שאלה: בחודש טבת תשמ"ח נשאלה השאלה ע"י שוחטי עופות במשחטות בארץ, האם יש חיוב מדינא למרוט נוצות מצוארי העופות לפני השחיטה מחשש לחלדה, שאם לא ימרטם וישחט, יש חשש שמקום הנוצות מכוסה ויש חלדה. ומה הדין אם יש חשש שיצא דם בעת המריטה ובפרט בעופות קטנים.
תשובה:
א. מקור דין מריטת נוצות לפני שחיטה
שנינו בבכורות (דף כ"ד ע"ב): ר' יוסי בן המשולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ מיכן ומיכן ותולש את השער, ובלבד שלא יזיזנו ממקומו. והסביר רש"י שם (בד"ה ותולש את השער): "לכאן ולכאן למקום חתך הסכין משום חלדה. ולא אמרינן גוזז הוא את הבכור" ע"כ. ולדעת התוס' (ד"ה השוחט) הטעם שנקט קופיץ ולא סכין, מפני שלקופיץ צריך מקום גדול בשטח, ואילו עבור סכין אין צורך במקום גדול. ולענין חלדה כתבו התוס', הרי זו בעיא במסכת חולין (דף ל' ע"ב) תחת מטלית מהו, תחת צמר המסובך מהו, תיקו. ומקור הספק הסביר רש"י (בד"ה מהו) שתחת העור הוא מגוף הבהמה ואילו תחת מטלית שאינו מגוף הבהמה יותר קיל. ובכל אופן בעיא ולא אפשיטא, וכתב רש"י שם ד"ה תיקו: "וכל תיקו דאיסורא לחומרא".
וכבר כתבו הרא"ש (חולין סי' ו') והר"ן (שם דף כ"א ע"א בדפי הרי"ף, ד"ה וכן) שהספק הוא במטלית קשורה ולא תחת כנף בגדו, שבזה אין ספק. וכן פסק בשו"ע (יו"ד סי' כ"ד סעיף ח'). אולם שם הביא את סברת הרמב"ם לאסורא. דהרמב"ם (הלכות שחיטה פ"ג הלכה י') פסק שצמר מסובך או שפרס טלית על הסכין ועל הצואר הוי ספק נבלה, מפני שהגמ' עמדה בתיקו וכדברי רש"י כל תיקו לחומרא. ועיין שם במ"מ שהביא את סברת הראב"ד שכל התיקו שם לקולא ולא לחומרא. ועיין בטור שם שהביא את סברת הרמב"ם להחמיר בפרס מטלית, וכתב לא נהירא. וסברת הרא"ש (שם) הרשב"א (תורת הבית הארוך בית שני שער ראשון דף כ"ג ע"ב) הרא"ה (בחי' לחולין דף ל' ע"ב ד"ה בי רב) והבה"ג (הלכות שחיטה סי' ס' דף קכ"ה ע"ד) להקל. וכן אפשר לדייק מדברי רש"י שם (ד"ה תחת המטלית) שכתב וזה לשונו: "הכרוכה לה סביבות צוארה", ומשמע שאם לא כרוכה אלא פרוסה בלבד מותר. ואפשר שלזה התכוון הב"י שכתב שרש"י סובר כהרשב"א וכו'.
ולכאורה משמע שאין חיוב להסיר את צמר הכבש אא"כ הוא גדול ומסובך ושייך בו דין חלדה לדעת רש"י בבכורות שם, ולאפוקי התוס' שם. וכן משמע לשון השו"ע ביו"ד (סי' ש"ח סעיף ג') לענין בכור וז"ל: "כשבא לשחטו או לראות מומו מותר לתלוש הצמר של מקום שחיטה כדי לעשות מקום לשחיטה". משמע שכל התלישה לשם נוחיות ולא לשם חיוב מדין חלדה, שא"כ היה צריך לומר זאת. וכן לכאורה משמע מהשו"ע (יו"ד סי' כ"ד סעי' ח') שהזכיר בדין חלדה ענין מטלית ולא ענין של שער סתם, ולכך כתב: "או תחת צמר מסובך בצואר הבהמה". ולכאורה קשה על הרמ"א שם שכתב וז"ל: "וכן יש ליזהר בכבשים שיש להם צמר מסובך בצואריהם לתלוש הצמר המסובך שלא יבוא לידי חלדה" עכ"ל. ולכאורה למה כתב יש להזהר, הרי חיוב יש כאן שלא יבוא לידי ספק נבלה, כדעת הרמב"ם ורש"י שתיקו לחומרא? ועיין לקמן בזה באורך.
