תפילות כנגד מי תקנו – ובו יבואר מעלת תפילתן של צדיקים.
לעיתים אנו רואים שהקב"ה מביא צרה לעם ישראל, או צרה פרטית על אדם מישראל, כדי שיעמדו ויתפללו, משום שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים (יבמות ס"ד ע"א חולין ס' ע"ב). אפשר להבין זאת, כיון שהקב"ה ניחא לו בתפילתו של צדיק, ולכן הוא נותן בליבו שיתפלל ויודה לה'. אמנם כיון שבצדיקים עסקינן, הרי הם מתפללים ומודים לה' יום יום ושעה שעה, ואפשר להודות לו על כל נשימה ונשימה. ואף על פי שנא' (תהילים נ"ה י"ח): "ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה", היינו שהם נקבעו כזמני תפילה (עיין ברכות ל"א ע"א), אך אין זאת אומרת שבמשך היום אינו יכול להתפלל, שהרי ההלכה נפסקה (שו"ע סי' ק"ז סעי' א') כר"י שמותר לאדם להתפלל כל היום כולו (ראה ברכות כ"א ע"א), ומותר מן הדין להתפלל תפילות נדבה. אולם בזמננו שאין האדם יכול לכוון בתפילתו כראוי לא נהגו בזהא. ובכל אופן בזמן שכיונו, היו יכולים להתפלל נדבה, ואף בזמן הזה אפשר להתפלל על תנאי.
והנה הגמ' (ברכות כ"ו ע"ב) אומרת: תפילות אבות תקנום. אך הנוסח נקבע ע"י אנשי כנסת הגדולה, ועזרא ובית דינו, וכלשון הרמב"ם בהלכות תפילה (פ"א הל' ב' – ה') עיין שם. וזהו הנוסח שבו אנו מתפללים, אבל לפני שאנשי כנה"ג ועזרא וב"ד קבעו את הנוסח, כתב הרמב"ם (שם) שכל אחד ואחד היה מתפלל לפי הרגל פיו ולשונו.
ונחלקו הראשונים בעיקר חיוב תפילה, שלדעת הרמב"ם (סה"מ מ"ע ה', פ"א מהלכות תפילה ה"א) היא מצות עשה מדאורייתא, ולמדים זאת מהכתוב בתורה (דברים י"א, י"ג): "ולעבדו בכל לבבכם" – זו תפילה. אבל דעת הרמב"ן (בהשגותיו על סה"מ שם) שהיא מצוה מדרבנן.
וכבר הביא התשב"ץ בתשובותיו (ח"ב סי' קס"א) וז"ל: "אבל התפילות בפירוש אמרי' בגמ' שהיו מתפללין בזמן הבית ממה שאמרו בגמ' סוכה (דף נ"ג ע"א): א"ר יהושע כשהיינו שמחים בשמחת בית השואבה, לא ראינו שינה בעינינו, היינו מקריבין קרבן תמיד של שחר, משם לתפילת השחר, משם למוספין, משם לתפלת המוספין… והרי זה מפורש שאע"פ שהיו מקריבין תמידין, ותפילות כנגד תמידין תקנום, עכ"ז היו מתפללים, כן נראה מתלמוד שלנו". ומבואר מהתשב"ץ שעוד כשהיה הבית בבנינו, התקינו נוסח תפילה. אמנם ברור שנוסח התפילה של אז אינו זהה עם נוסח התפילה שלנו, שהרי הם התפללו על קיום המלכות והשארת השכינה בביהמ"ק.
הגמרא בברכות (דף ל"א ע"א) דנה בענין זמני התפילה, והביאה מדניאל שכתוב עליו (דניאל ו', י"א) שהיה מתפלל זמנין תלתא. ושאלה שם הגמרא: "יכול משבא לגולה היה מתפלל, ובירושלים בבניינה וביהמ"ק בתיקונו, לא היה מתפלל, ת"ל – די הוא עבד מן קדמת דנא". משמע שעוד בהיותו בארץ היה מתפלל שלוש תפילות. או מפני שזה כנגד אבות תקנום, אברהם שחרית, יצחק מנחה, ויעקב ערבית. או כנגד קרבנות תקנום, ואז תפילת ערבית היא רשות. ומשנה ערוכה היא (דף כ"ו ע"א): "תפילת ערבית אין לה קבע".
ועיין להרי"ף על "עין יעקב" (שם) שכתב שזוהי המחלוקת בין ריב"ל, שסובר תפילות כנגד תמידין, ולדידיה תפילת ערבית רשות, לבין סברת ריב"ח שתפילות אבות תקנום, ולדידיה תפילת ערבית חובה.
ומלשון הרמב"ם (שם ה"ה) משמע שתפילות כנגד קרבנות תקנוםב, אף על פי שהרמב"ם כתב בהלכות מלכים (פ"ט הל' א') שאבות העולם התפללו, אברהם שחרית, יצחק מנחה, ויעקב ערבית.
