יסוד קנין נכסי שמאות כמכר ושמאות בזמן הזה [בסוגיא ד"שומא הדר לעולם"]
הלכה נפסקה בש"ס (ב"מ ל"ה ע"א) "הלכתא שומא הדר לעולם" ולא רק אחר תריסר ירחי שתא. והטעם הוא משום (דברים פרק ו' פס' י"ח) 'ועשית הישר והטוב'. המדובר בגמרא הוא בשומת בי"ד לאחר כל ההליכים של הכרזה ואדרכתא וכו', וביה"ד הוא שהוריד את המלוה לקרקע, עם כל זה אם לאחר כמה שנים יבוא הלווה לשלם את החוב כדי שיחזירו לו את הקרקע, שומעים לו מדין "ועשית הישר והטוב". אולם אם בינתיים מכר המלוה את הקרקע לאדם שלישי ואח"כ בא הלווה ורוצה לתת את סכום ההלואה, הקונה אינו מחוייב להחזיר לו את הקרקע, והטעם כי "הני מעיקרא אדעתא דארעא נחות ולאו אדעתא דזוזי נחות". והסביר רש"י שם (ד"ה אדעתא): "דאילו בעל חוב אית ביה משום ועשית הישר והטוב, דאמרינן ליה לא היה לך עליו אלא מעות, והרי הן לך, אבל אלו קרקע קנו". כלומר המלוה הלווה כסף על דעת שיחזיר לו ממון, ורק אם אין ללווה אפשרות לשלם את החוב גובים ממנו את הקרקע ואפי' בע"כ ומוסרים אותו למלוה, וכל זמן שהקרקע ברשותו של המלוה הוא הבעלים שלה, ומשתמש בה כבעל הקרקע לכל דבר, אוכל פירות וכו'. ובעת שהלוה רוצה לשלם את חובו אומרים למלוה "ועשית הישר והטוב, כסף נתת, עליך לקבל את כספך; כשלא היה סיפק בידי הלוה, קיבלת את הקרקע, עתה שיש לו אפשרות יחזור הענין לעיקרו, שיקבל המלוה מעותיו ויסתלק". אבל מי שקנה את הקרקע מהמלוה, הוא ירד על דעת קרקע, והוא נתן כסף למלוה ע"ד שישתמש בקרקע, וע"כ אין הוא מחוייב מאומה ללווה משום "ועשית הישר והטוב".
בעניין המלוה היורד לקרקע, וביה"ד כתב לו שיעשה בקרקע כבתוך שלו, חלוקות הדעות בקרב הפוסקים: האם הקרקע הזו של שומת בי"ד קנויה לו בצורה מוחלטת קניין בלעדי, ורק בעת שהלווה רוצה לשלם חובו אומרים למלוה "ועשית הישר והטוב ומחזיר לו את הקרקע" (ולפי זה צריך הלווה לעשות קניין כרגיל, כמי שהוא קונה קרקע, לפי כל כללי קניין קרקע, והמלוה נקרא עתה מוכר את הקרקע), או שבעת שהלווה נותן את כסף החוב אז הוא מסלק את המלוה מהקרקע, והיא חוזרת לבעליה הראשונים, ויוצא שהמלוה אינו מוכר עתה את הקרקע ללווה (עיין בש"ך סי' ק"ג, ס"ק י'א – י"אב).
וכתב הב"י שם (י"ב ע"ב בדפי הטור, ד"ה כשחוזרת) לענין אם צריך המלוה לכתוב שטר ללווה כשמחזיר לו את הקרקע: "עיין בנימוק"י ספ"ק דמציעא" (בדפי הרי"ף ט' ע"ב ד"ה אמר)ג. ואח"ז הוסיף שהריטב"א (חי' הריטב"א החדשים ב"מ ל"ה ע"א ד"ה זבנה) כתב: "היכא דשמו ארעא לקטן לא הדרא עד דגדל וידע לאקנויי". יוצא איפוא, ששומא הדר, וצריך לעשות עתה מכירה חדשה והלווה צריך לקנות את הקרקע, וקטן לאו בר מכירה הוא.
