוסף שאמר מחלוקת בק"ש אבל בשאר ברכות (כמו שפירש רש"י) אין מחלוקת שיצא יד"ח אם אמר בלבו. ואפשר שכוונתם היא לומר, שאפי' ר' יוסי מודה שיצא יד"ח בברכות אפי' אם לא השמיע לאוזנו, אבל אם רק ביטא בשפתיו רק בק"ש סובר ר' יוסי שלא יצא, כי לדעתו "שמע" פרושו השמע לאזניך.
ט. הרהור במי שאנוס מלדבר
ומרן בשו"ע פסק לא כדברי הרמב"ם, שבהלכות ברכת המזון פסק מרן (סי' קפ"ה ס"ב) וז"ל: "צריך שישמיע לאזניו מה שמוציא בשפתיו, ואם לא השמיע לאוזניו יצא, ובלבד שיוציא בשפתיו", היינו שבהרהור לא יצא יד"ח. ועיין שם במג"א (סק"א) ובמשנ"ב (ס"ק ב') וכה"ח (שם אות ז'), שבאונס, אם הרהר ברכת המזון בליבו יצא יד"ח.
ובסימן ר"ו (ס"ג) פסק מרן: "כל אלו הברכות… וצריך להשמיע לאזניו ואם לא השמיע יצא, ובלבד שיוציא בשפתיו". וגם כאן צריכים להוסיף את דברי המג"א וכה"ח ומשנ"ב שהזכרנו לעיל שבאונס מועיל הרהור.
אבל בקריאת שמע (בסי' ס"ב סעיפים ג' – ד') כתב (ס"ג): "צריך להשמיע לאזנו מה שמוציא בפיו, ואם לא השמיע לאזנו יצא, ובלבד שיוציא בשפתיו", היינו שהרהור בק"ש לא מהני, ומשמע שאפי' בדיעבד לא יצא יד"ח. ובסעי' ד' פוסק השו"ע: "אם מחמת חולי או אונס אחר קרא ק"ש בליבו יצא", כלומר אם אדם מפונק וקורא ק"ש בהרהור לא יצא אפי' בדיעבד, אבל אם מחמת אונס הרהר אזי "הרהור כדיבור". והוסיף הרמ"א שם שאף לכתחילה יעשה כן. ומקור דברי השו"ע הוא באורחות חיים לפי דעת הירושלמי (מובא בב"י) שכתב: "נראה שאם מחמת חולי או אונס אחר קרא ק"ש בלבו יצא שנאמר אמרו בלבבכם" (ועיין להגר"א שם סק"ז מקור דברי הירושלמי).
וגם ר' יונה עצמו שפסק הלכה כמו רב חסדא כאמור לעיל, והסביר את דברי הגמרא בלבו לא כדברי הרמב"ם, אלא רק אם ביטא בשפתיו ובלחש, עכ"ז הוא כותב (בדף ח' ע"ב מדפי הרי"ף בד"ה לא יברך), שהרהור בברכת המזון לא מהני, והוסיף וכתב, "ואמר מורי הרב נר"ו, שמי שמתחייב בברכה ואינו יכול לאומרה שאין ידיו נקיות או שעומד במקום שאינו נקי, כגון החולה שאין מטתו נקיה ואינו יכול לבטא בשפתים, יש לו להרהר הברכה או התפילה שנתחייב בה, ואף על פי שאינו יוצא יד"ח אלא באמירה, יש לו להרהר בלבו, וה' יראה ללבב ויתן לו שכר המחשבה, דאמרינן הכי במדרש, אמרי האזינה ה' (תהלים ה, ב), אמר דוד, רבש"ע, בשעה שאני יכול לדבר אמרי האזינה, ובשעה שאיני יכול לדבר בינה הגיגי, והגיגי ר"ל המחשבה, שאם היה ר"ל דיבור, אפילו לבשר ודם אין לומר בינה בדבר ששומע, אלא מתוך שאינו אלא במחשבה אמר לשון בינה. וכן נראה מהפסוק שאומר בהגיגי תבער אש, דברתי בלשוני (תהלים לט, ד), דמשמע שהדיבור דבר אחר והמחשבה דבר אחר", עכ"ל. ומביאו הב"י (בסי' פ"ה) ומסבירו שם.