ב. מריטת נוצות ביום טוב
הגמ' שם בבכורות (דף כ"ד ע"ב) שאלה מה הדין של מריטה ביום טוב, וכלשון רש"י (בד"ה כנגדו ביום טוב): "בבהמת חולין משום שחיטה, מצי למעבד או לא". היינו האם הותר תלישה בבכור, כי תולש לאו היינו גוזז, שהתורה אמרה 'ולא תגוז', גיזה אסורה ותלישה מותרת, ואילו ביום טוב הוי עוקר דבר מגידולו ולכן אסור, או נאמר שתולש הוי ממש גוזז, והטעם שהתיר ר' יוסי בן המשולם בבכור משום שלא מתכוון, ולפיכך גם ביום טוב יהא מותר. והגמרא הביאה את דברי רב הונא שביו"ט מותר, וכן הביאה חילוק בין תולש צמר שדרכו בגיזה לבין תולש נוצה שדרכה בהכי. וכפירוש רש"י (דף כ"ה ע"א ד"ה דהיינו אורחיה) "שדרך נוצת עוף לתולשה ולא לגוזזה". ועיין שם בתוס' (ד"ה דהוה) שכתבו: "אין ללמוד מכאן שיהא מותר לתלוש נוצה מצואר של עוף כדי לשחוט ביום טוב, דהא לעיל פריש דהא דשרי הכא משום שאין מתכוון וכו', אין ללמוד מלאכה שאינה צריכה לגופה מכלאחר יד". ועיין שם בתוס' (ד"ה ואמר ר"ל), וכן עוד בתוס' (ד"ה גוזז במספרים).
משמע מדברי רש"י שם (בכורות כ"ד ע"ב ד"ה שאין מתכון) שמה שאמרו במשנה מפנים את המקום מיכן ומיכן ותולש את השער, אין הכונה תלישה לשם תלישה ממש, אלא הוא מפנה את השער המסובך ומכין מקום פנוי ע"מ שיוכל לשחוט בצואר בלי שער, שלא תהא בו דין חלדה, ותוך כדי פינוי השער או הצמר לצדדים השער נתלש ולכן זה מותר, וז"ל (שם ד"ה שאין מתכוון): "לתלוש אלא מפנהו ומושכו אילך ואילך אם נתלש נתלש". ומשמע שכנגדו ביום טוב מותר היינו לא שהוא תולש את השער מהצואר, אלא מושכו לצדדים ואם נתלש אינו מתכוון לזה, ומאחר שתלישה זו הוי שלא כדרכו, מותר, כי דרכו בגיזה. ועיין שם בתוס' באורך (ד"ה והיינו) שהסבירו אם הטעם משום שאינו מתכון, או משום שלא כדרכו, ודנו עוד אם גוזרים תולש אטו גוזז, עיין שם באורך. ועיין בשבת (דף ע"ד ע"ב) שתולש נוצה מהכנף חייב משום גוזז. ועיין בתוס' שם (דף צ"ד ע"ב ד"ה אבל בכלי) שהבינו מרש"י שאין חיוב גוזז אלא בצמר ולא בשער, והם כתבו שבכל בעלי חיים יש גוזז. ואם דייקת יצא שרש"י אמר זאת כך לפי הס"ד ולא לפי המסקנה. ועיין רמב"ם בהלכות שבת (פ"ט הלכה ז' – ח') שגם בשער אדם יש חיוב גוזז ובלבד שיעשה בכליב עיין שם. ועיין לרעק"א (על שבת דף ע"ד) שציין להרשב"א (שם דף ק"ז) שכתב שאין קוצר בבע"ח.
ג. ביאור שיטת הרמב"ם
אולם הרמב"ם בהלכות יום טוב (פ"ג ה"ג) פסק, וזה לשונו: "השוחט בהמה ביום טוב מותר לו לתלוש צמר למקום הסכין בידו, ובלבד שלא יזיזנו ממקומו אלא ישאר שם מסובך בשאר צמר הצואר, אבל בעוף לא ימרוט מפני שהוא דרכו ונמצא תולש ביום טוב" עכ"ל. היינו שבבהמה מותר לתלוש ממש ולא רק למושכו אילך ואילך כדברי רש"י, אלא ממש לתלוש, והטעם מפני שאין זה דרכו, ואילו בעוף כיון "שהוא דרכו" אסור.
ועיין שם במ"מ שלדעת הרמב"ן גם בעוף מותר מאחר ובין כה וכה אחר שחיטה הוא ימרוט, ולדעת הרשב"א הדין כהרמב"ן אבל ראוי להחמיר כדעת הרמב"ם. ועיין לחם משנה שם. ועיין בב"י באו"ח (סי' תצ"ח) שכתב שלדעת הרמב"ן (חידושי שבת ע"ד ע"ב, הל' בכורות פ"ג הי"ח) מאחר דהיינו אורחיה בעוף אסור, אבל מאחר וזה סופו לידחות אף על גב דהיינו אורחיה מה לי מחיים מה לי לאחר מיתה. ועוד קי"ל כר"ש שסובר מלאכה שאינה צריכה לגופא פטור עליה (ועיין תוס' שם שמשמע שאין בזה מלאכה שאינה צריכה לגופא כי הוא צריך ממש את התלישה ע"ש). והרא"ש חולק וסובר שלמרוט לאחר שחיטה כאשר העוף מותר באכילה ואי אפשר לאוכלו עם הנוצה, מותר, דזה ממש כמו שצולה או מבשל, אבל למרוט לפני השחיטה הוי מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותו מאתמול ולכן אסור, ע"כ תוכן דברי הב"י. ואחר כך ביאר מדוע לדעת הרמב"ם מותר לתלוש בבהמה, הרי הוא מתכוון ממש. ואמר שם בב"י, שלאחר שהגמרא הביאה את הסברא שעוקר דבר מגידולו כלאחר יד (היינו שלא כדרכו) מותר, אם כן אין צורך לטעם שאינו מתכוון עיין שם, ולאפוקי מהתוס' (בכורות כ"ד ע"ב ד"ה והיינו) שמצריכים את שני הטעמים.