ולכאורה כן משמע מרש"י (ב"מ ט"ז ע"ב, ד"ה מרישא דקא זבין) שכתב: "כלומר אין זה פדיון אלא תחילת קנין כאילו שלו היתה, לפיכך הכותב שטר מכירה עליו אינו טועה וכו'" (ועיין בש"ך שם ס"ק י"א). ואפשר שרש"י סובר שהמכירה אינה מוחלטת אלא נראית כמכירה וע"כ הכותב שטר, דהינו המלוה שכותב שטר ללווה אינו שטר בטעות עיין שם. אולם בנימוק"י שהזכיר הב"י, כתב שמדברי הרמב"ם שכתב: "מסלקין לו מאותו קרקע" משמע, שאין צריך קנייה אחרת אלא סילוק בעלמא. וכן הביא משם הר"ן. ועיין בשיטה מקובצת (על דף ל"ה ע"א ד"ה אמר רב נחמן) משם הריטב"א: "ותדע דמלוה זכיה גמורה זכה בקרקע הנשום, וכי הדרא למרא צריך הוא למכתב שטר מתנה". ועיין בכסף משנה (הל' מלוה ולווה פרק כ"ב הל' ט"ז) שהר"ן דקדק מלשון הרמב"ם שאין צורך בקנין מיוחד ששומא הדר, אלא סילוק בעלמא. ושלא כדברי הרמב"ן שהצריך לכתוב שטר מכר עי"ש.
התוס' שם (ב"מ ל"ה ע"א ד"ה זבנה וכו') הסבירו מדוע אם מכר המלוה לאחר השלישי אינו חייב להחזיר, הרי כל שמכר ראשון לשני הוא כל הזכות שיש בידו, והזכויות שיש למלוה הן מצומצמות, כך שהלווה יכול לקבל את הקרקע בחזרה, וע"כ גם כלפי הקונה השלישי יש ללווה הזכות הזאת של פדיית הקרקע, כי לכאורה אין למלוה בעלות מוחלטת על השומא. ואמרו שם התוס': "שהראשון מן הדין נמי אין מחזיר, שמכורה היא לו, שהרי אוכל פירות בלא נכייתא, אלא משום ועשית הישר והטוב מהדר, ולכן השני לא מהדר". פירוש לדבריהם, שהשומא הפכה את המלוה לבעלי הקרקע החלטית, ולא בעלים על תנאי, והם רשאים לאכול את הפירות ולא עושים חשבון שיכול הלווה לנכות מהחוב, כי בעת שביה"ד הוריד את המלוה לקרקע, הם הבעלים, ולא נשאר ללווה שום זכות על הקרקע; מכר המלוה את הקרקע לאדם שלישי הקנה לו כל הזכויות שיש לו בה, והזכויות הן שלימות, אלא שמצווה מוטלת על המלוה משום ועשית הישר והטוב להחזיר ללווה, וחיוב זה אינו קשור עם הבעלות על הקרקע, ומצווה זו אינה מוטלת על הקונה, כי הוא אדעתא דארעא נחית. ולפי זה יוצא שלדעת התוס' המכירה היא מוחלטת, ואם כן בעת ששומא הדר, לכאורה צריך קנין מיוחד כסברת הרמב"ן והריטב"א דלעיל.