וגם כתוב בילקוט שמעוני (רמז תרכ"ז ומובא בביאור הגר"א בסי' ס"ב סעי' ד') על הפסוק "רגזו ואל תחטאו" (תהלים ד, ה), אמר הקדוש ברוך הוא, אני אמרתי להתפלל בבית הכנסת שבעירך, ואם אין אתה יכול לילך, התפלל על מטתך. ואם אין אתה יכול, הרהר בלבבך, שנאמר "אמרו בלבבכם על משכבכם".
ועל סמך הדברים הנ"ל כתב הרמ"א וז"ל: "ואף לכתחילה יעשה כן אם הוא במקום שאינו נקי לגמרי ואינו יכול לנקותו משום אונס, יהרהר בלבו, ובלבד שלא יהיה מקום מטונף לגמרי, דאסור להרהר בדברי תורה במקום הטינופת". והמג"א (ס"ק ב') מביא דוגמא לדברי הרמ"א הנ"ל ממקוה, ששם יש כמה חדרים, יש חדר שהוא חיצוני ששם לבושים כולם ומשם נכנסים ומשלמים וכדו', ויש חדר נוסף פנימי יותר ששם פושטים האנשים את בגדיהם אך אין במקום הבל וזיעה כמו שיש במקום הרחצה, ויש חדר עוד יותר פנימי ששם כל הגברים ללא בגדים ושם נמצאות המקלחות, ויש שם הרבה הבל וזיעה וחום. והדין הוא שבחדר הפנימי ביותר ששם הטינופת רבה אסור אפילו להרהר בדברי תורה, בחדר החיצוני יותר שאמנם נמצאים שם ללא בגדים אך אין הטינופת רבה מדי אסור לדבר בדברי תורה, אבל מותר להרהר בדברי תורה. ובחדר החיצוני ביותר מותר אפילו בדיבור. ואם הוא בחדר האמצעי ונזכר שלא אמר קריאת שמע, יכול להרהר את הקריאה בלבו כיון שזה נקרא שהוא אנוס, באופן שאם יצא לחוץ יעבור זמן ק"ש (ועיין בשו"ע סי' פ"ד ס"א).
[ובדין שליחות יד, ראה במשנה (ב"מ מ"ג ע"ב) שאומרת: "החושב לשלוח יד בפקדון, בית שמאי אומרים חייב וב"ה אומרים אינו חייב וכו'". וכתב רש"י (ד"ה החושב): "אמר בפני עדים אטול פקדונו של פלוני לעצמי". ואילו התוס' (ד"ה החושב) כתבו: "הך מחשבה הוי דבור כדיליף מעל כל דבר וכו'"].
בט"ז (בסי' ס"ב ס"ק א') כותב עוד חידוש בענין הרהור במקום אונס, והוא במקרה ואדם נמצא במטתו והתעורר באמצע הלילה ורוצה לשתות מים, וצריך לברך "בא"י אמ"ה שהכל נהיה בדברו", הנה אדם זה לכאורה לא יוכל לברך שכן ידיו טמאות. אומר על זה הט"ז, מכיון שמרן כתב שכשהוא במצב של אונס יכול להרהר בלבו, אם כן במקרה זה נחשב הוא כאונס שכן אין הוא יכול לברך כיון שידיו טמאות. וכיון שהוא מאד צמא ולא יכול לקום ממטתו (כגון שהוא בחורף), הרי זה בגדר אנוס ויכול להרהר. אבל מרן החיד"א בברכי יוסף (שם אות א') חולק על זה, ואומר שאינו נקרא אנוס אלא עצל, וצריך לקום ממטתו וליטול את ידיו כדין, ולא יכולים לפטור אותו מברכה בדיבור רק מחמת שקר לו וכדו'.