ועיין במעשה רוקח על הרמב"ם שם שהביא את הלחם משנה שהקשה מדוע לא התיר הרמב"ם למרוט בעוף משום מלאכה שאינה צריכה לגופא, והסביר המעשה רוקח שמלאכה שאינה צריכה לגופא הרמב"ם (פ"א מהל' שבת ה"ז) מחייב, והטעם שחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור הוא משום מקלקל. לפי זה הקשה שם מדוע לא יתיר למרוט נוצת העוף, הרי זה משחית, ודחה סברא זו עיין שם. ועיקר הטעם הוא כמו שכתב המ"מ שכל שאפשר לעשותו מערב יום טוב אין להקל לעשותו ביום טוב, עיין שם. ועיין בעולת אי"ש (סי' ט') ובישא איש (סי' ו'). ועיין פר"ח (סי' תצ"ח סעי' י"ג) שכתב שהרמב"ם האוסר למרוט עוף ביום טוב לצורך שחיטה, לשיטתו אזיל שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, ואילו להרמב"ן הסובר כר"ש שפטור, אף על פי שהחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור אבל אסור, לצורך שמחת יום טוב מותר, וכן מריטת נוצת העוף. אח"כ דחה הפר"ח סברא זו, וטעמו שבענין כיסוי הדם איירי שמותר רק לאחר שחיטה, ואילו כאן אנו רוצים להתיר למרוט לפני שחיטה. ונראה דדעתו לאסור, עי"ש. ועיין הגהות הרמ"ך על הרמב"ם בהלכות יום טוב (שם)ג.
ד. בירור דעת השו"ע
בשו"ע (סי' תצ"ח סעי' י"ב) פסק וז"ל: "השוחט אינו רשאי לתלוש הצמר לעשות מקום לסכין, אלא מפנהו בידו ומושכו אילך ואילך ואם נתלש נתלש" עכ"ל. והיינו שלא כדברי הרמב"ם. וכבר הקשה הלחם חמודות, אם השו"ע פוסק כהרא"ש נגד הרמב"ם, מדוע ביו"ד (סי' ש"ח סעי' ג') פסק בענין בכור שמותר לתלוש ממש ביד, ולא כתב שיפנה אילך ואילך ואם נתלש נתלש. ותירץ המג"א (סי' תצ"ח ס"ק כ"ג) שביו"ט מאחר ויש גם עוקר דבר מגידולו, לכך אסור, אבל בבכור מאחר ותולש לאו היינו גוזז, מותר. ועיין שער המלך הלכות יום טוב (פ"ג ה"ג) שהביא קושיא זו גם מספר בני שמואל (דף קל"ו ע"ב). והשעה"מ לא ניחא לו תירוץ המג"א, מפני שתולש לאו היינו גוזז ולצורך שמחת יום טוב היו צריכים להתיר. והוא תירץ שהשוואת יום טוב לבכור זה לא לפי המסקנא עיין שם.
ועי"ש שהקשה הרי לפי הש"ס (חולין דף קל"ז ע"א) שבעז הוי תלישה כגוזז כי כן דרכו, א"כ היו צריכים הרמב"ם והשו"ע לכתוב את החילוק שאם בא לשחוט עז דינו כדין עוף ואסור, כי תלישה הוי דרכו. ועיין תוס' (שבת כ"ז ע"א ד"ה ונוצה) שהזכירו את הגמרא בחולין הנ"ל, וחילקו בסוגי שער שבעז. ועיין משנ"ב (סי' תצ"ח בביאור הלכה ד"ה לא ימרוט) שמחלק כן. ובעצם הדין של מריטה ותלישה ביום טוב עיין ביש"ש (מס' ביצה פ"א סי' כ"ד).
ועיין בשעה"מ שהקשה מרמב"ם פ"י מהלכות ביכורים הלכה ו' לענין מי שתלש מצמר רחלים חייב בראשית הגז, והרי אין דרכו בכך, עיין שם. ועיין רש"ש שם בבכורות שכתב שכבר כתבו הר"ן והביאו הכ"מ שם, וכן מעשה חושב שם, שדין תלישה לא הוי מלאכה שצריכה לגופא. וכבר כתב המג"א (סי' תצ"ח ס"ק כ"ד) באורך ע"ז, והקשה הרי לדעת הרמב"ם מלאכה שאינה צריכה לגופא חייב. והרמב"ן לשיטתו אזיל. ועיין מחצית השקל שם.