כתב הרא"ש (ב"מ פ"ג סי' ד') שאם המלוה מסר את הקרקע לבעל חובו, היינו אדם שלישי שהמלוה היה חייב לו מעות, לפי הדין שומא הדר, כי גם המלוה השני אדעתא דזוזי נחית, ואומר בעל החוב השני שכיון שהמכירה למלוה הראשון היא מכירה מוחלטת, אם ירצה הלווה הראשון לפדות את הקרקע מדין שומא הדר, עליו לשלם סכום שלא יצא מזה היזק לב"ח השני, היינו אם שמו לב"ח השני את הקרקע בסכום גבוה יותר ממה ששמו לראשון, אז הלווה בעל הקרקע לא ישלם לב"ח השני מה שהמלוה הראשון שילם, אלא מה שהוא, ב"ח השני, שילם. ואם ב"ח השני קנה את הקרקע מהראשון בסכום נמוך יותר ממה ששמו למלוה הראשון, אז חייב הלווה הראשון לשלם לב"ח השני לא מה ששמו לב"ח השני, אלא מה שהיה צריך לשלם למלוה הראשון. והטעם: "משום דזבינא מעליא הוא ולא מהדר אלא משום ועה"ו". הוי אומר, שגם לסברת הרא"ש הקניין של השומא הוא קניין מוחלט, ולא על תנאי, ולא קניין תלוי ועומד.
אלא שבנדון דלעיל יש ספק אם ב"ח הראשון ששמו לו את הקרקע אין לו לשלם כסף לב"ח השני שגבה ממנו את הקרקע, ובא הלווה הראשון ואומר למלוה השני (שהוא לאו בעל דברים דידיה) שהוא מוכן לשלם לו את החוב של המלוה הראשון, האם יכול לומר לו הב"ח השני: "כלפי אין לך שום תביעות, אם יש לך דרישות הרי הן כלפי המלוה הראשון, יבוא הוא וישלם לי, ואז אני אסתלק מהקרקע מדין ועה"ו, כי אני קניתי קניין מוחלט את הקרקע, ואתה הלווה אין לך בזה שום אחיזה קניינית ואין לי עסק עמך". או נאמר שגם ב"ח הראשון כששמו לו עבור ב"ח השני הקנה לו לשני רק את הזכויות שיש לו, והם שאם יבוא הלווה הראשון וישלם את החוב, אז שומא הדר. ועיין בזה ברש"ש (שם ד"ה פשיטא), שמסתפק בזה. אולם מרש"י (ד"ה לא עדיפת) משמע, שהלווה הראשון יכול לתת את הסכום ישירות למלוה השני ויפדה את הקרקע גם ללא אמצעות המלוה הראשון, שכתב רש"י שם: "אף אתה קבל מעותיך מבעלים הראשונים", הבעלים הראשונים היינו הלווה שהוא הבעלים הראשונים של הקרקע, הוא יכול לתת מעותיו ישר למלוה השני, ועי"ש. לכאורה יוצא איפוא, שעדיין ללווה שמורה זכות מסויימת בקרקע זו והשומא אינה מוחלטת.
אם רצה הלווה לאחר זמן לשלם את הסכום ולקבל את הקרקע בחזרה, ובינתיים הקרקע השביחה ממילא או ע"י המלוה, כתב הרא"ש (שם) שאם נתייקרו הקרקעות "לא מסתבר כלל שיצפה הלווה כל ימיו אם יתייקרו הקרקעות שיפדה קרקעו, ואיכא נעילת דלת בפני לווין". וכתב ע"ז הטור (שם סעי' ט', י"ב ע"ב בדפי הטור): "אם השביח הקרקע מאליו, דאייקור ושוה כפליים, כיון דשומא חוזרת לעולם, הרי המעות אצל הלווה עדיין כמלוה, ואם יטול המלוה אותו שבח דממילא, הוה ליה כנוטל שכר המתנת מעותיו והוי כריבית וכו' וא"א הרא"ש כתב וכו' שאם נתייקרה, חוזרת לו אם ירצה ליקחנה כפי היוקר ששוה עכשיו".