ומיהו אם באמת לא יכול לקום ממטתו מחמת אונס אמיתי, כגון: השוכב במטתו חולה עם חום, וצריך לבלוע כדור להורדת החום, אם שותה את הכדור עם המים לא צריך לברך כלל אולם אם שותה את הכדור עם מים ממותקים וטעימים כגון עם תרכיז מיץ או כוס חלב וכדו' צריך לברך שהכל. אומנם גם באופן זה יש מחלוקת בין הט"ז לבין הברכ"י וכף החיים. לדעת הט"ז בודאי שנקרא אונס שכן לדעתו אפי' אם רק קשה לו לקום מחמת קור נקרא אנוס, כ"ש אם הוא חולה. אבל לדעת הברכ"י (שם) וכף החיים (שם, סק"י) צריך ליטול ידיו כדין או לפחות לקנח את ידיו במגבת או בקיר היטב, ואז יוכל להרהר בלבו ברכה, ואם נטל ממש יברך בפה.
נמצאנו למדים שבברכות לדעת הרמב"ם יכול להרהר ללא אונס. ולדעת מרן צריך שיהיה אונס כדי שיוכל להרהר בלבו בלבד. ובברכת המזון, צריך לכתחילה להשמיע לאזניו מה שאומר בשפתיו, ובדיעבד יצא בהנעת שפתיים בלבד. ואם בירך ברהמ"ז בלבו בלבד, לדעת הרמב"ם יצא בדיעבד שכן הרמב"ם לא חילק, ולדעת מרן השו"ע לא יצא י"ח. ואם היה אנוס יכול להרהר בלבו בלבד.
י. ביאור השל"ה בדין אנוס שמהרהר בלבו
חז"ל אומרים שכל מי שרוצה לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה (עיין ברכות ו' ע"א). ומבאר השל"ה הקדוש (מובא במג"א סי' ס"ב ס"ק ב'), שאין הכונה שיקרא קריאת שמע בלבו, שזה לדעתו לא בא בחשבון, אלא הפשט הוא שיאמר במקום התפלה שאנוס מלאמרה: רבש"ע, אני רוצה להתפלל ולקרוא ק"ש ולברך ברהמ"ז אבל אני אנוס ואני לא יכול מחמת האונס, אז יהי רצון מלפניך שיחשב לפניך כאילו ברכתי ברהמ"ז וקראתי ק"ש והתפללתי. ובאמת לא יברך ולא יקרא. אבל הגאון והמ"א (שם) לומדים ברבינו יונה לא כן, אלא כפשוטו שאומר אותה התפלה או הברכה ממש בלבו, רק שלא מוציא את המלים בשפתיו.
יא. אנוס לענין ספירת העומר
בספירת העומר בעינן "תמימות", היינו אם לא ספר יום אחד לא בלילה ולא ביום, למחרת בלילה לא יכול לברך אלא יספור בלי ברכה (ראה שו"ע או"ח סי' תפ"ט סעי' ח').
וא"כ למשל אדם שבר"ח ניסן קבעו לו תאריך של ניתוח ב"מ שאמור להתבצע בהרדמה כללית בר"ח אייר, ואז יהא רדום למעלה מעשרים וארבע שעות כך שיום תמים לא יוכל לספור את ספירת העומר, י"א שכבר מיום ראשון של ספירת העומר יספור בלי ברכה, כי הרי הוא יודע שלא יוכל לקיים "תמימות". וי"א שיכול לספור, כיון שאין זה בטוח שהניתוח אכן יתקיים בר"ח אייר ולא ידחה, ועוד יתכן שהוא יבריא ולא יצטרך לניתוח, וע"כ יכול לברך בהתחלה, ואם יזדקק להרדמה, מאותו היום ואילך לא יברך ויספור ללא ברכה.
יב. אנוס שהרהר ועבר האונס
אדם שנמצא במקום שהוא אנוס למשך כשעתיים, והרהר בלבו את קריאת שמע כדעת השו"ע, ואח"כ עבר האונס ויכול לקרוא ק"ש בפיו, האם חייב לחזור ולקרוא קריאת שמע בפיו או לא (וכן אם הרהר ברכת המזון כנ"ל, האם חייב לברך בפיו או שמכיון שהרהר בליבו והוא אנוס יצא יד"ח)?