ולענין הדין אם אפשר לשחוט בלי תלישה ממש בבהמה ומריטה בעוף, עיין כה"ח (סי' תצ"ח אות ק"ט) שהביא משם חיי אדם (כלל פ"ט אות ג') להקל, והביא את הזבחי צדק (יו"ד סימן כ"ד אות ל') שהקל, ועיין פרי מגדים (שם ס"ק כ"ד) שמסתפק. ועיין משנ"ב (שם ס"ק ס"ה) שהבין מהפרי מגדים שדעתו להתיר. וכן הביא (בס"ק ס"ח) להקל למרוט בעוף וסומכים על הרמב"ן, ובכל אופן גם בנוצה אם אפשר לפנות בידים עדיף טפי, עיין שם. ולפי דברינו לעיל שלדעת השו"ע בעופות זהו איסור דאורייתא והסברה דהוי צורך אכילה נדחית, א"כ קשה להתיר ביום טוב אא"כ יפנה אנה ואנה ואם נתלש יתלש, אבל לתלוש ממש ביד ביום טוב בעוף צע"ג אם אפשר להתיר, כי לא כל דבר מתירין משום שמחת יום טוב. ועיין בזבחי צדק (ס"ס כ"ד אות ל') שביום טוב אסור למרוט, אלא שנהגו להניח רוק על הנוצה לדחות אותה מעל הצואר, ויש להזהר שיניחו רוק הרבה כדי שלא תחזור על הצואר, ובפרט יש להזהר בתרנגולים הגדולים. אחר כך חידשו השוחטים למרוט ביום טוב ע"פ המג"א, ומריבוי השחיטה אין אפשרות לדחות הנוצה ועדיף להם למורטה, עיין שם.
וזכורני בירושלים העתיקה, כשהיה חל ר"ה ביום חמישי ושישי והיות ובזמנו לא היו מקררים, היו השוחטים מתפללים ביום שישי במנין ראשון כדי לשחוט תרנגולות, ומערב יום טוב היו תולשים את הנוצה מהצואר, וכן היו נוהגין השוחטים ברחובות הבוכרים, ומשתדלים היו להביא את העוף מערב יום טוב לשוחט שימרוט, ומי שידע מרט בעצמו, ואם לא הכינו בערב יום טוב, עובדא ידענא שלא שחטו לו ביום שישי, ולעיתים היו משתדלים לשחוט כמה שאפשר קרוב לראש במקום שלפי הדין אפשר לשחוט ושם הנוצות קטנים והיו דוחים אותם על ידי מים לכאן ולכאן.
ועיין בכה"ח (סי' תצ"ח אות ק"ב) שהתיר לתלוש צמר על ידי עכו"ם ביום טוב, דהוי שבות במקום מצוה. ועיין שם שמשמע מדבריו שאין הוא מסכים עם קולת החיי אדם להתיר למרוט ביום טוב, וכן משמע מדברי המשנ"ב (שם ס"ק ס"ח) משם הח"א, שנהגו השוחטים למרוט כיון שאומרים שא"א לשחוט כן. ואעפ"כ כתב שם שאם אפשר בלי מריטה, עדיף טפי. ועיין חזו"א (או"ח סי' קל"ג אות א') שכתב שהשו"ע פסק כתוס' בבכורות דבעינן תרתי, לא מתכוין ולא פ"ר, וכן לסברתו שם משמע שיש להחמיר ולאסור ביום טוב לגלח את שער הבהמה, וא"כ למה הקיל שם בעוף בשעת הדחק, וצ"ע. ועיין רמב"ם בפירוש המשניות בבכורות (פרק ג' משנה ג') שכתב והוסיף דין איסור מריטת נוצות ביום טוב, וכתב: "והזכרתי דבר זה אף על פי שאינו מכוונת המסכת, מפני שרוב בני אדם עוברים עליו" עיין שם.