וכתב ע"ז הב"י (ד"ה ומ"ש רבינו בשם הרא"ש) בבדק הבית שסברת הרא"ש שהלווה צריך לשלם לפי שוויה עתה, היא סברא יחידה וכל הפוסקים לא מסכימים לה, והטעם כי בינתיים המלוה אכל פירות של הקרקע ואת הפירות הוא לא מחזיר ללווה, וזה השכר שלו, ואין כאן דין נעילת דלת בפני לווין. ופשט הלשון של הש"ס שאמרו שומא הדר באותו מחיר ששמו את הקרקע, אפי' אם אח"כ נתייקרה הרבה עי"ש. ועל הסברא הראשונה כתב הטור שאסור לתת ללווה מחיר של היום ששווה יותר, מדין ריבית. והב"י שם (ד"ה ומ"ש ואם השביח) ציין שסברא זו מוזכרת גם בהרב המגיד על הרמב"ם (הל' מלוה ולווה פרק כ"ב). ובבדק הבית כ' שאין נראית לו סברא זו וז"ל: 'ובהוקרה אין טעמו נכון בעיני, דאי מטעם דמחזי כנוטל שכר מעותיו היאך אוכל פירות, אלא ע"כ מכר גמור הוא וליכא חשש מחזי כנוטל שכר מעותיו כלל, אלא אי איתיה להאי דינא מטעמא אחרינא הוא, דכיון דמשום ועשית הישר והטוב הוא, די אם יתן לו כדי חובו ולא יצטרך לפדותה יותר מכדי חובו, דאין זה טוב לו'.
והסכים עם סברא זו הב"ח שם (ד"ה ומ"ש הוה ליה) וכתב: "והכי נקטינן, דהכי משמע לישנא דתלמודא והפוסקים בסתמא שומא הדר אפי' נתייקר". ועיין עוד במגיד משנה ובכסף משנה (שם הל' ט"ז) (ולכאורה יש תימה על באר הגולה שהביא בשו"ע את הטעם של הטור ולא של הב"י).
ואפשר היה להסביר את מחלוקת הטור והב"י בזה, אם שומא הוא מכר מוחלט או מכר על תנאי, או מכר עם זכויות. אם נאמר שהמכר הוא מוחלט למלוה, והלווה אינו חייב שום סכום עתה למלוה כי הרי לקח את הקרקע במקום החוב, אז בבוא העת שהלווה רוצה לקחת את הקרקע בחזרה אפשר לו למלוה למכור ללווה בכל סכום שירצה, ואין לזה שום קשר עם החוב, כי החוב כבר נפרע בלקיחת הקרקע ע"י השומא ואין לזה שום שייכות לריבית ולהלואה, ומה שהוא חייב להחזיר זה רק משם ועה"ו. אולם מדין זה של הטוב כלומר בחלק מהתקנה של ועה"ו הוא שיחזיר המלוה את הקרקע במחיר החוב, ולא יותר.
וזה לא מדינא אלא מדין ועה"ו. אולם לדעת הטור המכירה והשומא היא לא מוחלטת אלא על תנאי, והחוב עוד נשאר על הלווה, והקרקע הקנו לו אותה בי"ד שיאכל פירותיה עד לזמן שהלווה ירצה לפדות, וא"כ בעת שהלווה נותן למלוה את סכום הכסף, הרי זה החזרת הלוואה ולא קנייה, ולכן אין לתת סכום גדול יותר אפי' אם עלה מחיר הקרקע, מדין מחזי כריבית.
ויש עוד נ"מ אם נאמר שהמכר הוא מוחלט או לא, מלבד מה שהזכרתי לעיל בענין אם צריך שטר מיוחד, ואם קטן יש בו הדין הזה וכו' או אם עלה מחיר הקרקע, יש עוד ענין כדבעינן למימר לקמן, היינו מי נקרא כיום בעל הקרקע, מי נקרא המוחזק בקרקע, האם המלוה שמחזיק כיום בפועל בקרקע והוא ירד ע"י בי"ד במקום החוב שחייב לו הלווה, או שהקרקע היא רק ברשותו להשתמש בה והזכות והחזקה על גוף הקרקע נשארת ללווה, היינו חזקת מרא קמא (עיין בסמ"ע שם ס"ק ט"ו, ועיין בתומים שם ס"ק ח', ועיין נתיבות המשפט שם ובקצות החושן שם ס"ק ו', ובכנה"ג בתרא בהגהות ב"י אות י"ד, ובערך השולחן טייב אות י"ד).