יש שמבארים ע"פ הירושלמיג, שאין מחלוקת שתפילות אבות תקנום, אבל תקנתם לא היתה כחובה, עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ותקנום לחובה, ולמדו מהאבות ותקנו שלוש תפילות כנגד הקרבנות ואברים ופדרים שנאכלים כל הלילה. וזמני התפילה הם כזמני הקרבנות, שחרית עד ארבע שעות, או עד חצות למ"ד. ותפילת מנחה היא עד הערב, היינו שקיעת החמה. ומתחילים כדעת הרמב"ם (הל' תפילה פ"ג ה"ב) והשו"ע (סי' רל"ג סעי' א') משעתיים וחצי לפני השקיעה, היינו זמן מנחה קטנה, שאז היו מקריבים קרבן תמיד של בין הערביים, אולם אם חל ער"פ בע"ש היו מקדימים ומקריבים קרבן תמיד של בין הערביים בצהרים כדי שיספיקו לשחוט את קרבן הפסח, לפיכך התחילו חצי שעה אחרי חצות היום. תפילת ערבית, מאחר והיא מקבילה לאברים של הקרבנות, שלא נאכלו ע"ג המזבח, והם נאכלים כל הלילה, לפיכך זמנה כל הלילה. כי אם נאמר שזמני התפילה הם לפי הפסוק "ערב ובוקר וצהרים אשיחה", הרי אין זה מתאים לפי זמני התפילה בהלכה. ועיין בזוהר הקדוש (פרשת חיי שרה) ששם משמע שבתחילה אבות תקנו תפילה, ואח"כ באו אנשי כנסת הגדולה ותקנום לחובה.
פעם ראיתי באחד הספרים, וכמדומה לי בפרוש בעל הטורים הארוך שנראה לי כמעט רגע (בספריה של הרה"ג ר"י אלפייה זצ"ל שהיה אחראי לה בית הכנסת של בית החולים 'משגב לדך' בירושלים העתיקה, וידוע שחלק ניכר מהספריה שהיתה שם שייכת לבעל ה"שדי חמד" זצ"ל), ששם הקשה, אם אנו נפסוק תפילות אבות תקנום, מדוע תפילת ערבית היא רשות ולא חובה (ועיין ברשב"א בחידושיו ברכות כ"ז ע"ב ד"ה תפילת ערבית, שכתב שאליבא דכ"ע מצוה איכא), מאחר שיעקב תקנה למ"ד, או שתיקנוה רבנן כנגד אברים ופדרים. ותירץ ע"פ דברי רש"י (בראשית פרק כ"ח פסו' י"א) שכתב – לגבי יעקב אבינו שבא להר המוריה – על הפסוק: "ויפגע… וילן שם כי בא השמש", "וללמדנו שתקן תפילת ערבית". ומבואר בגמ' (חולין צ"א ע"ב) שיעקב עמד להתפלל תפילת מנחה, ואמר הקדוש ברוך הוא צדיק זה בא לביתי ויפטר בלא לינה, מיד שקעה לו החמה, ונמצא שהיה זה בשעת תפילת מנחה ששקעה לו החמה, אמר אתקין עתה תפילת ערבית, ומאחר ולא התקינה כמו אברהם ויצחק בצורה מיוחדת, אלא הותקנה משום שקיעת החמה שהיתה שלא בזמנה, לפיכך תפילת ערבית היא רשותד.
ומ"מ כתב הרמב"ם (פ"א מהל' תפילה הל' ו') וז"ל: "ואין תפילת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה, ואף על פי כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלום עליהם כתפילת חובה".
והובאה לעיל דעת הרמב"ם שסובר כמ"ד שתפילות כנגד תמידין הותקנו, ואם כן צריך האדם מאוד להיזהר בתפילה שהרי היא כקרבן. וכמו שבקרבן מחשבה פוסלת בו חוץ לזמנו וחוץ למקומו, ואפילו רק חשב, הרי זה פיגול ולא ירצה (עיין מחזיק ברכה סי' צ"ח ס"ק ג' ועיין כף החיים שם אות כ"ג).
ועיין שו"ע (סי' צ"ח סעי' ד') שכתב: "התפלה היא במקום הקרבן ולכך צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה, ולא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת בקדשים. ומעומד דומיא דעבודה, וקביעות מקום כמו הקרבנות שכל אחד קבוע מקומו לשחיטתו ומתן דמו, ושלא יחוץ דבר בינו לקיר, דומיא דקרבן שהחציצה פוסלת בינו לקיר. וראוי שיהיה לו מלבושים נאים מיוחדים לתפילה, כגון (כמו) בגדי כהונה. אלא שאין כל אדם יכול לבזבז ע"ז, ומ"מ טוב שיהיו לו מכנסים מיוחדים לתפילה משום נקיות". וע"ש בסעי' א' שכתב: "המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המילות שמוציא בשפתיו, ויחשוב כאלו שכינה כנגדו, ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו. ויחשוב כאילו היה מדבר לפני מלך בשר ודם, היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל, ק"ו לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חוקר כל המחשבות".