ה. חשש חלדה בנוצות ובצמר
לעצם הענין, כתב מרן בשו"ע (יו"ד סי' כ"ד סעיף ח') שלא ישחוט תחת צמר מסובך בצואר הבהמה, ופשוט הוא משום חלדה. ומקורו בש"ס ערוך בחולין (דף ל' ע"ב) שסלקא בתיקו, וכל תיקו לחומרא (לאפוקי מהראב"ד). וע"ז הוסיף הרמ"א שם: "וכן יש להזהר בכבשים שיש להם צמר מסובך וכו'". ולכאורה קשה, למה כתב "יש להזהר", הרי פסק הרמב"ם (פ"ג מהלכות שחיטה הלכה י'), שאם שחט תחת צמר מסובך ששחיטתו הוי ספק נבלה, ועוד למה מרן בשו"ע לא הזכיר ענין נוצת עוף, הרי בהלכות יום טוב הזכיר לאסור בעוף. ועיין בב"י שם, שאחר שהביא את סברת הרמב"ם להחמיר אפילו אם המטלית אינה קשורה, כתב שטוב לכתחילה לחוש לסברת הרמב"ם, וכן בשו"ע נפסקה ההלכה להקל נגד הרמב"ם, אך סיים: "וטוב לכתחילה לחוש לסברתו" עיין שם. עוד הביא שם את דברי המרדכי וזה לשונו: "כתב המרדכי, תחת צמר מסובך מהו, וצריך ליזהר בצמר דכבשים. ולכך נהגו למרוט הצואר בעופות שלא יחלידו תחת הנוצה, ואף על פי דאיכא צער בעלי חיים", עכ"ל. וא"כ, מדוע לא הזכיר ענין נוצת העוף בהלכות חלדה. נוסף לכך, גם על המרדכי יש לשאול, למה כתב רק לשון "וצריך להזהר בצמר דכבשים" ומדוע לא לאסור. וקשה לומר מפני שזה בעיא ולא אפשיטה, לכך יש ליזהר ולא לאסור.
וכן עיין בד"מ (בסוף סי' כ"ג אות ז') וז"ל: "כתב בא"ז בהלכות שחיטה, השוחט העוף אפילו בחול לא ימרוט הנוצות מן הצוואר אם אפשר לו לשחוט בלא מריטה, משום צער בעלי חיים, עכ"ל, וע"ל בדיני חלדה" עכ"ל הד"מ. ואמנם בסוף סי' כ"ג בשו"ע (סעי' ו') כתב הרמ"א בענין אם תולשין נוצה מהצואר ויוצא דם אם יש לאסור, וכתב אח"כ: ולכן יש להזהר שלא למרוט הנוצות אם יוכל לשחוט בלא זה. וכתב הש"ך שם (סימן כ"ד ס"ק ח') וזה לשונו: "ובמרדכי סיים שגם בעופות יש למרוט הנוצות מהם, וכ"כ בעט"ז. והרב סמך אמ"ש בס"ס כ"ג לכתחילה אין למרוט אם יוכל לשחוט בלא זה, וממילא נשמע כל שאינו יכול לשחוט בלא זה, ימרוט" עכ"ל. היינו שהוקשה לו, למה לא הזכיר הרמ"א שימרוט את הנוצות כמו שהזכיר המרדכי (המובא לעיל משם הב"י), והסביר שהוא רמז את הדין לעיל בס"ס כ"ג. ולמעשה, הרי מרן הב"י כתב בס"ס כ"ג משם הרשב"א שקריעת העור אינה חשש לנקיבת הושט. וע"ז כתב הד"מ (אות ז') שאין נוהגים כן, והביא את מהרי"ו שאוסר ביונה, וכתב המהר"ם פאדווה (סי' פ"ג) לאו דוקא יונה, אלא ה"ה שאר עופות, וכל הטעם משום גזירה, אף על פי שאין הכרח של יציאת דם מעור הצואר לנקיבת הושט. והוסיף שם הד"מ, שאין נ"מ אם יצא דם בעת שחיטה או לפני כן, ואף על פי שהוא חומרא גדולה, וכן סיים המהר"ם פאדווה, עכ"ז ברמ"א (סי' כ"ג ס"ו) הובא הדין בסתמא. ועיין ש"ך (ס"ק כ') שהמהרש"ל הכשיר והב"ח הכשיר רק בהפסד מרובה. וע"ש בט"ז (ס"ק ז').
ועיין כנה"ג (ס"ס כ"ג הגב"י ס"ק מ"ב) שהביא שם שראה למהר"י ווייל שהרמב"ם אוסר למרוט נוצות משום צער בעלי חיים. ובסימן כ"ד בכנה"ג (שם הגב"י ס"ק כ"ה) כתב קושיא לזה מדברי המרדכי שכתב שאם יש חשש לחלדה אין אומרים בזה צער בעלי חיים (ועיין פ"ת סי' כ"ד ס"ק ב' שהקשה הא כל לצורך אין אומרים צער בעלי חיים, וכדברי הרמ"א בשו"ע אה"ע ס"ס ה'). והקשה שם הכנה"ג על המרדכי המובא בב"י הנ"ל, שהוא החל לדבר על צמר וסיים בנוצות העופות, והסביר שבצמר יש להזהר משום שאי אפשר למרוט צמרם, שהוא קשה ויש חשש לנקיבת הושט, אבל בעופות שקל למרוט אף על פי שיש צב"ח מותר. וכתב עוד וז"ל: "אבל ראיתי בספר המפה דברים מהופכים, שהוא כתב בס"ס כ"ג, יש להזהר שלא למרוט הנוצות אם יוכל לשחוט בלא זה, ומדקאמר נוצה משמע דבעוף איירי, ובסימן זה כתב, יש ליזהר בכבשים שיש להם צמר מסובך בצוארם לתלוש הצמר המסובך שלא יבא לידי חלדה ע"כ. ומנ"ל הא, דהמרדכי לא כתב אלא למרוט הנוצה של עוף? ואף את"ל דהוא מפרש דאף אצמר קאי, למה בסי' כ"ג כתב דאין למרוט הנוצה. והש"ך נרגש מזה וכתב דמ"ש בסי' כ"ג דאין למרוט הנוצה הוא אם יכול לשחוט בלא זה כמו שסיים שם, ומינה כל שאינו יכול לשחוט בלא זה ימרוט, וצ"ע, עכ"ד הכנה"ג ס"ק כ"ה [ולכאורה לדבריו מה יענה על הסוגיא בבכורות (דף כ"ד ע"ב) בענין שחיטת בכור, שרש"י (בד"ה ותולש) הסביר שתולש מהצואר משום חלדה, ופוסק הרמב"ם שתולש לכתחילה ביום טוב].