וכתב הכנה"ג (שם אות י"ח) שמלשון הרשב"א משמע שהמלוה נקרא מוחזק בקרקע "כ"ש הכא שמכירה גמורה היא אלא מפני תקנת חכמים שומא הדרא. אלא שראיתי בספר הקצר (שו"ע) כתב דאין המלוה נוטל הוצאותיו, נראה דס"ל שהלווה נקרא מוחזק דהוא מרא קמא, והיא תימה", עכ"ל. ועיין ערך השולחן שם שהביא משם הראנ"ח (סי' ע"ז), והרב פמ"א (ח"א סי' ע'), שלא סוברים כן, וכן הרשד"ם (בסי' רס"ב) אינו סובר את סברת הרשב"א, עיין שם.
ויסוד לכל המחלוקת הם דברי הב"י על מה שהטור הביא את סברת בעל התרומות בענין מלוה שלקח קרקע בשומא, וסתר ובנה כרצונו, ולפי מראית העין לא השביח באותו בנין וכו' וכשבא לסלקו צריך לתת לו וישומו הבנין, ויש חולקים בדבר ואומרים שכיון שלא השביח, מחזיר לו דמי חובו ונוטל הקרקע. מחלוקת זה מוזכרת גם במגיד משנה שם ומובאת בב"י שם, והוסיף ע"ז הב"י (שם ד"ה ומ"ש רבינו בשם הרא"ש): "ולענין הלכה נראה כיון דספק הוא, דיינינן ביה קולא לנתבע". ויש לבאר מה פירוש קולא לנתבע, ומי נקרא כאן נתבע, האם הלווה שהוא נתבע כיום לשלם מחיר הבנין או הנתבע הוא המלוה שלוקחים ממנו קרקע עם בנין. אם נסביר שהנתבע הוא הלווה, א"כ הוא פטור מלשלם את ההוצאה כי דנים קולא לנתבע, ואם נסביר שהתובע בנ"ד הוא הלווה שרוצה להוציא את הקרקע מהמלוה, א"כ קולא לנתבע שהוא המלוה, ולא יוציא ממנו מבלי שישלמו לו הוצאותיו.
בעל כנה"ג הסביר תחילה את הספקות הנ"ל מי נקרא נתבע, ולדעתו המלוה נקרא נתבע, ואח"כ הוסיף שמשו"ע לא משמע כן, וע"כ הוא נשאר בתימה כי בשו"ע (בסי' ק"ג סעי' ט') פסק: "אם המלוה סתר ובנה ולא השביח הקרקע בכך אינו נוטל הוצאותיו", יוצא איפוא, שפירוש קולא לנתבע היינו שהלווה נקרא נתבע, והטעם לכאורה כי הקרקע היא בחזקתו של הלווה ועתה מחזירים לו את הקרקע שלו, ודורשים ממנו לשלם תמורת הבנין, והוא נתבע וע"כ לא מוציאים ממנו. וע"ז תמה הכנה"ג, הרי המכירה למלוה היא מכירה מוחלטת והלווה הוא המוציא והוא התובע, א"כ המוציא מחברו עליו הראיה, ואם הלווה אינו מוכיח כמי ההלכה, אז עליו לשלם אם רוצה להוציא. וכן הקשה כן הסמ"ע על השו"ע, כי המלוה הוא מוחזק עתה בקרקע מדין שומת בי"ד, אלא שחכמים חסו על הלווה ואמרו למלוה: "אפי' שהקרקע היא שלך באופן מוחלט, עשה ישר וטוב והחזר אותו ללווה עתה, אתה תקנה אותה ללווה". וא"כ יטען המלוה, "תן לי הוצאותי ואני אחזיר לו מדין הישר והטוב". כי אם היא מוקנית בצורה מוחלטת למלוה והוציא עליה הוצאות, די אם יעשה הישר והטוב להחזיר את הקרקע, ומדוע עליו להפסיד מה שהשקיע. ולכן תמהו על השו"ע הכנה"ג והסמ"ע שם.
