שאלה: האם חייבים לומר את נוסח ה"לשם יחוד" של הבן איש חי לפני הקידוש?
תשובה:
הגמרא במסכת ברכות (דף י"ג ע"א) דנה בענין הכוונה הנצרכת לקיים מצוות וכתבה על דברי המשנה: "אם כיון לבו, יצא" – "שמע מינה, מצוות צריכות כוונה".
וביאר רש"י (ד"ה ש"מ מצוות): "שיהא מתכוין לשם מצוות", וכבר הקשה רש"י על כך מסוגיית תוקעא (ר"ה כ"ח ע"א), ולכן נחלקו הראשונים האם למעשה "מצוות צריכות כוונה" או לא (עיין בב"י או"ח סימן ס' ד"ה והא, ובסימן תקפ"ט ד"ה וצריך).
ובשולחן ערוך פסק מרן (סימן ס' סעיף ד'): "יש אומרים שאין מצוות צריכות כוונה, ויש אומרים שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה וכן הלכה". עכ"ל.
הרי שדעת מרן להחמיר שמצוות צריכות כוונה. וגם בזה יש מחלוקת אחרונים, האם דין זה ש"מצוות צריכות כוונה" היינו דוקא במצוות דאורייתא או גם במצוות דרבנן (ראה משנב"ר ס"ק י' וכה"ח סי' ס' אות י').
לדעת המגן אברהם (סי' ס' ס"ק ג') משם הרדב"ז (שו"ת הרדב"ז ח"א סי' ב') דין זה הינו דוקא במצוות דאורייתא. ולדעת הגר"א (סי' תפ"ט) מצוות צריכות כוונה גם במצוות דאורייתא וגם במצוות דרבנן.
ועיין בב"ח (סי' ח' והובא במשנ"ב סי' כ"ה ס"ק ט"ו) שכתב: "מה שהכריחו לרבינו להורות דבעי שיכוין בהתעטפו, וכן בהל' תפילין ובהל' סוכה נראה, דלפי שכתוב בפרשת ציצית למען תזכרו… יורה כי עיקר המצוה וקיומה תלויה בכוונתה שיכוין בשעת קיום המצוה, משא"כ שאר המצוות דיוצא י"ח אף על פי שלא יכוין בה דבר, כי אם שעושה המצוות לשם ה' שציוה אותו לעשותם".
ומעתה, כאשר אדם מקיים מצות עשה דאורייתא כגון: מקדש, מניח תפילין וכיו"ב, לרוב ככל הדעות אם לא כיון לצאת ידי חובת המצוה, לא יצא ידי חובתה. ויש פוסקים הסוברים שאם לא הניח תפילין בכוונה – יחזור ויניח ויברך שוב. ואם לא כיון בקידוש, יקדש שוב בשם ומלכות. ואמנם למעשה משום ספק ברכות להקל אנו פוסקים שיניח שוב בלי ברכה, ויקדש שוב בלי שם ומלכות.
ולכן כאשר מקדים אדם לומר לפני כל מצוה ומצוה "לשם יחוד", הריהו אומר מראש בפיו שהוא מתכוין לצאת ידי חובת המצוה, ואז ודאי יוצא ידי חובתה.
ולכך גאון עוזנו ותפארתנו רבינו יוסף חיים זיע"א בעל הבן איש חי, כתב בספרו לפני כל מצוה "לשם יחוד" (ראה בהלכות ציצית פרשת בראשית שנה ראשונה הל' א', ובבא"ח שנה שניה בראשית הל' כ"ט נוסח לשם יחוד שלפני הקידוש ובמקומות נוספים עיין שם).
ובשו"ת תורה לשמה (סי' ת"ע) נשאל רבינו יוסף חיים: "היכן כתוב בכתבי האר"י ז"ל שצריך לומר קודם כל תפילה וקודם כל מצוה לשם יחוד קודשא בריך הוא… והשיב וז"ל: מה שאומרים לשם יחוד וכו' זה נזכר בדברי רבינו האר"י זצ"ל האמיתיים וכמ"ש מהרח"ו ז"ל בשער רוה"ק הנמצא אצלנו בכת"י", וזאת לאפוקי מדעת הנודע ביהודה מהדו"ק יורה דעה סימן צ"ג.
והחיד"א כתב בקונטרס שמחת הרגל (לימוד ב') וז"ל: "וירגיל עצמו לומר לשם יחוד קודשא בריך הוא… ואל תשגיח במ"ש הרב מהר"ר יחזקאל לנדא בספרו שו"ת נודע ביהודה אשר זלזל והטיח דברים על אמירת ליקבה"ו, ובא לכלל כעס על חסידי ארצו ובא לכלל טעות בדבריו…ב וגם יושב ודורש שאין צריך כוונה כלל, וכל התיקונים נעשים למעלה מאליהם ע"י מעשינו, והוא חולק בידים נקיות על רשב"י וחביריו קדישי עליון ועל רבינו האר"י זצ"ל אשר רוח ה' דיבר בם, ואליהו זכור לטוב אתרחי"ש להו כאשר ידבר איש אל רעהו. איברא ודאי שמי שעושה המצוות לשם שמים ודאי מתקן למעלה, אבל אין יחס בינו לבין המכוין הכוונה הראויה כלל… ועל כל פנים לא ימנע לומר קודם כל מצוה וקודם כל לימוד לשם יקבה"ו ופסוק ויהי נועם".
ובשו"ת רב פעלים (או"ח ח"א סימן א') באר מהו פירושו של הלשם יחוד – לך נא קחנו משם.
ובסוד ישרים (ח"א סימן י"ז) כתב: "וכן תמצא מפורש בסדר 'לשם יחוד' שסידר רבינו הרש"ש ז"ל לאמרו בכל יום קודם כל מעשה המצוות ותפילה".
וכן ברב פעלים (ח"ג או"ח סי' כ"ב) כתב רבינו על הרש"ש: "וכן סידר בנוסח לשם יחוד בקידוש ליל שבת, הריני מקיים מצות עשה דאורייתא לקדש את השבת ולקיים מצות עשה דרבנן לקדש על היין".
וידוע ששיטת הבא"ח כדעת הרש"ש ז"ל לומר "לשם יחוד" על כל מצוה ומצוה שעושה, ואפילו לפני שיצא לטייל לרפואת גופו אמר "לשם יחוד", כפי שכתב ב"לשון חכמים" (ח"ב סי' כ') נוסח מיוחד לזה, ע"ש.
ולכן יש להזהר ולומר את נוסח ה"לשם יחוד" לפני כל מצוה ומצוה, גם מצוות מדאורייתא וגם מצוות מדרבנן, ובזה יצא לבטח ידי חובת המצוה, ובודאי במצוות עשה דאורייתא, כמו תפילין, סוכה, קידוש, קריאת זכור ועוד.
לסיכום:
א. אם אדם קידש או עשה מצות עשה דאורייתא ולא חשב לפני כן שהוא מקיים מצות עשה – לדעת רוב הפוסקים לא יצא ידי חובתו וחייב לחזור ולקיים את המצוה.
ב. אף שיחזור לקיים את המצוה לא יברך, משום "ספק ברכות להקל" אלא יניח תפילין שוב בלי ברכה, יקדש בלי שם ומלכות וכיוצא בזה.
ג. לכן טוב שאדם יאמר לפני כל מצוה "לשם יחוד" ובעיקר במצוה דאורייתא (ראה כה"ח סי' ס' אות' י' – י"א).