ועיין פרי מגדים (סי' כ"ד בשפ"ד ס"ק ח') שהוקשה לו בדברי כנה"ג, דאדרבא קל יותר לתלוש בצמר מאשר נוצה, כי עור הבהמה קשה יותר מעור העוף. והסביר שם שהמרדכי פסק שבצמר יש להיזהר משום שבגמרא בעיא היא ולא אפשיטא אם מתחת לצמר יש דין חלדה, ולפיכך כתב יש להזהר. והמרדכי הוסיף להחמיר גם בנוצה, ואין דומה נוצה למטלית שפרוסה, כי מטלית אינה קבועה בגוף העוף, מה שאין כן הנוצה, ולפיכך כתב הש"ך שהרמ"א פסק שאם אפשר לשחוט כך ישחט, ואם אי אפשר, כיון שהנוצות מחלידות, ימרוט. ואח"כ הסתפק הפרי מגדים אם שחט עוף והנוצות היו גדולות, אם אוסר מדין חלדה אפילו בדיעבד או שבדיעבד כשר, ורק בצמר מסובך אוסרים אפילו בדיעבד. והביא את התבואות שור (אות י"ג) האוסר בנוצות גדולים אפילו בדיעבד. והוסיף הפרי מגדים שם: "וכפי הנראה דאסור דיעבד, מדמתיר למרוט הנוצה בא"א לשחוט בלא זה, ואי נוצה לא הוי אלא כמטלית ולחוש לכתחילה לחומרת הר"מ ז"ל, והא צער בעלי חיים דאורייתא, ואיך התירו לעבור אדאורייתא משום חומרא בעלמא, אלא ש"מ דיעבד אסור, ויש לומר כיון שאינו מתכוין לכך שרי, וצ"ע" עכ"ד. ולפלא שהוא תפס שאם לכתחילה יש צורך למרוט הוי איסור משום צב"ח, והרי כתב הרמ"א באה"ע (סי' ה' סעי' י"ד) שאם יש צורך יש להקל, וק"ו צורך של מצוה לכתחילה וצ"ע. ועיין בשמלה חדשה (סעיף י"ב) שכתב שכבשים שיש צמר מגודל בצוארן אף על פי שאינם מסובכיםד.
והנה אף על פי שלשון הרמ"א "צמר מסובך", הסביר התבואות שור שכוונת הרמ"א היא אפילו אם שוחט במקום שאינו מסובך, שאילו היה מסובך ושם שוחט, זה אפילו בדיעבד אסור, וכיצד כתב הרמ"א יש להזהר ותו לא, שמשמע רק לכתחילה ולא בדיעבד. ולשון המרדכי הוא: "צריך להזהר בצמר כבשים", ולא כתב מסובך, ומדמה נוצות העופות לצמר כבשים, מה נוצות אינם מסובכים, כן הצמר איירי שאינו מסובך, ואעפ"כ כתב יש להזהר. והביא לשון הראב"ן שלא הזכיר צמר מסובך. ולשון הש"ס בחולין (דף ל' ע"ב) צמר מסובך, לאו דוקא, עכת"ד.
ועיין בשו"ת צמח צדק (יו"ד סי' ח"י) שדן בענין חלדה במיעוט, היינו שהסכין רחבה וחלק מהסכין מתכסה וחלקו גלוי, אם בדיעבד זה אוסר, כי התבואות שור (סי' כ"ד סעיף י"ג) אוסר בזה. והוא ז"ל הביא את סברת התוס' בזבחים (ס"ח ע"א ד"ה מלק בסכין), ולדעתו אם רוב הסכין מגולה, אפילו שבמקום השחיטה הוא מכוסה, מותר בדיעבד. וכתב עוד שם שאי אפשר לומר כסברת התבואות שור שאפילו אם חוט השערה כיסה קצת מהסכין במקום שחיטה, אסור, שהרי אם חוט השערה פגום בסכין, לדעת רב חסדא (חולין דף י"ז ע"ב) כשרה, וחלדה אפילו חוט השערה יהא פסול? עיין שם.