וביתר שאת הקשו המפרשים דלעיל והתומים וכו' ממה שפסק השו"ע בעצמו (לקמן סי' קע"ה סעי' ז') משם הרא"ש, לגבי בר מיצר שגם דינו להחזיר מטעם הישר והטוב, בענין קנה הלוקח את הקרקע בזול, וטוען שהמוכר מכר לו בזול מפני שהוא מכיר אותו, ורק עבורו הוא מכר בזול, ובר המיצר טוען שזהו המחיר, ובכל אופן המוכר היה מוכר לכולם באותו מחיר, על המצרן להביא ראיה, ואם לא הביא מפסיד זכותו והקרקע תשאר בידי הקונה מפני שהוא מוחזק בקרקע. הקשו המפרשים הנ"ל, אם כן גם כאן (בסי' ק"ג) נאמר שהלוקח היינו המלוה הוא המוחזק, וא"כ למה פסק השו"ע שמחזיר את הקרקע בלי הוצאות. ולכאורה היו יכולים להוסיף עוד קושיה כי הרי פסק השו"ע לקמן (שם בסימן קע"ה סעי' מ"ה): "אפי' היה בדבר ספק, אין הלוקח מסתלק אלא בראיה ברורה שמביא בעל המיצר, לפיכך אם טען הלוקח ואמר גזלן אתה לשדה זו, אריס אתה לשדה זו, שוכר או ממשכן, צריך בעל המיצר להביא ראיה שהוא בעל המיצר, שקרקע זו בחזקתו, וכן כל כיוצא בזה". ודין זה נפסק גם ברמב"ם (הל' שכנים פרק י"ב הל' י"א). והרמ"א הוסיף על זה שם: "וכן בכל מקום שהפוסקים חולקים, אין מוציאים מיד הלוקח הואיל והוא מוחזק". ועיין שם בסמ"ע (ס"ק ע"ט) ובש"ך (ס"ק מ') שאפי' אם טוען הלוקח בספק, הדין עמו כי הוא המוחזק. ועיין שם שחולקים ע"ז. ולפי זה חזרה הקושיה, שכאן בסי' קע"ה פוסק השו"ע שהלוקח נקרא המוחזק, ואילו שם (בסי' ק"ג) פוסק שאין הלוקח מוחזק בקרקע לענין שומא הדר, וע"ז כתב הסמ"ע שהדין לא כשו"ע סי' ק"ג, אלא שהלוקח נקרא מוחזק, היינו שהמלוה הוא המחזיק בקרקע והוא נקרא בעלים עתה, והלווה נקרא מוציא ועליו להביא ראיה או שישלם את ההוצאות. ועיין במפרשים תומים, קצות וכו' המוזכרים לעיל.
ולכאורה אפשר לתרץ ולומר שלא קרב איש לרעהו, וכל דין שונה מהשני, שם בסי' ק"ג, היינו בדין שומא, יש חזקת מרא קמא, ולכך יש חזקה ללווה, והקרקע שלו ולקחו ממנו אותה ושמו למלוה, ויש לו זכות לפדותה, וא"כ עוד לא הוסרה חזקתו לגמרי מהקרקע, ואילו בענין סי' קע"ה לדין בר מיצר הוא ענין אחר, הלוקח עשה קניין בקרקע ואין לו לבר מיצר בעלות על הקרקע, רק זכות של בר מיצר מדין ועשית הישר והטוב, וכל עוד לא הוכיח שהוא שייך לדינים של בר מיצר, הקרקע נשארת בחזקת הלוקח כי הוא שילם עבורה, והוקנתה לו כדין, ואם יש ספק בעובדות או בהלכה חוזר הדין ככל ספק שלא מוציאים מהמוחזק, וכאן הלוקח הוא המוחזק, ובר מיצר נקרא מוציא, כי לבר מיצר אין שום זכות קניינית על הקרקע רק זכות קדימה, ואת זה הוא חייב להוכיח, והוא הנקרא מוציא. אולם ממה שהמפרשים הנ"ל תירצו אחרת ולא ניחא להם החילוק שהזכרנו, משמע שחילוק זה לא נראה להם, וצ"ע מדוע לא הסכימו לתירוץ הנ"ל.