דעת הפרי חדש (סי' ס"ב אות ד') שיקרא קריאת שמע עוד פעם. אך בעל יד אהרן (שם) ס"ל שבאנוס הדין הוא שהרהור כדיבור, ומכיון שהרהר קריאת שמע יצא ידי חובה. וטעם מחלוקתם, אם הרהור כדיבור דמי באופן שהוא אנוס, או כיון שאין לו ברירה יהרהר והקב"ה יחשיב לו את זה כקריאת שמע או ברכת המזון (עיין למשנ"ב ס"ק ז' שדעתו כדעת הפר"ח, ועיין שם בביאור להלכה ד"ה יצא. אולם עיין בכה"ח אות ח' שהביא עוד פוסקים שסוברים שלא צריך לחזור, כי לדעתם באונס אומרים "הרהור כדיבור").
וע"כ בקריאת שמע שקרא באונס והלך האונס, כיון שאין חשש לברכה לבטלה אין נ"מ ויחזור ויקרא, אבל בברכת המזון שבירך בהרהור ואם יחזור ויברך יש חשש של ברכה לבטלה, ע"כ יחזור ויברך בלי שם ומלכות, ויהרהר שם ומלכות בלבו. ובפרט לסברת הרמב"ם הנ"ל שיוצא יד"ח בברכת המזון בהרהור אפי' בלי אונס.
יג. דעת הבן איש חי
אם אדם לא ספר ספירה"ע לילה ויום, בלילה שאחריו לא מברך כנזכר לעיל בשו"ע, ואם יכול יאמר לחבירו שיוציאו ידי חובה בברכתו, ואח"כ הוא יספור עומר. ואם אינו יכול לעשות כן יהרהר הברכה בלבו ויספור עומר (עיין באורח חיים, הגדה של פסח לבא"ח, הל' ספירת העומר דף ר"ט אות י"א, מש"כ בזה). כמו"כ מצינו לדעת הבא"ח, אם אדם אכל ארוחה ושבע ורצה לשתות מים ואין לו מים, ואחר כך מסופק אם בירך ברכת המזון או לא, מה יעשה, מאחר וי"א שאם לא שתה מים אינו חייב לברך מהתורה, כיון דיש מי שאומר ש'ואכלת ושבעת' זה שתיה, ואם לא שתה השביעה אינה שביעה, וכיון שלא שבע אינו חייב לברך אלא מדרבנן, ולכן אם מסופק לא יברך. ויש אומרים, שאם אכל ושבע ואין לו מים כרגע, והוא מסופק אם בירך או לא, חייב לחזור ולברך, כי ושבעת היינו מאוכל ולא ממשקה. אומר הבא"ח (שנה ראשונה פרשת חוקת הל' י"ג), שאם יכול לאכול עוד כזית לחם ולברך ברכת המזון, יעשה זאת, וברור שיברך גם 'המוציא' לפני כן. ואם אין לו לחם או שאינו יכול לאכול עוד לחם, יעשה כמו שתמיד רגיל בעל הבא"ח לפסוק, שיברך ולא יזכיר שם ומלכות אלא יהרהר שם ומלכות בלבו. וכן הרבה פוסקים אומרים שאם הוא מסופק איזה ברכה לברך או שיש מחלוקת אם יברך, מאחר ויש כלל של ספק ברכה להקל, ע"כ יברך ויהרהר שם ומלכות.
יד. הזכרת שם ה' לבטלה בהרהור
והשאלה אם בכלל מותר להרהר שם ומלכות ואין בזה "הרהור כדיבור", ואם אינו חייב לברך א"כ הוא מזכיר ש"ש לבטלה, ואם הרהור לא כדיבור מאי נ"מ אם יברך ויהרהר שם ומלכות. ותמיד אנו רגילים להסביר שבאופן שיש מחלוקת בענין הברכה או אם הוא מסופק, הרי דינו כדין אנוס. ובאונס הרי אנו פוסקים כשו"ע (סי' ס"ב סעי' ד') שבזה אומרים שהוא כדיבור, וע"כ הוא יוצא יד"ח.