מכל הני משמע, שהבינו בדברי הרמ"א שאם אפשר בלי מריטת עוף, עדיף, ורק היכא דלא אפשר, מורטים. ועיין בערוך השולחן (סי' כ"ג סעיף י"ט) שכתב: "ואנן נהגינן במריטת הנוצות בעופות גדולים, ורק ביונה וצפור טהורה לא נהגינן במריטת הנוצות מפני שעורן דק מאוד ובנקל שיצא דם" עיין שם. ועוד כתב (בסי' כ"ד סעי' כ"א) שביום טוב יזהר השוחט מאוד להחליק הנוצות לכאן ולכאן בכדי שהסכין יהיה גלוי עיין שם. ועיין בדרכי תשובה (ס"ס כ"ג ס"ק קי"ב) שיש שרצו להגיה בדברי הרמ"א. ובס"ק קי"ג הביא שבעופות קטנים לא ימרוט, דידוע בעופות קטנים א"א למרוט מחמת רכותם עיין שם. ועיין שם בסי' כ"ד על סעיף ח' בדיני חלדה בנוצות. ועיין בכה"ח (סי' כ"ד אות מ') לענין מריטה ביום טוב. ועיין בזבחי צדק (שם אות כ"ז) בענין צער בעלי חיים. ועוד דן שם (אות כ"ט) אם בדיעבד אוסר אם לא מרט, והביא בזה מחלוקת. ולפיכך כתב שביום טוב, אם לא מרט מערב יום טוב, היו נוהגים להניח רוק להרחיק הנוצה. ואחר כך כתב שנהגו בזמן האחרון למרוט ביום טוב מחמת שאין אפשרות. ומוכרחים לומר שכל ההיתר ביום טוב הוא באופן שגם אם יניחו רוק לא יעזור או מחמת המהירות. אבל כל זה רק בעופות גדולים, אולם בקטנים לית מאן דסבר שמותר ביום טוב. ועיין בארץ החיים (יו"ד סי' כ"ג ס"ו) שכתב: "כתב מהרח"מ קאריגאל בהגהות ימין משה, וזה לשונו, בעיה"ק ירושלים תובב"א אנו נזהרים בתורים ובני יונה ובציפורים שלא למרוט הנוצה שהעור שלהם רך מאוד, ומפרידים הנוצה ברוק משום חלדה" עכ"ל.
ו. שיהוי בשחיטה
איני מאריך בדין אם עבר השוחט ושחט על נוצות קטנות ולא מרטם ולא סלקם לצדדים, מדין שיהוי, כמוזכר ברמ"א (סי' כ"ג סעיף ב'): "ואם נמצא לאחר שחיטה גמי או כיוצא בו מונח בוושט או בקנה ונשחט עמו, טריפה, דודאי הוצרך להשהות מעט בחתיכת הדבר ההוא לאחר ששחט הסימן והוי שהייה במשהו וטרפה". ועיין בש"ך שם ובה"ט ופ"ת. ועיין לדרכי תשובה שם. ומקור הדין הוא תרומת הדשן (סי' קפ"ה), וזה לשונו בסוף התשובה: "וא"ת מאן לימא לן דשהה בחתיכת הגמי, דלמא לעולם חתך הוושט והגמי בבת אחת ושוה בשוה ממש, וא"כ לא פסק חתיכת הסכין אפי' רגע מן הסימן? נראה דע"כ אין לומר הכי, שהרי הסימן הוא מתוח בשעת שחיטה, והגמי אינו מתוח כי איננו מחובר אל הלחי והגוף, והדבר ידוע שכל דבר רך שפוגע בו חידוד הסכין, אם הוא מתוח נחתך מהר יותר משאם לא היה מתוח, ולכן הואיל והגמי ג"כ רך הוא ואיננו מתוח, ע"כ חידוד הסכין שהה לחותכו יותר מבחתיכת הסימן, ונמצא שלא נחתכו שוה בשוה ממש" עכ"ל התה"ד. והבאתי את לשונו ממש כדי שנלמד כי הטעם הוא שהחל בחתיכת הסימן וחיישינן שמא שהה. ובשהיה בעוף, אף על פי שלדעת השו"ע שם יש זמן כל שהוא, הרי אנו עתה פוסקים כרמ"א שם ואוסרים כל שיהוי בין בבהמה בין בעוף, והטעם משום חומרא שאין למסור בידי בני אדם בזמננו את האפשרות לשער ולהכשיר, כי אי אפשר, כמובא בזבחי צדק שם (אות ט') וכה"ח שם (אות י"ג) ובמנחת כהן מנהגי ג'רבא ותוניס (בעמוד ס"ו אות ב' ובעמוד ק"ז אות א' ובעמוד ק"ח אות ג') ועיין ארץ החיים שם. ועיין תבואות שור (סי' כ"ד ס"ק י"ג) שפסק להקל בבהמה לאפוקי סברת הב"ח, וטעמו שכל דין שיהוי במשהו אפילו בבהמה הוי חומרא, ולדידו כל סברת תה"ד היא משום שיהוי, והשאלה היתה בעוף, וגם זה משום ספק ולא משום ודאי, עיין בלבוש שם, וכן משמע מלשון התה"ד.