יתכן שכוונת מרן בב"י שכתב סתם 'קולא לנתבע', אין כוונתו על חזקת הקרקע שלקח בעל השומא אלא על הבנין וההוצאות שאינם שייכים לגוף הקרקע, או שהוא מסופק מי נקרא מוחזק בקרקע ואם השומא היא מכירה מוחלטת והלכה כהרמב"ם או כרמב"ן וריטב"א ועיי"ש.
ובענין השומא הנעשית כיום ע"י שמאי אחד בלבד ולא ע"י שלושה (כמוזכר בחו"מ סי' ק"ג סעי' א'), נוהגים לסמוך על שמאי מוסמך אחד משום דלא מרע אומנותיה, וכן כדי לא לפתוח פתח שכל אחד יביא שמאים אחרים ויטען שהשמאי טעה בשומא (עיין בדיני טעות השמאים סי' ק"ג סעי' ג' – ד' ובסי' ק"ט סעי' ג', וכן בשו"ת המבי"ט ח"א סי' כ"ח, ובנתיבות המשפט, ובשער משפט שם, ופ"ת ס"ק ה'). והנוהג הוא שהשמאי מברר את הנושא של השומא בנוכחות הצדדים, רואה את מעלות המקום ומגרעותיו, ומקבל הסבר מהנוגעים בדבר, ולעיתים יכול צד אחד להטעות בעובדות או בהעלמת עובדות, ולעיתים הצד השני אינו מוכן לשתף פעולה. וצד אחד משתף פעולה, ועושה פעולות והוצאות לממש את ההחלטה ולווה כספים לקנות חלק השני כפי שומת השמאי והחלטת בי"ד, ואחר זמן יטען הצד השני שהשומא היא בטעות. ויש לדון האם טעות חוזרת, או שנאמר מאחר ששמו את הבית והוא לא שיתף פעולה הוי כאילו מחילה וויתור על כל מה שיעשו ויפסקו, ובפרט אם נחשוב שעוד יש לו זכות בקרקע, או נאמר מאחר וכבר הוחלטה השומא וכל מה ששומא הדר משום ועשית הישר והטוב, ועתה האם טוב לאותו צד שלווה כספים ושקע בחובות כדי לרכוש את החלק השני והוא אדעתא דקרקע ירד ולא על דעת הזוזי, או האם יעלה על דעת ב"ח שלא שילם את החוב ומשתמט מלשלם ואין הוא אנוס וירדו בי"ד לנכסיו ומסרו אותם למלוה אם זה יקרא 'שומא' או פריעת חוב ולא הדר כי למה נעשה עמו הישר והטוב, והוא לא נהג בדרך הטוב והישר. כל דין גוד או אגוד הוא מדין מכירה ולא שומא ואין בזה ועשית הישר והטוב, אלא הטענה שהוא יכול להוכיח שהיתה כאן שומא בטעות והוא יצא מזה ניזוק וע"ז לא קנסו אותו, לכאורה אם יוכיח יתכן שיפוצה בסכום ולא בקרקע. ואם נאמר שהוא המוחזק א"כ נחזור למחלוקת קולא לנתבע ומי התובע והמוחזק. ואכמ"ל.