הברכ"י (סי' ס"ב אות א') הביא את סברת הפרח שושן (או"ח כלל א' ס"ס י"ד) שיש בהרהור שם ה' איסור "לא תשא את שם ה"' עיין שם. ובסוף כתב הברכ"י "ולבי מהסס בדבריהם". ובספרו יעיר אזן (מערכת ב' אות א') כתב, שדעת הגינת ורדים שאין בהרהור שם ה' דין "לא תשא", כי בשבועה כתוב "לבטא בשפתיים" ולא בהרהור. וכן בספרו פתח עינים על מסכת ברכות (דף כ' ע"ב) כתב שדעתו כמו גינת ורדים שאין בהרהור דין 'לא תשא' (ועיין יעיר אזן שחיזק את דבריו בפתח עינים). והרב בעל שדי חמד (ח"א כללים מערכת ב' סעי' קט"ו) האריך בנושא וגם דעתו היא לא כמו פרח שושן אלא כמו רוב הפוסקים שאומרים שאין בהרהור שם ה' איסור של "לא תשא".
ולפעמים אנו רואים שהרהור אין לו חשיבות, ולפעמים יש לו חשיבות. למשל התוס' במסכת ברכות (דף כ"א ע"ב ד"ה עד שלא יגיע) וכן התוס' בסוכה (דף ל"ח ע"ב ד"ה שמע), דנים במקרה שעומד בעמידה ושמע קדיש או קדושה מש"צ, ואינו יכול לענות כיון שהוא באמצע התפילה, וכתבו שם שנהגו שמפסיק להתפלל ושומע את הקדיש או הקדושה מש"צ וממשיך להתפלל.
[וראה בתהילים (פרק ס"ו פס' י"ח – י"ט) שם כתוב: "און אם ראיתי בלבי, לא ישמע, ה'. אכן שמע אלוקים, הקשיב בקול תפלתי". ועל פי הנ"ל יש לבאר: און אם ראיתי בליבי, דהיינו לגבי שם שמים לבטלה ע"י הרהור, לא ישמע ה', דהיינו לא יחשב כדיבור, אכן שמע אלוקים הקשיב בקול תפילתי היינו אם בתפילה יש לו אונס ומהרהר בליבו, שיחשב כדיבור].
טו. הנודב בלבו
יש לדון, כאשר עושים מגבית בבית הכנסת ואדם חושב לתת סכום מסוים לצדקה ולא אמר בפיו, האם הרהור כדיבור או לא.
למעשה זה מחלוקת בין השו"ע לרמ"א. השו"ע (חו"מ סי' רי"ב סעי' ח') כתב, וז"ל: "קנה קרקע אדעתא שיעשנו הקדש ולא הוציא מפיו כלום, יש אומרים דכיון שגמר בלבו לתת לצדקה חייב ליתן, ויש מי שאומר דאע"ג דכתיב 'כל נדיב לב עולות' (דברי הימים ב, כט, לא), חולין מקדשים לא ילפינן. והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין, שאין הקדש עתה לבדק הבית ואינו אלא לצדקה, הלכך כל שלא הוציא בשפתיו אינו כלום". ויש לנו כלל: "יש" ו"יש", הלכה כ"ויש". דהיינו שלא אומרים היום בצדקה מחשבה כדיבור.
והרמ"א שם כתב שיש להחמיר כסברא ראשונה. וביו"ד (סימן רנ"ח סעי' י"ג) כתב הרמ"א: "אם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה, חייב לקיים מחשבתו, ואין צריך אמירה, אלא דאם אמר היו כופין אותו לקיים. ויש אומרים דאם לא הוציא בפיו אינו כלום. והעיקר כסברא הראשונה" עכ"ל.
עיין פני דוד להחיד"א (על פרשת ויקהל פקודי אות ג') מה שכתב בשם הפרישה וז"ל: "וכתב הרב פרישה, דאף למ"ד דצדקה כקדשים, היינו דוקא אם גמר בליבו, אך אם חשב ולא גמר בלב אינו חייב. וז"ש 'כל איש אשר נשאו לבו' (שמות לה, כא) דהיינו שנתעורר לבד ולא גמר וכל אשר נדבה רוחו, וגמר בלב, הביאו, דאף דמי שנתעורר ולא גמר אינו חייב, עכ"ז הביאו".