והנה נוסח התפילה שגורה בפי כל אדם, ואדם חייב לכתחילה להתפלל בכוונה כל ברכותיה, או לפחות בשלוש הראשונות או בברכה ראשונה, שמעיקר הדין חייב לכוון בה, ואם לא כיוון לא יצא ידי חובהה, ואעפ"כ בזמננו אינו חייב לחזור, שמא גם בפעם השניה ישכח לכוון. אך תפילה מסוג זה קשה לומר שאדם מתפלל מעומקא דליבא כמו אדם שחסרה לו פרנסה שמתפלל בברך עלינו או בשמע קולנו על הפרנסה, או אדם שיש לו חולה בביתו, או שהוא עצמו חולה, כשאומר ברכת רפאנו שאז התפילה נשמעת אחרת, וכן אם אדם מתפלל תפילה על עצמו שלא בתפילת שמונה עשרה, אלא מתוך מועקת הלב כמו שהתפללה חנה.
ובענין תפילת חנה נראה שאז לא היה נוסח תפילה קבוע, דא"כ למה חשבה עלי לשיכורה, שמא היא מתפללת תפילת שמונה עשרה, ולגבי תפילת העמידה הרי נפסק להלכה שאין להגביה את הקול (ראה שו"ע סי' ק"א ס"ב), ולפי הזוהר אף אין צורך להשמיע לאוזניו, אלא רק שפתיו נעות וקולו לא ישמע (ראה מ"ב שם ס"ק ה'), וכן אנו פוסקים. אולם כיון שחנה התפללה תפילה פרטית, חשב עלי שבתפילה פרטית יש להתפלל בבחינת "ויזעקו… מן העבודה" (שמות ב', כ"ג), שאמנם התפילה היא עבודה שבלב, אך הצעקה היא כלי ביטוי. אולם מאחר ולפי דברי חז"ל בברכות (דף ל"א ע"ב) אמרה חנה דברים קשים, לכן התפללה בלחש, רק שפתיה נעות, ולפיכך חשבה עלי לשכורה.
והנה לגבי תפילות הצדיקים יש ולפעמים אין הקדוש ברוך הוא רוצה לשמוע את תפילתם, מספיק ודי אם הם יבקשו בלשון בקשה או תחינה, ולפעמים 'טרם יקראו ואני יענה, עוד הם מדברים ואני אשמע' (ישעיהו סה, כד).
דוגמה לכך אנו רואים בחז"ל מסכת תענית (דף כ"ה ע"ב), ששמואל הקטן גזר תענית על עצירת גשמים, ולאחר שצמו וירדה החמה ירדו הגשמים. הצבור החל לשמוח שהקב"ה שמע את תפילתם. אמר להם שמואל הקטן: אין זה שבח, אמשול לכם משל למה הדבר דומה, לעבד שביקש פרס מרבו ואמר להם המתינו לו עד שיתמקמק ויצטער ואח"כ תנו לו. פעם אחרת גזר תענית צבור והכריזו על זה מבעוד יום שלמחר יצומו, בבוקר לפני נץ החמה ירדו גשמים, החל העם לשמוח, אמר להם: אמשול לכם משל למה הדבר דומה, לעבד שמבקש פרס מרבו, אמר המלך תנו לו ולא אשמע קולו. והגמרא מקשה לדעת שמואל הקטן, א"כ מתי יש שבח לציבור, והגמרא מתרצת, כשאומרים "משיב הרוח" בתפילה ומיד באה רוח, אומרים "מוריד הגשם" ובא הגשם, בבחינת (ישעיהו שם) 'טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע'.
לפעמים אנו מוצאים שהצדיק לא מתפלל אלא אומר את דבריו ובשמים עושים רצונו, ככתוב "ותגזור אומר ויקם לך" (איוב כ"ב כ"ח). צדיק גוזר מלמטה והקב"ה מקיים מלמעלה, ועיין תענית (דף כ"ג ע"א). או כתפילת חוני המעגל (תענית שם) שעשה כמו שאמר חבקוק, "על משמרתי אעמדה" (חבקוק ב' א'), עג עוגה ואמר לא אצא מכאן עד שהקב"ה ישמע תפילתי ונשבע על כך, והקב"ה שמע בקשתו. וע"ז אמרו חז"ל: "שלח לו שמעון בן שטח, אלמלא חוני אתה, גוזרני עליך נידוי… אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו. ואומר לו, אבא, הוליכני לרחצני בחמין, שטפני בצונן, תן לי אגוזים, שקדים אפרסקים ורימונים ונותן לו, ועליך הכתוב אומר: (משלי כ"ג, כ"ה): ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך". לעיתים מספיק שהצדיק מביע רצונו ואפילו אינו מוציא בשפתיו, בבחינת "רצון יראיו יעשה". ויש שצריך את בחינת: "את שועתם ישמע ויושיעם" (תהלים קמ"ה י"ט).
וכבר הסבירו המפרשים והגאון רי"ח הטו"ב זיע"א (בן איש חי דרושים פרשת מטות) על הפסוק (במדבר ל', ג'): "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה", אם אדם נזהר שלא לחלל מוצא שפתיו, לא בלשון מרמה, שקר חנופה וליצנות, וכל מה שאומר הוא מקיים בבחינת דובר אמת, אז כל היוצא מפיו יעשה. אם הוא שומר פיו ולשונו, הקדוש ברוך הוא שומע תפילתו.