ודי לנו להחמיר בעוף אם נמצא בתוך הושט, וכמו שהסביר שהושט מתוח והוא נחתך מיד, ואח"כ פוגע בגמי ושוהה מעט עד שיתחתך, ואחר כך ממשיך לשחוט את הושט והוי שיהוי ואפי' כל שהוא. אבל אם השיהוי היה בתחילה או ספק שיהוי בתחילה, מנין לנו לאסור ולחשוש שמא הנוצה נכנסה תוך הושט או הקנה ונחתכה יחד אתה והוי כמו גמי. ועיין בדרכי תשובה שם (סי' כ"ג ס"ק נ"ז) שהאריך בזה בסברת השמלה חדשה (סי' כ"ג סעי' ו') והחולקים עליו. ועיין כנה"ג (סי' כ' הגב"י ס"ק ל"ב) המובא בזבחי צדק וכה"ח שם, שאם יש ספק אם הגמי נחתך יחד, מותר. ועיין שם, שאחר שהביא את סברת תרומת הדשן, כתב שזה אליבא דכ"ע ולא משום סברת ר' אושעיא הלוי שנקרא שיהוי אפי' בשוהה דרך שחיטתו. אלא כדברי יש"ש בחולין (פ"ב סי' י') שאפילו אליבא דרש"י זה אסור, כי גמי לא שייך לשחיטה כלל וכלל. וכתב שם כדברינו לעיל שכל סברת האיסור משום חומרא ולפיכך בספק אפשר להקל. וזה לשונו: "אפילו הוא ספק אם נחתך עם השחיטה או לא, אין להטריף, דדינו של בעל תה"ד אינו אלא חומרא בעלמא לפי המנהג שנהגו לאסור שהיה במשהו, מסתיין שנחמיר בודאי נחתך, דאיכא ודאי שהיה כל שהוא, אבל לא בספק נחתך, דאפשר דאפילו שהיה כל דהו ליכא, וכן הוריתי הלכה למעשה כמה פעמים" עכ"ל. ואפשר שבזה חלוקים הפוסקים, אם איסורו של תרומת הדשן משום ודאי, אז אסור גם בבהמה כסברת הב"ח הנ"ל, שכתב דתרומת הדשן נשאל על העוף והשיב בעוף. ועיין בשמלה חדשה (סעיף ו' וס"ק י"ג) שדעתו להקל בבהמה. ועיין באורך בשו"ע הר"ז (סי' כ"ג סעי' י"ב).
ומאחר ולדעתנו יש חיוב למרוט או לסלק לצדדים מדין חלדה ולא מדין שיהוי בלבד, אם לא עשה כן, דבר שלא שכיח הוא שישהה, ויש לדון רק מדין חלדה כאמור לעיל, שהוא לפי הי"א אפי' כל שהוא. ועיין כה"ח (סי' כ"ד אות ל"ד) האוסר. ועוד עיין (אות מ"א) שיש מתירין בחלדה כלשהי. וכבר כתבנו לעיל בזה באורך.
ז. מסקנא דדינא
מכל המקובץ לעיל, אין שום היתר לשחוט עופות ואפילו קטנים או תורים ובני יונה עם הנוצות, מדין חלדה. אלא שבמקום שיש חשש שמא יצא דם בעת המריטה, יש להרטיבם ולסלקם לצדדים, ובדיעבד יש להקל בנוצות קטנים. וכל זה רק בהפסד מרובה. והשוחטים בזמן הזבחי צדק המוזכר לעיל הקילו לשחוט ביום טוב ולמרוט ביום טוב, כי קשה היה להם לסלק לצדדים מקוצר רוח הזמן, והתירו לעצמם לעשות נגד מרן שאסר למרוט ביום טוב, והם מרטו ולא שחטו בלי זה. וקשה לומר ששם איירי רק בנוצות גדולים.
לפיכך כל שוחט ושוחט לפי אומנותו ובקיאותו במלאכת קודש זו, אם בקי הוא למרוט את הנוצות בעופות קטנים ולא יצא דם, יעשה כן. ואם חושש שמא יצא דם ולאו אדעתיה או שאינו בקי בזה, עליו להשקיע זמן וללחלחם ולסלקם לצדדים, אף על פי שיקח לו זמן רב. וזה דוקא בנוצות קטנים, ובנוצות גדולים לא ישחוט אם אינו בקי במריטה. ובתורים ובני יונה מותר לכתחילה ללחלחם ולסלקם לצדדים כי כן נהגו. וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו בתורתו נפלאות, אכי"ר.