טז. ספירת העומר בכתב או בהרהור
עיין בשו"ת רעק"א (סימנים כ"ט – ל"ב) שדן באדם שכתב כך וכך היום לעומר אם יצא יד"ח, וכן דן באדם שהרהר וחישב את הספירה בלבו, אם ההרהור הוי כספירה (וי"א שעל דבר שיוצא בהרהור הלב אין בו דין ברכה).
באותה שאלה דן הברכ"י (סי' תפ"ט אות י"ד) גבי אדם שכתב לחבירו מכתב בין השמשות, וכתב שם את תאריך העומר, אם יצא יד"ח, עי"ש שהאריך, ומסקנתו שיחזור וימנה בברכה, דהיינו שספירה בכתב אינה ספירה.
ועיין לכה"ח (שם אות פ"ד) שכתב גבי אדם ששכח לספור לילה ויום, אולם כתב במכתב 'היום כך וכך לעומר', יכול לספור מכאן והלאה בברכה.
ולמעשה, הדבר תלוי במה שפסק מרן (סי' מ"ז סעי' ג'): "הכותב בדברי תורה אף על פי שאינו קורא צריך לברך". לכאורה משמע מכאן שכתיבה כקריאה. ובסעי' ד' כתב: "המהרהר בדברי תורה אינו צריך לברך".
ועיין בט"ז (ס"ק ב'), ובמג"א (ס"ק א'), ובבאור הגר"א ובכה"ח (ס"ק ה'), המאריכים להסביר את ההבדל בין כתיבה להרהור. ועיין בכה"ח (שם ס"ק ו') ובמשנ"ב (שם ס"ק ה') שיש הבדל אם מעיין מתוך ספר או לא. ועיין לגר"א שם שלדעתו הרהור הוי כדיבור וחייב לברך. ולהלכה, כיון שבכתיבה פסק השו"ע שחייב לברך והרהור מתוך כתב חמור יותר ולדעת הגאון הרהור הוי כדיבור, לכך אף שבד"כ שכשאנו מסופקים בהלכה בעלמא אנו אומרים ספק ברכות להקל, מ"מ בספירת העומר כיון שיש מחלוקת יסודית אי בעינן "תמימות", [ראה תוס' מנחות דף ס"ו ע"א ד"ה זכר למקדש הוא], ולמרות שנפסקה ההלכה לענין ברכה שבעינן "תמימות" היינו מדין סב"ל, אבל בספק נפסקה הלכה בשו"ע שחוזר ומברך בלילה השניב. ועל כן, מי שכותב את מספר העומר או מהרהר, ולא ספר בפועל לילה ויום, יכול להמשיך ולספור בברכה.
ואין זה דומה למה שנפסקה ההלכה שאדם שסופר יסתכל בסידור כדי לדעת את מספר היום שסופר, משום שבהרהור זה, אנן סהדי שאינו מתכוין לצאת יד"ח אלא מתכוין בכדי לדעת מה לספור. ועוד פירוש הרהור זה כאילו קורא ממש רק אינו מבטא בשפתיו, וע"פ זה הסברנו לעיל ותרצנו מספר קושיות.
התוס' במנחות (ס"ה ע"ב ד"ה וספרתם) דנו בדין שנות שמיטה ויובל, אם צריך לספור בברכה, ודנו שם לגבי אשה זבה שכתוב: "וספרה לה", אם סופרת בברכה כל יום. וכתבו: "כיון דסותרת דאי חזיא אפילו בשביעי סתרה", ע"כ לא מברכת. ואילו התוספות בכתובות (ע"ב ע"א ד"ה 'וספרה לה') מקשים: מדוע אין האשה מברכת, עי"ש.
ולמעשה, הרי בפועל היא אינה סופרת כל יום אלא בלב, ולמה שואלים מדוע אינה מברכת, ומתרצים מה שמתרצים, תיפוק ליה שאין מברכים על מצוה שבלב? אולי כוונת קושייתם מדוע בפועל לא תספור יום יום.
יז. הרהור בתפלה
ולענין תפילה אם יוצא בהרהור או לא, עיין בשו"ע (או"ח ק"א סעיף ב') שכתב, וז"ל: "ולא יתפלל בלבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאוזניו בלחש" (עיין שם בכף החיים אותיות ו' – ז' שכתב שלדעת הזוה"ק אין לו להשמיע לאוזניו אלא יחתך בשפתיו, ועיין לגר"א ס"ק ד'). משמע מדברי השו"ע שאם הרהר בתפילה לא יצא יד"ח, וע"ז מקשה המג"א (שם ס"ק ב'), אעפ"י שאנו אומרים בעלמא הרהור לאו כדיבור דמי (בסימן ס"ב סעיף א' ובסימן קפ"ה סעיף ב'), אפשר לומר שתפילה שאני, כי הרי הרמב"ם ושאר פוסקים למדו חיוב תפילה מהפסוק "ולעבדו בכל לבבכם" – איזוהי עבודה שבלב, זו תפילה, "א"כ עיקר תלוי בכוונת הלב, והקב"ה יודע מחשבות". היינו שלדעתו תפילה שאני ויוצא בה בהרהור. ואח"כ הוא מקשה מהגמרא בברכות (כ' ע"ב) שמשמע שם שבעל קרי יהרהר רק ק"ש או ברהמ"ז, אבל לא תפילה, הרי לפי ההקדמה של המג"א אפי' ר' חסדא יודה שתפילה מועיל בהרהור וכ"ש שיודה בזה רבינא, ומדוע לא כתוב שבעל קרי יהרהר תפילה בלבו, אלא ודאי שגם בתפילה הרהור לאו כדיבור דמי (ועיין לעיל שהבאנו דברי תוספות אנשי שם שהגמרא חזרה בה, ובק"ש ובברכת המזון דאורייתא – חייב להרהר באנוס ואז יוצא יד"ח, אבל במידי דרבנן לא חייבו אפילו להרהר באנוס. ותפילה אעפ"י שכתוב ולעבדו בכל לבבכם זה תפילה, מ"מ נוסח כל התפילה הוא דרבנן וע"כ המשנה לא הביאה שיהרהר בתפילה). ומתרץ המג"א: "כי הקול מעורר למעלה כידוע". אלא שיש לו קושיא, שבסימן צ"ד (סעיף ו') כתב הרמ"א "אם אי אפשר לו להתפלל, מ"מ יהרהר בלבו, שנאמר אמרו בלבבכם על משכבכם" כנ"ל שהביא הב"י בשם האורחות חיים ומשם הפסיקתא, וכן נפסק (בסימן ס"ב סעיף ד') שבאנוס הרהור כדיבור. וכן הביא המג"א שבברכת המזון ושאר ברכות פירוש בלבו היינו לא הרהור אלא ביטא בשפתיו ורק אז יוצא יד"ח. והשאיר זאת בצ"ע. אבל לפי האמור לעיל ולפי מה שאמר המג"א בעצמו (בסימן קפ"ה ס"ק א') שאפילו בברהמ"ז מחמת אונס יוצא בהרהור, ה"ה בתפילה, ודברי המג"א צ"ע.
יח. סיכום למסקנא:
לדעת הרמב"ם הנ"ל, אם הרהר יצא יד"ח, וכאמור אין איסור של הרהור שם ה', וע"כ מה שרגיל לכתוב גאון עוזנו בעל הבא"ח שאם יש ספק יברך ויהרהר שם ומלכות בליבו, כדין פוסק על פי דעת הרמב"ם הנ"ל, היינו שאם מהרהר את כל הברכה כולל שם ה' יצא יד"ח, ועכ"ז אם מהרהר שם ה' אינו כדיבור ומותר להרהר במקום הצורך.
וע"כ אם הוא מסופק, אנו פוסקים ספק ברכות להקל היינו שלא יברך, ותיקן הבא"ח שיברך את הברכה ויהרהר שם ומלכות.
דרך אחרת מצא הבא"ח (שנה ראשונה פרשת וישב סעי' ט"ו) לגבי ברכות (ולא בתפילה) והוא שיאמר: ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל ויאמר דוד ברוך אתה ה' אלוקי ישראל אבינו, מעולם ועד עולם, שהכל נהיה בדברו, וכדו'.
